רקע
יעקב שטיינברג
כיכר לחם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

איש אחד, בן־חיל ובעל־דמיון, עשה כעין מעשה גבורה והביא לביתו דבר־מה נחמד, מפתיע ויקר־מציאות. זה היה כיכר לחם לא־גדול ומארך, קרומו העליון כעין נחושת עמומה וצלעותיו הישרות חומות־מזהיבות כעין קנמון. ביד רופפה מעט הניח האיש את כיכר הלחם על שולחן המשפחה, וברגע הראשון הוא התנוסס שם כצעצוע; עקרת הבית התמיהה אליו את עיניה החוקרות, ובכור ההורים, בחור בן שבע, חרד בין־רגע מפינת המשחק ויבוא לראות בנעשה. הוא התעזר, כנראה, בחוש המיוחד של הילדים, הנותן להם לנחש בלי־ראות כל מעשה־חידוש המתהווה מסביבם – והנה הוא בא מדלג, התיצב קוממיות לפני השולחן וסקר בתאות־נפש לעומת כיכר הלחם, אשר הסתופף כגר מארץ נכריה בין שאר הובאות־השוק הרגילות. יד טרם נגעה בכיכר הלחם, ורגע ההתפלאות ארך; ופתאום צוה הילד צו קטן של ילד מפונק: “אני רוצה לחתוך את הלחם!” ההורים הועילו לו ברגע העשיה, שׂכּלו את ידו האוחזת בסכין, ובן־הנחתום נבצע וגלה לב רך וכתום כעין הזהב העתיק. הנה נהיה רגע הילולים: האם ובנה הריחו בלחם, הטילו את שני חצאיו מכף אל כף, טעמו ממנו והכריזו על ריח ועל טעם לשבח; לבסוף שאלה האם בקול דממה, כשואלת לדבר־פלאים: “מה־הוא הלחם אשר הבאת היום?” – האיש ענה בבת־צחוק, כאדם מבויש במקצת: – זהו לחם טהור הנעשה מן החיטה הגדלה בגליל.

בגליל, אשר למען שדותיו המעטים נשפכו מי־דיבורים אדירים לאין־סוף, גדלה החיטה הטובה אשר ממנה ייאפה הלחם הכתום, הנחמד למראה והטוב לאכילה; ואולם, בראותך לפעמים כיכר לחם לא־נחשב כזה על שולחן־מכירה של חנוני, אתה משתומם מאוד על המקרה אשר התעה ללא־מקום את יקר המולדת, ואתה נזכר בלי משים בכל המון בית ישראל העושה פלסתר את מאוייו, את מוצא פיו, את מיטב חלומותיו. אליקום צונזר צירף מאלפי מאויים לא־נמלאים של עם מטורף בעניו חרוז אחד תמים, ליצני מעט ונוגע מאוד על הלב: “אין דער סאכע ליעגט די מזל־ברכה;” ממנו למדו ושיננו את פתגם השיר הזה כל בנות־המשפחה וכל הבחורים התמימים אשר בליטא, רייסן ואוקראינה. עוד לפני שנות חצי־דור צלצלו הדברים האלה כשם המפורש של תאות עם, כל שומעם הבין אותם כתמצית געגועים של עדה יגעה עד מאוד, אשר למען אמת אחרונה הגידה הפעם הזאת דבר־מה בעניוות ובפשטות גמורה. יחד עם זה היתה בימים ההם מהלכת בכל תפוצות ישראל הלשון הממללת רכות של חיבת־ציון; בשעת דמדומים של חול, עת בבית היתה אמא צנועה־גלמודה של יהודים מזמרת את הבשורה על־דבר המחרשה, והיתה תובעת מגולם הברזל הדמיוני רמז לטוב, לנעימות ולרוך־חיים – בשעת געגועים זאת היה בבית־המדרש עומד על הבימה יהודי מגיד, גר ובן־עוני, והיה ממשיל אף הוא מן המחרשה על כל הנחמות שאפשר לשער בשביל יהודים דוויים. ולאחר כך, כשקיפל המגיד את הטלית הזרה, השאולה מאת השמש לצורך הדרשה, והיה סופר בקרן־זוית את מכסת הפרוטות שנצברו בצלחת ליד הדלת – לא נכרתה כולה דמות הדברים מדמיון השומעים. יהודי מהיהודים היה משיח את המית לבו לפני אשתו, הניבטת אליו בשעת ארוחת הערב: “מגיד הגיד היום בבית המדרש.” האיש לא נדרש, כרגיל, לפרש יותר, אף גם הוא בעצמו לא ידע ברור, כי כל דברי הפליאה על נחמות ועל גאולות ועל גלגולי־מרחקים מארץ גלות לארץ־ישראל אינם אלא משל אחד נמלץ, המסיים בכיכר לחם אשר ייאָפה מחיטה הגדלה בארץ מולדת. ועדיין נמשכה בתוך אותו בית שלשלת החלומות: בן־בכור שב בחצי הלילה מאסיפת ציונים, והיה מתהפך שעה יתרה על משכבו מרוב הגיון ומרוב דמיון; במוחו נקלטו המון ציוני־רזים של דרך המובילה אל העתיד. והוא, כאיש היגע מחדשות, ביקש לבוא בדמיונו עד מקום סיום, להישקט למראה אותו המעט האחרון אשר ייאָמר עליו כי הנהו אושר, גאולה, חידוש חיים: ואולם אף הוא חזה רק ביעף־דמיון חולף את כיכר הלחם העולה מן האדמה; רוב נוער ורוב דברים אשר שמע סבוהו, טלטלוהו, נסכו עליו כעין שממון עז ועכור. ולמחרת ולמחרתיים הלך הרחוב היהודי הלוך והתכסות בערפל כבד; דמיונות לאין תכלה, משלי־חיים לאין־חקר, תורות־עתיד אשר אין להן שם מפורש – כל אלה התכנסו כדבר שאין בו ממש במוח לא מרווח של בחור בן־עיירה, ושבו להיות פרושׂים, כאדים קלילים, על ראשי יהודים רבים ושונים, אז נעלמה כמעט דמות היקר של כיכר הלחם; ואולם אותו הכוסף הנעלם אשר הנהו ראשית כל מעשה, אשר מעט ממנו הופך להיות אדי־דמיונות רחבים מני ים – הכוסף האלמוני הזה יצא ממך, אתה כיכר הלחם המוזהב!

הנה נראית פה פעם כמו פלא, בין רבבות יהודים בארץ־ישראל. קרומך העליון היה מוזהב, לבך היה כתום ורך וכולך נראית כשם מפורש לדבר יקר, כאותו המעט האחרון אשר הנהו אחרית כל סתום, כל חידה, כל ערגה לאושר. בטרם תוולד נדברו עליך נכבדות, רבות ופליאות, וביום אשר נראית היית כה רענן, כה חדש, כה קטן מהכיל דבר־מה אשר ימשילו עליו מושלים. רק ילד קטן חרד אליך כאל חידוש־חיים, ואולם בעיני־כל נקלות, נדמת ללא־נחשב; רק שינים קטנות לעסו אותך ותהי למתוק – אתה כיכר הלחם המוזהב, אשר ימים ושנים הרעפת על כל המון בית ישראל את המאויים המתוקים ואת זהב כל החלומות.


המלצות קוראים
תגיות