רקע
יעקב שטיינברג
רזי נוחם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הנוֹחם עומד מאחרי כתלנו, ועוד מעט והוא ימחה את הדמעה האחרונה מעל פנינו. לפניו ילוו אלינו מלאכי הרחמים, אלה הנחפזים מאליהם לכל מרום־קרע של מעשים; יבוא היגון בהיר־העינים ואחריו הדאגה המתאפקת ואחריה התוחלת בת התקוה, זו אשר לא תבושש גם ביום רע ובחצנה תמיד אהבת־חליפות חדשה. אך הוא, הנוחם בן־העיים, יבוא לאחרונה ויעבור במחננו בצעדי חרש; ומדי נעצום עין לרגע מרגוע אחד, רגע־עלפון אשר כמוהו יקרה לכל מחנה של יגעי־אסון, יגשש הלז על סף בית אשר יבחר, ואל האיש אשר יאבה בו ישלח את לחשו בלי קול: פתח לי, כי רק רוח לילה אנכי, ובעלות השחר למעשים חדשים – אמוֹגה על מקומי ללא שריד.

וכזאת ידבר הנוחם:

אטום את אזניך משמוע את דבריהם של החלפנים מישראל. מעברים, מקרוב ומרחוק, הם יבואו עליך ועינם הרעה לטושה אל הכוונה השלמה הנשקפת מתוך מעשיך; בלבם מזימה ובפיהם חלקות: הה, איש־חמודות אשר בגיא המולדת! על מה הוקעת נגד כל אויביך את הכוונה השלמה – והיא לא תצלח ליהודי איש־חמודות? הבה נמירה לך את האחת בכוונות רבות, למען לא יכירך אויב על־נקלה ולמען תנעם שבעתים לאוהביך. ככה ידברו בפיהם, ובחפני כפיהם מכל רעיון, מכל מגמה, מכל חנופה. אל תאבה ואל תשמע. ארורים המעשים שאין כוונתם שלמה – ואף אתה עוד תמול ושלשום גלגלת את נצורות המולדת ביד נמהרה, כמי שמגלגל באבני קוביה. זכור את תנאיך לבלי ספור אשר התנית בארץ הזאת אל גורלך ואשר החלפת אותם עשרת מונים, מדי נשׁוֹב שרב־סנוורים בפניך בירח הקיץ, או מדי ניסח אהלך בלילות אל יוֵן הסתיו או מדי תום יום אחד נחת הראוה מחוצות עירך. זכור איך לווּך הזיות טורדות בכל דרכיך, כלוות נחיל זבובים עיקשים את המגואל; על המכורה הקטנה הזאת, אשר למען החיותך מחדש הוציאה עד־ארגיעה מעפרה הדל את לשד־תעלומותיה הישן, התפארת בלי־חשׂך במגמות רבות, הִזִיתָ עליה מפקידה לפקידה מי־קודש, כאילו יראת פן ידל ערכה – והיא, הצמאה בכל ארץ, ספגה עם זיעת עמלך גם דלף תלונותיך לאין־שחר, גם דשן תקוותיך ללא־פשר, גם נטיפות יגונך הדלוחות, – אלה אשר מקור להן בנפשך עוד לימים ולשנים ולדורות. ואף ביום אשר אהבת היית כמחלל; מפיך לא יצא דבר־עדנה ללא עווית מצח או נדנוד עפעף. ארצך, כאשה לא־רוחמה, לא טעמה עוד כמעט את מתק שפתיך. כי כה היה דברך תמיד: זאת ציון מכורתי, למען אתקדש באין־מפריע בדת אבותי; זאת יהודה מולדתי, למען אדמה בחופשתי לעם עליון; זאת נחלתי במזרח, למען ימצאוני על גבול בני־קדם חדשות וצדקות. התשמע ארץ־מולדת תאנית־אהבים כזאת – ורגוז לא תרגז תחתיה? אך היא יהודה הדלה והנאמנה בארצות, לא התכחשה אליך בימי הרעה, ויהי להפך: בחפּזון, אשר לא ייאמן בלתי אם יסופר על אם או מולדת, החילה לך מעט גבורה תמה, הטהורה מגמול ומחרטה, מוגגה באין־רואים בזיעת יסוריך את כל כוונותיך השונות, כמחות יזע־עמל רב את השרק ואת הכחל, ונתנה לך בלי־משים תחת אלה את הכוונה השלמה, היא הכוונה השלמה שבתוך המעשים, הגורמת להם שיהיו מאירים מגופם בימי הרעה, כיהלומים המנצנצים בתוך החשכה.

ועתה הם יבואו עליך מעברים, נדחי השקר הישראלי למיניהם, ועינם החנפה אל הכוונה השלמה הנשקפת מעל פניך. אמור לא יאמרו לך, כי שוא המולדת היחידה – פן תתעבם בלי משים; אך סחור־סחור יקריבו אל לבך את מזימתם, מזימה כנה ואמולה של יהודים המרדפים בבוא־מועד מועדים חדשים. כטפסר היוני אל חנה ושבעת בניה כן יתנפלו אל תומת מעשיך במשל ומליצה: הה, איש חמודות – הלא כמונו היית עוד תמול ושלשום שוכן־במות! מה היה לך כי שחות, כי חמרמרו פניך כולם, עד אפס מקום למשחק הרזים אשר על פרצוף יהודי? הנה ראינוך בגיא המולדת, האחד והיחיד, ופאת ראשך לא תגיע עוד אל קצה במותינו; סגוד איפוא אל אדמתך, אך כוון את דעתך לחפש במקומך זה המעט את טבעת־החותם אשר נשרה זה עתה מעל אצבע האדם; כוף על טפּך למען הגן – ויהי זה לראוה כאילו שח ראשך מרוב הגות, מהמון חליפות, מחשבון צרופים; כרע תחתיך, אם גבר אויבך – אך מהל באנחתך האחרונה מעט עווית־סליחה או פלצות־חרטה או זעקת־בינה, למען תהיה גם במותך יהודי מסוער ככל אחיך: מחליף חליפות, מכוון כוונות, מוצא מוצאים. ככה ידברו אליך בכל לשונותיהם, לשונות הסולת המנופות, ואתה אל תשמע ואל תאבה, כי חגך רחוק וכל דבריך – אשר יבואו אל אזניך ואשר יצאו מפיך – עוד יהיו ימים רבים מטחן בן־יומו, לקוח כדי־חפנים גרעיני בכורים משדה חייך ונתון בחפזה אל אבן הריחים הקלה, היא אבן הריחים לכפר ולבית, מעשה חוצב איש־עתי, אשר תסובב על נקלה האם או הצעירה בבנות. מה לך ולסולת חגם? הם רכים ומעונגים, כקדשות הגורל, ועור נפשם משוח בשמנים מנכר. ואתה כבד מתומך, נקשה מתקותך, איש חררים מאמתך, ומאכל נפשך לא ייקנה עוד ממרכולת־השווקים הרחוקה. שׂטה מעליהם ואל תען להם כערמתם, כי דבר לא יוכיח עוד ביניכם. עפר האדמה יטמנך אולי ביום צרה, אבן השדה תהיה לך לעד ביום מריבה, העץ על גבולך ישיח אולי ביום מנוחות את טוב גורלך – אך הם לא יאמינו לך: – גילך בעיניהם כאחת החליפות, ויגונך הגדול, יגון יהודה הצעיר, קל בעיניהם כאֲפֵר אשר בא מחדש משוק נכרים.


המלצות קוראים
תגיות