יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו תפקע בו לגמרי ורוחו תקצר כולה ומרירותו תגבר עליו עד למדה זו, שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את מלאכת הדפוס שלו ונתן לנו חמדה טובה זו, אוחז בידי את התנ"ך שלי ואת שקספיר שלי ואת בירון שלי, אני מברך את הממציא שבע פעמים ביום, כי אלמלא הוא, בודאי ובודאי שלא הייתי יכול לקחת את מחמדי לתוך ידי בכל רגע שאני רוצה בהם, אבל כשאני לוקח לתוך ידי בבקר עם שתית התה את אחד מגליונות העתונים, מיד תהפך לי הברכה לקללה. בכל הרעות שמצאו את בני דורינו, אין אני יודע רעה, שתעכב את התפתחותו המוסרית של האדם יותר מן העתונות. מי יודע איזו דמות היתה עתה לעולם כולו ואיזו דרך הלכה התפחות זו, אלו אותם העשרה או מאת הסוחרים, העושים מסחר בעתונות, לא מצאו לנחוץ להם ולצרכי חנותם, לטמטם מדי יום ביומו את רגשותיו של האדם ולגרות בכל רגע את שרירות לבו ואת תאותיו הרעות ואת אינסטינקטיו הבהמיים. אפשר שבארץ מקולטרה במאד מאד, מקולטרה יפה-יפה, יש לה עוד לעתונות זכות קיום ואולי גם תועלת – אבל איה פה בעולמנו ארץ כזו? בארץ מקולטרה למחצה או שהקולטורה שלה מוטלת בספק כולה אין העתונות אלא סכנה. יושבים בעיר גדולה חמשה או עשרה אנשים, אנשים שמכלל סוחרים יצאו ולכלל סופּרים לא באו, מיני אנדרוגינוסים העומדים בתוך, ויש להם פרנסה שלהם בניר ובדיו-של-דפוס, והם מוכרים בכל יום איזו אלפים גליונות של ניר זה המשוח באותה דיו-של-דפוס, אלא שמסחרם זה מסכן, משום שבטבעו של מסחר זה מונח, שהוא גדל-אחריות, שבעצם מן המוכרח היה, אשר יבואו בו במגע-ומשא רק עם יחידי סגולה, שכבר נתבשלו הרבה, ואשר עם כל זה יש להם עסק בכל יום עם ההמון הגדול, שאינו בעל בחינה, ויש בכחם להשפיע עליו ולהטות את רוחו ואת תאותיו בכל רגע לכל אשר יחפצו להטותם. אם אסור לאדם לשאת בצלחתו ברונינג, אלא אם כן תתכן הפוליציה תחלה את רוחו ותדע אם כדאי הוא לתת לו הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה הוא, ירים את כליו זה על האדם שכנגדו, ימשוך בקצהו, ואותו אדם שכנגדו יפול ולא יוסיף עוד לחיות, ואם רוצה הוא, לא ירים ולא ימשוך, ואותו אדם ישאר בחיים, – על אחת כמה וכמה שהיה מן הנחוץ לתכן תחלה את רוחו של האדם הבא להשתמש באותו כלי-הזין המסוכן אלף אלפי פעמים יותר מאלפי ברונינגים ביחד, אותו כלי-הזין הנקרא עתון, ולעמוד קודם על אפיו ועל מדותיו המוסריות, משום שבכל רגע ורגע יכול אדם כזה להרים את עתנו על עדות ועל מחנות שלמות ולמשך בקצהו ולהפיל אלף מימינו ורבבה משמאלו. לכל-הפחות להטיל אימה בנשקו האיום הזה הוא יכולה סקונדה וסקונדה. הדבר תלוי רק במדת ישרו שלו ובמדת התפתחותו המוסרית.

הוי העתונות! קוראים לה בימינו הממשלה הששית. אבל הלא גם בין הממשלות האמתיות יש עוד ממשלות ליברליות קצת, ממשלות רפּובליקניות, ממשלות העובדות ביחד עם באי-כח-העם, תחת אשר הממשלה הששית הזאת היא ממשלת זדון עצירה כולה, הדנה תמיד יחידית! ממשלה זו נתונה לפעמים ביד נער, והנער הזה, אם הוא רוצה, הוא כותב כך וכך, ואם הקדיחה לו שפחתו את תבשילו או אם דרך לו איזה יהודי ברחוב העיר שלא-בכונה על בוהן רגלו או אם העסק בכלל דורש את הדבר, מיד הוא בא וכותב מה שכותב ומגרה את יצר לב ההמון הרע ומשסה בזעום נפשו את האינסטינקטים האכזרים. הדיו שלו והקהל שלו והאינסטינקטים שלו – והוא נעשה אדון לכלנו. ינסה נא אדון כזה לבוא בלילה אל איזה בית-קונדיטוריה וביציאתו לא ימצא כרגע את הקלושים שלו במקום שהעמידם, וראינו אם לא נמצא ממחרת בבוקר את מאמרו ואת מררתו השפוכה על מדותיהם הרעות של בני-האדם ועל מצב הקולטורה הנמוך שבכל הארץ. אבל מה לנו ולקלושים שלו? האם מפני שאנחנו קונים ממנו את גליונותיו ונותנים לו האפשרות לאכול כשהוא רעב, יש לו לאדון היחיד והפרטי הזה הרשות המוסרית להיות לנו בן לילה “דעת הקהל”? מה יש לו ולקהל? מה יודע הוא את אשר עם הקהל ואת אשר בלבו? כיצד יש לו הזכות המוסרית להתעמר בנו כל-כך ולדבר תמיד בשם איזה קהל? האם משום שאנחנו קונים אצל חנוני זה בחנותו את הניר שלו, כשם שאנחנו קונים בחנויות אחרות את יתר צרכינו, הוא נעשה כבר ליחסן ולבעל-דעה לנו? קונים אנחנו אצלו בכל יום איזו טלגרמות, איזו ידיעות, איזו מכתבים מערים אחרות, איזו בשורות מארצות אחרות, איזו אינפורמציות ואיזו העתקות שהעתיק בשבילנו – אבל הוא מה?

נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “נאְוואְיע-וורעמיא” וקורא: “בטול ברית המסחר שבין אמריקה ורוסיה הוא מלאכה של איזו יהודים. עוד מעט ונראה. גורו לכם מפני נקמת העם!” – נראה הדבר, כאלו בתוך ארגז-השלחן, שעליו כותב האדם היחיד והפרטי הזה את הדברים האלה, מונחת מוכנה ומזומנה אותה נקמת העם, ורק ברצונו תלוי הדבר, אם לפתוח את הארגז ואם להוציא משם אותה הנקמה ולשלחה בנו באותו רגע שהוא רוצה. אבל סוף-סוף הלא אין הכותב אלא אדם יחיד, הטובל איזה עט באיזו קסת של סופרים ומטפטף איזו טפות על-גבי איזה ניר, ואי מזה לאדם זה באותו רגע אותו העם עם הנקמה שלו? מדוע הוא מדבר תמיד בשם העם? במה נבחר להיות תמיד שלוחו של העם? אימתי נתן לו העם את ההרשאה שלו להיות תמיד בא כוחו? סוף-סוף הלא אין זה אלא חנוני, ששמו כך וכך, אשר אנחנו קנינו מידו במשך איזו עשיריות שנים את סחורתו, עד שהעשרנוהו ועשינוהו למיליונר, ואם על-ידי זה בלבד כבר עשינו אותו לנו ל“עם”? במה גדול כחו הוא מכחי אני, שהוא יכול להטיל ארס בכל יום ואני איני יכול? האך רק משום שהוא יש לו עסק כזה, המביא אותו במגע-ומשא עם רבבות בני-אדם, והוא יכול לסכסך על-פיו איש באחיו ומשפחה במשפחה ולגרות את יצר לבם ואת תאותיהם ואינסטינקטיהם, עד שבאמת יביא אותם לידי זה, שיעשו לבסוף גם אותה הנקמה, שהוא אומר? – נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “קוריער ווארשאווסקי” ואני קורא: “כרוז יהודי. נמצא באולמה של הדומה כרוז על-דבר המפלגות וכו‘. היהודים מוכרחים למחות ולהוכיח כי אין הדבר כך וכו’. עליהם לדעת כי סוף-סוף יקום העם וכו” – עוד הפעם העם! האדם הכותב את הדברים הוא אדם יחיד, ששמו כך וכך ומראהו כך וכך וחטמו כך וכך והשכלתו כך וכך ומדת ישרו כך וכך, והוא אחד ויחיד מרבבות אלפי בני-האדם המתגוררים בעירו, ואיך זה רשאי אחד ויחיד זה לעשות את עצמו פתאם לבא-כחם של רבבות האלפים ההם? אי מזה על העם לדעת, כי עליו לקום, אם לא הוא בעצמו יעורר אותו יום יום על-ידי מה שיספּר לו בזדון אותו השקר המנקר את העינים על-דבר איזה כרוז, וכלאחר-יד יגיד לו כי “אומרים” שבודאי היהודים הפיצוהו? – נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “גאָניעץ” וקורא: “היהודים אשמים וכו'. פוגרומים יהיו!” – ושוב נראה, כאלו היו אותם הפוגרומים מין דבר, המונח נכון בתוך ארגז-השלחן של אותו הכותב היושב ברחוב פלוני ופלוני בנומר פלוני ופלוני, ואותו הכותב, מיד כשירצה, יפתח את הארגז שלו ושפך את הפוגרומים החוצה – והיו. רבונו של עולם! מה משפט עתונות, התלויה ברצונם של איזו יחידים; ולא עוד, אלא שהיחידים הללו לא הצטינו עדין ביותר במדת ישרם ובטוהר לבם, והם נוטלים את הגדולה לעצמם לדבר תמיד בשם “דעת הקהל” ומשתמשים תמיד באותו הקהל ובדעתו הקלה ובאינסטינקטים השפלים בכדי להפוך תמיד עולמות לטובתם ולהנאתם?

לפעמים אני מציר לעצמי ציור כזה: ורשה. חיים אנו בתקופה שאין עדין עתונים במציאות כלל. אותם החנונים המעטים, שיש להם עתה עסק של ניר ושל דיו-של-דפוס, אינם עוד לעולמים ואינם רואים לעצמם אותה הנחיצות לסכסך כל היום אומה באומה ושבט בשבט, והכל משום איזו קונקורנציה שהטרידה אותם קצת ממנוחתם. בטוח אני, כי ורשה כזו לא היתה יודעת עתה שום מלחמת אחים. האזרחים מן הצד האחד לא היו מרגישים כלל כי אזרחים מן הצד השני קמו עליהם לבלוע אותם חיים ולעכור את הקולטורה שלהם ולשפוך עליהם דוקא את רוחם הם – תחת אשר עתה מציתים ששה או שמונה אנשים פרטיים את האש בכל רגע ורגע ואומרים: הנה העם הבעיר.

עתונות! הלא שכין היא ביד ילד. אם יחשוק פלוני בן פלוני במורה-השעות שלי ואני לא אתננו לו כרגע, יכול אני להיות בטוח, כי המאמר הראשי בגליון הבוקר של עתונו שלו יהיה מכוון כנגדי. אם יחפוץ פלוני העורך, כי אהיה כך ולא כך, מאחרי שהעסק שלו דורש את הדבר, יכול אני להיות בטוח, כי ממחרת בבוקר אקרא, ששחטתי ילד קטן בכדי ללוש בדמו את המצה שלי. כך – בעולם כזה אנו חיים.

ולכן לא יפּלא, כי יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו יתפקע בו לגמרי, עד שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את המצאתו. המצאתו הגדולה הביא לנו, לצערנו, גם את העתונות.