רקע
ישעיהו אברך
מזווית אחרת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

ואף על פי כן –

העם הנפלא הזה איננו קניינן של מפלגות. הוא איננו עבד להן. הוא אדוניהן. הוא איננו חופר שוחות כדי לבצר שלום מפלגותיו – אפילו לא שלומן של מפלגות הפועלים החלוציות. או הסוציאליסטיות. הוא איננו דורך כל חושיו ושולח בן ובת ואב ואהוב מול תותחים כדי שכפות המאזניים המפלגתיות תהיינה כחוט השערה כפי שהיו ביום־קלפי של נובמבר אחד – יום, שרק תרועה של עיוורון יכלה להכריז עליו בזמנו כ“יום המיבחן המכריע”. הוא דורך את חושיו כדי שלא להימחות מעל פני האדמה, כפשוטו. והוא מעפיל יום־יום, בסבילותו בבית ובדריכותו בחזית. תוך בדידות־יהודים שהיא כגורל לו, אל מרומי הגדלות הלאומית והאנושית לא כדי לקיים גוון כזה או אחר של חייו הפוליטיים – אלא כדי לקיים את החיים עצמם. לשום דבר פחות מזה לא היה מזדעק כלל עם נבון ופקוח־עין כעם המקובץ כאן.

לכן, אם יש מלים שהריחים הכבדים של הימים האלה טוחנים אותן לאבק פורח – המילה “יוקרה”, גלגולו הפתולוגי של המונח כבוד, שהעפילה בשנים האחרונות למרום הלשון הצבורית, היא אחת מאלה. שום יוקרה לא של מפלגה, לא של קבוצת מפלגות ואף לא של הרמה במשרות הצבור, אינה עומדת בהקבלה ואיננה מתמודדת כלל עם החשבון הגרעיני הזה של הקיום.

כי נחוצה חֵירשות־מלידה או אטימות־לב מתוך שובע שלטוני כדי שלא לשמוע את התביעה העולה בקול אדיר מתוך הדממה שירדה על הבתים, מתוך הדרכים הנשמות, מתוך שאון מכונת המלחמה ומתוך הסערה שבלב אם: לקרוא לשיתוף במרכז הפיקוד וההכרעה של חיינו המדיניים והבטחוניים בשעה זו את כל אלה שגם אם הכזיבו את ראשי מפלגתם ואת שופטיה – את בטחון העם הזה לא הכזיבו מעולם.

יתכן שינופצו מפלגות ויתמוטטו דוכנים וכסאות. יתכן כי מתוך מכבש הימים האלה אולי יעוצבו פני החיים אחרת – מן הקצה אל הקצה אחרת. אין ברירה. לא תיכתב שום “מגילת איכה” אם נהר הימים הנוראים האלה ישטוף כמה משקופים ומזוזות של המערך המפלגתי הנוכחי שנברא כמעט לפני שני דורות. זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הדף־האוויר החברתי שאף הוא בן־לווייה בלתי נמנע לסוג הימים שאליהם נקלענו.

אך חלחלה אוחזת אותך למחשבה כי יתכן גם יתכן שמתוך קפידה קנאית ובלתי מתפשרת על כל תו ותג של מיבנה החיים המפלגתיים שלנו בימים אלה – על סוציאליזם מהפכני־פחות ועל סוציאליזם מהפכני־יותר – נהר־הימים ישטוף את כולנו ועל גליו יצופו שלמים ובלתי פגועים המשקופים והמזוזות של כל מפלגותינו הפוליטיות כולן, מפלגות הרוב והמיעוט גם יחד.

כברזל מלובן מונפת היום – ובדין – חובת האחריות הלאומית והיא גוזרת מותר ואסור בתנועת העט. היא גוזרת על אי־עריכת חשבונות. אף כי שום עם הנתון במיבחן כזה איננו יכול כלל לוותר על ניתוח חד של מעשיו ועל בחינת הלקח המשתמע מהם גם לעת חירום. את פני הארץ הזאת עיצבו הגיאוגרפיה וההיסטוריה; את תנודת הכוחות הפוליטיים מעצבים תעלולי המדיניות הבינלאומית; אך את כושרנו לראות כל אלה יום־יום ראייה מפוכחה ואכזרית, ללא ייפוי וללא שמץ־רהב; את יכולתנו לדלות לפעמים גם מתוך איוושה קלה את אות האזעקה – את אלה אנו מעצבים בעצמנו. ובצאת העם, בבוא השעה, מן המבוי האפלולי שאליו נקלע, לא יוכל כלל שלא לתהות על בחינתו של הכושר הזה, כשם שאי־אפשר שלא לכלול בבחינה זאת גם את עצם ההיסוס המתמשך התמשכות גורלית להכריע על צירוף האנשים החיוניים בשעה זו כדי להעביר את ספינת העם כולו במצרים שבהם נתקעה.

אך אם אמנם אין השעה כשרה לחשבונות – החשבון האחרון שהיא כשרה לו הוא חשבון היריבות והקנאות הכיתתית, חשבון המפגר אלף פרסאות גם אחרי הסכנה גם אחרי רצון העם וצבאו הערוכים מולה.

אך הבל הוא לומר כי ביטוייה היחידי של חובת האחריות הלאומית בשעה זו היא השתיקה. היתה זו התנכרות גמורה של עם ואנשיו לחובתם הלאומית האמיתית אילולא גילו באזני הנהגתם מה, לדעתם, אחת הדרכים החיוניות – לא רק לביצור בטחון המדינה אלא גם לביצור הרגשת הבטחון של יושביה – והקול הנחרץ שבו מושמעת עתה תקיעה זו אין כמותו אות לבגרות ולאחדות לאומית. לא היה, לאשרנו, שום צורך לתקוע בשופר כדי לעורר את העם להתייצב בחפירות; אולי עוד יעלה בימים אלה לא אחת הצורך להכות שוב־ושוב בתוף האזעקה; אך התוֹף האחרון שבו מותָר, מבחינת אותה אחריות לאומית עצמה, להכוֹת באוזני העם בשעה זו הוא תוף־הפח של התשבחה העצמית.

1 ביוני 1967


המלצות קוראים
תגיות