רקע
יעקב שטיינברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לפעמים אתה ערב את לבך לתפוס בבת אחת את כל המון התעלומות אשר עלינו, עם לא־עם, נטל לפתור אותן בדרך המכאובים החדש. הנה עדרי אנשים בלולים עתידים במשך דורות רבים לחרוג מתוך המצרים הישנים למען בוא מחדש במצר ארץ קטנה; פה, בארץ חולות וסלעים ושרב, יאמינו רבים למראית עין, כי החיים יקלו פה את עולם, כי יד המולדת תהי עליהם לטובה, כי במקום הזה ינתן להם הכל באופן יותר קל. אבל בטרם יגיע היום הרחוק ההוא יבוא דור אחרי דור אל אבותיו – עיף מכאובים, אכול ציפּיה, מוכה תמהון. תאר לך מראש את החזיון הזה, אשר כולו תוגה ויפעה ואשר יתקיים בארץ יהודה במשך ימים רבים: בסתר נפשם יבינו הכל, כי למען הקשות את עוּלם טלטל אותם גורלם אל הארץ הזאת, ובגלוי ידובר תמיד על הטוב המקוּוה, על הלחם והמים הנאמנים, על דבר־מה אשר יקום להיות לנחלה! במה איפוא צפון הכוח אשר ידע לנהל אנשים נחשלים, אשר יקראם לארץ אבות ויענם במעט טוב? – אין זאת כי היהודים באים לארץ הזאת לא למען קבל יותר מאת החיים; הם באים הנה בשביל לתת.

על כל הדורות העצומים, אשר עברו מימות החורבן, אתה יכול להמשיל את המשל הזה: כוונת חייהם היתה לקבל ולא לתת. כל התורה, עד סוף כל החידושים, היתה מקובלת כבר מסיני; את ההשגה המופלאה הזאת של עם שלם אפשר, כמובן, להבין בתור מעשה־תפלות רגיל של חוקקי מסורת – אבל בעשותנו כזאת אנחנו מקצרים לראות. עם, המאמין כי גם הלויתן ערוך מששת ימי בראשית, מגלה לך על ידי כך תפיסת חיים מיוחדה. היהודים הבינו את כל המעשה תחת השמש בתור חילופין; הכל מוכן, צריך לעשות דבר־מה – מצוות או מסחר – בשביל לקבל את המוכן הזה מאת אלהים או מאת הגויים. בזה כלולה קללת הגורל: אנשים היודעים לעשות, אבל אין ביכלתם לתת. הנותן – הוא הרחמן, התמים, המחדש. ליהודים חדל העולם ביום מן הימים להיות עולם של חידושים. מתי חל להיות היום הנורא ההוא? דמיוננו מתאר לנו את עם יהודה והוא עיף עד מות אחרי הרבותו לתת; ימים רבים הלך העולם בעיני היהודים הלוך והתחדש: מזה נבראים החוקים אשר כלול בהם צדק ללא פתרון, אור האלהים הולך על ידי כך הלוך ורב. הנפש יוצרת געגועים עזים הנוהים עד קצות כל הדורות. אבל הנה בא הגבול, הקץ לדבוֹרת העמים הקטנה אשר הריקה ללא שכר את כל דבשה. מה יהי ברגע הפלאות הזה – המות, כאשר היה ליון ולרומא? לא. בא המות החנוט: חדל להיות כל חדש תחת השמש. ולאט לאט מתעבה האימה הגדולה אשר בכל חילופי־גורל: עם, אשר מרוב ערגה לפלאות ראה צדק משמים נשקף וצדקה מארץ תצמח, חדל פתאום לראות את השמש אשר ברקיע ואת העשב אשר על הארץ; כל זה כבר נתחדש ולא יוסיף עוד עד עולם. הכל הוא בעצם רכוש נושן וזר, העובר מיד ליד: סדן הארץ אחד הוא, כל השפות נוחות לדיבור, כל נוסחאות החיים טובים לאדם ובלבד שיקבל דבר־מה. אמנם רק בדורות האחרונים נתגלתה כוונת החיים של היהודים בצורה המנודה הזאת, אבל ראשיתה נעוצה עוד בימים קדמונים. כל הגלויות הנשכחות מופיעות לפני חזון רוחך בדמות חלכאים אלמונים אשר ידיהם פשוטות לקבל מאת אביהם שבשמים ומאת עמי הארצות אשר על פני האדמה. מה נשאר מהם? מספר כבד של דורות אשר עשו רק חילופין; הם לא הפרו ארצותיהם, לא ידעו לתת את כוחם. הם לא חידשו מאומה גם ברוח, יען כי גם את תאות נפשם לא ידעו לתת.

השיירה הגדולה של הנודדים, של העושים התפלים, של האומללים הצפויים ללא־דבר – הנה היא באה עד הקץ האחרון, ומגמת פניה בלי יודעים לסוב אחורנית. הכל עוד כמקדם. בלב כולם עוד התקוה הממאירה; הם מאמינים, כי הם הולכים להיות עושים המיטיבים לעשות מבראשונה, אבל הגורל כבר חרץ, כי היה לא יהיה כדבר הזה. ארץ יהודה לא תשא אותם אם לא ירגילו את ידיהם לתת בלי חשבון, להשליך את מיטב עמלם לתוך תהום של עתיד בלתי משוער. אל ישעה אותך קול ההמון הרב המדבר על מעשים אשר יעשו לטוב ולרווחה. המעשים ייעשו, יען כי הם המה קרום החיים. אבל במסתרים תאכל את כל העם הזה תאוה נסתרה לתת, לחדול מחילופין, לבייש את העבר. בבואנו כיום הזה לארץ אבות הננו באים לארץ אוכלת יושביה – איזה חזיון של גורל עצוב ואדיר תהלות גם יחד! כל הארצות – לא כל הגויים, כמובן – נתנו לנו בלי יודעים להסתופף בצלן, יען כי אנחנו עצמות יבשות ואדמת אלהים היא רחבה; רק אדמת יהודה היא זועפת למול כולנו, היא תגזול מאתנו את מנוחתנו האחרונה, את מנוחת החנוטים. גם הדל אשר בקרבנו יכּון לקראת המולדת האכזריה אשר לא תדע סליחה, יען היא קטנה מהכיל עושים, צחיחה מֵהָקֵר תנחומים רבים, נאמנה מהוליך בטלים שולל.

המלצות קוראים
תגיות