רקע
יעקב שטיינברג
מעגל של חוני
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בין אנשינו, המתאבלים על העבר והוזים על העתיד, ישנם מתי־מספר ההוזים הזיה מוזרה: לראות את העם הקטן, המתערה לאט לאט בארץ יהודה, הוּלך ושקט ומתכוץ במרוצת הימים בתוך מסגרת חיים צרה ומסוגרת. לא קו־מטרה אשר אין לו שחר, כי אם מעגל לאין־מוצא למען הֵרָגֵעַ; לא חליפות־חפזון, כי אם קורות הולכות לאטן; לא ערוּת חדשה כפולה ומכופלת, כי אם תרדּמה עזה אשר תפול על העם היגע הזה, למען ינוח בו לבו ולמען יקום באחד הימים הרחוקים נעור וריק ותמה.

רבים הם אתנו אשר חלומם יקפא בלבבם אם נגיד להם, כי רצינו לרדת במדרון, במקום שם האוויר כבד ואד עולה מן הארץ להיות חוצץ בפני המרחקים. ואולם, בעצם הדבר, מיום שנקבעה בין היהודים המחשבה הצורפת בדבר חידוש החיים, התחילה גם הנהיה המתוקה אחרי נוף־מכורה צר, אחרי ערש־מולדת הניצבת בפינת תבל נשכחת ושוממה כמעט. בתחילת ימי ההשכלה, כשנשבר בפעם הראשונה קו־התעתועים הארוך של חיי־היהודים, היו אנשי התקופה מתראים כפורצי סייגים, היו מעמידים לעין־רואים את האידיאל של יהודי יודע־דבר ויודע־כל; אבל במסתרים אמרו כולם שירה, העסיקו כמו בכוונה את עטם בדברים של מה־בכך, היו דורשים בסגנון מאריך ומיישן פסוקי־תנ“ך מטושטשים שאין להם כל אחיזה אפילו במציאות העבר הרחוקה. אפשר, כמובן, להתמם ולראות בכל זה מעשה־ילדות של תחילת תקופה; אבל די להשקיף על חייהם המיוחדים של האנשים האלה למען הווכח, כי כולם הרבו מעשה, הצליחו בעושר ובתחבולות־חיים, ורבים מהם עברו בצעדי אבירים את הדרך הרחוקה אשר בין מציאות למציאות – זאת אשר בין יהדות־המסורת ובין השמד. אצל אנשים כמו אלה אין לשער גמגום הבא מאליו; הם גמגמו מתוך רצון, למען יַשֵׁן את עצמם ואת אחרים. שים עין לחזיון: המשכילים הראשונים השמיעו את צעקת הלידה של חייהם החדשים והתאוו כהרף עין לשכוח, לעצום עין ולהרדם. יש בזה כעין חוק חיים; גם החסידים הראשונים, שהיו שותפים לתקופה עם אנשי המאספים, הניחו איש את ידו על שכם רעהו למען רקוד, למען התנער, למען התלהב; אבל כל זה היה רק למראית־עין, נמשך כמו־שהוא רק רגע אחד קצר: המעגל התלכד למען התנועע מתוך תרדמה למחצה. יד־איש על שכם רעהו, ראשים עולים ויורדים בטקט פרוע, עינים מעולפות שאין בכוחן וברצונן להציץ אל מחוץ לד' אמות של שכורים – כזאת היתה דמות האנשים אשר באו לכאורה להמיר דבר בדבר, להמס קפאון, להפריע מנוחת חנוטים. במשך מאת שנות הקיום, כשהחסידות היתה מסלדת לבבות מבפנים והיתה פרועה לצחוק מבחוץ, היו גדול וקטון בתוכה מסיעים בלי חשך אל לב המחנה כל מיני סמים של שכּרון: את הזמר הנוסך הזיה, את ה”הגדה" הפיוטית המטיפה את אמריה כמו מתוך שינה, את הבטחון ואת האמונה. המון מאוויי שלום, הבאים צפופים בתוך עדה דרוכה, המתכוונת בגלוי לנתוץ ולחדש! החסידות קראה לחיים, אבל מי שנכנס פנימה רוחץ ושופשף למען יישן שינה של חג, ארוכה ומתוקה. תרמית שלא מדעת כזאת הנהיגה גם הספרות העברית החדשה: התחלותיה הן תמיד תגרות, תוכה רצוף חלומות וגעגועים, צורות הגמר שלה עשויות להרגיע, להשכיח את ההווה עד־תום. ועוד גם זאת: כעין קו מבדיל עובר בדורות האחרונים בין יצירות היהודים שבלשונות העמים ובין אלה אשר בשפה העברית: הראשונות נוטפות סטירה, בקורת, חידושים; האחרונות מזמרות על אוזן לא־שומעת, לוחשות תנחומים, מבטיחות דבר־מה אשר אין לו שחר. הסופר העברי משׂיח אם מעט ואם הרבה את התשוקה למרגוע של נשמת עם דוויה, העיפה לתנומה.

את הערגה לארץ יהודה אפשר לראות כגישוש־הסנוורים לקראת יצוע־מנוחה. הנה התמונה: עם מפוזר, מרודף וער גם יחד; לעצום עין לא יתכן לו אף לרגע, פן יירדם תרדמת המות. דורות ותקופות עוברים בסך והעם הזה ייגע יותר, העבר ירחק ממנו, ורק שׂרידים אחרונים מהבהבים במוח; השפתים משננות בלי־חשׂך, דומה כי הן מנפּות בנפה לא נראית. מה לא עבר דרך הכברה הנעלמה הזאת: תלמוד ותשובות גאונים, העשויות בליל עברית־יהודית וארמית; ספרי מחקר אטומים בחונף נפש ולשון של ערב, ודברי שיר קצובים של יהודים צועדים מעדנות בספרד; ספרי יראים ותוספות שקמח מלותיהם דק מן הדק, תלי־תלים של חיבורים הכוללים דינים מפורשים וגמורים, רבים ומרים כספיחים העולים על שדות לא־נחרשים. הימים ירבו, השפתים משננות ללא־הבין, רק למען הביא במוח מבוכה, למען הרבות בו את העזובה המרחיקה את התרדמה; ואולם מדי הסתנן דרך הכברה גרעין חי, שארית תנובת הימים עברו, ישתוקק גוף העם היגע להרכין כאש, לצנוח, להרדם. אלה הם רגעים גדולים, מובנים וברורים; אז נפגשים פנים אל פנים רגש החיים המתעורר מכּל עוֹז ותאוה למנוחה ולשכחה אשר אין לה גבול. ציוני רגעים כאלה נשארו בספרותנו במספר לא קטן, כאלה הם הלכות מלכים וימות המשיח של הרמב“ם, “ציון הלא תשאלי” של יהודה הלוי, הפואימה של רמח”ל. עוד גם זאת: כל ספר עברי מקורי מתקרב מעט או הרבה אל הטיפוס של ספרי עכו"ם טובים; אף הוא גורם נחת, מציע למי־שהוא מקום מנוחה. בניגוד לספרות תקופות שבישראל, זו שידעה להוכיח, לנצור את הרוגז והמבוכה, להרים אבק פלפול או חקירה.

בארץ ישראל, במקום שהכל הוא בשבילנו תוכחה ונחמה גם יחד, עלול יהודי אחד מרבים לגלות, כי כל חמדת המולדת כלולה בזה שהיא מטילה צל של נכר על שאר כל העולם. הוא, המשתחרר, יהיה גורע המון דברים שאפשר לכנות אותם, ויהיה מוסיף, דבר־מה שאין לו שם הולם – את רגש ההפחתה שבנפש; הוא ילך לארץ הזאת כאחד מרבבה, כמרגל את שלום האומה – אך בבואו הנה יתו לו מעגל מסביב לגפן או לתאנה ויירדם לשבעים שנה. הוא יהיה כמנמנם; ידיו תעבודנה והוא יחלום מעט חלומות. הוא יתכווץ, יתפשט את לבושיו, ידל בהבעת פניו – כדרך הנרדמים; אחיו הקטון ממנו במדינות הים יאצל פי שבעה על סביבו, אבל רק הוא, חוני בן־בלי־שם הישן במעגל, ייקץ ביום מן הימים לחיים חדשים. אבל בינתיים, לפני בוא היום הגדול, תשבות רוח הארץ ותרצה רק מעט; נשמת העם, השועל המעופף אשר עבר את הים הגדול לארץ יהודה, ייתלה פה על ענפי־העצים וינמנם בזוהר השמש הרב. רבים ינודו לקהל העם,הדל הזה, אבל המשכילים יתהלכו בין הישנים ולבם ירחב; הם ישיבו לנפשם את דבר ההגיון הברור, לאמר: כל גוף חי אשר יעף עליו להרדם למען החליף כוח. הה, התרדמה המתוקה, המון הבלי הדעת והרוגז הנמוגים כצללים! מה טוב אם יקוים הדבר: להיות סרוח על האדמה ביחד עם הרוח; מה נאדר הדבר להרדם ברוח כבדה על יד גפן שפלת קומה או ליד תאנה בלה, ולהתעורר בבוא מועד ולראות את העצים אשר גדלו ואת הרוח אשר קטנה.


המלצות קוראים
תגיות