זה ימים רבים מושך את הלב חזיון אחד: ריבוי השפות אשר במקום ישובנו המשגשג, ההולך וגדל למראית עין. אמנם לא ריבוי השפות כשהוא לעצמו הוא הדבר המפתיע; כולנו חזינו מראש את התקלה הזאת, כבלבול אשר יבוא בד בבד עם קיבוץ גלויות. אבל אופן חייהן של המון השפות האלה, המדוברות עכשיו על שפת הים התיכון העברי, הוא כה מוזר, אפשר להגיד: כה שפל ודל־ערך, עד שלפעמים אתה גוזר ואומר: השפתים של היהודים האלה, המִטַמאות למין דיבור קלוקל כזה, אין סופן לדבר בזמן מן הזמנים בשפת אנוש מיועדת, שיש אתה הכרח של חיים.

מה שנישא עכשיו על שפתי היהודים זהו מוץ נידף, ללא גרעיני רגש ומחשבה; העתיד לא יקח בכל זה חלק. למען קרב אם מעט ואם הרבה אל ההשגה את דיבור־השידפון אשר היהודים הביאו אתם לארץ האבות, עלינו לזכור, כי היהודים דיברו קלות גם בארצות פזוריהם; את החמורות אשר בשפה הם לא ידעו מעולם. אם נמשיל את הלשון למזון הנפש, העולה על חלקת החיים של כל אומה ואומה, אז נחזה את היהודי כבן־כרך, אשר את משך הזרע לא ראה, על הקציר לא הריע ואת גרעיני הדיש לא אסף לממגורות. יהודי בן־אירופה דיבר צחות; בזה עמדו לו בלי ספק כשרונותיו. במהירות מרובה מאשר אצל אחרים הוא נער את הפסולת ואת המלים העמומות; בזה הוא הראה את כוח ההבחנה המפותח. אבל חיוּת לא היתה מלווה את דיבורו. רק במקום ששפת התושבים היתה נהפכת בפי היהודים ללשון מסורסת, למין ז’רגון שמשכילי היהודים קראו לו תועבה, רק שם דיברו היהודים קשות, והזר השומע הרגיש, כי בשביל לעמוד על מלוא כל המדובר דרושה לו בינה יתירה. אבל היהודי אשר לשונו תרוץ לדבר צחות? חומה של סייגי־ארשת מיוחדים לא היתה מעולם מסביב לקשקוש השפתים הלזה. הכל פרוץ לארבע הרוחות, מובן, קל לתפיסה עד למקום ששמה מגיע הקול המצלצל של המדבר. הדבר מובן, כי שימוש הלשון של היהודי גרר אחריו הרבה יתרונות: מי שמזומנות בפיו המלים המובנות ביותר, הוא גם ימהר לבוא לידי הבנה עם מספר גדול של אנשים. עוד יותר: המשכילים שביהודים, מדי דברם כולם יחד שפה מצוחצחת, ערוכה במשטר אחד ישר, נטויה כולה בכל חוּדי המלים שלה כלפי חוץ – נעשו בהכרח למין גדוד דוברים מנצח, לצבא מהגים מסודר אשר הנקל היה לו לעמוד במערכת ההשפעה, הבאה מן הפה, נגד המוני הגויים המזוהמים אשר יחידיהם נלחמו כל אחד לנפשו, בכלי דיבור שהוא כולו בן־בית, ירושת־אבות עתיקה, שלעתים קרובות כיסתה אותו כבר החלודה היקרה של המסורת הרחוקה. אבל לעומת כל היתרונות היה שקול ההפסד האחד הגדול: חוסר הרֵעות שבין היהודים ובין עמי הארצות. לעסקים, לעתונות, לדרשות מעל הבמות – לכל אלה היתה שפת היהודים שפה מצוינת, אבל להשיג בעזרתה את הרעות – לזה היה כוחה קצר.

אבל כל זה כאין וכאפס לעומת פסולת הדיבור אשר נדחי הגולה הביאו אתם לארץ האבות. פרט מענין: אם תפגוש בארץ נכריה שני אנשים והם דבר ידברו בשפת מולדתם – אזי הדבר מובן מאליו, כי אתה, השומע, תרגיש בשנוי אשר חל בשפתם השגורה של האנשים הגרים האלה. לפעמים, אם המדברים הם חדשים אשר זה מקרוב באו, יסתמן שינוי הדיבור ההכרחי הזה רק בהנמכת הקול. אבל כל יום מביא לגר תמורות בצרופי הביטויים, תשוקה והכרח לתת ארשת כל שהיא לחדש הסובב, הכופה עליהם יותר ויותר את שלטונו. מתוך להג השפות של אנשינו־עולינו ולא תקלוט אזנך אף פעם צליל כל־שהוא המעיד על נטיה מן המסילה, על נימת דיבור אשר פקעה, אשר נמתחה ביתר עוז. האדמה החדשה והשמים החדשים אינם בוראים כל חדשה בשפת האנשים האלה; שם, במקומות מגוריהם הקודמים, היו האנשים האלה משותפים לחיי המקום רק בכוח השפה, ועתה, מדי בואם אל מקום חיים חדש, אינם מסוגלים, כנראה, להרגיש כל שינוי. מוץ המלים אשר בפיהם מתעופף ברוח ארץ יהודה כאשר התעופף מקודם במקום פלוני אלמוני. אתה נזכר בלי־משׂים באותו שומר הסף, אשר כל כבוד משרתו היה מסומן רק בכובע השׂרד אשר על ראשו; יום אחד נדחה האיש ממשרתו – והכובע נשאר על ראשו עד אחרון ימיו. השכל הישר מחייב, כי מי שאשר יצא מארצו לבלי שוב, על פי רוב מארץ אשר שם שׂנאוהו, בזוהו, הגידו לו בכל פה את מגרעותיו הכּנות והמדומות, כי האיש היהודי הזה מוכרח, על פי דרך הטבע, להשתוקק כי ימהר ויבוא היום אשר פיו לא יזכירנו עוד את הבוז, את השנאה, את רגש האפסות. לא ולא. איש מאתנו לא חיכה לפלא הגדול הזה, כי על כן ידענו היטב מה קלה היתה השפה בפי היהודי גם בארצות פזוריו; זה אשר הנהו קל הוא גם לפעמים קשה ביותר להיות מושלך אחרי גו. הדיבור בשפה הזרה לא עלתה ליהודי מעולם בחבלי לב; ומדי לכתו הנה לא תפסה אצלו מקום, לא הכבידה עליו את הטלטול. מה הוא משקל מוץ הדבק אל השפתים?

לא. אין איש מאתנו מתפלא על החזיון הזה. כובע השרד של שומר הסף הדל נשכח פשוט על הראש. אבל יש ואתה תמה: הנה שמש חדשה, והיהודי הבא מן הגולה מכנה אותה בשפתו השגורה בניב כל כך שגור, במבטא בוטח, בשויון נפש שוטף ועובר… נדמה לך, כי יובל שנים עלול לעבור במקום הזה על האנשים האלה, מבלי אשר ישׂרוט שׂרטת בלהג שפתיהם החנוט. השפה החיה יודעת בושה, תמהון, הכנעה. שפת האנשים האלה אינה בושה בפני השפה אשר מצאה בארץ הזאת, גם למראות החיים החדשים לא תשתומם, גם בפני חזון הטבע הזר והמפליא לא תרגיש כל צורך של הכנעה. הפה הולך כאן למישרים כאשר הלך במקום הזוועה של רוסיה, בפינת הטנופת של פולניה. לא על זה אתה משתומם, כי נהג אוטומוביל דורש לפעמים מאתך את אגורת התשלום ברוסית, או כי חבורת יהודים מגרמניה מדברים ברחבות יתירה את האשכנזית היותר נמלצה. כאמור, לא בזה כל הפלא. הבטחון שלהם – זה הוא אשר יגרה את העצבים. ברור לך, כי בטחון כזה, בארץ הנכר, בתנאי חיים חדשים, למול אותות טבע לא נכּרים, הוא עלול להיות מצוי רק אצל אנשים אשר מוצא פיהם אינו נחשב אצלם אף כמעט מן המעט, כדבר קלוקל לגמרי שאינו מסוגל לפגוע קשה באחרים.

ימים הולכים ובאים. משמים ניתך שרב, מן הביצות עולה קטב ואדמת הטרשים מרמזת על עמל דורות בלתי־מתואר. לעומת זה נוטפים הלילות חן עובר, הטבע המעולף וקשה הקלפּה מרגיל לאט לאט לרגש של עתיד רחוק. הארץ הצרה, אשר בין המדבר ובין המים הרבים, מצמצמת את החושים כמו בצבת ומכינה את הלב לקראת הרגשה של מולדת עקשנית – ובכור הרעות האלה צריכים לבוא כל הבאים, למען יצא מהם ברבות הימים דבר־מה אשר ימחה כמעט כליל את עקבות הזועה של רוסיה, את הטנופת של פולניה, את הנמלצות ללא־שכר של גרמניה. אבל מה רחוקה הדרך! החומר, הבא אתנו יחד אל כור החיים החדשים, הוא כה חלק בשפותיו, עד כי כל לשון תלא לנבא לו עתידות. מה קל לעצב אנשים כמהים, בושים, נכנעים, ומה קשה ליחל לאלה אשר כל הנצורות יגמרו את חליפותיהן על דל שפתיהם!