רקע
ישעיהו אברך
בית הדין הגבוה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

פיתאגורס – הזכיר לנו ידיד שבא מעבר־לים לביקור קצר – האמין כי ביסוד כל העצמים בטבע מונח המספר. בישראל, טוען הוא, מאמינים כי ביסוד כל הבריאה מונחת המפלגה. ממנה התחיל העולם.

טול – אומר הוא – מושג המפלגה ממערכת המושגים היומיומית של האדם הישראלי ואתה נוטל שאור מעיסתו המחשבתית ויוצר ריקוּת שורקת במוחם של רבים. כאילו עקרת שולחן־האוכל מסידרת רהיטים או את הקנקן ממערכת התה.

בין צודק ידידנו בין מגזים – דבר אחד וודאי: בארץ שבה העדיפה הדמוקרטיה לצקת את עצמה בדפוסים של מפלגות ושברי־מפלגות; בארץ שבה אין אדם יכול לחשוב על קדושת השבת באשדוד בלי להרהר במה שעלול לקרות בעירית נצרת – בארץ כזו בית־דין גבוה לצדק הוא מגדלור גבוה – כפשוּטו: ממפלגה, משררה, מן הגימוּד שפקד לאחרונה את חיינוּ הציבוּריים. וכל פעם שפסק־דינו של בית־דין זה מופיע בציבור כאילו הטיל ברק־אור על טעמה האמיתי של הארץ ורעמו החינוכי מתגלגל ומפיח תקווה.

בפסק־דינם של חובבנים־משפטיים הכל גזוּר וסופי, חד וחלק. הכל ממוּסקן במסקנה עוד בטרם נוּמק בנימוּק. פּסק־דינם של שופטים – כוּלו לבטים: “לכאורה” ו“יתכן” ו“אנו סבורים” ושוּם שיקוּל אינו גלמוּד וּכשם שיש לו תאום יש לו יריב. ואין האמת מחליקה לה באלגנציה כעולה מן הרחצה, אלא נצרפת בספקות ונולדת תוך צירים. בפסק־דינם של שופטים בערכאה העליונה אי־אפשר שלא לחוש את פעימת האחריות הגורלית לאמירה העשוייה להיות אחרונה, חותכת־דין. היא עולה מכל שורה של שלושת פסקי־הדין הנפרדים שהוצאו בשבוע שעבר בענין איש אל־פתח. היינו הך לאילו מסקנות הגיע כל אחד מהם.

ובעקבות פסק־הדין, שלכאורה אינו מחייב אלא שיקול חוזר, יבוא נא שר המשפטים – מן האמיצים והעקביים במורי־הדין – ויצווה להביא סניגור מן החוץ לנדון אל־פתח.

לא מפני שאין די עורכי־דין בארץ או שאינם מהימנים. התמהון, שבו מקבל לפעמים הציבור עמדתם התקיפה של פרקליטים ישראליים לימין הנאשם, תמהון זה הוא שיבחו של הפרקליט הישראלי ושיבחו של משטר. הזדהוּת הפּרקליט עם שליחוּתו, מתפרשת, לפעמים, כטעות כהזדהוּת עם העבירה. ואוּלם דוקא חיצוי נפשי זה מעלה מעמד הסניגור אל מעלות גבוהות של המיבחן המוסרי בחברה הבנויה על חוק.

אלא שלגבי הענין הנדון קובע לא רק השיקול, הסטואי מעט, שלנו, המהלכים חפשי, אלא יחסו וסערת־נפשו של אדם מול גרדום, הוא, שחייו תלויים לו מנגד, זכאי לערער אפילו על מהימנות זאת. הגרדום הוא העז והמוחץ בנימוקיו. והוא זכאי לכך כי חוק־המדינה פתח לפניו אשנב. החוק פתוח אמנם לענין אחר, אבל הענין חלף והפתח קיים. וכל עוד לא סתם אותו המחוקק הוא פתוח גם לחג’אזי. על אחת כמה וכמה אם הנאשם נקלע לתחום השיפוט הצבאי, שהוא תחום השיפוט היחיד בארץ שבו קיים עדיין עונש המיתה כממשוּת מאיימת.

ואולם לדחייה גמורה ומוחלטת ראוי הפחד שמא ינצל פרקליט מבחוץ את דוכן בית המשפט כדי לחרף ולבזות את המדינה. אלף פנדורות רוקדות בדרך אל הצדק – פחד זה הוא אחד מהן. לא רק משום שאלמלא היה למדינה מה להשיב לחורפיה ספק אם היתה לה זכות להתקיים. המדינה עומדת כמעט מאז קומה שנה־שנה מוּל נאָצה וביזוי של נציגים ערביים בפורום הנכבד ביותר של האומות, עונה לחורפיה דבר ומתקיימת, ויותר משנגרע מכבודה בשל נאומי־שיטנה אלה – נגרע מצדקת נואמיהם. אך אפילו רצתה למנוע מעצמה תוספת מיותרת של דברי־בלע מפי פרקליט עויין – אין היא יכולה לעשות רצון זה נימוּק למנוע את בואו. אחת מן השתים: ידבר לענין – זו שליחוּתו; יסטה ממנו – יתקנו אָב בית־הדין. אם כי נכון הוא שבירורה של אמת כרוך לא פעם בביזוי הדדי, ועל הצד התובע להביא בחשבון כי במהלך הבירור יושמץ על ידי פרקליטים לפעמים לא פחות משיבוּזה הנאשם בעצם עבירתו. גם זה אחד ממחיריו של הדין.

אנו יודעים: כל רגשותינו ויצרינו מתקוממים לדיבור המתון. היושבים על הגבולות והחשופים לילה־לילה לרצחני אל־פתח, מטבע הסכנה ממצים כל רגשותיהם בכלל העתיק, והוא כלל הקיום, “הבא להרגך – השכם להרגו”. אלא שהכלל הוא כלל בשדה־הקרב, במארב, כידון מול כידון. הוא חדל לפעול בדרך אל בית־הדין. וכל טעמה של עשיית־הדין הוא הסגולה – הנראית בלתי־אפשרית לפעמים – להתנער מרגשות אלו, ויהיו שרשיהם בטבע האנושי עמוקים כאשר יהיו. צריפת הדין מסיגים אלה היא תנאי מוקדם לנקיונו. הדין אינו נקם. הנקם הוא אויבו של הדין.

29 בדצמבר 1965


המלצות קוראים
תגיות