רקע
ישעיהו אברך
וידויים אמריקניים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

(דפי פגישות)

כשאתה משקיף מקרוב על אופיים וטיפוסם של הבאים מן הרווחה שמעבר לים אתה רואה את גילוייו של האכזיסטנציאליזם היהודי בימינו. גילוי מוחשי מאד ברדיפה אחרי כל הנאה אפשרית מהנאות העולם הזה וגילוי של השקפת־עולם אכזיסטנציאליסטית. במפורש וברמז, ברוב־דיבור ובהתנהגות, הם חושפים את עצמם.

כך אנו חיים. כך אנו רוצים לחיות, כך ולא אחרת. אנו רוצים ליהנות מכל הטוב והמרהיב בארץ הזאת. לא במקום הדברים הנאים המצויים במקום שבו אנו גרים אלא בנוסף להם נחוצה לנו ארץ ישראל זאת. לא במקום ארצות־הברית, אלא כלוויית־חן לה. כנופך ליהודי בנכר. אנו נהנים בעצם אנו נהנים בכל מקום; ממראות פורטו־ריקו והאיטי כמו ממראות הכרמל אלא ששם אנו רק נהנים. כאן אנו נהנים וגאים. לגבי דידכם, הישראלים, בעימות אתכם – אנחנו, כביכול, מחנה מול מחנה. לגבי הנכרים שבקירבתם אנו יושבים – הישגיכם הם גאוננו. אנו מספרים להם את סיפורי־עלילותיכם – הגבורה, התעוזה קשיות־העורף – לא בגוף שלישי: הם, הישראליים, גברו, העיזו היקשו־עורף אלא בגוף ראשון: אנחנו, היהודים, עשינו זאת. שום דבר אינו מרים יותר את שם מאשר מאשר עלילותיכם כאן. טעמו של השירות שאתם הישראליים נותנים לעם היהודי, איננו כפי שאתם סבורים טעמו של מקלט. טעמו הוא טעם משען. לא מקום לקלוט בו את יהודי העולם, אלא מקום שבעצם קיומו הוא מקל עליהם את היותם במקום שבו הם הווים. אלא אין אתם הישראלים תופסים כלל את המשמעות הכפולה הזאת שהיא־היא בעינינו טעם כל הרבונות הישראלית: מקלט לרדופי העם ולנחשליו, משען לבטוחי העם ולמתקדמיו. הפלא הגדול ביותר אולי שחוללתם הוא כי שנים וחצי מיליון יהודים – מהם כמחצית שנאספו מן היבשות המפגרות ביותר – היו למקור גאווה של העם היהודי כולו. כולל חלקיו הנאורים, המשכילים, המרווחים ביותר, גולת־כותרתו של העם כולו. זהו הישג כביר. יש להסתפק בו. אתם, אשתמש כאן בלשון התנ"ך, כביכול, הגבעונים של העם היהודי בימינו; חוטבי־העצים ושואבי־המים של תקומתו הלאומית. אך בעיני העם כולו אתם גם גזע הכהנים. אולי אלה הם שני היסודות בהכרת העם היהודי בארצות הרווחה המעוררים לגביכם הישראלים אותה תערובת בלתי־מושגת של חמלה והערצה. השתתפות בצער סבלותיכם בשאתכם את המשא הכבד, בחוטבכם את הגזעים העיקשים ובשאתכם את אסל־הדליים של העם העוברים על גדותיהם – ורצון להשתתף בהילתכם. לזכות במשהו מזוֹהרה. אילו יכול היה יחס זה להתקיים ימים רבים – לא היינו רואים מערכת־יחסים בריאה יותר, אמתית יותר בינינו לביניכם. אולי – תאמרו ואפשר גם תצדקו – זה לא כל כך מוסרי. זה איננו מחלק את העול במידה שווה. ייתכן. אבל הן כולנו יצאנו לדרך על פי הרצון החפשי וכולנו – אתם אבל גם אנחנו – הלכנו אל מול גורלות עיוורים. אינני יודע אם יש אמריקנים רבים שיהיו מוכנים להשוות מבחינה היסטורית. לגבי השינוי והתמורה בקורות העם, את הישגכם, שבפסגתו הביא לכינון המדינה היהודית ואת הישגי היהודים בארצות־הברית שהרווחה החוֹמרית, החירות האנושית והאזרחית הן משיאיהם. אך אולי ניתן פעם דעתנו גם על כך, כי הרווחה והחירות וזקיפות הקומה של היהודי בארצות־הברית, ככל שהן תלויות במידה לא מבוטלת בגורמים שמסביב, ביחס הסביבה – בעקרונות שעל פיהם חיה הסביבה הנכרית והמשטר הנכרי – אינן רק תוצאה של יחס הסביבה אלא במידה לא מבוטלת הישגם של היהודים עצמם, של תוקף הכרתם האנושית, גאוותם, מאמציהם הפיסיים והנפשיים והשכליים־רוחניים לבנות עצמם. ביתם אופיים וכל אורח־חייהם אחרת משהיו בעבר. חירות זאת ורווחה זאת שכה מדברים עליה אינן רק תוצאה של תהליכים אובייקטיביים, שמחוצה לעם היהודי. הן גם תוצאה של מאמצי עצמו, כמעט אמרנו: מאמצים חלוציים, שהיו קשורים במעברים נפשיים עמוקים, לא פחות – כמעט הייתי מעיז לומר – מן המאמצים שלהם נזקקו חלוצים יהודים במעבר לחיי עבודה בכנרת, למשל.

ואם זוהי בעומקה ההרגשה המפעמת אצל רבים מאתנו – שעברו כל תלאות ההסתגלות – אולי נכון יהיה להרפות לזמן מה זה־מזה, איש – מרעהו ולהניח למרכזים אלה להתפתח זה בצד זה ביחד עם חופש־הברירה והמיון הטבעי. החל כאן לא פחות מאשר בביולוגיה, וביחד עם תחרות חפשית בין המרכזים שתושפע גם מכוח המשיכה של כל אחד מהם גם מכוחות־הדחיפה העלולים להיווצר בכל אחד מהם. ועד אז – אנחנו ניתן להם כלים ואתם תתנו לנו תהילה.

 

חלק א': האידיאולוגיה מעכבת

(ההמשך, בדטרויט, ארה"ב, עם זוג יהודי אמריקאי)

אומר לך משהו על נשואי התערובת: כאן יש לכם טיעון רציני. אילו הייתם מניפים סיסמה כגון: ‘אם אתה רוצה להציל ילדכם משמד ומאבדן – שלחו אותו לישראל. כאן לכל היותר יתחתן עם תימניה, או עם מארוקנית. מעין מולאטים של העם היהודי אבל לא עם חרומות־האף הכושיות.’ זה חסר בתעמולה שלכם.

אבל אומר לך דבר שאולי יזעזע כמה יהודים אמריקניים אולי יותר מאשר אותך: אינני בטוח אם הורים יהודים בארצות־הברית ייבהלו מזה. באינדיאנה, אולי גם במקומות אחרים, מגיע אחוז נשואי התערובת ל־50%. מכה זאת של נשואי תערובת, ככל שהיא מתמשכת, מאבדת את אימתה, את סיוטה, את כוחה המאיים. אני חושש להעלות זאת על דל שפתי: עוד מעט, ברבות המקרים ובהתפשטותם, נשואי התערובת יחדלו להיות כתם במשפחה אלא גומת־חן, אצל ההורים. אצל יהודים אולי יותר מהר מאשר אצל הצד השני. ראה את ההתפתחות הזאת של קשרים בין־דתיים – מי ממריץ אותם. מי דוחף לקראתם אם לא היהודים! רבנים יהודים מתקדמים עושים זאת בתום הכרה או בתום־לב ובתום־מטרה להקהות ניגודים ולעקור זרע של שנאה דתית ולמנוע בעתיד אנטשימיות. יש הגיון וטעם בפעולה זו וכוונתה בוודאי רצוייה. אם כי לא מי שעושה בה יוכל לספר לך שההתלהבות היהודית להתקרבות זאת בין הדתות עולה בהרבה על התלהבות הצד שכנגד. כאן עלול לקרות משהו הפוך משקרה לכומר שביקש לנצר את סוכן הביטוּח. וזה מובן, אחרי הכל, הצד השני איננו צריך לעקור מלבנו אנטי־נוצריות או יצרי־השמדה סמויים או מגמות אפלייה דתית ואזרחית. אנחנו הצריכים לכך. כאן אנחנו המבקשים. התובעים. אם בכלל אפשר לדבר על התלהבות כזו. המיבחן היה רק לפני חדשים אחדים, לאחר מלחמת ששת הימים.

שום אדם איננו ממהר לעזוב חברה נתבעת ולהצטרף לחברה תובעת; שום אדם איננו שש לעבור ממעמד של נותן למעמד של מקבל או של מבקש. אתם חברה תובעת, מבקשת. אתם גם נתבעים. כלומר: תובעים מעצמכם. ובזה גם עיקר גדולתכם ועיקר כוחכם בתביעה מאחרים. אך עוד הרבה שנים תהיו מצויירים בעינינו כמבקשים. יש לכם רגש מוצדק אך מוגזם קצת של עליונות יהודית עלינו; יש לנו – ולא בנקל ייעקר – רגש מוגזם, אך מוצדק על פי מערכת היחסים האובייקטיביים שבינינו. רגש של אדנות עליכם. שים לב: “אני שפכתי את דמי עליך” – איננה אלא תביעה מוסרית ערטילאית. אני פירנסתי אותך והשקעתי בך כך־וכך" – היא תביעה מוחשית מאד עד כדי בעלות ועד כדי ערכאות. אנו באים אליהם ושומעים ורואים עלילות־הגבורה של דורכם ואנו נפעמים. אך גם הטובים שבנו חוזרים ומהרהרים בליבם: כוחנו ועוצם כספנו הוא שהקים לנו־לכם את החיל הזה. כל מה שאנו מבוקשים יותר לתת מכספנו נהיה נכונים פחות לתת מעצמנו. אצטרף לחברה זו במו גופי, מהרהר לו לא־פעם אף הטוב והנדיב מבינינו, ואיהפך באחד הימים גם אני לתובע, למקבלי כן, למקבל. הכסף שאנו נותנים הוא – וזה נכון מאד מבחינה פסיכולוגית – מעין כופר־נפש, נוסח: קח את כספי ובלבד שלא תתבע אותי עצמי או את בני. אך מבחינה פסיכולוגית: בקשת הכסף הזאת מצידכם גם היא הגורם המרתיע מלהצטרף אליכם. כאמור: היום כל עוד אני בחוץ אני נתבע, מבוקש, נדיב; מחר – אני בפנים ואני מטבע התנאים של הארץ הזאת שלכם, של רמת־חייה האישיים ושל רמת־צרכיה הלאומיים והבטחוניים, נהפך לתובע, למבקש, למקבץ.

אין זה פשוט כלל וכלל. כדי שתהיה ראשית תמורה אצלנו נחוצה גם מהפכה אצלכם. השאלה הגורלית היא אם מהפכה כזאת אפשרית. ואינני מתכוון לכך אם אפשרי הדבר שיימצאו מדברים בנוסח אחר אלינו, אל מה שאתם קוראים: התפוצה, או הגולה, או היהודים בארצות הרווחה. השאלה היא האם מבחינת צרכיה האוביקטיביים הבוערים באש של הארץ הזאת בבטחון ובפיתוח – מהפכה כזאת, שביסודה צריכה להיות מונחת מראש הנכונות לוותר על מידה מסויימת של עזרה כספית. אם מהפכה כזאת, מבחינה אוביקטיבית אפשרית?

(אבל לומר לך מה שאומרת לי רעייתי לאחר כל הדברים: הם בכל זאת נפלאים, הישראלים האלה).

בסבך כזה של רגשות ותיסכול לך הגדר את מערכת היחסים בין שני חלקי עם ומעל לכל: לך התנבא עליהם. אולי אתם. אחרי הכל אתם העומדים עכשיו במקום שעמדו הנביאים. נאמר מה שנאמר על גדולתה של ארצות־הברית – ישעיהו הנביא, לא התנבא ביבשת המערבית. אפילו את חזון העצמות היבשות לא חזו כאן. זהו. בכל – אבל בלי יחזקאל.

לא אומר לך שהתעמקתי בפירושה של הציונות. לא. ציונות אתם אומרים היא אידיאולוגיה. אידיאולוגיה לאומית. אומר לך משהו שבוודאי יפתיעך: אנו למדנו לחיות בלי זה. לחיות בלי אידיאולוגיה. אין פירושו שדבר שהוא בתחום משאת־הנפש המופשטת של אדם או כיסופיו אל טוב, נעלה, וצודק – הוא זר לנו. האמריקני הממוצע, והיהודי האמריקני הממוצע בתוכו, רוצה דווקא להדליק כפעם בפעם בחייו גם נר־נשמה אידיאולוגי. אבל, כפעם בפעם, נרות שיש להם תחילה ויש להם סוף ושאין אתה מתקשר אליהם קשר של טבור לעולם, לא לאורך זמן לא לאכסקלוזיביות של מטרה. היום, אני רוצה, אני נותן מעט חילי למלחמה על שוויון הכושים. בכנות, ביושר לב אזרחי – אבל בלי טירוף או קנאות. כן – כן. לא – לא. זהו, למעשה, טעמו של אורח־החיים האמריקני כולו. יעבור – ולא ייהרג. החיים עצמם, טעמם, רווחתם, בושמם הכובש, מופלגותיהם הצפונות, הדברים שכבר למדנו לארות מהם תענוג והדברים המסויימים שעדיין לא למדנו לארותם – אחרי ככלות הכל יקרים. יקרים מאד. שבעתיים יקרים מפני שהם קצרים. הנכונות הזאת להשחתת או לבזבוז החיים של דור הווה על מזבח החלום להיטיב חייו של דור עתיד – אמרתי על מזבחו של חלום ועל מזבחו של ספק – טעונה בדיקה גם מצידה המוסרי. חיי שלי ושל בני דורי, אף הם חטיבת־חיים שהוענקה לי על ידי בורא־עולם ושאין אני רשאי לבזבזה יותר משאני רשאי לבזבז חיים של אחרים.

אולי משום כך זרה מעט האכסקלוזיביות האידיאולוגית והרציפות העקיבה שלה לכל אורח החיים האמריקאי. לא אידיאולוגיה אחת. לא סל אחד לשים בו כל הביצים האידיאולוגיות. שים לב ששום דבר לא הוליד פירות באושים כל כך של קנאות ושפיכות־דמים והשפלת אדם מן הדבקות הזאת במכלול־אידיאולוגי אחד. מדוע אני צריך לקנות מחסן שלם של סוציאליזם – על צרור מיצרכים ששייך ושאינו שייך לענין – אם אני רוצה, למשל, לעקור את העוני מארצות־הברית? מדוע אני צריך, למשל, ב“עיסקת כולל” כזאת לחדול להאמין באלהים? רק משום שאני סבור, כפי שסברו גדולי הסוציאליזם המדעי, שעבודת־הכפיים ועבודת־הרוח של האדם היא אבי־אבות היצירה האנושית וראויה לגמולה הראוי – להכרת הגמול ולפרעונו? שים לב: אם יש איזה דבר המאפיין מבחינה רוחנית את החיים האמריקניים קרוב למאתיים שנה, מאז נצחונם של צבאות וואשינגטון על האנגלים, זהו חוסר חוט אידיאולוגי אחד במובן המקובל של מערך החיים הרוחניים והחברתיים של אירופה! האם הפסיד האמריקני על כך? האם האדם האמריקני היה זוכה ליתר רווחה, אילו היו חייו שסועים – או: מרופדים בזרמים אידיאולוגיים שונים? ואינני מתכוון כאן לרווחה חומרית. אם כי גם היא דבר שאין להתעלם ממנו במחי־מחשבה. מבחינה זאת אתה יכול לראות בעליל איזו עובדה סוציולוגית מפתיעה שדווקא במקום שאליו באו אנשים לא בדחפים אידיאיים – לאומיים או אוניברסליים – אלא בדחף המצוקה האישית, החומרית, החברתית והפוליטית; דווקא במקום שאליו נמלטו־נהרו אנשים כדי להציל איש־איש את חייו שלו, את עתידו; דווקא במקום שהנהירה אליו היתה לה מוטיבציה אגוצנטרית מובהקת – דווקא באותו מקום ומאותם מוטיבים אינדיבידואליסטים קצר הכלל כולו את המשופעים והברוכים בפירותיו.

זהו, למעשה, האנטיפוד הגדול שאורח־החיים האמריקני העמיד מול אירופה כבר מראשית התהוותה של ארצות־הברית. הבריחה מאירופה בשנות ההגירה הגדולה היתה מעיקרה וביסודה בריחה ממצוקות, מרדיפות, ממלחמות, אך היה בה גם משום בריחה מן הקנאות האידיאית והפוליטית – וגם הדתית – שאירופה היתה לא רק עריסתה אלא גם מעוֹן־טיפוחיה.

בלימודי הסוציולוגיה שלנו הביא לנו פעם הפרופיסור תקציר משנתו של זקן אחד מהחלוצים הפלשתינאים: א.ד. גורדון. נכבשתי אני ונכבשו חברי אל רעיונותיו. משנתו, אני יודע, קרובה יותר אל משנת הסיגוף האישי והוויתור ואינה דומה כלל – ובוודאי שקשה יהיה מאד להחילה על אדם אמריקני, למשל, המודרך דווקא בלי הרף על ידי תאוות השיפור וההנאה מחייו. אבל כמה מאתנו מצאו בא.ד. גורדון משהו התומך באינדיבידואליסטיקה של החיים האידיאולוגיים, בבנין חיי הכלל באמצעות חיי הפרט? בעינינו זוהי היפוכה הגמור של המשנה הסוציאליסטית שמַתחילה, כמובן, ביצר היומרני לשינוי סדרי־עולם, הכל כדי להיטיב מצבו של האדם היחיד. מי יודע. ייתכן כי אילו ניסה הסוציאליזם להגשים עצמו בדרך זאת – מטובתו האישית של הפרט, מעילוי רמתו המוסרית של היחיד – היה משיג פירות בטוחים יותר בשיפור הכלל. אולי היקפו של הכלל המשופר היה קטן יותר מהיקף הכלל שאותו מקיף היום המשטר הסוציאליסטי. אך עומקו של השיפור היה בוודאי גדול יותר, ואריכות־ימיו מובטחת יותר!

וכל זאת לא אמרתי אלא בהתייחסות לאותו אורח־חיים אמריקני שאיננוֹ רוצה, שדוחה, אידיאולוגיות כוללות, חובקות זרועות־אדם – ובטרם תשחררנה את מי שהן מבקשות לשחרר. הן משעבדות שיעבוד גמור את מי שנצמד אליהן. אם רוצים לאהוב את ישראל, אולי גם להתיישב בה ביום מן הימים – מדוע צריך להשתעבד לאידיאולוגיה טוטאלית כזאת של ציונות? האם אין אתם עלולים להפסיד ביהדות אמריקה הרבה דברים חשובים רק מפני שתובעים מהם, מבחינת השתעבדות אידיאלית, הכל?

אני סבור כי דבר דומה קרה לכם גם בענין הדת. מי לא נתן לכם לשמור פחות מצוות; לעבור יותר עבירות, בלי להכריז – בדיוק כך, או לערך כך – כי הדת היא אוייב הקידמה החברתית שאתם שואפים לבנותה? מה רע היה אילו פותחו אצלכם, מראשית התישבותכם, צורות שונות של התחייבות דתית או מסורתית כפי שהתפתחו אצלנו באמריקה בלי לגרש את האלהים באופן חד משמעי ממשכנותיכם? האם, באמת, התחייה הלאומית או אפילו התחייה החברתית והאנושית שהקיבוצים הם העלית שלה, היו מקופחות אילו היה בישובים אלה, מלכתחילה, גם בית־כנסת: אדוק פחות או אדוק יותר, שמרני או מתקדם, אך – בית תפלה?

אינני יודע אם היהודי האמריקני הצעיר שומר מצוות יותר מן היהודי הישראלי הצעיר הממוצע. בוודאי שלא. ואולי אפילו פחות. אבל ההבדל בין דור שלם אצלנו לבין דור שלם אצלכם שאלה לא נשבעו לקיום מצוות – ואלה נשבעו לעבור עבירות.

גם זה פרייה של הטוטאליזציה האידיאולוגית. הכל או לא כלום. חטאו בזה אצלכם לא רק דוקטרינרים סוציאליסטיים מסוג הפלג הרדיקלי שלכם “השומר הצעיר”. גם בפלגים ההתישבותיים האחרים של התנועה החלוצית החילונית. נזרע החטא הזה, נזרע וטופח, כאילו עבודת־אלהים מינימלית או שמירת סמלי־מסורת והנחלתם מדור לדור מתבקשות או עלולות היו להתנקש בבנין החברתי המפואר והמיוחד־במינו שהקימותם.

כל פעם שאני בא לישראל אני שומע טענות – ועתים גם אני שותף להן – על הקיצוניות של האורתודכסיה הדתית הישראלית ועל מלחמתה בצפורניים ובשן לא רק לקיום יכולתם שלהם לנהל אורח־חיים דתי מלא, אלא גם להשלטתו על אחרים. אני שותף, כמובן, לגינוי המגרעת הזאת, ולו רק מן הסיבה שכשם שלדידי אין לבנות חברה מודרנית על הכרה בחוסר־אלהים כך אין לבנותה על תרי"ג מצוות. אך האם לא נתתם פעם דעתכם על כך, שאולי קיצוניות חדשה זאת של האורתודוכסיה הישראלית היא גם תולדה של קיצוניות הכפיה שהטלתם אתם לפני שני דורות כאידיאולוגיה שלמה ומקפת של אתיאיזם יהודי? זוהי עובדה שאין טעם להתעלם ממנה, כי הדור החלוצי המופלא של ישראל הוא־הוא שעשה את האגנוסטיקה להשקפת עולם יסודית. במבט לעומק ההיסטוריה אפשר לומר כי ללא שום צורך רתמה החלוציות היהודית לעגלתה סוס השחרור מאלהים שלא היה נחוץ כלל לצידם של שני סוסים אדירים – הסוס של לאומי והסוס של שחרור אנושי חברתי, כדי למשוך עגלה זו במעלה ההר.

אבל אם תעמיק להתבונן תיווכח כי גם זוהי תוצאה של טוטאליזציה אידאולוגית, שהיתה אופיינית לכל תנועות המאה הזאת והיתה אופיינית שבעתיים ליהודים, שהעמיסו אותה במיטען מיוחד של מתח רגשי וקנאות.

את ההמון האוקראיני הנבער מדעת נחוץ היה אולי לנתק מן האיקונה ומן התרפים כדי שלא יורדם וכדי שיראה נכחו את הסכנה האמיתית של משעבדיו. האמנם הכרחי היה לנתק המון – או נוער – יהודי מאלהיו כדי להדליק, בחשכת מרדותו הגלותית והשפלתו האנושית, את לפיד התחייה? מדוע?

כפי שאתה רואה יש לנו לא רק תירוצים לגבי עצמנו. אלא גם מעט קושיות לגביכם. אבל ככל שפגשתי ישראלים, קרי סתם ישראלי – מקשן, לא תרצן. על אחרים כמובן.

ושאלתי שאלה זאת על התנועה ההתישבותית דווקא משום שדווקא שם אני רואה באחרונה ניצנים של תחייה – אל תיבהל – דתית. או אם אתה חושש: אמונתית. כי האמת היא שבשום מקום האמונה אינה טבעית יותר מבמקום זה – הקיבוץ שכל־כולו אמונה. למעשה, זהו אולי הפלג היחיד ביהדות היכול להתמודד היום עם הדת ביסוד האמונה, ויותר מכל: בקיום מצוות מעשיות אישיות, הנובעות מאמונה.

 

חלק ב': המציאות מעכבת

האשה והתיזה שלה:

אומר לך את האמת: אם אנחנו מתכוונים להישאר כאן ולגור כאן ולא לעזוב את הארץ הזאת, הרי זה גם מוסרי שאם יגזר עלינו לשלוח בנים למלחמה נשלח אותם למערכה שמנהלת הארץ הזאת, היינו הארץ שבה אנחנו יושבים ובה אנחנו מתכוונים לשבת. היה מאד בלתי מוסרי מצדנו לומר כי מצד אחד אין אנו מוכנים לעזוב את הארץ הזאת ומצד שני אנו רוצים כי אחרים, לא אנחנו, יתנו עליה את חייהם. אם מופיע הכרח כזה, החברה האמריקנית היתה מקיאה אותנו על כך. ואין זה חשוב כלל אם אנו מסכימים למדיניותו של הנשיא בענין ווייטנאם או לא. כל עוד זוהי מדיניות מוכרת על־ידי העם האמריקני כמדיניות של ארצו – היא ארצות הברית – וכל עוד איננו מתכוונים לעקור מארץ זו אלא, להיפך. אנו ממשיכים יותר ויותר לקשור את גורלנו ועתידנו איתה – אין אנו רשאים למלט את בנינו מסכנות הכרוכות בקיום הארץ הזו או בקיום עקרונותיה.

יציאת הבנים לישראל תהיה או לא תהיה אקט של שיקול לגופו מאלף בחינותיו, אך בשום פנים איננו יכול להיות שיקול הנובע משקילת חומרת הסכנות פה או שם, אצלכם. ההיסטוריה היהודית היתה מעדיפה בוודאי שאם נגזר על בני ליהרג – שייהרג בישראל ולא במלחמה כה חסרת־שחר, כפי שהיא נראית בעיני רבים, כמלחמת וויטנאם. אך כל עוד איננו מביאים בחשבון את השקפת עולמה של ההיסטוריה העברית לגבי עצם ישיבתנו כאן, אין לנו אלא להסיק מישיבה זאת את כל המסקנה האזרחית ההגיונית המשתמעת ממנה. אחרי הכל אם אנו ממשיכים לשבת כאן משום שאנו מוקירים את החירות שבה זכינו, כפי שאולי לא זכה לה מעולם שום ציבור יהודי בארץ־לא־שלו – חובתנו האלמנטרית היא להיות נכונים להקריב על מזבחה של חירות זו גם קרבנות. אלה אינם קרבנות של מזבחי זרים. כל עוד אנו יושבים כאן וממשיכים לשבת כאן מתוך הכרה, זהו קרבן הכרחי על מזבח חירותנו שלנו עצמנו.

אני יודעת, זה צורם אזנם של הישראלים. אבל עצם ישיבתנו כאן צורמת אותי לא פחות – לא כן? ואתם הרי אנשים הגיוניים – לא כן?

בחוג המשכילים היהודים נמשך החקר של היהדות. היהדות והנצרות. היהדות והריפורמה. היהדות וזכויות האזרח, היינו: הכושים. כן, היהדות והעיור, היינו: האורבניזציה. בתוך החקר המרובה והמגוון הזה של תהייה וחיפוש ואף אבדן־דרך – נראה איזה קו דמיון בינו לבין הערטילאיות המרובה שבה שיקעו עצמם חוקרים – או נכון יותר: צעירים יהודים פלפלניים – בשנות העשרים והשלושים של המאה הזאת. בחקר הסוציאליזם וזרמי הרוח של תנועת הפועלים העולמית. מרובה התלישות ומרובה העקרות.

אך הם חוקרים וחוקרים באוביקטיביות שאין משלה בלי לדעת, כפי שאומר הרב, שהם נוגעים במכווה־אש. כי כאשר יהודי מתחיל להתעקש עם היהדות – הרי זה כאילו ניגש עם גפרור דולק לחבית עטרן או לערימה של אבק־שריפה, בלי שיתן לעצמו דין־וחשבון כלל שהוא־הוא – החוקר עצמו – הגפרור הדולק. ג’יבס פארקס, ההיסטוריון הנוכרי הנודע של קורות היהדות, סיפר פעם כיצד נתפס ונלכד ברשת זאת של דרך־ארץ בפני העם היהודי על ידי עצם חיטוט במרטירולוגיה הארוכה שלו. הדבר בוקע מכל שורה ושורה של ספר ההיסטוריה שלו שהוא יצירת־מופת לעצמה. יהודי הניגש לחיטוט בבעיות היהדות, ותהיינה הבעיות אשר תהיינה ויהיה היהודי אשר יהיה, מעצם גישתו ומשיכתו לכך נלכד בפקעת מפותלה, מן המבוך שלה. קרוב יותר לוודאי שהוא עצמו ייהפך לחוט מן החוטים המהווים את סיבכת ריקמתה. רצונך הוא הגפרור רצונך הוא אבק השריפה עצמו. הוא מתייהד. על לא עון בכפו. בלי דעת. אך מתייהד. אך פחות מכל, כמדומה, אתם מעריכים את המכשול הגדול האחד העומד בפניכם, בפני הגשמת תביעתכם לעליית – האשה, או האם היהודיה בארץ הרווחה. אִם להוציא אמהות בודדות, שנפשן נקשרה בנפש ישראל מעבר לפעילותן הפילנטרופית, כתוצאה מאיזו התקשרות אישית שמניעיה הם לפעמים אימפונדרביליים – הרי האם היהודיה ברוחה, הרעייה היהודיה, היא החומה הבצורה. לא מפני שהיא נוטה יותר לטמיעה, לא מפני שהיא נוטה יותר לנכר. נהפוך הוא: השרשים האמוציונלים של האם והאשה ביהדות, ובעיקר במכורתה ובמנהגיה, עמוקים אולי יותר משל האב, גם בדור השני. אולי באמת משום שהם בעיקר אמוציונליים ונוסטלגיים. הן האשה אוטמת אזנה יותר מן הבעל בפני הצעה לעלייה מפני שקודם כל טוב לה. רָווּחַ לה, שָפוּעַ לה. מעולם לא היה לאשה היהודיה טוב כל־כך, נוח כל־כך כפי שנוח לה עתה בארץ הרווחה. ואם אחד הדברים הכתובים אצלכם על הלוח האידיאי הוא עילוי מעמד האשה, זוֹקֶף קומתה, היותה שווה בין שווים – הרי כל אלה הושגו במידה שאולי מעולם לא יכלו לחלום עליה על ידי האשה־האם בארץ הרווחה. היא איננה מגיעה למסקנה זאת על ידי ניתוח אנליטי משווה של מעמדה בעבר לעומת מעמדה עתה. היא חשה ומודעת על כך בביתה, בחווילתה, במכונית שבה היא נוהגת, ביכולתה לעשות בזמן כרצונה. במותרות שהיא יכולה להרשות לעצמה בעדי ובלבוש – כל יום, כל רגע. היא חשה זאת כאשה, להנאת עצמה, והיא חשה זאת אולי עוד יותר כאם. היא משיחה בגאווה של יושר־לב ובהנאה של כנות עמוקה על העובדה שהיא יכולה לתת לילדה – לבן או לבת – כל דבר שילד יהודי, והיא מדגישה כאן: ילד יהודי, ספק אם זכה לכך אי־פעם בעולם.

זוהי קורת־רוח אישית, אמרה לנו אם טובה אחת, וזוהי גם קורת־רוח לאומית. אתה לא תאמין, אבל אני מהלכת בבית הדו־קומתי שלנו, במדשאה שלידה בריכת־השחיה; עוברת לחדרי הבנות, המכוסים באביזרים שיכולנו להבטיח לכל אחת מהן למען רווחתן, ואני חשה רגש מעורב של קורת־רוח ו־נקם. כן נָקַם. זה יצלצל מוזר באזניך אם אומר, כי בשעה שאנחנו יוצאים בשתי המכוניות שלנו לבילוי הקיץ במכסיקו באקפולקו – אני נוסעת ואני מהרהרת הרבה תוך הנסיעה: זוהי נקמה בגויים. אנחנו נהנים מרווחתה של אמריקה ככל האדם, אך כיהודים אנו נהנים ממנה גם הנאה של פיצוי. לפעמים אני מהרהרת שגם בבהילות הזאת של היהודים כאן לזלול, להעשיר, להתקשט בעדי־עדיים, יש לא רק משום סיפוק תאוות ארציות אנוכיות אלא גם ביטוי של איזו נקמה, של גמול היסטורי על כל אשר עוללו לנו ושדדו וחמסו אותנו בעבר. נצירת החיים האלה ומניעת כל זעזוע בהם – אולי גם היא מצווה יהודית לאומית. למה לא ניתן לילדינו מלוא ההרגשה כי חייהם חיי־בטח, בלי לזעזעם בתיסכולים לאומיים מוגזמים שספק אם ייטיבו את חייהם בעתיד, אך בוודא ובוודאי יטלו מהם את ההנאה מחייהם, הנאה שהם זכאים לה, כאזרחים וכיהודים? כלום לא זה הדבר בדיוק שאתם בישראל רוצים לתת לילדיכם?

ואומר לך עוד משהו שבוודאי תתפלא לשמוע אותו מפי אשה, ואינני יודעת איך יישמע באזניך: הילד שלנו מקבל חינוך לאהבת הבריות, לנדיבות להגיית שלום לרחוק ולקרוב. גם אם אתעלם מכל המעצורים שהזכרתי קודם – הרי החינוך לישראליות כרוך מאליו, כמסקנה הגיונית ומוכרחת, בתיאור המחנה העומד מול ישראל, המחנה הערבי. אתה מוכרח לבנות לפניו את דמות המחנה הזה והוא מוכרח להתרגל לראותו ראייה עויינת, לא מפני שאין לאהוב את ישראל בלי לשנוא את הערבים. אני יודעת שלא זו מדיניותכם ולא זה חינוככם אבל, כיום, המחנה הערבי לפי מעשיו, לפי דיבורו לפי התנהגותו המלחמתית הוא מחנה עויין. אין אתה חייב לחנך את בנך לשנוא אותו – דבר שבאמת אינכם עושים וזהו אחד מגילויי גדולתכם, ועל כך ראוי לעמוד במיוחד – אבל אתה מחוייב, מכורח צו־הקיום שלך. לחנך או להכשיר את בניך להתנגד לו. מדוע טוב הדבר לילד או לבית או – אם רצונך – לעם היהודי כולו, אם אתחיל לבנות לפניו דמות של אדם מגזע הערבים או את המחנה הערבי כולו, כמחנה שהוא מחוייב להתרגל לראות בו מתנגד לעתים גם אוייב הראוי לצוות עליו למלחמה?

אחרי הכל, מכלול החיים הרוחניים והמוסריים והחינוך לקראתם וטיפוס האדם היהודי שאנו רוצים לגדל אינם יכולים להצטמצם בתחומי האספקלריה הישראלית ובתחומיה בלבד.


המלצות קוראים
תגיות