רקע
יעקב שטיינברג
פרחי המשיח
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

עלם פלוני אלמוני ירד לפני עשרות בשנים בחופה של יפו, ובהציגו לתוּמו את כף רגלו על אדמת יהודה – נתגלו לו יקרות ונפלאות, והוא לא ידע לכנות אותן בשם. מסביב המה לתאבון וללא תכלית קהל ערבים, אביוני מזרח פרועים ונעלסים; ביניהם, כזרים בין מוּזרים, התבוססו בתשואות יום הנמל יהודים רגילים נטויי גרון, ויהודים ספרדים – אישים שלוים למראית־עין – התנוססו מעברים במלוא תארם, התהלכו מתוך נחת וזהירות ככנענים אשר הגיעו למחוז חפצם. ואולם העלם לא שת לבו לאותו המהומה המבשרים לכאורה רק חיים גלויים ומעטים, ומדי לכתו בשרב הצל לאורך חוצות עקלקלים – ידע לבו מאוד את דבר היקרות והנפלאות, ופעם בפעם נשען אל קיר חומה, למען יעמול דמיונו למצוא להן שם. הפתרון בושש לבוא ואם כי העלם היה לפי נפשו זר להמון הבלי עולם ומודע להמון רזי חיים; ורק כעבור ימים וירחים והוא מהלך לבדו בערב בשדה טרשים אשר באחד הישובים הקטנים, הוא חפצי־בה אשר בקצה השומרון, שמע פתאום מלבו את השם הנכסף. מסביב היתה דממה, הדממה הנעלה אשר לאור הירח, ורק צעדי השומר הבודד הגיעו לסירוגין מן המדרון אשר עם הנחל; רוח הלילה נכנף בין הטרשים, ומדי האלמו חליפות עלה אחריו לחש קל וערב, כאילו התלחשו פרחים מבינות האבנים; רבות נשנה הלחש הזה, המתוק והתמים; ובהתהלך העלם כה וכה והוא מקשיב בלב צלול וקשוב, כאשר יצטלל הלב בלילה בארץ נכריה – ידע פתאום כי לרגליו יתלחשו פרחי המשיח.

אמנם כן, הארץ מלאה בימים ההם את פרחי המשיח הקטנים, ובכל אשר התהלכת – אם בלב יהודה ואם בקצה השומרון ואם במשעולי הגליל – כן ראית אותם בחליפות גונים: מקצתם כארגמן, צבע אחד שלם ומעולף מתוכו, כאומץ הלב המעט והתמים אשר לשומרי השדות ולנוטרי הכרמים; מקצתם עליהם הזעירים עוטים לוֹבן רך על שׂפתם, כטוהר העין הראשון אשר ליהודי בן־מושבתו; ורובם כעין טיפּוֹת קטיפה עם נקודות הכסף, צבע כהה ומאיר כאחד, גון רזים מדושן וצנוע גם יחד, פרחי חמד ללא ריח, אשר כל כותרתם כעבי עלה אחד: הללו דומים היו לאותם רסיסי הגורל החדשים אשר כוננו למו יהודים בארץ יהודה, בעיר או בכפר, בעצת ערמה או בתומת גבורה, למען תכונותיהם או למען תכונת העתיד. כאלה וכאלה הם פרחו בימים ההם בכל הארץ, וכמו נשמת פרחים נכונה היתה אז לכל היקרות והנפלאות, נשמה קטנה ותמה אשר אין לה דבר עם דאגת גידול ואימת חשבון. כעין תום היה אז במעט הגבורה והתקוה והרצון, תום העולל אשר פניו קורנים בלי דעת ליד האש הלוחשת או לנוכח הנחש המתפתל כמחריש. היוגב היהודי היה מסוגר בתחום צר של בטחון, תחום פלאי העומד בנס ללא התחזק וללא התרופף; הנוטר היה כמהביל באומץ לבו הרענן והפעוט: עלילת ערבים, קלה מלהג ונלעגה מדיבה, הבריחה אותו מגליל ליהודה, למען ינטור שם בכרמים עד עת מצוא, כדור נוקם יש אשר הכריע אותו ממארב הלילה, למען יבוא תחתיו אחד מאחיו ויתהלך כמותו עם אֲזַנוֹ, נערץ ופותה וחמוד; ואחרון־אחרון – הטף אשר בימים ההם נולד לעתיד בן בלי־שם, כהוולד פרחים. מוזר ומודע גם יחד היה בארץ, מין צמח מולדת דשן וחסר־גורל אשר לא ידעוהו שליט וחוקי מדינה והוא עלה כפורח ונשכח, כולו חיים נאים ללא מחיר, נחלת צאצאים חמודה ללא ציוני דאגה ומשפט. ועל כל אלה, על יקרות ונפלאות אין דומה להן, אשר לא יקום חרון גדול אם יירמסו ברגל, ועין הרואה לא תשתומם עליהן עד בלי די אם יאדירו וייפו שבעתיים, זרחה שמש תמיד, מאירה ללא תכלית, כביכול, נותנת חמדה ללא כוח, מבעירה צחצחות לאין שחר; ובמרחקים, בקושטא הנלעגה והנפלאת, זרחה שמש מלכות גדולה ועמומה, מלכות מוקסמה ללא מלוא קרנים, זו אשר חסדה וכבודה וערמתה גם יחד נפלו בארץ יהודה הרחוקה רק אלומות־אלומות, למען השאיר בארץ רווחה ותעלומה טובה, כרווחה וכתעלומה המצויות בכל ארץ אשר לא ימשלו בה שליטיה ממשל רב.

והנה עברו עשרות בשנים וחדשה נהיתה בארץ: הגיעה מלכות הנציבים אשר חסדה כאור המסוכן אשר לירח. מזוהר פני מלך גם משטר וגם רֶשַׁע, ואולם אור משנה זה, הזולף במסתרים גם בשעה שהוא בא מלב האופק, מלטף וקוסם כאחד, נוסך תמיד על נתיניו דעות והשגות אשר לא מן המציאות הבּרה, מאיר באור רך ומסכסך מאליו באורו את הדרכים, כופה רבים לעקשנות סהרורית אשר סופה אבדון או תרדמת הזיה. הה לפרחי המשיח: באור הטוב והרב והפרוע אשר מלפנים הם חסו בצל טרשים, ואולם מזל הסהר אשר מלך על הארץ הדריך את כל יושבי־בה, המונים־המונים ירוצו ללא דרך וירמסו על נקלה כל פרח, כי אפסו ברורות באור הירח. כבר היה כזאת לעולמים: בימי נציבי רומא נמוגה שארית יהודה לא מחוסר גבורה, כי אם מרוב משוגות חיים. הקנאים דרכו כסהרורים לקראת חודי החרבת של הלגיונות, ואנשי בן־זכאי ראו כחולמים בהקיץ טובות רחוקות מכל רחוק, אלה הטובות האיומות שאינן בגדר מצוה ממש לשום עם חי. ואולם יותר מכּל שרשה הנציבות ההיא בשעתה את הנטעים הענוגים אשר לעם יהודה: חדלו מישראל מתאַפקים יודעי כבוד. חצר בית המקדש ואגפיה מסביב שימשו אות ראשון וגדול למבוכה; הם מלאו תמיד המון שוקק, המתאוה הרבה ומקיים מעט. ואולם גם במלוא כל הארץ נהרו היהודים באור יתיר; החסיד היה כנזיר, האיכר רץ על נקלה אל המטבּלים, ואנשי הערים נדדו כמכושפים אל מעבר לגבולות יהודה. זאת היתה תקופה איומה ונאדרה: שמש יהודה עמדה עדיין בשיפּולי רקיע, ולמולה עמד כבר הכן במרום השמים סהר מלא, מתחסד ומכשף. הארץ מלאה גבורים ונואשים, הוזים ונודדים, מתחסדים ונבוכים, אך נוסף על כל האותות האלה נעשתה הארץ חררה מכל פרחיה. הללו נצמתו לאטם בכוח האור השופע מן הנציבות, אור ללא פשר הבא תמיד כאחרית, כשלות ערב או כביעותי לילה. היהודי לא היה עוד איש יושב תחתיו, כי זה דור או שנים הדריכוהו מנוחה ללא פשר; תינוקות של בית רבן לא ידעו אמון עולמים, אשר ממנו מוצא לדור קיים, כי בקריה ובכפר הסתובבו לעיניהם חליפות לא סרדיוטי מלכות רגילים, כי אם בּלשים מבעיתים, זרים לא ידועים המתקרבים ומתרחקים באור־הירח. הגבר התחקה על מושלו עד בלי די, למעלה מחובת נתין, למעלה מכוח אנוש; האם אף היא ניחשה למכביר, כקסומה אל צוהר עתידות נעלם – וכל משפחת עברים בארץ יהודה היתה בימי הנציבים כעין נפש אחת כלה ונמוגה.

המלצות קוראים
תגיות