רקע
ישעיהו אברך
עלים מפנקס הקיץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

 

א. אלון מורה

יש להקדים ולומר כי ככל שההיאחזות בסבסטיה מעוררת אצל רבים רגשי מרי וזעם – מעוֹרבת ב“אשמת שומרון” זאת גם מידה גדולה וכנה של אהבת־ציון, בנוּסח של קנאוּת יהודית ציוֹנית שגילוייה לא נראו מכבר. בבחינת־עניינים צוננת נראה לפחות צד אחד של מעשה זה, בלתי־מדוּד כאשר יהיה כולו, שקוּל כנגד הרבה מגילות־החלטה של משמרוֹת צעירוֹת הקוראות לאחרים לקיים, למשל, כּחוק וכדין, את מצוות יישוב הגליל, אך מחבּריהן של מגילות אלו נשארים באיזור המאבק הבלתי־נרתע על מקוֹמם – בסולם העסקנות הציבורית. החוק נשמר וגם שממת הגליל היהודי נשמרת וכבר אין אתה יודע ממה נשׂכּרת הארץ וממה היא יוצאת נפסדה.

ואף שלא נוּשל שום אדם ולא הוּפר למעשה שום חוק־של־כנסת במבואות השומרון – הוּפרה סמכות ממלכתית שהיא אבן־פינה לחיים תקינים והוּשבּתה הסכמה הדדית, החשובה לא פחות מחוק – וחובה לומר:

במתח־הימים הזה, כאשר צבא ההגנה לישראל מלכּד כל גרעין של כוח לקראת ההתמודדות התלויה מעלינו כחרב, כל המפסיק היום משנתו ואימונו של צה“ל ומסיח דעתו מקו־האש האמיתי, החבוי אולי בתוך מחילוֹת הרי שומרון עצמם – כאילו התחייב בנפשנו. וכל הקורא לאויב את קריאת־הקרב, שלא הוא עצמו יכול להשיב עליה, ואינו שואל מראש לדעתם של אלה האמורים להיקרא לענות עליה – חוטא בשיבוש מערכות ההגנה של ישראל. היינו־הך מה הם מניעיו. ואילו צעירים אחרים הששים אלי־קרב, שהגיעו לשומרון לא כדי לנצח את השממה אלא כדי להביס שם את הממשלה הנבחרת של ישראל היושבת בירושלים – לא למדו, כנראה, את הפרקים הרלוונטיים לאיזור זה בתנ”ך עד תוּמם, וחובתה של ממשלת ישראל להעמיד אותם, בדרך היאה ביותר לתבונה הממלכתית של העת, על טעותם.

ואף על פי כן:

אתה קורא את עתונאי ישראל ומאזין לשדרי ישראל ולקצת עסקנים בימים אלה ושומע דיבורם של המתנחלים בשומרון – וכבר אינך יודע באיזה צד של המיתרס נמצאים חמוּמי־המוח האמיתיים. “קרב תנו להם! הוכיחו להם מיד עליונותו של צה”ל" – בתחנת הרכבת התורכית. הדמוקראטיה הישראלית יכלה לשאת הסתערות של אלפים בשערי הכנסת, אחוזים להט של כובשי באסטיליה; היא יכלה לשׂאת את המתינוּת הנבונה של השלטון בעת ההיא, שבזכותה עברה הארץ את נהר־דינוּר שלאחר יום הכפורים; היא יכלה לשאת באורך־רוח של בטחון־עצמי ראוי לתהילה את הוֹרסי הגדרות בפיתחת רפיח. אך אם היא לא תסתער היום באַלוֹתיה – מינימום: באַלוׂת – על חובשי הכיפות, אוֹהבי עמם אך הוֹזים מעט, מאֵלוֹן מורה – הקיץ עליה הקץ. עלה הכורת עליה ועל הנוהגים בה היום – ראש הממשלה ושר הבטחון – שעל צלילוּתם וקוֹר־רוּחם ואיפּוּקם הממלכתי והיהודי ברגעי מסה ותיגר אלה עוד נישא להם ברכה ימים רבים, בין אם ניישב את השומרון בסבסטיה, בין אם ניישב אותו במחנה יוסף – ובאחד המקומות בוודאי ניישבנוּ.

כשם שבתולדות צה“ל תירשם אותה פעולת “אש־לילה” של הרמטכ”ל וקציניו, בדמות שיחה פּדגוגית של אחר־חצות עם צעירים יהודים, נשותיהם וילדיהם בבית־נתיבות אפלולי בסבסטיה – כאחת מפּעוּלוֹת העימות המופלאות של צבא ההגנה לישראל, שנצחונה מובטח לה כבר מעצם קיוּמה.

 

ב. הצמאון לשפיות

המַרבה לטעוֹן לשפיות אינו מעיד, כידוע, על עצמו שהוא בעל מידה עודפת של צלילוּת־הדעה. מי שמחשבתו ערוּכה – אינו קם כל בוקר ושר שיר־מזמור לשפיוֹן של עצמו. על אחת כמה וכמה אינו רואה כל סביבתו כאילו יצאה מדעתה.

הרהור זה במוּסכּמה נתעורר בנו לפני זמן־מה עם “מינשר הארבעה” – קריאתם של ארבע חברי הכנסת משני צידי המיתרס הפוליטי, כמו ממצוּלוֹת הבּינה המדינית, “לשפיות מדינית ולפשרה לאומית”. כל כך העיקה עליהם צלילוּתם שלהם עד שלא יכלו לרגוע אלא אם כן יסירו את התבלוּל גם ממחשבתם של אחרים. עד שהכנסת כולה תשתנה. עד שהעם יחזור וייכנס אל דעתו.

עוד נשוב בהזדמנות הקרובה אל טעמו של יצר־החריגוּת הזה, אך בנושא זה של שיפיון־הדעה חובה לומר כי שיעור מאלף בפכחון מדיני אמיתי נתנה לנו באחרונה ממשלת הששים־ואחת דווקא. כן. הממשלה הצפוּדה הזאת שאף אנחנו – למה נכחד? – לא האמנוּ כי תוציא את יומה. מסתבר כי אפילו נוכחותם של נציגי ר"ץ – לא הפריעה לה לקבל החלטה יצוקה בענין הפלשתינאי. עוד מעט נצטרף לאלה שהיו סבורים תמיד, כי גם נוכחותם של תמהונים אחדים אין בה כדי לשבש מהלכה הסדיר של התבונה. הם מסוגלים אולי לעזוב את הממשלה בשל “מיהו יהודי” אך לא יפקירו אותנו בלי ממשל בשל “מיהו פלשתינאי”.

ובכן: לא “באזל” בקלקיליה ולא “הצהרת בלפור” ישראלית בשכם ולא שום שליחות משיחית להקים תנועת־תחייה “ציונית” לערבי פלשתין – כרצונם של קצת סהרורים יהודיים. רק חד וגבישי: אתם שם – אנחנו פה. אתם מעבר מזה של הנהר – אנחנו מעבר מזה. הגדרת אינטרסים קיוּמית, גוֹרלית, ולא שום התחסדות והכתרה עצמית כמושיעם של אחרים. את התנועה הציונית־הפלשתינאית־הירדנית תקימו, או לא תקימו, בכוח עצמכם. אנחנו, רמץ מתבערה נוראה, נמשיך בהקרמת החלום הציוני של עצמנו. וגם זאת מלאכה ליום תמים.

איך אמר החכם ממורשת: “כל העמים ילכו איש בשם אלהיו” – אנחנו לא נגלף לכם לא את האֵלים, לא את הגילוּלים.

יצחק רבין, חייבים הדברים להיאמר, הוא שהחזיר בעניין זה את מדיניותנו אל שפיוּתה, עד כדי כך שאנו מתחילים לחשוש למעמדו אצל הבוהימה הישראלית. שש שעות תמימות נחוצות היו לו כדי לדיין עם חבריו, אך משקיבלן לא בזבז אותן לניסוחים עגלגלים ועוקפים המפייסים את הכל; לא “מסמך” חדש, שבעת מצור מדיני אפשר לצור בו על פי הצלוחית, רק החלטה שהיא גם צינה למגן גם חנית להסתערות במערכה מדינית.

מסתבר כי ריטוריקה עמומה אינה מפריעה לומר דברים צלולים וכי לא חשוב כלל מה מטעימה הדיקציה. חשוב מה מדגיש ההגיון. דברים שבאריתמטיקה לאומית אלמנטרית: מכאן מדינה – ומכאן מדינה, הרי שתים. לא שלוש ולא שום חלומות־תחייה מושתלים כגפיים זרות בגופם של אחרים. לציוֹנוּת, שוכחים לפעמים, בשעה שביקשה לקום, לא היו בשכנוּת סמוכה שבע־עשרה מדינוֹת דוברוֹת עברית.

עכשיו, משפטרה אותנו הממשלה מן הדאגה הכבדה לתנועה “הציונית” של אחרים, אולי נוכל לחזור ולהתרכז סוף־סוף בבניין הציונות של עצמנו.

ולעולם אין לדעת: ייתכן כי יימצאו גם כמה חברי כנסת תמהוניים – אולי אפילו בתוך המערך עצמו – שיאגדו עצמם באגודת “חיבת ציון” מחוּדשה בתוך הפרלמנט הישראלי. הדבר עלול עוד לקסום אפילו לאנשי דור־ההמשך שבתוכו. דיוגֶנֶסים צעירים אלה, המחפשים בנרוֹת ובאופן נוֹאש כזה אחרי ערכים, עלולים עוד למצוא לאפתעתם כי לא רק הערך “פלשתין” אלא גם הערך “ציוֹנוּת” חבוי אי־שם בין ערכי התשתית של תנועת העבודה הישראלית.

מכל מקום: הרעיון הוא כה חריג וכה יוצא־דופן בימינו עד כי יתכן שדווקא בשל כך יכבוש לבה של קבוצה מחברי הבית. לעולם אין לדעת.

 

ג. מאגדות סין

מתוך מַקהלת האוֹחים של שידורי ישראל מצייץ לפעמים גם אנקור. השבוע צייץ. מסין. כדרך אמנות הדיפלומטיה, המגרדת אוזן־ימין במעקף של יד־שמאל, נמסר כי הסנטור הנרי ג’קסון סיפר־למי־שסיפר כי בעת ביקורו בסין אמר־מי־שאמר – ולזה קוראים “שדר” – כי “סין מעוניינת בישראל חזקה כמבצר נגד התפשטות ברית־המועצות, וגומר”. אין זו אמנם משימה פשוטה בשביל שלושה מילון יהודים להיות חומת־מגן לשמונה מאות מיליון סינים מול מאתיים וחמישים מיליון סובייטים – אבל ההיסטוריה היהודית יודעת משימות פחות הגיוניות מזו. ואם זה רצונם של דברי־הימים וזה מחירוֹ של חיוּך סיני – מילא.

בקיצור: כל מה שסיפר לנו דוד הכהן בספרוֹ המרתק על האפשרות שהוחמצה לקשור קשרים עם המעצמה האסיאנית האדירה, מוּאר באור־נגוֹהוֹת עם ידיעה כזאת, הנקלעת אל הבוקר כחץ־זהב שלוּח מרקיע. דבר פעוט! עוד שמונה מאות מיליון לימינך – נוסף ליהודי ארצות־הברית וניו־זילנד.

איננו יודעים מי צייץ לשידורי ישראל את הידיעה המלהיבה הזאת: סינוֹלוֹג מן האוניברסיטה או “חוג מדיני יודע דבר”, אך היא שודרה וגם נדפסה בוודאות מהימנה שאינה מניחה מקום לעירעור. היא יצאה מן המישדר כשמן הנכתש מן הזית בבית הבד.

אלא ששמי העולם רוחשים היום ספינות־חלל ולווייני־תקשורת וכל ברווז שמעיפים מכדור הארץ מוּעד להתנגש באחד מהם. מסתבר כי העוֹף המסויים שלנו התנגש בשתיים: גם בלווין סיני גם בספינתו של הנרי ג’קסון עצמו. הסינים השתקנים האלה, שקשה לעקור מלה מפיהם יותר מלעקור שן, נזדרזו והודיעו בשפיפונים סיניים, בטוּר מאוּנך: להד"ם! והסינטור ממדינת ואשינגטון, שהוא חסיד אומות העולם בידידותו הסבלנית למדינה יהודית קאפריזית, לא היסס הפעם ואמר גם הוא שהסינים לא אמרו את מה שהישראלים אמרו שאמרו.

החלטנו לחפש את האנקור. איננו. לא הוא לא זנבוֹ. לא נותר לנו אלא לנחש היכן קינוֹ. מלת הצוֹפן “שדר”, שבה הגדירו ידיעה מרעישה זאת, כמעט מגלה את הקן. דבר אחד ידוע לנו בוודאות: אין זה מוּנח השגור במובן זה בהודעות הרבנות הראשית, למשל.

הסובייטים, שאינם יכולים, כידוע, לשאת עוול והאמוּנים על האמת הצרופה, הודיעו על עניין זה ברדיו מוסקווה כי “ישראל משקרת”.

הבלים, היא איננה משקרת. היא רק מַרבּה דברים. ועל פי הנוסחה הידועה שטבעו חכמים בפרקי אבות.

 

ד. חומות הקרמלין

חומות הקרמלין מתמוטטות ויהיה צורך להחליף מיליון וחצי לבנים בחומה.

(מן העתונות)

ובכן, המקסימום שהזמן יכול היה לעשות הוא לכרסם את הלבנים. את לבני־החמר. לא למוטט את הקשיחוּת ואת הזדוֹן ואת הגרדוֹמים שהקים משטר מתעתע – רק לכרסם את הלבנים. עתה יחליפו אותן.

נעשה עוול לזמן אם נטיח כלפיו מדוע עשה כה מעט. לבד מן הזמן – לא ניסה איש לעשות אפילו זאת. כששים שנה של דם וגרדום – ואיש לא ניסה לקרקר את הקיר הזה. מיליונים נערפו, נבלעו בגוּלאגים ובטוּנדרה, בבאבי־יארים רוסיים – איש לא ניסה.

בְּלֵב סִיבִּיר, בְּזךְ שְׁלָגֶיהָ

מַה לִי צָפַנְתָּ הַגּוֹרָל?

עוֹד פֶּגַע? – הַב!

תְּלָאָה? – שַלְחֶהָ!

וְלֹא אֶשְׁאַל עוֹד: מֵהֵיכָן?

אֲנִי מוּכָן, מוּכָן, מוּכָן.

כך, על פי זכרוננו העמום, קרא משורר עברי – חיים לנסקי – ממעבה הערבה הנוראה ההיא. הוא כתב. כתבו אחרים. מבעד החריץ הזה ומבעד הבקעים האחרים עלתה האנקה מן המצוּלוֹת. איש לא האזין.

היה צידוק־דין גדול. גם בפנים הארץ ובינוֹת האנשים פתוחי־הלב הטולסטוייניים, גם בחוץ – בעולם גדול של אנשים חולמים, שהאמינו כי אי־שם, באיזור קרונשטאדט, נדלקה אבוקה גדולה של חירות. לא רצו להאמין כי הניפו אותה חוזים אך נושאים אותה תליינים.

כולנו תרמנו לגוּלאגים. כולנו. המטרה, שהיתה מטרת־לבנו שלנו, קידשה בעינינו את האמצעים שהיו כולם שלהם. כל גרדום, כל מרתף עינויים, כל עקירת־צפרניים, כל צריבה בברזל־מלובן – שלהם. גם כל ההתעייה הגדולה הזאת של מוֹח האדם ולבוֹ ודמיוֹנוֹ – בביתם ומחוצה לו. כיהודים היה לנו חלק בהנפת הדגל על החומה. כסהרוּרים יהודיים – שם ובסוציאליזם המהפכני בעולם כוּלו – יש לנו חלק בקיומה של החומה הנוראה הזאת עד עצם היום הזה.

“כמהפכת זרים” – מאיים הנביא. ואומר הפרשן: כמהפכת זרם. אם אפשר היה לצפות לערעור ולהיפוּך חומות הגרדום האנושי ששמו “הקרמלין”, מהפכת זרם צריכה היתה להפכן – זרמי הדם והדמע ששטפו את ברית־המועצות מאז בא הבולשביזם לשלטון. עשרה מליון, לפי גירסה אחת של משורר וחוקר קפדן רוברט קונקווסט, עשרים ואחד מיליון לפי גירסה אחרת שלו. בין חומות אלו הוצבו גרדומים לא רק למיליוני אדם ולעמים שלמים. שם הועלתה על עץ־התלייה – התקווה. שם נצלבו הנעלים בכיסופי לב־אדם. אך אפילו נחשולי הזרם האדיר הזה לא קיעקעו את החומות. רק לבני־החמר נאכלו על ידי הזמן. טוב שיש זמן.

אנו יודעים: “מצוּדה מול הנאצים. בלי הצבא האדום היו נשמדים עוד מיליונים”. אך אולי – אולי? – בלי ראשית השותפות בין שני בכורי־השטן לא היתה באה עלינו כל הכליה הנוראה הזאת.

חוֹמת הקרמלין הנוכחית, על ששה־עשר מגדליה וצריחיה, נבנתה – אומרים דברי הימים – עוד במאה החמש־עשרה. בראשית המאה העשרים ניכרוּ מתחת לחומה הזאת קבריהם של קומוניסטים שנקטלו במהפכת 1917. אולי הם, במרי האכזב, שמכרסמים את החומה? הקומוניסטים והסוציאליסטים החיים – לא העזו. אולי נועזים מהם – המתים?

2 באוגוסט 1974


המלצות קוראים
תגיות