רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן -"Survival"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל־אביב: עם עובד; תשל"ו 1966

 

א. “Survival”

אל המונח “שואה”, המעורר בנו חלחלה, נסמך באחרונה מושג אחר המעביר בנו צמרמורת – “Survival”. אין לו תאוֹם בעברית. יש לו רק תרגום, ועניינו: הישארוּת בחיים.

לא שמענו הרבה את המושג הזה בסמיכוּת לעמים או למדינות אחרות, אפילו לא בהתייחסוּת אל מדינות האפוּפות סכנה מוּחשית של כלייה מצד הרוב העויין המקיף אותן, כמו רודֶזיה – להבדיל, למשל. אך אנו שומעים אותו באחרונה משתגר יותר ויותר בפי מדינאים בסמיכות לישראל. יש לדאוג, אומרים הם, ל־ Survival של ישראל, להישארותה בחיים, מפני צער־בעלי־חיים.

שר החוץ של ארצות־הברית, שאין עניינו בפילולוגיה דווקא, מצא בדיוק כאן את בקעתו הבלשנית והוא מתגדר בה – גם מתגנדר בה מעט – יום־יום. בכל נאום, לעניינו ושלא לעניינו, הוא דואג לשבץ את המונח הזה בסמיכוּת לישראל. פילולוגים קטנים ממנו במדיניות האמריקנית הסתפקו בהצהרת הדאגה לבטחונה של ישראל – הוא מדבר על הישארוּת בחיים. כביכול, דאגתו עמוקה יותר, שרשית יותר.

אי־אפשר שלא להבחין כי הוא החל להשחיל מושג זה בהגדרות המדיניות של המימשל האמריקני לא לפני שהקנטנוּ אותו מעט והמרינו את פיו. אך מתוך ריקמת־הנקם הקטנונית מאז כשלון השיחות עם מצרים, יוצא כמעט יום־יום המונח Survival כמרצע מושחז, כחוּדו של רומח המכוּון להינעץ בלב־לבו של מה שנותר מזקיפוּת־קומתנו הלאומית, מבטחוננו בחיים, מאמונתנו העיקשת.

יש לומר כי הטעם התכסיסי של השימוּש במוּנה הזה הוא מרוּשע לא פחות מן המונח עצמו. הוא בא קודם כל להעמיד את דאגתנו על הקיום הפיסי האלמנטרי ולקצץ בכנפי החלומות של מדינת היהודים במעוף־הנשר שלה כבשורה, כתרועה של רינסאנס לאוּמי. והוא בא לרמוז כי בעוד המינימוּם הזה של הישארותנו הפיסית בחיים תלוי על בלימה, הנה גם הבלימה הזאת עצמה תלוייה בחסדי מעצמה ידידה או בכוח־הבלימה שלה. פירושו: רק תסתיר מעט פניה ממנו – וניתק גם הפתיל הדק והקריע הזה שבו, כביכול, תלוי קיומנו.

לצורך התכלית השימוּשית בא המושג הזה לומר לנו בשפת הדיפלומטיה של הארווארד כי הדבר שהעולם ההומאני־מאד והדורש־טובתנו־מאד רואה עצמו מחוייב לדאוג לו, הוא לכל המרובה: הישארות בחיים. לא עוד. אולי אפילו השתיירות כחטיבה מדינית. אבל אם צו ההשארה־בחיים הוא הקובע, כי אז גם מדינה יהודית מפתח־תקוה עד רחובות היא השתיירות, Survival היסטורי. יש יהודים ויש מלכוּת. גם מי שרואה עצמו מחוייב לא רק כלפי ההומאניזם, והמצפון, והשלום העולמי, אלא גם כלפי ההיסטוריה רבת־התלאה של העם היהודי – מילא חובתו: גאל ישראל. המדינה, כגינת־נוי יהודית, תישאר. יישארו החותם, הסמל, הדואר. אולי גם קצת יהודים לקיימם.

בצד הבטחת הנשימה לסימפונות הנפט של עצמו, רואה העולם חובה להבטיח לנו את נשמת האף. אין זה מעט. בהשוואה לדכאו ולטרבלינקה – הדאגה להישארותנו־בחיים בישראל נוגעת עד לב והיא נדיבות אנושית מופלגת של עולם רגש, נדיבות שקשה היה לחלום עליה לפני שני־דורות בסך הכל. היא גם תמצית מילוי־החובה של בן העם היהודי למוצאו. מעין השארת־נפש לאומית, כלומר: יינתן לנפשנו להישאר בצידם של עראפאת וחבש וחוואתמה. הנסיך היהוּדי שנקלע אל הנהגת העולם יבטיח זאת. גם אם יחזור בינתיים לדוכנו בהארווארד. בין טוב הדבר ובין לאו – קרוב לוודאי שהיום הזה אינו רחוק.

הדיפלומטיה הישראלית, שגילתה מידה של קוממיות במאבק המדיני הנוכחי, עומדת מול המינוח הפוליטי הנקלה הזה כמו נעלבת ואינה עולבת, שומעת חרפה ואינה משיבה. ואמנם – איך תתייצב מול הנקמנוּת המילוּלית הקטנה, מול הדברים הבוטים כמו מדקרות־חרב, כאשר החרב עצמה מונפת בכל איומיה: בקימוץ־נשק, בקפיצת יד, בעווית של הצופים בכשלון עצמם.

אף על פי כן: מכבוד קיומנו כבני־חורין; מעצם שייכותנו לדור שבנה חירותו בלשד עצמותיו – היא חייבת לעקור את המונח הזה מאוצרו הלשוני של הפרופסור. לקרוע לגזרים מן התורן הבינלאומי את המטלית הזאת, המתחזה כנס התקווה הטובה, שבה מנפנף אלינו ידידנו מהארווארד.

איננו יודעים מה צפוי לנו בחיק התעלומה הקרוייה “הבחינה מחדש של המדיניות האמריקנית במזרח התיכון”. גם אין בדעתנו לעסוק בציוּר פסיכוגראמה של שר חוץ יהודי במעצמה גדולה ושל נפתוליו. ואולם מלחמת העצבים שפתח בה בעצם הכרזת הבחינה הזאת – הכרזה שכל־כולה המצאתו שלו – בזוּייה לא פחות מן המזימה המדינית שאולי מרקחים לנו.

בעוד אנו יושבים דרוכים לקראת “זריקת הנעל השנייה” של ארצות־הברית, הניף שר החוץ את המוט המלוּבן של “הישארות בחיים” והוא טורח להעבירו כלפיד אל מחיצתו, אל הסובבים אותו – עד סגן־הנשיא (לפי “ניוזוויק”) ובוודאי גם מעבר לו.

האמת היא כי יותר משזו הכרזת מלחמה על העצבים שלנו, זה פורקן לעצביו שלו. אחד מגילוּיי העווית הרגשית, המתמיהה בעוּזה, שאחזה בו ובמעצבי המדיניות האמריקנית נוכח המפולת בדרום־אסיה, פורטוגל, בקפריסין.

“אמריקה – אמר הנרי קיסינג’ר עם רדת המסך על הדרמה הווייטנאמית – בוגרת יותר, לאחר נסיון זה”. אם לשפוט לפי פיתולי־הלשון בענייניה החיוניים של ישראל דווקא עתה – קשה לאשר אבחנה זאת. מכל מקום: אם מחיר ההתבגרות של אומה הוא ששים אלף הרוגים – כי אז, לדאבון הלב, אנחנו מבוגרים מכבר ומבוגרים שבעתיים; כי אז קנינו כל שנות חיינו, ולפני שלושים שנה במיוחד, לא רק את חכמת הבוגרים. אלא גם את בינת הזקנים ופכחונם. אל ריקמת־העצבים הזאת מוּתר היה לקרב במעט יותר טאקט, במעט יותר זהירות ורתיעה. אולי צריך שר החוץ עצמו באופן נואש לתקוות Survival כמדינאי, נוכח כל אשר פקד באחרונה את מדיניותו מקצה עולם ועד קצהו, אנחנו את החווייה המעודדת של “הישארוּת בחיים” כבר חווינו פעם. בארץ הזאת, כפי שהספיק אולי ד"ר קיסינג’ר לראות במו עיניו, מתכוונים אחיו בני־עמו למעט יותר מזה.

תלמי השדות ותלי האפר – יעידו.

 

ב. הדיש, המחסום

אם יש מי שצריך לתת דעתו על הבעייה החמוּרה של הישארוּת בחיים במשמעות אחרת – זוהי מה שקרוּי בעברית משוּמשת וּבלה: תנועת העבודה של ישראל.

ואין הכוונה להישארות פיסית. בתיה, חומותיה ואולי גם ארמונות שבנתה יוסיפו להתקיים על פי כוח־המעמס הסטאטי של הברזל והלבנים. כדין כל בנין. כדין הקולוסאום ברומא ועמודי הפנתיאון באתונה ואריחי־השיש המגולפים של פומפיאה. גם אין הדברים אמוּרים בהשתיירוּת פוליטית, שלטונית. צירוף של בדל־מפלגה זה או אחר, ויתור לסיעה אחת וויתוּר דומה לניגוּדה מאפשרים – כפי שהדבר מוכח כבר שנים רבות – לקיים על דרך התחבולה הדימוקראטית שלטון של תנועת העבודה. גם הכוח הכלכלי של העובדים המאורגנים אין לו סיבה להיתפס לדאגת ההתקיימוּת. להיפך: הסטטיסטיקה – והיא, כנראה, הרוּח החיה היום באופנים של תנועת העבודה – מוכיחה כי הכוח הכלכלי מתעצם, חלקו היחסי בכלל המשק גדל והסוציאליזם הפיסי הזה, בתרגומו לבעלוּת קיבוצית על אמצעי־ייצור ונכסים, עולה כפורח.

כוונתנו לסיכוי ההישארות־בחיים של תנועת העבודה כגורם חברתי ומוּסרי ייחוּדי, גורם נושא־בשורה, שככלות הכל בו, ורק בו, טמונה כל צידקת התבדלותו בתחומים שמנינו. ומבחינה זאת הדברים מתפתחים, כנראה, בקצב מזורז בפרופורציה הפוכה, אף כי לא חסרת הגיון־פנימי משלה: העוצמה הכמוּתית, הטכנית, הפיסית, של מה שקרוי תנועת העבודה – מוסיפה והולכת; הכוח החברתי, הרוחני, המוסרי מתכווץ והולך, עד שהיא מתחילה לאבד כל סימן־היכר וסימן־ייחוד חברתיים – להוציא את התנועה ההתיישבותית המופלאה שהיא עדיין אבן־הספיר בניזרה החלוּל של התנועה, אם עדיין היא נושאת נזר.

שורות אלו אפשר היום להקדים להרבה מנושאי החברה בישראל. אנו מקדימים בהן, כמיכתב־חובה בעיני עצמנו, את ההתייחסות להוויית הימים האלה.

עונת הדייש, מתחוור, היא בעיצומה. השוורים אינם חסומים. ואין כמעט חלקה שבה אין הדייש נמשך, וכל הדברים – אין ברירה אלא לומר זאת – אינם מוליכים אל שום מוקד אחר אלא אל התנועה הזאת. לא אל שום גוף אמורפי, לא אל כוחות עליונים סמוּיים. אליה.

כן. כל הדברים. גם דין־וחשבון המבקר. ולא רק הכרך האחרון. כל עשרים וחמשת הכרכים יחדיו. וואדוּז, ההתעשרות ההוללה, ההלוואות המאוּשרות, פלאי השכר של טייסים וחמישים־ושלוש התוספות בדוּיות־השם לשכרנו – אליה. בלשון פשוטה: תנועת העבודה אינה יכולה להתנער מן העדוּת הפשוּטה והמוחצת כי בימיה קרוּ הדברים. בימי שלטונה שלה – הרצוּף, המוּצק, הודאי, כמעט אמרנו: השבע – הלך ונתעבּה הענן הכבד הזה שבקושי אנו מוצאים בו היום חריץ לנשימת־חמצן טהורה. בימיה.

וודאי: אנו זוכרים היטב מה עוד קרה בימיה: תקומה, ועלייה ופיתוח־משק וארובות חרושת ותלמים לתפארה – ואין קץ לדברים בוני־עם שנעשו בימיה. אך אם במשך עשרים וחמש שנים יכלו דברים מרהיבים אלה – מנכסי צאן־הברזל של קיומנו הלאומי – להעלות משנה־לשנה מעטה מתעבּה כזה של התעוותוּת חברתית ומוּסרית ואיש לא ניסה לחתוך בו כדי לפצחו – שום גוף אינו חייב לתת על כך את הדין יותר מתנועה זו. בכל התמודדוּת פוליטית שלה עם גופים אחרים היא מונה אחת־לאחת את האבנים שבכתרה וקושרת לעצמה, אולי לא בלי דין, את זרי־הדפנה של ההתבצרוּת הלאומית. היא־היא שחייבת לענוד עתה את זר־הקוצים. שלה הוא. לענוד אותו בענווה רבה, בהרכנת ראש ומעל לכול: בהרהורי תשובה. ההשחתה המוסרית של פני חיינו היפים, של פני תקומתנו המרהיבה, באה בימי שלטונה הכול־יכול של תנועת העבודה. המינימום שאנו חייבים לעשות, בראשית כל הדברים, הוא להודות בכך. נכון: לא בלי סוֹמק. לא בלי בושה.

וודאי: לא היא שחטאה את החטאים עצמם. אף כי גם מערכותיה הפנימיות שלה לא נוּקוּ מן החטא גופו, ובבתי־הדין של המדינה לא נפקד לדאבוננו גם מקומה הפיסי על ספסל הדין. וודאי: שכבות אחרות נגסוּ בכל־פה במעט הנכסים שצברה פה העניוּת היהוּדית. אבל התנועה שבה דברינו אמורים יצרה את הפרצות וסילקה את השומרים והתנמנמה התנמנמוּת ממושכת בביתן־השמירה המוסרי שלה, שבזכותו, ובזכותו בלבד, היתה זכאית לטעון לעדיפוּת חברתית על פני אחרים. אך יותר מכול היא פיתחה בתוך עצמה את דת־הנכסים כערך עליון של כוח ציבורי או חברתי ואין פלא אם ערכי הדת הזאת אומצו גם על ידי קצת מיחידיה. ובוודאי שאי־אפשר למנוע משכבות העם שמחוצה לה לדבוק בכל מאודם בדת של נכסים וצבירת־רכוש, שקוּדשה באדיקות כזאת – אף כי למטרות אולי נעלות יותר – על ידי התנועה החברתית והפוליטית המנהגת את הארץ. עוד תהיה לנו הזדמנות להרחיב בנושא זה את הדיבוּר כחלק מחשבון־נפש הכרחי לתנועה נצרפת – או נשרפת – באש ולכל חבר בה. כל עוד חיים רבים מאתנו באינטנסיביות של מעורבות אישית כמעט, את המתהווה בתוך תנועה, שבשלב זה או אחר נתנו לה מיטב שנות חיינו, איננו פטורים מחשבון כזה. במשפט מוסגר נאמר, כי בעוד אנו רחוקים ת"ק פרסה מן היעדים הפוליטיים שאליהם מרמז חברנו הטוב ליובה אליאב הרי כל שבוקע מלבו לענין דרכה החברתית של תנועת העבודה ואובדן־דרכה – בוקע מלב רבים.

אך תכלית השורות הראשונות האלו היתה להטות את התמרור אל כיווּן. לחדול להטותו אל כל רוחות השמים. לקרוא את סיפורי “יוון המצולה” של מבקר המדינה ושל בתי הדין ושל הכותרות הננעצות כחנית – ולהטות את המַחוון אל עצמנו. זהו דיוקן עצמנו. זה איננו דיוקנם האמורפי של אחרים. זו בבואת שלטונה של תנועה באחד מפרקי חייה היפים והאומללים ביותר. לצוות על עצמנו מעט הרהור מייסר, מעט ענווה נכנעת, ולהשתהות קצת לתפילה זכה, אולי גם למעט סיגוף.

9 במאי 1975


המלצות קוראים
תגיות