רקע
ישעיהו אברך
עלים מפנקס הסתיו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

בגלל התעקשות של ששה קילומטרים עלובים מוכנה ישראל לסכן את השלום.

(קיסינג’ר)

 

א. שישה קילומטרים יהודיים

שני מטרים עלובים של תהום מפרידים לפעמים בין פסיעה לפסיעה. הם עלובים אולי מבחינה מתימטית, אך הם הסיפרה הגורלית ביותר שבעולם לפוסע. התהום אינה צריכה יותר מן ההפרש הקטן הזה, שפסיעת האדם אינה יכולה לגשר עליו. ליד לוח החיבור בבית־הספר נראה המספר עלוב, קטנוני. ליד התהום – הוא גורל. הנרי קיסינג’ר יושב ליד הלוח.

שישה קילומטרים, אומרת לנו מפה לא כל כך עתיקה, הם מחצית הרוחב של צוואר־החיים של המדינה לפני מלחמת ששת הימים. מה שקרוי: גבולות

  1. מחצית רחבו של קנה־הנשימה המוליך אל הסימפונות והמעביר מעט חמצן. ששה קילומטרים עלובים.

פחות מששה קילומטרים חצצו בינינו לבין הנצחון על המחנה המצרי השלישי. בינינו ובין המראה האחר של כל פני המלחמה והשלום לאחר יום הדין. אך דווקא בקילומטרים האלה ראה הנרי קיסינג’ר גורל. גורלו שלו. של הצלחתו המדינית. חכמת היחסות, אף היא, כידוע, פריו של מוח יהודי מבריק.

ששה קילומטרים מעבר מזה או מעבר מזה של מעברי־הגנה במידבר; ששה קילומטרים עם אפשרות לטווח את התותחים על יישובי החולה ועל טבריה – או בלעדיה; עם לוע של קנה הפעוּר מטול־כרם אל נתניה – או בלעדיו. באמת, קילומטרים של היינו־הך?

בוויאֶטנאם – המיקוח על הקילומטראז' היה כנראה קל יותר. במרחבי שדות האורז לא הושם הדגש על קמעונאוּת כזאת, על פרסאות אחדות. ההיסטוריה אוהבת אופקים, ערבה – לא קוצה של אַמה. שטח עלוב כזה הוא כמו סד למדינאי חובק־עולם ומיטת סדום להצלחה של קריירה דיפלומטית.

מתוך הדברים הקטועים המתפרסמים מישיבות סודיות של שר־החוץ האמריקאי עם אנשי הקונגרס בוואשינגטון – עולה הפעם צלילה של דימגוגיה קטנה וערמומית. בקושי הולמת את תרבות הארווארד. בששה קילומטרים טפלים של עיקשות מציירים את ישראל כחוסמת את הפתרון, את הרווחה, את השלום. ולא לשכוח: את הנפט.

ענת בת־השש המשקיפה אל הגולן מחדרה המשוריין בדגניה בטוחה כי ששה קילומטרים ממנה צפונה משתרע כל עולם האימוֹת והפחדים והדם. היא ראתה אותם. שטח גדול פי כמה מכל כדור הארץ.

בגלל ששה קילומטרים של אדמה ערבית, אומר קיסינג’ר, אנו נרחקים מן השלום. האמת היא, כי ששה קילומטרים יהודיים, ישראליים, ארוכים כאורך הגלות – ושמא כאורך הגאולה – מפרידים בינינו לבין כל הלך־מחשבתו של מי שהיה פעם נער יהודי פליט ועתה שר החוץ של האדירה במעצמות – הנרי, המכוּנה קיסינג’ר. היושב, כאמור, ליד הלוח.

 

ב. תחזוקה

ובכן: אלה הם פועלי תחזוקה מן הדרגה הרמה ביותר. הם מחזיקים בגרונה של המדינה תחזוקה אמיצה, הדוקה מאד, כאשר לא החזיקה עדיין שום קבוצת־עובדים אחרת בארץ.

מפוכחים, קרי־מזג, שקוּלים בכל מלה ומלה היוצאת מפיהם כאילו סיימו זה עתה בית ספר לדיפלומטים, אלה, במזגם הצונן והצלול, לא ישכחו בוודאי שום פריט במטוס לדאוג לו בשעת התחזוקה. הם יודעים בדיוק כל נקב וכל חלוּל שבהם עלול להיסתם החמצן המפיח תנועה וחיים. יודעים, ואם נחוץ – סותמים.

על איזה דשן צמחה קרוּת־המבט הזאת, השחוזה כחנית, של ישראליים בסרבלי העבודה? שונאים אותך, אותי, את סביבם – מילא. (“מה אנחנו – לברלים?”) אבל מדוע הם שונאים כל כך את הצליינים, הבאים במידה של פיקוח־נפש לעבוד כאן את אלוהיהם ולתת אגב־כך מחיה לפועלי התחזוקה היהודיים? מדוע אותם? הרי הם שייכים למימסד עולמי רחום שאין לו כל קשר לא עם המימסד הישראלי המרוּשע, הכורע תחת משא קיוּמנו; ולא עם ההנהלה של חברת התעופה הלאומית, שחטאה העיקרי הוא, כנראה, שהיא נזקפת כחלמיש לקיים את קו החיבור היחיד שלנו עם העולם.

אסור, כידוע, להמשיל אותם לשום גוף – מכאן ושלא מכאן. המעשים שהם עושים, הם כידוע מעשים של לינת־הצדק ואין להם שום קשר עם חבלה. לא במשק ישראל, לא באשיות־חייה ושלטונה. אלה הם מעשים מוּכרחיים במאבקם של קשי־יום מרודים, חלכאים ונדכאים, שאין להם מה לאבד – איך אמר מארכס – אלא את הכבלים.

אלא שפעמים, למלוא החלחלה והעגמה, נדמה כי זה אולי הדבר החסר על ידיו של אחד או שניים, המככבים כל יום שני וחמישי בטלוויזיה הישראלית על רקע כנפינו השמוטות. על רקע חרפת ישראל.

כמבויישים וכנדים־לנו עומדים כלי־הטייס הנושאים עליהם סימלה של מדינה מקורקעת, רתוּקה בטבּוּרה אל האדמה כאדן־השדה. מדינה שרק לפני פחות משני עשורים עדיין היתה סמל לרוחו הנוסקת של אדם, למעוף רצונו – היום היא שרועה על מסלולי־התעופה של עצמה וחוגגת קבל־עולם את החג הגדול של נמיכות־הקומה.

בתוך כל החרפה הצורבת הזאת – אות של הזדקפות.

פתאום הבזיקה מירושלים העובדה המפתיעה, שכמעט נשכחה ימים רבים, כי גם למעט היהודים שנותרו בארץ מחוץ לחמש מאות פועלי התחזוקה – יש שלטון. דברי שר התחבורה כי למען הנסיון לתקן עיווּת אחד באופן יסודי – מוצדקים הסבל והנזק הזמניים, הם ראייה אמיצה ומדרכת. מעולם לא התייצב עם באחדות כזאת מאחורי ממשלתו כמו בשעה שהוא רואה אותה צועדת צעד של זקיפות, של החלטה נחרצה, של אמת. פתח בכך שר האוצר – וקנה עולמו. הנכונות לוותר יום אחד על קב־של סולת כדי להבטיח פת־קיבר סדירה לכל הימים – היא מטעמם של ימים ראשונים ונשכחים. מיינם המשומר.

יש לומר כי תרגיל זה בחוק חינוך חובה של אזרחי ישראל – ערכו עולה על מחירו. הוא נלמד לא לשעתו בלבד. פירוק שביתת הימאים לפני כעשרים שנה נלמד עד היום כציון־דרך בקביעת מרות הציבור על יוצאי־דופנו. אם אמנם יודעת הממשלה מראש ובבהירות מה יהיו הצעד השני והשלישי והבאים אחריו, כי אז ייתכן ששר התחבורה, הבנימין בשרי ישראל, תפס באופן המבוגר ביותר גם משמעותה החינוכית והחברתית של התמודדות זו, גם טעמה וחובתה של מנהיגות.

החינוכית – כי לא את שדות־התעופה בלבד פוקדת רוח־העוועים הזאת.

יושבי הארץ הזאת זכאים אולי להיות שותפים גם בקביעת המחיר העליון שאנו מוכנים, למשל, לשלם מעמלנו בעד התפרקותו של ימאי ישראלי ביפאן. כיוון שאין לנו שליטה על אינדכס המחירים של בית־התה בטוקיו, אולי מותר לנו לשקול ולהחליט כאן – בנערינו1 וגם בזקנינו – מהו המחיר שידנו משגת לשלם בעד המיצרך החיוני הזה. או שמא נצטרך להשלים עם כך שנתפרק לא בטוקיו אלא בהונג־קונג או בהונולולו – אם השער שם סביר יותר – ובלבד שלא למוסס כליל את מטבע ישראל בשל סעיף חיוני אמנם, אך בכל זאת, רק אחד בשלל סעיפי ההגנה והמאבק של אדם ועמלו.

כך זרועה עיסת־המלאכה הישראלית, שעיקרה ובצקה אנשי־עמל ישרי־לב, עמוסי פרנסת־ביתם ועוּלה – צימוקים ומרורים המשבשים תבניתה וטעמה. איננו יודעים בדיוק טעמה הספציפי של ההתפרקות ביפאן, אך אנו חשים על בשרנו היטב טעם ההתפרקות של כל הגיון חברתי ואנושי בארץ ההבטחה. עוד מעט לא נראה בה עיסה – רק שאור. ושאור חמצמץ מאד. שער אחד לדולר בשביל המתפרקים. שער אחר – לעומסים. מ"ט שערים שדרכם אנו בורחים מאמיתה הצורבת של ישראל ענייה ומרודה, עוקפים אותה ומתקינים לעצמנו פשפשי־מוצא להתחמקות – עד שפתאום מופיעות אמיתות אלו עצמן מחדש כמפלצות איימתניות גם בדרך העוקפת שבה בחרנו. וכך אנו מנסים עוד עיקוף ועוד חמיקה עד שהמירמה סוגרת עלינו מעברים ואין עוד חריץ לעבור בו, והאמת נחשׂפת זקופה ומכנעת.

העם בכללו, – אומר לנו ידיד – מוכן היום “לכפר על עוונותיו”. אם אמנם כך הדבר – הרי זו שעתה הגדולה של מנהיגות. אין טעם לצוות עלינו חזור וצווה שנשאל, נוסח קנדי, “מה אני יכול לעשות למען ארצי”, הנהיגו – ואימרו את התשובה. אימרו חד וברור מה לעשות. מעולם לא היתה אזנו של עם קשובה כל כך ומעולם לא היה לבו נוהה כל כך ללכת אחרי דבר־אמת.

 

ג. אחותי מבית דגן

כמטחווי־אגד מן הבית, מן הצפון – המטיף, המעמיד פני חשיבות; מן השכונה המסורקת למשעי בערוגות של פוליצֶסיה בוערת־באש – אגם הדווי. אגם היתמוּת הגדולה. לא אגם אחד.

“בגיל שבע כבר ידעתי על החיים כמו בן־אדם מבוגר” מספר למנחם תלמי (“מעריב”, ששי, י"ג בטבת) הנער מבית דגן, עירו של בן־לולו המוטל מת בתעלת הפרדסים. “אחותי הוציאה אותי מבית דגן, לקחה אותי ללמוד מקצוע. היתה שומרת עלי, לא נותנת לי לצאת לבד”. “אילו לא הוציאו אותי בזמן מן המקום ההוא – גם התמונה שלי היתה מופיעה היום בעתונים”.

האחות הזאת – כמו ברבור זקוף־צוואר בתוך אגם של עכרורית, ואצות, וסמים, וקנה של אקדח משתיק־קול, ו“חבילה של אלף לירות הנשלפת מן הכיס בשביל לקנות בקבוק טמפו וכל מיני דברים כאלה”. ואף היא, האחות הזאת, כמו אחזה בציציות ראש־עצמה ומשתה עצמה מן היוון לאחר שצללה בו, כנראה, עד־צוואר. ורק ההבזק הפתאומי של האבחנה ברגע האחרון ממש – האיר תמונת עולמה, ועלתה מן המצולה ונזדעקה קודם כל למשות גם את אחיה. ברגע האחרון.

עיירה שכוּחת־אל. לא במדבר. לא על גבול הגדר המתוחה. לא מול נקיקים חורשי־רע. כאן. בסמוך מאד לפעימת־החיים הקצובה, בשכנות לאב־העורקים, בדרך הראשה בין בירה למטרופולין, על העורק הכּלילי ממש – חלקת מידבר. בתוך מכוניות־השרד של הטרודים בעסקי המדינה, הנעות בין קצה אחד של הדרך לקצהו, מעופפות המלים “סתימת פער”, “נוער־במצוקה”. מעופפות – ומתעופפות. חולפות על פני בית־דגן ואינן מניחות בה אפילו את בת־קולן. שם, בחלל העיירה, שומעים רק את מַשק המטוסים המוליכים מעולם לעולם ואת הרחש הרווּי סוד והעוטף את העיירה בקורי־תעלומה של התחבולה, המזימה.

אגם באגם נגע. ותמונתה של עיירה לא־רחומה אחרת בדרום – חייה, עיסוקה ושיממונה בשעת בוקר וצהרים – נפרשׂת על המסך הקטן. וכבר אנו יודעים – על פי אותה שיחת־מופת של מנחם תלמי – לבנות לנו בעצמנו תמונת־חיים של עיירה־תאום. עיירות בישראל לא נעלמו מעיני מפלגות ומעיני עסקנים לעת התמודדות, אך נעלמות מעיני החסד האנושי, מן המבט החונן. “ללא מחונן ומשיב נפש – וללא מכונן צעד”. ורק קאלאשניקוב, כנראה, וכרוז בערבית עלולים פתאום להטיל אלומה של אור מסמיא לא על גדר־בטחון פרוּצה, רק על ריקמת־חיים פרוּמה, קרוּעה לגזרים ולכודה כמו בחוסר־תכלית מדכא כל הימים. בישראל – של חלומות, של קבוצים, של משמרות צעירות, של תנועות־נוער חלוציות. של “אור לגויים”.

אנו עומדים בהשפל־עין מול השקיעה האנושית המתהווה והמתמדת בטווח ראייתנו ממש. המלים והעט שומטים עצמם לפני חרפת־עצמנו. החוקרים והחוקרות בסוציולוגיה – לגיונות. המושיטים יד למשייה ממצולות – בודדים. העוסקים בתורת העוני – הכל. הרוכנים להציל ממנו את הבּרוּא־בצלם – מתי־מספר.

נקרא לאחותו של הנער מבית־דגן, שנתייסרה היא עצמה במדווי החיים ובליקחם, ונאַמצה אל לב. בארץ הזאת – של תנועת־עבודה נטוּיית זרוע, של תנועות־להמשך ותנועות־לשינוי – נגזר, כנראה, על החבוּשים להתיר עצמם מבית האסורים, למשות עצמם או לטבוע. כך או כך – בבדידוּת. בגלמודיות נוראה.

וירא כי אין איש.

3 בינואר 1975



  1. “נעורינו” במקור המודפס, צ"ל: בנעורינו – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות