לפורים / דוד פרישמן

I

כלנו מסובים. כלנו יושבים אל השלחן וחוגגים את חגנו היום, וגם אני בתוך היושבים. עקרת הבית ערכה השלחן, מסכה היין, לבבה לביבות וגם לבבתני באחת מעיניה, וגם תופינים עשתה עם “אחשתרנים” ממולאים בגבינה. פורים היום בקרב הארץ! רוח חופש ועדן פרוש על החג הזה ויהי תאות כל נפש. החג הזה לא נאסר בעבותים אלינו וגם אנחנו לא נאסרנו בעבותים אליו, ולא נקרא בפינו מקרא קדש, כי על כן לא יהיה לנו כנושה כי אם כאח וכרע. אם ליתר החגים נקרא שם “חגים בידי שמים”, אז נצדק אם נקרא לחג הזה “חג בידי אדם”.

וקלסתר פני החג הזה כפני חג-המסוה אשר לעמי הארץ, שקורין בלע"ז קרנוול. קול ששון וקול שמחה ברחובות, קול שרים ושרות ומצהלות נוגנים מסביב; פני הלוט על פני כל איש הלוטים במסוה או אשר מסכה נסוכה עליהם. והיה האיש אשר יסתיר פניו ונגש אלינו, והשמיע האיש הזה אותנו תוכחות על כל עוונותינו והשביע אותנו ממרורים ממרורי האמת, ואנחנו נשמע את חרפּתנו ואת תוכחתו ולא נוכל להשיבן אל חיקו, כי על כן סתר פנים לו להיות חפשי לרוחו בבלי מעצור. – חוק לישראל הוא וחוק לאומות העולם לחוג את חג-המסוה, ואין אנחנו יודעים מי קבל ממי, אם קבל ישראל את המנהג הזה מאומות העולם ואם קבלו האומות ממנו, ורק די לנו במה שעינינו רואות כי מנהג הקרנוול מנהג אחד הוא ולמה אפוא נבוא היום לחקור חקירות ולחתור חתירות ברוח, בשעה אשר באנו לחקור ממסך ולחתור חתירות תחת הלביבות והתופינים? ישתה העני, אולי ישכח רישו, ישתה העשיר אולי ישכח עשרו, והחוקרים והחקירות והחותרים והחתירות לא יזכרו ולא יעלו היום על לב!

ואני יושב אל השלחן ותוהה על הקנקן אשר לפני והיין ישמח את לבי. לחיים, לחיים! האם יטעם היין הבורגונדי לחכך? מי יתן והיה הירדן כלו משקה כזה, עי עתה אגיח גם את הירדן אל פי כלו! ויין “שאטו מאַרגו”? לחיים, לחיים! גם “שאַטו מאַרגו” זכור לטוב ולא נבוש בו לעולם ועד – לחיים, לחיים! וגם הרודסהימי זכור לטוב, כי על כן אזכרהו ועל כן המו מעי לו – לחיים, לחיים! יחי אחשורוש, יחי המלך, יחי הטפש! הידעתם אדוני כי עוד שתי שורות במרתף מן היין המשומר משנת ס"ו? אכן גדול כבוד היין הזה מכבוד ההולכים לפניו ככבוד המערב מן המזרח! לחיים, לחיים – – – מעי יהמו כחלילים, ראשי עלי סחרחר, קירות הבית נוטים לנפול, ראשי עלי ככרמל – לא כשושן – “והעיר שושן נבוכה”…

איה עקרת הבית? איה השלחן הערוך? איה היין והלביבות והתופינים והאחשתרנים והגלוסקאות היפות?

הנה גיא החזיון ואני בתוך ההמון החוגג העובר בסך אחת הנה ואחת הנה. מסכות נסוכות על כל פנים ועל העינים אפר, וכל האנשים אשר מסביב לוטים בלוט או במסוה.

“Ye te coumais, beau masque!” – ידעתיך, הכרתיך איש לבוש המסוה! הלא אתה הוא העוף הפורח העושה נפשות לאותיות פּורחות עד שתפרח נשמתו! מה לך ומי לך פה בגיא החזיון הזה ולשמחתך אתה מה זו עושה? הנה תעלה שמחתך עד למעלה ראש, ולכן הנני בא אליך ואעשה לך זכר לחורבן ולא תשכח רישך כליל: יהודי אתה! ראה, הנה אנכי מעלה את רישך על ראש שמחתך היום, כי יראתי פן תשמן ותבעט ולא תזכור כי עבד היית ועבד אתה כל הימים. הישמח ישראל אל גיל כעמים, אם יצדק כי ככה הוא עושה? הכבר יצאתם ידי חובתכם, אם תעבירו יד על פני בטנכם ותאמרו: שישו בני מעינו כי מצאנו את החידה וידענו כי המן בדורו כצוררינו בדורנו? אין סופר בסופרי ישראל היום אשר לא ישא את המשא לאמר: איש צר ואויב המן הרע הביא את דבתנו רעה בלשון הכתוב “ישנו עם אחד מפזר ומפרד”, “דתיהם שונות מכל עם”, “דתי המלך אינם עושים”, “למלך אין שוה להניחם”, “יכתב לאבדם”, ואויבנו ומנדינו בקיאים בתנ"ך ובאים עד היום בכח הכתובים ההם להכות אותנו חרם, דור דור והמן שלו, דור דור ודורשי רעתנו! כאלה וכאלה אתם אומרים, אבל מדוע תזכרו ותפקדו ותעלו על לב רק את הדברים האלה ולא תשיתו לב גם אל המקורים האחרים אשר משם נפתחה הרעה? הן גדול מרדכי ליהודים ורצוי לרוב אחיו ולא יאונה לצדיק זה כל און, ואולם אחת אזכרה ונפשי עלי תהמה ואין לי עוד כל מתינות בדין. האם לא מפי מרדכי יצאו הדברים, כי לא תגיד אסתר את עמה ואת מולדתה? אמנם כן, מפיו יצאו הדברים האלה, על פיו היתה שומה כי תסתיר אסתר את צור מחצבתה “כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד”. מרדכי מצא לפי שעה לטוב לפניו אשר יעלים היהודי והיהודית את עמם ואת מולדתם – מי יודע סתרי לבו? מי יודע את הכונה הצפונה במעשה הזה ואת המטרה אשר אליה שאף? אולי צפה ברוח קדשו כי על פי המעשים האלה יעמוד רווח והצלה ליהודים בדורו – אבל מה עשו ומה יעשו היהודים בדורותינו אשר היה להם מרדכי למופת, ואשר תלו ויתלו את עצמם באילן הגדול הזה?

הם לא יגידו את עמם ואת מולדתם, הם יחבשו פניהם בטמון לבלתי יכירום מבטן מי יצאו, הם יבושו בצור ממנו חצבו, ויהי משוש דרכם להיות מן הנעלמים.

“אבל מדוע לא ישימו אל לב כי הדבר שהם עושים דבר אי אפשר הוא? מדוע לא ידעו כי כל עוד לא נכחד קימם, אולת היא ורעה רבה לעשות כמעשה הזה? מדוע לא יזכרו כי הטוטפות בין עיניהם, החוטם שהטביע להם הקב”ה במוניטין דיליה, וצורת הפרצוף המיוחדת אשר צר להם היוצר בקלסתר דיליה, הן הן תעשינה אותם לצחוק בעיני הבריות לגלות תמיטד את ערות הארץ אשר משם באו, ולטפח להם על פניהם להראותם כי שקרנים הם ואך במרמה באו לקחת את ברכת יושב הארץ? אמנם זה הוא הדבר אשר היה בעוכריהם: אין להם הכח להגיד את האמת ולשמוע את שמם מנואץ כל היום, ועל כן על פניה יכזיבוה! אבל אם המה לא יגידו, האם לא ידעו אותה האחרים? האם לא הצחוק הוא לראות איש מוכה לחי, והוא ירא ורך לבב ולכן יסגור את עיניו? לו חכמו ישכילו זאת, כי עתה הבינו שלא ביהדותם תליא מלתא כי אם במעשיהם, והמעשים הם שהיו להם לבושה ולכלמה ולא עמם ומולדתם. יראתם ומורך לבם להגיד את האמת הם שעשו את הסיג מסביב להם, והקימו את הקיר המבדיל בינם ובין הגוים, ותהי הדת לחומה גדולה ובצורה למחוץ ראש, מדי אמרם לעבור ולבוא אל מחנה שכניהם; אבל לו חכמו ישכילו זאת, כי עתה בראש הומיות נתנו קולם ולא כחדו על לשונם מילתא דעבידי לגלויי ואז לא היו לשקרנים בעיני הגויים ואז יכלו לדרוש ולבקש משפט ביד חזקה ובפה מלא, ככל יתר משפחות בני אמונה אחת ובני גזע אחד למו –

"מי יתנני שופר גדול לתקוע כל היום באזני החרשים האלה או באזני הממרים והמורדים, כי עתה תקעתי תקיעה גדולה “יהודים אתם! יהודים אתם”! קול גדול ולא יסוף. רדו מעל הבמות אשר בניתם לכם ואשר לא יכירכם בלמדכם את לשונכם לדבר שקר! אין לנו חפץ במורדים ובחנפים, אין לנו חפץ בשקרנים, אין לנו חפץ באנשים אשר דרך נשים להם ואין להם הכח להודות על האמת! תכסו את פניכם במסוה, אל תסוכו במסכה ואל תשימו אפר על עיניכם כל ימי חייכם, כי לא כל הימים ימי פורים המה! – – –

מי זה בעל המסכה אשר ערב את לבו לשום מרורות במר דרור? מי בעל הלשון אשר מלאו לבו להיות מתעתע במרדכי היהודי? מי האיש אשר הזיד להגיד לי – לי היהודי – את האמת המרה?

אין דבר, אדוני! האיש הזה שתה היום לשכרה; מן הבורגונדי באו אל פיו שבעה לוג ומן הטוקאי שבעה, מן השמפני שנים עשר ומן הרודסהיימי שנים עשר, וס“ו כוסות באו אל פיו מן היין המשומר משנת ס”ו. הלא פורים היום בקרב הארץ!

ההוא השכור אם אני? קירות הבית סובבים סובבים, העיר שושן נבוכה, ואני – אני בלי ספק הנני פה האחד אשר אנני שכ – שכ – ש – שכור.

אכן מסביב לו ההמון החוגג אשר כמשק גבים שוקק ישוקק אחת הנה ואחת הנה; קול מצהלות עליזים ובחורים ממשתה נגינתם, ובעלי מסוה ובעלי צורה נכריה עולים אלי מכל עברים, ופני אריה ופני שור ופני נשר להם, אלה בכה ואלה בכה.

– ידעתיך, הכרתיך נפש עדינה!

ואתה? האם תחשוב בלבך כי אדמך אכנך ולא ידעתיך? הרעות כי הגרזתני לעלות אליך. ונפשך הלא הוטמאה ולא תוכל לשמוע קשט דברי אמת…

– קבל את האמת ממי שאמרה, הורונו חכמינו.

"האמנם תשימו לב אל כל אשר הורוכם חכמיכם? האם לא רק בפיכם לבד תדברו דבר ולבכם גם הוא עמכם? הוי לכם אנשים אשר כוחכם רק בפה! האם לא חכמיכם הורו אתכם “תעלא בעידניה סגיד ליה”? האם לא מפיהם היתה שומה לאמר: אל תתחר במרעים, אל תתחד ברשע שהשעה משחקת לו? – לא על מרדכי יזעף לבי כי ראה תעלא בעידניה ולא סגיד ליה, ואף התחרה במצליח דרכו בשעה שהצלחתו שחקה לו, כי בודאי ידע צדיק זה את אשר לפניו; אבל מה יעשו כיום הזה כל ההולכים בעקבותיו?

המה יראו רשע וטוב לו ועומדים לפניו בקומה זקופה, לא יכרעו ולא ישתחוו לו, לא יקומו ולא יזועו ממנו, כאשר צוה עליהם מרדכי, ולא ידעו כי לא ילך איש על גחלים ורגליו לא תכוינה וכי גחלים הם חותים על ראשיהם. מדוע תתנשאו על יתר האדם, ומדוע תחפצו תמיד להיות נבדלים ונפרשים מן הצבור וממעשיו אשר יעשה? כמה צרות הביא ישראל על נפשו על פי המעשה הזה, וכמה ימי ענוי הכין לו בעצם ידיו! אכן לא מחכמה תעשו את אשר תעשו ולא מרוב דעת אשר תדעו את העולם ודרכיו להבין להלוך נגד החיים! פרק אחד יש מפרקי החיים המלמד את האדם דעת לאמר: בשעה שאתה רואה כי אין לאל ידך לעלות ולעבור, אז שחה ועבור! אם אין לאל ידך להעפיל לעלות ההרה, אז לך רד ובאת דרך המערה! זאת התורה תורת חיים היא לכל האדם; כל לרבות אפילו ישראל. הנה האיש אשר הושם כסאו מעל כל הכסאות האחרים – מדוע לא תביא לבב חכמה לדעת ולהבין, כי לא יצלחו הפעם כל “חכמותיך” אשר אתה אומר להתחכם לו? מדוע לא תבין בסקירה אחת כי לא זה המקום ולא זאת העת לעמוד במריך ובקשי ערפך? מדוע לא תדע ולא תראה, כי נפשות אחיך ואחיותיך נתונות בצרה רק על פי המעשים האלה שאתה עושה? ולך לדעת כי לאו בכל יומא אתרחיש ניסא, לא בכל יום תחוש לעזרתך נערה אשר אין לה אב ואם, נערה יפת תואר וטובת מראה או ירקרקת העין כאפרודיתי העולה מן המים, לא בכל יום ולא בכל לילה תדד שנת המושל עד הביאו ספר הזכרונות לעשות יקר וגדולה לך ולהרכיבך על הסוס, לא בכל יום יעמוד לך רווח והצלה תחת המעשים אשר עתה עושה. הנה אתה עומד בקומה זקופה לפני סנדלפון זה שקומתו זקופה מהלך ת"ק שנה יותר מקומתך – הבאמת תוכל לעמוד בפניו? הן אמת הוא כי ה' זוקף כפופים, ואולם האיש הזה כופף זקופים כמוך באצבע קטנה אשר לו, והוא יעיף עינו בך ואינך עוד! הסכת ושמע: קול דמי אחיך ואחיותיך צועקים אליך מן האדמה על כי לא ידעו ולא הבינו את המקום ואת הזמן; קול אנקת אביונים ואמללים עולה באזניך על כי לא ידעו להלוך נגד החיים; קול עם ישראל הוא ההומה וצועק מכאב נעכר, והוא בנפשו עשה את אשר עשה. – האם לא תשובו מדרככם הרעה…

אין דבר אדוני! האיש הזה דובר אמת בלבבו ובפיו – שמע מינה כי שתה היום לשכרה!

אל תעצבו, אחי, ואל תרגזו בדרך אשר אתם הולכים עליה! אם אתם ההולכים, הלא אות הוא כי הדרך הזאת היא הטובה והישרה, אם אתם העושים, הלא אות הוא כי הדרך הזאת היא הטובה והישרה, אם אתם העושים, הלא אות הוא כי מעשיכם רצוים וטובים; הלא עם קדושים אתם, עם חכמים ונבונים אשר לא יחטא לעולם, עם העומד תמיד בראש להורות להעמים את דרכי החיים, האתם תשגו ברואה ותעשו הרע בעיני האדם והאלהים? הלכם לשמוע דברי נביא ומוכיח?

אל תעצבו אחי ואל תרגוזו ואל יפול לב אדם עליכם – פורים היום בקרב הארץ!

עוד חוגג ההמון אשר מסביב לי, עוד מצהלות נוגנים עד אזני תגענה, עוד בעלי מסוה ובעלי מסכה רצים רצוא ושוב כמראה הבזק, אלה בכה ואלה בכה, ופניהם כפני החיות שראה יחזקאל, וגם בעלת אוב ראיתי עולה מן הארץ ומתהלכת בין החיות ההן, וקרני ראם קרנותיה אשר לקחה לה לנגח בהן ובפיה שופר.

– ידעתיך, הכרתיך!

"Ye te coumais, beau masque! "

"אבל אני לא אחפוץ לדעת ולהכיר אותך ואת כל העם אשר ברגליך! עם בזויים אתם, עם הולך על גחון, עם זוחל כתולעת, עם שאין לו גאון והכרת-עצמו להתהלך בתוכנו בתור אדם המעלה! הרומו, הבדלו מן המחנה אשר לנו! – – האם מאת אסתר המלכה היו לכם המדות האלה למורשה? אסתר בשעה שהיה לה לבקש משפטה ולדרוש זכויותיה מלפני המלך, לא מצאה את לבה לבוא אליו ולדבר באזניו בקול חוצב להבות, כי אם כרכורים כרכרה סחור סחור, התיפּה והתחבבה על בעלה, עשתה משתה, דברה דבר וחצי דבר, עשתה משתה שני, דברה דברים מקוטעים עד כי מצאה את לבה להגיד למלך כי רעה חשבו עליה ועל עמה וכי רע ומר לה. אכן אם עשתה אסתר כדבר הזה, ידעה באין ספק את אשר לפניה – אבל מה יעשו כיום הזה כל היוצאים בעקבותיה?

אמת היא, בשעה שאנחנו עומדים לפני איש שהשעה משחקת לו, אל נא נהיה ליוצאים מן הכלל לעמוד בקומה זקופה בעת אשר הכלל יכרע וישתחוה לו; אבל בשעה שעלינו לבקש את משפּטנו וזכויותנו, לא כמתנת חנם ולא כלחם חסד כי אם כדבר המובן מעצמו, מדוע נדכה נשוח ונדבר דבר וחצי דבר? מדוע לא נדבר בפה מלא, מדוע לא נרעים נפלאות, מדוע לא נצעק צעקה גדולה היוצאת מן הלב: הבה אויר, הבה אויר! כי אויר אחד לנו ולכל יושב הארץ, משפט אחד לנו ולכם ולכל בני האדם! מדוע נהיה כהולכים על גחון, מדוע נזחול כתולעת, מדוע לא נדע לדרוש משפט וצדקה בפה מלא? – זאת היא חטאת ישראל מאז מעולם הכתובה בספר הזכרונות, הנקראים לפני הגוים אשר בתוכם אתם יושבים, ובכתב עמים נכתבו ונחתמו מדותיכם אלה בכתיבה וחתימה רעה! הנה אתם באים לתבוע עלבונכם – הוי עם מצפצפים ומהגים, הבאים ומלחשים בסתר! מי ישמע אפוא לקול מלחשים אשר אתם אומרים בלחישה? מי יאזין תפלתכם אשר אתם מתפללים בלחש? הרומו, הנשאו מן העפר אשר עליו אתם שורצים, חדלו מן הגחון אשר אתם זוחלים עליו, ובקשו משפט, בקשו צדק בחזקה ובפה מלא, כי זה כל האדם, וגם אתם קרואים אדם!"

אסור לאדם מישראל לשאול באוב – המבעלת אוב נקח מוסר?

אל תשמעו ואל תאבו! פורים היום בקרב הארץ, פורים לנו לשכרון ולתמהון כל הימים אשר אנחנו חיים – אל נשמע ואל נאבה!

. … … …… … … … … … … … . .

כאשר הקיצותי משנתי בבוקר, ראיתי ומצאתי כי עורקי לא ישכבו, ומפלי בשרי יכאיבוני ואני חש בראשי. – לא טוב לאדם לשתות יותר מן המדה; לא טוב לאדם לדבר דברי אמת; לא טוב לאדם לשמוע דברי אמת!

II ‏ ¹

מנה הדור הוא עתה, ובפרט מנהג סופרי ישראל, לכתוב ספרי מסעות. איש איש ילך למסעיו ויאחז דרכו באשר יאחז, ובשובו הביתה והנה התנור בוער בחדר, הבטן מלאה ושלוה, ורוח נחת ועדנים מרחפת על פני הבית – מה יעשה הסופר שלא יכתוב ספרי מסעות? או יש אשר הקור ימשול בחדר ממשל רב, והבטן רעבה וחסרה, וקול אשת מדנים הולך מסוף הבית ועד סופו – מה יעשה הסופר שלא ירעב? יפנה לו אל אחת הזויות העזובות בחדר וישב בדד וידום, ויכתוב את ספרי מסעיו. לפנים נהגו הנוסעים להרחיק נדוד, ובכתבם נהגו להרחיק עדותם מאד מאד, ויהי משוש דרכם לנסוע ולהסיע אלינו את אסיה ואת אפריקה, את אמריקה הדרומית ואת אוסטרליה, ותהיינה להם הארצות האלה למקור נאמן בכל עת ובכל שעה אשר קראו בשמותן. אחרי כן קרבו אלינו הסופרים מעט, הם ומסעיהם, ויסעו לפנינו רק בכל המקומות הקדושים לנו, למשל, מהודו ועד כוש, ממצרים ועד הנה, מקברות התאוה ועד קבורת רחל,

מאלוני ממרא ועד הכותל המערבי, וכן התמו. אחרי כן הוסיפו לקרבה אלינו ועוד מעט, ויהי כל ארחם ורבעם רק מקצה אירופה ועד קצה אירופה, ולא עברו את הגבול. אחרי כן חדלו גם מזה, ודי להם אם יסעו את המסע רק במדינה אחת. אחרי כן חדלו גם מזה, והסופרים מסתפקים עתה במועט כי יכתבו לנו המסע אשר נסעו בעיר אחת. ואני – בקומי היום לכתוב את דברי ארחי ורבעי, את קומי ושבתי, ואת כל קורותי וכל המוצאות אותי, בלכתי למסעי, די לי היום בקב קטן, די לי ברחוב אחד בלבד, ועוד אני מניח מקום לנוסעים אחרים להתגדר בו ולהסתפק עוד במועט מזה, למשל: לכתוב את דברי מסעיהם על פני חדר ביתם לארכו ולרחבו, כמעשה אשר עשה הצרפתי מסטר. – האם תדמו בנפשכם כי תכבד המלאכה הזאת על הסופר? הסופר אין לו בלתי אם לראות לו את המקום אשר יבחר לשכן את הגיונותיו שם, והיו הצללים להרים והדמיונות להחלטות והכזבים לדברי אמונים, וכן תהיינה המלים לשורות והשורות לדפים והדפים לגליונות והגליונות לספרים והספרים – לכסף, ושטו העם ולקטו ולקקו בלשונם ונפשם בדשן תתענג.

כעין עוקץ אחוש היום בלבי, ונפשי תדלוף מתוגה דלף אחרי דלף, נטף אחרי נטף, בזכרי את אר אני עולל לבני גילי ולכל חברי הנוסעים, אחרי בואי היום לנטול את החררה אשר הם מהפכים בה, ולהיות גם אני גבור “נוסע” לפני ה' – סלחו לי מליצי רעי אם הסגתי מעט את גבולכם!

אתמול בשעה השלישית אחרי הצהרים הלכתי למסעי, ובו ביום בחצי השעה הרביעית שבתי אל המקום אשר ממנו יצאתי – ובכן ויהי בחצי השעה כל המסע אשר נסעתי.

והדרך אשר עברתי דרך המלך היא אשר בעיר הבירה, מן הרחוב אשר שם האינסטיטוט לטכנולוגים ועד גשר-אלכסנדר. – ואת דברי המסע הזה אשר אנכי כותב על ספר חפצתי לקרוא בשם “לקצות אירופּה” כראוי לו; ואולם שבתי ונתתי אל לבי כי בהיותי בדרך נגעתי מעט גם בכף ירך אסיה, ולפעמים דמיתי בנפשי כי על אדמת נכר זו הייתי, ועל כן אחדל נא מזה ואבקש לי שם הכולל יותר את הענין אשר לפני, כמו “מסעות בנימין הרביעי”. יהי השם הזה מבורך!

וכל הדברים אשר אני מספר דברי אמונים הם מראשית ועד אחרית, כמובן מעצמו, והקוראים אל יראוני שאני “נוסע” – יאמינו נא הפעם לסופר עברי במיגו: “מיגו דאי בעי שתיק”.

ובכן: היום היה יום סגריר ואני עומד בחוץ על פני הככר אשר שם האינסטיטוט לטכנולוגים והוגה הרוחי הקל ביום קדים; הגשם יז נצחו אל מול פּני והרוח הומה מסביב; ומרכבת-הברזל הנמשכת בסוסים עוברת על פּני לבוא עד גשר-אלכסנדר, ואתן שכרה ואשב גם אני בתוך היושבים. הלשכה מלאה אדם רב ככלוב מלא עוף, והיושבים יושבים צפופים ודחוקים; האויר לא היה טהור כעצם השמים לטוהר, והספסלים היו קשים כספחת לגוף היושב. אבל מה לא יעשה סופר הלומד תורה לשמה והנוסע נסיעות לשם החכמה והמדעים? גם נהרי נחלי מים יעבור ברגל, גם למרומי הרים יעלה במקום שם חוטמו לעבים יגיע, גם בין אריות ונמרים יפלס לו נתיב ולשוד ולאסון יצחק: ויש אשר יעבור ארחות ימים, למשל מנחל פונטנקה בפטרבורג ועד נחל מויקא בפטרבורג, ורוח גדולה וחזקה תטלטלהו ותטילהו אל המים, ודג גדול יבלעהו ויסגור עליו שלשה ימים ושלשה לילות ואחר כן יקיאהו, אותו ואת ספרו אשר עשה במעי הדגה. (אל נא יחשדוני הקוראים כי העתקתי את המעשה הנורא הזה מתוך ספרו של הנוסע הידוע דיינארד) כזאת וכזאת תבוא על האיש הנוסע. ומה אות כי גם אני “נוסע” אם לא בהשליכי את נפשי מנגד לעשות מעשה רב כזה ולשבת במרכבת-הסוסים כחצי שעה? הנה אנכי נושא ידי, כמנהג יתר הנוסעים, והנני נשבע כי לא לכבודי עשיתי זאת ולא לכבוד בית אבא, לא לעשות לי שם בגוים ולא ביהודים, לא לשם הנאה, כי לא נהניתי מזה אפילו באצבע קטנה, ולא למלא אוצרותי זהב, וכל מה שעשיתי, רק למען התורה ולמען החכמה עשיתי, בחפצי לזכות את ישראל, ונסיעתי היתה נסיעה לשמה, אך ורק לטובת הכלל.

ובכן ואני יושב בתוך המרכבה ונושא עיני על כל סביבותי __ __ __ __

---

---

אעבור נא מזה ואסב את פּני אל מול אחר.

הס! הנה איש יושב אצל הפּתח בכניסה והוא פתח את פיו לדבר…

מדוע רחפו כל עצמותי בשמעי את הדברים היוצאים מפיו? מדוע העביר הדובר הזה בפעם אחת את רוח השחוק אשר נחה עלי בכל עת שבתי בתוך המרכבה? האמנם רק צדק ידבר וכל דבריו משפט, כי על כן באו הדברים אל תוך לבי לפצוע בו ולדקור אותו כמדקרות חרב? הה, אלי אלי! האיש הזה השיא את ישראל עוון אשמה אשר לא יוכל להמיש את צואריו ממנו, ובפי אין תוכחות להוכיח כי צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אחרי כי בלבי יודע אני את האמת, ומלבי לא אוכל להחיש מפלט לי…

הנני כותב את המלה בחדר"ג לפני הדברים הבאים למטה מזה.

בחדר“ג – בחרם דרבנו גרשון – הנני אוסר את הדברים הבאים על כל הקוראים שאינם מבני ברית לבלתי יראו את ערוותנו; בחדר”ג הנני אוסר את הדברים הבאים גם על כל קוראינו הצעירים, אשר לבם רך כקנה ונוחים להתפעל, ודברים כאלה מעבירים אותם על דעתם ועל דעת קונם; בחדר"ג הנני אוסר את הדברים הבאים גם על כל הקוראים אשר אין לבם מלא אמונה טהורה כמים לים מכסים.

האיש היושב אצל הפתח בכניסה ספר באזני רעיו, כי אשה עבריה אשר לה דין ונחלה פה בעיר הבירה, הכתה בלשון את גיסה, אחי בעלה המת, להשיא אותו אשמת שנוי השם ואשמת הגנבה, אך ורק בגלל מסחרו, כי החל גם הוא לעשות מסחר בענינים שהיא עושה בהם את מסחרה, וכמעט היה האיש בכל רע להיות משולח בעד פשעו אל ארץ גזרה, ולהיות נגזר מביתו ומאשתו ומילדיו הרכים. – המספר היושב אצל הפתח הוסיף עוד על דבריו, כי לפי דעתו נכחד רגש המוסר מלב בני ישראל, וקלקול המדות הוא מחלה גדולה אשר לא במהרה תרפא.

קלקול המדות! מחסור רגש המוסר! מכת לשון!

למה זה הבל ניגע להעטות על חרפתנו מעיל כזה ולדבר דברינו במליצות? מדוע לא יהיה לבנו ערום נגד האנשים ההם, ומדוע לא נצעק באזני הבוגדים האלה: מלשינים אתם, מוסרים אתם. ונכונים אתם להכות חרם איש את אחיו בעד בצע כסף נמאס, בעד פחות משוה פרוטה, בעד ככר לחם, ולפעמים בעד הכבוד לבד? מדוע לא נדבר אליהם השכם ודבר: הנה אתם יורדים איש עם אחיו לחייו; ואולם לא עם האיש היחיד אתם יורדים לחייו כי אם עם כל בני ישראל יחדו, להדיח עליהם רעה אשר לא יוכלו להמיש ממנה צואריהם לעולם! לא את האיש היחיד אתם מביאים לארץ גזרה, כי אם את הגוי האמלל כולו! לא את פלוני בן פלוני לבד אתם מוסרים על יד הממונים, כי אם את כל ישראל מקצה, הם ונשיהם וטפיהם יחדו! מדוע לא נעמיק חקר לבקש לנו מלים כדרבונות ולקחת עמנו דברים כמדקרות חרב אשר בהגיעם לאזני הבוגדים ההם, יהיו להם למלאך רע לענות את נפשם ביום ובלילה ולהדריכם מנוחה? מדוע לא נוכל להרביץ בהם את האלה הגדולה או לקחת רצפה במלקחים להגע על פיהם למען ידומו לנצח? מי ילמדנו לדעת למסור להם את הרגש אשר אנחנו מרגישים, בשמענו את חרפתנו זאת יוצאת מפי הגוים אשר בתוכם אנחנו יושבים?

הנה הוסר החרם מלפניכם, הקוראים, וכל הרוצה לבוא ולקרוא יבוא ויקרא – אין חדר"ג עוד!

כי הנה לשמאלי יושב איש זקן בעל פנים מאירות ועינים נוצצות, ובשובה ונחת השמיע קולו: "נחמו עמי ואמרו לו כי לו בו העוון; לא בו לבדו העוון אשר תשיאו אותו; כי תחת שואה התגלגל ימים רבים מאד ותדבק בו החלאה ותטנפהו טנפת – היוכל איש ללכת על גחלים ורגליו לא תכוינה?… "

לא ערב שבת היום ולא חודש ולא מועד, ובכל זאת אני בא אליכם היום; אות הוא כי הדבר נחוץ.

והדבר הנחוץ אשר לי היום אליכם הוא דבר הסנהדרין הגדולה אשר נאספה בימים האלה לעיר הבירה לשאת ולתת על אודות היהודים ושאלותיהם ועל אודות הפתרונים אשר לאלהים ואשר לאדם.

הסנהדרין הזאת איננה הסנהדרין היושבת מטעם הממשלה לפני השר פאהלען לדון אותנו ולשפט את משפטנו, כי אם סנהדרין של ישראל, סנהדרין של שלוחי קהלות היהודים, סנהדרין גדולה מאד אשר חברו יחד מכל ערי רוסיה הגדולה אל עיר המלוכה – ועל פיהם יקום דבר.

הן ימים רעים היו הימים האחרונים לישראל, ותהי לו אנחתו ללחם התמיד אשר לא הוסר מלפניו; ואולם הצרות אשר מחוצה לו לא הרעו לו ולא עשו לו אף החצי מכל אשר עשו לו צרותיו מבית. קול הקורא וקולות הקוראים במכתבי-עתים, העצות הנתונות והתחבולות הקנויות, הצעקות והזעקות, הסכסוכים והבלבולים, האמונות והדעות, החקירות הדקות במה שלמעלה מן הטבע וערבוב המושגים במה שיש בטבע, – כל אלה הולידו בישראל מפלגות ממפלגות שונות אשר כבר החלו להתרחק אשה מרעותה, ואשר כמעט היו לכתות הנפרדות אשה מעל אחותה בתכלית ההפרד. ישראל הוא העם אשר כותב התורה נתן בהם סימן כי הקדימו נעשה לנשמע, והסימן הזה הוא לנו סימן מספיק עד היום הזה, כי עד היום הזה אם תראה איש מישראל ואמרת אליו: “דבר לי אליך…”, וראית כי תוך כדי הדבור היוצא מפיך כבר החל האיש לעשות את אשר יעשה, ואחרי כן יפנה אליך לשמוע גם את אשר אתה נוטל עליו לעשות. ישראל איננו הולך קדימה כי אם רץ – ועל כן בשמעו מפיך דבר וחצי דבר, מלה וחצי מלה, הברה וחצי הברה, אות וחצי אות, נקודה וחצי נקודה, וראית והנה הוא כבר עשה מעשה, וכבר מעשהו שלם בתכלית השלמות. אתה אומר אמריקה, והוא כבר בא להמבורג וכבר קנה עולמו החדש בשעה אחת ובמחיר שקלים אחדים, ומקץ ימים או עשור והוא נע ונד כל היום בחוצות ניו-יורק. אתה אומר ארץ-ישראל, והוא כבר השליך את כל אשר לו אחרי גוו, וכבר הוא בא לאודסה או לוינה, לקונסטנטינופול או לטריסט, ומקץ ימים אחדים והוא מחרכי האניה נשקף אל חוף עיר יפו, או צופה פני דמשק וזוכר כי בטנו תרעב. אתה אומר לאומיות, והוא כבר הולך בחוץ ובוחן ובודק את כל איש אשר יפגוש ברחוב ומבקש בו סימנים לדעת אם לאומי הוא ואם לא. אתה אומר מתבולל, והוא כבר עושה הלכה למעשה ורואה את העולם על פי אותותיו ומופתיו אשר עשה לו ואשר יצר לו בדמיונו. אתה אומר איזה דבר או איזה מלה, והוא עושה מעשה ונכנס אל תוך השוק, ובאין לו קנה-מדה למוד בו את האדם, הוא הולך ומפצל פצלות במקלות לנוכח כל הבא, ומפריד לו את בני האדם לעטופים ולקשורים, לנקודים ולטלואים, ללאומיים ולמתבוללים, לארץ-ישראלים ולאמריקנים ועוד ועוד. אתה אומר והוא עושה, ועל פי רוב יעשה מעשהו גם בטרם עוד שמעו אזניו את אשר אמרת, – ועל כן רבו הדעות ורבו חלוקי הדעות בימינו מאד מאד, ותהיינה לנו מפלגות אשר בראנו ברוח פינו, והמפלגות עומדות אשה נגד אחותה חגורות חרב וחגורות חנית, וההפכים גדולים ועצומים והקצוות חדות ומרוטות, וכל הנוגע בהן – בנפשו יעשה את הדבר.

מה העצה היעוצה לנו להסיר את המכשלה הזאת מלפנינו ומאחרינו?

לא נער ישראל ולא גוי אובד עצות הוא מעודו, ובצר לו ידע לקחת צרי למכתו ולעשות – אספה. והמנהג הזה שנתפשט בכל תפוצות ישראל מאז ומעולם נתקבל גם בין האומות, עד שנראה גם בהן “קומיסיות” ואספות בכל מקום אשר נשא את עינינו. – הנה כן מצאו אצילי בני ישראל בימים האלה עצה לקרוא עצרה ולעשות אספה פה בעיר הבירה, ונאספו כל המפלגות אל מקום אחד ועלו ובאו יחדו שלוחי הצבור, איש איש למחלקתו ולמפלגתו אשר בשמה ידבר, וטענו את טענותיהם והשמיעו את דעותיהם, עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, ואיש על מקומו יבוא בשלום.

למה לנצח יריבו ולמה לעולם יטורו? – כי על כן נועדו יחדו גם רבנים וגם משכילים, גם יראים וגם נאורים, גם לאומיים וגם מתנגדיהם, גם בעלי ארץ-ישראל וגם בעלי אמריקה. וכל אלה יחד נכנסו לישיבה ויהיו לסנהדרין גדולה, ומקום הישיבה בהיכל “עיר המלח” אשר ברחוב פונטנקא, וישבו בבסילקי הגדולה אשר שם בלשכת הגזית – ואני באתי בתוך הבאים, ואשב מנגד לשמוע ולדעת את כל הנעשה.

אפס מדי דברי היום באנשי-האספה הנכבדים האלה אבחר לי לשון של זהירות ולא אקרא מהם איש בשמו המפורש, לבלתי תפוש את הקורא בלבו ולבלתי היות יראת האנשים האלה על פניו, ברצותו להביא במשפט את דבריהם ואת דעתם, ורק לפי שכלו יהולל כל איש, ולא יהיה לפניו משוא פנים בדינה של תורה.

בשעה השביעית בערב החל המשא, והראשון אשר פתח את פיו היה רב ונכבד על פני כל העדה, ודבריו כלם היו כנחלי רתמים. ראשית שם לפני היושבים ויוכיח, כי כבר בא מועד לנו אשר יגורו הזאבים עם הכבשים והנמרים ירבצו עם הגדיים והעגלים והכפירים והמריאים יחיו יחדו ונערים קטנים ינהגו בם כיד ה' הטובה עליהם, ובאו הפרות והדבים ורעו יחדו ורבצו ילדיהם, והאריות יאכלו תבן כבקרים ולא יתבוששו. – למה לנו כל המפלגות וכל העדרים הבודדים? מדוע לא יתנו כל אלה יד יחד לבוא ולעזור את ישראל כאיש אחד חברים? הן חברים כל ישראל וערבים איש באחיו כל הימים! וכו' וכו' – כל הנאספים מחאו כף ויקבלו דעתו כלם פה אחד.

אדדה נא, אהובי הקורא, על הדברים הנאמרים בתוך האספה ולא אפרט את כל משא ומשא ביחוד, כי יראתי פן אלאה להיות מעתיק את כל אשר תשמענה אזני ולהיות שומר וחוזר ומשמיע; ורק כללו של כל דבר ודבר אשים לפניך, ואתה תשפוט.

אנשי האספה באו לכלל דעה אחת כי פקו פליליה עד כה, שגו ברואה, טעו בהלכה, ובאמת מחשבה אחת לכולם; באו לכלל דעה אחת כי נלחמו עד היום הזה ברחים של רוח, ואם ינוח הרוח מזעפו ועמדו הרחים מתנועתם, ואז יכירו וידעו את אשר לפניהם; באו לכלל דעה אחת כי נלחמו עד כה בהתלהבות יתירה, וההתלהבות מסכה עליהם רוח עוועים, וידברו את דבריהם תמיד ברוח סוער ובחמה שפוכה ובהתרגשות קודמת לדעה, ואת הגיונותיהם השמיעו תמיד בהתמרמרות הנפש ובלב מלא מרורות; באו לכלל דעה אחת כי בכל הימים הרעים האלה לא נתנו מקום איש לאחיו להשמיע דעתו בדעה מיושבת, ועד שהאחד דבר ובא השני ולא שמעו אזניו בלתי אם את ראשית דברי הראשון, ואם נמצא כי פתח דברו איננו מתאים בד בבד עם דעתו של השומע, מיד היה השומע למתנגד לו, לא מתנגד בדיעבד כי אם מתנגד לכתחלה, מתנגד למפרע, מתנגד מששת ימי בראשית, ומיד עמדו השנים כצוררים איש לאחיו וכאויבים בנפש, ומיד היו לבעלי מפלגות, ומיד היו המפלגות לכתות, והנקל היה לעשות בימים הרעים האלה את ישראל קרעים כמעשה אשר נעשה בימי חלוקת הרבנים והקראים. מחלות יש בעולם, מחלות הגוף ומחלות הרוח, ויש אשר תדבק מחלה באיש אחד ועל כל העדה יהיה הקצף, ודבקה אל קהל גדול מאד, ורבצה בהם ימים רבים מאד, ואחרי כן תחדל ותחלוף, ונפקחו עיני כל הקהל ההוא כמו חלום אשר נגוז ואין. כמה תעתועים כאלה תעה רוח האדם, כמה רוחות עוועים באו פתאם על עדה שלמה, על קהל גדול, על עם כולו ויתהוללו וישתגעו וידברו דברים מבהילים ואף עשו מעשים מבהילים בקרב זמן קצוב, ופתאם סרו הרוחות האלה, ושבה כל העדה לפתע פתאם ורפא להם, וכלמה כסתה פניהם בזכרם את אשר עשו בקרב פרק אחד מפרקי ימי חייה. האם לא עשו משכילינו לפני עשר שנים מעשים אשר עתה כלמה תכסה פניהם בזכרם אותם, ואשר לא יחפצו לזכור אותם ולהעלותם על לב? האם לא יבוא יום והם יכלמו ויבושו גם במעשיהם אשר הם עושים היום? והמעשים שהם עושים הן לא מעשי יחידים הם, כי אם כמחלות הבאות תמיד על עדה שלמה, על קהל גדול, על עם כולו, כן יהיו המעשים! האיש אחד יהגה הדעה ועל כל העדה יהיה כרגע הקצף, והתהוללו והשתגעו זמן קצוב וידוע, ואחרי כן יחדלו פתאם ורפא להם, וירדו מעל מטתם אשר עלו עליה ולא ידעו בשכבם ובקומם. –

אנשי האספה באו לכלל דעה אחת כי באמת אין להם מחלוקת עיקרית, ועל כן החלו ללבן ולצרף את הדברים שהיו בין איש לחברו, וימצאו לאמר: א) הכל מודים בפה מלא ובלב שלם כי אוהבים הם את עם ישראל; ב) הכל מודים כי מצוה עלינו לעזור את ישראל בכל אשר נוכל; ג) הכל מודים כי אך טוב לישראל אם חלק גדול ממנו יתרגל בעבודה חמרית, מלבד העבודה הרוחנית אשר התרגל בה עד היום, ובאופן כזה טוב מאד אם נכונן לו קולוניות, אם בארץ ישראל ואם באמריקה ואם בכל מקום אשר נמצא לטוב לו; ד) הכל מודים כי גם המסחר איננו ענין רע לענות בו, ועל כן משגה הוא וגם דבר אי-אפשר הוא להניא את ישראל כלו ביום אחד מן המסחר, ודי לנו אם חלק קטן מישראל ילמד אצבעותיו לעבודת האדמה או גם ליתר עבודות הגוף; ה) הכל מודים כי ההשכלה היא דבר נחוץ לכל איש ואיש, ורק היהירות הבאה אחרי ההשכלה תועבה היא לכל איש הוגה דעות; ו) הכל מודים כי התקונים בדת הם מן הדברים שאי אפשר לו לאיש לעשותם בידים, ורק מאליהם הם נעשים, פעם בכה ופעם בכה, פעם לפי שעה ופעם לפי שתי שעות, לאיש האחד הם נעשים כזה וכזה ולאיש השני הם נעשים באופן אחר, ונמצא לפי זה כי לא נציב גבולות לחופש הדעות והאמונות ולא מחתינין בחדא מחתי לכל האדם; ז) הכל מודים כי הלאומיות וההתבוללות, כפי שהן יוצאות מפי משכילינו, הן רק מושגים מפשטים לבד ואין להם חלק ונחלה בין המעשים בכל יום, ולו נשים לב אל הלאומיות וההתבוללות כפי שהן יוצאות מפי חכמי אומות העולם, וראינו כי החכמים האלה מנסים את כחם להוציא את השמות האלה מתחום המושגים המפשטים, ולבאר את מהותם על פי המדעים ועל פי חקות הטבע; ח) הכל מודים כי שגגה היא מלפני סופרינו הבאים יום יום לספר בצרתם של ישראל בשפת עברית, כי מרפּים הם את לב העם וחומסים ממנו את שארית רוחו הטהורה, והועיל לא יועילו ברב או במעט; ט) הכל מודים כי ערבוביה היתה בעולמה של ספרותנו בקרב השנים האחרונות, ואיש לא הבין שפת רעהו ואיש לא שמע את לשון אחיו; י) הכל מודים כי צרות רבות באו עלינו, ואולם הרבה הרבה מן הצרות האלה אנחנו בעצמנו ובעצם ידינו הבאנו אותן, אחרי כי באמת יש בנו אנשים רעים וחטאים הנותנים שם ישראל לשמצה בגוים יום יום, ועל כן – יא) הכל מודים כי עלינו לדבר השכם ודבר על לב אחינו ועצמנו ובשרנו, כי יחדלו מעושק ידיהם ולא יתנו עוד את ישראל לגדופים; יבערו אחרי המוסרים ואחרי המלשינים מקרבנו כאשר יבער איש אחר הגלל; יבערו אחרי המלוים ברבית ואחרי הנושכים נשך במדה מגונה מאד, ולא יהיה עוד ישראל לחרם בעבורם.

אלה הם אחד עשר דברי ההודאות שהודו אנשי האספה איש לאחיו, ואחרי כן באו והעמידום על אחת, לאמר: הכל מודים כי כל בני ישראל יודעים ומבינים את כל הדברים האלה, וגם לפנים ידעו והבינו את כל אלה, ורק ערבוביה היתה בהם בקרב שנים אחדות ולא שמעו איש את שפת רעהו; ואולם עתה שבו מדרכיהם הרעים ונתנו יד איש אל אחיו והפכו אליהם שפה ברורה ושלום אמת יהיה מסביב!

זאת תורת האספה הנכבדה אשר ישבה כסאות למשפט בהיכל “עיר המלח” אשר בעיר הבירה, ואלה תוצאות הדברים והמשפטים אשר יצאו מלפני הסנהדרין הגדולה הזאת.

---

עורבא פרח!

התדעו לכם, אדוני הקוראים, את פשר המלים האלה?

על פי המלים האלה עליכם לדעת כי כל הדברים אשר דברתי עד כה – בחזון דברתים ומלבי בדיתים, ולא היו הדברים האלה מעולם! מעולם לא היתה אספה כזאת בעיר הבירה ועד עולם לא תהיה כזאת…

היום יום ראשון לחדש אפריל, והוא ראש השנה לשקרנים, ועל כן אמרתי אנסה גם אני את כחי ביום הזה, אולי אוכל לכם…

עורבא פרח! משטה אני בכם! לא היו דברים מעולם!

מעולם לא היה כדבר הזה אשר יבואו אנשים מישראל לכלל דעת אחת, ואשר יחדלו מריב ואשר יבינו וידעו כי השלום נחוץ להם – מעולם לא היה הדבר הזה, ומי יודע עד מתי עוד לא יהיה?

ס' פטרבורג א' לחודש אפּריל 1886.

מכיון שנכנס ניסן, מיד נעשתה כל הסביבה שלי בוקה ומבוקה ומבולקה.

אם יודעים אתם מה זאת – מוטב, ואם לאו – אין רע; גם אני איני יודע את באור המלים האלה בפרטיותן על בורין, ורק בכל עת אשר אני רואה את ימי הפסח ממשמשים ובאים, וקול הרעש וההמולה הולך הלך וחזק גם בבית וגם בחוץ, אז יגיד לי לבי כי באה העת ההיא, עת “בוקה ומבוקה ומבולקה”, ואז אחיש מפלט לי בכל אשר אמצא, ואף אבוא חדר בחדר להחבא. אבל מה יושיעני זה? רוח בוקה ומבוקה ומבולקה רודפת אחרי או הולכת לפני בכל אשר אלך ובכל אשר אפנה והנה בוקות ומבוקות ומבולקות, ועלו ובאו בבית ובחדר משכבי ועל מטתי, והיו בעמי ובתנורי ובמשארותי, ואמצא אתהן בארוחתי אשר אוכל ובכוסי אשר אשתה, ועלו והיו בכל אשר אפנה, ותמלא נפשי אותן. – בחדרי הבית בוקה ומבוקה ומבולקה בכל עבריהם וזויותיהם, ובחוץ בוקה ומבוקה ומבולקה בכל אשר אני נושא את עיני, ואני מתחבא בירכתי חדרי ומתפלל רק לשטף קול המולה גדולה כי אלי לא תגיע – ולשוא. מן החצר עולה אלי קול השפחה העושה את מלאכתה בחוץ; בידיה תחטט את כלי המבשלים ותקצה את העפר מעל חרצובות הברזל אשר להם, ובפיה תצפץ ותסלסל, תגמגם ותנגן מעט “טרובדור” ומעט “כל נדרי” מעט “ריגוליטא” ומעט “המלך”, וקול המנגינות וקול הכלים המקוצעים בהתחטטם יחדו שורטים שרטת באזני ויורדים עד חדרי בטני. אנסה נא אך הפעם להסיח דעתי מכל המעשים האלה, אולי יצלח חפצי בידי להסיח את נפשי לדברים אחרים ואנוח מזעפי. אלך ואעסוק בתורה, אולי אשוב ורפא לי. הנה לפני על השלחן “סדר הגדה של פסח”. הבה ואשים עליה עיני ואשובב לבי אליה.

ההגדה הזאת נדפסת בעיר ואם בישראל בדפוס משובח של שלשה שותפין, ונלוו אליה “ציורים יפים ונאים” ככתוב על שער הספר. היודעים אתם מה זה ציורים? – ספרות היהודים בכלל עניה מאד בציורים; ספרי הקדמונים והאחרונים אינם מביאים לנו בלתי אם רשימות לבד ולא ציורים, ועד היום הזה אין לנו בלתי אם שני ספרים הנדפסים עם ציורים לעת מצוא. הספר האחד הוא “מגילת אסתר” והשני הוא “סדר ההגדה”. אבל אם נשפוט את הציורים האלה על פי תורת מלאכה הציור של רפאל מענגס או של הבאים אחריו, אז – האמינו לי, רבותי, כי לא יזכו לפנינו בדין! במגלת אסתר נראה על פי רוב את הציור בשעה שהמן מרכיב את מרדכי ברחוב העיר ועובר על פתח ביתו, ובתו של המן קיימא אאיגרא, שקלא עציצא וכו' ושריתיה ארישא לאבוה – הרגע הזה הוא נעלה ונשגב, ואיש לא יתפלא בראותו כי הציר חמד לו את הרגע הנעלה והנשגב הזה לשימו לחומר לציורו. הן אמת הדבר כי עינינו הטרוטות לא תחזינה שם בשום אופן כל ציור וכל תמונה; מרדכי איננו מרדכי והמן איננו המן, השרביט איננו שרביט ובתו של המן איננה נקבה כלל. הסוס הוא כעין כוי, ספק חיה ספק בהמה ספק אדם ספק צפור, והציור בכלל איננו ציור כי אם לנוי בעלמא. – אכן אם תשבע עינינו מראות את הציור הנחמד הזה, אז נעבור משם ונבוא אל הציור השני, אל המן בעצמו התלוי על העץ ועשרת בניו עוטרים את ראשו. המן בעצמו נראה אלינו כהולך לשוח בין השמים ובין הארץ, ידיו מובאות אל תוך מלתחות מכנסיו ועל רגליו כעין סנדלים מסומרים, והוא שמח וטוב לב ופניו מאירים, ולא יחסר דבר בלתי אם פפירוס בפיו ומקל תפארת בידו; ובניו סביביו היו נראים לי ברגע הראשון כעין תפוחי-אדמה הארוכים יותר מדי, או ענין נקניקים הנמכרים באטליז ובבתי ממכר הבשר ונודעים בשם “נקניקים של וינה”.

זוכר אני כי ביום אשר ראיתי את הציורים הנדפסים האלה, בו ביום ראיתי גם את ציורי מקובסקי הערוכים פה בבית אסף-ציורים בשביל קהל הרואים; זוכר אני כי ציורי מקובסקי לקחו את לבי וציורי המגלה הולידו בי רגשי גועל נפש ומכאוב לב; זוכר כי כי בראותי את ציורי המגלה אמרתי אני בלבי: את אלה יראו ילדי העברים, והילדים רכים ולבם נוח לקבל כל רושם ורושם, ובאה בם הזוהמה והשביתה אותם מטהרם, וטמאו כל ימיהם ולא יוכלו עוד למאוס ברע ולשאול את הטוב – וזוכר אני כי בעמדי לפני ציורי מקובסקי נצב עמי גם רעי סרגי פבלוויטש, ובפה מלא הגיד לי כי אין טעם לישראל ואין לו חך לטעום את היופי ואין לו חוש להרגיש אותו; היהודים לא יבינו ולא ירגישו הסדר נמצא עם ציורים, וכן התמו – אכן יכיר כל איש כי רוח ונשמה בציורים האלה, וגם קרבים ובני מעיים נתונים להם!

והיה ביום קום איש מקרבנו לכתוב את תולדות חכמת הציור בישראל, ופנה אל הציורים האלה ונתן להם מקום בראש, כי אחרים אין לנו עוד לפי שעה, ואת המדפיסים בישראל יברך מקרב לב עמוק על הטוב והחסד אשר הם עושים עם בית ישראל ועל כל תגמוליהם על בנינו וילדינו, על צעירי הצאן, על עוללי טפוחנו, שהם עוד טרם ידעו לבחור בטוב, ויהיו להם ציורים כאלה לעינים בעודם רבים ובעודם עלולים לכל שפע ושפע אשר ינתן להם.–

הן מה אני שואל מעמכם בדברי את הדברים האלה? לא אשאל חלילה מכם להיות חרשים וחושבים, לא אשאל מכם להיות אמנים בקיאים בחרשת המעשה, ואף גם אינני נוטל עליכם להיות ציירים, ורק אחת אשאל מכם, אותה אבקש ואותה אני נוטל עליכם: חדלו נא מעשות גם את המעט אשר אתם עושים, חדלו נא ואל תחטאו בנפש הילדים אשר חנן אלהים אותנו; לא אשאל מכם להיות אמנים וטועמי טעם טוב, ואולם, למען השם, חדלו נא מן הילדים הרבים, וטעם נערים אל תקחו, חדלו משני מיני ספרי הציורים אשר לכם וקבלתכם את שכרכם על הפרישה!

העוד תזכרו את ימי סרטוב ואת “העלילות” אשר מצאו לנו שם? – פתחו ספרי דברי הימים וקראו בהם וראיתם את אשר עוללו הציורים ההם לאחינו. ושימו אל לב. – למה לנו ציוריכם וגלוליכם, אדוני?

עוד בוקה ומבוקה ומבולקה על כל סביבי, ותבוא הרוח הזאת גם עד לבי פנימה ותדריכני מנוחה, וגם ההגדה עם כל ציוריה ופתוחיה לא הניחה עוד את דעתי.

– הנה הגיעה העת לבדוק את החמץ ולפנות את הבית!

כל שאומר לך בעל הבית עשה, בעלת הבית לא כל שכן!

ומלאכת הבדיקה אשר נטלו עלי לא מלאכה קלה היא. הלא תדעו, מורי ורבותי, את הסל הנמצא בבית הרידקציה? הסל מלא את כל “המאמרים” ואת כל “הקוריספונדנציות” ואת “הפיליטונים” אשר באו לידי המו"ל מארבע כנפות הארץ, והם נגזרו בידי מארץ החיים ולא יראו לנצח אור, ומקום נתן להם בתוך הסל העשוי לדבר. ואת הסל הזה נתנו היום על ידי לבדוק אותו עד מקום שידי מגעת, הה, אלי אלי! חזקני ואמצני אך הפעם, ואל אפול ברעה אשר תמצאני!

אסתיר נא בחובי את כעסי אשר אני כועס על המו“ל ועל המלאכה אשר נטל עלי היום, ועוד להפך: אעמיד את פני ואברך את המו”ל אשר קדשני במצותיו וצוני על ביעור חמץ זה!

ובכן הנני אשים פני בסל.

ומדת הסל וגדלו מהלך ת"ק שנה, וצמוד אליו לוח לבן וצח, וכתוב על הלוח הזה באותיות גדולות ושחורות “לעזאזל” והאויר הנודף מתוך הסל הוא ריח של זעה, וטפות הזעה עוד מטפטפות לפעמים לעינינו כימי צאתן ראשונה על מצח הסופרים אשר כתבו את כל המגלות האלה –

אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו!

אבל מה יש בו? – ראשית דבר יש בו “מאמרים”. לא אדע עוד מי ברא את המלה הזאת בספרותנו ומי שם אותה למלה מלאכותית, ורק אחת אני יודע כי חללים רבים הפילה המלה הזאת במחנה “ידידינו” הנערים הלוקחים דיו ועט וניר וכותבים מאמרים. המאמר כשהוא לעצמו אינו ולא כלום, ורק השורות הבאות זו אחר זו, זו אחר זו, וממלאות את פני הדף ממעלה ועד מטה, הרי זה מאמר. המאמר כשהוא לעצמו אינו ולא כלום, ורק כשהוא נקרא בשם “מאמר”, הרי זה מאמר, ובכן אפוא נראה גם בזה את נגע הצרעת אשר דבקה בנו בני ישראל ביחוד, כי נעשה לנו איזה מלה, בין בדעת ובין שלא מדעת, והמלה תכנס לרשות הרבים, ואחרי כן תצא ותבוא לפני כל העם להשתמש בה, אם כי אין למלה זו שום מושג מיוחד. בדבר הזה ראינו לרגלי המלה “לאומיות” אשר נשפכו על אודותיה כמה נהרי נחלי דיו, ואשר נשברו בגללה כמה מאות קולמסין, וכדבר הזה ראינו גם לרגלי מלים אחרות שלא היה להן מושג עקרי ותהיינה רק להברה בעלמא, וגם המלה “מאמר” תהיה לנו כאחת המלים ההן, שאין כוחה אלא בארבעת אותיותיה לבד וכל מושג עקרי אין לה, והיא היתה למוקש לרוב סופרינו היושבים אל שלחנם בדחילו ורחימו לכתוב מאמרים. אנכי ראיתי סופרים רבים מבני-עליה אשר שמו לילות כימים ואשר כתבו יום יום מנוער ועד זקנה, ולא זכיתי לראות שיכתבו מאמר לשם מאמר; כתבו את הנעשה, שפטו את המעשה, השמיעו את אשר יהיה אבל לא כתבו “מאמרים”. והמכתבים אשר על סביבינו? הם לא יכתבו משום שיש להם דבר לכתוב, אלא משום שעליהם לכתוב “מאמר”, ובכן כותבים הם רק משום קיום המין. ויען כי כחו של מאמר כזה הוא רק ברוב דבריו ומלותיו ושורותיו ופרקיו, לכן לא אוכל לשום לפני הקורא מאמר כזה לדוגמא, כי לכולו יקצר גליוני ואם לא אשים פה כלו ורק קצהו, והחטאתי את המטרה. כוחו של “מאמר” איננו בפרטיו כי אם בכללו; וכמו שאין אתה יכול ללמוד מספר “תיקון ליל שבועות” על התורה כולה, כן אי אתה יכול ללמוד מן הפרטים ההם על הכלל כלו.

נעזוב נא את מאמרי המאמרים ומאמריהם ונסוב אל מזל אחר.

הנה עוד הסל גדול ואין קצה לאוצרותיו. – אצל “המאמרים” ינוחו בשלום מכתבי-הסופרים הנקראים בשם “קוריספונדנציות” בלע“ז. המין הזה כשהוא לעצמו יש לו תוך ועיקר ואינו הברה בעלמא. הסופר יושב אל השלחן וכותב דבר אשר קרה בעירו, מעשה שהיה, מקרה וכו' וסופר מבין הנותן חילו למין הזה ימעיט בהקדמות ובמשלים, בדמיונות והגיונות, בהרהורים וכיוצא בהם, וירבה במעשים ובמקרים, בנעשה ובנשמע, ולא ידבר משפטים, כי אם יספר ספורים. ואולם נטה נא ידך, ידידי הקורא, והבא אותה אל תוך הסל אשר לפנינו; אל תירא ידידי! בהוציאך את ידך משם וראית והנה לא תהיה ידך מצורעת כשלג, ורק גל של “קוריספונדנציות” תוציא החוצה. מה אתה רואה לפניך? הוא אלי, אלי! מה לא כתבו סופרינו ומה לא העלו על הגליון ומה לא שלחו אל המו”ל! – הנה פה סופר המודיע מעירו כי נגנבו מכסי הדיין ברדתו אל הרחצה, ובא אל המו“ל ואל ישראל לשפוך לפניהם את לבו. השני בא במכתבו להודיע כי שני אכרים נתנו בכוס עיניהם, ובצאתם מבית המרזח החוצה נפל האחד ארצה ונדחף בכותל, והשני לא נפל ארצה ולא נדחף בכותל, והיה לנס. השלישי מתחיל “בעז”ה” כנהוג, וחותם “ידידו” “המכונה”, כנהוג ובמכתבו יודיע כי בתו של הגביר לוקחה אחר כבוד וברביעי בשבת היתה החתונה למז“ט ובשעה מוצלחת. הרביעי מודיע כי מלמד אחד בעירו זכה בגורל ויהי חלקו אשר נפל לו בנעימים בערך שלש מאות זוז. החמישי מתחיל בענות ורתת ואומר כי “מעולם לא עלה עוד על במתי הספרות” ורק “שמש ההשכלה הבוערת למרחוק” באה אליו ותגע בראש השרביט “בכף ירק עטו”, ועל כן הוא בא להודיע כי הגבירה הנדיבה הנודעת לתהילה ילדה תאומים, וימת חצי-התאומים היום, ומחר מת החצי השני ותהום כל העיר. וע”כ מצוה לפרסם את הדבר למען ישמעו וכו'. הששי – אך הנה לפניכם המכתב ככתבו וכלשונו, מלה במלה:

“שפע וברכה, אל מעון בית המערכה, אל כבוד הרידאקטער וכו'. דברים שבין איש לאשתו מה שהקרה בעיר ב. פלך פ. מלמד אחד הנקרא בשם המפורש אלעזר מלמד ויש לו עז מבכרת ולא מכרה לע”א וימלאו ימיה ללדת ויעתר אלעזר שתלד נקבה ויתרוצצו העזים בקרבה וילך לדרוש אשתו ותאמור לו אשתו שני תישים בבטנה. ויהיה בעת לדתה והנה תומים ויצא הראשון עקוד ונקוד ומטלוא כאדרת שער ויקרא שמו תיש-העיר ואח“כ יצא אחיו ויקראו שמו תיש הרגל, אמרה זה התיש ושחטו כל יו”ט ובימים מעטים יצא אלעזר עם התישים להשתעשע והנה נער עברי גנב התיש הבכור ויוליכהו אל בית הטבחיים וישחט אותו ונודע הדבר וילך בחיש מהר אל בית הטבחיים והנה נשחט, וילך בחיש מהר את הרב מ“ץ דפה ב. לשאול אותו מה לעשות והרב פסק שילך אל האשה שלקחה הדברים, העור והרגליים והכבד והריאה, וישלם כמה שרוצה וילך בחיש מהר אל אותה אשה והנה לקחה מעז אחד הרגלים והכבד והריאה ובשלו אותם יחד ונתערבו ואינו יודע אם זה מהבכור ואם זה. וילך בחיש מהר פעם שנית אל הרב ויפסוק לך קנה תכריכים מפשתן וקבור אותו עם שמונה רגלים והרב התיר לו לחלוב את עזו וכו' וכו' וכו‘. נאום ידידו הדובר בעד האמת וכו’ המכונה וכו' – –”.

ואצל “הקוריספונדנציות” נמצא בתוך הסל את ה“פיליטונים”.

כיון שראו הסופרים האלה כי מנהג הדור הוא לכתוב חזיונות קצרים מתחת לקו, קמו גם הם כרגע ועלו ובאו ושרצו והיו כלם יום אחד לסופרי “פיליטונים”. מה אתה כותבים ידידי? על שור או שה או עז או כשב כי ילד, על כל דבר פשע, על המור, על שלמה ועל כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה, על כל צרה שתבוא ושלא תבוא, על כל מיני פורענויות וכל תקלה וכל קטטה, והיו לכם כל אלה לפיליטונים. לפנים ראינו את המחלה הזאת בתוך המשוררים: איש בא וישר לנו שיר טוב ונעים, וכרגע ותהי השירה למרמס לכל עובר; אז ירננו כל עצי יער, וכרגע תהי השירה למרמס לכל עובד; אז ירננו כל עצי יער, וכל הנערים וכל הסופרים עשו שירים. אכן מעט מעט יצאה השירה לחוץ מן המנהג, וכיום הזה יטול הפיליטון מקום בראש – ומי אפוא יתפלא כי כל הנערים שהיו מוכנים ומזומנים מששת ימי בראשית לחקות את המשוררים, באים עתה, לפי המנהג החדש, ומחקים את מעשי כותבי הפיליטונים?….

הוי אלי אלי! מי יתן והסל הזה וכל אשר בו יחדל ויחלוף ולא אשורנו עוד, או כי תפתח האדמה את פיה ותבלע את כל היקום הזה…

קצרה נפשי בעמלי ולא אוכל עוד שאתו!

“כל חמירא וחמיעא דאכא בסלי, שחזתיה ודלא חזתיה, דחמתיה ודלא חמתיה, דבערתיה ודלא בערתיה – לבטל”!

**

ובעת אשר אני תוהה על הקנקן הזה ומבטלו, תוהים בני ישראל איש איש על קנקנו ומבטלים את חמצם.

היוכלו באמת לבטל את כל השאור שבעיסה המעכב את הגאולה? – למה זה הבל ייגעו להשתמש בכף עין ובנוצות כנף-אוז בכדי לבער ולבטל פתים קטנות שאינן מעלות ואינן מורידות?

פתים אחרות יש לנו, פתים אחרות לגמרי, חמץ שנתקשה ברוב הימים, ולא בנקל נוכל לבדוק אותו ולבער אחריו ולעקור אותו משרשו!….

הו אלי! מי יתן לי כף גדולה ונוצת כנף אוז גדולה, מקצה תחום מושב היהודים ועד הקצה השני, כי אז נגשתי אני לבדוק ולבער ולבטל את החמץ הנורא ההוא!

לפנים נראה החמץ ההוא אך באנשי-עליה היושבים על גפי מרומי קרת, ועתה נראה הנגע גם בבני דלת העם היושב בשפל המדרגה. – עם ישראל אוהב להתפרנס לא אך זה מזה, כי גם זה כעין זה: אם האחד עושה מעשה ובא רעהו ועושה כמוהו; אם האחד קורא “הולדיר” ובאה כל העדה וקראה “הולדיר, הולדיר” מן הבוקר ועד הערב; אם הגדולים עושים דבר ובאו גם הקטנים כרגע ועשו כמוהם…

אמשול לכם משל:

בימינו נהגו “הגדולים” לנשוך נשך כדין וכדת שלשה למאה, ארבע למאה, חמשה למאה, ששה למאה, הכל לפי המקום ולפי השעה – כיון שראו הקטנים שהמנהג הדור הוא, ויבואו גם הם כרגע ויעשו כדבר הזה; מי איפוא יתפלא באמרי לו כי מכיר אני את אחד מן הסופרים העברים שהיה תמיד בלי מזון ומחיה, ורק כאשר החלו עסקי ישוב א"י לרוב על פני הארץ, אז היתה הרוחה גם לו, וכיום הזה יודע הוא לנשוך נשך כאחד הגדולים אשר בארץ?

בימינו נהגו “הגדולים” להכות בלשונם לעתים מזומנות ולהיות מן המלשינים ומן והמוסרים בכל עת שהשעה צריכה לכך – כיון שראו הקטנים שכך הוא מנהגו של הדור, באו גם הם כרגע ויעשו כדבר הזה; ומי אפוא יתפלא בקראו במכתבי-העתים כי “המלמדים” אשר בקובנה הלשינו את אחיהם המלמדים ויכום בלשונם באזני הרוממות, או כי באו המלמדים ברובינובקה אשר בפלך טבריה ויכו בלשון את אחיהם המלמדים שהם מלמדים תורה לבני הנעורים ותעודות בידיהם אין – חוקה אחת ומשפט אחד לכל הארץ, להגדולים ולהקטנים, להסוחרים ולהמלמדים! קומונה באה לעולם; כיס אחד לכל האדם; וגם המלשינות משותפת לכל בני אדם וחוה גם יחד, אין הבדל!

הרבה מיני חמץ כאלה יש בישראל.

בשעה שאני יושב פה ומבטל את החמץ אשר לפני, מבטלים כל בני ישראל איש איש את חמצו, – היבטלו גם את החמץ אשר נתו אותנו דראון לכל בשר?

**

ימי הפסח עברו.

המשכילים יבינו מדעתם ושאינם משכילים יבינו גם שלא מדעתם, כי ימים אחרים נסתתמו אותיותי לא מפני שנסתתמו טענותי אלא מפני “כבוד קדושת החג” כנהוג בין המול"ים, וכיון שגמרתי בדעתי לשמור לפי מחסום, שמרתיו גם בימי חולו של מועד. ואם אמנם יודע אני היטב כי בימי חולו של מועד יכולתי לדבר אליכם בשנוי לשון ולכתוב את אשר אכתוב בשנוי כתב, כדת וכדין, ואולם תועבת נפשי גם שניהם ולא אבחר בלשון שקר ולא אכתוב בכתב ישראל זה עד עולם. אמת היא כי גדולים וטובים ממני בישראל נהנו לשנות – לא אך בימי חולו של מועד כי אם גם בכל ימות השנים והנה הם מדברים בשנוי לשון, אחת בפה ואחת בלב, או שתים בפה ואחת בלב, או אחת בפה ושתיים בלב, או שתים בפה ושתים בלב, הכל לפי הצורך ולפי המקום והזמן; למשל: ראובן עושה סחורה בפרתו או בכפרתו או במיני מרכלת שיש לו בחנותו, ושמעון עושה גם הוא סחורה במינים אלה, ואז מן הדין הוא כי יבוא שמעון למסור דינו למקום גבוה, ואולם בבואו למסור דינו לא יאמר: “אדוני! ראובן גם הוא יסחר ביני המרכלת אשר אני אסחר בם, וצר המקום לשאת שנינו יחדו, ועל כן אחפוץ כי ראובן זה ילך לו לאבדון”, לא, לא כן ידבר פיו, כי אם בשנוי לשון ידבר, לאמר: “אדוני! האדון הנכבד ראובן היושב עמי במחיצתי ואין לי עמו מגע ומשא כלל ואין בינינו קנאה ותחרות כלל, ראובן זה יושב ואין לו תעודה נכונה ומקוימת, וכמדומה לי שאין לו גם מכתב-מסע כראוי לו….”, לדברים כאלו אנו קוראים שנוי לשון. ואולם יתרון לשנוי הכתב משנוי הלשון כיתרון בית-האפל למצרע מבית שקרעו בו חלונות. ראובן ושמעון…. אבל לבלתי יאמר הקורא כי פניה צדדית לי לירות תמיד חצים במו אפל אל לב ראובן ושמעון הידועים לי, לכן אבחר לי הפעם שמות אחרים, ואתם הלא ידעתם את הכלל הגדול כי “בכל מקום אשר יזרוק איש אבן יפגע באחד בכלבים”, ולכן אמצא חפץ גם בדתן ואבירם: דתן עושה סחורה ואבירם עושה סחורה, ושני מיני הסחורות דומים איש אל אחיו, והנה נכנס אחד הקונים לחנותו של דתן ועיני אבירם רואות – היום היה יום סגריר והמטר נתך ארצה, כלתה רגל מן השוק ואף כלתה פרוטה מן הכיס, ובשעה כזאת מרה-שחורה באה על האדם ורוח רעה תלביש אותי נומה. מה יעשה אבירהם שלא תארך לו העת? לא יצא מפתח ביתו חוצה כי אם תחתיו ישב, ומלים אחדות יכתוב בשפת המדינה על הגליון, ואת הגליון יקפל ויחתמהו וישלחהו ביד בית-הרצים אשר בעיר אל המקום הנועד לו, וממחרת היום יבואו שוטרים ופקידים אל חנותו של דתן וינקשו לכל אשר לו וחותרים בכל עז למצוא סחורות אסורות; ובשעה ההיא יושב אבירם ומניח כפות ידיו השתים על בטנו ואומר: שישו בני מעי! גם את כתב ידי לא יכיר איש, כי כתבתי היום בשנוי כתב.–

אדוני הקוראים! הנני מבקש מלפניכם סליחה ומחילה על כל הדברים אשר דברתי למעלה, אם דברתי ולא רוחכם. יודע אני בעצמי כי עשיתי הרע והישרה עקשתי בבואי גם היום לנגוע אל הענין הזה אשר כבר נגעתי אליו לעתים שונות, ואולם לא מפני שכך הוא חביב עלי אני מכניס בו ראשי ורובי, אלא מפני שאני רואה אותו עתה בעיני יום יום, ועל פי הראיה נולדו בי הרהורים ועל פי הרהורים נולדו בי מחשבות, ואין אדם משים עצמו אלם בשעה שהמחשבות פורצות חק. – מנעורי גדלתי בין אנשים אשר לא ידעו את הפרק הזה, הם ואבותיהם, ולא ידעתיו גם אני ולא האמנתי בו מעודי, כי היה לי רק למשל שלא היה ולא נברא, כמו איוב או כמו הדם של העלילה או כמו רוח השיר המיוחס למשוררי גליציה; ואולם עתה נוכחתי וראיתי בעיני כי לא משל הוא ולא המצאה כי אם מעשה מן המעשים בכל יום ואני עובד עתה על הפרק הזה ורואה אות יום יום ערב ובקר וצהרים – מי זה עוד יאשימני אם לא יכלתי לעצור במלים? הנני נותן לכם את בריתי שלום ואת הבטחתי כי היום לא אוסיף דבר עוד בדבר הזה.

אפס היוצא לכם מכל אלה הוא כי הנחלתי לי געל נפש ובעותים מפני שנוי הלשון ושנוי הכתב עד כי לא יכלתי להיות שליט ברוחי אף בימי חולו של המועד. הן אמת כי מכתבים רבים נכתבים אל המו“ל את “היום” (רוב הפיליטונים הבאים בזה נדפסו בראשונה, במ“ע, “היום”. המו”ל) להזהיר אותו ולגלות למוסר אזנו על תתו אותי לדבר ככל העולה על רוחי, וגם אותי ישחרוני לסור מדרכי אשר בחרתי בו ולדבר אל הקוראים “הנכבדים” בלשון אחרת, והאחד יכתוב עלי מרורות אל המו”ל על כי “אתלוצץ ואעפר בעפר על שלומי אמוני הסופרים”, ואל המו"ל יאמר: “הן האורב יושב לך בחדר, כבר עבר בהתוליו כל גבול וכל גדר”, “קשה הוא לסופרינו העברים כספחת, בלאומים ידבר תוכחת, ורגש ושחק ואין נחת, יחפש בנו כל פגול כל מום, וכבוד משורר עברי בעיניו כקליפת השום”. – ואולם, אני לא שניתי ולא אשנה את לשוני ודרכי כל הימים, ואתם אם תאבו ושמעתם מוטב, ואם לאו פה תהיה בקורתכם (ידעתי מן הראוי להיות בקורתכם, הק' בקבו"ץ והר' בשווא והת' דגושה, ואולם במקום שאנחנו צריכים למליצה יפה לא נשים לב לדברים קלים כאלה).

סלחו לי, קוראים נכבדים, אם אנוס אני היום לדבר דברים אחדים היוצאים לחוץ מן השיטה, ולא לכבוד בית אבא כי אם לכבוד עצמי לבד, מן המין שקוראים הלועזים PRO DOMO SUA.

אותיות כאותיותי, יאמרו רבים מכם, לא ימצאו חן בעיניכם. – לכו נא ונוכחה, אומר אני, ונקרב ריבנו ונגיש עצומותינו גלוי לכל, כי עוד יש דין ויש דיין בישראל, ולמה לכם אפוא התלונות אשר אתם מלינים איש בסתר אהלו? גשו הלום ונראה דבר מי יקום ודבר מי יפול.

ולבלתי היות לפניכם משוא פנים ולמען תוכלו להגיד את כל לבבכם ואת פני לא תיראו, הנני מוותר על זכותי לשבת גם אני בין היושבים, והנני יוצא מלפניכם עד כלות המשא והמתן ועד היות גמן דין; ואתם אל נא תרבו עלי שאלות ואל תבקשו ממני לדעת איך אני עושה כדבר הזה ובאיזה אופן אפיק את זממי, כי לכם אחת היא; אתם תבטלו אותי בלבכם ואהיה בעיניכם כלא הייתי, ואם נוצרתי – הרי אני בעיניכם עכשיו כאלו לא נוצרתי.

ואינני!

ובכן הגישו נא עצומותיכם: הסופר בישראל, אומרים אתם, יושב בעולם הזה ולא בעולם אחר ואסור לו לאדם מישראל למלאות שחוק פיו בעולם הזה, ועל כן מוטב לסופר זה לדבר בכובד ראש ולא בקלות ראש, מוטב לסופר זה להיות ככלי מלא בושה וכלמה ולא יהיה כלי גבר עליו לדבר בתעצומות ועז, מוטב לסופר זה לצפצף ולהיות מן המהגים והמלחשים בסתר ולא ישמיע במרום קולו, כי קול בסופר ערוה, ולעולם יהא צנוע ושפל רוח ושפל ברך, ובזכות זה יבוא הגואל; הסופר בישראל, אומרים אתם, לא יתלוצץ ולא יכתוב מהתלות ולא ינבל את פיו ואת אזני הקוראים, ואם יקר המקרה והוא יתן את חכו לחטוא ולדבר מהתלות, אז למען השם אל נא “יעבור בהתוליו את הגבול והגדר”, ורק יכוון לבו לשם שמים ויזכור לפני מי הוא עומד וידבר את “התוליו” כאלו כפאו שד, לא לשם מצוה ומשום קיום המין הזה, ובחמדו לו “לצון” יטול ידיו בראשונה “הנכבדים” הרשוני נא ואדברה ואזניכם תשמענה, ובזכות זה יבוא הגואל: הסופר בישראל, אומרים אתם, יכוון ויזכור תמיד כי לישראל הוא כותב, כלומר , לא בדחילו ורחימו שלש פעמים ויאמר: הריני מוכן ומזומן לקיים עתה מצות “לצון” ואתם הקוראים את היופי ולתעב את המגונה בבחינת מגונה, כי אם לאנשים שאינם כלל מן הישוב, ושיש להם חך מיוחד שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, כי אם לאנשים שיודעים רק את שמאלם לבד ואת ימינם לא ידעו כלל; הסופרים בישראל, אומרים אתם, לא ישוה לנגד עיניו את המובחרים שבקוראיו כי אם את המקולקלים שבהם, את בחורי-הישיבה ואת הפרושים ואת המלמדים וזאת “המשכילים” מן המין הידוע, וברוח ישראל זה יכתוב ולפי טעם הבריות משונות האלה יעשה את מעשיו בעברו לפני התבה…

היה לא תהיה! חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אדרוש מעמכם להסיר מכם את החך ואת הטעם ואת החן ואת השכל המיוחד אשר לכם, ולהפוך לכם את הטעם הטוב, לא טעם מיוחד ופסקי טעמים מיוחדים, כי אם את הטעם ואת פסקי הטעמים המשותפים לכל יושבי ארצות המערב. הנה אנכי אומר “אדרוש” בלשון יחיד, ואתם אל נא תפרשו את המקרא הזה לגנאי כאלו קופץ אני בראש כי זה דרך הכותב לדבר בשמו ובגופו גם בשעה שהוא מכוון לדבר בשם כל חבריו ובני אומנתו. – הסופר עובר בהתוליו את הגבול והנהר! קובלני עליכם אתם הנרגנים שאתם דוברים דברים כאלה; הטרם תדעו כי דבר כזה לא ביד יוקח? אני לכשעצמי בוחר אני לי בכונה ובדעת מיושבת מלים כדרבנות ודברים כמדקרות חרב למען אשר יעמדו ימים רבים, וכל עומסיהם שרוט ישרטו וכל הנשרט בהם לא במהרה ישכחם. על פי הנסיון יודע אני כי כל הדברים הרכים אשר משחתים ורבכתים ובללתים בשמן הם באו כשמן בעצמות קוראיהם, ואולם חובל גם התוכן מפני השמן ולא עשו כל רושם, וכל הדברים הקשים וכל המלים אשר עוז ותעצומות להן הם ירדו חדרי בטן, ויהיו לאותות ולסמנים בבשר החי אשר לא במהרה נשכחו. – יודע אני היטב כי גם היהודי יאהב את הלצון וגם עמו התולים, וגם הוא יבקש מאת סופריו ומחבריו מין דבר אשר אני אקרא לו “קלות ראש” ואשר פיו יקבנו בשם “צפיחות בדבש”, או אשר פיו לא יקבנו כלל בשם ורק ידמהו ויכנהו ולא ידעהו; ואולם היהודי הוא בעל תכלית, ובקראו איזו קריאה בספר יבקש לו תמיד קרן קימת אשר יאכל פרותיה בעולם הזה, ולעולם אין לו קריאת עראי כי אם קריאת קבע, קריאה לשמה, ולכן לא יוכל להבין ולהסביר לנפשו כי יש אשר יכתוב הסופר את אותיותיו לא לשימן לפני קוראיו לקרן קימת כי אם בדרך עראי יכתוב, והאותיות האלה נכונות להיות פורחות באויר, ודי לו להסופר אם הצליח להשמיע איזה רעיון יפה או אם הצליח לתת לדבריו סדור יפה או איזו נטיה יפה, ובזה כבר יצא ידי חובתו בעשותו מלאכתו במקצוע המיוחד למין הזה. אם ימין ושמאל תפרוצו ואת הסופרים באומות העולם תבחנו, אז הביטו נא וראו מה משפט סופרי אומות העולם האלה ומה משפט מלאכתם במקצוע זה? יוכל היות (וספק קרוב לודאי הוא) כי היהודי איננו יודע את משפט הסופרים האלה ומלאכתם, ואני לא אומר אליו “שאל אביך ויגדך, זקניך ואמרו לך”, כי אביך וזקניך לא ידעו את הסופרים האלה ולא למדו אל דרכיהם לדעת אותם ולהסכין עמם, ורק אומר אליך “שאל בנך ויגדך, נכדיך ויאמרו לך”, ובנך ונכדיך בלי ספק כבר ראו את המראות האלה והם כבר הסכים עמם, והם הן יאמרו לך כי זו היא הדרך הישרה שיבור לו כיום הזה כל סופר וסופר העושה מלאכתו במקצוע זה; שאל בנך, שאל נכדיך – אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים!

אבל מה אדרוש אל המתים האלה, מה אדבר אל העצמות היבשות ההן, וסופרי ישראל בעצמם עוד רחוקים מאד מן המטרה? אם אחפש את ספרות ישראל בנרות, אולי אמצא חמשה אשר ידעו לעסוק במקצוע זה כדין וכהלכה, ויתר הסופרים באים יום יום ומריקים שקיהם לעיני הקוראים, ועלה האבק ובא בעיניהם לאחוז אותן לבלתי ראות את הנעשה מסביב, וטמטמו את לבם ושחתו את הטעם הטוב אשר ינסו המובחרים שבסופרים לטעת בתוך הקוראים בזעת אפים ובעמל הרבה. האחד יספר ספור מעשה בדבר בן-מלך ובת-מלכה, והשני יספר את אשר ראה בחלומו, והנה חלום נורא מאד ופתרון נורא ממנו שבעתים; השלישי יכתוב לנו “מחזה” והרביעי – “שיחה”; החמישי יכתוב " מליצה" והששי – אנסה נא ואספר את ספורו של הששי הזה בקצור נמרץ, כי כלו ממתקים (מעין מה שנדפס במ“ע עברי ידוע. המו”ל): “יהודית אחת יש בעולם ושמה גנענדיל ולה שפחה ושמה “מעמע”, ותגנוב מעמע קערת כסף אחת ותשם בכליה ולגבירתה לא הגידה, ורק הגידה לגבירתה כי השפחה השנית (ושמה רעומה) היא גנבה את הקערה; ויהי היום וגנענדיל יצאה אל השוק לקנות קניניה לצרכי חג הפסח (וזאת לדעת כי לרגלי ההמצאה הזאת שהמציא הכותב להזכיר גם את הפסח, עלתה בידו לכתוב את ספורו לימי החג הזה), ותקח גנענדיל גם את שפחתה מעמע אתה, ותלכנה שתיהן יחדו. עוד הן הולכות בדרך והנה עגל רך לקראתך והעגל נותן בקולו, קול פחדים “מע” “מע”, ותתחלחל מעמע מאד, וגבירתה ראתה את אשר היה לה ותבין כי דבר סתר יצוק בה, ויהי כי הציקה לה בדברים, ולא הנידה מעמע דבר ורק צעקה “ראשי ראשי”, וכאשר החלה גנענדיל להתחקות “על שרשי רגלי ראשה”, ותחדל מעמע ותתן תודה כי היא גנבה את הקערה, והשפחה השניה רעומה נקיה, וידיה לא שפכו את הדם הזה, כלומר לא גנבה ולא שמה בכליה. הנה כי כן יצאה האמת לאור, ולזכר עולם יעלה העגל על במתי מכתב-העתי”. – זה דבר הסופר בקצור נמרץ ובשנויים אחדים בכדי שלא לבייש את מי שיש לו דברים מחוכמים כאלה, והוא נדפס במה"ע *** בגליון *** והקוראים מודים ומשבחים את הסופרים על דבר המטעמים האלה ונפשם בדשן תתענג – ומי אפוא האשמים בדבר? הקוראים או הסופרים?

הקורא העברי קורא בכובד-ראש, בדחילו ורחימו ובהכנה קודם לקריאה, והוא ממצה תמיד את עומק הדין מכל מלה ומלה ואוכל את הפרות בעולם הזה ומניח את הקרן הקימת לעולם הבא; הקורא העברי הוא בעל תכלית והוא זוכר תמיד כי גם שיחות חולין של התלמידים (ושל המלמדים לא כש"כ) צריכין למוד, ולכן לומד הוא תמיד את הענין אשר לפניו ואין לו קריאת עראי כלל. – בנוהג שבעולם יכלה הקורא את קריאתו וישליך את הגליון אחרי גוו או יקחנו לצור על פי צלוחית, והקורא העברי יכבד גם את הגליון הקרוע לאלף גזרים, ואפילו באלף לא בטל, ולאחר מאה ועשרים שנה לא יאמר כי בלוי סחבות בידו כי אם “שמות”…

ולמה אפוא יבקשו להם הקוראים העברים בכלל “פיליטונים” מן המין הנועד להיות כך כשיחות חולין או כאותיות פורחות באויר?

אם תאבו ושמעתם, הנני ואביא אתכם הפעם אל החדר הפנימי אשר לסופרי הארץ, וראיתם על האבנים את החומר אשר יעשו בו את “הפיליטונים”, אולי תקחו מוסר.

למשל: בימים האחרונים נשלח מעיר אסטרוא אל בית הרידקציה של מכה"ע “קוריער ווארשאווסקי” עגל שנולד מת ולו שני ראשים וארבע רגלים ושני זנבות. הרידקציה עשתה את שלה ותשלח את גוף העגל אל המקום הראוי לו. הוא לשכת מקום אוסף החיות, והסופרים עשו גם את שלהם ויקחו להם את נשמת העגל להתעלל בה ולכתוב “פיליטונים”, ובלי ספק יבוא גם בחיר הסופרים האלה אשר בוארשוי, הוא בולסלב פרוס ויקשור גם הוא כתרים לעגל הזה, ומי יודע אם לא ישים דברים בפי העגל הזה או, כי יאמר לעגל יוכתב מכתב אל הרידקציה, והרידקציה תקרא את העגל בשם “סופרנו הנכבד” כנהוג, ואני הנני בטוח כי דברים טובים הרבה, דברי מוסר ודבר דעת נמצא בשיחות חולין האלה

הבאות עלינו לטובה, וקוראיהן יתענו עליהן, ובפרט אם לא ילכו ללמוד כי אם לקרוא אותן בלבד. –

אמת הוא כי אלינו ואל בית הרידקציה אשר לנו לא ישלח איש עגל מת, אבל עגלים חיים יש לפנינו למכביר. עגלי מרבק ועגלי זהב – האם תדמו בנפשכם כי לא יכלנו לעשות לכם את העגלים האלה מטעמים? אכן ירא אנכי כי המטעמים האלה לא יהיו כאשר אהבה נפשכם כי אם כאשר אהבה נפשי.

כל הדברים אשר סביבותינו וכל המקרים והמעשים אשר אנחנו רואים יום יום יצלחו לנו לעשות אותם מטעמים – ואולם מן הקוראים נשאל כי יהיה להם טעם.

ולכן עוד הפעם הנני שונה את דברי: חי אני אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה אשפוך אליכם את הטעם הטוב, ואצוק עליכם את הרוח המלא את כל חללה של הספרות האירופית.

תמו הטענות בינינו, תמו הוכוחים, ואני יכול לשוב אליכם מן החוץ ולשבת במחיצתכם.

הנני!

הנני אליכם כבראשונה ונתתי לכם את בריתי שלום, ואקוה כי גם אתם את ערובתי תקחו.

– – – – – – – –

מה יוכל עוד איש לדבר עדת על היהודים ולא דברו שונאיהם עד היום הזה? מה יוכל עוד איש לדבר עליהם טובות ולא השמיעו אותן מצדיקיהם מאז ועד עתה? משנה זו כבר נשנתה אלף אלפי פעמים ובכל יום ויום הרי היא כחדשה! אם נאסוף לנו את כל הספרים הרבים האלה לא יעלו בידינו בלתי אם שנים, ספר אחד מלא קטגוריא וספר אחד – סנגוריא; מימי אפיון הצורר ועד ימי דרימון שהוא האחרון ממרשיעי היהודים, ומימי יוסיפון הכהן ועד ימי יוסף ורטהיימר שהוא אחרון ממצדיקיהם, תראינה עינינו את שתי השלשלאות הגדולת האלה, שלשלת אחת לה' ושלשלת אחת לעזאזל, שלשלת אחת מקשקשת לפנינו ומשמיעה קול הרג וחרב ואבדן – הוי אל אלהים גדולים! מתי יבוא הקץ לשלשאות הארוכות האלה?

ורטהיימר הוא הראש לאצילי בני ישראל בעיר וינה, וזה יותר מששים שנה עובד האיש הזה עבודתו לרבים, ובקרב הימים אשר עבד את עבודתו ראה גם את המאורות אשר האירו לארץ ולכל היושבים עליה, ואז היה גם לבני ישראל אור במושבותם, והוא באמת ובלב תמים חשב כי כלה הרע מן הארץ ולא יזכר ולא יפקד עוד – אבל האם חשב וטעם?! כי בעוד הוא עושה כה וכה והנה מארבע רוחות בא הרוח וסערה גדולה היתה מסביב לו, וכל תקותו ומשאת נפשו וכל חזיונותיו היו לאבק פורח. ולכן “בשימנו עתה עושה רע וידיו מלא המס”. לב מי לא יתעורר בשמעו עין על הספר הקטן אשר כתב האיש הזה בימים האחרונים האלה, אין לנו לבקש שאלות ותשובות, אין לנו לבקש פלפולים ישנים עם באורים חדשים, ורק הרוח הנדיבה והשתפכות הנפש אשר נמצא בקומץ העלים האלה, הן הן תקחנה את לבנו. “בן שמונים ושש שנים אנכי היום – יאמר המחבר – והנני עומד על עברי פי קברי הפתוח, וכאז וכעתה אקרא ואומר כי כל המיצר לישראל עושה רע וידיו מלא חמס”. לב מי לא יתעורר בשמעו קול זקן מבקש משפט וצדקה בעמדו על עברי פי קברו הפתוח? ולכן זה הדבר אשר דברתי, כי לא חדשות ונצורות עלינו לבקש הפעם, כי אם לשמוע את הקול המדבר אלינו, קול חנינה המלא נדיבות, קול מעורר את הנפש ומעיר את הרחמים שבלב. בדרך קצרה עובר ורטהיימר את דברי ימי ישראל בשנות גלותם להראות כי היהודים היו תמיד אנשי חיל רבי פעלים, ורוחם נאמנה עם ארצם ועם מלכם בכל הימים ובכל המדינות אשר הם שם. הנה כן יזכיר בשם איש אשכנזי בימי הבינים הנודע בשם דניאל היהודי, והוא היה גבור חיל הלוחם את מלחמות מלכו ברוח עוז וגבורה כאחד האבירים אשר היו בארץ בימים ההם, עד כי המשוררים הלאומיים שרו את תהלתו בשיריהם אשר היו לשירי עם; ואמנם לא נפרץ החזון לשמוע אל הרנה אשר תרון עלמה אשכנזית לכבוד גבור יהודי: “אונד דאר יודע הער (הערר) דניאל, איין קאנע (קיהנע) בורגער (בירגער) אונד סנעל (שנעלל)” – וכן יעביר וימנה אנשים אחרים גבורי חיל וגדולים בישראל ובעמים, ואת כל מעשיהם אשר עשו לארצם ולמולדתם ואת אמון רוחם בכל מקצוע ומקצוע אשר עברו בו, וככה יעביר עמו את הקורא מראשית ימי הגלות ועד הימים האלה, וכן יוכיח גם את ערך היהודים בשדה המסחר והרשת המעשה ואת הטובה הגדולה אשר היטיבו עם אירופה, וגם לוח ישים לפנינו מכל שכיות החמדה אשר הציבו היהודים לתלפיות בעיר וינה בהיות שנת המערכה. – ואולם אנחנו פה הן לא את הצורות ואת הנופים החדשים נבקש לנו, כי כלום יש דבר חדש במקצוע זה, וכל מה שעתיד חכם לחדש כבר היה לעולמים, ורק את הרוח הטהורה נוציא לנו משם והיא לוקחת נפש כל הקוראים.

איש נכבד ונשוא פנים בדורותיו, זקן בן שמונים ושש שנים העומד “על עברי פי קברו הפתוח”, דובר אלינו מתוך הספר. ודבריו אשר ידבר בנחת לא ישובו ולא יוכלו לשוב ריקם, וכל המניח את הספר הקטן מידו יאמר: הנה השחר פרוש על ההרים מלפנינו ועוד יש לנו תקוה! “חליפות חליפות להשכלה ולאכזריות – יאמר המחבר –, אולם דבר אי-אפשר הוא כי ישוב עולם ההשכלה כלו לתהו ואנחנו נטבע בבוץ כלנו. כל ימי חיי האמנתי בדבר הזה ובאמונתי זאת אמות, והנני אומר גם הפעם כי שמש אהבת האדם אשר ראו עינינו פעם בראשית ימי המאה הזאת ואשר עתה כסו אותה עננים, השמש הזאת תשוב לזרוח עלינו במהרה, והיום הזה לא ירחק”. –

היום הזה לא ירחק! כדברים האלה יאמר גם הקורא המניח את הספר הקטן מידו.

– – – – – –

הקדמה קטנה: בבקשה מכם, אדוני הקוראים, לשום אל לבכם ולדעת כי הדברים האלה אשר אנכי כותב אינם בלתי אם דברים בעלמא שאין אני קובע בהם מסמרות; וגם אתם אל נא תקבעו בהם את מסמרותיכם הידועים לי ושאינם ידועים לי, כי כלום אני חפץ להורות הלכה לדורותיכם ולבניכם ולנכדיכם הבאים אחריכם, ורק לפי שעה, ואולי רק בכדי שלא להוציא את הנייר חלק, אני כותב את הדברים.

הצעה קטנה: באחד מגליונות אותיותי הפורחות הייתי כמתאונן רע באזניכם על גורל המו“ל העברי ועוזריו, שהוא שונה בהרבה מגורל המו”ל הנכרי ועוזריו, והצטערתי על הדבר שלא היה חלקנו בהם וגורלנו כמוהם, ואגב אורחא ספרתי לכם כי עגל בעל שני ראשים ושני זנבות ושני פיות וארבע עינים נשלח לבית אחת הרידקציות אשר לאחד ממני שאינם בני ברית ואת העגל הזה עשו הסופרים מטעמים ויכתבו על אודותיו מפנים ומאחור; ועתה התבשרו נא, הקוראים, כי גם אלינו נשלח לבית הרידקציה דבר מן החוץ להיות לנו לענין לענות בו, והדבר הזה הוא… ספר קטן.

אכן! – יאמרו רבים מן הקוראים, – בקורת תהיה היום! הננו רואים באספקלריה מאירה כי דברי בקרת אתה אומר לכתוב לנו, ומי איש אשר יקרא דברים טפלים כאלה כיום הזה?

ואולם הברירה נתונה בידכם, רבותי, הקורא יקרא והחדל יחדל. אין אני אומר קבלו דעתי, קבלו אותיותי, אם קצרה רוחכם לשמוע אל המשא הזה, אין אני לוקחה ואין אני כופה אתכם עד שתאמרו רוצים אנחנו.– אמת הוא כי לא אתם אשמים כלל אם איש פלוני התאוה להיות מחבר בישראל, ועליכם יהיה הקצף לקרא את הדברים האלה עתה; אבל התורה אמרה “עזב תעזוב עמו”, ואם תראו את אחיכם המחבר רובץ תחת משאו, אל נא תתעלמו מבשרכם, כי מי יודע מה ילד יום אולי תהיו גם אתם למחברים בין לילה אחד, ובני ישראל ערבים זה בזה. אמת היא כי פלוני המחבר התאוה תאוה – ואולם כבר באו החוקרים והפילוסופים לידי החלטה ויסכימו כלם פה אחד, כי התאוה הוא “דבר טבעי”, וכן כתוב גם בספרים הרבה, ואין איש שולט ברוחו ועומד בפני תאותו! אכן הרבה מיני תאוה יש בעולם ורק שיעורי התאוה שונים הם מאד. יש בני אדם שתאותם קטנה ומעטה מאד, פחות מכזית, ויש שתאותם גדולה ועצומה מאד, כשיעור מגדל הלבנון הצופה פני דמשק. יש אשר יתאוה תאוה לראות את שמו נדפס, ואז לא יקום לחבר ספרים כנהוג, כי אם יסתפק במועט, יעשה לו כרטיסים קטנים של נייר, כזית ארכם ופחות מכזית רחבם, ועליהם כתוב “פלוני בן פלוני בעיר פלונית אלמונית”, והם הנקראים בשם כרטיסים לדרישת שלום, והיה בהיות שמו נדפס על פני כרטיס אשר כזה, והנה כבר נתקררה דעתו וכבר יצא ידי חובתו וידי תאותו, ומאז והלאה תאוותו מניחה לו לישון, ושלום על ישראל ועל קהל הקוראים; אבל יש אנשים אשר אש בערה בם תאותם לא יסתפקו במועט כזה, וכהדפיסם את שמם חושבים הם כי חובה עליהם להוסיף על השם הנדפס גם ספר שלם, וההוספה הזאת היא שעמדה לנו ולאבותינו כעצם בגרון, והיא שעמדה לנו ולאבותינו לכלותנו ולמרר את חיינו על ידי יסורים רעים ונאמנים.

היוצא לנו מזה, רבותי, כי אין אני מתנגד כלל להדפסת השמות, ורק להדפסת ההוספות על השמות אני מתנגד לפעמים וקורא עליהן תגר.

הסכמה קטנה: אחרי אשר כתבתי לכם הקדמה קטנה למאמרי זה ואחרי אשר גם הצעה קטנה כתבתי, הרי אני כמעט מחויב בדבר להביא לכם גם איזו “הסכמה”, כנהוג בין המחברים, ואחרי כן אפתח שפתי במה שנוגע לעיקר מאמרי, שהוא בעיני, להבדיל, כמו ספר. אבל האמת אגיד לכם, הקוראים, כי בדורנו זה דור דעה שהכל הולך ומשתלם מיום ליום, הלכה גם מלאכת מעשה ההסכמות מחיל אל חיל ותשתלם הרבה מאד, וכיום הזה אם יקום מחבר ויראה כי נחוצה לו הסכמה בראש ספרו או בראש מאמרו או בראש מכתבו, אין עוד עליו ללכת ולנוע מעיר לעיר, כמעשה אשר עשו הקדמונים, כי אם בשבתו בביתו ובחומותיו ובשעה שאין יום ואין לילה תולד ההסכמה על ברכיו, המסכים (כמו שאני רואה גם בספר אשר אדבר בו הפעם) אוחז דרך קצרה ואיננו מדבר כלל על הספר ועל תכנו כי אם יאמר בדרך כלל: “שפתנו היא שפת ספרי קדשנו, ודגל נפוצות ישראל בארבע רוחות השמים, ודגל תפארתנו ושרידי צבי ערינו בימי ענינו ומרודינו וכ', ועל כן עלינו לקדם את פני הספר בתודה ולתמוך בימין המחבר”; ואחריו יבוא מסכים שני ויאמר: “האמת אגיד ולא אכחד כי אף אמנם לא הספיקה לי העת לשים בספר עין בקרת, אך בכל זה וכו' –” ובלי ספק יבוא השלישי גם הוא אחריו ויאמר: “גם אני הקטן יודע את מאמר חז”ל: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו“, ואחרי כי למקומו של חברי זה המחבר לא הגעתי עוד, לכן נשענתי על דעת המסכימים הנכבדים שהלכו לפני, ואמר גם אני יישר חיליה לאורייתא, וביום צאת הספר לאור הנני מתחייב בנפשי לקחת גם אני ספר במחיר אשר ישית עליו המחבר”. – זאת תורת ההסכמות בקצור נמרץ.

ואולם מלאכת מעשה ההסכמות הולכת ומשתלמת מיום ליום, כאמור, ולכן קניתי גם אני הצעיר תחבולות לצעוד עוד צעד אחד לפנים, והנני מביא היום לפני חברי המחברים את עצתי היעוצה: נכתוב נא לנו את ההסכמות בעצם ידנו, ואל שלחן זרים לא נקרב, ועל פתחי אחרים אל נחזור עוד! אנחנו בעצם ידנו נעשה לנו את הכבוד הזה! הן סוף סוף לא יקראו מסכימינו את אשר כתבנו, ורק לכבוד השפה הם באים ומסכימים ובאופן כזה מה לנו הכי ומה לנו התם; מה לנו אם הם בעצם ידיהם ומסירת קולמסנו יכתבו, ומה לנו אם נשב בית ואנחנו בידינו נכתוב את כל הנחוץ לנו, כדת משה וישראל. – – אבל לבלתי יאמרו רבים כי לאחרים אני יועץ עדות ואני בעצמי אפטר מפניהן ולא אעשן, לכן הנני מתחיל במצוה זו, והנני לתת לי בעצמי את ההסכמות למאמרי זה. הסכמה ראשונה: שפת קדשנו היא גדלנו לעיני הגוים, ואנחנו בני ישראל ההולכים בגולה רק בגדלנו זה נדגול, ואני גם אני כתבתי בשפת הדגל הזה, לכן הנני מסכים כיום הזה לכל מה שכתבתי ולכל מה שאני כותב ולכל מה שאני עתיד לכתוב מעתה ועד עולם, הנני כותב את הדברים האלה למען ידעו כל הקוראים, כי עליהם לקדם את פני מאמרי זה בתודה ולתמוך בימיני. – הסכמה שניה: האמת אגיד ולא אכחד כי לא הספיקה לי העת לשים עין בכל הדברים שכתבתי ושאני כותב ושאני עתיד לכתוב, ורק חזקה על חבר שכמותי שלא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (וכל ישראל בחזקת חברים הם!) ועל כן הנני מסכים לכל מה שאני כותב היום במאמרי זה.– הסכמה שלישית: הנני סומך הפעם על האדונים המסכימים ההולכים לפני שהם באמת בני-סמכי, וגם אני הקטן והצעיר הנני מוכן ומזומן לקנות גליון אחד ממאמרי זה ביום צאתו לאור, וכל השומע ינעם, וכל המסיג גבולי ישכנו נחש תמו ההסכמות!

ואחרי ההסכמות הנני כותב דברים אחרים “אל המבקרים”; ואלם להמעיט את העבודה החדשה הזאת ולהקטין את העמל אשר עלי לעמול בה, הנני לוקח מן המוכן ואעתיק מלה במלה מן הספר אשר דבר בו למטה, לאמר: “ואתם המבקרים! הזהרו נא בדבריכם והכריעו נא את ספרי לכף זכות, ויהי שמכם לברכה”. דרך קצרה היא וטובה מאד והמבקרים כרבם כן יזהרו בדבריהם ויכריעו את הספרים לכף זכות, ביום קראם דברים כאלו כבקשת האדון המחבר, וגם שמם יהיה לברכה, כהבטחת האדון המחבר.

ואחרי כל הדברים הרבים האלה אכבדה נא בעיניכם, אדוני הקוראים, ואציג לפניכם היום את אחי המחבר, וחי אחי עמכם; הלא הוא האדון מ"י האבער.

והספר אשר הביא לנו נקרא בשם “סדר הלמוד” (המלמד לילדי בני ישרון וכו' מאת מ.י. האבער, ווילנא תרמ"ז).

אמת היא כי דברים רבים עלינו עוד ללמוד, והאיש היודע את הדבר הזה לא יתפלא בראותו כי רבו מאד המלמדים אשר בתוכנו וכי בכלל היינו לעם של מלמדים, ובפרט עלינו ללמוד עוד הרבה על פי הסדר, ולכן נחזיק טובה למחבר הנכבד הזה אשר כתב לנו את ענין הלמוד על פי הסדר ויקראהו בשם סדר הלמוד, ולא עוד אלא שהתחיל את התורה מבראשית ללמד אותנו אלפ“א בית”א ודעת לשוננו הקדושה בקריאה, כתיבה ודקדוק הלשון; ולא עוד אלא שלא עשה בכל המון הגוים הכותבים סדרי למוד כאלה ומבטיחים לקוניהם כי ילמדו לדבר ולכתוב את השפה שהם רוצים בה “מקץ ששה חדשים”, כי אם האריך לנו את הזמן ולא הגביל לנו את המועד ונתן לנו את הרשות ללמוד כאות נפשו עד סוף כל הדורות. – ראה הנה אנכי אומר האריך לנו, הגביל לנו, נתן לנו, ולמעלה אמרתי ללמד אותנו, אם כי המחבר הנכבד אומר בפרוש בשער הספר על ספרו “המלמד לילדי בני ישרון”, לילדים ולבנים הוא מלמד ולא לאנשים גדולים, להם ולא לנו, ואולם אני הנהני אומר בכונה ובישוב הדעת “לנו”, טעמי ונמוקי עמי; ולא עוד אלא שגם באמרי “לנו” אין כוונתי לנו ממש כי אם לנו הגדולים בדרך כלל, ובפרט לפריצי הדור ולכל ההולכים בשרירות לבם הרע. וזה הטעם הונימוק: לבי אומר לי כי טעות סופר פה לפנינו או טעות הדפוס, ובמקום “לילדי בני ישרון” אשר על שער הספר צריך להיות “לבחורים גדולים ולפריצי הדור”. וגם לטעמי ולנימוקי זה ולתקון הטעות ההוא יש לי טעם ונימוק, אשר עיני כל קורא תחזינה מישרים. למשל: כבוד המחבר בלמדו לתלמידיו לקורא פסוק עברי בצורתו וכמשפטו, אומר במקום אחר: “שמעתי עליך לאמר כי פלגש ( פילגש) יש לך ושמה רבקה” (דף כ"ו); וכי אפשר הוא לנו להחליט כי דברים כאלו ידבר מורה עברי באזני נער קטן? והלא תיכף ומיד ישאלהו הנער: “רבי ומורי! מה זה פילגש?” – ואז בלי ספק יענה לו המורה: “תלמידי! פילגש היא מין דבר שאין לך לדעת ושאין הפה יכול לדבר, ולך אחת היא אם כתוב בתורה פילגש ביו”ד או פלגש בלי יו“ד, אם מלא ואם חסר, ורק אם תחפוץ לדעת דוקא את הדבר הזה לאשורו, אז קום ועיין גזניוס, עיין פירסט, עיין שטיינברג, עיין אוצר השרשים, עיין קונקורדנציה של בוקסטארף או של בעער, עשה מה שלבך חפץ ורק את פי אל נא תשאל עודי, כי כלמה תכסה את פני”. הנה כן יפסוק המחבר את פסוקו במקום אחר, לאמר: בתי נדרה נדר ואסרה אסר על נפשה לבלתי היות לאיש עד אשר אתן לה מוהר או נדן סך חמש מאות שקלים" (דף 52). כדברים האלה ידבר המחבר באזני ילד בן ישרון, ואני מה אומר ומה אדבר, אני בלי ספק אומר ואדבר לאמר: אדני המחבר! אמת היא כי הבנות הבוגרות הן כעין מכות-מדינה, ומה גם אם אסר על נפשן לבלתי היות לאיש עד אשר נתן להן סך חמש מאות שקלים; אמת היא כי רעה גדולה עושות הבנות הבוגרות האלה לאבותיהן, כי מי ראה או מי שמע כדברים האלה לפנים? לפנים אם נתנו לבנות כאלה שלש מאות זהובים אמרו: דינו, והיום אם לא נתן להם חמש מאות שקלים, מיד הן באות ואוסרות אסר

על נפשן לבלתי היות לאיש, ובזה הן מכשילות את בני ישראל ומביאות אותם לידי חטא ר“ל, ובפרט בימינו אלה אשר מחיר השקלים עלה מאד בשער הבירזא (עיין מ"ע “היום” בחלק הבירזא!). אמת היא, אדוני המחבר, וכל הדברים האלה צדקו יחדו, ואולם בכל זאת אלה הצאן מה עשו? מה עשו לך ילדי בני ישרון כי באת אליהם לדבר באזניהם כדברים האלה? האמת אגיד לך כי במקומותינו ובמחוזותינו לא ראיתי אפילו ילד אחד (סתם ילד הוא קטן פחות מי"ג) שתהיינה לו בנות בוגרות ובמקומתנו גם אם יחפוץ ילד לתת לבתו חמש מאות פעמים חמש מאות שקלים לא יוכל ולא יתן, יען כי בנוהג שבעולם לא תהיה לו כל בת ובוגרת לא כל שכן. – הנה כן מוצאים אנחנו בספרו של המחבר הזה פסוק כזה: “שלש אחיות יש לי, שתי בתולות ואחת בעולת בעל” (דף כ"ח); אבל חי נפשי כי אין אני יודע מה יוכל מלמד ביישן לענות לתלמידיו הקטנים אם ישאלו את פיו כי יבינם לדעת להבדיל בין שלש האחיות האלה. הן אמת היא כי גם המורים שאינם מבני ברית מלמדים לתלמידיהם שאינם מבני ברית ומספרים להם “מעשיות” בדבר שלש אחיות, ואולם בנפשי נשבעתי כי שונים מאד המעשיות האלה מן המעשיות אשר ישים בזה המורה העברי לפני תלמידיו! – אכן אם נעזוב את הדברים האלה ומצאנו כי יודע המחבר לשים לפני תלמידיו הצעירים פסוקים כאלה וכאלה; למשל: “האיש הזה הוא סריס” (דף כ"ח). יקבל נא המחבר הנכבד את תודתנו מקרב לבנו על כי הסתפק במועט כזה, ולא הרחיב בזה את הבאור ולא נתן לפני הנער הלומד גם את משפט מעשה הסריס, ולא ספר להם את המעשים הנעשים באיטליה למען השיר והזמרה, ולא הודיע אותם את אשר עשו לפנים הנשים הגדולות ברומה בקחתן להן את הסריסים, ועוד כהנה וכהנה. – הנה כן נמצא בספרו של המחבר את הפסוקים האלה: “התלוה לי סך עשרים שקלים בערבון? מה הוא הערבון? סף נחשת ומשקלו שמינית לטרי. – אלוך, אך לא תאחר את הזמן המגבל מהשיב לי” (דף 58). אל אלהי אבי! האם גם הילדים החלו להלוות כסף בערבון? אני לא אוכל להאמין! מאין אפוא יקח לו ילד בן ישרון סך גדול כזה, סך עשרים שקל? אין זאת כי אם יסיתהו המחבר הנכבד לגנוב את הכסף הגדול הזה מבית אביו ואם מחדר הורתו; אבל באלהי ישראל הנני נשבע לכם, אדוני הקוראים, כי לא נאה ולא יאה דבר כזה, ואם אנחנו מחשים ומצאנו עון! הן גם אני הייתי ילד ורק לפני אמי, וגם לי נתנו אבותי בעודי בילדותי שקלי כסף כפעם בפעם לשחק בהם, ואולם מעולם לא זכיתי שיהיו בידי ארבע שקלים כאחד, ועד שהגעתי לשנת השש עשרה לא יכלתי לקבוץ על ידי עשרים רו”כ, ואיך אפוא היו עשרים שקלים בידי ילד בן ישרון שעשה לו המחבר המקום הזה? לא אוכל להבין! וכן גם לא אוכל להבין את אשר ידבר המחבר הנכבד בדבר סף הנחשת אשר משקלו עשרים לטרא. הגם את הסף הגדול הזה יאמר המחבר לתת ביד ילד צעיר לימים לגנוב אותו? אבל עצתי אמונה לכל הילדים הקטנים לבל יזידו לגשת אל הספים הגדולים אשר משקלם כל אחד ואחד עשרים לטרות, כי ילד קטן אם ינסה להרים סף גדול כזה וקרהו אסון, ומלבד זה לא תתנהו אמו לגנוב חפץ יקר כזה; מבית הוריו, ובא יום השבת ואבי הנער יקום לקדש על הכוס, וידעו כל בני הבית כרגע כי נעשתה התועבה, ומי יודע אם לא יכירו על נקלה גם את הגנב בהביטם בפני הילד הרך, אשר לא יוכל להעמיד פנים כראוי לגנב זקן ורגיל – ובכן אפוא תראינה עינינו כי לא טוב עשה המחבר ואף החטיא את המטרה במשליו אלה. אכן מכל המשלים האלה האחרון הכי נכבד, לאמר: “הקדשה יושבת על אם הדרך לוטה באפר ושרה שירי עגבים” (דף 74) ומה יעשה המורה ליום פקודה, אם יקום הנער לשאול את פיו לדעת אל נכון מה זה קדשה? מה ענין קדשה לאם הדרך? מדוע היא לוטה באפר והיא באמת מלתא דלא שכיחא? ושירי עגבים מה הם? האם יבוא גם הפעם ויאמר: אהובי תלמידי! עיין גזניום עיין פירסט, עיין אוצר השרשים לב"ז, עיין שטיינברג, עיין קונקרודנציה של בוקסטארף או של בעער, או עיין הקונקרדנציה החדשה היוצאת לאור על ידי מאנדלקרן, יגידו לך המה ואני אסור לי לנבל את פי?

על פי הדברים האלה וכיוצא בהם עלה רעיון על לבי, כי המחבר הנכבד לא עשה את ספרו לילדי בני ישרון, כי אם לגדולים מפריצי הדור, והכתוב שער הספר הוא טעות, ככל טעויות-הדפוס האחרות.

אבל אם כתב המחבר הנכבד את ספרו לגדולים, הלא היה לו לדעת כי הגדולים כבר למדו מעט דקדוק, וכבר יודעים הם את משפט הלשון העברית, ובאופן כזה איך ערב את לבו לשים לפניהם ספר דקדוק בעת אשר הוא בעצמו לא דקדק עוד יפה בידיעת הדקדוק, ובעת אשר הספר מלא שגיאות כנגד חוקי הדקדוק וכנגד חוקי הלשון בכל דף ודף? – למשל: המחבר הנכבד אומר “סמי הרפואה מרורים הם כלענה” ואני בלי ספק הייתי כותב במקום המחבר את שה“ת “מרים” ולא “מרורים”, שהוא ש”ע. – המחבר יכתוב: “בחומתי יש תחתיים שניים ושלישים”, מכלל כי בעיר מגורנו יקראו לבית “חומה”. – המחבר יכתוב “קרני השמש חודרים בהם ומפריעים” וצ“ל חודרות להם ומפריעות. – הנה כן נמצא במקום אחד “נחוץ מאד להעמיד שמונה עלוקות תחת אזני בתי”, מכלל כי בעיר מגורי המחבר יאמרו על הושבת עלוקות “שטעללען”, והעברים ישתמשו שם בם בהמלים “נחוץ” ו”תחת“. – המחבר יאמר: “בארץ אזיא יש רעב גדול”, ואני עומד ושואל “יש”, זה לאתויי מאי? – המחבר הנכבד יכתוב: “אחים אנחנו מאם אחת אבל לא מאב אחד”, ואולם האם באמת יאמר העברי כן? בקשה לי אל המחבר, בקשת הממ”ין, לבלתי יוסיף לכתוב פסוק כזה בממ"ין כאלה! – כן יכתוב המחבר:

בן 11 שנה" ואני הנני מבטיח את המחבר כי גם אני הייתי פעם בן אחת אשרה שנה בעת אשר מלאו לי בבנין הקל אחד עשרה שנה, אבל מעולם לא נהייתי ולא נחליתי בבנין הנפעל, כי איך זה יכול איש להיות “נהיה” ונחלה ביום אחד י“א שנה תמימות? – והמחבר יכתוב: “אגרתך מלא”, “שתי לוחות זכוכית”, “גדר כרמן נפרץ”, “שלשה וארבעה מגופות”, והמדקדקים הם עם קשי ערף והם בלי ספק יאמרו, כי צריך לכתוב “מלאה”, “שני”, “נפרצה”, “שלש וארבע”. – המחבר יכתוב: “לא שמעתי מבני יחידי”, וכן יכתוב: " נחשלים המה מהדרך”, ואני אבקשהו עוד הפעם את בקשת ממי“ן! – כן יכתוב המחבר הנכבד: “קח נא את העגיל ותלהו נא על תנוך אזני”, ואני הנני מבטיח אותו כי הרבה מיני תליות ראיתי בימי חיי הבלי, אבל תליה כזאת לא ראיתי עוד מעודי, והחבר הנכבד אשם בזה אשם תלוי! –גם הנה כותב המחבר: “נערי את הקמח מהשק”; וכן יכתוב “חיי העני יעפים ועיפים”, ואני במקומו לא הייתי כותב כלל כדברים האלה; וגם הנה יכתוב המחבר: “התבל הגדולה” ואני במקומו בלי ספק לא הייתי כותב לעולם ה”א הידיעה למלה הזאת.

עוד איזה מאות שגיאות כאלה וכיוצא בהן נמצא בספר הקטן הזה, אבל איזו מאות שגיאות ביני ובין מחבר נכבד כזה מה הוא? או – אדברה נא במלים אחרות ובשפה אחרת – למה לי כל הצרה הזאת לענות את נפש הקוראים האהובים על לא דבר?

אבל עוד דברים אחדים לי להגיד הפעם ואותם לא אוכל לחשוך לעת אחרת; למשל: המחבר כותב במקום אחד: " הירח עגול כטבעת“, ואני האמת אגיד כי יותר טוב היה לוּ כתב “הירח עגול כמצה”, אחרי כי הטבעת היא חלולה והירח אינו חלול, והלומד יקנה לו עי”ז מושג שוא. – וכן יכתב המחבר: “כמה חרצנים יש בשבלת”, ואולם האם ראה המחבר מימיו חרצנים בשבלת? וגם את “הפח העומד על הגג” אשר יאמר המחבר, לא ראיתי מעודי, ובלי ספק לא ראה אותו גם הוא בעצמו; ויותר מכל אלה הם “השפנים המשימים קניהם בנקיקי הסלעים” – השפן וקנו הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו!

וכן אפוא רואות עיניכם, אדוני הקוראים, כי דעת לשוננו הקדושה או דעת בכלל לא ילמדו מתוך הספר הזה לא ילדינו ולא אנחנו בעצמנו, ולכן יש אשר יהיה עם לבבנו לחשוב כי נלמוד מתוך הספר הזה שפת אשכנז, אחרי כי המחבר בעצמו מעיד כי כתב הרבה “מלות מתורגמות בכל הוראותיהן בלשון אשכנזית ברורה” ולכן אנסה נא ואשים פה לפני הקוראים מלים אחדות על פי העתקת המחבר הנכבד. הנה למשל: קמטו – זיינען צו רונצעלט, צו קארצעט; תעיתי – פערבלאנזעט; עגלה מרקדה – איין שפרינגעגדע קארטא דראסקע; מגופות – שטאפקעס, קארקעס; ומצפצפות – אין זייא פיפצען; – גדלתיו – איך האב איהם געהאדעוועט – וכן יוסיף המחבר הנכבד ללכת מחיל אל חיל, ולהעתיק את המלות לשפת אשכנז הברורה.

**

ועל ספרים כאלה יבואו להסכים אנשים חכמים וידועים? על ספר כזה יהיה למלאך מליץ איש כשטיינברג? האם לא ידע החכם הזה כי עיני רבים נשואות אליו והוא יהיה להם לעינים ולמופת?

לא טוב הדבר הזה אשר אתם עושים, אדוני המסכימים.

אוהב אני מאד את פרחי התכלת…

פרח כליל תכלת לי הימים אשר עברו, הם ימי הילדות והבחרות, וגם עת היצר לי המקום, והרוח אשר סביבי יהיה לי למשא, והמעשים הנעשים יום יום יהיו לי לתועבה, אז אשים פני בפרח התכלת ההוא ואריח בו רגע אחד, ושבתי ורפא לי, ונפשי תגיל ברעדה.

אקחה לי גם היום כוס זהב זאת, אשר בה הפרח הנחמד ההוא, ואריח בו – הנה גם היום לי לתועבה המקום והרוח והמעשים, נפשי ירעה לי מאד מאד.

ובמקום שם פרחים יפרחו, שם ישכון גם האור, והוא מה מתוק לעינים ומה טוב לנפש נוגה! או אז יתגנב זיק אור גם אל תוך לבי וכל קרבי ימלאו גילה ורנה…

מי אלה כעב יעיפו על פני, אחד אחר האחד, אחד אחר האחד? הוי זכרונות יקרים, זכרונות נשגבים! איך אסיר אותם מקרב לבי ואני ושנותי עוד לא תמנו? איך אמחה אותם כעב וימי וחיי עוד טרם נדעכו? – ראה, הנה הם עוברים על פני, ובעברם תלן עיני בהם וכל יקר וכל נחמד אראה הפעם: לאה האומנת הזקנה ומרגריט הצרפתית, מאריץ פקוקליס הדורש קדמוניות ומשה ברוך המדקדק, שרה המשגעת ואיגנאץ הקטן, מי הנהר והגשר, אסתר חמדתי ותלתליה הצהובים – מה זאת? מי זה הניף פתאם את מטרות הגשם הדק הזה? אין דבר, אחי, אין דבר! הלא אך הדמעות הן אשר תדמע עיני לרווחתי ולישועתי, ועוד מעט ואני אשים את הדמעות האלה בנאדי, ונסתר העמל מנגד עיניכם ולא תראו עוד בחרפתי אשר הכתה את לחיי רגע אחד. מי זאת העולה אלי עתה ממעמקים? שפעת זכרונות חדשה עולה אלי עתה ממעמקים, מקרב לב עמוק, ונפשי תפחד ותרחב. הלא ידעתיכן, הלא אהבתיכן, תמונות נחמדות, תמונות נשגבות! הנה גן העיר… אברהם מאפו… הכמר והספרים הלאטינים… בית הכנסת הישן… בבר השדה… חרש מצל… ירק עשב… “היהודי הנצחי”…

עמוד עמוד נא רגע כי אויתיך, עמוד נא פה עמדי ואחזה בך!

מה זאת? אות זכרון זה לא יזח עוד מעל לבי ולא יסח עוד מנגד עיני, ובכל עמלי שאני עמל בו להסירו מלפני לא יסור ולא יחדל עוד ממני.

זוכר אני עתה את היהודי הנצחי אשר היה בעירי ואת תמונתו ומראהו אראה, ויש אשר יתיצב לנגד עיני כמו חי. ויש אשר אדמה בנפשי כי עומד הוא עלי, ואם אשלח ידי ואחזיק בו.

הנני שולח ידי, הנני מחזיק בו – הבה, אספר לכם היום את תולדות היהודי הנצחי הזה ואת כל אשר קרהו.

איש היה בעיר מגורי ויקראו לו המשכילים “היהודי הנצחי”… הכזה יהיה ראשית אבחרהו? ואם בזה אחל היום ספר את ספורי?

אכן משגה אתכם, אחי, משגה אתכם! לא היה בעיר מגורי איש אשר קראו לו “היהודי הנצחי”, איש כזה לא היה בתוכנו מעולם, ורק תיש זקן ובכור התהלך לפנינו ימים רבים מאד, ולו קראו בשם “היהודי הנצחי”…

תיש?!…

הא, הא, הא!

למה זה תשחקו עלי ועל מחשבתי? למה זה לא תשימו לב כי יש אשר לצון יחמוד לו איש ובכל זאת דרך עצב בו? אחי, אל נא תרעו לי, לא עת שחוק לי היום…

הן לא תאבו ולא תאמינו – דבר התיש הזה וקורותיו מוסכים רוח תוגה בקרב לב כל שומע, ויש אשר לפעמים מצחק הנני גם אני מדי דברי בו, ובכל זאת לפתח עיני דמעה רובצת.

אל תשיתו לבכם לדבר הזה, אחי כי על כן יהיו דברי מעטים.

עוד אזכור את התיש ואת פניו אשר קמטו מאד, עוד אזכור את זקנו הלבן היורד על פי מדותיו, ואת עיניו אזכרה אשר כמעט קמו מראות והוא כולו אומר: עיפה, עיפה נפשי, צמא אנכי למות! ויש אשר עמד על עמדו כחולם וגלוי עינים, והאיש אשר הביט בו הכיר כי מאד עמקו מחשבותיו עתה וכל עצמותיו תאמרנה: הוי, מי יתן קצי!

אל תצחקו לאובד אשר דרכו נסתרה, אל תצחקו למר נפש אשר חייו היו לו למשא – וצער בעלי חיים דאורייתא!

הנני ואספרה: בחצר-המות אשר בגרודוב ועל פני השדה מסביב לו, בין שדרות האלונים ובנאות הדשא תראינה עינינו כפעם בפעם את התיש הזקן אשר פניו חמרמרו תמיד מעוצר רעה רבה ומיגון, והוא אחר כל ירק ידרוש ובכל צמח ישית פיהו, כי תיש בכור היה אשר אין לו בעלים, וכל בני העיר היו לו לבעלים; ולכן פיהו בכל ויד כל בו, והיה כל נער שובב וכל עובר אורח אשר ימצאהו, ירה בו אבן או יכהו שוק על ירך, והוא עומד ומביט, מקשיב ומאזין, ואת יסוריו מקבל באהבה ולא יתאונן ולא יתקצף, ורק בקרבו תבער כאש חמתו ודמי לבו לא יתנו דמי לו. מה קצו כי יאריך נפשו? מה בצע אם כחול ירבה ימים? הן קללת אלהים רובצת עליו, כי “בכור” הוא, פטר שגר בהמה, ולכן נפלה הוא מן התישים האחרים ומכל בני גילו אשר בעיר הזאת ואשר בעיר אחרת, ואם ישא עינו השמימה יראה תמיד את הקללה הכתובה עליו שם באצבע אלהים: “ירעה עד שיסתאב”…

עד מתי עוד? מתי יהיה האות הזה?

הן היו ימים לפנים אשר היתה הבכורה לתפארת לאדם ולבהמה יחדו, ומי אשר לו משפט הבכורה ולקח את חלקו פי שנים ובכורתו היתה לו להתיחש בה כל הימים. ואף גם זכור נזכור את אשר עשה אבינו יעקב לאחיו הבכור לעשו בבואו מן השדה והוא עיף ויגע; אז נתן יעקב את כל אשר לו, את הלחם ואת העדשים גם יחד, במחיר הבכורה אשר חשקה נפשו בה, ועשו גם הוא שם את הדבר הזה אל לבו, וינחם אחרי כן על הרעה אשר עשה לנפשו ועל ממכרו אשר מכר, ויקרא בקול: יהודי אתה, עקספלואטור אתה, כי על כן עקוב עקבת אותי! - אבל הימים הטובים האלה עברו ולא ישובו עוד. כיום הזה כשלה ברחוב הבכורה, נפלה נפלה בערכה ולא תוסיף עוד קום. ואם יבוא אלינו איש למכור לנו את בכורתו ויאמר: תהי נא המכשלה הזאת תחת ידך; קח נא בכורתי ממני ואני הנני להוסיף עוד לך לחם ונזיד עדשים תחת הטובה אשר אתה עושה לי – אז סומך לבי ובטוח כי המוכר הזה לא ימצא לו קונה, ולא יהיה איש אשר יתננו לבו להיות השעיר לעזאזל הזה. כיום הזה שור או כשב או עז כי יולד בתוכנו והוא בכור לאמו, אזי נודע לו כל סביביו וכל יודעי שמו, כי קללה גדולה רובצת עליו, קללת הפקודה: ירעה עד שיסתאב – ומי זה יוכל להתפאר בין השמים ובין הארץ עוד שיסתאב?

הנה נסו הצללים ועוד מעט ויפוח היום, והתיש עומד אבל וחפוי ראש וזכרונות ימי חייו עוברים על פניו בחזון:

גם הוא היה רך ויחיד לפני אמו “גם לו נשבע הטבע את הברכה בעודו על ערשו”, כמאמר המשורר, וגם אזניו שמעו שירים נעימים וערבים, שירי-ערש יפים ונחמדים בעודו בשחר טל ילדותו; ואולם לפניו נכתם עונו תמיד, כי בכור היה, בכור בהמה. כמעט נתקו כפות רגליו מחיק הורתו וכל העם מקצה ידע את סודו, וידעו כי בכור בהמה הוא ולא יכולו לפדותו לעולם, וגם לערוף אותו לא יוכלו, ורק נע ונד יהיה כל הימים; באשר ילין הלילה האחד לא ילין הלילה השני, ובאשר יאכל חציר גגות בבוקר לא יאכל אותו בצהרים, ובכל אשר ירעה יאמרו עליו כי הוא רועה בשדה אחר, ובכל זאת לא יחדל למרעות עוד עולם ועד נצח נצחים, וכן הלוך ילך ובכה, הלוך ילך וירעה, כי הושם על מצחו האות: ירעה עד שיתסתאב…

אבל איכה יסתאב תיש ישר-דרך אם הוא איננו מסואב? איך ישלח יד בנפשו לתת מום בבשרו, והוא מכף רגלו ועד קדקדו אין בו מום? איך יתננו לבו לעשות הסכל בידים ולאבד עצמו לדעת?

זוכר הוא כי באחד הימים לפנות הערבים היו רגליו עומדות על שפת יובל מים ועיניו חדרו למעמקיו, וגם אז עלו על לבו המחשבות הרעות האלה: מה קצו כי יאריך נפשו? מה כוחו כי ייחל עוד? ופתאם היה עם לבו דבר בליעל לשום קץ לכל צרותיו ותלאותיו ולהשליך נפשו במצולות כמו אבן – אכן גם עתה עוד תרעד בו נפשו ומיתרי לבו ישורגו בו, בזכרו את הרגע המר והנמהר עת אשר נגש אל הנחל ויביא את רגליו אל תוך המים עד הכרעים, ובלבו חשב כי עוד מעט וכל החזיון יתם וחייו לא יהיו עוד לו למעמסה… אבל מה זאת? מי זה קרא באזניו פתאם: “על כרחך אתה חי?” מי זה אחז אותו בקרניו ויקחהו בציצת זקנו ויטלטלהו טלטלה עד דבר המוסר ודרך הארץ ויבינהו כי רך לב הוא אם ישלח יד בנפשו?

זוכר הוא כי באחד הימים היה רעב ועיף ונקשה מאד, כי לא בא אוכל את פיו ימים או עשור, ואז התנהל לאטו, בכבדות ובשארית כחו, מחצר-המות ועד קצה העיר. היום בער כתנור ורגליו לא יכלו עוד לשאת אותו, ופתאם ראו עיניו מנגד את בית-המדרש אשר בעיר, וקול הלומדים בבית ההוא עלה באזניו. אכן מקרה הוא! הלומדים האלה למדו גם הם פרק על דבר הבכורים, ואזניו שמעו את המשנה המפורשת במסכת בכורות, לאמר: "מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד ואמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פיגום וצרם אזני – "הוי אלי! אלי! מי יתן וראה גם אותי קסטור אחד ונטל פיגום וצרם גם את אזני ונסרו כל עונותי וכל חטאותי תכפרנה, ורווח גם לי! אכן בעודנו חושב את מחשבותיו, והנה איש עומד, עליו, ואולם פיגום לא היה בידו כי אם מקל יד, והוא לא צרם את אזנו כי אם הכה אותו במקלו מכה גדולה מאד, ויתן עליו בקולו: מה לך פה ומי לך פה? לך לך ורעית עד שתסתאב! - זוכר הוא כי באחד הימים שמעו אזניו את תלמידי בית-המדרש לומדים את משנתם: "בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו הרי זה ישחט - " ונפשו התעטפה עליו וממעמקי לבו קרא: הוי מי יתן וסמאו גם את עיני וקטעו גם את ידי ושברו גם את רגלי! ואולם קולו היה כקול קורא במדבר. – זוכר הוא כי פעם אחת עבר על פתחי אחד החדרים אשר למלמדי בני ישראל, ומן החדר עלה באזניו קול הילדים הרכים הלומדים את המשנה לאמר: "פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה ונפסקה זנבו של אחד מהם והרי הוא בחור – " אז עמד על עמדו ואזניו הקשיבו קשב רב קשב, ונפשו ירעה לו מאד והוא לא ידע את אשר היה לו. בלב קרוע ומרתח שב את השדה אשר משם בא, והנה עדת נערים לקראתו. אז קמה עליו העדה הרעה ההיא ויחלו להתעולל בו, וירגמו אותו באבנים על העדה, ואחרי כן קשרו את זנבו אל ענף עץ עבות ויתנו את קולם בצחוק. אכן לא נפסק הזנב במשוך העץ אותו, ורק יסורים רעים ומדוים רבים ונאמנים הביאו התינוקות המשחקים עליו; ויהי ערב ויהי בקר גם אחרי המעשה הזה, וקור וחום וקיץ וחורף לא חדלו ולא ספו.

זוכר הוא… ומה אפוא לא יזכור ומה לא יעלה עתה על לבו? – זוכר הוא כי כל ימיו היו מכאובים, וענינו היה תמיד כעס ורעה רבה; זוכר הוא כי כל הימים רעב ללחם, ובכל זה לא חדלו מתנגדיו מאמור כל היום כי אין איש אשר יאכל ואשר יחוש חוץ ממנו; זוכר הוא כי אמרו לו יום יום שהוא גר בארץ והוא “קדוש” מרחם שאוכל ואינו עושה, וכי תיש בכור לא יצלח לבעליו עד נצח, ועל כן היה בעליו לו כמתנכר ולא ישית עוד לב אליו לנצח נצחים, ועל כן נטל עליו לבקש מרעה באשר ימצא ולהיות נע ונד בארץ ולהיות רועה עד שיסתאב; זוכר הוא כי כרע על ברכיו לפני מנדיו אלה וישבע בחיי העולם, כי נכון הוא להיות ככל התישים אשר בארץ לעבודה ולמשא ולנגיחה, ולכל דבר אשר יעשה תיש ולא יחטא, ואולם שומע לא היה לו מאתם, אחרי אשר בכור הוא, בכור בהמה, בכור השבי אשר בבית הבור, ועליו ללכת ולרעות אם לרצונו ואם לא לרצונו עד שיסתאב ועד יבוא קצו – וקצו יבוא בעת קץ; זוכר הוא כי נע ונד הוא מעודו ועד היום הזה, נע ונד מחדר-הילדים ועד בית-המדרש, מבית-המדרש ועד בית-המקוה ועד רחובות העיר, מרחובות העיר ועד חצר-המות, ונכון הוא לכל פגע ולכל תקלה ולכל קטטה, ומנוח לא ימצא לעולם לכף רגלו; זוכר הוא כי מספר ימיו היו ימי נדודיו. וימיו אלה לא יספרו מרוב ומחול ימים ירבו, ומי יודע אם יש למו קץ; זוכר הוא כי בכל מקום אשר בא שמעו אזניו תמיד את הקול מדבר אליו: גש הלאה! גש הלאה תיש בכור אשר לא תצלח לבעליך, כי מוזר היית למו ומתנכר אתה בכל דרכיך…

הלאה, הלאה, הלאה!

מי קרא אליו את הקריאה הגדולה הזאת? יודע! המשכילים אשר בעירי בקשו תמיד את שם הכנוי אשר יכנו בו את התיש האובד הזה, ויבקשו וימצאו, ומאז עוד היום נודע התיש בקרבנו בשם “היהודי הנצחי”…

אלה תולדות התיש האובד הזה, אלה תולדות “היהודי הנצחי” אשר עלה היום זכרו על לבי ולא עזבני עוד.

אי מזה בא? ומספר ימיו מה הוא? מי יודע! “אגדה” שגורה היא בפי העם וגם בפנקס הקהל כתוב לאמר: התיש הזה זקן מאד מאד ושבע ימים, והוא הולך הלוך ותעה בקרבנו זה ימים רבים…

אולי “אגדה” היא מולדת הדמיון, אבל קבלה היא ונקבל.

אכן דבר התיש הזה וקורותיו מוסכים רוח תוגה בקרב לב כל שומע – האין זאת? האם לא תסמכנו רוח נדיבה גם אנחנו לנוד לאמלל כזה ולבכות לו?

ידעתי, אחי, ידעתי: הן תנודו לאמלל הזה ותבכו לו, גם בי ינוד לבי כאשר ינוד הקנה – אכן צער בעל החיים הוא!

אם ירא אתה ורך הלבב, אלופי הקורא?

הלא כלנו חכמים משכילים כיום הזה – ומי חכם או משכיל אשר לבו יגפנו ביום שמעו דברים אחדים על אחד הרוחות או על דבר שד קטן אשר ראה פלוני בהקיץ או בהלום? כיום הזה כלנו נבונים, ואם יספר איש באזנינו דבר על הרוחות והשדים, וידענו כרגע כי רק משל בפיו; ואם יבוא אלינו איש וישים לפנינו את ספוריו ואת קורותיו בכבד ראש ובאמת ובלב תמים, ובנפשו ישבע לנו אלף אלפי פעמים כי רק את אשר ראה בעיניו אותה יספר לנו, – וידענו כרגע כי האיש הזה שקרן הוא, כזבן הוא, ומלבד אלה גם סכל הוא המאמין בנפשו כי ילדים קטנים אנחנו, והוא יצליח בדרכו אשר בחר לו להטות את לבנו לפי רוחו ולשום לנו אמונה בדבר אשר בדא מלבו. – מי יאמין בדור דעה כזה להבלים כאלה?

אכן יש אשר נבוא בין המצרים ולא נדע לשית עצות בנפשנו, ולמרות רוחנו נקרא: אוי לנו מיצרנו, אוי לנו מיוצרנו! יש אשר לפעמים תשמענה אזנינו דברי איש אשר נֹדעהו זה שנים רבות, ואנחנו נדע כי האיש הזה דובר אמת בלבבו ובשפתיו והוא לא יכזב ולא ישקר לנו לעולם, ואף גם במשל לא יפתח האיש הזה פיו, ואף גם זאת נדע כי הוא כאחד ממנו: משכיל, הכם חוקר והוגה דעות והוא איננו בא לעולם להפליא את השומע ולנסוך עליו רוח עועים ותמהון ולהוסיף פלא על פלא, כי אם להפך, להוציא את העקמומיות שבלב הוא בא, והוא רגיל לבלתי ידבר דבר עד אם יבחנהו ויכירהו ויבינהו. האיש הזה נאמן לנו עד מאד וכל אחד מאתנו יודע אל נכון כי יכול נוכל להאמין לו, ולא נוכל להשוד אותו עד עולם ולהטיל ספק בדבריו – ובכל אלה הנה יש אשר איש כזה יבוא אלינו, ובפנים נזעמים ורוח שפלה יספר לנו את אשר ראו עיניו בלילה: רוח או שד, ואנחנו לא נדע מה נעשה. הן יודעים אנחנו נאמנה כי האיש הזה לא יהתל בנו, וגם זאת אנחנו יודעים נאמנה כי האיש הזה אינו שקרן וכזבן, ואם הוי ידבר ואם פיו יאמר לנו “ראיתי”, הנה הוא כאלו יוכל כל אחד מאתנו לאמר “אני ראיתי” – או אז נשאל בהשכלתנו ובחכמתנו, בחקירתנו ובהגיון דעותינו, ולשוא, כי פתרונים לא נמצא! איכה היה כדבר הזה? איך ראה פלוני בן פלוני את המראה הנורא הזה? האם באמת יש רוחות ושדים בעולם, למרות כל השכלתנו וחכמתנו, חקירתנו והגיונותינו?

“יוכל היות”, יאמרו בשפה רפה רבים מן הפוסחים על שתי הסעפים.

“לא יוכל היות! היה לא תהיה!” יאמרו אלה אשר רוחם עשוי לבלי חת.

אכן אם כה ואם כה, פתרונים נבקש ולא נמצא, ולבנו הומה בקרבנו ורוחנו הולך הלוך וסעור. – אם יודעים אנחנו נאמנה כי האיש הדובר בנו לא יחמוד לצון לו, ואם גם זאת נדע נאמנה כי האיש הזה לא יכזב ולא ישקר לנו ודבריו קדושים לנו, אז נבקש לנו דרך שלישי למצוא פתרונים, לאמר: אמת היא כי האיש הזה ידבר אלינו באמת ובלב תמים, אמת היא כי הוא איננו שקרן ואיננו כזבן, ואולם האיש הוה הוא בעל דמיון עז מאד, והוא הוליך אותו ויטמטם את חושיו עד כי יאמין, כי בעצם עיניו ראה את המראה אשר הוליד לו דמיונו.

אמנם כן, אלופי הקורא! הדרך השלישי הזה הוא הדרך שהאמת נקנית בו, ואם לא נקנה אותה בשלמותה וקנינו אותה במקצתה, ואם חפץ אתה לשמוע, הנני ואלך גם אני בדרך הזה, ואספר לך את הדבר אשר ראיתי במו עיני.

גם אני ראיתי באחד הלילות רוח או שד או חזיון מחזיונות הלילה – –

האם ידעת אותי, אלופי הקורא?

אם לא ידעת אותי, הנני ואתיצבה לפניך ואערכה לפני את ערכי: ראשית דבר דע לך כי לא באתי לספר באזניך היום דבר שלא היה ולא נברא ואשר רק משל הוא, ספור הוא, גוזמא הוא, לצון הוא אשר יחמוד לו הסופר כפעם בפעם בבוא עליו רוח השירה והחזיון – התולים אין עמדי היום ולצון רחוק ממני. ואף גם זאת אבקש מלפניך כי תאמין לי אך הפעם אשר לא שקרן ולא כזבן אנכי – הן אמנם קשה מאד הדבר הזה, קשה מאד השאלה הזאת, ובפרט במקצוע זה שאנחנו עומדים בו, אחרי כי הדבר בכללו איננו תלוי בלתי אם באמונה, וכל נוכל וכל כוזב יוכל לבוא אליך ולהטיל עליך את האמונה, בשאלו ממך כי תאמין לו “אך הפעם”, ובכח האמונה הזאת יספר באזניך את כל הדברים הנפלאים אשר יברא מלבו; ואולם אנכי לא כן עמדי, ואם ראיה לדבר לא אוכל להביא לך כי איש נאמן אני, מיגו יש לי, ואתה תוכל להאמין לי במיגו: כי למה זה אעשה דבר באיסור אם אוכל לעשותו בהיתר? למה זה אספר לפניך דבר אשר לא היה ולא נברא, אם אוכל לספר באזניך מעשה שהיה ודברים כהויתם ואשים להם פתרונים אשר בין תבין להם? וגם אתה למה תעשה דבר באסור אם תוכל לעשותו בהיתר? למה תמתח עלי קו חשד, אם יכל לשמוע לי באמונה אחרי תתי לך את הפתרונים? – ומלבד כל אלה הגני בא היום ואומר “נניח נא”; נניח נא כי הנני איש אשר לא יכזב ולא ישקר, נניח נא כי הנני כאיש הלז אשר אמרתי למעלה, שהוא נאמן לפניך ונפשך יודעת נאמנה אשר לא ישקר ולא יכזב לך לעולם, ואז נניח נא כי האיש הזה הוא המספר את הדברים, ואני לכשעצמי אין לי כל חלק ונחלה בכל הדבר הזה.

וגם בעל דמיון עז מאד אינני אלופי הקורא!

בכתבי היום את הדברים האלה אין לי בלתי אם לשום לפניך חקירה קלה, בדבר הרוחות והשדים ובדבר החזיונות אשר יוכל האדם לראות בלילה –

באחד מלילות הקיץ-החמים ראיתי את המראה אשר אמרתי, והוא קרוב אל המטה אשר שכבתי עליה. לפני עלותי על משכבי פתחתי את החלון הגדול אשר בחדר-מטתי. ולבלתי יפוח בי רוח קר מן החוץ בלילה, הורדתי גם את היריעה אשר על החלון, והיריעה הזאת לבנה ובהירה מאֹד, ועליה תמונה מאחת התמונות אשר נוהגים עושי היריעות למשוח על יריעותיהם, ואם לא אשגה היה על היריעה ההיא כדמות תמרים אחדים בשדה, וביניהם עלמה לבנת פנים ואדום ללבושיה. בשכבי על מטתי ובהביטי ממרגלותי והלאה ראיתי את היריעה, אשר אור דק זרוע עליה מחוץ, והיא נעה ונדה ברוח פעם בכה ופעם בכה, ולימיני ראיתי את אחת מידות החלון הפתוח, וכל אלה ראיתי אך לאור כהה מאד, וצד המטה אשר ממרגלותי כסה על פני חלק גדול מן התמונה אשר על פני היריעה. אני ישנתי ולא ידעתי עוד דבר.

ויהי בחצי הלילה ואני הקיצותי פתאום וארגיש כי לבי דופק בי מאד וכל עצמותי תרחפנה. הרימותי את ראשי ואפקח את עיני האחוזות בחבלי השנה, והנה – לא שכבתי עוד על המטה אשר עליתי עליה, כי אם על מטה קטנה, מטת ילדים, אשר שכבתי עליה בעודי נער קטן, וסביב לה שבכה מעשה שבכה; וקרוב לעיני ראיתי דבר קטן ולבן וג­ֹדלו ככף יד איש, ואת גבוליו לא הכרתי היטב. שלחתי את ידי לגעת אל פני הדבר ההוא, וארא כי הוא נסוג לאחור עד חצי גוי; שלחתי את רגלי לגעת אל פני הדבר ההוא ולרמוס אותו, ויסוג גם הפעם לאחור עד קצה המטה למרגלותי. אז החילותי לראות ולהביט היטב ואכיר את המראה הזה: תמונת אשה עוטה לבנים והיא נשענת אל מטתי למרגלותי; חצי גופה העליון נשקף אלי ממעל לכרכוב המטה, ואני אודה ולא אבוש כי לא קבלתי את האשה המעולפת הזאת בסבר פנים יפות כמנהג הדור, וגם הפעם הרימותי את רגלי ואבעט בה בכח, ולשוא – כרגע הרגשתי כי שלחתי את רגלי אל תוך האויר ומאומה לא מצאתי בעמלי.

אז התעוררתי ואסיר שנה מעל עיני ואשב על המטה רגע אחד – כרגע שב אלי רוחי ואדע כי ער אנכי, ובינתי שבה אלי גם היא וכל ידיעותי ולמודי אשר ידעתי ולמדתי שבו אלי גם המה. ירדתי מעל המטה ואגש אל התמונה למען אוכל לראות אותה היטב, והיא נסוגה אחור גם הפעם, ומרגע לרגע גדלה עד כי גדלה מאד, וכן נמוגה, ויחדל להיות לה צלם כאשר היה לה, ואחרי כן עמדה וגם אני עמדתי, וארא פתאם והנני עומד – לפני היריעה הלבנה הפרושה על פני החלון ואור זרוע עליה מחוץ ועל היריעה ראיתי את תמונת העלמה בין התמרים אשר בשדה.

כרגע ידעתי את כל הנעשה בי, ואבין היטב את משפט המראה ואת תולדותיו, וגם לא תקצר ידי משום את הדבר הזה לפני הקורא מבואר היטב, – כפי אשר אבין הקיצותי משנתי ברגע אשר אחזני לחץ-הלב, שהוא יאחז לפעמים את הישן להחרידהו ולהרגיזהו ממקומו על פי מראות וחלומות, אשר על פי רוב נשכחם ברגע הקיצנו, ולרגלי הלחץ הזה רחפו כל עצמותי ולבי דפק בי בחזקה וכח דמיוני התגבר עלי, ויהי כים נגרש, ורוחי אשר נחו עליו עוד החלומות וההרהורים נטה ברגע הזה נטיה גדולה לבקש לו תמונות וציורים בדמיון, וכל הדברים מסביב עמדו לו לעזור אחריו.

על פי הציור אשר אשים לפניך בזה תראינה עיניך את האותיות האלה:

ציור

האותיות דסוז הם המטה אשר שכבתי עליה; האות ה הוא מקום העין; האותות אב שהם קו יורד מלמעלה למטה על פני היריעה. האיש המקיץ משנתו, בעוד אשר רוח תרדמה נסוך עליו, רואה את היריעה אב אשר אור דק זרוע עליה, ואולם לא יראה אותה על פני המקום אשר היא שם, כי אם קרובה מאד אל עיניו וחושב כי התמונה עומדת על פני המקום אשר שם האותות א ב; ומובן הדבר כי הקו א ב כאשר יקרב אלינו עד א ב, יקטן בעינינו מאד במדה ידועה, אחרי כי העין רואה את הקו בכל אופן בזוית האחת ההיא. אכן דעת לנבון נקל, כי כל זמן אשר דמיתי שהיריעה היא על פני המקום א ם לא גדל בעיני גם חלק היריעה הנשקף אלי ממעל לכרכוב המטה למרגלותי, בלתי אם כמדת א ג, לאמר: היריעה היתה בעיני לדבר קטן ולבן אשר גדלו ככף יד איש.

אז יתעורר המקיץ ויעשה את התנועה הראשונה, ובעשותו את התנועה תבוא אליו גם ההכרה, כי הדבר הנראה אליו איננו קרוב אל עיניו כאשר חשב ברגע הראשון; ואולם גם הפעם לא יוכל עוד לדעת את מקום המראה אל נכון, ורוחו, אשר עוד תרדמה נסוכה עליו, ידחף את התמונה אחורנית עד חצי המטה ואחרי כן עד מקום רגליו. ובכן דמיתי גם אני כי היריעה היא במקום האותות ק ד, והחלק הנשקף אלי היה לעיני במקום האותות ק ג. והוא בערך רגל אחת וחצי במדתו, שהוא כמדת שליש גופו של אדם, וכח דמיוני אשר היה כים נגרש עשה לו בין רגע אחד אדם בצלמו, בצלם דמות התבנית אשר על פני היריעה, ואחרי כי רשמי התבנית הזאת היו דומים לרשמי תבנית אשה, לכן נראה אלי המראה, ועיני ראו – תבנית אשה. וכאשר הקיצותי והתעוררתי כליל, לא יכלתי גם עתה להכיר את משפט המראה אל נכון, ורק כאשר רדפתי אחרי התמונה וארא כי נסוגה היא לאחור עד מקום האותות אב, אז שבה אליה גם המדה אשר היתה לה בעצם וראשונה, ועיני ראו פתאם כי עומד אני לפני היריעה.

אבל מי זה הוציאני מן המטה אשר שכבתי עליה ויביאני אל תוך המטה הקטנה אשר היתה לי בעודני ילד קטן?

הלא זה הדבר: לימין הידיעה נראה אחת מידות החלון הפתוח, ועינה:עין הקו ג ד, שהוא קו מזהיר ומפיק נוגה מעט; ואם נדמה בנפשנו כי הקו הזה הקריב לבוא אלינו ואל עינינו עד מקום האותות א ב, אז יהיה בעינינו פתאום לשחיף עץ דק, או למטיל ברזל קטן הנוצץ לעינינו מעט, והוא יעמוד לימין האותות א ב על שפת המטה אצל האות ב; והקו הזה היה גם בעיני לשחיף עץ דק, ואאמין כי הוא אחד משחיפי העץ האחוזים בתוך השבכה אשר לפני מטתי הקטנה שהיתה לי בעודני ילד, וכרגע יצר לי דמיוני הנבהל והנגרש שחיפי עץ כאלה רבים מאד, ובהיות הבהלה ברגע הראשון, האמנתי אל נכון כי הנני שוכב על המטה הקטנה. – אכן מקרה כזה איננו יוצא מן הכלל והוא מצוי מאד, ובלי ספק יש רבים גם בין קוראי הדברים האלה אשר עלו על משכבם כפעם בפעם, ובלילה הקיצו פאתם משנתם וברגע הראשון חשבו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, ועל ראשם חשבו שהוא ינוח במקום הרגלים והרגלים במקום הראש, ועל החדר חשבו שהוא נהפך כלו, צד הפתח נהפך לצד החלון וצד החלון לצד הפתח, ועוד דמיונות רבים כאלה, וככה עברו עליהם רגעים אחדים עד כי מצאו את ידיהם ואת רגליהם, וידעו את כל אשר מסביב להם.

גם אני כאשר שבתי מן החלון אל המטה אשר שכבתי עליה, לא חדלה עוד חרדת נפשי ולא סרה עוד ממני הבהלה אשר באתי עלי לרגלי לחץ-הלב, ובכל העת אשר היתה עוד עלי יד הבהלה הזאת יכולתי לראות לרצוני את המראה הנורא; והיה אם סגרתי את עיני רגעים אהדים ואחרי כן פקחתי אותן, וארא שנית את התמונה עומדת עלי לרגלי מטתי, אם כי ידעתי היטב בנפשי שהתמונה הזאת לא היתה ולא נבראה ורק יליד דמיוני היא; כי ראשי ראה מראות שוא אם כי ידע אשר שוא הוא, והבהלה פרעה פרעות בגופי, עד כי עשתה עיני את מלאכתה מלאכת רמיה, אם כי ברוחי לא היתה רמיה; ורק כאשר עברה הבהלה עד תמה, לא יכלתי עוד לקסום קסם ולהעלות את התמונה לפני עיני, אם כי עצמתי ופקחתי אותן, ולא קמה עוד התמונה לנגד עיני לרצוני, ורק את היריעה ראיתי לכל פרטיה ודקדוקיה.

כמראה הזה וככל המשפט הזה אשר שמתי כה לנגד הקורא, קראתי לפני ימים רבים גם בכתבי-העתים, וארא כי הדברים האלה אינם יוצאים מגבול המציאות וכי החזון הזה נפרץ מאד. – הן חזון לא נפרץ הוא כי יקוץ איש משנתו אחרי היות לו לחץ אשר הלב לוחץ אותו, והיה אם לנגד עיני האיש ההוא יהיה דבר או כלי, אשר בשחת העין את דרכה יוכל להיות נהפך למפלצת, אז יעשה הדמיון את כל אשר בכחו להפוך את הדבר או את הכלי ההוא למפלצת בין רגע אחד; כי רוח האיש המתעורר מן התרמדה מבקש לו פתרונים לדעת את רגש הבהלה והלחץ אשר בלבו ואם ברוחו אין נכונה ברגע הראשון למצוא את הפתרון הנאמן ולדעת כי נשקע הדם רגע אחד ועל כן בא לו לחץ הלב, אז יערוך לפניו דמיונו פתרון שוא בהראותו אותו את הרוח או את השד, והפתרון זה רב לו לפי רגע.

אכן שאלה קטנה לנו לשאול עתה ואחרי כן נחדל: אם מאה אנשים יראו מראה כזה, כמה נמצא בהם אשר יש להם הידיעות הנחוצות למען יוכלו למצוא את הפתרון הנכון על נקלה? כמה יש בהם שעושים את ההפך, ובשעה שהם רואים את המראה המרגיז יתעטפו בשמיכה ויכסו את ראשם במכסה המטה מרוב פחד וחרדה ובתום לבבם הם נשבעים לנו כל הימים, כי בעצם עיניהם ראו את “הרוח” ואת “השד”! – רבים מן הספורים הזרים אשר התנחלו להם בני האדם נולדו בדרך הזה; רבים מן הרוחות והשדים הרוקדים בתוכנו ובספרינו קמו ויהיו על פי “נסים” כאלה, ואני מאמין כי גם אחרי מאמרי זה יולדו לנו עוד ימים רבים על ברכינו שדים ורוחות עד שלשים ועד רבעים, ואני לא אוכל לעצור בהם.

הלא גם אני ראיתי בעצם עיני את המראות עולים אלי מן הרוח.

---

מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

אל תירא, אלופי הקורא: אין אני מתחיל בזה את סדר התפלה של שחרית ואין אתה נזקק לי לקרוא את הדברים בדחילו ורחימו ולענות אחריהם: אמן, ברוך-הוא וברוך-שמו, וגם אין אני בא הפעם לחזור על דבריו של בלעם הרשע משום שכך חביבים עלינו תמיד דברי צוררינו, עד שאחד בכתבי-עתנו מקדיש להם כמעט את כל גליונותיו וקורא לצורר פלוני “שוטה” ומחכה עד אשר יקרא הצורר את “השטות” הזאת, – לא זה אף לא זה! הקריאה אשר קראתי אינה בלתי אם מליצה טהורה ונקיה מכל רעיון שיש לו מטרה וטנדנציה, והדברים אשר אמרתי אינם בלתי אם תולדות השתפכות הנפש והתרגשות הלב למראה האהלים והמשכנות הטובים ובתי-הקיץ היפים, אשר ראו עיני בנואת דשא בכפרים בסביבי העיר, אשר השתוממה עליהם נפשי בימים האחרונים כי ראיתי בימים האחרונים את ישראל שוכן למשפחותיו על פני השדות בבתי-הקיץ אשר להם, ויתפעל לבי בקרבי ותשפך עלי נפשי הן אדם אנכי קרוץ מחומר, וגם אתה הקרוא קרוץ מחמר ולמרות השכלתנו ומדותינו יש אשר תבוא עלינו שעה שאינה מוצלחת, ואנחנו נשכח את ההשכלה ואת המדות והנמוסים ופתחנו את פינו והוצאנו את כל רגשי לבנו חוצה ולא נדע הכלם! האם יחר אפך בי, אלופי הקורא? האם אסתניס אתה ולא תוכל לשמוע דברים כתובים בהשתפכות הנפש? אמת היא אלופי, אמת היא, וגם נפשי יודעת מאד כי לא כל קורא יחפץ בזאת, וכל סופר הנותן מתנה כזו לחברו צריך להודיעו, וכל מחבר המחזיר על הפתחים בסחורה כזאת אל יכנס לבית חברו פתאם, אלא אם כן הכה על פני הדלת ואמר: “הריני בא הפעם מלא דברים על פי השתפבות הנפש כנאד נפוח”. ולפיכך אנחנו צריכים להודות ולהלל את המליצים והמשוררים הראשונים שהיו לנו, שהם לא המליצו את מליצותיהם ולא שרו את שיריהם בלתי אם בכתבם בראשונה הקדמה קטנה לכבוד בת השירה ולכבוד רוח השיר ולכבוד אלהי החזיון, ולכבוד הסוס שיש לו כנף מזה וכנף מזה, ויהיו מתחילים על פי רוב לאמר: עורי בת שירתי, עורי האירי", “עורה נא אלי, עורה הרוח”, “אורך שלח אלי אם עזך אשירה”, “הה פרשי בת שיר עלי הכנפים” – ואלהי השיר שמע כפעם בפעם את תפלתם, והקוראים שמעו גם הם ויבינו את אשר לפניהם, וידעו אם לקרוא ואם לחדול. – טובים היו הימים הראשונים האלה, טובים מאד! ואולם כיום הזה נשתנו עלינו כל סדרי בראשית אלה שסדרו לנו הראשונים, ואם יראה סופר משכנות מבטחים על פני השדה ואהלים כגנות עלי נהר, וישראל שוכן בהם לבטח, אז לא יתפלל כל תפלה מיוחדת ולא יתכוון כל כונה יתירה, אלא מיד הוא בא וקורא: מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל!

אחרי המלה “ישראל” כתבתי את סמן-הקריאה, כאשר עיני הקורא רואות: ואלם האמת אגיד לך כי תאוה היתה בלבי רגע אחד לכתוב שני סמני קריאה תכופים זה אחד זה, לאות ולעדה כי האהלים והמשכנות טובים מאד מאד ונעימים מאד מאד ומצאו חן בעיני מאד מאד, עוד יותר מאשר הפה יכול להגיד. כנחלים נטיו ראו עיני את האהלים והמשכנות ההם; רוח צח יפוח מכל העברים, והעצים הזקנים יניעו ראש וענפיהם משיקים איש אל אחיו ומספּרים איש איש מפּה לאזן ספורים נפלאים ומעשים אשר נעשו בימים מקדם. מה ידבר אפוא עץ-אלטון זה אשר לנגד עיני? מה תמלל השטה הזקנה הזאת אשר בתוך הגן? הנה רוח עובר בין הענפים ומתרפק עליהם רגע אחד, ומביא להם בכנפיו חדשות מקצוי ארץ ומאיים רחוקים, והם שומעים ומנידים בראשיהם. האם יאמרו לו כי כבר קדמו לו כתבי-העתים, והחדשות אינן חדשות? האם יענו אותו כי מיום שהחלו כתבי-העתים לרוֹב על פני הארץ, חדלו דברי הרוח מהיות ברשות הרוח ונכנסו לתוך רשותם של כתבי-העתים? – אכן אנכי בשעה שהייתי בתוך הגן ובשעה שהתהלכתי בערוגות השדה לא חשבתי את המחשבה הקטנה הזאת, כי לבי היה נתון לדבר אחר ומלא מכל אשר ראו עיני! הנה פה תראינה עיני את הגנות עלי נהר, ופה יזלו מים חיים מדליו; פה ארזים עלי מים ועצי שטים ואלטונים לרוב, ופה האהלים הטובים אשר נטעו ידי בונים נפלאים; פה הסכות אשר בגן והן נשקפות מבין עפאים, ופה הילדים המצחקים אשר קול שחוק פיהם יורד חדרי לב; פה ערוגות השדה המלאות ציצים ופרחים, ופה פרחים נותני ריח נפלא אשר לא אדע אותם בשם. האם הם “הדודאים” אשר מצא ראובן בשדה בימי קציר חטים ויבא אותם אל לאה אמו? מי יודע! הפרחים האלה לקחו את לבי, ועוד פרחים אחרים ראיתי בשדה: את פרחי התכלת שאהבה נפשי ואת פרחי היהקינתא, או יקינטינון, ואת יתר פרחי הדגן, ומי יודע עד מתי הלך לבי אחרי כל הדברים האלה, לולא הפריעה את המחשבות האלה העלמה הכבודה אשר הלכה על יד ימיני, באמרה אלי פתאם: “הידעת כי פרחי התכלת האלה דומים כמעט ביפים ובפניהם החדשים אל הפרחים אשר קנתה אננא סרגיונא בבית-מסחר הפרחים והנוצות של “באֲן מרשה” לשים אותם על פני הצניף אשר על ראשה?” –

הנה יצא מפיה – וכל החזיונות ורוח השיר והמליצה נסתלקו ממני, ואתרוקן מן השכרון בין רגע אחד.

איה איפה אנכי? – באחד מנאות-השדה אנכי בתוך אחי ועמי אשר עזבו את משכנותיהם ובתיהם אשר בעיר וילכו לגור בבתי הקיץ הנטושים על פני השדות ובתוך הכפרים והפרורים ומגרשי העיר ובנותיהן. הנני אומר: בתוך אחי ועמי, יען כי רוב היוצאים לגור בכפרים בני ישראל המה, ולפי ערך יגדל מספרם ממספר האזרחים יושבי הארץ. – והאנשים האלה מדי שבתם שם ישכחו את רישם ואת עשרם גם יחד, והנה הם חוגגים ושמחים ומבלים את ימיהם בנעימים ואת לילותיהם בטובה, ואוכלים מעבור הארץ לפי דעת הרד"ק, וצוחקים בקפלים, בוינט ובפרפירנס. בקולות ובצעקות ובסערת חמה, כחק לאנשים המוסרים נפשותיהם על הדבר האהוב להם והם נכונים להיות נהרגים ולא יעברו. אמת היא כי ישיבת כפרים בקיץ ומשחק הקלפים הם דברים סותרים זה את זה, אמת היא כי העושה המעשה הזה הוא כטובל ושרץ בידו; ואולם טובלי שחרית וערבית וצהרים אלה אינם משגיחים בדברים קלים, כאלה והנה הם אוחזים את השרצים הקטנים בידיהם בדחילו ורחימו, ושורצים את השרצים באהבה ובחבה ונותנים אותם מיד ליד ומאיש לאיש. – הנה כן נאצו אלה את אלהי האביב, הכעיסוהו בהבליהם, מררוהו במעשיהם ויעשו לפניו נאצות גדולות; ואנחנו האנשים הפשוטים אשר ידענו את האביב מתוך ספרי משוררינו ואשר למדנו מנעורנו לכבד אותו ולהזכיר את שמו בסילודים, אנחנו נעמוד נאנחים ונאנקים ונעצום את עינינו מראות ברעה אשר תמצא אותו, ומקרב לבנו נקרא: אלהי האביב! אנקת מסלדיך תעלה, ותבוא לפני כסא כבודך המחולל בידי זדים, ונקמת הפעם לעינינו את נקמתך ולא נוסיף לדאבה עוד! – ואולם האביב לא ירד עוד לנקום את נקמתו! אלכה נא אל היושבים האלה ואלחש באזניהם דבר או חצי דבר אשר ישים רגע אחד רוש בכוסם הרויה.

הנני מכעכע רגע אחד ומשמיע קול גיהוק ופיהוק בכדי למשוך עלי את עין היושבים.

– רבותי! בשעה שאתם יושבים פה ומטיבים את לבכם וצלמיכם בידיכם, בשעה הזאת נדון אחינו העברי מאיר בפריז המו“ל את מכה”ע “גולוא” ¹, על שום שנלחם בצורר-היהודים דרומון, והעדים העידו עליו כי בשעת המלחמה שכח את אשר לפניו, ויהי הדבר נראה כאלו אחז בחרב אויבו ומדי אחזו בה נתן את הפצע בבשרו, והדבר הזה איננו כדין, כי הפוצע את חברו צריך לעופף את חרבו לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, אלא כמצליף, ולכן שפטו השופטים את משפטו לשלם כסף ענושים מאתים פרנק…

אחד המצחקים הביט בפני רגע אחד, ואחרי כן פנה אל רעיו: אל נשחית בעבור המאתים! – ויוסיפו לצחק.

– אבל רבותי! אם קטנו המתאים האלה בעיניכם, הן גדולים הם בעיני סובורין וסיעתו; הביטו נא למשל וראו “נאָוואָיע וורמיא” בספרו גם הוא את דבר כסף הענושים עונש גדול הוא!"; ואנחנו אשר ידענו היטב כי כל ישראל ערבים זה בזה, אנחנו נוציא משפט כי מאתים פרנק אלה לא מכיסו של ה' מאיר לבדו ינתנו כי אם מכיסם של כל הערבים והמשתתפים יחדו, ולפיכך נמצא כי כל היהודים בצרפת וכל היהודים אשר ביתר הארצות משתתפים בהיזק זה, וגם אתם רבותי נעשיתם שותפים לזה בעל כרחכם, ואם נבוא לחשב חשבונות של שברים ושל שברי-שברים ומצאנו גם את חלקכם – ועל מה אתם יושבים פה היום שמחים והוגגים?

– לצון חמדת לך, אהובי, – ענה האחד ואת עיניו לא הסיר אף רגע מן הקלפים אשר לפניו – לצון, לצון, ותו לא מידי; איש כמוך ימצא תמיד מקום להתגדר בו בלצונותו, גם אם יהיה לפניו ענין מלא תום אשר לא נשפוט עליו בלתי אם בשום שכל ובשום לב.

בראותי כי לא יכולתי להם לתפוש אותם בלבם באופן הזה, ויהי עם לבי לנסות באופן אחר. – החלותי לכעכע ולהשמיע קול שיעול רק כאדם המקשקש בזוג על סביביו.

– רבותי! הנה לצון אחמוד לי הפעם ואספר לפניכם מעשה שהיה: עיר קטנה יש על פני כדור הארץ ודלהינוב שמה, ובעיר ההיא היתה מהפכה, כי הכו את היהודים…

– ידענו, ידענו!

– אין דבר, אין דבר!

– כבר קראנו, כבר קראנו!

ויהי האחד מפיל את הקלף מבין אצבעותיו וקורא: המלך האדום! ותוך כדי דבור פנה גם אלי ואמר: קראתי, קראתי! כמדומה לי שמצאתי את החדשה הזאת במכה"ע שלכם. כן, כן! רמיזה קלה מצאתי שם. – שבעה מן האדומים, רבותי! קרא אל המצחקים, ואלי הוסיף: רק רמיזה מצאתי ותו לא מידי; כן דרככם תמיד להסתפק אך ברמיזות. – רבותי! את שבע כבשות הצאן האדומות תציגו לבדנה!

לא אדע, אדוני הקוראים, אם מלאו המצחקים את בקשתי ויציגו את שבע האדומות לבדנה כאשר שאל. כי לבי לא הלך עוד אחרי הצחוק. – אנכי נסיתי לספר להם עוד ספורים אחדים שונים, ואמרתי לספר להם גם על אדות מיכאל הכותב ושמשי המוחק… כפי המסופר בספרינו; ואולם בראותי כי גם לבם איננו הולך אחרי הדברים האלה, ואחדל.

לב משכילינו אלה איננו הולך אחרי מקרים ומעשים כאלה, ובשעה שהם חוגים על פני השדות באהליהם ובמשכנותיהם, דואגים הם לדברים אחרים –

מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

---

הרשוני נא, רבותי, ואדון לפניכם היום באחת משאלות היהודים.

הנה אנכי אומר באחת משאלות היהודים, יען כי אין כונתי אל “שאלת היהודים” הכללית, כפי שהיא מובנת אל רוב הקוראים העברים, אחרי כי השאלה הכללית הזאת לא לנו היא כי אם לאלה אשר בידם טובנו וגורלנו. ולכן אומר אני, כי כאשר יקום איש מקרבנו ויאמר שגם לנו השאלה הזאת, וידענו כלנו כי עוכר הוא אותנו, אחרי שהוא עוד בא לשאל ולהטיל ספק באותו דבר, אשר ברור הוא בעינינו כשמש בצהרים. אנחנו אין לנו לשאל עוד, ורק חכה נחכה לדבר אשר יענו אותנו; השאלה הכללית, שאלת היהודים, אינה בלתי אם שאלה לאדוני הארץ. – ובכן אפוא בכל מקום אשר אני מזכיר במאמרי זה את שאלת היהודים, אין כונתי בלתי אם אל אותן “השאלות” שעשו להם סופרינו בינם לבין עצמם בעצם ידיהם, ושאין להם כל דין ודברים עם המעשים הנעשים מחוץ לתחומנו. ומי מן הקוראים אשר לא יזכור את “השאלות” הרבות האלה אשר בראו להם הסופרים ברוח פיהם? מי לא ידע את הפלפולים הרבים בכל הדברים אשר סופרינו קראו להם שמות, פעם בשם “שאלות היהודים” ופעם בשם “שאלת החיים”? מי לא קרא את הוכוחים הרבים אשר התוכחו הסופרים איש עם אחיו בדבר צרכי הנפש וצרכי הגוף אשר לעם ישראל? – אכן הדרת קדש היתה חופפת על כל הדברים אשר הוציאו סופרינו מתחת ידם, וקהל הקוראים קראו אותם ביראת הכבוד ויאמינו בסופריהם אמונה גדולה, ויחשבו תמיד כי כל מה שסופר בישראל כותב וכל מה שהוא עתיד לכתוב, הכל לשם שמים הוא ולשם האומה ולשם הדבר שהוא עוסק בו, עד שבאמת נאה ויאה לדברים האלה השם שאלת היהודים.

אכן עברה עת הזהב, עברה עת האמונה. באו כופרים נחלתנו ויהפכו הקערה על פיה; עזי פנים שבדור חתרו חתירות תחת כסא כבוד האמונה בסופרינו ובדבריהם.

ובכן נכרתה האמונה מלב העם ולא יאמין עוד בסופריו וגם בגדוליו ישים תהלה. והיה אם יבוא סופר בישראל ומן הבוקר ועד הבוקר יקרא כי כל מה שהוא עושה אינו עושה בלתי אם לטובת הכלל ולכבוד האומה ולכבוד התורה ולכבוד שאלת היהודים, ושמעו האנשים מרי הנפש ההם לקול דבריו, וכל אחד יענה אותו במנוחה: הבינותי את דבריך עד היסוד בם; כל מה שאתה עושה אין אתה עושה בלתי אם לטובת הדבר שאתה מכרת לו את נשמתך ואת גופך; הנה אני אומר “מכרת” במ' רבי ובכ' רבתי ובר' רבתי ובת' רבתי; גם מגדולי סופרינו יש אשר ישמיעו היום את ההפך מאשר השמיעו אתמול, והכל רק משום שאתמול לא היו עוד נמכרים לאחיהם, והיום הם מדברים אלינו אחרי כלות המקח והממכר!

האם יצדקו האנשים “הכופרים” האלה? היש ידים לחשד הנורא הזה?

יוכל היות כי גם הם אינם מדברים בסופרי ישראל כלם כי אם ברבים מהם. – אכן אם כה ואם כה הנה, עברה עת הפלאות, עברה עת הזהב, והעם כיון שפקח את עיניו שוב אינו חוזר וסוגר אותן. העם יודע עתה את מנחת-המרחשת ההיא ומבין את כל משפטי הלבונה הזכה הזאת. העם לא יחדל אף רגע אחד מלחשוד את סופריו ומהביט אחריהם האהלה. אמנם אשמים אתם, אשמים אתם בעצמכם, כי לא הבינותם לשום את המסוה על פניכם כראוי לכם עד שלא יוכל ההמון להכיר עוד בכם!

היוצא לנו מכל אלה הוא כי הקוראים – או לכל הפחות רוב הקוראים – יודעים ומבינים עתה את כל הסודות אשר לסופרינו, והם מביטים עתה על “הקדשים” ועל שפתותיהם שחוק, ובבוא סופר פלוני לשאת ולתת בפומבי בדבר שאלת היהודים, וידעו כל העם מקצה כי הוא נושא ונותן רק בשאלות החיים, שאלת הלחם, שאלת הלחם אשר הוא אוכל – ולמה לכם אפוא כל “החזיון” הזה אשר אתם מעלים יום יום על הבימה? למה יעשו סופרינו את בתיהם תיאטרותיהם? רוב העם יודע ומבין עתה כי הסופר בישראל בשעה שהוא צריך לדבר בדבר הנוגע אל עצמו ואל בשרו אל חייו ואל לחמו, הסופר הזה הולך ולוקח את עצמו זה ואת בשרו זה ומטיל אותם על הצבור, ומערבב את מטלטליו אלה עם נכסי הכלל, ועושה לפני הקוראים את מנחת המרחשת ההיא, עד שתעמוד לו לשאת את משלו על כלל ישראל ולהרחיב את דבורו על שאלת היהודים.

כאלה וכאלה – יאמרו הכופרים המטילים ספק בכול, – היו “שאלות היהודים” אשר עסקו בהן סופרינו בשנים האחרונות; כזה וכזה היה היסוד ושרש העבודה אשר עבדו הסופרים לעינינו בקולות ובלפידים, ברעם וברעש ובחמת-רוח גדולה.

אין אני מוצא בי את הכח להכזיב את האנשים האלה על פניהם.

לא אדבר בזה על הלאומיות ועל הישוב ועל יתר הרעיונות החביבים על כל בן ישראל, אשר לקחו להם איזה מן הסופרים אל תוך רשותם ויהיו להם לפרה חולבת – העם כבר יודע ומבין מעט את הדברים האלה, והנה הוא מביט עתה בשבע עינים על סביבותיו לבלי יחרוך עוד רמיה צידו. ואולם ענינים אחרים אני מוצא לפני אשר עסקו בהם סופרים אחדים, והענינים האלה היו להם – ל“שאלות היהודים”.

אדבר נא דברים אחדים על שאלת מכתבי-העתים לבני ישראל, כלומר: על מכתבי-העתים שהחלו בזמן האחרון לצאת מדי יום ביומו, וגם על אלה שלא זכו עוד או שלא הספיקה להם עוד השעה לצאת לאור יום יום. – מובן הדבר מעצמו כי הענין הזה היה לשאלת היהודים לרוב האנשים שהם נוגעים בדבר הזה.

אך למה לנו כסות העינים ולמה נתחפש באפר? למה זה נצחק בצחוק “הפרה עורת העין”? נסיר המצנפת ונרים העטרה! מה אנחנו רואים?

מכתב_עתי עברי החל לצאת לאור מדי יום ביומו. האחרים אשר לא זכו עוד או שלא הספיקה להם עוד השעה או שלא הספיק להם דבר אחר להוציא לאור גם את גליונותיהם יום יום, באו תכף ומיד ויחלו להתעסק בשאלת היהודים, כלומר: הביאו אלף אלפי ראיות להוכיח כי מכתב-עתי כזה למותר הוא, ואם לא מצאו את לבם להשמיע את הדברים האלה בפרוש, השמיעו אותם ברמיזות ובדקירות ובעקיצות שונות, ואחד כתב בפרוש כי טוב פר בן בקר אחד משבת לשבת מצרור גליונות וניר הרבה שאינם עולים בלתי אם במשקל ובמאזנים. ובכן פתר האחד הזה את שאלת היהודים על פי דרכו להוכיח, כי מכתב-עתי עברי מדי יום ביומו אינו נאה ואינו יאה לישראל. ואולם האחד הזה זכה גם הוא ברשיונו אשר הביא לו, ומובן הדבר מעצמו כי שאלת היהודים הזאת מצאה לה בין לילה אחד פתרונים אחרים. ועוד שני לו ראינו אשר לא ידע להכריע את הכף אם לכאן ואם לכאן, ויחקור ויעמול הרבה בשאלת היהודים, וינסה לפתור את השאלה פעם בכה ופעם בכה, עד שבאה השעה המוצלחת שהביאה בכנפיה את הרשיון גם לו, ומובן הדבר מעצמו כי הפתרונים לשאלת היהודים קבלו מיד צורה מוחלטת. אכן עד היום יש לפנינו עוד הרבה אחרים, בחוץ לגבולנו, במדינות אחרות, ומובן הדבר כי האנשים האלה עוסקים גם הם בשאלת היהודים וידיהם מלוכלכות בדיו, ובמאמריהם הראשים הם מוכיחים באלפי ראיות כי האנשים המוציאים לאור מכתבי-עתים עברים יום יום מביאים על בני ישראל שואה אשר לא יוכלו עוד להמיש צואריהם ממנה, ורק הם (שאינם מוציאים יום יום), הם לבדם עומדים עוד בפרץ להציל את ישראל מיד עושקיו החדשים האלה. ואולם האנשים האלה היושבים מחוץ לגבול אינם בעלי צורה בעיני הקוראים בארצנו, ודבריהם אינם נשמעים ואין איש שם אליהם לב. העיקר הוא כי אלה היושבים בקרב הארץ באו כלם לכלל דעה אחת לראות ולהכיר את הטוב, ולהוציא לאור את מכתבי-העתים מדי יום ביומו. – ובכן מצאו כלם פתרונים לשאלת היהודים והשאלה נפתרה עתה פה אחד, כי נחוצים מכתבי-העתים לבני ישראל יום יום!

אכן עד שלא שקעה שמשה של השאלה הזאת, זרחק שמשה של שאלה אחרת, שאלת הטלגרמות, ומובן מעצמו כי היתה גם היא לשאלה כללית, שאלת היהודים.

פה צריך אני להקדים שתים שלש מלים: מחיר הטלגרמות עולה בשנה לכמה אלפים רובל…

אל נא נשלה את נפשו: מי גבר יקפוץ בזמן הזה לאבד מעותיו, אם יכול הוא לצאת ידי חובתו לשמים ולבני אדם יחדו גם בלעדי המעשה הזה? הלא קל הדבר לכל מבין להבין, כי הסופר יוכל לבחר לו דרך אחרת, למשל: הוא יוכל לעשות את “השאלה” הזאת לשאלה כללית, לשאלת היהודים, ולמצוא לה פתרונים להוכיח כי הטלגרמות אינן נחוצות לישראל, ולא עוד אלא שהן גם מזיקות לו במאד מאד!

ובכן אפוא היה דבר הטלגרמות לשאלת היהודים, והסופרים החלו להוכיח באלפי ראיות, כי האנשים הללו שמביאים לקוראיהם טלגרמות, מביאים עליהם שואה אשר לא יוכלו להמיש צואריהם ממנה עד נצח נצחים. הטלגרמות מזיקות מאד לישראל. למה לו לבן ישראל “לדעת את כל הנעשה בארץ יון ושם הלא היה בימי קדם הרשע אנטיוכוס הצורר את היהודים”? למה לי לדעת “את דבר הבחירות בלונדון ובערי אנגליה האחרות “? מה איכפת לן אם “היהודי בראחמיסטריוקה ישמע את השמועה בדבר לודויג השני מקץ ימים אחדים”? על היהודי לדעת רק את הנוגע ליהודים: את דברי הת”ת ומקואות והמחלוקות בדבר העליות וכדומה; ואולם אם הדברים הנעשים בשאר מדינות המלכים יאחרו לפעמים לבוא אליו ימים אחדים, אין רע. – אבל אם ככה הוא, הלא נשאל: למה לנו בכלל מכתבי-עתים יום יום? האם באמת לא יוכל היהודי בראחמיסטריוקה לעלות על יצועיו בלילה אם לא יבואו אליו דבר הת”ת והמקואות והעליות יום יום במועדים? האם באמת לא נצא ידי חובתנו אם נשלח לו את הדברים העקרים האלה פעם אחת בשבוע ודיו? האם באמת “העקרים” האלה הם מן מן הדברים שחמוצם קשה, ואם חם וחלילה נלין את נבלתם עד הבקר השני ומצאנו עון?

יודעים אנחנו ויודעים כל הקוראים היטב את המשל הנחמד בדבר השועל אשר ראה את הענבים שהם מרום ממנו, ועל כן קרא כי ענבי-רוש המה. – גם הקרואים העברים יודעים את המשל, אחרי כי קראוהו בספר “משלי יהודה”.

ובכן מצאו האנשים ההם לטוב להם לפתור לפי שעה את שאלת-היהודים בדבר הטלגרמות ולהוכיח כי הטלגרמות הן למותר לגמרי, ולא עוד אלא שהן גם מזיקות. ואולם אם נשאל על דבר הטלגרמות את איש שאינו נוגע בדבר ושאין לו עסק כלל עם “שאלת היהודים”, מן המין המובחר הזה, אז יענה אותנו בלי ספק כי גם לאיש היושב בראחמיסטריוקה נחוצות הטלגרמות. – גטה הגדול היה אומר, כי הדבר הזר לרוח הקורא פועל בנפשו פעולה יותר גדולה מכל הדברים הידועים והקרובים לו; וגם היהודי היושב בראחמיסטריוקה בקראו, למשל, טלגרמה בדבר מרוץ-הסוסים אשר התחרו במרוצתם איש ברעהו ובעליהם זכו על ידי זה בפרס של 20,000 רובל, הלא יעלה רעיון על לבו לאמר: אכן יש עולם גדול ואנכי לא ידעתי! יש ויש עולמות גדולים גם מחוץ לתחומי הצר הזה, ובני האדם אשר שם הוגים וחושבים הגיונות ומחשבות אחרים מאשר אהגה ואחשוב אנכי! ואף אם אי אפשר הוא שיהיה לראחמיסטריוקוני זה מושג ברור מכל אשר יקרא וישמע, ואולם התפעלות תהיה לו והרגשה תהיה ואף גם לבו יגיד לו כי יש ויש חיים אחרים בארצות החיים; וגם הדבר הזה לא ריק הוא ממנו.

ואולם מחיר הטלגרמות עולה בשנה לכמה אלפים רו"כ – ובכן אפוא יותר טוב לפתור את “שאלת היהודים” הזאת בתשובה של לאו, ולהוכיח כי הטלגרמות הן למותר.

אכן עד ששקעה שמשה של “שאלת היהודים” הזאת עלתה שמשה של שאלה אחרת: האם מוטל על מכ"ע עברי היוצא לאור יום יום לתת לקוראיו ידיעות מעולם המסחר, אם לא?

צריך אני להקדים גם פה כי הידיעות והטלגרמות המיוחדות לעניני המסחר נקנות במחיר כמה מאות רובל בשנה…

מי גבר יחפוץ לאבד מעותיו בידים? אם יחפוץ איש לאבר מעותיו דוקא ודוקא, אז יקנה לו כלי זכוכית להשתמש בהם, אבל לא תלגרמות וידיעות מעולם המסחר. – ובכן אפוא נקל הדבר להבין כי גם “שאלת היהודים” הזאת נפתרה בתשובה של לאו. והקוראים שמעו דברים מפורשים וברורים: כי התלגרמות והידיעות האלה למותר הן לגמרי.

כאלה וכאלה היו “שאלות היהודים” אשר עסקו בהן סופרינו בימים ובשבועות האחרונים.

למה לנו אפוא להתחפש באפר על עינינו ולצחק בצחוק “הפרה עורת העין”? למה זה לא נסיר את פני הלוט, הלוט על כל האנשים ההם? נסיר המצנפת ונרים העטרה והיו עיני הקורא רואות את אשר לפניו, ולא יוכיח עוד למשמע אזניו, ורק למראה עיניו ישפוט.

אלה הם הדברים אשר חפצתי לדבר באזני הקורא גם אני בדבר אחד משאלות היהודים.

XVII

מכתב ראשון: סואמאלאי, בחדש אוגוסט

– – – קול הפעמון הודיע את השעה החמישית אחרי הצהרים. בצאתי מפתח חדרי מצאתי את חברת רעי אשר הצטידו לדרך ויהיו נכונים לנסוע בעוד רגע, ולא חכו בלתי עם לי. – במסלת הברזל העולה מפטרבורג צפונה ופונה לקרן צפונית-מערבית יבוא הנוסע אל ארץ פינלנדיה, ואם משם ומעלה יסע מערבה ועבר את לשון-הים הבוטנית, ובא הנוסע אל ארץ שוידיה.

מי לא ידע כיום הזה את הארצות האלה? פינלנדיה נודעת לשם בסלעיה ובאבניה ובאגמי מימיה, ושוידיה גם היא נודעת לנו על פי “עצי-השרפה השוידיים” אשר נפוצו מאד בארץ; והקוראים העברים יודעים אותה לכל הפחות על פי מכתבי הדוקטור לויזון מעיר שטוקהולם.

אל תאמין בעצמך עד יום מותך! לו בא אלי איש לפני ימים אחדים להגיד לי כי פקודת כל אדם תבוא גם עלי, וגם אני כאחד האדם אחלה במחלת התאוה להיות גבור “נוסע” לפני ה', כי אז בלי ספק השלכתי נעלי על האיש ההוא או ירק ירקתי בפניו, מבלתי יכלת לשמוע דברים במלים כאלה; ועתה הנה גם אני חליתי כמוהם, גם אותי תקפה התאוה לנסוע פעם אחת נסיעה לשמה, נסיעה שאין בה מן העקר אלא מן השם לבד ומום שאמרתי לחברי מצאתיו בי ובנפשי. נסעתי! ואין אני עז-פנים וקשה-ערף לומר לפניך צדיק אנכי ולא נסעתי, אבל עוד מוסיף אנכי סרה לבוא ולכתוב את דברי נסיעתי ההיא זכרון בספר, ועיניך תראינה את כל אלה שחור על גבי לבן. האם בעיניכם פלא הדבר? בפטרבורג אתם מוצאים רחובות רבים וארוכים ובתים רמים וגבוהים וחומות גדולות וצרות, והאויר הסגור בין החומות והבתים האלה איננו צח וטוב, והאדם אשר בעיר מעט הוא בימי הקיץ; ובצאתכם את פני העיר מוצאים אתם את העם הרב נטוש על פני השדות בבתי-הקיץ אשר עשה לו, וידיו מלאות עבודה בקלפי וינט ופרפרנס; ובפרשכם כפיכם על התועבות האלה לבלתי ראות בהן, ובנשאכם עיניכם השמימה, וראיתם כל צפור וכל נודד כנף למינהו נוסע בשמים חפשי לרוחו, ויש אשר גם שפתי רננות לו מדי נסעו; ובראותכם את כל אלה, חי אני, אם לא לפתע פתאם יש אשר תנעל נפשכם בכל האדם ובכל שאונו והמונו אשר סביבותיכם, ואם לא ביד חזקה תשא אתכם רוחכם מזה והלאה, ללכת ולנסוע למקום שאין מכירים אתכם או שאתם אין מכירים אותו, והלכתם ונסעתם אל אשר יהיה הרוח ללכת ולנסוע…

כמקרה הזה קרה גם אותי. לפנות ערב הלכתי לשוח ברחובות העיר ורגש לא אדע שחרו נעור בסתר לבי: הרחובות ארוכים, הבתים ריקים, האויר רע ורוח גהוק ופהוק סובב הולך מן הקצה אל הקצה. גם בצאתי את פני העיר ובבואי אל אחד הפרברים, אשר שם בתי-הקיץ, לא מצאתי תנחומים לנפשי הנהלאה; הרחובות קצרים, הבתים מלאים, האויר מרחף על פני הקלפים ועל פני המצחקים, והמצחקים מדברים פעם בקלפיהם ופעם במרוץ הסוסים; וגם מכתבי-העתים וחדשותיהם ותלגרמותיהם לא שעשעו עוד את נפשי. גועל נפש! גועל נפש! גועל נפש! מדוע נתנו כנפים לכל העוף הפורח הזה אשר אנכי רואה בשמים ממעל? מדוע הוא חפשי לרוחו תמיד ללכת באשר יהיה רוחו ללכת?…

“אימטרה” – לא אזכור עוד אי מזה עלה פתאם על לבי ברגע ההוא זכרון אשדות-המים אשר באימטרה, ורק אחת אני יודע – כי בין רגע אחד גמרתי בדעתי ללכת לראות את אשר הנחל המפואר הזה אשר במדינת פינלנדיה ולסוב משם אל ארץ שוידיה. אז לקחתי דברים עם חברת רעי אשר חפצו גם הם לנסוע בדרך הזה, ונעזוב את העיר.

האם לא יכירו בי הקוראים כרגע כי “נוסע” אני? הן רואים הם עתה כי יודע אני לכתוב פתיחות והקדמות גדולות לנסיעתי הקטנה כאחד ה“נוסעים” הגדולים אשר בארץ!

---

צליל הפעמון נשמע. מרכבת הברזל משה ממקומה, ואנחנו הבטנו איש בפני אחיו והיינו שמחים.

בלי שים לב נשאתי את עיני ואראה לוח קטן מודבק אל כתלי חדרי המרכבה, ועליו כתובים דברים אחדים בלשונות שונות.

– השומע אתה את שפת הארץ? שאלני רעי אשר ידע את פינלנדיה יותר ממני.

– את השפה הרוסית? עניתי וערבתי שאלה בשאלה.

– לא, את שפת השוידים או את שפת הפינים אנכי אומר אליך. בפינלנדיה לא תמצא בלתי אם אחד מאלף אשר יבין את השפה הרוסית, והעם אשר בה מדבר חציו שוידית וחציו פינית, וגם את שפת האשכנזים לא יבינו בלתי אם המעט…

נסיתי לקרוא את הכתוב על הלוח אשר לנוכח עיני: “טאבאקסרעקנינג ער הער פערביודען” ואדע את המלים השוידיות האלה על פי שפת אשכנז, ואבין אותן לאמר: אסור להעלות בזה את עשן הטאבאק; ואולם שבתי ואקרא את הדברים האלה הכתובים גם בשפת פינית לאמר: Tupakan polto ou tuwis ולא הבינותי מהם דבר, כי זרה השפה הזאת מאד ואין לה דבר עם השפות הרומניות והגרמניות והסלויות.

– אבל מדינת פינלנדיה הלא על ארץ רוסיה נחשבת, ואיך אפוא לא יבין העם היושב בה את הלשון המתהלכת בארץ?…

“בילואסטרוב!” קרא פתאם הפקיד אשר על המרכבה. והמרכבות עמדו תחתיהן במקום התחנה ההוא, אשר שם הגבול בין רוסיה ובין פינלנדיה.

המחזות בבית-המכס אשר שם אינם שונים הרבה מן המחזות אשר בבתי-מכס אחרים. הנוסעים אומרים כי את חפציהם אשר אתם מסיעים הם לצורך עצמם, והשוטרים אינם מאמינים להם ומטילים עליהם את המכס. הנוסעים אומרים כי את חפציהם אשר נמצאו באמתחותיהם מביאים הם לקרוביהם וגואליהם היושבים בבתי-הקיץ אשר מעבר מזה לגבול, והשוטרים אינם מאמינים להם ודנים אותם דין סחורה ומטילים עליהם את המכס. קולות, קולות שונים, צעקות, צעקות שונות, בהלות, מהומות, צליל הפעמון – והמרכבה משה ממקומה.

כחץ מקשת תעוף המרכבה על פני המסלה, ממעמד אל מעמד ומתחנה אל תחנה. הנה לנוכח עינינו טריאקי, הנה רייואלא, הנה תחנות ומעמדות אחרים, וכל הדרך הארוכה לא תארך בעינינו בלתי אם בזמן הקריאה אשר יקרא הקורא את התחנות הכתוכות ויחנו באתם, ויסעו מאתם ויחנו במרה, ויסעו ממרה ויחנו באילים, ועוד ועוד. – ואני בעד החלון נשקפתי וארא את השדות ואת העמקים ואת ההרים עוברים על פני כברקים. ואת תלמי השדה ראיתי והנה הם מטים עקלקלותם לנגד עיני והקוים הארוכים נעשים עגולים עגולים, ואת הסכות הקטנות אשר בעמקים ראיתי, ואת האהלים אשר נטיו על ההרים –

איך, עת הפלאות? איך עת הזהב, עת אופיר, עת השיר והזמרה? איך העת הטובה אשר ישבה בת-השירה בתוכנו ועינינוּ ראו אותה בכל מקום ומקום ובכל שעה ושעה? מחגוי הסלע נשקפה אלינו ומסתר המדרגה, מערוץ נחלים ומשיח השדה, מעפר הארץ ומארובות השמים בכל מקום ומקום מצאנוה, בכל יום ויום ראינוה. ותמלא הארץ שירה וזמרה, ותמלא אותן גם נפשנו אשר בקרבנו… התזכרו עוד את הימים הטובים, ימי הנסיעות והנוסעים אשר היו בארץ בטרם נפוצו מסלות הברזל על פני האדמה?

ברגל עברו את הארץ לארכה ולרחבה או בעגלה ישבו ויתנהלו לאטם, ועיניהם היו בראשיהם לראות ולהתבונן היטב אל כל דבר ודבר: על כל קוץ וקוץ ועל כל דרדר ודרדר, על צפור בודד על גג ועל הגג אשר מתחתיו, על עצי היער ועל אשד הנחלים, על הנמלה ועל העצל העומד עליה, על צליל הפעמון אשר בצוארי הצאן ועל חליל הרועה הקטן, על רגליו היחפות ועל השוט הארוך אשר בידו, על היהודי המוזג אשר בכפר ועל הרועה הקטנה עם שערותיה הצהובות. את הכל ראו האנשים הטובים הגדולים ההם וגם באזניהם שמעו את הכל, וישמעו גם את משק כנפי הצפרים ואת קול הזמיר מבין העפאים –

אשרי עין ראתה כל אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו! אשרי אזן שמעה כל אלה, הלא למראה האותיות המתות על פני הגליון דאבה נפשנו! עתה אין לנו שירה ואין לנו זמרה, אין לנו רועים ואין לנו רועות, אין לנו נמלים בעבודתן וצפרים בשירן ובזמרן. כי לא ברגל ולא בעגלה אנחנו עוברים את הארץ בלכתנו למסעינו, כי אם במרכבת מסלת-הברזל, ומיום שנבראה מסלת-הברזל פסקה השירה ובטלה המליצה, והנוסע ההולך לראות את הארץ אין לו דבר בלתי עם העשן היוצא מארובת הלוקומוטיף וקול החליל הקורע את עור התוף אשר באוזן, והלוח לנגד עיניו אשר כתוב עליו: אסור להעלות בזה את עשן הטבק. – על מה אנחנו יושבים פה, אם חפצים אנחנו לראות את הארץ? למה לנו המרכבות והמסלות האלה ומה מידיהן נקח?

בבואנו לרייואלא עזבנו את המרכבה ועברנו בעגלה את המקום ההוא עד בואנו לסטרא-פילניא – מקום שם אחד מאוהבינו יושב.

---

“ברוכה לי את, פינלנדיה! ברוכה לי את, ארץ טובה רחבה ארץ חמדה ומלאת כל חן! ברוכים לי אלפי נחליך ונהריך, ברוכים לי אלפי עציך ויעריך, ברוכים לי סלעיך ואבניך, ברוכים לי הרריך ופסגותיך! הנה אדמתך אבן ומן האבן יוצא העץ ומן הסלע יוצאת כל תבואת הארץ, ועיני כל העם רואות את הפלאות האלה. ברוך תהיה לי סלע גדול, סלע מגור, סלע אשר לך קורא השם פינלנדיה! ברוך תהיה לי!…”

רעי אשר עמד על יד ימיני אחז אותי בידו החזקה ולא נתנני לכלות את מליצותי הטובות אשר דברתי באזני האויר בנוח עלי רוח השירה. המקנא אתה לי, איש רע הלבב?

– רב לך, יקירי, רב לך! הן טרם ידעת עוד את הארץ אשר עליה אתה הולך. עצור נא במלים וכלא את רוחך בקרבך עד בואך לראות את פלאות הארץ, את אימטרה, והיה בראותך את אשדות המים אשר שם, ונתת את פיך לשיר שירה חדשה, הללויה!

מחר או ביום מחר השלישי אנחנו יוצאים מזה לבוא עד ויבורג, ומשם נעבור בעגלה לבוא עד אימטרה.

---

היש לאיש כמוני תקוה להיות “נוסע” כאחד הנוסעים אשר בארץ? האם לא מצא בי הקורא את המדה הטובה, כי יודע אנכי לדבר ולספּר מלוא הגליון האחד, כאחד הנוסעים הגדולים אשר בארץ? –

במכתבי השני אנסה את כחי שנית.

מכתב שני: סואמאלאי, בחדש אוגוסט.

– – בעזבי את מרכבת-הברזל ובדרכי על הרצפה אשר לחצר מסלת-הברזל בעיר ויבורג, בערה השמש ותזרח על כל פנים, וכל העומד נגדי וכל היוצא לקראתי שמח עמי שמחה גדולה, והחומות רקדו כאילים גם הן… האם משגה היה עמי? האם רק אור השמש המתוק הוליד לי את אלה ויקסום לי את הקסם המתוק הזה?

גם אנכי הייתי אך שמח! בשעה שאחד מנושאי-הכלים אשר בחצר נשא מלפני את אמתחתי לשימה באחת העגלות העוברות בעיר ואני הולך אחריו, עברו על שפתי בבלי דעת שני הבתים הראשונים מן השיר “רהמפּסניט” להיינה: “כאשר נכנס המלך אל היכל הזהב אשר לבתו, צחקה הנערה וגם נערותיה צחקו וגם הסריסים צחקו וגם החנוטים צחקו וגם הספינכסים צחקו…”

אבל “נוסע” אנכי היום חוזה חזיונות וכותב דמיונות ומליצות!

בספר-הרשימות הקטן, אשר אני נושא אתי בצלחתי, מוצא אני היום רשימות וציונים אחדים כתובים בעט-עופרת להיות לי לזכרון בדבר ויבורג ואימטרה וארץ פינלנדיה בכלל. אכן מסופקני מאד אם יבין הקורא את הרשימות ההן, לא אמרתי לשים אותן לפניו כמו שהן. בספר-הרשימות ההוא אני מוצא כתוב לאמר: “היהודים – בערך ¼1 אל 5000; הירוצון בסלע סוסים? ירוצון; ויבורג – ויניציאה; סואמנממא – ארץ אלף הנהרות; המצות בויבורג; הרבות הארמון הישן – בן שש מאות שנה; מונרפּו – “מנוחתי”; מעין של נרצים; 28 ארובות מים; ריכרד וגנר וספר הזכרון באימטרה; האבנים הקטנות; שאלת היהודים; אני ובעל-הבית” – ועוד רשימות כאלה וכאלה. האם יבינו הקוראים את הציונים החתומים והסתומים האלה לו אמרתי לשים אותם לפניהם כמו שהם? הן לא יבנו! ואולם שאלו נא את אחד “הנוסעים” אשר בארץ, והגיד לכם איש כזה כרגע משפט רשימות כאלה. יש אשר ירשום הנוסע בתוך ספרו זה קוים ותוים או נקודות ומעטים אשר איש לא ישים אליהם לב, ובבוא יומם וראינו כי יבין אדוננו הנוסע לבנות בקוים ובנקודות ההם בנינים גדולים ולכתוב ספרים הרבה אין קץ. יש אשר נמצא בתוך ספר-רשימות כזה מלים אחדות אשר לפי ההשקפה הראשונה אין להן דבר עם גוף הענין, ואולם איש נוסע זקן ורגיל יודע את המלאכה אשר לפניו, ופרי המלים ההן יהיה לספר גדול. אני, למשל, ראיתי פעם אחת ספר הרשימות אשר היה לאחד הנוסעים, ושם מצאתי רשימה קטנה כתובה לאמר: “בתי הגיעה לפרקה. אין לי פרוטה לפורטה. אי מזה אקח”? ומקץ שבועות אחדים הדפיס האיש הזה ספר-מסעות אשר כתב האם לא היה ספרו זה פרי הרשימה ההיא אשר היתה בספרו?

אבל בעברי ברחובות עיר ויבורג על יד חברת רעי, לא חשבתי את המחשבות הרעות האלה, כי שכחתי בעת ההיא על אדות הספרות והסופרים והמחברים והנוסעים וכל עדת “הנאורים” האלה אשר לנו, ואהי אך שמח. – השמש זרחה על הארץ ותצחק לפנינו, ואיך אפוא לא נצחק בקרבנו גם אנחנו?

---

הרחובות יפים והבתים אשר לשני עבריהם חדשים; כי פעמים רבות עלתה העיר העתיקה הזאת על המוקד וכפעם בפעם נבנו בתים חדשים. ובלכתנו בתוך העיר לא נלך דרך ישרה, כי אם הרים נעלה ועמקים נרד, פעם בכה ופעם בכה; ויש אשר נעמוד בקצה הרחוב השני נראה והנה הוא יורד אל תוך בקעה גם הוא, והרחוב עשוי כחצי-קשת נטויה. ואל כל המקום אשר נשא עינינו וראינו והנה מים מים, מים! חוף הים מעבר מזה ונחלות ונהרים מעבר מזה, והעיר יושבת בתוך המים. בעל בית-המלון אשר אליו סרתי קרא באזני את העיר הזאת. בשם “וינציאה אשר בפינלנדיה”, ואולם אנכי כבר הסכנתי והתרגלתי בשמות המושאלים באלה. את וילנה יקראו בשם “ירושלים אשר בליטה”, ואת שוק הירקות אשר בעיר מולדתי קרא מלמדי תמיד בשם “לייפציג הקטנה”.

מדי לכתנו עברנו את פני אחד מששת בתי-התפלה הגדולים אשר בעיר.

– היש בית-תפלה גם ליהודים אשר בעיר? שאלתי את רעי אשר ידע את העיר ואת פינלנדיה יותר ממני.

– עד שאתה שואל אם יש בית-תפלה ליהודים, שאל אם יש בזה יהודים בכלל.

– היש יהודים בעיר הזאת? שאלתי ואמלא את מצות רעי.

– עד שאתה שואל אם יש יהודים בעיר הזאת, שאל אם יש יהודים במדינת פינלנדיה בכלל.

אמנם צדקו דברי מדריכי ומורי זה. בכל ערי מדינת פינלנדיה גם יחד לא נמצא בלתי אם כחמש מאות אנשים יהודים, והם בטלים במעוטם ואין ישובם נכר – מאין אפוא יודעים גם הפינים לשנוא את היהודים כאחד העמים האחרים? מי גלה להם רז זה כי מצוה לשנוא דוקא גוי זה?… המים המו וישוקו מדי עברנו את הגשר אשר בעיר, ומענה לא מצאתי.

על יד הגשר הזה אשר עברנו ראינו את חרבות הארמון העתיק אשר בנה אותו בונה העיר זה שש מאות שנה. ירק האזוב מכסה את שרידי האבנים ההרוסות ההן, וגם מבין הפרצים והבקיעים הרבים יצמח האזוב, והרואה יעמוד רגע אחד אל מול פני החורבה הזאת ולבו עליו יכאב ולא ידע מה. הארמון העתיק הזה היה בשכבר הימים לשם ולתהלה בארץ. בארמון הזה ישבו מושלי הארץ ורוזניה, מהארמון הזה יצאו חקים ומשפּטים לכל הארץ; אל הארמון הזה חתרו אויבים רבים לגשת ולא יכלו, כי המים לו חומה מכל עבריו וכאשר יוסר הגשר מלפניו לא יוכל איש לגשת עוד אל האי. מדוע יהמה בנו לבנו למראה שרידי פליטי בנין עתיק?

עוד הפעם עלה על לבי משפט ישראל וגורלו! מדוע יהמה בנו לבנו למראה שרידי פליטי הבנין העתיק הזה?

רגעים אחדים עמדתי אל מול פני החורבה ואביט בה, וארגיש בנפשי כי יגוני יגבר בי מרגע לרגע…

– הידעת את “המצוות” אשר יאפו בויבורג? שאלני רעי פתאם. – בויבורג יאפו האופים עוגות מצות הידועות בשם “קרינגלאר” פיצות, והמצות האלה נשלחות אל כל ערי המדינה ונודעות הן לשם ולתהלה גם במדינות חוץ לארץ, כי המצות האלה אם נושנו תטעמנה מאד לחף האוכל; וכמדומה לי שאין עתה לעיר ויבורג דבר אשר בו תוכל להתפאר זולתי המצות –

---

– אשרי מי שבא לכאן! – ענה רעי ואמר בבואנו ביום ההוא אל הפרבר “מונרפו” ( “Monrepos” מנוחתי) אשר על יד העיר.

גם אנכי עניתי אחריו “אשרי”, אחרי ראותי את הפרדס הנחמד הזה, אשר יחיד הוא במינו בארצות הצפון העליונות. עד כמה פעמים התחייבתי אני בנפשי ביום ההוא לא אדע, כי לא אדע עד כמה פעמים קראתי ביום ההוא את הקריאה: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! – על הפרדס הזה שרו משוררים את שיריהם, על הפרדס הזה כתבו סופרים את ספריהם; ואולם האיש אשר לא ראה אותו בעיניו לא ראה חמדה טובה מימיו. הסוכה אשר בתוך הפרדס וכל אשר מסביב לה יפליאו את עין הרואה והפרחים והעצים והפסילים יקחו את לבו. בלכתנו בתוך הגן יתורו עינינו אחרי ההיכלים הנפלאים ואחרי מצבות-הזכרון אשר על הסלעים. אין לך גבעה אשר אין עליה היכל נחמד או חורבה עתיקה, ואין לך בקעה אשר אין בה בית עזוב להתבודד בו. ואם נבוא עד ככר מצודת-לודויג ומצאנו שם את קברות משפחת בעלי הגן, הם ילידי הברונים ניקולי, ומשם נבוא עד מגדל-מרים ועד המעין אשר לנרציס. על יד המעין הזה נראה את פסל תמונת נרציס המביט אל פני המים, הוא העלם נרציס היפה הנודע לשם בסכלותו, אשר הביט אל פני המים וירא את פניו היפים ויתאו את יפיו, ותחשק נפשו בנפשו –

---

העגלה היתה רתומה לשני סוסים קלים, ובה יצאנו לפנות ערב את שער העיר ויבורג לבוא דרך רטי-ירוי אל אשדות-המים אשר באימטרה.

העגלון לא הבין את אשר דברנו אנחנו אליו ואנחנו לא הבינונו את אשר דבר אלינו הוא. אבל מה בכך? הלא כבר התרגלנו בעבודה זו בקראנו את אשר יכתבו לנו סופרינו ומחברינו, ויש אשר נדמה בנפשנו כי פינית ידברו אלינו, אשר אין אנחנו נזקקים לה.

נהרות ונחלים, יערות וסלעים, מנהר לנהר, מנחל לנחל, מיער ליער, מסלע לסלע – אין קץ ואין סוף להמה. הפינים יקראו את ארצם בשם סואמנמאא, על שם אלפי הנחלים אשר לה; ואולם עינינו לא יתורו אחרי המים הרבים האלה כאשר יתורו אחרי הסלעים ואחרי היערות אשר לא יתמו. עצי יער יכסו את פני כל הדרך אנחנו עוברים בתוך היער, ובמקום אשר יתפרדו העצים כמעט, וראינו את ההרים הנשקפים אלינו מן הערפל, וסלעי מגור עולים לפנינו מעבר מזה ומעבר מזה; ואם נביט לארץ ונראה כי על פני סלע גדול תעבור עתה העגלה אשר בתוכה נשב. “הירוצון סוסים בסלע?” נשאל גם אנחנו כאשר שאל הנביא בעתו; ואולם עינינו הרואות כי ירוצון הסוסים בסלע. בנפול סוסך אל תשמח, אדוני העגלון! במדומה לי שבנפול הסוס ברדתו מהר סלע אשר כזה לא יקום עוד אחרי נפלו. – אדמת הסלעים ההם, וגם את תלמי שדותיהם יעבדו האכרים על פני הסלעים, והחוצבים בהרים ובסלעים האלה יקחו להם את החלמיש לסחור בו אל ערי רוסיה.

אבל רב לי! הן אינני חלילה “נוסע” באמת, אשר אומר לכתוב על כל קוץ וקוץ ועל כל סלע וסלע. לא עלי המלאכה הזאת לגמור ואף לא להחל!

בבואנו לרטי-יריו עמדנו לנוח. בשדה רטי-יריו ראיתי ארובות-מים אחדות מעשרים ושמונה ארובות-המים אשר בין ויבורג ובין וילמנסטרנד. ארובת-מים כזאת היא מקוה מים רבים אל ארובה אחת בתוך הנחל, למען הוריד את האניה העוברת מן הנחל אשר גאו מימיו אל הנחל אשר לרגליו. – לפנות בקר עזבנו את הככר הזאת.

נהרות ונחלים, יערות וסלעים – הכל כדאתמול. המולת המים עולה באזנינו, ושאון עצי העיר בעבור הרוח; והעורבים היושבים על ראשי העצים גם הם קוראים כדאתמול. עוד חמש עשרה פרסאות – עוד עשר – עוד חמש פרסאות ואנחנו נבוא עד המטרה.

קול רעש והמולה ושאון גדול מאד תשמענה אזנינו פתאם – ועוד ארבע פרסאות בואכה לאימטרה.

האם קול אשדות אימטרה הוא הנשמע למרחוק?

מכתב שלישי: סואמאלאי, בחדש אוגוסט.

“אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי ביום, ברוך תהיה לי בלילה; ברוך תהיה לי לאור החמה, ברוך תהיה לי לאור הלבנה; ברוכים יהיו לי מימיך, ברוכים יהיו לי אשדותך; ברוך יהיה לי שצפּך הגדול, ברוך יהיה לי קצפּך הלבן; ברוכים יהיו לי גליך, אשר לא ישתקו אף רגע, וברוך יהיה לי קול שאונך הסואן וסוער, וסוער וסואן, ולא ידום ולא יחדל ועולה אלי ונכנס אל תוך אזני ובא משם אל קרב לבי ועורר בי זכרונות ימי ילדות וימי אורה ותרועת גיל. ברוך תהיה לי כל הימים, כאשר ברכוך אלפי האנשים אשר חרדו אליך כמוני מצפון ומים ומיתר כנפות הארץ לראותך ולהתענג עליך – ברוך תהיה לי אימטרה, אימטרה!”

בעמדי על הסלע הגדול היוצא אל תוך האימטרה ובקראי פרק שירה זה, נשאתי עיני בבלי דעת אל רעי העומד עמי וארא את הלעג אשר התלונן על שפתיו ברגע ההוא, ואבין כי סכלות היתה בי בהתמכרי רגע אחד אל רוח השירה בימי קיטור ואלקטרון אלה. אז האדימו פני רגע אחד ואדום, ולא הוספתי לדבר עוד.

אמנם רואה אנכי עתה באספקלריה מאירה כי הני איש לא יצלח למלאכת הנסיעה, ועטרת “נוסע” איננה הולמתי כלל וכלל. איש כמוני נוסע בדרך וכותב את דברי מסעו מויבורג ועד אימטרה בשתים או שלש דלתות, ובא עד אימטרה ועומד אל פני האשד ומתפעל ממנו והולך וקורא פרק שירה ואינו יודע כי במעשי נערות כאלה יהיה לשחוק. היש בי כח להכזיב את הדברים האלה? האם כך הוא דרכו של נוסע? הלא אינו כן! נוסע כי ילך בדרך וראה עצים אחדים שאינם רחוקים איש מאחיו יותר מכפי השיעור, אז עליו לכתוב פרקים אחדים בדבר הגזלנים בכלל ובדבר הגזלנים שהתנפלו עליו בפרט, ובדבר החיות הרעות בכלל ובדבר החיה הרעה שאכלתהו בפרט, ובדבר הארי והזאב והדוב והנמר והברדלס שהוא נפרזא לדעת ר' יהודה ואפא לדעת ר' יוסף. וכן בעברו על פני טפות מים אחדות, למשל מברדינסק ועד קרטש, עליו לספר כי ה' הטיל רוח סערה גדולה אל הים והאניה חשבה להשבר; אבל אניה תחשב דרכה וה' יכונן צעדיה, ובכן נשא הרוח את האניה ויטילה אל אי שמם ועזוב ותעמוד שם ארבעים יום וארבעים לילה, ולפנות בוקר יום הארבעים ואחד צנחה האניה לפתע פתאם מעל האי ותלך בסערות תימן עד לב הים, ואיש לא יכול לעצור אותה בדרכה וגם המלחים חתרו לשוב אל היבשה ולא יכולו, כנודע מן ההפטורה למנחה של יום הכפּורים, ואז קמה המחשבה אשר השבה האניה להשבר, ותשבר, ולא נמלט ממנה איש, וירדו כלם במצולות כמו אבן. ורק בחסדי ה' כי לא כלו ולא תמו, בא דג גדול ויבלע אותו, את הנוסע, ויקיאהו אותו ואת ספרו ואת כל המעשה אשר עשה לנו, וכו' – כך היא דרכו של נוסע! אבל אני מה כי אבוא גם אנכי לעמוד במקום הגדולים האלה? אני עברתי את היער הגדול מויבורג ועוד אימטרה, וכן רחפתי גם בסירת דונה על פני המים שעות אחדות, ומאומה לא הבאתי אל הקורא להפליא אותו, או הוא כי נשמתי איננה מסוגלת כלל לעבודת הקדש הזאת, היא עבודת הנסיעה, וכל הדברים אשר אנכי דובר היום לא יתנו ולא יוסיפו.

לא יתנו ולא יוסיפו – אבל מה לי ולכל הדבר הזה? מה לי ולכל הזוהמא והחלאה אשר הכניסו סופרינו “הטובים” אל תוך ספרותנו החדשה? מה לי ולהם? אכן יש יופי ויש הוד ויש הדר אשר כל טנופת לא תטנפם עוד ואם נראה אותם ושכחנו את כל העמל אשר שבענו ולא נדע עוד רע, ואז נשכח גם את הלעג אשר על שפתי אוהבינו, ובקול גדול נקרא את פרק השירה: אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי וכו'…

---

מה משפט אשד-הנחל באימטרה?

שומר המצפה העומד אל פני הנחל דבר אלי אשכנזית ויספר לי בחמשה רגעים דברים רבים אשר לא יכילם ספר שלם. – זה לנו יותר משלש מאות שנה אשר עלה הרעיון בלב מביני דבר לחבר את יאור סיימה עם מפרצי לשון-ים הפיני; ואולם כאשר נקרעה ממלכת פינלנדיה לקרעים לא יצא הרעיון ההוא לפעולה ולא זכרו אותו וישכחוהו. ורק כאשר התאחו הקרעים ההם בשנת 1809, העלו גם את הרעיון ההוא שנית על לב ובשנת 1826 באה אגודת אכרים אל הקיסר ניקולי הראשון לבקש מלפניו על הדבר הזה, והקיסר מלא את בקשתם ברצון טוב, ותחל המלאכה בשנת 1845 ובשנת 1856 כלתה.

רבים רבים נמצאים בין השמים ובין הארץ אשר הוקריני ופילוסופינו אינם יודעים אותם. היודעים הם, למשל, כי בימינו נמצא איש יהודי אשר למענו נטבע מטבע מיוחד ועשוי לשמו להיות לו לאות-כבוד על לבו? היודעים הם, למשל כי בעיר ברלין בשער המלך יושב איש יהודי אשר הקיסר וילהלם חפץ ביקרו? – אמנם אנכי אינני יודע אל נכון כיום הזה את אשר קראו בדורות הראשונים בשם שער המלך ולא אדע את סדר הישיבה אשר ישבו בשער ההוא האנשים אשר חפצו המלכים-ביקרם. אנכי בברלין ראיתי פעמים רבות את שער “הארמון הישן”, וגם את שער “הארמון החדש” אשר ברחוב האלונים ראיתי, ואעבור אותו לא אחת ושתים, והשוער הראה אותי את כל שכיות החמדה אשר בבית המלך, וגם את חדר-העבודה אשר לקיסר וילהלם ראיתי, ואת קסת-הסופר ואת המנורה אשר על שלחנו מששתי באצבעותי, ואת היהודי היושב בשער המלך לא ראיתי. ואולם בבחרי הפעם במליצה הזאת אין אני אומר לכון את הדברים כהויתם, והקוראים יבינו מדעתם כי אין חפצי בלתי אם להעביר לפניהם איש יחודי הקרוב למלכות.

בבית-הזמרה בברלין, באחד התאים הראשונים אצל במת המשחקים, רואים אנחנו בכל ערב וערב איש זקן ונשוא פנים, והאיש הזקן הזה הוא אחד האנשים הכי-נכבדים אשר בעיר הבירה. קטן הוא בקומתו, והזקן אשר יסוב את לחייו שיבה זרקה בו, ואולם על פי שיבת זקנו זה לא נדע עוד להביא חשבון כי בן שבעים וארבע שנים הוא האיש; כי הנה גם מלבושיו לבשרו כלולים בהדרם ועשוים כמלבושי אחד מבני הנעורים והאיש מתאמץ בכל הליכותיו ובכל דרכיו להראות כאיש צעיר לימים. האם השירים והזמירות ימשכוהו אל בית התיאטרון מדי ערב בערב? האם נותני הזמירות בלילה ימשכוהו אחריהם? מי יודע! הרבה פעמים נראה האיש בשבתו נשען על הכרכוב אשר לחלון התא, והוא עיף ויגע וישן שנת ישרים – ואנחנו הן ידענו כי האיש אשר הזמרה תקח את לבו לא ינום ולא יישן בשבתו בבית-הזמרה בברלין. האם המחוללות והמחוללים יביאוהו עד הלום מדי ערב בערב? מי יודע! הרבה פעמים נראה האיש והנה בצאת המחוללות על הבמה יתעורר ויזורר וקנה זכוכית מגדלת יחגור על עיניו להיטיב לראות, ואחרי כן ילך ויפן ממנו גם רוחו זה, ועוד מעט והנה מתוקה שנת האיש כבראשונה. או האם יבוא האיש מדי ערב בערב לבית-הזמרה להראות את כל הבאים והנאספים כי יושב הוא באחד התאים הראשונים אשר אצל תאי בני המלך?

ושם האיש הזה כהן. והוא הממונה על הקופה אשר למלך. ואולם באמרנו “כהן” לא נצא ידי חובתנו, ועלינו לקרוא אותו בשמו המפורש: “האציל מוריטץ לבית קהן (משה כהן) נשיא”. ואף אמנם נשיא האיש הזה, כי הדוכס קובורג נתן לו את אות הנשיאות בהיות מעלתו מעלת ברון. ואוהביו הרבים היודעים כי זה משה האיש אוהב לשמוע את תאריו בשלמותם, קוראים אותו בפניו בשם: “האציל הברון לבית קהן, נשיא מדסוי”, ואף מבטיחים הם אותו כי עובדים הם למענו העבודה הגדולה להביא לו בעוד ימים אחדים את התואר “גרף”, ומשה כהן ישמע להם בדברם וישחק שחוק ילד תמים. אכן דבר חדש הוא בימינו לשמוע את השם המפורש “הגרף כהן”, אם כי יודעים אנחנו בארץ צרפת איש אחד המכונה בשם "הדוכס די-לוי (לוי); ואולם הדוכס הזה מבית לוי איננו יהודי, וגם אבותיו לא היו יהודים מעודם וגם אבות אבותיו לא עמדו על הר סיני, והוא נוצרי ממשפחת נוצרים בפרבר סן-ג’רמן. וגם בארץ איטליה אין אנחנו יודעים בלתי-אם יהודי אחד אשר זכה להיות נקרא בשם הכבוד “האציל לוי”, והוא פרופיסור ללמודי הרפואה בעיר פלורנציה. ואולם צרפת ואיטליה שונות הרבה מן הארץ הברוכה אשכנז, ולכן בשמענו בארץ הברוכה הזאת את השם “ברון כהן” יוצא מפורש מפי אלפי אנשים, וידענו כי פלאות נעשו לעינינו.

– אכן לא רק בתארו נפלא האיש הזה מכל האנשים, כי אם גם באותות-הכבוד אשר לו. הכוכב של הנשר האדום מן המעלה השניה נתון לו, וכן נתונים לו אותות הצלבים הגדולים מחצר מלכות בוריה ודסוי, קובורג ובדניה; ומכלם הכי-נכבד אות הצלב הגדול למצביאים מבית הוהנצולר, והאות הזה היהי לנו לאות עד מה גדול כבוד השולחני הזה בעיני קיסר אשכנז! העיר ברלין היתה כמרקחה, פרוסיה שמעה ותשתומם ואשכנז לא יכלה להאמין בהשמיע דבר המלך כי אות הכבוד הזה נתון לברון קהן, וביותר הפליאה השמועה הזאת את לב העם, בראותו כי קבל היהודי את אות-הכבוד הזה ביום אשר קבל אותו גם פוטקמר המיניסטר! ואולם מלבד כל האותות האלה קבל משה קהן עוד אות אחד נפלא במינו. האות הזה יחיד הוא בארץ ואין עוד שני הדומה לו, וגם הבקיאים בטיב המטבעות והמוניטין ואותות-הכבוד לא יכירו ולא ידעו את האות הזה, אם כי גם הוא אות מאותות הכבוד אשר לממשלת פרוסיה. וזה הדבר: בקום המלך פרידריך וילהלם הרביעי לתת אות-כבוד לאיש היהודי כהן, עלה רעיון על לבו לאמר: הנוכל לתת לאיש אות-כבוד אשר חרות עליו הצלב הנוצרי והאיש הזה איננו נוצרי בלתי אם בן אמונה אחרת? – אז תאר המלך בעצם ידיו את ציור האות הזה, ובמקום הצלב כתב את אותות שמו, וכן טבעו הטובעים אות-כבוד חדש במינו ויחיד בעולם, ומי יודע אם לא יבואו ימים ואות-הכבוד הזה יהיה לראש שכיות החמדה באחד מבתי הסגולות היקרות במציאות?

הקוראים יבינו מדעתם כי איש אשר אלה לו גם מעשיו ופעולותיו רבים ורצוים מאד. עוד בהיותו בדסוי החל כהן בעוד עבודתו לנשיא הארץ. אביו היה שולחני והוא נחל את שלחנו אחריו, וראשית עבודתו היתה למען הדוכס מדסוי. אז באו ימי המהפכות בשנת 1848, ויורש העצר בפרוסיה בא בין המצרים ויבקש לו סך מאת אלף הטאלר בהיותם נחוצים לו מאד, ומשה הכן הביא לו את הכסף, ואת החסד הזה לא שכח לו הלוה גם בהיותו למלך וגם בהיותו לקיסר. היהודי היה לממונה על הקופה אשר למלך, וילד מחיל אל חיל, וילך הלוך וגדול, ובין התארים אשר בראש גליונות מכתביו מוצאים אנחנו גם את הדברים: “השלחני אשר לחצר מלכות פרוסיה והממונה על הקופה אשר להוד הקיסר” – וכל מחשבותיו וכל מעשיו עולים כלם בקנה אחד להגדיל ולהאדיר את הקופה ההיא, וחפצו זה בידו יצלח. ועיני הקיסר רואות ולבו יגיל בקרבו, ולא אחת ושתים יכתוב הקיסר בעצם ידו אל היהודי כהן כדברים האלה: “כהן אהובי! אחרי רואי ראיתי גם הלום את אשר עשתה ידך למעני בפעם הזאת, והנני נותן לך את תודתי ואת בריתי שלום. וילהלם”. – והיהודי עושה את מעשיו שלא על מנת לקבל פרס, כי אם באהבו מאד את מלכו ואת ביתו. והיודעים את כהן יודעים גם את רחשי לבו אלה ואת אהבתו הגדולה אשר הוא אוהב את כל הנקרא בשם הוהנצולרן והנה הם אומרים כי מנויה וגמורה היא אצל כהן לשום את יורש-העצר ליורש ביתו אחריו, וכל רכושו אשר לו לא ינחיל את בתו יחידתו כי אם את יורש-העצר. והקיסר גם הוא יודע את רחשי לב עבדו הנאמן הזה, ועל כן רואים אנחנו כי הקיסר בבואו בין המצרים באחד מעסקי ממון אומר תמיד: “נקראה לכהן ונשאלה את פיו”.

ביציע הראשונה אשר בהיכל יורש העצר פרידריך, המחובר עתה אל היכל הקיסר, שם חדר העבודה אשר לאדוננו הברון כהן, והשר הגדול בארק המזכיר יושב בעליה ונוגף את רגליו לעלות יום יום כמאתים מדרגות ממעל לאיש היהודי! אמנם היו ימים לפנים אשר נתנו לכהן מעון צר בחצר המלך באחת המבואות האפלות, והיהודי בא לפני המלך לספר לו את הדבר הזה כי יכבד הדבר מן המלך לבוא אליו אם תחפוץ נפשו לראות את הקופה פנים אל פנים, ויצו המלך את הגרף פיקלר ויתנו לו את החדר אשר שם יושב היהודי כיום הזה.

– והקיסר מתהלך עם החלפן כאח וכרע, ויש אשר גם לצון יחמדו להם איש באזני אחיו. הנה חג לקיסר וילהלם, חג יום הולדת אותו. כהן יבוא אליו לברכו בשלום. הקיסר ישמע את הברכה ויאמר אליו: “כן אתה דובר, כהן אהובי! ואולם לשמחה מה זו עושה? הן משנה לשנה הנני הולך הלוך וזקן” – וכהן יענה אותו: “אדוני המלך! הנה זקנת ושבת, ובכל זאת אם יתן לי איש מלוא ביתו כסף וזהב לא אעשה בך עסקי חלפנות להחליף אותך בהם!”

וכרבות כבודו בעיני הקיסר כן ירבה וכן יפרוץ כבודו גם בעיני כל אצילי ברלין, וביותר יכבדהו וינשאהו המיניסטר אשר על הממון. ואולם לא לפי כבודו זה יכין כהן את הליכותיו. בחדרים קטנים ישב ואת ביתו הגדול אשר לו בברלין השכיר לאחרים, ובהיותו קמצן יותר מדי יקמץ גם על לפי הדבר הזה את מכסת המסים לאוצר המלך. ואולם אוהביו ורעיו ילעגו לו לפעמים על קמצנותו הרבה, והוא ישמע את לעגם במנוחת נפש ומדרכו לא יט ורק יש אשר לפעמים יעשה משתה לאוהביו ורעיו ולנשיהם ובנותיהם. – והאיש כהן ענו מאד ושפל רוח ואיננו עושה את משמרתו קרדום לחפור בה ולעשות על פיה טובות וחסדים לאנשים אחרים; ובכל זאת יתפאר במשמרתו אשר נפלה לו לחבל, ונפשו יודעת מאד כי הוא פרט היוצא מן הכלל.

פעמים רבות אמר כהן באזני רעיו כי מנויה וגמורה היא אצלו להגיע לשנת התשעים ושלש – כי כן היו, ימי שני חיי אמו.

נוסח אשכנז ונוסח ספרד / דוד פרישמן

XXIII

שלום לכם, אדוני המשכילים, אל תיראו! לא בנוסחאות התפלה אנכי מדבר, כי אם בנוסחאות חדשות אשר הביאו לנו המחוקקים החדשים בימים האלה ובזמן הזה. הלא שמעתם אם לא ידעתם את נוסח אשכנז: כל הזר הבא אל ארצה גרש יגרשו אותו, והביאוהו אל מחוץ לגבול ושלחוהו. וגם נוסח ספרד מודעת עתה בכל הארץ: שר אחד דון איזידורו לופיץ-לפוי עומד ומדבר אילנו השכם ודבר: “שמע ישראל! הנה ארצי פתוחה לפניך כטוב בעיניך, ואתה שוב נא אלינו ונאחזת בתוכנו והיית כאחד ממנו; שובה אלינו ונשיבך, ולא נחדש עוד ימינו כקדם”…

ואני הנני עומד בפתח עינים על אם הדרך; הר עיבל מעבר מזה והר גריזים מעבר מזה, בין הקללה ובין הברכה.

גר הייתי בארץ אשכנז ימים רבים. בעודני נער ירדתי אליה וארא שם מנוחה כי טובה ואגור שם, ולא ידעתי כי יש יום והוא כשואה יבוא. הן משכיל הייתי בכל דרכי ולא נבדלתי מאחי האשכנזים ברב או במעט. בשנות המלחמה הייתי נאמן עם אשכנז ואתאנף בצרפת כל היום; כאשר גברה יד האשכנזים אצל ורמה, אמרתי לכל רעי ומיודעי כי שלש מאות אלף צרפתים נפלו לפי חרב ביום אחד; כאשר ראיתי את ביסמרק ברכבו על סוסתו הנודעת “גרטה” וחכמת סוסה אירה פניה, ברכתי את הרוכב הגדול הזה ואקרא: ברוך שחלק מחכמתו לסוסתו; כאשר חלה כלבו של ביסמרק הנודע בשמו הטוב “טירס”, הייתי מתפלל בשלומו כל היום; וגם שכר שתיתי כל הימים כאחד האשכנזים מלדה ומבטן, וגם בכל חקותיהם האחרות הלכתי וגם כלב טוב גדלתי בתוך ביתי, ולא הייתי נבדל מן האשכנזים המשכילים בכל הימים הרבים אשר ישבתי בארץ מגורי זאת. ואולם פתאם באה הרעה! באחד הימים מימי הרבע האחרון של המאה התשע עשרה בא ביסמרק אל ביתו סר וזעף, – ובבקר – והנה פקודה להיות כל הגרים נכונים לעזוב את הארץ מקץ שלשה ימים או מקץ שנים שלשה חדשים, כי לא תוכל עוד הארץ הטובה הזאת לשאת אותם יחדו עם יתר האשכנזים המשכילים, – לבשתי ולבשת ערות הארץ אנוס אני לגלות את סודי ברבים, כי גם את פּני לא נשאו ביום ההוא. שוטר אשכנזי בא אלי וידבר אלי אשכנזית, וישמיעני בנחת ובנוסח אשכנז, כי נוטל הוא עלי לעזוב את ארץ אשכנז מקץ שלשת ימים. אנכי התחלחלתי; ואולם הפקיד האשכנזי לא התחלחל ולא זע, ויוסף לדבר אלי אשכנזית ולהגות את אותיותיו בנוסח אשכנז, כי מקץ שלשת ימים עלי לעזוב את אדמת אשכנז מטעם המלך ומטעם החק החדש. אז הבינותי כי לא עת להתחלחל היא כי אם עת לנסוע. ואמהר ואצרור את כל חפצי ואת כל כלי, ואעזוב את הארץ הברוכה הזאת, ולא העליתי משם דבר בלתי אם את אותות ההשכלה אשר נחלתי לי שם: את תאותי לשתות שכר ואת כלבי “טירס” אשר הייתי אומן אותו על ברכי.

אחי! הידעתם את המשורר הינה? הידעתם את שירו “יעטצט וואָהין” (ועתה אנה אפנה)? – את השיר הזה שרתי בכל הדרך אשר הלכתי, ואמר גם אני עם המשורר, כי רוח שטות נכנסה אל תוך רגלי לחפוץ להשיבני אל אשכנז ורק ראשי המשכיל יהגה דעות אחרות. גם ארץ אנגליה צרה מהתכנס בה, וארץ צרפת לא תתן לי לחם לאכול, וארץ אמריקה רחוקה היא מעבר לים, וארץ ישראל בשמים היא, וארץ רומיניה לא עשתה עוד את צפרניה אשר הסכינה תמיד להביאן כפעם בפעם בבשר החי, וגם יתר הארצות לא תשלחנה עוד את מלאכיהן לקחת אותי אחר כבוד – ואני אנה אני בא?

אכן רב לי להתלוצץ! לא עת שחוק היא לנו היום וזה, ועל כן אדברה נא בתום לב ובשפה ברורה. לא אבחר עוד לשון ערומים, ולא יאמרו עוד הקוראים כי אך לצון חמדתי לי.

באחד הימים מימי השבועות הראשונים קבלתי מכתב שלוח אלי מארץ ספרד, ואלה דברי המכתב:

ידידי! את שמעך שמעתי ואת אשר נגזר עליך בהיותך יושב על אדמת אשכנז, כי גרשון אותך ואת בהיותך יושב על אדמת אשכנז, כי גרשוך ואת תועה כל היום ואינך יודע את הדרך אשר אתה הולך עליה. גם את תנואותיך שמעתי ואת דעותיך אשר נשאת על הארצות השונות סביבותיך, וכי תעב תתעב את צרפת ואת אנגליה, את אמריקה ואת ארץ פרס ואת ארץ העברים, את רומיניה ואת יתר הארצות, ועל כן נפשי בקשי כי הט לי אזן קשבת ותשמע רגעים אחדים לי ולדברי המעטים אליך היום. אם נא מצאתי חן בעיניך, ידידי הנחמד, מלא נא את בקשתי האחת הזאת, ובאת אתה וביתך וכלבך “טירס” וכל אשר לך וירדת אלי, אל ארצי ספרד המבורכת, וישבת בה אתה וביתך וכלבך טירס וכל אשר לך, כי פניתי לך את כל הערים הגדולות עם הקטנות, ואתה תשב בהן כטוב בעיניך. ואם כל הערים האלה לא תמצאנה בעיניך, ובניתי לך ערים חדשות ויפות מהן, ואמלא לך את כל מחסוריך ואת כל הדברים אשר תאמר לי. רק זאת עשה ובאת אלי כי מחכים אנחנו לך! הנה ארצנו פתוחה לפניך כטוב בעיניך, ואתה הלא ידעת אותה וגם אבותיך ספרו לך (האין זאת?) וידעת כי ארץ זבת חלב ודבש היא; כי פרות בריאות וטובות לנו ועדת דבורים תסובבך תמיד – וחלב ודבש לא תחסר, והיה עקב אשר תשמע לקול הקריאה הזאת ובניתי לך בית תפלה מיוחד, וגם חצר-מות מיוחדת אעשה לך) והתפללת ונקברת כאות נפשך ואיש לא ימנע את הטוב הזה ממך, וגם בכל ענפי המסחר וחרשת המעשה תשלח ידך, ואנחנו נברך את משלח ידך ואת כל המעשה אשר תעשה; דבר לא נקח ממך, בלתי אם מסים אחדים לאוצר המלכות, ואף גם זאת בהיותך בארץ ספרד ולקחת לך אשה מבנות הארץ, והיית לסוחר אדיר ולאזרח נכבד לדורותיו, ועלית את ארבע המדרגות אשר יעלו בהן האנשים החפצים להיות לאזרחים, ואנחנו לא נקח מידך בלתי אם מסים אחדים. – סלח נא לי, ידידי היקר, אם ערבתי את לבי לדבר את כל הדברים האלה באזניך, כי את טובתך אני דורש. ונפשי בתקותי, כי לא תשיב פני ובוא תבוא אלינו במהרה כי מחכים אנחנו לך. שלום לך ידידי הנחמד! ומהרת לבוא אתה וביתך וכלבך “טירס” וכל אשר לך, כי בנפשי הוא. ידידך מאז, מוקירך ומכבדך, דון איזידורו לופיץ-לפוי.

עורך-דין מו“ל מ”ע “פרוגריסי”, חבר לחברת דורשי הגיאוגרפיה וכו'.

את העיקר שכחתי, אם צרור כסף אין עמך, אז יכבד ממני הדבר מאד להביא לך את זכות-השיבה, ולא תהיה לך עצה אחרת בלתי אם ללכת לגור באי קובה אשר באיי הים.

בכלותי לקרוא את המכתב הזה הייתי נפעם, וכמעט לא האמנתי למראה עיני. גילה רינה דיצה חדוה וכל יתר השמות הנרדפים האלה מלאו את קרבי, ואהי כגבר עברו יין, וארוץ כמשגע בשוקים וברחובות כל היום, וגם בלילה בשובי לחדרי לא יכלתי השקט, ואקח את כלבי הנחמד “טריס”, בחיקי, ואביע באזניו את רחשי לבבי בכל לשון שהוא שומע, וכלבי הנאמן בשמעו ובראותו את שמחתי שמח עמי גם הוא. מה מאושר הייתי ביום ההוא ומה מאושר היה גם כלבי!

בבקר השכם קמתי ממשכבי, ואמהר אני וכלבי וכל אשר לי ונעבור את הגבול בואכה צרפת, וגם שם לא התמהמנו, ונקם ונעבור את הרי הפיריניות, ולמחרת היום ההוא דרכה כף רגלנו על אדמת ספרד הנחמדה.

מי יביע אחת מאלף אלפי הרגשות הנעלות והנשגבות וכו' וכו – האם לא כן יאמר המליץ? אבל אני אינני מליץ ואינני כותב מליצות, ועל כן אין הדבר מוטל עלי כלל להביע את האחת מאלף אלפי הרגשות הנעלות והנשגבות אשר מלאו את לבי ואת לב כלבי, בדרוך כפות רגלינו על אדמת ספרד הנחמדה. – בבואנו עירה פמפלונה וברדתנו מעל המרכבה, והנה אנשים רבים מחכים לנו בחצר מסלות הברזל. הראשון אשר נגש אלי היה איש רם ונשא והוא דון איזידורו לופיץ-לפוי העורך-דין, המו“ל את כמה”ע פרוגריסו, החבר לחברת דורשי הגיאוגראפיה וכו והוא עומד עתה בראש הועד לקבלת פני הבאים ארצה ספרד. אחריו נמשך האלוף מ. ל. יינאס, והוא משנה לאיש היושב ראשונה בתוך הועד. אחריו נגש דון סאליסטיאגו פרדיגרו, הממונה על הקופה אשר לאנשי הועד, ואחריו באו החברים הנכבדים הנודעים בשמותיהם: דון יואן אונא, דון יואן רוספידה, דון ריקארדו בלטארן, דון באקעללערו די פוגו, דון ג. דיפרץ, ועוד ועוד וכל אלה באו לקראתי לקבל פני בבואי.

אז יפול דון איזידורו לופיץ על צוארי וישקני – ואני זכרתי ברגע ההוא את דברי רש"י האומר: נקוד על וישקהו.

– שלום עליכם! – קרא אלי האיש הנכבד בעמדו קוממיות וכלו אומר כבוד כאחד הגרנדים אשר בארץ.

– שלום עליכם! – עניתי בשפל קולי, ואני חרד ומורתח.

– ושלום כלבך מה הוא? – שאל דון איזידורו.

– אכבדה נא בעיניך להכירהו גם אותו. הלא שמעת את שמע “טירס”, כלבו של ביסמרק, הנודע בשם “רייבסהונד”. והנה גם כלבי זה הנצב עמך בזה נקרא בשם “טירס”, והוא קרוב ומודע למשפחת כלב הנשיא.

– אמצא נא חן בעיניך להכירהו גם אותו, ונתתי מקום גם לו כאשר כתבתי. ואולם למה זה נשחית דברים והם לא לא יתנו ולא וסיפו לעניננו העומד עתה על הפרק: האם תמצא ארצי חן בעיניך וישבת בה?

– בכל נפשי ומאודי נכון אני להאחז בארץ הזאת, כי על כן באתי בצל קורתך למלאות אחרי כל הדברים אשר אמרת. גם את צרור הכסף לקחתי בידי, כאשר אמרת..'

– אכן חכם אדוני כמלאך אלהים.

אנכי שמחתי מאד לשמוע את הדברים האלה מפי מיטיבי ואיש חסדי זה, כי אמת נכון הדבר אשר גם בארץ מולדתי ובארץ מגורי אמרו עלי תמיד, כי אינני אדם ואולם מעודי לא שמעתי אשר יאמר עלי איש כי מלאך אנכי.

אז התהלכנו אני וידידי דון איזידורו לופיץ וחברת רעיו ונעבור את רחובות העיר, והוא הולך לפני להראותני את יפי העיר ורחובותיה, ואני השתוממתי למראה עיני. מה טובה הארץ הזאת ומה נחמדה ונכבדה היא! וגם אנשיה מה טובים ומה נעימים, כי מי כמוהם יודע משפט הכנסת אורחים! ואני וידידי לופיץ דברנו דברים רבים איש באזני אחיו, והוא הבטיחני אלף אלפי פעמים כי כל הארץ פתוחה לפני כטוב בעיני, ורק מסים אחדים עלי לשקול אל גנזי הממשלה – ואני שמעתי ואשמח, וגם כלבי אשר לרגלי שמח שמחה גדולה.

וטרם נפרד מעלי לופיץ וחברת רעיו בהיות הערב, שאלתי את פיו שנית:

– ובכן ידידי הנחמד, תושב אני בקרב הארץ הזאת ככל תושביה וככל הגר הגר בתוכה, ואיש לא יתיצב לי לשטן, האין זאת?

דון איזידורו לופיץ לחץ את כף ידי בחזקה ויאמר אלי: שלום לך אל תירא! כל הארץ הזאת פתוחה לפניך, ורק את המסים תשקול…

ואחרי כן נפרדנו איש מעל אחיו.

ואולם בהיות הערב ואני בתוך חדרי אשר שכרתי לי הוזה שוכב על משכבי לנוח מעט מעמל הדרך והנה קול דופק על הדלת. מהרתי ואקום ואפתח לאיש הבא, והנה שוטר משוטרי הארץ החדשה הזאת לנגד עיני.

– אדוני! – דבר אלי השוטר הספרדי הזה בשפת ספרדית ובנוסח ספרד – אם לא אשנה למראה עיני הלא איש יהודי אתה, האין זאת?

– יהודי אנכי.

– ואיה אפוא בידך זכות הישיבה למען תוכל לשבת בארץ הזאת?

– דון איזידורו לופיץ-לפוי, העורך-דין ומו“ל את מכה”ע “פרוגריסו” וחבר לחברת דורשי הגיאוגראפיה וכו' קרא אותי ואת ביתי ואת כלבי ואת כל אשר לי לבוא לשבת בארץ הזאת.

– צר לי אדוני להגיד לך, כי נוטל אני עליך לעזוב את העיר ואת הארץ מקץ עשרים וארבע שעות, אחרי אשר אין זכות ליהודים לשבת בארץ ספרד, והדבר הזה מתנגד לחקי הממשלה. – ואתה קומה ולך!

אגבי התחלחל, ואולם ברגע נוכחתי לראות כי לא עת להתחלחל היא, כי אם עת לנסוע.

אז נפרדתי גם מעל כלבי אשר היה נאמן לפני כל הימים, כי לכלבי נתנו את זכות הישיבה, והבוגד הזה במצאו את הארץ הטובה לפניו לא אבה עוד הלוך עמי… ובכן יצאתי בגפי מן הארץ הטובה והרחבה הזאת, אשר אמרתי בצלה אחיה, ואצא ושתי ידי על ראשי.

אכן זה הוא נוסח אשכנז וזה הוא נוסח ספרד!

XXIV

הרופאים בזמננו, בבואם לדבר על “החוטם ותעודתו” באו לכלל דעה אחת כי בשר החוטם אשר לבעלי-חיים הולך הלוך וחסור. גם במכתב-עתי עברי קראתי כדברים האלה לפני ימים אחדים, והכותב הוא רופא בר-סמכא בענינים הנוגעים לחכמת הרפואה, והוא הוציא מלבי את חשש הספק האחרון שהיה לי בדבר הזה. הרופא הזה מבטיחנו, כי בימים מקדם היה החוטם יתר גדול מאד מאשר בימינו, ורק משנתקלקלו הדורות נתקלקלו גם בני האדם ואבריהם וחוטמיהם ואז ניטל טעם החוטם ונתן לבעלי-חיים אחרים, ולכן הוא בא בחקירתו לחקור ולדעת: מה יהיה בסוף החוטם? הלעולמים יארך האף? האם לא יבוא יומו ונספה? ומחקירה לחקירה באותה חקירה הוא בא לידי גמר חקירה כי יש יום והחוטם כליל יחלוף. – חבל על דאבדין!

כף ידי רועדת מדי כתבי את הדברים הפשוטים האלה… האם יד ההרגל היתה בי כי כפעם בפעם כעלות זכרון החוטם על לבי ועלה עמו גם זכרון יהודי? האם הרגבים האלה ידובקו יחד ולא נוכל לצייר בדמיוננו את החוטם שלא יהיה מודבק אליו גם איש יהודי, או איש יהודי שלא ילך החוטם לפניו?

כמה פעמים שמעתי את הקריאה היפה “יהודי!” כמה פעמים קראו אחרי מלא, כמה פעמים הייתי לשחוק וללעג ולקלס, והבל משום שחוטם גדל-בשר היה תלוי לי מלפני – אם אשכחך ירושלים ואם תשכח ימיני, את חוטמי לא אשכח לעולם!

עוד ביום אתמול בשבתי במסבת רעים, אמרה אלי כריסטינה פּבלובנה, כי מוצא חן אני בעיניה, בפרט מצא חן בעיניה השפם העב והשחור בעל שתי הקצוות אשר על שפתי העליונה ולשון רוסית הצחה אשר בפי והלצותי היפות בדבר היהודים ויתר הנימוסים הטובים אשר לי, כל אלה מצאו חן בעיניה מאד מאד, וכטוב לבה עליה הניחה את כף ידה הקטנה על שכמי, ותאמר: “הידעת? כיום הזה לא יכירך עוד איש כי יהודי אתה, ורק… רק…” דם לבי קפא בקרבי רגע אחד, כי ידעתי את מחשבתה: רק החוטם יחטום לי את תהלתי!

גם בלכתי ברחובות עוד צללו הדברים האלה באזני. אנה מפנייך אלך, חוטם גדול ונורא, ואנה מפניך אברח? אם אסק שמים ואם שאולה אציע, החוטם הולך עמי לשלחני! – ברגע זה קראו אחרי נערים שובבים: יהודי! ואני מהרתי לנוס…

והחוטם הולך עמי לשלחני. – ידיד-נעורים היה לי, ויהי האיש הזה משכיל בכל דרכיו והולך בחקות עם הארץ, ואיש ואשה וגם טף אשר ברחוב לא הכירוהו עוד כי הוא אחד משלנו, ורק דבר אחד היה לו לשטן בכל דרכיו, והדבר הזה הוא היבלת הגדולה הנקראה בלשוננו “חוטם”. האיש הנכבד הזה התקצף והתרגז והתעבר ימים רבים, והחוטם לא הניח לו לישון, ויהי לבעל מרה שחורה, ואחרי כן נפל למשכב, ובכל אלה לא הוסר התמיר ההוא מבין עיניו. כמעט ויצא חברי הנכבד מדעתו ולא ידע את אשר היה לו והתקצף וקלל בחטמו ובאלהיו. אכן הוא נפל למשכב, אך החוטם עוד קם ולא זע. אז קרא פתאם את עבדו החדרה, ויושט לו את חטמו ויבקשהו לגמול עמו את החסד האחד הזה ולנשוך בשניו את חטמו עד בלתי השאיר לו ממנו שריד ופליט. העבד עשה כאשר צוהו אדוניו, ומני אז מתהלך חברי ברחובות העיר באין מכלים דבר, ופניו דומות לפני נדבן-עפנדי אשר כמהו גם הוא לא יחסר לו דבר בלתי אם החוטם לבד.

בכלל אמרו לי כי אנשים חסרי-חוטם אינם יקרים במציאות. בסופיה התהלך נדבן-עפנדי ימים רבים והוא איש אשר חוטם אין לו. וכפי הנראה מנהג הוא בבולגריה בימים האלה לעמוד בראש הומיות באין חוטם ובאין חוש ריח – ואולם הדברים האלה אינם נוגעים לי ולענין אשר אני עוסק בו היום.

ובכלל – שואל אני – מה לו לאדם ולחוטם? ותעודת האבר הזה מה היא? מלמדי הזקן אמר לי תמיד, כי החוטם נברא לשאף טבק כל היום, והאומנת הצרפתית היתה אומרת לי, כי האבר הנכבד הזה לא נברא בלתי אם לתלות בו את כלי-המראה – ואולם אם כה ואם כה אין הצד הזה שוה בנזקנו ובחרפתנו אשר אנחנו שומעים כל היום: יהודי! יהודי!

החוטם עומד לנו לשטן בדרכנו יום יום יעמס לנו בושה וחרפה יותר מדי. רעי היה אומר: באזניו יתנכר חמור, בצפרניו – ארי, ובחוטמו – היהודי! וליתר תקף ועז היה אומר את המשפט האחרון הזה בשפת רומית, לאמר:

מה אחריתי? עד אנה אאריך אפי?…

קודר הלכתי בינוני… והנה זה בא מאמר הרופא במכתב-העתי העברי ועיני אורו מרוב שמחה! החוטם הולך הלך וחסר, ויש יום והוא כליל יחלוף ולא יותר ממנו שריד ופליט – אם הבשורה האחרונה היא בשורה טובה לכל יושבי כדור הארץ, לא אדע, ואולם לנו היהודים תהיה הבשורה הזאת כגאולה שלמה וכישועה גדולה!

יהודי בלי חוטם!

הקיר המבדיל האחד הזה אשר הבדיל בינינו ובין יתר גויי הארץ, גם הוא יפול, ולא יוכר עוד יהודי לפני יתר האדם!

מאמין אני באמונה שלמה, כי בוא יבוא הדבר הזה ולא יפול ממנו ארצה, כי הכותב לנו את המאמר בדבר החוטם העתיד לבוא ותעודתו בימינו ובימים הבאים, הוא רופא בקי ומומחה, ואיש כזה לא ידבר ולא יכתוב את אשר לא ידע ברור, הוא כיד חכמתו הטובה עליו הוכיח לנו על פי ידיעות העולם והטבע כי החוטם הוא כעין “גברא קטילא” ואין לו עוד כל חלק לעולם הבא, כי בימים הבאים כליל יחלוף – ואנחנו התלמידים המקשיבים לקולו שמענו את הלקח הטוב הזה, ונוציא ממנו את הדיוקים הדרושים לנו.

אכן לפי שעה רע ומר לי מאד, כי חטמי עודנו ברשותי, ויש לי חוש ריח אשר ימרר את ימי חיי המעטים והרעים.

אשרי המחכה לקץ.

XXV

ויהי בחצי הלילה, ואני עומד בבית המועד לאצילי-עם אשר בעיר הבירה – הוא ההיכל “בלגורודניה סוברניה” – כי חג ומשתה לנו.

הבית מלא אורה ושמחה וששון ויקר. קול זמירות ונגינות נשמע מעל הבמה, קול משוררי שירים וקול פורטים על פי הנבל. חוזי חזיונות מטיפים את העם ואקטורים ואקטורות משחקים על במת התיאטרון. הגברים מדברים איש אל רעהו בקול וקולם לא ישמע, והנשים מדברות אשה באזני רעותה בלחש וקולן הולך מסוף ההיכל ועד סופו – ופני המחזה ישונו פתאם. הספסלים וכל הכלים אשר בבית יובאו אל מחוץ להיכל, הנוגנים יחלו לנגן בכנורים ובנבלים ובתפים ובצלצלי שמע ובכל יתר המינים האלה. בחורים וגם בתולות יוצאים במחול, אנשים ונשים לאין מספר יכינו צעדיהם, ועינינו תראינה ואזנינו תשמענה מחולות שונים: ולס ופולקה, קדריל פשוט וקדריל-אַ-ל-קור, רקידה ומזור ועוד ועוד – והחום הולך הלוך וגבור.

והמוסר היוצא לנו מזה?…

ה' פ. היה הראשון מן המשוררים, וישר לנו את אחת הבלדות, והאיש היושב על יד ימיני הגיד לי כי הוא משורר נפלא, והאיש היושב לשמאלי הגיד לי כי קולו כקול מים רבים, ואני הגדתי להם כי צדקו גם יחדו וכי אכתוב את כל הדברים האלה בספר. אחריו באה העלמה ד. ותשב אל הנבל ותנגן לנו נגינת פוליניזי במערכת עס-דור אשר חבר ליסט. ואני שמעתי וידעתי מראש כי הנגינה הזאת תמצא חן בעיני, אחרי כי עבד משועבד אני מעודי לרוחו הגדול של ליסט. יוכל היות כי פניה צדדית לי בדבר הזה, וכי אוהב אני את ליסט לא רק מפני רוחו הגדול כי אם מפני שהיה לנו פעם אחת לסניגור וידבר טובות על ישראל ועל כשרונותיו, וילחם את מלחמותיו בצוררנו וגנר, הוא חתנו. יוכל היות כי יש לי טענות ותביעות שונות אל העלמה ד., וכי עלי לדבר משפטים אתה על דבר ערך הקולות אשר הוציאה מן הנבל ועל דבר שמוש האצבעות אשר ראיתי אצלה מדי נגנה. ואולם האמת אגיד ולא אכחד כי כמעט שמעתי את הקולות הראשונים יוצאים מן הנבל, ואני הייתי כחולם – לבי לא הלך עוד אחרי הנגינה כי אם אחרי המחבר; ואזכור את ליסט, ואזכור את ספרו “הצוענים וחכמת הניגון אשר להם”, ואזכור את הפרק “ההפך מן הצוענים – היהודים”, ואזכור כי יהודי אנכי, יהודי אמלל ונכה-רוח המלומד בפורעניות ובצרות, וכי ירחב לבי בקרבי תמיד בשמעי קול איש מדבר עלי טובות, וכי נכון אנכי תמיד ללקק את ידי האיש הזה ככלב המלקק את יד אדונו, בראותו כי מביט עליו אדונו רגע באהבה וברחמים… קול העם אשר הכה כף אל כף ויקרא “הידד! הידד!” העירני מחלומותי, ואיקץ ואדע כי כלתה הנגינה. – אז באה האשה ב. ותקרא באזנינו מעל הספר “מעשה בשלש אחיות” אשר כתב אחינו ובן עמנו מוזנתל, ואני שמעתי את קול הקוראת הזאת וימצא חן בעיני, אם כי לא הבינותי היטב למה בחרה לה את דברי מוזנתל אלה לקרוא אותם בקהל רב.

ומה המוסר היוצא לנו מזה?

עשרה רגעים נחו שבתו המשוררים והמנגנים, ואנשי הקהל רובם יצאו את פני האולם הגדול, ויתהלכו איש ובחירתו על היציע אשר מסביב לאולם וישוקקו בו כמשק גבים, וידברו על ליסט ועל הבגדים היפים ועל מוזנתל ועל הנערות היפיפיות ועל חכמת השיר בכלל ועל חקות המדה בפרט ועל כל נערה שלא תבוא ועל בחור שבא – ואני גם אני הייתי בין הבחורים הבאים אשר עלי הפטירו בשפתיהם. אז החלו המנגינות שנית: העלמה ד. שרה לנו משירי פנקיעלי את אחת מזמרות “ג’יוקונדה”, ובפעם הזאת נהפך הסדר: האיש היושב על יד ימיני נגע אותי על חשלי וימסור לי את סודו כי קול האשה הזאת כקול מים רבים, והיושב לשמאלי הגיד לי בלחש כי קולה נפלא מאד. ואני נענעתי להם בראשי באין לי דרך אחרת לנטות מעליהם. אז פתח מ. את פיו וישורר לנו משירי מוניושקא את אחת מזמרות “הלקא”, ואני לא אשכח עוד את קול הזמרה הזה עד עולם. את שירי מוניושקא אלה שמעתי פעמים רבות בחיי, ומפי מבחרי משוררי ארץ פולין שמעתים, אשר שם מולדתם; ואולם מ. זה השמיעני את קולו ותהי כל השירה הזאת בעיני כשירה חדשה אשר לא שמעתיה עוד מעודי – ובפעם הזאת אמרו לי שני היושבים גם יחד, כאיש הימני וכאיש השמאלי, כי המרנן הזה לא רק מרנן נפלא הוא וקולו לא רק כקול מים, כי אם מרנן הוא כרן יחד כוכבי בקר; אז הבינותי את משפטו לכל פרטיו ודקדוקיו. – בין כה וכה העלמה ד. יצאה על הבמה ותשיר לנו משירי “היהודיה” אשר לאחינו הלוי, ואני שמעתי קול איש אחד היושב מאחרי והוא מדבר באזני רעהו לאמר: "חי נפשי כי חטאת ללכת אל בית מועדי העברים האלה! עברים המה ותו לא מידי! האם לא תשים לב אל פרקי השיר אשר בחרו להם היום האנשים העברים האלה? – אז בא ה' צ. וינגן על העוגב את נגינתו לבדו, ובכלותו מחא העם כפים, הכל כדת ומנהג, ואחריכן יצא רוב הקהל להתהלך על היציע ולשבות חמשה עשר רגעים – ואחרי כן שבו.

והנה מחזה על במת התיאטרון. אנשים אשכנזים, והם כמעט כלם ממקור ישראל, מראים על הבמה את המחזה “אהבת נעורים”, מכלם הכי נכבדים ה' א. והנערה פ. וכל הקהל נתן בשחוק קולו ויריעו תרועות גדולות וימחאו כפים. – אז תם המחזה ואז החלו המחולות.

נפשי בתקותי, כי רבים מהקוראים בקיאים בטיב המחולות ואין אני צריך לפרש את שמם ואת מהותם. הגבר מנהיג את הנקבה והנקבה תסובב את הגבר. וכל החושב כי אין איש נוגע בחברתו אפילו כמלוא נימא אינו אלא טועה. בדבקות ובהתלהבות חוללו המחוללים את המחולות, ובאחרונה קמו לחול גם את המזור, ועיני רואות ועפעפי בוחנות – הלא אין בקרת לישראל, הסכינו מבקרינו לקרוא עלינו כפעם בפעם, ועל כי אנסה נא הפעם הזאת ותאחז בבקורת ידי: מקנא אנכי את קנאת המזור-בתוך המחוללים האלה, כי חללו אותו וישחתו את כל הודו והדרו. בכבדות בכבדות חיללו את המחול הנפלא הזה וגם סדרים לא היו לו – ונפשי בתקותי, כי הקוראות הכבודות (הלואי שלא תשלוט בהן עינא בישא!) אשר תקראנה את הדברים האלה, תסלחנה לי כי לא ידעתי לשית להן בחנופה.

והמוסר היוצא לנו מכל אלה?

חכו נא לי עוד מעט. – גם בגדי הכבוד אשר ראיתי, הרהיבו את עיני, ואני בהביטי על הנערות אשר סביבותי ועל לבושי המכלול אשר על בשרן, דמיתי בנפשי כי הס פר ישעיה פרשה ג' פתוח לנוכח עיני, ואני עומד וקורא: העבסים והשביסים, והשהרונים, הנטיפות והשרות והרעלות, הפארים והצעדות והקשורים ובתי הנפש והלחשים, הטבעות (ונזמי אף) המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים, הגליונים והסריגים והצניפות הרדידים וסטין די-ליאון וכו' וכו'

והמוסר?

                                                                                       ***

ידעתי, אדוני הקוראים, ידעתי את אשר אני חייב לכם. ידעתי כי הקורא העברי מבקש לו תמיד את המוסר, ומכל דבר ודבר הוא ממצה את עומק המוסר. ידעתי כי הלאיתיכם עד כה בכל הדברים אשר ספרתי באזניכם, וכי כל אלה אינם שוים בעיניכם, וכי בבואי אל המשתה עברתי עברה בלילה ואתם תהרהרו אחרי ביום. ואולם דעו לכם כי עברה זו שעברתי, היא עברה הבאה בידי מצוה, אחרי כי כסף התרומה אשר הרימו באי המועד, היה כלו קדש לטובת בתי-ספר לעברים אשר בעירנו המעטירה.

בתי-הספר לעברים יש לנו פה, ובהם ינצחו מורים משכילים על המלאכה להשכיל ולהיטיב, ונערים עניים ועזובים ינהרו אל הבתים האלה מארבע כנפות העיר, ואותם ינעילו וילבישו ויתנו להם את כל אשר דרוש להם – ועל כן יעשו בני עירנו המשכילים מדי שנה בשנה משתה גדול, וכסף התרומה אשר ירימו הבאים אל המשתה, קדש יהיה לדבר הזה. – אזכרה את המחולות, ונפשי יודעת מאד, כי מאות נערים עניים מנערי בני ישראל יקבלו שפע טוב מן המחולות הרעים האלה. אזכרה את המחזות על הבמה ואת הקול באשה אשר שמעתי, ואנחם כרגע ואדע כי העברה אשר עברתי איננה גדולה, כי מאות נערי ישראל יאכלו בטובה. אזכרה את בגדי הכבוד ואת לבושי המכלול, ואתנחם, כי נפשי יודעת מאד אשר עם ההוצאות הגדולות האלה שהוציאו נשינו ועלמותינו לבהלה, הוציאו כספן גם לדבר טוב, והנערים העניים ילבשו גם הם לבושים אחדים ובגדים חמים אחדים תחת הבגדים הצואים והקרועים אשר הם לובשים עתה. האם זכרה העלמה הכבודה, בעת שהיא עומדת בתוך ההיכל ולבושה שני עם עדנים, כי הנערים העניים לובשים קרעים? האם עלה על לבה כי עיקר הדבר שהיא עוסקת בו איננו שני עם עדנים ואיננו מזור וסטין-דה-ליאון, כי אם לעזור לנערים מדוכאים היא באה? מי יודע! ואולם אחת היא לנו אם זכרה הנערה את הדבר הזה ואם לא, אחת היא לנו אם לשם שמים נתכונה ואם לשם נוי ולשם יופי, ורב לנו אם נדע כי הרימה את תרומתה קודש.

זה הוא המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה!

ונפשי בתקותי, כי גם קוראי הנכבדים יסלחו לי בפעם הזאת, אחרי כי גם אני לטובה כונתי ולשם מוסר.

XXVI

דבר לי אל הכהנים והלוים בארצנו מן הכהנים והלוים בארץ אשכנז.

הכהנים הלוים העומדים בבית הבירזה בברלין ביום הראשון בחדש פברואר, הוא יום העשרים בחדש ינואר למנין שאנו מונים פה ¹, התחלחלו מאד, ותהי צעקה גדולה בכל הבית. מוזס כהן, איזאק כהן, יקוב כהן, פיטיל כהן וכו' וכל יתר הכהנים עומדים על הדוכן, וכן מוזס לוי, איזאַק לוי, יקוב לוי, פיטיל לוי וכו' וכל יתר הלוים העומדים על השיר ועל הזמר בבית ההוא, כל אלה היו בצרה גדולה מאד. – בית הבירזה להתמוטט!

ואת הדבר הזה אני מוסר לכל הכהנים והלוים אשר בארצנו העומדים גם הם בבית הבירזה.

אין אני יודע עד כמה יש להם לקוראים העברים עסק עם הבירזה בכלל ועם הבירזה בברלין בפרט; אין אני יודע עד כמה חפצים קוראי לדעת ידיעות כאלה בכלל וכיוצא בהן בפרט, – ואולם רב לי אם יודע אני, כי רבים מהם נושאים עיניהם אל הבית הגדול הזה. והעתים האלה הלא עתים של מלחמה הן, והבירזה הלא היתה לנו תמיד למודד-האויר, לדעת אם מלחמה ואם שלום יהיה בארץ.

הימים ימי מלחמה: מכתב-העתי “פּאָסט”, אשר רוח הממשלה דובר בו, הרגיז את הארץ במאמר אחד אשר עשה, ומכתבי-עתים אחרים באו ויבהילו את יושבי הארץ בעשרה מאמרות אחרים. ובעוד אשר נפל פחד המלחמה על כל ארץ אשכנז יחדו, והנה שמועה באה מפּריז אל אנשי הבירזה לאמר: רוטשילד בפריז השיב את ידו מן האדון הבירזה לאמר: רוטשליד בפריז השיב כל מקנה וכל ממכר. הדבר נשמע, ופני כל באי שער הבירזה חפו.

רעי אשר בברלין כותב אלי כדברים האלה: אני הייתי יומם בבית וראיתי את כל הנעשה, ומי שלא ראה אותם פנים אל פנים, לא יבין את הדבר כמו. פנים לבנים ופנים ארוכים על כל צד ופאה, עינים משוטטות ועינים טרוטות בכל זוית וזוית, שפתים דולקות ושפתים חורות בכל פּנה שאנחנו פונים, ושאגותיהם שאגות אריה כלם. אני עמדתי אחרי כן בפתח השער לראות בפני היוצאים, וכמדומה לי שראו עיני על כל פנים ופנים כתבת קעקע כעין תפלה לאלהי ממון: “אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית הזה, מפני היד שנשתלחה במקדשך”! – האף אין זאת, אדוני כהן? – האף אין זאת, אדוני לוי? – האדון כהן יוצא מאת פני הבית ואומר אל לבו; “לא ידענו ולא עלה על לבנו כי קרובה הרעה לנו קירוב גדול כזה; לא שמענו ולא אבינו שמוע לדברי ביסמרק אדוננו; כסדום היינו, לעמורה דמינו, ועתה הנה עומדת מלחמה אחרי כתלנו!” והאדון לוי יוצא ואומר “צדקת, אדוני כהן!”

ורבים משרי הצבא אשר באשכנז באו וימכרו בבתי החלפנים את שטרותיהם ואת כל ממונותיהם אשר היו להם בשטר. וטלגרמות רבות באו מערי המדינות אל החלפנים הגדולים בברלין למכור ולהעביר מן השער a tous prix את כל השטרות ואת כל המניות אשר הניחו אותם בעליהם למשמרת, ואשר אליהם נשאו עיניהם ונפשם כי יגדילו לעשות ולשאת פרי. וגם על אוסטריה אומרים פה בברלין כי ידה היתה על התחתונה. השטרות אשר תמכו יתדותיהם בעסקי האינדוסטריה ירדו במחירם מאד מאד, עד כי חרדו כל באי שער הבירזה ולא קם בהם רוח לרשום את רשימותיהם בספר, וגם השטרות שיש להם שעבודי קרקעות ירדו במחירם מאד, בערך 90 מרק לכל שטר ושטר, ודבר כזה לא היה לנו זה שנים רבות, מימי 1866 או 1870. ובעוד אשר אנחנו פה בברלין עומדים וסופקים כף על ירך, והנה גם מפּריז באו לנו שמועות כי ברע אנחנו. כל הסחורות אשר מובילים חוצה לארץ – אין דורש ואין מבקש להן; הסחורות שאנו מובילים לאמריקה הדרומית דרך פּריז, מושבות אלינו על הגבול, אחרי כי הסוכנים אשר לנו קבלו ידיעות מאת הקונים לבלתי שלוח עוד את אשר ישלחו. “מלחמה”, “מלחמה”, נשמע מכל פּה ולשון, וזה הוא הדבר אשר הכה אותנו חרם. “אולי” – יאמרו פה בברלין – “אולי יוכל עוד ביסמרק להושיע. מדוע לא שמענו ביום הקהל בקול מולטקה שר הצבאות אשר עמד והזהיר אותנו מפני הרעה? מדוע הטינו אזן קשבת לדברי מדיחנו ומסיתינו וינדהורסט וריכטר?”

אלה הם הדברים אשר כתב אלי רעי מברלין.

והכהנים והעם העומדים בחוץ שהם שומעים דברים כאלה, האם לא יחרדו? –אתמול בא אלי פלוני וכהן הוא גם הוא, ויחרד גם הוא חרדה גדולה בשמעו את דבר המהפכות הגדולות אשר הפך הרוח החדש בבתי הבירזה. אני הבטתי בפני האיש הזה ובגדיו הצואים, ואתפלא לראות כי דבר לאיש כזה ולעסקי הבירזה.

– מה חפצך אדוני? – שאלתיו

– עצה אני מבקש מפיך, אדון נכבד! שמעתי עליך אומרים, כי בקי אתה בטיב עסקי הבירזה, ויודע אתה עת לכל חפץ בעלות מחיר הכספים והממונות וברדתם. והנה לי אני עבדך כסף מכסף אשכנז ורוצה אני למכרו, כי יראתי אשר ירד מחירו עד מאד, ובלי ספק גם אתה כמוני חושש להפסד מרובה…

– כמה כסף יש לך מכסף אשכנז? הבשטרות הוא אם בשקלים?

– בשקלים. שלש אגורות כסף יש לי…

אני הבטתי עליו כמשתאה, והוא הוסיף: בעה“ב אני ואבי ז”ל הנחיל אותי אחריו שלש אגורות כסף למען היותן לי למחצית השקל בימי הפורים בכל שנה ושנה, והנה שמעתי כי תכפו עלינו צרות בארץ אשכנז, ומחיר הכסף יורד מיום אל יום לרגלי פחד המלחמה, ועל כן חפצתי להחליף את כספי, ושואל אני את פי אדוני למחיר הכסף היום.

את הדברים האלה אין אני מספר לכם בלתי אם להראותכם כי דיני הממונות ועסקי הבירזה נוגעים אל כל העם מקצה, ויש לכל איש ואיש איזה עסק עם העסקים האלה.

באשר כי ממונם של ישראל והממונים על הממון הזה חביבים עלי מאד, לכן ראיתי חוב לנפשי לדבר דברים אחדים על אדות הענין הזה. הן פחד מלחמה היה לנגד עינינו פתאם ועל כן באתנו כל הרעה! מלחמה לאשכנז בצרפת – ואף אומרים אמור, כי חדלו גם עסקי הדיפלומטיה להיות בין צרפת ובין אוסטריה. אלפים וחמש מאות איש משרי הצבא באשכנז – כן מספּר אחד הסופרים אשר שאב את ידיעותיו “ממקור נאמן” – והם כלם אנשים אשר כבר התפטרו וישובו לביתם, כל אלה שבו כיום הזה אל השר הממונה על עסקי המלחמה באשכנז ויבקשוהו להכניסם שנית תחת כנפיו, כי חפצים הם להיות נכונים לצאת על אויביהם למלחמה בעד ארצם ובעד מלכם. כשמוע הקיסר הישיש את הדבר הזה, ענה ואמר כדברים האלה: “בזאת הכרתי את אחי ואת רוחם! אם אין דרך אחרת לנטות ימין או שמאל, ואם גזרה היא מן השמים לצאת למלחמה, אז כלנו נצא חלוצים לקראת המערכה וחצבנו לנו את קברותינו על פני השדה, למען ייטב לבנינו אחרינו עד עולם, וראו כל הגוים מסביב כי הקיסר הראשון אשר לאשכנז יודע את אשר לפניו, וכי נכון הוא להגן על ארצו ועל עמו ביד חזקה ובזרוע נטויה עד שובו לעפרו. במקום שם תהיה הסכנה גדולה עד מאד, שם אתיצב בשדה המערכה ובעצם ידי אקח את הדגל אשר לאשכנז, ולא אניחנו מידי גם אם המיניסטרים אשר לי לא יחפצו כי פני ילכו עם צבאותי במלחמה. יקר בעיני המותה, למות מות גבורים על שדה המערכה בעד עמי וארצי, ואהיה מופת לרבים הקמים אחרי, וידעו כי אנחנו בני הוהנצולרן ידענו את אשר לפנינו וידענו את החוב הקדוש המוטל על כל קיסר וקיסר היושב על כסא אשכנז. ומאת אהי ובני עמי אין אני מבקש דבר בלתי אם להיות נפשם אמונה לארצם עד עולם!” – כדברים האלה דבר הקיסר הישיש בבוא מולטקה לפניו ובשורה בפיו כי אלפים וחמש מאות שרי הצבא שבו. – והסופר המודיע את כל אלה אומר, כי אחריות הדברים עליו.

דברים כאלה וכיוצא בהם נטו קו על עסקי הממונות בכל בתי הבירזה, וזה אך החלם לעשות.

ואולם הנה ימים באים וראו עינינו כי פנים אחרות תהיינה לעסקי ממונות אלה – הכל לפי המבייש והמתבייש ולפי המנצח והמנוצח. נניח נא כי צרפת עושה חיל: "הצרפתים עברו את מימי הרינוס וילכדו את כל הנפות האלה; ערים רבות נשמו ומגדלות רבים נתצו; אות קין שמו האשכנזים במצחם בשנת 1870, היה להם לאות על לבבם ולאות על ידם, ועל כן כאריות ילחמו וכנמרים יתנפלו על משנאיהם, ואין עומד בפניהם; ירחים אחדים חלפו עברו, וגם המצודות האחרונות אשר לאשכנז נהרסו, עוד ירחים אחדים וגם ברלין נלכדה; הצרפתים לוקחים את כל נפות אשכנז, ואת אחיהם ובניהם יושיבו בארצות החדשות האלה אשר לכדו, ואחרי כן יניחו מזעפם ויחלו לעשות את חשבונותיהם: חמשה מיליארדים מגיעים להם מבני אשכנז, ונוסף עליהם רבית ורבית דרבית עד סוף כל הרביות, והיו כל אלה לאף אלפי מיליארדים. מלבד אלה מגיע להם מס מן האשכנזים אשר היו להם למס עובד, והוא בערך חמשים מיליארדים וכו' וכו' – מה יהיה אפוא משפט עסקי הממונות בימים האלה באירופה? – אכן נשובה נא אל הד שכנגד, ונניח נא כי אשכנז היא העושה חיל במלחמה: האשכנזים עוברים את הרינוס ולוכדים את הערים בצרפת; ירחים אחדים חלפו עברו, והמצודות והמבצרים נהרסו ונתצו; עוד ירחים אחדים, והאשכנזים עומדי מאחרי כתלי בתי המדרש אשר בפריז, ועוד ירח אחד וגם פריז היתה למשסה בידיהם וילכדוהו; האשכנזים שותים שכר ויין-אדום, ואחרי כן ינוחו מזעפם ויעשו את 20 מיליארדים בזהב מגיעות להם מאת הצרפתים אשר היו להם למס עובד, – מה יהיה בימים האלה משפט עסקי הממונות באירופה?

לפי שעה קצרה ידנו מעשות את כל החשבונות האלה, ורב לנואם נדע כי לפי שעה היתה מהומה ומבוכה ומבוסה גדולה בבתי הבירזה, והכל לרגלי דברים אחרים אשר נדפסו בכתבי-עתים אחדים. – הכהנים חדלו מדוכנם ומעבודתם והלוים משירם ומזמרם, והכהנים הגדולים אמרו לכהנים הקטנים, והלוים הגדולים ללוים הקטנים, והקטנים לקטנים מהם, והקיפה הזעקה את כל בית ישראל, ושמע גם פלוני וכהן הוא ובידו שלש אגורות כסף אשר הנחיל אותו אביו אחריו…

XXVII

מעולם לא הייתי בקי גדול בספרי הלוחות ובחשבנותיהם, ולא ידעתי מעולם יו“ט פלוני אימתי חל ויו”ט אלמוני אימתי חל בשנה הזאת, ואולם ביום הזה התרחב חוג הבקיאות אשר לי והייתי כמעט ליודע-הכל, והכל משום שזכינו בשנה הזאת לספרים “שנתיים” אחדים אשר יש להם לוחות בצדם, ואני קורא לפעמים בספרים האלה ומפשפש בגליונותיהם, ובשעה שאני רואה כי קשה לי הקריאה כקריעת ים סוף ורוחי תקצר בעמלי והיו לי הלוחות הנלוים אל הספרים כערי מקלט לנוס שמה ולנוח שם מעצבי ומרגזי, והדבר הזה הוא שהביאני לידי כך, להיות ידען גדול בתקופות ומועדים וביומי דמפגרי בהון רבנן.

גם היום הזה יום טוב הוא לנו: חג החמשה עשר בשבט הגיע!

אמנם מודה אני לפניך, קורא רחום והגון, כי מבזה מועדות אני זה מכבר, ואת חג החמשה עשר הזה לא חגותי זה שנים רבות מאד, מאז הייתי ילד קטן ועד היום הזה. פירות לא אכלתי וחרובין לא באו אל פי, בטנים ושקדים לא טעמתי ותאנים וענבים לא היו על לשוני; ואולם מדי כתבי את הדברים האלה על הגליון רואה אני ילד קטן יושב אל השלחן הגדול אשר בתוך “החדר” בין יתר התלמידים הקטנים, והמלמד יושב בראש. הילד יודע כי חג היום לו, יומא דפגרא הגיע, ועוד מעט והחדר ועולו הקשה יחדלו והוא יהיה חפשי לנפשו, פירות מפירות שונים ינתנו לו, בטנים ושקדים, תאנים וצמוקים רמונים ותמרים, וגם קב חרובין יתנו לו, אשר יאהב אותם בנפשו ואשר לא יעזבם גם אם שניו יתעו באכלו אותם, הילד הזה הוא – אנכי. אנכי חגותי בימים ההם את החג הזה בכל נפשי ומאדי, כי מינות עוד טרם נזרקה בי, ולא ידעתי עוד לצעוק “תקונים” “תקונים” ולהעביר את הפירות מן העולם.

אז הייתי בעיני כמוצא שלל רב. את החג ידעתי כי ראש השנה הוא לאילנות; ואולם מושגים ברורים לא רכשתי לי עוד בימים ההם ולא ידעתי כי נפקא מינה לענין ערלה ורבעי ושביעית, ואאמין בתום לבי כי ראש השנה אשר לאילנות הוא כראש השנה אשר לנו היהודים. האילנות עומדים מן הבקר ועד הצהרים ומניעים את ראשיהם בהתפללם, והם עוטפים טליתות העשויות מעשה שלג; והרוח יבוא בסערה ותוקע בשופר גדול ואזניהם שומעות וגם השטן מרקד בתוכם, והאלהים יביא אותם במשפט ויעבירם תחת שבטו כבני מדון, וביניהם יש אילנים צדיקים ואילנים רשעים, אילני בוסמין ואילני סרק, tout comine ches neus מה יפית ומה נעמת, תומת ילדים, מה טובה ומה יקרה אמונת הילדות!

אז הייתי איש יהודי – ועד היום הזה חושב אני למשפט כי רק הימים האלה עושים את היהודי ליהודי.

ובימים ההם לא הסרתי דבר, ודבר לא הציק לי בלתי אם “החדר” לבדו. לולא החדר שהיה לי, כי אז הייתי שלו ושאנן ושפתי מלאו תרועה. – יודע אנכי נאמנה כי לו קראתי בימים ההם כתבי-עתים עברים, ולו עמדה אז על הפרק “שאלת החדרים” כמו עתה, ולו היו אספות בדבר החדרים, ולו קראו אותי, את הילד הקטן ושאלו בעצתי – כי אז הראשון הייתי לחוות דעתי כי בטול החדרים יחשב לצדקה ולמצוה גדולה מאד והיה אם חסד הם חפצים לעשות עם אלפי ילדי בני ישראל, אז יקומו נא כלם כאיש אחד וענו ואמרו יחד: החדרים יהיו מהיום והלאה בטלין ומבוטלין!

כן הייתי עושה אז.

ועתה?

בעמדי כיום הזה אל שלחן הסופרים וכותב את הדברים האלה, אין אני רואה עוד ילד קטן היושב בתוך החדר. כיום הזה עומד אל השלחן איש גדול אשר תומתו וילדותו עזבוהו זה ימים רבים, והוא בקומו היום לחוג את חג הפירות, לא יבין ולא ידע לעשות את החג בלתי אם על פי הלוח הנלוה אל הספרים “השנתים” אשר לנו. בהיותי ילד לא ידעתי את החגים והמועדים, איש איש ויומו, כי אליהם נשאתי את נפשי כל ימות השנה ואליהם היתה תשוקתי תמיד, והיום הזה אין לי אלא מה שעיני רואות בתוך הלוח. כיום הזה אינני עסקן במצות ואינני מבקש לי פירות לאכלם ביום זה דוקא, ובשבתי בחבורת מיודעים ועקרת הבית תט לי את הטנא עם פירותיו אשר בו, אז אדע כי החוב מוטל עלי לענות

" Merci " ולבלתי אכול ממנו, כי האוכל מן המתוק סימן סכלות הוא לו. כיום הזה הייתי לאיש משכיל ועיני פקוחות תמיד על כל אשר סביבי – ומי זה יתפלא עוד בשמעו כי חדלה כל הקדושה, ורוח המליצה ורוח הזמרה כענן כלו ויעבורו?

כיום הזה בבוא ראש השנה לאילנות לא אשפיק עוד בדמיונות לדמות בנפשי כי האילנות עומדים ומתפללים והיו כבני אדם, ותהי להפך, כי בני האדם אשר סביבותי היו בעיני לאילנות אשר רוח חיים אין בהם. כיום הזה לא אראה עוד אילן גדול אשר אוכל להתלות בו, ורק אילני סרק אנכי רואה תמיד, אילני סרק, אילני סרק, אילני סרק… התשמח עוד נפשי בבוא החג הזה, ונפשי יודעת מאד כי הוא ראש השנה לאילני סרק? …

וגם “החדר” לא יהיה עוד מועקה במתני כיום הזה ולא יוסיף עוד לענותני בסבלותיו-ובכל זאת אינני מאושר ואינני שאנן ושלו כאשר דמיתי בעודני ילד. ותהי להפך! החדר מוצא חן בעיני עתה מאד מאד ויש לי היום געגועים עליו, ושבע ביום אקרא: מי יתן שובי אליך כי אז מאושר הייתי, מי יתן-שבתי בשעריך, כי אז שאנן ושלו הייתי! – יודע אנכי נאמנה כי כיום הזה לא אעשה עוד כאשר הייתי עושה אז. כיום הזה קורא אנכי כתבי-עתים עברים ו“שאלת החדרים” עומדת עתה על הפרק, ורבים נאספים יחדו ושואלים ודורשים בהלכותיה, ולו באו עתה לשאול בעצתי ולשמוע מה בפי, כי עתה קראתי רבותי! אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תדעו! אם תבטלו את החדרים מבטלים אתם את התורה, ואם את התורה תבטלו מבטלים אתם את היהודים, את היהדות, את רוח הקדוש אשר עמד עלינו כחומה גדולה ובצורה בכל עת ועידן.

התרדו עמי, קוראים יקרים, רגע אחד החדרה? התרשוני לנטות מן הדרך ולבוא כמעט קט חדר בחדר?

אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תרעו! בית-חרשת לנו, בית אריגה היא, אשר שם יארגו את החוטים ואת הפתילים הדקים אשר בהם היהדות תוסר, וחדר שמו! החדר הוא המקור האחד אשר ממנו נשאב את יהדותנו ואת קיומנו ולולא החדר שהיה לני מי יודע את אשר יהיו בנינו אחרינו. השנים הראשונות העוברות על הילד הן הנותנות סימנים בו וברוחו והן המציבות לו יד ושם ובוראות לו את תכונתו אשר תהיה לו עד יומו האחרון. חנוך לנער על פי דרך היהדות הזאת עד שנתו העשירית, או גם פחות מזה, ועיניך תראינה כי גם אם יזקין לא יסור עוד ממנה. אין אנו ערבאין ואין אנו אחראין בעד בנינו את אשר הם עושים בבואם באנשים ובבואם בשנים, ואולם אם נחפוץ כי יהיו יהודים, אז אין לנו דרך אחרת בלתי אם לעשותם ליהודים, לעשותם בעודם קטנים, בעודם רכים ומתפעלים ומקבלים רשמים מבחוץ. בהיות הילד בן שמונה ימים, אז נעשה ליהודי בשכין אשר בידינו, ואולם המעשה הזה לא ישפוק לנו, כי יש אשר ישכח הנער את המאכלת ואת האות אשר חתמנו בבשרו ועברה עליו רוח אחרת; כי על כן מוטל עלינו החוב להוסיף לעשותו ליהודי, לעשותו עוד שנים אחדות, לעשות ולהוסיף לעשות אותו ליהודי, באופן אשר לבנו יהיה סמוך ובטוח כי לא תוכל עוד רוח אחרת לעבור עליו עד עולמי עד; ואת הדבר הזה לא נעשה בלתי אם על פי החדר.

“אין מגלין סוד מן החדר” – אבל בפעם הזאת מצוה עלינו לגלות את סוד מן החדר: בחדר הצר והמזוהם הזה, שם צפון הסוד הגדול אשר החיה אותנו עד היום הזה, ואם לא נכחד קימנו עד עתה הלא הוא העושה את הדבר הזה! לו שמשון הייתי ולו היתה גם לי דלילה אחת אשר הציקתני בדברים לדעת במה כחנו גדול עד היום ובמה יוכלו לנו לכלותנו, כי עתה לא אמרתי לה: “אם יאסרונו בשבעה יתרים לחים”, לא אמרתי לה: “אם יאסרונו בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה”, ולא אמרתי לה: “אם יארגו את שבע מחלפות ראשנו עם המסכת”, ולא אמרתי לה: “אם יגלחו את פאותנו או אם יכריתו את מדוינו עד החצי וסר ממנו כחנו”, כי שקר הדבר, כחנו לא יסור ממנו בכל אלה, ואם גם שבע יאסרונו ואם גם שבע יגלחונו ויכריתו את מדוינו אל יסור כחנו ממנו, ורק אחת אמרתי לה: אם יבטלו את החדרים מתוכנו ויבערו את המלמדים מקרבנו, וסר ממנו כחנו והיינו כאחד האדם!

החדר הוא צר ומזוהם וכו', אתם אומרים – ומדוע, רבותי, מדוע לא תשימו לב להרחיב את גבולותיו ולנקותו ולטהרו? מדוע לא תדברו על לב העם השכם ודבר, להוסיף למלמדים שקלים אחדים על משכרתם, למען יוכלו העשוקים האלה עמוד, ולמען יוכלו למסור את התורה ואת היהדות על יד בניכם הקטנים בריוח ולא בצער, בכבוד ולא בבושה, ובכלי מפואר?

מלמדינו אינם מלמדים להועיל ואת דרכי החנוך לא ידעו-כן אתם אומרים. והמלמדים אשר בקרב יתר יושב הארץ, ההם ילמדו להועיל, אם הם את דרכי החינוך ידעו? קובלני עליכם נרגנים שאתם כותבים ומדברים האלה! האם לא הצחוק הוא לשמוע? – אני יודע את המלמדים הנכרים האלה ואת דרכיהם הסכנתי. התלמידים אשר להם אינם לוקחים לעולם תורה מפי המורה, כי אם מעל הספר, ואם גם שבעים שנה יסתופף התלמיד בבית הספר ועיניו תראינה את מורהו לא יקח תורה מפיו, כי אם לומד מעצמו ואויטודידקט יהיה עד יום מותו. כל התלמידים ההם אויטודידקטים המה יחדיו, והמורים לא נבראו להטיף לקח, בלתי אם לעמוד על המבחן ועל המסה. המורים נבראו רק למען הבחינות, לבחון ולנסות את התלמיד בבוא יום הפקודה – ובעת ובעת ההיא עינינו רואות כי המלמדים אשר לנו מלמדים את תלמידיהם ומוסרים את הדברים מפּה לאזן, ותורתנו אשר בתוך מעיהם עולה ויוצאת דרך הפּה ונכנסת אל לב התלמידים דרך האזן, והיתה גם להם תורה בתוך מעיהם הם. – וגם דרך הלמוד אשר בחרו המלמדים העברים הלא היא הדרך הישרה. לא בדקדוק יחלו ובלמודי מלים בודדות למעת יוכל התלמיד להבין אחרי כן ענין שלם, כי אם להפך יעשו, ענין שלם ישימו לפני הנער, את הספר “בראשית” ישימו לפניו, והנער לומד מתוך ענין את הדקדוק ואת המלים. התדעו לכם כי בדרך הזו אחזו עתה גם המורים אשר ליושבי הארץ, כמו טוסן-לנגנשידט בסדר-למודיו המפואר?

כי אחת היא על כן אמרתי: אל תגעו בחדרי ולמלמדי אל תרעו!

אל תגעו בהם ואל תרעו להם אם יקרה היהדות לכם!

אלה הם הדברים אשר היו על לשוני לדבר באזניכם בבוא יום החג הזה, ואתם תסלחו לי רבותי, אם פירות אחרים לא הבאתי לכם בטנא ביום החמשה עשר בשבט הזה.

XXVIII

לפני ימים אחדים קרה מקרה במקום הזה לכתוב שתים שלש דלתות בדבר החדרים והמלמדים ואפני הלמודים וסדרי החנוך הישן אשר לבני ישראל מדור לדור. ויען כי רוב סופרי ישראל ומשכיליו טוענים את טענותיהם כנגד החדר והמלמד ומבקשים להעביר אותם מן העולם' ויען כי חק ישראל הוא ולכל סופריו ומשכיליו להיות תמיד מבעלי ה“להפך” ויען כי אני גם אני איש ישראל וסופר ומשכיל אני ביחד, לכן מובן הדבר מעצמו כי לא היתה ברירה אחרת בידי בלתי אם לטעון: איפכא מסתברא! כלומר: אני לא אחפוץ בשום אופן כי נעביר את הדברים ההם מן העולם! אם אתם חפצים – לא אחפוץ אני! אני מצדי קורא אליכם בפה מלא: – מחאה! –ובכן נתגלגל הדבר כי כתבתי מאמר, והפכתי בזכות תינוקות של בית רבן ובזכות רבנן של בית תינוקות, ודברתי עליהם טובות הרבה ועשיתי את כל אשר בכחי לעשות. וזוכר אני כי כתבתי את הדברים ההם בהתלהבות גדולה, ומי יודע אם מרוב התלהבות לא הייתי כותב כי בתי-ספרנו בתי-הספר יהיו לכל העמים, ובאחרית הימים יבואו כל הגוים ללמוד “בחדרים”; ורק בחסד האל הגומר עלי הייתי נחפז לגמור את מאמרי, ועל כן קצרתי.

מי מלל לי ביום ההוא כי הענין הזה לא נגמר עוד וכי יש עוד אחרית לו? בכתבי את הדברים ההם לא חשבתי ולא עלה על לבי כי המחזה אשר העליתי על הבמה לא תם עוד, ועוד לו סוף פסוק הנקרא “המשך יבוא”.

בשלישי בשבוע הזה, ביום העשרים ושמונה לחדש שבט בבקר בשעה העשירית וארבעים וחמשה רגעים, שמעתי את קול הפעמון אשר על יד דלת חדרי, והמשרת פתח את הדלת. אז באו אנשים יהודים ארבעים ותשעה במספר, כלם לבושים מלבושים ארוכים, ויתיצבו לפני. והאנשים האלה “מלמדים” הם בישראל, והמה באים משבע ערים שונות, שבעה מלמדים שבעה מלמדים לעיר, כי אותם בחרו יתר המלמדים החונים בעריהם לשלחם אלי ולהגיד לי את דברי תורתם על החסד אשר עשיתי עמהם לדבר טובות ולהפוך בזכותם. – בלי ספק קראו המלמדים ההם בכתבי-העתים כי מנהג הדור הוא לשלוח מלאכים, דפוטציו“ן בלע”ז, אל כל איש ואיש אשר הדור חפץ ביקרו, ועל כן חפצו גם הם להראות כי באה ההשכלה כמים אל קרבם והם יודעים עת לכל חפץ. ויבחרו מלאכים מקרבם וישלחו אותם אלי.

צפרא טבא למרא! – קראו כלם פּה אחד, ואני חרדתי חרדה גדולה ואשכח לענות להם כברכתם.

והמלמדים לבושים כלם בגדי שבת ויו"ט, ואותיותיהם בידיהם למען יכיר אותם כל מוצאם: איש ומקטרתו בפיו, איש ומטפחתו האדומה בצלחתו, ומקל חובלים בעל חמש רצועות ביד כל אחד, ותבה של טבק ביד כל אחד, וכלם אחזין את חוטריהן בידיהון והיו להם לאותות כי מלמדי דרדקים המה. אז יבחרו המלמדים האלה שבעה אנשים מקרבם, איש הלוך והשתחוה, הלוך והתשחוה, עד כי קרבו מאד ויעמדו. אז יבחרו שבעת המלמדים האלה מלמד אחד מתוכם, והוא מלמד גדול ורם מאד הנבחר הזה הוא המדבר בשם כל העדה כי בידו הפקידו רוחם. אז יוציא המלמד הזה מחיקו את החמדה הטובה אשר יוביל שי לי בשם כל המלמדים, וארא – והנה פסל תמונת מגן-דוד עשוי במטבע של בדיל, ועל קצותיו חקוקים כל האותות אשר המלמדים מצטינים בהם: אות מקטרת ותבה של טבק, מכל חובלים וחוטרין ועוד ועוד, והפסל הזה קשור אל פתיל תכלת. וישם את הפסל הזה על מטפחת אדומה, ויושט אותו אלי ויבקשני בשם עדת כל שולחיו כי אשא את אות-הכבוד הזה על לבי והיה לי לענק על גרגרותי. בעת ההיא ויתר המלמדים אשר עמי בבית זמרו את הזמר “ויאתיו כל לעבדך”, ואני עומד ושומע, עומד ורואה, ואת נפשי לא ידעתי.

אכן עד מהרה שב אלי רוחי – כי מנהג הדור הוא אשר ישוב הרוח אל האיש המכובד על ידי משלחת סגל חבורה, ולא יתפעם לבו בקרבו יותר מדי.

– איש תחתיו שבו! – קראית אל כל הנצבים עלי, ואולם עד מהרה זכרתי כי טעות היא בידי וכי מנהג הדור לקבל משלחת מלאכים טובים בעמידה ולא בישיבה.

בין כה וכה אנשים ישבו.

– אנא מקרתא, דביאלאסטוק קאתינא – החל הראשון הדובר בי, ואני השתחויתי.

– קטנתי מכל החסד הזה אשר אתם עושים עמדי – עניתי ואמרתי, ומדי דברי הרגשתי כי קולי רועד והאותיות פורחות וחורדות מתוך גרוני כדין וכמנהג – דבר גדול לא עשיתי מעודי ולא אדע במה זכיתי לכל הכבוד הגדול הזה. אני עשיתי רק את המוטל עלי ועל כל אדם אשר ישרה בו נפשו. אני עשיתי רק את אשר בכחי הדל לעשות: טבלתי את עטי בדיו, כתבתי מלים אחדות, דברתי דברים אחדים – ואתם גמלתוני הטובה אשר לנצח לא אשכחנה. אני לא אמרתי:

– אל יכנס אדם לבית חברו פתאם, ומכש“כ לתוך דברי חברו – קרא המלמד ולא נתנני לכלות את דברי – יסלח נא לי כבוד מעלת תורת חדר תפארתו אם אשסעהו רגע אחד ולא אביט לדברי חז”ל, כי בטני כאובות חדשים יבקע (פסוק הוא באיוב) ומלאתי מלים (עיי"ש) וכו‘. כבוד מעלת תורתו אומר כי לא עשה דבר – ומי כתב ומי צעק חוץ ממנו? מי אמר כי המלמדים הם ברכה לבית ישראל? מי הגיד וחזר והגיד כי מחדרים תצא תורה ודבר ד’ ממלמדים? מי הוכיח בק“ן טעמים כי כאשר יבטלו את החדרים האלה תשתבח ח”ו תורה מישראל? מי כתב כי כל בית היהדות נשען על החדרים והמלמדים, וביום אשר יחדלו הדברים האלה וחדלה ח"ו גם כל היהדות? הלא כבוד תורתו הוא הכותב והצועק והאומר והמגיד והמוכיח את כל הדברים האלה, ולמי יאתה לעשות לו יקר וגדולה יותר ממנו?

אז הבינותי כי המלמדים נצחוני, ולא ידעתי עצה בלתי אם לענות פעמים אחדות “אבל”…

ואולם ברגע זה בא רעיון חדש בלבי: האם באמת צדקתי כי למדתי זכות על המלמדים? האם לא הייתי כזורק אבן סמרקוליס? הן שמועות נוראות ואיומות לקחה אזננו על דבר האנשים האלה! מעשים אשר לא יעשו עשו בשנה האחרונה ובשנה הזאת! מלמדים הכו בלשון את אחיהם, מלמדים הלשינו, מלמדים עסקו במסירה… ואני נתתי יד לפושעים! בשנה האחרונה באו אלינו שמועות רעות כאלה מערים שונות בליטה. ובשנה הזאת שמענו את השמועות האלה מוילנה, ובימים האחרונים הן שמענו וראינו את אשר עשו בביאליסטוק, כי קמו אנשים היושבים לבטח אתם וישלחו את לשונם ברעה.

הלמלשינים תהי תקוה? אם בידי אנשים כאלה נפקיד את רוחנו, את עוללי טפּוחנו, את מבחר דמנו אשר בו נאמר לבנות את בית ישראל?

חי אני אם יכופר לנו העון הזה עד נצח!

– אמת היא – אמרתי אל היושב ראשונה במשלחת – כי החדר הוא מקור ישראל ומשם לנו כל כבוד היהדות; אמת היא כי המלמדים הם העושים את היהודים ליהודים, ולולא הם שהיו לנו כי עתה נשתכחה היהדות מן העולם; אמת כי הילד היושב על ספסל החדר מקבל שם את ההשפעה הראשונה של היהדות וגם כי יזקין ולא תסור עוד ממנו – אבל מכל אלה אין עוד ראיה ואין עוד זכר לדבר כי מוטל על המלמדים להיות “מוסרים” בישראל! כמדומה לי שהיהודות והמסירות אינן נוגעות אשה בחברתה אפילו כמלא נימא, והמלמדים לפי עניות דעתי אינם מחויבים כלל להתרגל בעבודה זו! מודה אני כי המלמדים נוצרו לתת לקח טוב לתלמידים, אבל אינני מחויב כלל להודות כי נוצרו לתת לתלמידיהם לקח טוב בעניני מסירות ומלשינות! מודה אני כי כל כבוד בית ישראל נשען על מלמדי תינוקות, אבל אינני מחויב כלל להודות כי מצוה עלינו להנוך לתינוקות שיתלמדו בעסקי מלשינות ומסירות! מודה אני כי פעולה גדולה פועלים המלמדים בנפש הילדים הרכים, אבל אינני מחויב כלל להודות כי מבקשים אנחנו פעולה שיתלמדו להיות למוסרים ויתרגלו בעבודה זו וגם כי יזקינו לא יסורו עוד ממנה! מודה אני…

– אל אלהי אבי! מה זה תשמענה אזני? – קרא המלמד היושב ראשונה במלאכות.

– הלא מעיר ביאליסטוק באת; ועתה שים נא כבוד לה' ותן לי תודה: האם לא נתת גם אתה את ידך עם הפושעים אשר קמו ויעשו את הנבלה? – איש היה בעירך אשר פּתח בית-ספר לנערי ישראל, והאיש הזה לא עשה לכם כל רע, והנה באתם חרבות אנשים חטאים ותכו אותו בלשונכם – ואנחנו? הנוכל הטיף עליכם דברים טובים? אם זכות וצדקה לנו להוליך שולל אלפי בתי אבות בישראל, למסור על ידכם את הדבר היותר קדוש להם, דבר חנוך בניהם?

– אבל פלוני הפותח בית-הספר בעירנו, הלא יורד עמנו לחיינו! – ענה אותי המלמד – הלא את פרנסתנו היא מקפּח ואת אכלנו הוא מכרית מפינו, ואיך נוכל לראות באבדן לחמנו? את כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, אמר איוב ז"ל, ובדברי חכמינו כתוב לאמר: הבא להרגך השכם והרגו!

– שקר אתם דוברים! הלא ירד איש לחייכם ולא קפּח את פרנסתכם ולא הכרית את אכלכם! אין בידכם מונופולין לחדרים ולבתי-ספר, וכל איש הישר בעיניו יעשה, והקים לו חדר ובית-ספר לרצונו. אין איש נכנס ברשותו של חברו, ואין בית בבית מגיע ואין מסיג את הגבול! – אבל לו גם יהי כדבריכם לו גם הכרית האיש את ככרת הלחם האחרון מפיכם, העל כן רשות בידכם וחרב פיפיות בגרונכם להיות למוסרים ולמלשינים? הנה אתם קוראים בשם איוב ז"ל ובשם חכמינו, אבל איוב לא היה ולא נברא והחכמים הגידו דבר אשר אתם לא הבינוהו, ואם גם אלפי פעמים ידבר אליכם איוב, ואם גם מאלף אלפי מאמרים תורו היתר לעצמכם להיות עושי מסירות – אנכי לא אאמין, ואתם אל תוכלו להצדיק נפשכם עד עולם!

המלמדים לא ענו דבר.

– זוכר אני – הוספתי לדבר – כי לפנים בישראל אמרו: פלוני העגלון מלשין הוא, פלוני החיט מכה בלשון, פלוני הרצען עודה מעשה מסירות; אבל מעודי לא שמעתי כי איש אשר איננו מבני האספסוף יהיה למלשין, – והמלמדים? האם מבני האספסוף הם בקרבנו? האם בידי בני האספסוף נמסור את חנוך בנינו הקדוש לנו ולדור הבא אחרינו? האם בעצם ידינו נוציא את בנינו להורג ועינינו תראינה את המעשה אשר יעשון בם מלמדיהם? האם לא נדאג להם כי לבם נוח לקבל כל פעולה ופעולה וכל רושם ורישם, ובאו המים הרעים אל קרבם בעודם באבם, והיו מלשינים קטנים בעודם קטנים וכאשר יזקינו יהיו למלשינים זקנים ורגילים?

המלמדים לא ענו דבר.

– לא! לא! לא יהיה כדבר הזה עד עולם! סורו לכם ולא תקרבו הלום ולא תגעו בידיכם הטמאות את היד הקטנה והטהורה, ואל תחטאו בנפש הילדים! או שימו אל לבכם ושבתם מדרככם הרעה ועשיתם תשובה ונתפשרנו…

המלמדים לא ענו דבר.

מה זאת? – בנשאי את עיני ראיתי והנה החדר ריק ואיש אין בו, ואני דברתי את דברי אל העצים ואל האבנים אשר עמי בבית.

בלי ספק עזבו אותי כל המלמדים מדי דברי את הדברים הרבים ההם, כי גם הם אינם אוהבים לשמוע מוסר יותר מדי, ואם מוסר יחפצו אז יקבלוהו מעל הספרים ולא מפי איש כמוני.

האם שחתי דברים על אוזן לא שומעת?

כפי אשר אחזה לי אני לא יוסיפו עוד המלמדים מהיום והלאה לשלוח אלי משלחת מלאכים טובים, ולא יוסיפו עוד להוביל לי שי אות-כבוד בפתיל תכלת.

XXIX

מסכים אני לדעת החוקרים, הקדמונים והחדשים, האומרים כי האכילה היא דבר גדול בעולם ופעולה גדולה לה בכל המעשים שנעשו תחת השמש; וכאשר אוסיף להעמיק חקר בענין הנכבד הזה כן אבוא לידי הכרה כי אז גם איש את אחיו חיים לא בלעו.

יודע אני בלבי כי הקורא יצחק לי בשמעו דברי גבר תמים כמוני; ואולם כבר הסכנתי לראות בקום עלי מצחקים יום יום ולא אשים להם לב ומדרכי לא אסור, – לילות רבים לא הניח לי רעיון לישון, אולי יצליח חפצי בידי להמציא המצאה טובה להעביר את האכילה מן העולם ואז אדע כי דבר גדול עשיתי לבני דורי ולכל הדורות הבאים אחרי, ורבים יהודוני ויברכוני שבע ביום ושבע בלילה, וגם כל “השונאים” אשר רכשתי לי בשדה הספרות יכרעו לפני על ברכיהם ויאמרו לי: חטאנו אדוננו! אנחנו הרע בעיניך עשינו, ואתה לא השיבות לנו כגמול ידינו, כי אם דאגת לנו לבנינו עד נצח נצחים!

אם אעביר את האכילה מן העולם, אז תעבור הרעה מן הארץ וקנאה ותחרות ושנאה ורדיפה לא תהיינה עוד. שאלת העובדים ביחוסם אל בעליהם תחדל, ושאלת היהודים ממילא תחלוף, ושאלת הלחם לא תהיה עוד – וכמדומה לי שגם מכה"ע פלוני לא ידע עוד כל סבה לכתוב “מאמרים” נגדי.

אז התבודדתי בחדרי ארבעים יום וארבעים לילה, ורק לחם אכלתי ומים שתיתי – ואעמיק לחקור בענין אשר בחרתי לי. אין לנו כל אפשרות כי יוכל האדם לחיות בלי מזון ומחיה?

לפני ירחים אחדים התאספו כל הרופאים וכל החוקרים הגדולים אשר בארץ אשכנז, ויבואו עירה ברלין וימתיקו סוד בדבר כל החדושים וההמצאות החדשות אשר נעשו בימינו; ושם היה אחינו החוקר הגדול הפרופיסור כהן מעיר ברסלוי, והוא נשא מדברותיו באזני השומעים, לאמר: “הן חכמי החימיה עשו חיל בדורותינו, ועינינו רואות עתה מעשים נפלאים אשר לא ימאנו כי יסופרו, ובכל אלה נראה כי עוד תקצר ידם מעשות אף את הדבר הפשוט אשר הכמהין והפטריות עושים אותו, ולא יבינו לעשות בלהטיהם ולברוא גם הם מעט עמילן על-פי ההרכבה של חמצי-נחלים ומים. כל הימים אשר חכמי החימיה לא יגלו את הסוד הנפלא הזה, לעשות גם המה את אשר יעשה הצמח הקטן, וכל זמן אשר לא נדע להוציא עמילן בלתי אם מן הדגן ומן הדומה לו, בכל הימים ההם ובכל הזמן הזה גם שאלת הלחם לא תחלוף ואל תחדל מקרב הארץ, אחרי כי האדמה לא תוכל להוציא דגן מחיקה בלתי אם במדה ידועה. ואולם אם ימצאו חכמי החימיה את פתרון החידה לעשות עמילן על פי חמצי-נחלים ומה שהם נמצאים לרוב בכל מקום ומקום, אז נוכל להוסיף עליו גם את יסוד-החנקי, ואז נעשה לנו גם את חמרי חלבון הביצה, ואז יהיה לנו לחם לרוב, אשר מאות אלפי גוים גדולים הסוציאליסטים תמצא פתרונים”.

ובכן אין אני חסר דבר בלתי אם לגלות את הסוד לעשות עמילן על פי חמצי-נחלים ומים – ואולם האמת אגיד נגדה נא לכל הקוראים, כי את אשר לא ידעו כל חכמי החימיה למצוא, לא ידעתי גם אני, אני ידעתי כי ר' צדוק יתיב ארבעון שנין בתעניתא וכי מייתי לוה גרוגרות מייץ מייהו ושדי להו. אני ידעתי כי איש היה בארץ הולנדיה בשנת 1864, יצחק הינריך שטיפונט שמו, והוא ישב בתענית ארבעים יום ולא אכל דבר בלתי אם מיץ פרי. אני ידעתי כי בימינו היה הדוקטור טנר אשר בקש ממנו כי נאמין לא על דברתו שהוא יושב בתענית ואינו אוכל ארבעים יום וארבעים לילה, ואולם לעשות עמילן על פי מים וחמצי-נחלים לא ידעתי.

ובעודני יושב והוגה מחשבות להמציא המצאה להעביר את האכילה מן העולם, והנה איש בא מאיטליה, סוטשי שמו, והוא עשה את המלאכה הנקיה הזאת לשמור מחסום לפיו ולקיבתו ימים אין מספר, ולחם לא יאכל ומים לא ישתה בכל הימים ההם. ובזאת נעלה הוא על כל המתענים שהיו לפניו, כי את סודו יחפץ למסור לכל באי עולם, למען יוכל כל ישוב הארץ להתענות ולצום כמוהו, ולא תהיה האומנות הנפלאה הזאת לרשות היחיד כי אם לרשות הרבים.

אני שמעתי את הדבר הזה, ולבי בקרבי עלז ושמח. אמת היא, המצאות רבות ועצומות הביאו לנו ימי הדור הזה, ונוסף עליהן בשנה הזאת גם ההמצאה של פלדמן לדעת את כל המחשבות שבלב וההמצאה של פּסטור להפר עצת כלבים שוטים, וההמצאה של סוטשי לחיות בלי מזון ומחיה. – בנוגע לשתי ההמצאות הראשונות, החוב המוטל על כל אדם ישר להודות כי באמת נפלאו הן מאד. איך יוכל אדם לדעת את המחשבות שבלב אחרים בעוד שהאחרים ההם בעצמם אינם יודעים עפ“י רוב את מחשבותיהם? יוכל היות, כי איש כפלדמן יודע את המחשבות שבלב אדם פשוט, אבל מסופּק אני מאד אם יש אפשרות שיוכל איש לדעת את המחשבות שבלב אדם בלתי פשוט, כמו למשל המחשבות שבלב סופר עברי, ולא רק המחשבות שבלב הסופר העברי, כי אם המחשבות שכבר ערך וסדר וכתב אותן על גליון, כמו למשל המחשבות הנדפסות במכ”ע פלוני… מסופּק אני מאד אם יוכל פלדמן היודע-מחשבות לדעת את המחשבות הצפונות בתוך המליצות “להתחקות על שרשי רגלי ראש האיש”, “כאסוף ביצי רעיונות עזובות”, “לבשתי ולבשת ערות עטי”, “מכל האסונות הנוגעים בכף ירך יעקב, יסע ראשונה דגל מחנה השרפות”. מסופק אני מאד אם יוכל היודע-מחשבות הזה לדעת את המחשבות שחשבו וכתבו סופרינו הנאהבים בקרב השנה הזאת במאמריהם ובפיליטוניהם ובמאמריהם הראשים. – הנני מודה ואומר, כי אינני יודע-מחשבות ואת מאמרי סופרינו לא אבין עפ"י רוב ולא אדע את אשר הסופרים מדברים. אכן אם אמת הדבר כי לא בתרמית ולא במקסם כזב יעשה פלדמן את מעשיו, אז יגלה נא את סודו גם לנו, והוציא את הדבר מרשות היחיד אשר לו והכניס אותו לרשות הרבים, ואז יודוהו רבים, וכל קוראינו הנכבדים יעריצו את שמו, כי גדולות יעשה ועשרת אלפים “קוראים נכבדים” הקוראים מכתבי-עתים עברים ידעו מהיום והלאה את מחשבות אשר לפניהם ויבינו את אשר הם קוראים. – אכן המצאה גדולה היא ההמצאה של ידיעת המחשבות.

וכן גדולים מעשי ההמצאה לעצור בעד הכלבים השוטים! כמה יגיעות יגעתי בעניי, כמה לילות עמל מנו לי כמה נחלי זעה שטפו וירדו מעל מצחי מעורי ועד היום הזה, וכל ימי הייתי מצטער על הכלבים השוטים אשר סבוני, ועצה ותבונה לא ידעתי נגדם! פסטיר אומר, כי מדביק הוא נטפי רעל אל עור הנשוך ושב ורפא לו – ואולם הנסה פסטיר לעשות את מעשיו אלה גם נגד כלבים שוטים הכותבים מאמרים? הן גם אני טבלתי עטי בראש פתנים אכזר, גם אני השכרתי חצי מחמת תנינים, גם אני כתבתי מרורות – הלקחו השוטים והמשתטים מוסר? הוא אל אלהי מעוזי! אם דמי פצעי הרבים נגרו ארצה כמים המוגרים במורד, ואני לא ידעתי אשר זרקתי על סביבותי, אז ענו ואמרו לי כי “התולים” עמדי, כי “מצחק” אני, בי “לצון” חמדתי לי וכי “בדחן” אנכי! היכופּר להם העון הזה עד עולם? אם אשא להם את אשר יעשו לי ואת חדם אשר שפכו חנם? ממעמקים קראתיך, פסטיר, וממרחקים תשמע קולי! אם אמת יהגה חכך, אם יש לך רעל כאשר אתה אומר, אם עשה תעשה וגם יכול תוכל, הושיעני נא אתה ואושעה! הן אמת היא, רבים אומרים על הרעל אשר לך שהוא לא יועיל ולא יזיק, ורבים אומרים כי גם הועיל יועיל וגם הזק יזיק, ובכל אפוא תראה כי אפסה האמונה מלב האדם; ואולם נסה נא רק הפעם: אולי לכלבים שוטים לא יועיל הרעל אשר עשית, ואולם לסופרים שוטים הועיל יועיל, ואתה את נפשי הצלת. – מאמין אני באמונה שלמה, כי נטפי רעל אחדים יוכלו לסתום פיות מקטרגינו וכלבינו ושוטינו!

אכן מן השלשה הכי נכבד דבר סוטשי והמצאתו! סוטשי עשה לו מיץ נפלא אשר אם ילוק איש בלשונו ממנו וחי לעולם בלי מזון ומחיה, – היש המצאה גדולה מזו? ההמצאה אשר אליה צמאה נפשי מעודי ועד היום, ואשר אליה התפללתי תמיד ואשר היא היתה מבחר חזיונותי ומאויי מאז הייתי לאיש ועד היום הזה, ההמצאה הזאת חדלה מהיות מחשבה ותהי למעשה, ועיני תראינה את כל המעשים הגדולים והנפלאים ואת כל השנויים הרבים והעצומים אשר יולדו על ברכיה!

האמת אגיד ולא אכחד, כי כבד הדבר ממני מאד לציר בדמיוני את העולם ואת בני האדם ואת הבהמות ואת הסופרים ואת החיות והעופות ואת הגבאים ואת בעלי החשבונות ובעלי הקופות של כסף הנדבות ואת המולי“ם ואת החותמים ואת הקוראים הנכבדים, בזמן שהאכילה לא תהיה עוד בקרב הארץ. כשאני לעצמי יודע אני נאמנה כי בזמן שהאכילה לא תהיה עוד, לא אכתוב עוד אפילו מאמר או חצי מאמר או אפילו אות אחת. סופר פלוני לא יגנוב עוד אפילו ספּור אחד או חצי ספּור להעתיק אותו ולקרוא שמו עליו, אחרי כן האכילה לא תהיה עוד, והוא לא ידרוש עוד לחם ולא יבקש עוד מוצא לכסף מכל הבא בידו. הסופרים הכותבים ידיעות העולם והטבע, בהעתיק מאמרים ממכה”ע “גארטעגלויבע”, לא יכתבו עוד אפילו ידיעה אחת מן העולם ומן הטבע, וכי האכילה לא תהיה עוד, ולחם לא יקנו וכסף לא יבקשו עוד וכו' וכו' עד אין קץ – וכאשר אשער בנפשי יולדו שנויים רבים כאלה וכיוצא בהם גם בעולמות אחרים חוץ מעולמה של הספרות.

מובן הדבר מעצמו, כי מיד ששמעתי את דבר סוטשי והמצאתו, נסעתי אל עיר מגוריו למען אראה את פניו ולמען אוציא סודו מלבו, לזכות בו את הרבים.

מובן הדבר מעצמו כי מיד שבאתי אל ביתו, קראני בשם “ידידי” ויכבדני נגדה נא לכל אוהביו ומבקשי פניו להגיד עלי כי בן אומנותו אנכי.

– את סודך אני מבקש, את סוד המיץ אשר עשית, אמרתי לו בפה מלא.

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

– הלא מרוסיה אתה בא האין זאת?

– כדבריך, ידידי, מרוסיה אנכי בא.

– ומדוע זה הלכת את הדרך הרחוקה הזאת לבוא אלי ואנשים כמוני הלא לאלפים ולרבבות נמצאים בארצך. – אני השתוממתי בשמעי את הדברים האלה, ואבט בפניו, והוא… הוסיף על דבריו לאמר: הטרם תדע כי קונקורנטים רבים קמו עלי בארצך? הטרם תדע כי אינני יחיד בדורי וכי רבים מאד מאד בימים האלה היודעים את המלאכה הנפלאה לישב בתענית יום ולילה יום ולילה ולא ישבותו? אני יודע שלשה מליון יהודים בארצך והם רעבים כמוני ויושבים בתענית כמוני ובכל אשר אעשה אני עושים גם המה, ומדוע נפלאתי אני בעיניך יותר מכל המתענים ההם?

– והמיץ אשר לך? וסודך?

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

– כן, כן… אני שכחתי את אשר קראתי על אדותי בכתבי-העתים, כי יש לי מיץ נפלא וכי יש לי סוד נעלם מכל אדם וכי מופת אני לרבים. אני שכחתי את כל אלה, כי דברים רבים אני קורא בכה"ע, ומרוב הדברים אשכח לפעמים את אשר אקרא.

והרופאים ובעלי-החימיה אשר שקלו אותך במאזנים יום יום, האם רק במכה“ע שקלו אותך? האם לא הודיעו כי בימי העניתך הגדולה לא הבאת אל פיך בלתי אם 1860 גרם מים חיים, 7255 גרם מים חמים, 1310 גרם מים מרים, 5470 גרם מי וישי, סך הכל 19,895 גרם, ומהם הוצאת ע”י זעה וכו' בערך 17,986 גרם, ולא נשארו בבטנך בלתי אם בערך 1990 גרם – האין זאת?

סוטשי התגרד בגבחתו ובקרחתו.

מובן הדבר מעצמו, כי עוד ביום ההוא עזבתי את ידידי “החכם” סוטשי ואשוב אל ארצי ואל ביתי כלעומת שבאתי.

מובן הדבר מעצמו, כי לא נחה דעתי מן ההמצאה שהמציא סוטשי, וכי לא נוכל עוד להעביר את האכילה מן העולם, וכי הדבר הזה עודנו צריך עיון גדול.

ועיון גדול אני מעין יום יום בדבר הזה, ומאז ועד עתה עברו ימים רבים ופתרונים לא מצאתי עוד לשאלת האכילה.

העולם כמנהגו נוהג – העולם אוכל עוד כימי קדם.

מני אז מתבודד אני בחדרי פעמים רבות ומבקש פתרונים לשאלה הגדולה ההיא, היא שאלת הלחם, וכפעם בפעם רואה אני את דברי הפרופיסור כה האומר, כי כל זמן שלא יצלח חפצנו בידינו לעשות עמילן עפ"י ההרכבה של מים ושל חמצי-נחלים, לא תחדל האכילה מקרב הארץ ולא ידע פתרונים לשאלת הלחם.

פלגינן דבורא – שתי המלים הראשונות, חכמת שלמה, ידועות וגלויות לפני כל קורא וקורא, ושתי המלים האחרונות, פאול היזה, לא ידועות ולא גלויות לכל קוראינו, בלתי אם לאלה אשר הספרות האשכנזית ומבחר סופריה היו להם שעשועים. על הראשונות אין אני מצטער שהקוראים יודעים אותן, ורק על האחרונות אני מצטער שאינן ידועות לכל קורא וקורא מקרבנו ולא יוכלו להתענג על דבר טוב כמוני היום¹. שאל נא, אתה הקורא העברי, פי ילד קטן מילדי האשכנזים: מי הוא זה פאול היזה? אם לא ידע להגיד לך אשר ספריו מונחים בבית אביו על שלחן הפנים, ושפתיהם מצופּות זהב, ובני הבית נוהגים בהם כבוד, ואביו את “הספורים” באזני אמו ואחותו הבכירה לומדת את “השירים” בעלֿֿפה, ואחיו הבכור הולך אל בית התיאטרון בכל עת אשר “המחזות” נראים על פני הבמה. – כי גדול היזה לאשכנזים, והוא סופר ומשורר גדול העומד בשורה ראשונה בספרותם; וגם מחוץ– לארצם נודע הוא ברבים וכבודו גדול עד מאד. ואם לא נודע עוד הסופר הזה לכם, רבותי העברים, אם סימן רע הוא לנו, ולא לו; סימן רע הוא מאד לנו ולספרותנו ולסופרינו, המעיד עלינו כי אין לנו עוד ספרות כלל ואין לנו עוד ספורים כלל, ואין לנו בלתי אם ספרניות קטנה ודלה וספרנים קטנים ודלים אשר להם לשון מדברת גדולות, והם עושים רעש גדול וקוראים וצועקים ומריבים ומקללים, ועורכים לנו על השלחן ירקות הרבה ואינם נותנים לנו נתח בשר קטן אפילו פעם אחת בשבוע, – ואת פאול היזה לא נדע ולא נכיר. היבואו גם לנו ימים וזמנים טובים האלה, ואם יהיה לי לכתוב שתים שלש דלתות על דבר פאול היזה ועל אחד ממפעליו, לא אהיה עוד מוכרח לכתוב הקדמות כאלה ולהתחיל תמיד מבראשית?…

אם את פאול היזה לא נדע, הלא לכה"פ עלינו לדעת את היוצא מתחת יד איש כזה בנוגע לנו בני ישראל. וחכמת שלמה הוא דבר אשר כזה, דבר הנוגע לנו בני ישראל.

בשבוע האחרון הביא לנו פאול היזה מחזה חדש אשר כתב בימים האחרונים, והוא בן חמשה פרקים, ויקראו בשם “חכמת שלמה”, ובעיר וימר העלו את המחזה הזה בפעם הראשונה במוצאי השבת האחרונה על הבמה בבית התיאטרון הגדול, לעיני הקהל הגדול אשר התאסף שם ולעיני החוזה אשר בא גם הוא לראות את מחזהו בהעלותו בפעם הראשונה. “חכמת שלמה” הוא מעשה בשלמה המלך, במלכת שבא, בשולמית, בדודה הרועה בשושנים, ונלוו עליהם עוד אנשים ונשים רבים הידועים לנו היטב. וכל אלה באים ומתיצבים לפניו על הבמה ועושים את מעשיהם ומדברים את דבריהם, ואנחנו רואים ושומעים, ונפשנו יודעת מאד כי בפעם הזאת יש לנו חלק ונחלה רבה במעשה החוזה הנפלא, והוא נותן “להם” בפעם הזאת משלנו.

מי מאתנו לא יזכור את שלמה ואת מלכת שבא ואת האריה ואת הכסא ואת יתר הנפשות ההן? מי לא ראה אותם במחזה בעודו נער ולא לקחו את לבו? ֿ זכרון ימי ילדותי וזכרון הדברים האלה לא יסורו מקרב לבי גם היום: הנער העוזר על יד מלמדי התחפש באפר ויהי בעינינו – כשלמה בשעתו; עזריאל הנער המשרת בבית דודי בא גם הוא, וימרח קמח לבן על פניו וילבש שמלת אשה, ונזמים הדביק אל הצעיף אשר על ראשו, ויהי לחכמת נשים וליפהפיה – כמלכת שבא; הנער שבתיל, אשר היה בביתנו, גם הוא לקח לו אדרת שער גדולה ויתכסה בה על ראשו ועל רגליו, ויהי הולך על ארבע, ועינינו רואות ונפשנו יודעת כי הוא – האריה; וכן עשו גם יתר הנפשות הנלוות על עושי החזיון הזה, ויעברו כלם את רחוב היהודים ויבואו אל כל בית ובית, ועיני הילדים רואות ונפשם צהלה ושמחה. – מאז ועד היום הזה עברו ימים רבים מאד, הנער העוזר על יד מלמדי נקרא לצבוא בצבא, ומני אז נעלם מנגד עיני ולא שמעתי על אודותיו דבר; הנער השני היה ברבות הימים לסרסור לפני שער הבירזה בעיר ורשה, וביום הכפורים יקנה לו תמיד את זכות “פתיחת הארון” לנעילה; שבתיל היה “לנגיד” גדול, ולו בית חומה גדול ברחוב פרנצישקנסקא; ואני גם אני הייתי לאיש אשר השעשועים והחזיונות לא יקחו עוד את לבי, והנני שופט על כל דבר ודבר בכובד-ראש ובתמים, והכסא והאריה והמלכה המחוכמה ושלמה החכם לא יעלו עוד על לבי בלתי אם לעתים רחוקות מאד. – ימי הילדות כאשר הלכו לא יוסיפו עוד לבוא.

אז יכתוב פאול היזה את חזיונו “חכמת שלמה”. עוד פעם אחת תראינה עיני את שלמה החכם מכל אדם, היוצאות מפי המלכה נפלאה ועוד פעם אחת יקחו את לבי גם יתר הנפשות אשר אחריהן דבקה נפשי בעודני עוד פעם אחת תשמענה אזני את החידות הנפלאות ילד. – ואולם מודה אני לפניך, הקורא, כי בפעם הזאת לא יקח את לבי החזיון העברי כי אם החזיון בכלל. יודע אני כי אדם גדול עומד לפני, פאול היזה עומד ודורש, וכל מלה ומלה תופשת את השומע בלבו. במה כוחו גדול? במה יתפוש אותנו בלבנו? – תכונת נפש היצורים המשחקים לפנינו עשויה מעשה ידי אמן. ספור המעשים נפלא במינו ומושך את לב הרואה למן הרגע הראשון ועד האחרון, אם כי המעשים כשהם לעצמם פשוטים מאד. הנפשות המשחקות ערוכות אשה מול אחותה בטוב טעם רב, אם כי מתי מעט הן. הדיאלוג מלא רגש רב ונעימות עדן אשר לא תשבע הנפש משמוע; ועל כלם השפה היפה אשר כמוה לא נמצא בלתי אם לאיש הזה. אם נשמע שעות אחדות את השיחות אשר לאיש עם רעהו במחזה הזה, לא נשכח עוד את פאול היזה עד עולם.

המסך הוסר לפני עינינו.

המקום אשר תראינה עינינו הוא – ירושלים, בימי המלך שלמה. שלמה יושב על כסא ממשלתו וחכמתו רבתה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ויחכם מכל האדם, ומכל העמים יבואו “לשמוע את חכמת שלמה, מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו”. גם מלכת שבא שומעת את שמע שלמה ותבוא לנסותו בחידות האשה הזאת יפה מאד למראה ותאוה לעינים, והיא אשה צעירה הימים; ותאוה גדולה בוערת בקרב לבה לדעת את כל סתום ואת כל חתום, מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ולא היתה לפניה דרך אחרת בלתי אם לבוא ירושלימה אל החכם מכל אדם, אולי פתרונים לאיש הזה לפתור את חידותיה ואת שאלותיה הרבות. שלמה לא ימנע ממנה את אשר תשאל וידיו ירימו מלפניה את הצעיף אשר על פני האמת הנעלמה – אז תשמענה אזני האשה הצעירה את הדברים המרים “הבל הבלים, הכל הבל”. הזה הוא סוד החיים? אם אלה הם הפתרונים אשר יבקש רוח האדם כל הימים? אבל בעת אשר יורה שלמה את התורה הגדולה הכתובה בשתי המלים “הכל הבל”, בעת ההיא תראינה עיניו נערה נחמדה ועדינה, היא שולמית, ונפשו תדבק אחרי הנערה הזאת לאהב אותה כנפשו. המלך החכם שכח רגע אחד את חכמתו הכתובה בשתי המלים “הכל הבל”, ורק אחת ידע כי שולמית איננה “הבל” ותהי הנערה הזאת למשאת נפשו. – אכן מלכת שבא גם היא אשר שמעה את חכמת שלמה ואת פתגמו, לא ידעה לשום מעצור לרוחה, ותחשק נפשה גם היא באיש אשר היה לה למופת, הוא שלמה, ויהי האיש הזה לה לחזיונות ביום ולחלומות בלילה. אבל שלמה יוצא בעקבי הצאן לבקש לו נערה אחרת, ואליה לא ישים לב.

אז תתחקה המלכה הצעירה על שרשי רגלי שולמית, ותמצא כי נוטה לב שולמית אחרי עלם רועה בשושנים, ואל המלך לא תשעה ולא תפנה, הדבר הזה יהיה בידיה כחצים ביד גבור, והנה היא באה אל המלך להנקם ממנו, עקב אשר לא הלך לבו אחריה. ורעיון יעלה על לבה לאמר: האם לא אמר לה המלך ביום בואה כי כל אשר תשאל מעמו לא ימנע ממנה? – ועל כן תבקש מלפני שלמה כי יתן את העלם הרועה ולקח לו לאשה את שולמית אשר חשקה נפשו בה. המלך ישמע את הדברים האלה ונפשו בקרבו תשתפך, ובאין דרך אחרת לפניו ישיב את פני המלכה הצעירה והיא יוצאת מאת פניו במפח נפש ושתי ידיה על ראשה.

בעת ההיא והעלם הרועה, אשר נפשו מרה עליו, יבא לרצוח את נפש שלמה בסתר, והשומרים יתפשוהו, והשופטים יחרצו את משפטו למות, וגם על שולמית יגזור שלמה להגיד לו מקץ ימים אחדים אם תשמע לו ואם תחדל. אז תזכור שולמית כי הרועה הולך למות, והיא תוכל להציל נפשו משחת, ועל כן תאמר למלך כי נכונה היא לשמוע לו, ורק את העלם הרועה יצילו – והעלם הרועה יוצא לחפשי.

אז תראה שולמית את פני אהוב נפשה ולא תוכל למשול ברוחה, והנה היא נופלת על צואריו. – גם המלך יראה את הדבר ולא תקום בו עוד רוח, ולבו הטהור יתעורר בקרבו ומחשבות טהורות תעלינה על לבו כימי קדם. אז יזכור את חכמתו ואת תורתו אשר הורה את שומעי לקחו ואת אשר הגיד גם למלכת שבא, כי חכמת אדם היא השמחה אשר ישמח האדם ושמחת רעהו ואשר תראינה עיניו אותה בלי קנאה ובלי שנאה, ואז יאמר גם שלמה לדבק טוב, ושולמית תהיה לאשה לבחירה אשר בו רצתה נפשה. אז תרא מלכת שבא כי הוסיף האיש הנפלא הזה חכמה וטוב אל השמועה אשר שמעה הגבור כבש את יצרו בחכמתו.

המסך יורד לפני עינינו.

מדוע הרכיב היזה את שלמה אשר במלכים ובדברי הימים, ואת שלמה אשר בשיר השירים, ואת שלמה אשר בקהלת, ובמעמד שלשתם במקום אחד היו לו לנפש אחת? הטרם ידע את אשר יאמרו המבארים והפרשנים החדשים אשר לנו? האם לב לא ישים אליהם? – אין מקשין על האגדה. המבארים והפרשנים הולכים לשיטתם ופאול היזה גם הוא הולך לשיטתו.

הן מעט ורעים הם הדברים אשר שמתי אני לפני הקוראים, ואולם הרואה והשומע את הדברים האלה כפי שערך אותם היזה לפנינו, וראו עיניו עולם אחר. תמונת שלמה עשויה מעשה ידי אומן, ותמונות הרועה ושולמית תהיינה לנו לחמדת עינים, ובפרט השכיל היזה לשפוך את רוחן לנפלא על שולמית. הקורא הבוחן את אשר לפניו יראה את ההבדל הרב אשר בין שולמית התמה אשר אהבתה תהיה לה למקור חיים, ובין מלכת שבא המחוכמת אשר אהבתה היא תאותה ואשר אהבתה זאת תהיה לה למקור חקירות והגיונות. גם בין שלמה ובין הרועה נראה כדבר הזה; שלמה יודע את אשר לפניו וידיעתו גורמת לאהבתו והרועה איננו יודע מאומה מכל אשר לפניו ואהבתו קודמת לכל דבר ודבר אשר הוא חושב ואשר הוא עושה. – גם יתר הנפשות אשר עשה היזה לנו בחזיון הזה בנפשו עשה אותן, ובכל אחת ואחת נכיר את יד האמן הגדול אשר יצרתן.

במוצאי השבת האחרונה – כותב אלי אחד מידידי היושב בוימר – העלו פה על הבמה בבית התיאטרון את המחזה החדש של היזה הנקרא בשם “חכמת שלמה”, והמשחקים הפליאו לעשות. גם פאול היזה בכבודו ובעצמו היה בבית התיאטרון, ויהי הכבוד אשר חלקו לו גדול ורב עד מאד.

ברלין 19 (7) פברואר 1887.

אתמול בערב במוצאי יום השבת העמידו פה בפעם הראשונה על במת התיאטרון הגדול של הממשלה את החזיון “חכמת שלמה” אשר כתב פאול היזה בחמשה פרקים. הבית היה מלא עד אפס מקום, כי מכל קצות העם באו היום אנשים ונשים, קהל גדול מאד, לראות בחזון הנפשות אשר יסודתן בכתבי הקדש.

קסם על שפתי כתבי הקדש ועל גבוריהם, כי יקחו את לב העם עד היום הזה; ובין הגבורים אנשי השם האלה עומד תמיד המלך שלמה “החכם מכל אדם”, והוא משכמו ומעלה גבוה מכלם. בני ברלין יודעים את מלכי ארץ הקדם ואוהבים את צלמם עם הדר תפארתם הגדולה, והיה גם צלם המלך שלמה כאחד מהם: מלך בונה בתים ונוטע כרמים, עושה גנות ופרדסים ונוטע בהם עץ כל פרי, עושה ברכות מים ומשקה את היער הצומח עצים, אהב משוררים ומשוררות ושוחר טוב לכל אנשי התיאטרון. והיכלי זהב והיכלי כסף לו וכל סגולות המלכים' וגם עבדים ושפחות יקנה לו, וכסף וזהב ירבה לו, ואחרי כן יעשה לנפשו את כל תענוגות בני האדם, ולא ימנע את לבו שמחה. גם נשים לו לא-מעט: נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלש מאות, ובבואנו אל בית הנשים אשר לו והנה לנגד עינינו המון נשים נכריות מכל המדינות ואפסי הארץ: מואביות, עמוניות, אדומיות, צדניות, חתיות, ועוד כהנה וכהנה. ונצבים יעמיד בארץ אשר יכלכלו אותו ואת ביתו, איש אחד איש אחד לחדש; והמלאכה הזאת לא מלאכה קלה היא, כי יודע המלך שלמה לאכול לחם מאין כמוהו: “ויהי לחם שלמה ליום אחד: שלשים כור סולת וששים כר קמח; עשרה בקר – בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי וחמור וברבורים אבוסים”. (מלכים א' ה' ב'). מאה צאן ליום מלבד הסולת והבקר והאיל וגו'! מי לא יכבד בלבו את איש אשר כזה? ואיש אשר כזה, איש אשר כבודו מלא עולם מן הקצה האחד ועד קצהו השני, ומקרוב ומרחוק באים לראות את מעמד משרתיו ואת מאכל שלחנו ואת כל הדר תפארתו, איש אשר כזה יושב משמים באחד מהיכלי הזהב ההם וקורא מרגע לרגע את הקריאה הגדולה והמרה: הכל הבל! הכל הבל!

מדוע? מדוע סבב המלך פתאם ליאש את לבו ומדוע מצא כי הארץ אשר מסביב לו מלאה הבל ורעות רוח, ולחי אין שוה לחיות? – עוד משוררנו הנפלא מיכה יוסף לבנזון בקש ומצא לו את שלמה ואת הקהלת להעמידם איש לעומת אחיו, להראותנו את הפלאות האלה: מעץ הדעת אכל המלך ותפקחנה עיניו לראות טוב ורע, ותראינה רק את הרע! כי הנה נתן אלהים “חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים”. הוי אלי, אלי! איך יוכל עוד האדם להיות מאושר בארץ, אם יש לו חכמה ותבונה ורוחב לב “כחול אשר על שפת הים”? – ותקטן כל זאת בעיניו, ויקם המלך וילמד עוד את כל חכמת בני קדם וכל חכמת מצרים, וידבר 3000 משל, אחרי כן חבר 1005 שירים, “ויחכם מכל אדם” – היש עוד תרופה לאיש אשר כזה? אם יועיל לו כל צרי גלעד ורופאיה? אז באו הימים הרעים אשר אין חפץ בהם, ימי הטוחנות אשר בטלו ומעטו וימי הרואות אשר חשבו בארובות. אז שמעו אזניו מרחוק את קול הסופדים הסובבים בשוק ועיניו ראו תמיד את העבים השבים אחר הגשם, ותרפינה ידיו מאד מאד ולבו מת בקרבו.

בימים ההם זעו שומרי הבית והתעותו אנשי החיל, ויהי קשר ומרד על כל סביביו, וגם באלף הנשים לא ידע עוד למשול בחזקה ובזרוע נטויה, ואנחנו רואים כי גם הן הטו את לבבו…

מכל הפגעים הרעים הבאים על האדם, הפגע האחרון הזה יכביד! יסר יסרנו, יה, ככל אשר תחפוץ, אך בידי נשים אל נפולה!

מי היו הנשים הנכריות ההן אשר הטו את לבבו? האם בת פרעה? האם מלכת שבא? או אולי שולמית הקטנה הרועה בשושנים, אם גם לא נכריה היא? מארץ רחוקה, מנגב ערב באה אשה יפה וצעירה לימים, היא מלכת שבא, ותסע עמה חיל כבד מאד וגמלים נושאים בשמים וזהב אבן יקרה, כי שמעה את שמע שלמה ותבוא לראות אם אמת הדבר אשר שמעה על דבריו ועל חכמתו. אז ראתה אותו ותנסהו, והנה – לא הוגד לה החצי; הוסיף המלך חכמה וטוב אל השמועה, ואין דומה לו מקצה עולם ועד קצהו. ותתן לו 120 ככר זהב ועוד דברים אחרים טובים, ואחרי כן פנתה “ותלך לארצה היא ועבדיה”. – אבל החוזה הגדול אשר לפנינו, פאול היזה, לא יאמין בדבר הזה; לא יאמין כי באה אשה ממרחקים רק לראות את פני המלך ולשמוע חכמתו ולתת לו מנחה, ואחרי פנתה ותלך לה לארצה. ועל כן יעלה רעיון על לבו כי ראתה המלכה את פני שלמה ותדבק נפשה אחריו ותאהבהו – ולא במהרה פנתה “ותלך לארצה” אז יעלה על לבו גם רעיון שני: לזכור את שולמית הרועה בשושנים אשר דבקה נפשה אחר נער רועה בשדה, ואשר תבוז למלך ולכתר מלכות אשר יביא לה, כי רק את הרועה חמדה בלבה ואת המלך לא תחמוד… ושני הרעיונות האלה יהיו לו לאבני פנה לבנות עליהן את בנינו.

ובאמת נפלא הדבר בעינינו כי לא לקחו להם הלועזים את החומר הזה לבנות בו את בניניהם עד היום הזה. לפי שעה לא ראינו אצלם בלתי אם את הזיון הבלהות “שלמה” אשר כתב קלופּשטוק אשר לא יצלח לכל מלאכה, ואחריו ראינו את הזיון הבלהות “שולמית” אשר כתב פרנץ קים ואשר לא יעמידוהו על הבמה, וכן ראינו גם את החזיון, “מלכת שבא” אשר כתב אחינו אחינו מוזנתל; ובלעדיהם איש לא נגש אל החומר הזה לעשות בו בנין ולהעמיד את צלם מלך ישראל הנפלא ההוא בתוך, עד שקם פאול היזה ובידו הגדולה אשר הראתה לנו נפלאות לא אחת ושתים עשה לנו גם הפעם את מלאכתו הנפלאה, את “חכמת שלמה”. והנה רואות עינינו את שתי הנשים ההן, את מלכת שבא ואת שולמית, ומלך שלמה עומד בין שתיהן, האשה האחת היא מלכה גדולה ואדירה, ואין קץ לחכמתה ולרוחב לבה, והשנית היא נערה בת אחד העם אשר לא תדע דבר בלתי אם את קרני אור השמש המתוקות ואת הנער הרועה אשר בשדה… אל מי מהן יפנה המלך? מי מהן תקח את לבו?

והנשים השתים האלה שונות מאד אישה מרעותה, לא אך במקריהן ובתולדותיהן כי אם גם ברוחן ובתכונתן. את מלכת שבא יביא היזה אלינו, והנה היא אשה חוקרת ומעמקת מחשבות, מבקשת לדעת את החידות הנפלאות, חידות מני קדם, אשר יבקש האדם פתרונים להן מן העולם ועד העולם, ורוחה שואלת תמיד להבין את כל הנעשה תחת השמש, ותרב חכמה ודעת, ותחכם מכל אשר מסביב לה; ואולם כהוסיפה דעת כן הוסיפה מכאוב, ותדע עתה כי לא תדע דבר, והנה היא שואלת את נפשה אלף פעמים ביום; מה חיינו? ומה אחריתנו? האם לא יבוא יום אשר נוכל לראות את האמת פנים אל פנים? – אז שמעה את שמע המלך החכם מכל אדם, השומע חידות לפתור אותן, ותקם ותנהג עמה חיל כבד מאד וגמלים לרוב ואבן יקרה, ותבוא אל המלך החכם הזה. “מה חיינו? ומה אחירתנו? מה למעלה? ומה למטה? ומתי יבוא היום אשר נדע את כול?” – אבל בטרם תפתח את פיה לשאל את כל השאלות האלה, והנה עיניה רואות כי משנה עמה, כי רואה היא את היכל המלך ואת כל סגולותיו וחמודותיו, ואת מושב עבדיו ואת מעמד משרתיו, ונפשה הלא יודעת כי כל אלה מהבל המה יחדו – הבל הבלים – הכל הבל – ורק את חכמת המלך, את רוחב לבו, את פתרוניו היא מבקשת לדעת. ואולם כמעט יפתח המלך את שפתיו עמה בפעם הראשונה והיא שומעת את ניב שפתיו הנחמד ואת מדברו הנאוה, והנה רגש חדש יעור בקרב לבה, ומעט מעט תשכח את חירותיה ושאלותיה, וגם את דבר בואה ומטרתה לא תזכור עוד ופה, במקום הזה, רואים אנחנו את כח היזה הגדול ואת רוחו הנפלא, בהשכילו לשום לפנינו את רגעי השנויים אשר בהם תשתנה האשה החוקרת והיתה לאשה אוהבת. והאהבה הזאת תלך הלך וגדל, וכאשר תשמע את דבריו וכאשר תרא את מעשיו, כן תגדל וכן תוסיף אומץ. ואולם האשה הזאת נאות מלאה נפשה, ובראותה כי גם לבבה רך וענוג כאחד האדם, תכלם ותתבושש ואת אהבתה לא תוציא החוצה – והמלך לא ידע ולא יבין דבר! כי בעת הזאת ולב המלך הולך אחרי אשה אחרת, אחרי שולמית היפה, בת הגנן אשר לו, כי כאשר חטא הגנן למלכו, באה הנערה ותתנפל לפני הדום רגליו להתחנן ולבקש מלפניו על אביה, ואז ראה אותה המלך ותחשק נפשו בה, ואחרי כן שב וירא אותה בגנת הביתן אשר בחצר מלכותו בלילה בשפוך הירח עליה את גלי אורו, ומני אז לא תזח עוד תמונתה מעל לבו, והוא הולך לראות אותה בגן יום יום.

ושולמית? – שולמית רואה את פני המלך האדיר ולבה מלא תמיד רגש תודה על כל הטוב והחסד אשר עשה עם אביה ועמה, ואולם אהב לא תאהב אותו. בעת הזאת ומלכת שבא תערוג על המלך ולבה הולך וסוער ועורקיה לא ישכבו עוד, ובראותה את המלך מתרפק על הנערה העניה לא תדע לשום עוד מעצור לרוחה. אז תקום המלכה הנדיבה הזאת, והנה היא עושה מעשים אשר כל נדיבות אין בהם, כי באה היא אל הגנן השוכב על מטתו בלילה ומעוררת אותו משנתו ואומרת לו כי בתו הרכה מתרפקת על איש זר ועיניה ראו; והאיש יקום, ועיניו תראינה את המלך, וחמתו לא תבער בו עוד. אכן לא כגבירה עשתה אשת קנאות זאת את מעשיה, כי אם כשפחה!

והגבירה הזאת אשר הקנאה העבירה אותה מן הדרך הישרה, קמה עתה לנקום גם נקמות מן הנערה החפה מפשע, כי המלכה עומדת ושומעת את דברי שולמית בשפכה שיח על דבר הנער הרועה אשר היא אוהבת, ותחשוב המלכה כי אל המלך כוננה את דבריה, ועל כן בערה כאש קנאתה ותקם ותקח את שולמית ותסגור אותה חדר בחדר בהחבא, למען הפריד בינה ובין המלך ולא תהיה עוד הנערה הזאת לשטן לה בדרך. אכן הדר, הוא הנער הרועה, יודע את הנעשה והוא מוצא דרך ישרה לבוא עד יונתו השבויה ולנחמה מיגונה; ובדברם יחד איש את אחיו, והנה גם עיני זרים ראו אותם וסודם נגלה בקהל. אז ישמע המלך ויבין כי עת לעשות היא, והנה הוא בא ומשמיע את חפץ לבו כי כלה ונחרצה היא מעמו לקחת את שולמית הנערה לו לאשה ולעשותה לגבירה ולשגל על יד ימינו, והדר הרועה בשמעו את הדברים האלה לא ידעה עוד רוחו כל גבול וכל מעצור, וכאיש אשר רוח רעה בעתתו יבא ובידו שכין, והוא אומר להתנפל על המלך; והמלך בראותו את מעשהו יאחז ביד ימינו בעוד מועד ואת השכין יפיל ממנה. אז ישפטו השופטים את משפט האיש אשר שלח ידו במלכו וענו ואמרו: מות ימות; ואולם הנה באה שולמית לפני המלך ותתנפל לפניו ותתחנן אליו, עד כי שמע אליה המלך ולא הומת הפושע.

אז יצו שלמה הכינו את כל אשר יוכן ליום כלולותיו ושמחת לבו בקחתו לו את שולמית לאשה, והתכונה רבה מאד ואין קצה לה; ושמלות רבות ומגדנות ואבנים יקרים יוביל המלך שי לבחירתו, ועטרת זהב גדולה יעשה לה, וביום חתונתו יבואו כל השרים וכל העבדים אשר בחצרות מלכותו לראות את יקר תפארתו; וגם את הדר הרועה יביאו, והוא אסור בחבלים בידיו וברגליו, והמלך יצוה והסירו את החבלים מעל ידיו ומעל רגליו ואחרי כן יאמר אליו המלך כי יתן לו חנינה ולא יומת עוד ורק שולח ישולח בעד פשעו אל ארץ גזרה. – והדר ישמע את הדברים האלה ולא ישמח עליהם, ופניו יסב אל הקיר; ואולם שולמית לא תוכל להתאפק עוד ולכבוש את אהבתה בלבה כאשר עשתה עד כה, ומפיה תתמלט זעקה אחת גדולה ומרה. אז תשליך את עדיה מעליה ואת הצמידים ואת הרבידים תעביר ביד חזקה, וגם את שמלותיה עם האבנים היקרות תשליך ממנה והלאה, כי טוב לה ללכת בגולה עם האיש אשר תאהב, משבת על כסא מלכות על יד איש אשר נקעה נפשה ממנו!

והמלך יראה, ונפשו תחרד, ולבבו יבין עתה מה עזה האהבה ומה גדול הכח אשר יקשור נפש איש לאיש. הן לא אחת ושתים השמיע פיו את פתגמו “הכל הבל”, וכי גם האהבה הבל ורעות רוח, ואולם עתה נפשו יודעת מאד כי שגה במשפטו; עתה לבו יבין כי יש דבר תחת השמים והוא עז ממות וחזק משאול… אז יברך את שולמית ואת הדר מקרב לבו, והוא ומלכת שבא עומדים כבוא הכהן הגדול לשית כפיו על הנאהבים ועל הנעימים ולהביאם במסרת הברית, והמלך יור באצבעו על שולמית ועל הדר, ואל מלכת שבא יאמר:

התורה שהמה הורנו מכסף ופנינים נבחרה, לאמר: לא הכל הבל, יש אָבר העומד לנצח: האהבה היא, העזה ממות! ובשובך אל ארצך אז טוב ומרגוע מצאי גם את לך, שהמה לא הבל, שהמה יעמדו עד-בלתי ירח וירפאו את לבך. אז זכרי את-רעך, שבקש ומצא כי ראשית כל-דעת היא שמחת האדם בשמחת רעהו.

לדעת את האהבה ולשמוח בשמחת רעהו באפס קנאה–אמנם הדברים האלה המה ראשית חכמה, או, כאשר יאמר היזה “חכמת שלמה”.

גם זה איננו עוד! ביום הרביעי בשבוע הזה בבקר¹ מת לפתע פתאם בעיר וינה הפרופיסור ללמודי חכמת ההנדסה הנשגבה שמעון שפיטצר, בן ששים שנה ואחת. — כבוד גדול עשו לו במותו. מטיפים גדולים הטיפו על מותו, סופדים רבים ספדו לו, פרחים אין מספר הניחו על קברו, דגלים שחורים התנוססו על פני בתי-הספר אשר בעיר וינה, וכן חתמו.

האיש הזה היה יהודי.

מי יודע אותו או מי יודע את שמו מן הקוראים העברים אשר לנו? — הקוראים העברים יודעים את “המשכילים” ואת העוסקים בשאלת היהודים ואת המתפלפלים יומם ולילה עם הצוררים אשר לנו ואת יתר חיות הקדש אשר הקדישו להם, אבל מה להם ולאיש פלוני ופרופיסור הוא אשר הקדישו להם, אבל מה להם ולאיש פלוני ופרופיסור הוא אשר דבר אין לו עם כל ה“חכמות” ההן? מה להם ולאיש אשר רעה בשדה אחר ואשר לא עשה דבר בלתי אם היה למופת בשדה חכמת ההנדסה? הקוראים העברים אינם יודעים אותו; הקוראים העברים אומרים, כי הוא מחכמיהם — אבל חידה היא! אם נבוא גם אנחנו לרעות בשדה אחר, ומצאנו גם שם אנשים אשר לא יחפצו לדעת אותו ואשר ישקלו טיבותיה וישדי אחיזרא, ושם נשמע אומרים כי הוא אחד משלנו; בספרי הלקסיקון של מאיר במהדורא החדשה לא נמצא את שם שפיטצר, יען כי יהודי הוא — מה להם ולמהנדס גדול בדורו והוא איש ממקור ישראל?… הנה כן רואות עינינו בימים הרעים האלה את כף הקלע הגדולה, ואחינו מעבר מזה וצוררינו מעבר מזה יקלעו את הנפשות הגדולות בתוך הכף הזאת אחת הנה ואחת הנה.

אבל לא מפי צוררים אחדים אנחנו חיים — והאנשים המכבדים את שפיטצר בכל נפשם ומאדם הלא למאות ולאלפים יהיה מספרם! למאות ולאלפים יהיה מספר האנשים המבינים דבר והיודעים כי היה שפיטצר מושל אדיר בממשלת המדעים, ונפלאות בשדה ההנדסה היו למופת. התורה והמעשה היו לאחדים בידו, ואת אשר מצא על פי התורה, אותה עשה הלכה למעשה; והיה כל חשבון מסוכסך אשר בעסקי המדינה וכל סימני המספר המבולבלים אשר בין אדם לחברו, כל הדבר הקשה אשר בשדה האינדוסטריה וכל השאלות בדבר הכסף אשר בבתי האוצרות הגדולים, כל מערכות-החשבונות הנפלאות והסתומות וכל השאלות הגדולות והזרות הנוגעות לרבוא רבבות שקלי זהב, והובאו כל אלה לפני שפיטצר, והוא מצא פתרונים להם מקץ ימים אחדים. לפעמים הובאו לפניו חשבונות אשר לא יעשה איש את פתרוניהם בלתי אם מקצה ירחים אחדים והוא מצא פתרונים להם מקץ יום אחד. כשרונותיו לחשב חשבונות היו נפלאים מאין כמוהם.

ואם על תולדות חייו נתחקה, ומצאנו נפלאות רבות וגדולות. לא הורים משכילים ולא מורים מבינים עמדו על יד ימינו לחדריכו. לא מרוב טובה ונחת ולא על פי מצות אבות עשירים בחר לו את למודי ההנדסה; כשרש מארץ ציה עלה ויצמח ויגדל ויעלה לאטו, ורוחות רעות עברו עליו ונשבו בו והמיטו אותו פעמים רבות, והצמח התעורר כפעם בפעם ויהי אחרי כן לעץ רענן. האם ידע הנער הנעזב בהחלו ללמוד את חכמת ההנדסה כי יש יום והוא יעמוד לנב? האם עלה על לבו כי יש מטרה לנוכח עיניו, ועליו ללמוד על מנת לבוא את המטרה ההיא? — לו היה כדבר הזה כי אז לא את למודי ההנדסה בחר לו לרצונו.

מי לא ידע את התלמיד העברי בימינו אשר לפתח בית מדרש המדעים רובץ? — אם יש מתן שכרו בצדו מוטב, ואם לא אז יצא מבית המדרש ושתי ידיו בצלחתו. התלמיד העברי אשר הוריו מכניסים אותו לבית האוניברסיטה או אשר הוא בעצמו נכנס אליו, כך הוא אומר בכניסתו: הריני מוכן ומזומן לקיים מ“ע של “שטודיום” על מנת שאצא מזה ואזכה להיות רופא, ואקבל נדוניא המשה עשר אלף רו”כ, ואקנה לי צמד סוסים, ואהיה מכובד בעיני הבריות ואעשה “מסחר” טוב! הריני מוכן ומזומן וגו' על מנת שאזכה להיות עורך-דין ואקבל נדוניא כדלעיל וגו' ואעשה “מסחר” טוב! הריני מוכן ומזומן להקריב חלבי ודמי שנים אחדות בבית-הסהר הזה על מנת שיהיה לי אחרי כן פת לחם גדולה ואחיה בנחת ולא בצער! הריני מוכן ומזומן להתחייב חובת גלות ממחלקה אל מחלקה בקרב ארבע וחמש שנים ולהתאבק בעפר רגלי מורים חמורים אשר לא אוכל שאתם, ובלבד שאבוא אל “מטרה”! — ועל כן אנחנו רואים כי על פי רוב יבחרו להם את למודי חכמת המשפטים אשר מתן לחמם בצדם — ומי זה יתפלא אם מאלפי התלמידים אשר היו בקרבנו בקרב השנים האחרונות לא יצא לנו אף אחד חכם ומלומד? מי יבקש חכמה אצל אנשים אשר חזיונותיהם ככרות לחם וחלומותיהם ככרות כסף? דורשי חכמה לשמה מעטים בקרבנו מאד — ומאין אפוא נוציא מקרבנו אנשים חכמים ומלומדים ופרופיסורים, גם אם תהיה להם הזכות להיות יושבים על הקתדראות ולהורות ברבים?

שמעון שפיטצר לא אחרי מטרה רדף. — אבותיו היו אנשים עניים (והוא נולד בשלישי לחדש פברואר בשנת 1826 בעיר וינה) והם לא חנכוהו מנוער. הנער החל לדרוש את החכמה לרצונו ויט אחרי למודי החשבון, ובאין לו לחם לאכול ובגד ללבוש למד את חכמת ההנדסה הנשגבה. אך הוא עוד טרם יכלה את חק למודיו, ובשנת 1848 קראו לו לבוא לצבוא בצבא וירחיקוהו בחזקת היד מלמודיו, וגם בחיותו בין אנשי הצבא לא נתנו לו עבודה לפי כחו וכשרונו, ויפקידוהו על העגלות. אכן העלם אשר הקשה נפשו בתורה הוסיף ללכת בלמודיו מחיל אל חיל גם בלכתו עם אנשי החיל, וכאשר החל רוחו לפעם אותו החל להוציא את מעלות רוחו החוצה, והדבר הזה היה לו לישועה. אמנם צחוק יעבור על שפתנו מדי שימנו לב אל מקרי הימים האלה. ביום התשיעי לחדש אוגוסט בשנת 1849 נדפסו במכה“ע מטעם הממשלה היוצא לאור בוינה בדברים האלה: “האיש שמעון שפיטצר הממונה על העגלות אשר בחיל המלך נשא את מדברותיו ע”ד הדרך למצוא את השרשים המדומים של המשויות העליונות המסומנות”, ועל הדברים האלה כתב את מאמרו הראשון. הדבר הזה משך עליו את עיני שרי החיל הנבונים, ויפטרו את שפיטצר חכמה על חכמה ויהי לנס. — מה יוכלו לעשות יקר וגדולה לאיש הזה והוא יהודי? איך לכבד אותו על פני כל העם ומקורו מקור ישראל? הרוח אשר עברה על פני הארץ בימים ההם (בשנות החמשים למאה הזאת) היתה רוח רעה ליהודים, ואולם שפיטצר היה למופת לרבים בימים ההם, ועל כן לא יכלו עוד הממונים להתנכל אותו לבטלו, ויניחוהו לגשת אל בית הפוליטכניקום אשר בוינה ולהיות שם למורה.

בימים ההם עמד שפיטצר בנסיון. — שר ההשכלה אשר לארץ אוסטריה הוא הגראף לאו טהון, קרא אותו להיות פרופיסור בבית הפוליטכניקום ולקבל שכרו מקופת הממשלה, ורק תנאי קטן התנה עמו — כי יעזוב שפיטצר את דתו ויקבל עליו את הדת השלטת וימאן שפיטצר לקבל ולא קבל את המשרה על שכמו. אכן הנה ימים באו והממונים נאלצו לקרוא את האיש הזה להיות לפרופיסור בבית האקדמיה לעניני מסחר, גם בהיותו נאמן לדתו ולאמונתו, וישמש שפיטצר בכהונתו זאת בשלשים שנה, משנת 1857 ועד השנה הזאת. ובשנת 1863 קבלו אותו להיות לפרופיסור גם בבית הפוליטכניקום ויהי מורה את החשבון הנשגב ואת החשבונות לעניני המסחר, ואת מאמריו כתב על המנוחה והתנועה. ואליו אנשים ידרושו, ומכל כנפות הארץ יבואו לשאל בעצתו, וכל רבי הארץ וגדולי המדינה באו לשמוע מפיו פרק בדיני ממונות ובחשבונותיהם, ואין איש מגדולי השולחנים בוינה אשר לא בא אליו לבקש עצות מפיו.

מי נבא לנער עברי עני ונעזב כי יש יום והוא יהיה לתל שהכל פונים אליו? מי הגיד לו בעודו נער לעזוב את מקור החיים, את למודי חכמת המשפטים, ולהחזיק בענף עץ יבש, בלמודי חכמת ההנדסה, אשר לא יתן את פריו לעולם? — האיש הזה למד את החכמה לשמה; האיש הזה לא בקש לו ככרות לחם!

אז הלך האיש מחיל אל חיל. בראשונה היה פרופיסור באין מתן שכר ואחרי כן היה לפרופיסור ומתן שכרו בצדו, אחרי כן היה לדוקטור ואחרי כן נבחר להיות גם לראש המורים, והכבוד אשר פזרו לו היה באין חקר.

ובקרב הימים הרבים ההם כתב שפיטצרספרים הרבה ומאמרים אשר לא יספרו מרוב. בשנת 1851 הוציא לאור את מחברתו “פתרון כללי של משויות המספרים עם מספר אחד בלתי נודע או עם מספרים רבים בלתי נודעים”, ועוד בהיותו איש צעיר לימים, כבן עשרים וארבע שנים, שלחו לו חכמי האקדמיה הקסרית תעודה האומרת שבחו בפניו. אחרי כן החל שפיטצר לכתוב ספרים ומאמרים בשפה קלה ומובנת למען ירוץ בה כל קורא מבני ההמון; ויהי דברו על “חשבון השטרות וההלואות”, “למודי חשבון השטרות השונים אשר במדינה ושער הכסף העולה והיורד”, “לוחות לחשבון המסים והנשך”, חשבון המטבעות השונות", ובפרט הצטין המחשב הנפלא הזה בחשבונותיו ובסדריו אשר עשה למשחקי הגורלות ולבתי ההלואות ולבתי הפקדון והערבון והבטחון ועוד ועוד.

אבל לא את מעשיו אני חפץ לפרט בזה. אני לא חפצתי בלתי אם לעשות זכר לאיש הזה ולהגיד לרוב הקוראים העברים כי האיש הגדול הזה היה איש יחודי — ואתם לא ידעתם. מה לקוראים עברים ולאיש אשר נכריה עבודתו, ואשר לא להם עמל כי אם ליושבי הארץ כלם יחדו? מה לנו ולפרופיסור יושב בקתדרא בוינה ודורש בחכמת ההנדסה אשר אין לה דבר עם “ההשכלה” אשר לנו ועם “שאלת היהודים” ועם יתר הדברים הגדולים העומדים ברומו של עולמנו?

ביום השלישי בשבוע הזה בהיות ערב ישב שמעון שפיטצר בחברת רעים אהובים ורוחו היה כמעין המתגבר ודבריו מלאו חכמה עם לצון יחדו. אחרי כן שב לביתו ושיחתו עברה על אשתו עד חצות הלילה, ואחרי כן עלה על משכבו. בבקר כאשר הביאו אליו את לחם הבקר מצאו אותו על מטתו והוא מת ונשמת חיים לא היתה עוד בו ואיש לא ידע במותו. אפס הרופאים אמרו כי השבץ אחזהו לפתע פתאם ויקצץ את פתיל חייו בין רגע אחד.

האם הרבה חכמים ומלומדים אמתים עוד נשארו לנו אחרי מות האיש הזה? האם באמת יש לנו גדולים רבים כמותו אשר נוכל לאמר עליהם כי עוסקים הם הלימודיות ולא השיחות חולין ובדקדוקי מלים לבד?

רב לנו אם אנחנו נוכל לפתוח פה ולהגיד: שמעון שפיטצר היה איש יחודי.

התזכרו את שנת 1840?

שאל אביך ויגדך, ידיד הצעיר! על לוחות דברי הימים לשנה ההיא כתובים שמות ערים ואנשים שונים, שם העיר דמשק ושם הגראף רטטי-מנטון, שם אלכסנדריה של מצרים ושם מחמד-עלי המושל, שם היהודי כרמיה ועוד שמות אחרים ושונים – ואידך פירושא, זיל גמור.

וגם הפירוש הזה איום ונורא הוא מאד: אנשים יהודים רבים הובאו בשנה ההיא אל בית הבור; את בשרם רטשו ואת עורם פצחו, את עצמותיהם שברו ואת דמם הגירו, הכל כמנהג המדינה. – מדוע עשה ככה האדם הנברא בצלם אלהים לאדם כמוהו הנברא גם הוא בצלם אלהים?

שאל אמך ותגדך, קורא צעיר ימים! בין הערבים עד שיפוח היום והצללים ינוסו תשב אמך ותספר לך אגדות, אגדות שונות ובין האגדות האלה תספר לך גם אגדה אחת לאמר: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים אשר יאהב מאד לשתות דם נערים קטנים או לאכול מצה בלולה בדם ילד קטן, – ואתה תצחק ותצהיל קולך ביום שמעך בפעם הראשונה את הספור הזר הזה, וידעת כי אך לצון חמדה לך אמך הנכבדה, ושאלת את פיה להגיד לך את שם העם הסובא והזולל הזה, ואמך לא תצחק ולא תצהיל קולה, רק יד לפה תשים ולא תוסיף עוד לדבר מטוב ועד רע, וגם את שם העם ההוא לא תקרא באזניך משום… משום טעמים רבים.

“עס איסט איינע אלטע געשיכטע”… ואולם אני אזכרו היום את “הספור הישן” הזה, מפני חדש: מפני מכתב חדש אשר מצאתי כיום הזה, וגם הקורא יקבל ברצון את הישן מפני החדש. – בגליונו האחרון מביא מכתב-העתי, “נייע פרייע פרעסע” מכתב כתוב בידי המשורר היינריך הינה, והמכתב הזה לא נדפס בלתי אם כיום הזה, אם כי ידו כתבה אותו בשנת 1840. במכתב ההוא ידבר האיש הגדול הזה על דמשק ועל עלילת הדם ועל כרמיה, והיו לנו הדברים האלה נוספות על הדברים אשר כתב הינה על דבר העלילה ההיא, אשר נמצא אותם בספרים הידועים לנו עד עתה.

והמכתב הזה לא נדפס בלתי היום, כי – (אל נא תצחקו, אדוני הקוראים!) – כי היה מונח עד עתה בתוך הסל אשר באחד מבתי הרידקציות באשכנז! הרב את ריבנו זה כתב את מאמריו ואת מכתביו לנקום את נקמתנו ולפקוד בשבט אפו ובלעגו הנורא כל הנוגע בנו, והרידקטורים אשר באשכנז עשו את שלהם גם הם, וידפיסו את כל דברי הנבלה ואף כל מאמרי השטנה אשר כתבו עלינו משטינינו ומקטריגינו, ואת מאמרי היינירך הינה המשיב לנו צדקתנו השיבו אחור, ושימו אותם אל תוך הסל אשר בבית הרידקציה, – אכן עתה הנה ימים באו אשר הגבירות העדינות באות באניות מארץ אנגליה לראות את עפר הקבר אשר שם ינוח על משכבו הינה הגדול, ויש אשר נפש עדינה כזאת תתן את כל אשר לה לו יצלח חפצה בידו לקנות קוצות תלתלים מתלתלי ראש המשורר הזה, ויש אשר תשקול אלף כסף במכיר הכסא אשר ישב עליו ובמחיר המצע אשר הוצע תחתיו ובמחיר העט אשר היה בין אצבעותיו, ולכן גם כתבי ידיו יחפרו כיום הזה מטמונים. והיה כי תבוא לאדי אחת מן הלאדיות באנגליה, אשר מרגליות גדולות ונכבדות תלויות על צואריה, ובקשה לה האשה ההיא מרגלית טובה כזאת מבית האשפה אשר בבתי הרידקציות, ושקלה את מחירה ככל אשר יושת עליה. – וכך נתגלגל גם הדבר הזה, כי אחד מאוהבי לקוטי הקדמוניות או מדורשי כתבי-יד יקרים מצא את המכתב הזה הכתוב בעצם יד המשורר ויקנהו ויתנהו על יד אחד המפרשים והמבארים אשר להינה, הוא הסופר ג. ק. (גוסטף קרפּלס), והסופר הזה הוציא אותו לאור כיום הזה, והיה לנו המכתב ההוא נוספות על הדברים הרבים והטובים אשר נמצא בספרי הינה על דבר עלילת דמשק.

פּתחו את ספרי הינה וקראו בהם, קחו נא את מאמריו “פראנצאזיצע צושטאנדע” וראיתם.

אכן רק איש אשר כמוהו יוכל לדבר דברים אשר כאלה! – במכתבו מיום השביעי לחדש מאי בשנת 1840 ידבר בפעם הראשונה על דבר דמשק ועל השמועות בכתבי העתים הצרפתים. שם ידבר על דבר האגדות הנפלאות, אשר באירופה נוהגים המשוררים והמליצים לקחת אותן להיות להם לחומר לשיריהם ולמליצותיהם ועושים בהן את ספוריהם הנפלאים על דבר המכשפות והחיות הרעות והיהודים ואיש לא יאמין בהן, בעת אשר באזיה היו האגדות האלה למעשים ולעלילות שם ידבר על התוגרמים אשר דעתם קלה וסכלותם גדולה, ועל שנאתם אשר ישנאו גם את היהודי וגם את הנוצרי כאחד, ואת הנוצרים יזהיר לבלתי יצות אש זרה זאת בחיקם ולבלתי הסית את התוגרמים ביהודים, כי מי יודע מה ילד יום, ואם לא ביום מחר יקומו התוגרמים וישיאו את הנוצרים עון האשמה הזאת, והאבן אשר גללו אליהם תשוב. שם ידבר משפטים עם רטטי-מנטון אשר חנפה הארץ תחתיו, ואת הקולר יתלה בצוארי המיניסטר מהיער, וגם את יתר הזרים ידבר משפטים גדולים ונוראים, ואנחנו הקוראים נתפלא למראה החצים אשר ביד הגבור הזה, כי הדברים האלה הלא נכתבו בשנת 1840, והיודע את דברי הימים האלה הוא ידע, עד כמה גדול כחו של האיש הזה אשר לא חת ולא זע לדבר דברים כאלה בימים ההם. – במכתב שני הקרוב אל המכתב הזה ישוב לדבר על דבר העלילה בדמשק, ובעל דבריו הוא האדון המעיר הצורר את ההשכלה ואת הזכיות הכי יקרות אשר לבני אדם, וקיתון של לעג ישפוף על ראש הגראף רטטי-מנטון המועלל את העלילה הנתעבה ועל ראש הכהנים והנזירים אשר בארץ. – הלא תדעו את הינה ואת דרכו בעת אשר לצון יחמוד לו?

אכן הנה באו כתבי-העתים אשר באשכנז הצפונית ושמועות כזבים בפיהם, ועלילות וזדונות חדשים הם מפיצים בעם, לאמר: רק אנשים יהודים מצדיקים את האמללים בדמשק, וכל הכתוב לטובה על האנשים ההם רק ידי סופרים יהודים כתבו אותו, וכי היהודים העשירים בפריז לא ינוחו ולא ישקטו, וגם קרבנות כסף וזהב הם מקריבים עד אשר יצלח חפצם בידם להטות משפט, – את הדברים האלה ישמע גם הינה, ובמכתבו מיום העשרים ושבעה לחדש מאי יכתוב:

“אמנם יקר וגדולה היינו נותנים ליהודים אשר בפריז, תחת לבוז להם, לו עשו כצעקתה הזאת ולו היו מקריבים קרבנות כסף בעד אחיהם האמללים אשר בדמשק. ואולם שקר הדבר הזה! היהודים אשר בצרפת היו לבני חורין ויתערבו בגוי אשר בארצם והלולאות המחברות אותם אל אחיהם היהודים התרפו מאד, ויהיו לצרפתים גמורים, אשר יעבור עליהם לפעמים רוח הזיה לדבקה בהם עשרים וארבע שעות, ואם תבער השמש מאד, ודבקה בהם ההזיה שלשת ימים רצופים; גם את הדבר הזה נמצא רק אצל המובחרים שבהם. רבים מהם ישמרו עוד את דתיהם ואת מנהגי עמים, ואולם רק מצות אנשים מלומדה היתה להם הדת, ואמונה צרופה הבאה מן הלב אין להם, כי ביום שנתנה הבקרת של וולטר בטלו בתי הכנסיות של היהודים ושל הקתולים גם יחד. גם היהודים בצרפת וגם יתר הצרפתים ישתחוו לאלהים חדשים ואותו יעבודו, והאלהים הזה הוא אלהי הזהב וחרשת המעשה היתה להם לדת. אכן בזאת נוכל לחלק עתה את היהודים אשר בזה לשתי מפלגות, מפלגה אשר על החוף הימני ומפלגה אשר על החוף השמאלי, על שם שתי מסלות הברזל הגדולות על שפת הסין, מסלה אחת על החוף הימני ומסלה אחת על החוף השמאלי, ובעליהן הם שני רבנים גולים המושלים בכספם ובזהבם, ושניהם עושים תמיד מחלוקת מבית שמאי ובית הלל אשר היו בעיר אחת הנקראת גם היא בבל. – אכן אמת הדבר, כי הרב הגדול אשר על החוף הימני, הוא הברון רוטשילד, עושה חסדים גדולים עם בית ישראל, הרבה יתר מבר פלוגתא דליה, הוא הרב הגדול המולך על החוף השמאלי הנקרא בשם בונם פולד, כי בעת אשר הקונסול הצרפתי היושב בסוריה הסית את המשחיתים להרוג ולאבד ולחנוק את היהודים האמללים, יושב האדון פולד בבית הנבחרים, וענותנותו גדולה מענותנותו של הלל, וברוח שוקטה ידרוש על עסקי ממונות ועל עניני רבית ובתי שולחנים”.

אחרי כן יוכיח, כי היהודים אינם עושים דבר לטובת האמללים בדמשק, וכי מלבד כרמיה אין איש אשר עשה קטנה או גדולה, ורק הוא האחד אשר השליך את כל עסקיו ואת כל עיניניו אחרי גוו לקום ולהציל עשוקים מידי עושקיהם ומעניהם, וכי גם עליו קמו מלשינים וחנפים רבים. ואחרי כן יוסיף: “אחד מאנשי הכנסיה היהודית אשר ערכו גדול מאד (כי ערכו את ערכו וימצאו כי יש יותר משלשים מיליון פרנק באוצרו), הוא האדון די-רומילי, לא יתן אף מאה פרנק אם יאמרו לו כי יוכל להציל בהם את כל אהיו בני אמונתו! וכו' נפשי יודעת מאד, כי מעולם לא נתן איש ישראל שקל כסף, אם לא ביד חזקה עקרו את שניו מפיו, כמעשה אשר עשו לו בימי ממשלת בית ולאא. בימים האחרונים קראתי בספר “דברי הימים לבני ישראל” אשר כתב בנזש ( Basnage ) ואתן את קולי בצחוק בקראי את דברי האיש התמים ההוא המצדיק את נפשו של העון אשר השיאו עליו, כי בני ישראל שחדו אותו מכספם. ואני מאמין בכל נפשי ומאדי לדבריו אשר הוא אומר: " Le peuple juif est le people plus ingrat quil ait au mondeé " (עם היהודים הוא עם כפוי-טובה יותר מכל העמים אשר על הארץ!) אמנם יש אשר יראה לפעמים, כי הכבוד המדומה יוכל לפתוח את אוצרות היהודים הסגורים, ואולם בראותנו מקרה כזה ומצאנו כי החפץ הרע אשר ליהודים כאלה רע שבעתים מקמצנותם. אחד מן הקבלנים ברוסיה אשר נקרא שמו בישראל משה (לאמר “משוי” מן המים) ואשר תעב את שמו זה וישנהו לטוב ויקרא בשם “דלמר” del mare בשפת איטלקית הוא ג”כ: משוי מן המים), הקים בעיר הזאת בת חינוך לבני האצילים אשר ירדו מנכסיהם ויוציא יותר ממיליון אחת וחצי לבנין הזה, עד כי גם הבתולות הזקנות ויתר הבוגרות מבנות האצילים לא ערבו עוד את לבן לצחק באיש הזה. אבל האם הוציא מעודו האיש היהודי הזה אף שקל אחד מצלחתו לתת גם הוא את נדבתו לצרכי הצבור בישראל? גם יודע אני עוד ברון אחד המשוי גם הוא מן המים והוא עתה מן הסופרים ומן העשירים הגדולים., וגם את כספו וגם את עטו לא הקדיש עוד אף פעם אחת לטובת ישראל. אכן זאת הוא חטאת אשר לא נוכל כפּרה! בין היהודים אשר קבלו את האמונה החדשה נראה אנשים רבים הדוברים סרה על עם מחצבתם עוד יותר משונאיהם מלדה ומבטן, וסופרים רבים אנחנו מוצאים אשר לא יחפצו כי זכור נזכור את מקורם, ועל כן ידברו סרה על היהודים או ישימו יד לפה. הדבר הזה איננו חדש בתוכנו, ואני אזכור אותו כיום הזה רק יען אשר רבים מצוררי ישראל אומרים כי כל הכתוב לטוב על האמללים בדמשק, ידי אנשים יהודים כתבו אותו, ועוד מעט ויאמינו כי גם הקונסול אשר לאויסטריה בדמשק הוא איש יהודי וגם יתר הקונסולים, מלבד הקונסול הצרפתי, אנשים יהודים הם. אנחנו ידענו היטב את טכסיסי המלחמה האלה! לא, כל הקונסולים היושבים בדמשק אנשים נוצרים הם, וגם הקונסול לממשלת אויסטריה איש נוצרי מלידה ומבטן, וזה האות כי מדבר הוא על דבר היהודים בלי משוא פנים ובלי פניה צדדית, להשיב את חרפת הקונסול הצרפתי אל חיקו: ורק הקונסול הצרפתי הזה לא נדע מה הוא, עד בוא היום ונדע – ".

כאלה וכאלה דבר היינריך הינה בימים – ההם. אכן מלאו הדברים האלה מרורות יותר מן המדה הראויה; אבל מי ישקול בפלס את דבריו, בראותו כי מאזני משפט נתנו ביד רשע, ואלה אשר הדבר נוגע על כבוד עמם ואל חיי אחיהם, עצמם ובשרם, יחבקו יד בצלחת בהיות לאל ידם לעשות?

כן דבר הינה בימים ההם…

אבל האם שנו היהודים “המשכילים” את דרכם ואת תכונת נפשם מני אז ועד עתה? האם יוציאו היהודים “העשירים” כיום הזה שקל כסף מצלחתם להסיר הרפה מבית ישראל? האם כיום הזה נצליח להטות את לבבם להרים תרומה אם נדע כי בתרומה הזאת נוכל לסכור פיות שטן ומקטרג?…

לא פה המקום ולא זאת המגלה לדבר על הדבר הזה. אני הבאתי רק את הדברים “הישנים” ההם מפני “החדש” אשר מצאתי כיום הזה במכתב-העתי האמור למעלה. – במכתב- העתי “נייע פרייע פרעסע” אנכי מוצא את המכתב החדש הזה, ובו כותב הינה כדברים

“בדברי עתה על האדון כרמיה, מוצא אני לי לחובה להודיע כי בעוד ימים אחדים ידפיס האיש הזה את ספר זכרונותיו על דבר מסעותיו בארץ הקדם, והספר הזה יהיה לנו בימינו כספר " legatio ad Cajans " של פילון האלכסנדרוני בשעתו. אמנם דומים האנשים השנים האלה האלה בדברים רבים ובמלאכותם אשר הלכו בה. כמעשה החכם האלכסנדרוני ההוא עשה גם אדולף כרמיה, ושמו גם הוא ינון לעולם בדברי ימי העם האמלל אשר לא יכל למות. והדבר הזה הלא ישלם לאיש הנעלה הזה תנחומים חלף כל עמלו וחלף כל העלילות אשר שמו לו במכתב-העתי אשכנז באמרם עליו כי השחד היו לו לעינים. אבל כרמיה הוא אחד מן האצילים האדירים ומאנשי המעלה אשר היו בקרב בני האדם, והמובחרים אשר בדורותיו יעידו לו על כל זאת, והיה אם נקרא את תולדות ימי חייו בספר “תולדות אנשי הדור הזה” " Biographie des Contemporanis " ומצאנו כי הקדיש האיש הזה את כל ימיו להציל כל עשוק מידי עושקו. כל אשר נשא מכאובות והוא חף מפשע, ופנה לו אל האיש הזה, והיה לו כרמיה לכרוב הסוכך, והוא לא הביט אל מקורו ואל אמונתו ולא הבדיל בין איש קתולי ובין איש יהודי, בין נשיא ארץ צרפת ובין שכיר-יום. אולי נמצאו “פרושים” אחדים הצוררים לו, כי אוהב כרמיה את מנגינות האיטלקים, וגם סוסים יפים יאהב, וגם את שירי החזיונות של רסין יוקיר מאד, ואף גם הוא האיש אשר היה אומן נערה אחת המשחקת בבתי התיאטראות ושמה רחל. אבל הקנאים האלה הלא יסלחו לו על אהבו את החיים ואת תענוגות בני האדם, כי גם הוא הלא קנא להם מעודו, והוא האיש אשר היה להם לכרוב סוכך להציל אותם ואת פאת זקנם ואת עצמותיהם מידי עבדי הכמרים אשר בדמשק”.

אלה הם דברי המכתב החדש הזה בנוגע לנו.

ועוד הערה אחת קטנה אנחנו מוצאים בשולי המכתב הזה, הנוגעת גם היא לנו והיא ערוכה אל ידידו גוסטף קלוב, המו“ל של מכה”ע "אויגסבורגער אללגעמיינע צייטונג:, ושם כתוב לאמר: "מאחורי הפרגוד אשר לעלילת דמשק אני רואה ומכיר את ידידינו הישנים במינכן, אשר היו לאגודה אחת בצרפת. יודע אני ומכיר פניהם והנני נכון לצאת לקראת נשק ולהתראות אתם, ואתה הלא תתן מקום לדברי במכתב העתי היוצא לאור על ידך, ביום בוא דבר העלילה לפני כס המשפט של עלי מחמד באלכסנדריה – ".

אבל, כפי הנראה, לא נתן המו"ל מקום לדברים האלה, וגם המכתב האחרון הזה לא נדפס בימים ההם, ויהי מונח ארבעים ושבע שנים בתוך הסל אשר בבית הרידקציה ההוא. ומי יודע כמה נרגליות כאלה השתפכו בקרני זויות, ואין רואה ואין יודע. – אכן עד היום הזה לא ערכו עוד הספורים את מעשי הינה ואת ערכו הרב, בכל אשר עשה לנו בני ישראל בדבר עלילת דמשק, ולא הגידו עוד עד היום הזה את צדקתו זאת כראוי לו.

אל תירא, אלופי הקורא, לא בחשבונות ובסימני-מספר באתי אליך לענותך כיום הזה.

אם נא מצאתי חן בעיניך והלכת עמי, והיית היום לאיש אשר לפני מלכים יתיצב.

והמלכים אשר תראינה עיניך היום לא ישבו כסאות למלוכה, ובהיות לך צדקה לבוא להראות את פניהם לא תכרע ולא תשתחוה להם, כי בארונותיהם שוכבים המלכים ההם וישנים את שנתם הגדולה זה אלפי שנים, וגם היטיב לא ייטיבו וגם הרע לא ירעו­­­­­­­­. – ואני בקראי בשמותם הלא תדע אותם: האחד הוא הוד כבוד מלכותו המלך פרעה הנקוב בשם רעמסס השני, הוא המלך אשר בעודו בחיים מצאת חן בעיניו להשליך את כל זכורך היאורה ואת בנותיך חיה ואותך העביד בפרך; והשני הוא הוד כבוד מלכותו המלך פרעה הנקוב בשם רעמסס השלישי. – תן לי את ידך, ידידי הקורא, ונשובה מצרימה יום אחד.

הנה מצרים! הנה היום הראשון לחדש יוני בשנת 1886, בשעה התשיעית בבקר!

ביום הזה ובשעה ההיא בבקר היה דבר שולטן מצרים לגשת אל החנוטים ולהסיר את התוליהם אשר עליהם, לעיני עבדיו המיניסטרים ולעיני שריו הגדולים, ובתוכם גם השר הנרי דרומונד וולף אשר היה בימים ההם במצרים­­– וכיום הזה בכתבי את הדברים האלה מונח לפני על פני שלחן הסופרים ספר הזכרון אשר הוציאו לאור חכמי האינסטיטוט המצרי אשר בקאירה, ובספר הזה כתוב דבר החנוטים והתוליהם ¹וכל המעשה אשר נעשה בהם ביום הראשון לחדש יוני ההוא, דבר לא נעדר.

והחנוטים ההם נמצאו בין המתים בנא-אמון אשר עם דר-אל-בהרי ויביאו אותם אל בית המשכית אשר בעיר בולק וישכיבו אותם עם יתר החנוטים הנכבדים אשר היה כתר מלכות בראשם, והנה הם שוכבים שם ונסמנים עם סימני-המספר 5229 ועם סימני-המספר 5233. והכתובת בדיו שחור על פני התכריכים אשר על החנוט הנסמן בסימן 5233 מעידה לפנינו כמאה עדים, כי האיש הזה הוא המלך פרעה הנקוב בשם רעמסס השני או סזוסטריס, הוא ולא אחר. – ובספר הזכרון האמור למעלה נקרא כדברים האלה:

"אחרי אשר קם הוד קדושתו הכדיב ושריו אשר עמו ויודעיו את דבר הכתובה, הסירו את התכריכים העליונים מעל פני החנוט וימצאו רצועת התולים אחת אשר על פני הגוף, ורחבה חלק העשרים מן המטר,ועליה תכריכים תפורים המחוברים בלולאות, ואחריהם מצאו הגוף מן הראש ועד הרגל, ועליה תמונת נואיט אלהי מצרים, כתובה בדיו שחור ואדום, כי כן דבר הדת; ופני האליל הזה דומים מאד אל פני המלך סטי הראשון (הוא אבי רעמסס השני), כמראה אשה נראה אותו על פני המצבות והחמנים אשר בנוא-אמון וביתר ערי מצרים. ותחת התמונה הזאת עוד חתולים, ותחת החתולים עוד רצועות בד ארוכות ומכופלות, ועל הבד הזה בהרות בהרות רבות אשר עלה בו הנטף הנתון עם יתר המינים בטרם מלאות ימי החנוטים– וכאשר הסירו את כל אלה מעל פני הגוף ויראה הגוף מראשו ועד רגליו.

"והגוף גדול וחסון, וארכו מטר אחד עם 2 חלקים, וראשו אשר עליו ארוך וקטן בערכו אל יתר חלקי הגוף, וחלק הקדקד אשר מלמעלה קרח כלו. אכן מן הרקות ולמטה תרבינה השערות ותהיינה למקלעות היורדות על פני הערף וארכן חמישית המטר, ובהיותן לבנות ביום מות האיש הפכו ותהיינה עתה צהובות מרוב הבשמים אשר היו עליהן. מצחו צר וקטן, וגבות עיניו תראינה כחצי הקשת הנטויה. העינים קטנות ואפו ארוך ודק, והוא מעוך כמעט מרוב החתולים אשר העיקו תחתיו. רקותיו שקערוריות ועצמות לחייו בולטות ואזנו עגולה ונוטה מן הראש והלאה. לחיו התחתונה גדולה וארוכה מאד. פיו רחב ושפתיו מלאות וגדולות. ואולם חומר שחור נמצא בתוך השפתים האלה, וינסו להסיר מן החמר הזה פתים קטנות, ויראו כי שנים טובות ולבנות לפניהם. ועל השפתים האלה מסביב נראה פאת זקן אשר צמחה בימי מחלת האיש או אחרי מותו. ועור הגוף צהוב כלו ועליו בהרות בהרות רבות. – זה משפט המלך וזה תארו. האיש היודע ומבין בחכמת הפרצוף בבואו לענות בגוף הזה,וענה ואמר לאמר: המלך לא היה איש אשר חכמת אדם האירה פניו, ותוי פניו יענו בו כי חמס ושד אהב, והוא מלא גאון וקשי-לב, ולבו הגיד לו תמיד כי ידו מושלה לו ואין איש בארץ אשר יוכל להיות לו לשטן. – ומלבד קדקד ראשו יראו הרואים גם את יתר חלקי הגוף, וגם המה תמימים ושלמים ולא יחסרו דבר, ואולם הבשר אשר עליהם הלך הלוך וחסר ועל כן שונה מאד מראיהם, ויהי הצואר דק מאוד ולוח הלב גדל ורחב, וגם כתפות החנוט גבוהות ובולטות וזרעותיו מונחות על פני הלב אשה על פני אחותה. גם ידיו דקות ומשוחות בצבע אדום, וגם צפרניו עשויות וכרותות עד בשר האצבעות, ושוקיו ארוכות ויבשות ורגליו ארוכות ומשוחות בצבע האדום. והיה אם נגע אל העצמות – נשברו באפס יד, ואם נבקש את שרירי הבשר ומצאנו כי חלפו בבוא ימי הזקנה, כי זקן היה האיש הזה במותו; וסופרי דברי הימים הוכיחו לנו כי ישב רעמסס השני על כסא מלכותו בעוד אביו סטי הראשון חי, ואחרי כן מלך ששים ושבע שנים לבדו; ואם נבקש חשבונות רבים ומצאנו כי היה כבן מאת שנה במותו.

"ומעת אשר להסיר החתולים מעל פני הגוף ועד כלותם את המלאכה הזאת עברו כחמשה עשר רגעים, ואחרי כן שבתו מן המלאכה רגעים אחדים.

“אז נגשו להוציא את גוף החנוט השני, הוא הנסמן עם המספר 5229, ויוציאו אותו מתוך ארון הזכוכית אשר הוא שם, ויחלו להסיר את החתולים הרבים ואת הבד הצהוב אשר ממעל, והחתולים מודבקים ומשולבים יחדו ברצועות בד, ועל הגוף הזה לא מצאו כתובת או ציונים, מלבד התמונות והציורים הנסתרים אשר על פני הראש, ואיש לא יבין אותם. אז הסירו את הבד הצהוב כליל, ויצאו את התכריכים הלבנים אשר תחתיו, והנה כתוב בארבע שורות כדברים האלה לאמר:,,בשנת שלש עשרה, ביום העשרים ושמנה לחדש השני בקיץ, אז בא הנביא הראשון פי-נוטם בן הנביא פי-אנך אשר נבא בשם המלך האלהים אמון, ועמו סופר המקדש צוזרסו-חונסו וסופר עיר המתים בית-המון, ויבואו לרפד את יצועי המלך המת אוזירמרי-מיאנום (הוא רעמסס השלישי) למען אשר ינוח במכונו עד עולמי עולמים”. – ובכן ראינו כי הגוף אשר חשבנוהו ואחרי אשר הודיעו בשם הכדיב את כל הדברים האלה, נגשו ויקימו את גוף החנוט על רגליו. והעושים במלאכת הפוטוגרפיה נגשו ויחקו את תמונתו בעודו בחתוליו, וכל הקהל הגדול רגשו ויהמו מאד ברגעים האלה, ויהיו להם הרגעים המעטים האלה לזמן גדול ורב, לזמן גדול ורב, ויקומו כלם מכסאותיהם, ובעת אשר באו העושים במלאכה להסיר מעל פני הגוף גם את החתולים האחרונים לא שב עוד העם למנוחתו.

"אז הסירו שלש רצועות בד מעל פני הגוף, ואחרי כן מצאו רצועות אחדות המשוחות בזפת, ותכבד מהם המלאכה להסיר גם אותן בעצם ידיהם ויקחו להם שכין ויסירו אותן, ואחרי כי פצלו פצלות גם ביתר רצועות הבד אשר מצאו ויסירו אותן אשה אחרי אחותה, וביניהן היו רצועות אשר רשום בהן ציונים ורשימות שונים, והנה אלהי אמון יושב על כסא רם ונשא, ומתחת התמונה הזאת בכתב החרטומים דברים אחדים אשר יגידו לנו, כי אשה קדושה מזרע המלכים נתנה את התמונה הזאת בבד. וזה דבר הכתבת: “מאת המשוררת לאלהי אמון ולאלהי השמש פאילאטנימוט, בת הנביא הראשון לאלהי אמון, פי-אונך, למען יברך אלהים את מעשי ידיה, ויחזק ויאמץ אותה, והאריכה ימים על פני הארץ”. אז מצאו שני שריונות בתוך קמטי הבד: השריון האחד עשוי עץ מוזהב ומפותח עליו תמונת אלהי איזיס או נוף בעבדם לשמש, והשריון השני עשוי זהב טהור והוא מאוצר המלכות אשר לרעמסס השלישי. ובהסירם את כל אלה מצאו עוד רצועות בד אחדות המשוחות בזפת, ואחריהן עוד תכריכים אחדים אדומים למראה – וכל הקהל עומד ומחכם בכליון עיניהם לראות בפני המלך בנפול מעליהם המסוה האחרון, והנה נפל גם המסוה הזה, וכל הקהל אשר בבית המשכית נבהל וישתומם: ראש המלך האדיר הזה משוח כלו בזפת, ואיש לא יוכל לראות את תוי פניו. – אז עזב הכדיב את הבית, ומורה השעות הורה את השעה העשתי-עשרה ועשרים רגעים.

“ביום ההוא אחרי הצהרים נגשו עושי המלאכה לכלות את מלאכתם, וביום השלישי לחדש יוני בבקר הוסיפו עוד לעשות במלאכה ההיא, ויבחנו את כל התכריכים אשר הסירו, ויבקשו וימצאו עוד שני ציונים הכתובים בדיו שחור על פני רצועות הבד הלבנות. הציון האחד כתוב בשנה התשיעית לכהן הגדול אשר כהן לפני אמון בימי פי-נוטמו הראשון, והציון השני כתוב בשנה העשירית לכהן הגדול ההוא. ואחד האומנים העומד לשרת בבית המשכית הסיר ביד חרוצים את חמרי הזפת אשר על פני החנוט, ויפסול מהם פתים דקות וקטנות ותחדל הזפת כליל ופני המלך הראו כמעט. אכן. את פניו לא נכיר עוד כאשר הכרנו את פני רעמסס השני, ובכל זאת ראוה נראה את תוי פניו ונדע את מראה פני המלך הזה ואת תארו נכיר לשפוט אותו. שערות ראשו ופאת זקנו אינן עוד, כי גלחו אותן כליל. מצחו איננו רחב למאד ואיננו גבוה יותר מן המדה, כי על כן נחמוד אותו למראה שכם אחד על רעמסס השני, גם קשת גבות עיניו איננה נטויה עד למאד, וגם עצמות לחייו אינן בולטות, וגם אפו איננו ארוך ועגום, והלחיים התחתונות גם הן לא תגדלנה ולא תפרוצנה כלחיי רעמסס השני. אכן העינים גדולות מעיני ההולך לפניו, ואת תמונתן נכיר כיום הזה, אם כי יבשו העינים בחוריהן ופצים של בד הושמו במקומן. גם אזנו לא תט מן הקדקד והלאה כאוזן רעמסס השני, ובתוך האוזן נראה חור קטן אשר בו ישימו עגולים. ואולם פיו גדול מפי רעמסס השני, ושפתיו דקות מאד ומתוכן נראה את שניו הלבנות והטובות, ורק השן האחת אשר לעמת לחיו הימנית נשברה או עוקרה ברבות הימים. והיה הרואה את הגוף הזה ואמר כי איש בן ששים או בן ששים וחמש שנים שוכב לפניו, והגוף הזה בעודנו חי היה בריא ושלם ²אכן העור אשר על העורף ואשר על חשוקים ואשר על הזרועים מלא קמטים רבים וגדולים מאד, והקמטים ינוחו איש על פני אחיו, והדבר הזה יהיה לנו לאות כי היה המלך איש בריא ושמן ברגע מותו. – זה משפט רעמסס השלישי וזה תארו והיה כל איש היודע ומבין בחכמת הפרצוף ואמר על הגוף הזה בראותו אותו: האיש הזה היה משכיל אשר נהג בחכמה ולא היה כבד-לב, ואף לא התהלך עם אנשיו לענותם בסלותיו ולא חפץ מעודו לערוץ ארץ. – אכן גם גופו קטן מגוף רעמסס השני וגם כתפותיו לא תגדלנה ולא יצא לרשת ארצות זרות אשר בסוריא ובכוש, כרעמסס השני, וגם בממשלתו שונה היה האיש הזה מרעמסס השני. כי לא נלחם המלך הזה בעמים רחוקים ולא יצא לרשת ארצות זרות אשר בסוריא ובכוש, ותהיינה מלחמותיו רק על שפת הנילוס ועל גבולות מצרים. וגם הבנינים אשר בנה לא היו גדולים ורמים, כי כל המעשה אשר עשה בחפזון עשה אותו, וגם ערי מסכנות לא בנה כמלה ההולך לפניו, רק תאוה גדולה בערה בקרב לבו לעשות ככל המעשה אשר עשה רעמסס השני; ואולם קצרה ידו מעשות כל אלה, וגם רוחו קצרה בקרבו, כי לא היה האיש הזה מלך עריץ כמלך ההולך לפניו”.

אלה דברי ספר הזכרון אשר הוציאו לאור חכמי האינסטיטוט אשר בקאירה, והוא מונח לפני על פני שלחן-הספרים.

ובכן אפוא אלה הם המלכים הגדולים אשר כתבו סופרים עליהם ספרים הרבה, ואשר חקרו חוקרים על אדותיהם חקירות רבות! אבל יודע אני את הקוראים העברים, כי רעמסס השלישי לא יקח את לבם ולא ילך לבם אחריו, ובפרט כי לדעת החוקרים אשר היו לפנים גוף החנוט הזה איננו גוף רעמסס השלישי כי אם גוף המלכה נופריטרי, ומה לקוראינו ולמלכה מתה וחנוטה? ואולם רעמסס השני יקח את לבם, כי לקח האיש הזה בעודו בחיים את אבותיהם וימרר את חייהם ויצר להם מאד. והיה בבוא איש מכם ארצה מצרים, ובא אל בית המשכית בעיר בולק אשר עם קאירה, וראו עיניו את ארונות הזכוכית אשר טמונים בם פגרי המלכים החנוטים, ובקש לו את החנוט הנסמן עם סימן-המספר 5233. ואז יביט וראה את אויבו הנורא פנים אל פנים, ולא יירא ולא יחת מפניו, ולא תעלה דאגה אל לבו כי יפתח המלך את פיו לפתע פתאם ויאמר אליו: יהודי! לך לסבלותיך ובנה לי את פיתום ואת רעמסס! ובטרם תלך הגידה נא לי, היש לך בן להשליך אותו היאורה?…

בימים האלה ואני יושב בעיר קלן אשר על גדות הרינוס, וארא את נבוכדנאצר בעבור עליו רוח השגעון “ומן אנשא טריד ועשבא כתורין יאכול ומטל שמיא גשמה יצטבע עד די שערה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין” – העוד תזכרו את המראה הנורא הזה אשר ישים לפנינו דניאל?

ואני ראיתי את המראה הנורא הזה! – קלן היא העיר אשר תמשוך אליה את הנוסע בחזקת היד, והיה כל איש אשר קרה מקרהו לראות את העיר הזאת ואת גדות הרינוס אשר לה, וזכר האיש הזה את קלן כל הימים וזכרה לא יסוף עוד ממנו עד עולם; ומדי פעם בפעם בלכתו למסעיו לעבור את ארץ אשכנז וסר גם אל העיר הזאת לשמוח עליה שנית ושלישית ולהתענג עליה ועל גדות הרינוס. אז ישכה אנוש את עמלו ואת עצבו, ועמד והביט על פני המים הזכים ועל האניות הרבות השטות עליהם, ואת מגדלי העיר יראה ואת ארמנותיה ואת פסגותיה אשר אין להם מספר, ומלאה נפשו שלוה ומנוחה, ושב ורפא לו רגע אחד. כמה פעמים עברתי את ארץ אשכנז כמה פעמים סרתי עירה קלן, ובכל זאת לא אמרתי רב לי, ובכל עת אשר אני הולך למסעותי מקצה גבול רוסיה ועד גבול ארץ צרפת, וסרתי גם אל קלן ואשב בה ימים אחדים.

ואני ואחד מידידי, אדולף לוי שמו, הולכים ברחובות העיר, ורואים באנשים העוברים עלינו ובבתים העומדים לפנינו ובשפתותינו אין די מלים לדבר ככל העולה על רוחנו.

– הנה בית שכיות החמדה אשר לשולטה! אמר לי לוי, ויעמוד.

גם את הבית הזה ידעתי מכבר, ולא אחת ושתים בקרתיו ואתענג על הציורים והתמונות הנפלאים אשר הצירים הגדולים, אנשי השם, מציגים שם להראותם.

– ומה תראינה עיני בבית הזה בפעם הזאת? – שאלתי את רעי היושב בקלן.

– האם שמעת את שמע רושגרוס? הציר הצעיר הזה הפליא עד היום הזה את עיני הרואים בציורו הנפלא אשר קרא לו “זשקרי” Jackerie – מרידת האכרים אשר נלחמו באצילי צרפת הצפונית בשנת 1358), ויהי ציורו זה מוצג גם הוא בבית הזה עד עתה; ואולם כיום הזה העביר את הציור ההוא מן הבית וישם תחתיו את ציורו החדש אשר קרא לו שם “שגעון נבוכדנאצר”…

נבוכדנאצר!

יודע אנכי את הקוראים העברים כי כל החומר הלקוח מכתבי הקדש, והיה החומר הזה קודש גם הוא להם; יודע אני כי בעת אשר אלפי אנשים יבואו לראות איזה ציור מעשה ידי אמן ולקח הציור ההוא את לבם באשר מעשה ידי אמן הוא והיהודים לא יראו ולא יביטו אותו ואת לבם לא יקח, ורק אם נוכל להגיד להם כי נוגע הדבר להם אם מעט ואם הרבה, אז יפנו לבם גם הם להביט על שלל הצבעים ואז יצאו ידי חובתם גם הם וקראו בקול: מה נאה אילן זה שאני רואה על פני הבד! מה נאה ניר זה או אדם זה או בהמה זו שהשכיל הציר למשוח בצבעים על פני הגליון! – וכמשפט העם כן משפט סופריו. סופרי ישראל יראים את העם ולא יערבו את לבם להביא לפניו חולין, והיו נזהרים תמיד להבדיל בין הקודש ובין החול; ובדברם למשל על דבר ביסמרק יניפו אותו בראשונה בשבע נפות עד מצאם בו איזה רמז ליהודים וליהדות, ואז יביאו אותו אל אחיהם; ובדברם על בולגריה יעשו כדבר הזה; ובדברם על דבר בולנזשה והיה משפטם כמשפט הזה, וכן יעשו בדברם בשבע חכמות ובשבעים ושבע אומות העולם, ועמלו בראשונה למצוא בכל הדברים האלה איזה רמז קל ליהודים, והכשירו אותם על פי הרמז ההוא והביאו אותם אל בני עמם. – וגם אני אוכל לסור מן הדרך הזה. לו מצאתי בבית השכיות בקלן ציור נקוב בשם “שגעון המלך ליר”, או “שגעון אופליה” או “המלט המשתגע” וכדומה, והציורים האלה מצאו חן בעיני, כי אז הבטתי אליהם ושמחתי בם והתענגתי על המראות אשר ראיתי, ולאחי ולבני עמי לא הגדתי דבר; ורק היום במצאי במקרה ציור אשר לקח עושהו את חמרו מתוך כתבי הקדש, לא אוכל עוד התאפק ובקול גדול אקרא: האספו אלי בני יעקב! את נבוכדנאצר ראיתי היום, את נבוכדנאצר המשתגע ראיתי, את נבוכדנאצר המלך אשר ידעתם אותו גם אתם, את נבוכדנאצר שלנו ראיתי היום פנים אל פנים!…

האם עד נצח לא יבואו ימים טובים מאלה גם לנו בני ישראל? הלעולמי עולמים לא ימס הקרח הנורא הזה, ושב ורפא לנו גם אנחנו, ולבנו בתוכנו ירגיש כאחד האדם?

ויהי מה! הנני מודה ומתודה לפניכם, קוראי התמימים, כי ביום הזה לא הלך לבי אחרי הציור באשר חמרו לקוח מכתבי הקדש, כי אם באשר ידי אמן עשו אותו – והקורא יקרא והחדל יחדל. אולי אַחי היקרים, אולי יבואו עוד ימים, ובבוא אחד הסופרים לדבר דברים אחדים על דבר אחד הציורים, לא יאָלץ עוד להקדים הקדמות כאלה לדבריו, והגיד להם את אשר ראו עיניו, ונפשו תדע כי אם לא יגיד ונשא עונו, כי מצוה היא לפרסם דברים כאלה – לכבוד האדם ולכבוד הלב המרגיש אשר חנן אלהים את האדם.

…רושגרוס מציג את נבוכדנאצר לפנינו ברגע אשר נמלט מבית המשתה וממסבות שריו ועבדיו ויבא עד מערת שדה, והוא מתהולל ומשתגע ועל העשב אשר בשדה יתנפל לאכלה ממנו – קללת אלהים רובצת על האיש הזה ההולך על ארבע, והוא נמשך כבהמה. אצל האיש הזה השוכב מלוא קומתו ארצה, נראה מלאך אלהים, או כאשר יקראוהו הצירים “כרוב”, והוא אוחז בשתי ידיו חרב נוקמת, והרואה את התמונה ידמה בנפשו ברגע הראשון, כי החרב תנוד ותנוע בידי המלאך האומר לשקול אותה במאזנים עם עונות האיש יחד, ופניו גם הם מלאים זועה ומגידים לנו: משפט אלהים נעשה! והמערה אשר לפנינו תראה לעינינו בתחתיותיה אל מול פני הרואה, ובירכתיה תרד אל תוך התמונה, וממעל לה מעלות ומורדות ולפניהן ככר רחבת ידים. על פני הככר הזאת אנחנו רואים שני אנשים בבואם וברדתם על פני המורדות; האיש האחד עבד מעבדי החצר והשני איש שמן ובריא אשר מצנפת יצנוף לראשו והוא סריס מסריסי המלך, והמה באים לבקש את המלך הנמלט ממשתה היין, כי פתאם היה הדבר; כי “עוד מלתא בפם מלכא קל מן-שמיא נפל לך אמרין נבוכדנאצר מלכא מלכותא עדת מנך; ומן אנשא לך טרדין ועם חיות ברא מדרך עשבא כתורין לך יטעמון…” הלא תזכרו עוד את מדברים הנוראים האלה בספר דניאל?

וזה משפט כל התמונה, ויתר לא תראה עין הרואה!

ואולם את אשר לא תראה עין הרואה, אותה ירגיש לבו וטעמו הטוב יגיד לו. – אנכי היום לא אבוא לפני הקוראים העברים לבקר אחרי מעשי רושגרוס, ולהראות עד כמה נטה מן הדרך אשר הסכינו ללכת עליה הצירים אשר היו לפניו, ולא אדבר הפעם על דבר האור אשר על פני הציור ואם פלג האמן את שטף האור כמשפט, וגם על נסיונו לא אדבר אשר נסה לעשות את המערה ותחתיותיה מפנות אלינו וירכתיה יורדות אל תוך התמונה פנימה, למען היות היכולת בידו לשים את פני כל הדברים האלה אל מול פנינו –, כי רוב הקוראים העברים אין להם עסק עם הדברים האלה ולא ישימו אליהם לב, ורושגרוס גם הוא הן לא יקרא כתבי-עתים עברים לקחת תורה מפיהם. ואולם אנכי פה אדבר רק על הרשם בכלל אשר תשים תמונה כזאת בלב הרואה, והדבר הזה לא בשמים הוא וקרוב אל כל הקוראים לדעת אותו.

תמונת האיש הלבוש בגדי מלכות בנוסו מבית משתה והוא זוחל על הארץ וכבקר יאכל עשב, – תמונת האיש הזה תמלא את נפש הרואה זועה וחרדה; והציר לא חפץ לעורר בקרבנו רגשות אחרים, כי על כן לא הראה לנו את פני האיש ואת תויהם ורשמיהם, ורק את החיה הרעה והנוראה הלובשת מלכות הראה אותנו. אכן התמונה הזאת לא היתה לרושגרוס לאבן פנה, ועל כן רואים אנחנו כי נתן את כל לבו לציר לנו את הכרוב העומד על האיש הזוחל על הארץ, ויהי הכרוב לראש פעלו. את הכרוב לא עשה האמן כאשר הסכינו הצירים אשר היו לפניו לעשותו, כי אם דרך חדשה בחר לו, ויעזוב את המסורה והמסורה לנו מדור דור, ויעש אותו בטעם בני המאה התשע עשרה: לא רוח כי אם בשר; והבשר רך ושקוף, וגם בלעדי ארבע הכנפים הסוככות לו, תכיר העין כי רוח לנגד עיניו אשר התעטף בטלית כשר. ותקטן כל זאת בעיני הציר, ויעש גם את האור אשר ממעל לכרוב ההוא והנה מראה תכלת לו הבוקע ועולה סביב סביב. ואם נרבה להביט אל תוך האור ההוא ואמרנו: של נעלך מעל רגלך בן אדם, כי על אדמת קדש אתה עומד! האור הזה מלא סוד קדש ואנחנו לא נדע שחרו. – אכן זה הוא הכח הנתון ביד ציר אמן לקחת מלאך מן השמים ומעט שמים מתכלת הרקיע ומעט אור מהאור הגנוז, ולשים את כל אלה לנגד עינינו על פני אריגת בד, והרואה את אלה יתגדל ויתקדש רגע אחר ויאמר: מה נורא המקום הזה! וכמשפט נבוכדנאצר אשר חפץ האמן לעורר בנו בתמונתו זעה וחרדה, כן משפט הכרוב אשר חפץ הציר לשפוך עלינו בתמונתו רוח קודש וגודל – את זה לעומת זה עשה לנו רושגרוס בציורו, וזה כל תפארתו.

זאת תורת התמונה אשר ראיתי בעיר קלן, וזה אשר הגדתי לאחי ובני עמי.

עד מתי עוד? עד מתי לא יבואו הימים הטובים גם לנו בני ישראל? הלעולמי עולמים לא ימס הקרח הנורא, ושב ורפא לנו גם אנחנו ולבנו בקרבנו ירגיש כאחד האדם?

אדוני המו"ל!

את מכתבי זה אנכי כותב אליך בשפת אשכנז, כאשר עיניך רואות, ואתה אם נא מצאתי חן בעיניך, והעתקת את הדברים האלה לשפת עברית למען ישמע העם בדברי אליך ואליהם. והיה כי ישאלך קוראך מחר מה אני כי לא אבין לדבר אליהם עברית, וענית ואמרת לו כי רב אנכי בארץ אשכנז – ושמע העם ולא יוסיף עוד לשאל.

וזה לך האות כי נכונה בפי, כי על כן הייתי גם אני בין שלשים הרבנים אשר התאספו מארבע כנפות אשכנז בשבוע האחרון, ביום החמישי וביום הששי לחדש הזה, ויבואו עירה ברסלוי, וחויתי דעי גם אני, ועניתי חלקי אף אנכי, ודברתי בשפת אשכנז צחות ולא הייתי נופל מיתר הרבנים עד מה, ואף הטיתי אוזן קשבת אל הדברים אשר דבר הרב היושב ראשונה באספה, באָמרו כי דומה האספה הזאת בברסלוי אל האספה אשר היתה לפני אלף ושבע מאות שנים בעיר אחת בגליל ואושא שמה. וימצאו הדברים חן בעיני מאד מאד ואמחא כף גם אני בין יתר המוחאים והמריעים, ובראותי כי חדלו למחוא ולהריע ואחדל גם אני והיה כי תשאלני מה עשינו שם ומה נועצנו, במה באנו ובמה יצאנו, ואמרתי לך: חי נפשך אדוני אם ידעתי! אנכי הוא היודע מה משפט „חזוק החברה“ שואל מעמי, ובכל מקום שיש ועד אשר לא יעסוק הרבה יתר מדי בדברי תורה ואשר יועד רק משום „חזוק החברה“, אדא אליו כעל כנפי נשרים, כי על כן גם אני חבר אחד מן החברה. ואני את אשר עם לבי לא אכחד ממך, אדוני, כי האספה הזאת מצאה חן בעיני מאד, ולולא הפסוקים מן התלמוד הנכבד (הלא קראת את דברי רוהלינג?) אשר הביאו לפנינו כפעם בפעם אחדים מאנשי האספה, להתהלל ולהתגאות על אלה אשר אין היכולת בידם להרבות בציונים כאלה, לולא הפסוקים ההם – אומר אנכי – שהם מררוני ויצמתוני, כי אז שלותי מאד והייתי רק שמח אבל גם זו לטובה! וברצות האל הטוב את דרכנו והאספה וגם לך אדוני אתן את עצתי אמונה לבוא אל האספה אשר תהיה, והתענגת עליה גם אתה. האם כבד ממך הדבר הזה לעשותו? הלא כמהו כאין, – ואם תרשני הנני ואספר באזנך את הדברים מראשיתם ועד אחריתם, וראית כי לא בשמים הוא וכי לא יכבד הדבר גם ממך בבוא מועד.

העיר אשר אנכי יושב בה בצפון אשכנז עיר קטנה היא מאד ואנשים בה מעט, ואם דבר יצא מפיך באחד מירכתי חדרך ושמעו אותו כל בני העיר מן הקצה אל הקצה. את הדברים האלה אני מקדים לך למען לא יפּלא בעיניך בשמעך כי יצא לפתע פתאם קול בעיר אשר נוסע אנכי אל אספת הרבנים. הנני מבטיח אותך נאמנה כי אני לא הייתי המוציא את הקול; ואולי דברתי דבר וחצי דבר כזה שלא במתכוין, כי אדם אני ולא אל, ויוכל היות כי אמרתי באזני אחד ממכירי כי אספה תהיה לרבנים בעיר ברסלוי והרבנים הגדולים נקראים אליה, ואז יצא האיש הזה העירה ואמר באזני השני „הוא נוסע“, והשני אמר אל השלישי „הוא נוסע לברסלוי“, והשלישי אל הרביעי „הוא נוסע לברסלוי אל האספה“, והרביעי אל החמישי „הוא נוסע לברסלוי אל האספה אשר הוא קרוא אליה“, וכן יצא פתאם הקול בעיר כי נקרא נקראתי לבוא לברסלוי אל אספת הרבנים הגדולים, וכי איש לא יוכל להרים שם את ידו ואת רגלו בלעדי. ועתה הלא בין תבין, אדוני כי לא היתה עוד לפני דרך אחרת בלתי אם למלא את אשר דרשו ממנו, כי „וקס פּופּולי וקס דיי“ אמרו החכמים. ובכן עברו ימים אחדים ואני קמתי בבקר ממשכבי ואגש אל אשתי הרבנית ואמר אליה:

– גרטרודה! – אמרתי אליה, – גשי נא הלום כי דבר לי אליך.

ואשתי הרבנית גרטרודה יודעת תמיד כי באָמרי אשר דבר לי אליה, אז דבר לי אליה.

– הנני כי קראת לי, אדוני הדוקטור! – ענתה אשתי בגשתה אלי.

– מה מספר הכתנות המכבסות אשר לי בארגז?

– למה זה תשאל אדולף, והדבר הזה הלא נוגע רק אל האשה אשת החיל הצופיה הליכות ביתה!

– ובכל זאת, גרטרודה, ובכל זאת, ובכל זאת…

– טוב! שמונה כתנות ערוכות ושמורות לך בארגז ועוד ארבע נתתי אל הכובסת, ומכנסי בד ארבעה, וששה…

– רב לי! ורביד לבן לצוארי ערוך ושמור לי גם הוא?

–יש!

– והמצנפת השחורה בעלה שמנה הקצוות, האם ערוכה ושמורה לי גם היא?

– גם היא ערוכה ושמורה.

– ויתר המטלטלים אשר בם אכהן פאר בבואי אל העבודה אל בית האלהים, הנכונים כל אלה כיום הזה?

– הכל מוכן ומזומן.

– ובכן קומי וקחי נא את כל אלה ומן הכתנות הלבנות תקחי אך שש, ושימי את כל אלה במלתחתי, כי מחר אנכי יוצא לדרך לבוא עירה ברסלוי, אל אספת הרבנים אשר אנכי קורא אליה.

– אל אלהי אבי! אל אלהי אבי!

לא אוכל, אדוני, לא אוכל להגיד לך אל נכון מה היתה אחרית אשתי הרבנית גרטרודה, אם התעלפה ואם לא, כי פתאם היה הדבר, וזאת לי הפעם הראשונה אשר אמרתי ללכת בדרך ולהיות לנוסע, ועל כן התחלחלה. ואולם אנכי לא שמתי אליה לבי, כי במקום שיש מעשה משום „חזוק החברה“ אין חולקין כבוד לאשתו, ואפילו לא לנשים אחרות. – ממחרת היום עזבתי את עירי ואשב במרכבת מסלת-הברזל העולה למדינת שלזיה, ובעלותי אל המרכבה שמעתי עוד את קול אשתי הרבנית גרטרודה קוראת אלי: בשם ה'! אל נא תטנף את הכתנות כלן, כי עשרים פפנינג אשלם להכובסת במחיר כל כתונת וכתונת. –

בהיותי בדרך ראיתי את הטבע ביפיו, ואת השושנים ראיתי ואת הירח ואת צפרי הקיץ, ואת כל יתר הדברים היפים אשר קראתי על אדותיהם בספרים; ואולם על הדברים האלה לא אדבר בזה דבר, כי נכון אני לכתוב ספר מיוחד על דבר מסעותי ורגשותי, ובהשלימי אותו ואשלחהו אליך אדוני למנחה, ואקוה כי ימצא חן בעיניך, אם בעל נפש אתה. הלא קראת את המכתבים אשר כתב גתה בלכתו למסעותיו באיטליה, האין זאת? – ואני בשבתי במרכבה חשבתי וחשבתי ואחרי כן חשבתי עוד, ומדי חשבי עלו על לבי התקונים אשר אני אומר לעשות והדברים אשר עלי לדבר באזני אנשי האספה, וכי עלינו לבצר את חומת הדת ולהשיב את נדחי בנינו אליה, ולמטרה הזאת אמרתי להציע באזני הנאספים להדפיס סדור-תפילה באותיות עבריות והשורות תהיינה נקראות משמאל לימין, אחרי כי בקריאה הזאת כבר הסכינו בנינו, וככה יתרגלו בעבודה זו, עד כי מקץ איזו עשרות שנים נוכל לשוב ולהדפיס את הסדורים כאשר המה אתנו כיום הזה. מחשבות כאלה וכאלה עלו על לבי, ואשמח עליהן מאד ואדע כי לא לשוא אענה בדרך כחי, ואוסיף עוד לחשוב על דבר הדת ותקוניה, ומרוב המחשבות נפלה עלי תרדמה ואישן.

וכן באתי בשלום עירה ברסלוי.

אדוני! מאכלים שונים כבר אכלתי בימי חיי הבלי, ומיני משקה שונים שתיתי מעודי ועד היום, ואולם כמאכלים וכמיני המשקה אשר אכלתי ואשר שתיתי בברסלוי לא אכלתי ולא שתיתי עוד מעודי; ובפרט בהיותנו קרואים אל המשתה אשר עשתה לנו חברת „אמיציציא“ בבית המשתה הנקרא Café Restaurant ואלו לא באנו אלא בשביל זה לבד – דינו. אבל אנחנו (אינני משתמש פה במלה „אנחנו“ לשם פלורליס מיסטטיקוס) אנחנו באנו הלום לתכלית יותר גבוהה ויותר רמה ויותר נעלה: א) באנו משום „ חזוק החברה“; ב) באנו משום הדרשות אשר חפצנו לדרוש איש באזני רעהו – והדבר הזה הוא סעיף קטן ממעשה „חזוק החברה“; ג) באנו לחבב את היהדות ולתת גודל לשמה ולאמר איש באזני רעהו – בדממה או בקול, הכל לפי המקום והזמן – כי היהדות חביבה בעינינו ואנחנו היושבים סביב לשלחן מקימים את המצוה הנקראת „נתינת גודל לשמה“! ד) באנו להגיד איש באזני רעהו – ג"כ בדממה או בקול, הכל לפי המקום והזמן – כי מערערים אנחנו מאד וקוראים מחאה גדולה נגד כל הדברים אשר ידברו עלינו שונאינו ומנדענו, וכי אין אנחנו מסכימים להם בשום אופן; ה) באנו להגדיל כבוד הרבנים ולהאדירו, ואחרי כן ו) באנו עוד הפעם משום „חזוק החברה“. – כאלה וכאלה היו הסבות אשר לרגליהן יסדנו לפני שנים אחדות את חברתנו הנקראת חברת „ועד הרבנים באשכנז“ אשר עליו להאסף לאספה כפעם בפעם מקץ תקופת שנים אל אחת מערי אשכנז הגדולות.

אדוני! ירא אנכי כי בהעתיקך את הדברים האלה לשפת עברית ימר ריחם וטעמם לא יעמוד בם, כי אינה דומה שפת אשכנזית לשפת עברית. הן לא יתפלאו הקוראים העברים ביום קראם דבר על אדות ר' שמואל שהיה ריש מתיבתא בפומפדיתא, והדברים האלה לא יעשן בנשם רושם מיוחד; ואולם לא כן הדבר אצלנו האשכנזים. אם איש ממנו ידבר את דבריו על אודות „הרבי“ הנודע והמפואר „זאמועל“ אשר היה „ריקטור“ נודע בבית „האוניברזיטה“ הנודע והמפואר אשר בעיר הנודעה והמפוארה „פּומ-פּ-דו-תא“, אז הדבור בעצמו ירים ראש, ואחריו ירומו ראש השומעים, ואחרי כן ירימו ראש כלם יחד, וכל העם מקצה ידע כי דבר גדול נשמע היום בין החיים. אמנם כל הדברים האלה יקבלו צורה אחרת בשפת אשכנז אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם! אמנם ערבים ונעימים כל הדברים האלה בשפת אשכנז שבעתים מאשר המה בשפתכם הפשוטה, והדבר אשר ילד מכם דש אותו בעקביו יהיה לנו לעטרת תפארת להתגדל בה! – את הדברים האלה אנכי מקדים לך, אדוני, למען תדע אתה וקוראיך, כי לבי יסיתני בשפק אם יבינו קוראיך את כל הדברים כראוי להם, אם כל הוכוחים וכל דברי המשא ומתן וכל ההצעות וההסכמות והגזרות, שהצענו ושהסכמנו ושגזרנו באספתנו, יהיו מובנים ומבוררים להם כמשפט.

בהיות הישיבה הראשונה, ביום החמישי לחדש, נכנסתי גם אני אליה כי עוד זכרתי מעיר מושבי אשר קרוא אני אל האספה, ואשר איש לא יוכל להרים את ידו ואת רגלו בלעדי, ואשב גם אני בין היושבים. האמת אגיד לך, אדוני, כי לא את כל הדברים אשר דבר היושב-בראשונה הבינותי היטב, וגם לא הסכמתי לדברים מדבריו ולהפסוקים אשר הביא מן התלמוד הנכבד; ובפרט אגיד לך כי היושב ראשונה איננו כלל מחברתנו¹, ואני לא אדע איזה רוח עברה עליו להיות גם הוא בתוכנו. – ראשית דבר צלצל הממונה בפעמון… ואולם האמת אגיד לך, אדוני, כי ירא אנכי מאד אשר בהעתיקך את הדבר הזה לעברית, יפוג טעמו וריחו לא יהיה לו עוד, כי אינו דומה צלצול פעמון אשכנזי לצלצול פעמון עברי. האשכנזי בשמעו את צלצול הפעמון ידע וירגיש ברמ“ח אבריו ובשס”ה גידיו כי החל הדבר אשר נקרא לו „סדר היום“, והוא דבר גדול מאד, והעברי בשמעו את הקול לא ידע ולא כלום – אכן אחרי צלצול הפעמון החלו הנאספים להציע את הצעותיהם… היבינו קוראיך את הדבר הזה היטב? כמדומה לי שגם בזה רק שפת אשכנז היא העיקר; אם כה אומר אליך „הצעה“, אז תהיה המלה הזאת פשוטה מאד ואין בה דבר אשר יכול למשוך אחריו את הלב, ואם כה אומר אליך „פרויקט“, וראית כי טעמה טעם אמברוזיה. – ואחרי ההצעות החלו הוכוחים… רצוני לומר „דבטן“ כלע"ז, כי באמרי וכוחים, וסרה גם מעל המלה הזאת כל הודה ותפארתה, ולא ינוח עוד עליה הקסם הנעים אשר בשבילו באנו אל עיר רחוקה מארבע כנפות אשכנז, אכן אם כה ואם כה הלא עיניך הרואות כי דברים גדולים ונכבדים נעשו בתוכנו, וכי לא לחנם ענינו בדרך כחנו, כי עשה עשינו הרבה למען ישראל ולמען דתו.

– „אדוני הנכבדים! – דבר האחד בקול חוצב להבות אש, ככתוב בתקנות החדשות שהתקינו אנשי הועד. – אדוני הנכבדים! אנחנו כולנו היושבים פה יודעים כי לפני אלף ושבע מאות שנים היתה אספה גדולה לרבנים גדולים באושא. הנני מציע בזה, כי נאמר גם אנחנו על אספתנו שהיא כאספה ההיא אשר היתה באושא, ונפשי בתקותי כי איש מכם לא יקום להתנגד לי. קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמינו!

כל העם קמו ממושבותיהם ויקבלו כלם את ההצעה הנכבדה הזאת פּה אחד.

– „אדוני הנכבדים! – דבר השני בקול חוצב להבות אש גם הוא, כי גם הוא קרא את ספר התקנות שהתקינו, – אדוני הנכבדים! אנחנו כלנו היושבים פה יודעים כי בנינו אינם יודעים דבר וחצי דבר מכל הנוגע אל היהודים והיהדות. הנה אנכי מציע הצעה, כי מהיום והלאה ישלח אלהים את עזרתו מקדש, ויהי רצון מלפני הבנים והבנות שידעו את אשר עליהם לדעת, ונפשי בתקותי כי ההצעה הזאת תמצא חן בעיניכם. קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמנו!

כל העם קמו ממושבותיהם וימחאו כך ויקבלו את ההצעה הטובה הזאת כאיש אחד חברים. – אכן על יד ימיני ישב איש ואני שמעתיו בדברו אל לבו בדממה דקה: ומה יהיה אם לא יהיה רצון כזה מלפני הבנים והבנות? מה הועילו אפוא המציעים בהצעותיהם?…

– „אדוני הנכבדים! – דבר השלישי בקול חוצב וכו' – אדוני הנכבדים! בנינו אוחזים את מעשי אבותיהם בידיהם ואינם חפצים להתפלל ואין להם „עבודת אלהים“ (הנני לוקח לי רשות להעיר את אזנך, אדוני על המלה הזאת, כי היא מלה אשכנזית והיא גדולה מתפלה!) אדוני הנכבדים! מה זה אדם באין תפלה ובאין עבודת אלהים? הלא תרשני, אדוני הנכבדים, להגיד לכם, כי אדם באין תפלה ובאין עבודת אלהים הוא גרוע מאדם אשר אין לא נשמה! האין זאת אדוני הנכבדים? הלא כן הוא אדוני הנכבדים! ובכן, אם כן הוא אדוני הנכבדים, אז אין לנו עצה אחרת, אדוני הנכבדים, בלתי אם לבקש עצה כי בנינו יתפללו והיתה להם עבודת אלהים, הלא הדבר הזה הוא דבר המובן מאליו, האין זאת אדוני הנכבדים? כמדומה לי חותכים! ובכן הנה אנכי מציע את הצעתי, כי מהיום שהמופתים אשר הבאתי לדברי (עיין לעיל) הם מופתים והלאה יחפצו בנינו להתפלל ולעבוד בעבודת האלהים, ונפשי בתקותי כי לא אמצא ביניכם מתנגד להצעתי. קומו ונקומה ונתחזקה בעד עמנו!“

כל השומעים קמו מכסאותיהם ויתפלאו וישתוממו על האיש ועל מדברו הנאוה, וימחאו כף ויקבלו את ההצעה פּה אחד. ורק האיש אשר ישב על יד ימיני הניד ראשו וישאל בדממה דקה גם הפעם: ומי יתקע לנו כפו כי בנינו יחפצו לעשות את אשר לא חפצו עד היום הזה?

– „אדוני הנכבדים! – דבר הרביעי בקול חוצב וכו' – אדוני הנכבדים! בנינו אינם יודעים דבר מן היהודים והיהדות. הנה אנכי מציע כי נעשה להם בתי ספר ובעזבם את בתי הגימנזיום ובתי מדרש החכמה, יבואו לרצונם אל בתי הספר ההם ולמדו וידעו מאז והלאה גם את היהודים וגם את היהדות, ונפשי בתקותי וכו’“.

גם את ההצעה הזאת קבלו. ואולם האמת אגיד לך, אדוני, כי לכאורה קשה גם לי: איך אפוא נוכל לקוות כי האנשים ההם יבואו לרצונם אל בתי הספר אשר נעשה להם, אחרי כלותם את חקם בבתי הגימנזים ובבתי מדרש החכמה בראשונה?

וממחרת היום ההוא, ביום הששי לחדש, נכנסנו כלנו שנית לישיבה, ובפעם הזאת החלטנו לחפוץ לעשות מכ“ע בעד הנערים והנערות. ואני שמחתי מאד על הדבר הזה, כי חפץ אחפוץ גם אני לכתוב דברים בכה”ע, והמולי“ם השיבו פּני כפעם בפעם, ועל כן בהיות מכ”ע מיוחדים לנערים, אז ידעתי כי אצלח גם אני למלאכה לכתוב דברים אשר ימצאו חן בעיני נערים. – ואחרי כן החלטנו לבקש לנו אנשים מומחים להעתיק את הספר הנכבד „תלמוד“ לשפת אשכנז, וגם על הדבר הזה שמחתי מאד כי יש תקוה אשר אז אוכל גם אני לקרוא בספר המפאר הזה כנפשי שבעי. – ואחרי כן החלטנו והחלטנו, והחלטנו עוד ועוד, ואחרי כן גמרנו את הישיבות בכי טוב ונצא. ובהיותנו נחפזים מאד שכחתי להציע גם אני את הצעתי אשר עלתה על לבי.

ובערב היום ההוא עשו לנו משתה, כאמור למעלה, ואני אכלתי ושתיתי, – ומן הכתנות לא טנפתי בלתי אם שתים, – ואחרי כן החלטנו כי מקץ שנים אחדות נתאסף שנית, ונעזוב את העיר.

ובכן אתה רואה, אדוני, כי לא יכבד הדבר הזה במאומה, ולא יכבד גם ממך לעשותו ולבוא אלינו לאספה בהיות המועד. ואם תחפוץ הלא תוכל להיות „קרוא“ גם אתה. – קבל נא, אדוני, את תודתי ואת ברכתי ואת בריתי שלום והנני וכו'

ד"ר אדאלף האנסמייער, רב.

את הדברים האלה העתקתי אות באות מגוף הכתב.

XXXVIII

תקונים… האם נבהלו עצמותיך, אלופי הקורא? יקרבו העצמות עצם אל עצמו, שלום לך אל תירא, גם אני לשלום! והתקונים אשר אמרתי לא יהיו לך לפוקה ולמכשול, ולא יהיו לך למזכירי עון אשר העוו ואשר חטאו משכיליך אשר היו לך עם תקוניהם ותקוני תקוניהם ועם דתיהם ודתי דתיהם. עת הפזמון הישן הזה כבר חלפה ובטלה. והמלאך הגואל אותנו מכל רע יברך את הנערים הטובים ההם אשר המציאו את ההמצאה הנכבדה ההיא ויניחם על משכבותיהם בשלום, והוא יגאל אותנו בשלום מחלומות ומהרהורים רעים, ולא יבעתוך ולא ירגיזוך עוד עד נצח נצחים. – אמנם עת תקונים לנו גם העת הזאת, והתקונים, תקונים בדת כאז וכעתה. ואולם לא רבני אשכנז עושים לנו הפעם הזאת את התקונים, ולא משכילי רוסיה עם כל הנערים לוקחים את דתינו לעינינו לעשות בה את מעשיהם הידועים, כי ממקום אחר תפתח המלאכה: שוטרי הפוליציה אשר בעיר קרקוי עושים לנו תקונים בדת.

כי יפּלא הדבר הזה בעיניך, בעיני לא יפּלא: השנה הזאת בכלל היתה לנו לשנה שלא כסדרה, וכל אשר נפנה נראה כי נחלתנו נהפכה לזרים. וכשם שאני מאמין כי בימינו אלה נמצאים יהודים המבשלים גדי בחלב אמו וגם טעום יטעמו מן המבושל הזה, או כי נמצאים יהודים שאינם מקטרים סיגרות בלתי אם ביום אחד בשבוע, והיום האחד הזה יום שבת הוא, כך לא יפּלא בעיני מאומה לו היה איש נגש אלי ולא היה אומר אלי לאמר: ידידי, הקראת? מכה“ע „דיריטו“ מודיע כי הסינטר סיגנור סטרדלא נכנס ביום השבת שעבר אל בית-הכנסת אשר ליהודים בעיר פיזא ויעל לתורה ויברך את הברכות מלפניה ומאחריה כדין וכדת. או: הידעת? מכה”ע „פל מל גזל“ מודיע, כי הלורד ריטשיסטר קנה לו טלית ותפילין, להראות העמים והשרים את יפים, וכטוב לבו עליו נכנס פעם אחת אל בית-התפילה אשר ליהודים בעיר קמברידג' ויתעטף בטית ויניח תפילין, ולא הניח מנהג קל שלא בא עליו, ולבסוף נדר מאת אלף ליטרא שטרלינג לטובת ישוב ארץ ישראל. – דברים כאלה וכיוצא בהם לא היו מפליאים אותי אף רגע אחד. ועוד גדולים מהם ראינו בשנה הזאת: בתי הכנסיות ובתי המדרשים אשר באיטליה עומדים שוממים באין אדם. ויש אשר יעברו ימים וחדשים אחדים ואיש לא יפתח את דלתותיהם לעבור את המפתן. והנה בחדש האחרון נשמע פתאם קול דופק על אחת הדלתות הסגורות ההן. התדע, אלופי הקורא, מי היה האורח הבא? לא איש יהודי ולא אשה יהודית היה האורח הבא, כי אם אשה נוצרית, אשה גדולה ומהוללה מאד, ושמה מרגריתה, והיא – המלכה אשת הומברט מלך איטליה. אז קם השמש וקם גם הרב אשר בעיר, אז קמו אלופי העדה ותקומנה גם נשיהם העדינות, אז קם שאון גדול בעיר, ורק רוח לא קם בכל האנשים ההם, כי נבהלו ונחפזו מאד, אחרי את אשר לא האמינו ראו עניהם. והמלכה עלתה עד לפני ארון הקודש ותשתחו לפני ה‘, ותעל על עזרת הנשים ואחרי כי ירדה, ותגש עד לפני הרב ותט את ראשה, והרב פרש את כפיו וברך אותה. ויהי כל העם ביום ההוא כשכורים ולא מיין. ובלי ספק כתבו ראשי העדה את המקרה הנפלא ההוא בפנקס הקהל, ובניהם אשר יהיו אחריהם בדור אחרון יקראו: ביום פלוני בשנה פלונית נפתחו דלתות ההיכל אשר בעירנו, ופני אורח נראו בבית ה’, וראוי המקרה הזה להיות כתוב לזכר עולם. והאנשים האלה אמת צדקו יחדו! כי מי יודע כמה ימים וכמה שנים יעברו עד היות מקרה שני כמוהו, – לא כי תבוא מלכה, כי אשר בכלל יפּתחו שערי בית התפלה ההוא וקול רעש הדלת ישמע בהסבה על צירה. – וגם בערי גליציה ראינו כדברים האלה: הדוקטור רודולף פון הבסבורג ואשתו סטיפניה בקרו בבתי הכנסיות אשר ליהודים בערי קרקוי ולבוב ועוד בערים אחרות. הידעת, אלופי הקורא, מי הוא זה הדוקטור הזה? יורש עצר הוא בארץ אויסטריה, אשר ימשול בבני ארצו זאת בשנים הבאות, והוא ואשתו הנסיכה הגדולה סטיפניה עברו בחדש האחרון בארץ גליציה לארכה ולרחבה, ויבואו אל בתי התפלה אשר ליהודים להראות את פני ה'. – וגם יורש העצר אשר לארץ אשכנז, פרידריך וילהלם ואשתו הנסיכה הגדולה ויקטוריה, עשו כדבר הזה בבואם בחודש שעבר ארצה אנגליה, ויבוא בבתי הכנסיות וישמחו על ספרי התורה. ויתעסקו הרבה בדברים אשר בנוהג שבעולם אין לו לאדם עסק בהם בלתי אם ליהודים בלבד. – ומה המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה? המוסר היוצא לנו מכל הדברים האלה הוא, כי דורנו הוא דור שכולו זכאי, וישראל כיון שזכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ובכן revenos a nos montous! גם מלאכת התיקונים נעשית עתה ע“י אחרים! נחלתנו היפה הזאת נהפכה לזרים, ובמקום שבעלי התקונים עמדו וספרי שו”ע ויו"ד בידיהם, עומדים עתה השוטרים אשר בעיר קרקוי ועושים לנו תקונים – האם בעל דמיון אתה, אלופי הקורא, לציר לך דמות שוטרים גליצינים וחרבם על ירכם ורצועותיהם בידיהם והם הם העושים לנו את התקונים בדתנו?

והמעשה שהיה כך היה: בעיר קרקוי רואים אנחנו דברים שונים אשר עליהם יאמר כי שכיות החמדה הם, וכל הנוסע הבא אל העיר הזאת לא יעבור משם עד אם ראה את השכיות ההן: את קברות המלכים העתיקים, את מכרות המלח, את בתי התפילה לבני אמונות שונות, את חצרות המות, את המצבות העתיקות, את רחוב שטרדום ואת רחוב קזמירז, ואת היהודים בפוזמקאותיהם ובבגדיהם ואבנטיהם העשוים משי, ואת כל יתר הסגולות הטובות האלה. ובין הסגולות הטובות האלה יראה הרואה גם את הערוב אשר לבני ישראל. והנה מעשה הערוב ומשפטיו וחוקותיו הלא ידועים הם לכל קורא עברי: שני מוטות עץ מזה אחד ומזה אחד, וקו נטוי מן המוט האחד אל המוט השני, והמוטות והקו הנטוי הזה הם הם הנותנים כח ורשות לכל בן ישראל לשאת משא ביום השבת, ומראה פני הערוב החיצוני כמראה פני הטלגרף, להבדיל, ראה אנכי אומר „להבדיל“, יען כי באמת יש, לפי דעת החוקרים, איזה הבדל בין הערוב לבין הטלגרף אשר אין פה המקום לפרטו, וההבדל הזה הוא הוא שהעיר את רוח השוטרים והפקידים לשים לב אל התקונים ולהחל את מעשיהם. – האנשים האלה אינם בקיאים גדולים בדני העירובין והתחומין, ולהם אחת היא אם לפי סעיף פלוני ופלוני מחויבים אנחנו לעשות כך וכך או כך וכך, והם יודעים רק את יפיותו של יפת, ועל כן מחשבה עלתה על לבם לצוות את בני ישראל ליפּות את העירוב אשר להם ולעשות אותו שוה לכל נפש איש אירופה – וזה הוא דבר “התקונים” אשר הם אומרים לעשות בדת ישראל. מובן הדבר מאליו, כי בני ישראל אשר בקרקוי שמעו את הדבר הזה ולא הבינוהו היטב, וגם מכה"ע „איזראעליטישע וואָכענשריפט“ המספר את המאורע הזה, איננו יודע פשר דבר, במה ייפּו אותו? מה יעשו להעירוב כי ימצא חן גם בעיני השוטרים? ומהו הדבר אשר יכשירהו להיות עשוי לפי רוח העת החדשה? האם שמלת אשה הוא העירוב אשר אם יוסיפו עליו קורסט וטיורניורה ומצא לו? האם ימשחו את מוטות העץ בצבע אדמדם וירקרק ובצבעים אחרים, וטוב להם? האם את הקו הנטוי יצפו צפּוי גוטא-פּרטשא, ומצא חן בעיני אלהים ובעיני אנשים?

אכן רואים אנחנו כי כשם שהתקונים של רבני אשכנז ומשכילי רוסיה היו לוטים בעלטה ואיש לא הבין אותם כראוי, כך התקונים של שוטרי גליציה אין איש יכול לעמוד על הבנתם. – דור תקונים הוא, ותו לא מידי, וישראל כיון שזכה מלאכתו נעשית ע"י אחרים.

ועוד מלאכה אחרת נעשית עתה ע"י אחרים, והמלאכה הזאת היא – הניגון של „כל נדרי“.

ומקום המחזה הוא במעינות התרופה בקרלסבד: בעיר הזאת נשמע עתה קול נגינות „כל נדרי“ באזני אלפי עשרות האורחים אשר נקהלו שם מכל ארץ ומדינה, והנגון הזה מצא חן רב בעיני השומעים. ואולם המנגן אינו ש“ץ כאחד השצי”ם אשר בארצנו, ואיננו חזן המתקרא קנטו“ר בלע”ז, ובכלל איננו אחד משלנו, כי אם אחד משאינם בני ברית, ושמו לביטצקי – והאיש הזה מנגן באזני השומעים את הניגון של „כל נדרי“. לביטצקי הוא הדירקטור אשר על מקהלות המנגנים בקרלסבד, והאיש הזה יודע את נפש העם הרב הנאסף מארבע כנפות הארץ אל מעינות התרופה האלה, והוא חפץ לעשות כרצון איש ואיש ולמלא את תאות כל איש לפי רוחו וטעמו. ויהי בראותו בין האורחים והנוסעים הרבים קהל גדול גם מן הלובשים בגדים ארוכים הבאים מגליציה ומפולין, ויחפוץ לעשות קורת רוח גם לאלה, ועל כן ערך לפני מקהלות הנוגנים את הניגון „כל נדרי“ לנגן אותו באזני השומעים. אתמול – כן כותב סופר מכה“ע „נייצייט“ – היה האות הזה. הסימן השישי בין סימני המנגינות בין נגינות „פּולקה“ אחת של שטרויס ובין נגינת-מחול אחת, היה הסימן „כל נדרי“; והקהל גדול מאוד, מקהל הלובשים מלבוש ארוך ובעלי הפאות הארוכות, נקהלו ובאו לשמוע אל הרנה ואל התפלה הזאת, ובכליון עינים ובקוצר-רוח חכו אל הסימן הששי. ובהשמע הקולות הראשונים, ובפרט בהשמע קול הכנור בהמיתו, והאנשים ההם נגשו איש איש עד במת המנגנים, למרות האסור אשר אסרו עליהם הפקידים מגשת עד המקום הזה, וכל האורחים ראו את הנאספים והנה המה עומדים ברעדה ובהתפשטות הגשמיות, ולאט לאט הם מתחילים להניע את ידיהם, ואחרי כן יניעו את ראשיהם, ואחרי כן גם את צואריהם ואת מתניהם ואת רגליהם יניעו, ולאט לאט ישמע גם קולם, ולאט לאט החלו להתפלל איש איש עם „החזן“ הנפלא הזה את תפלת „כל נדרי“ בדממה וקול, ולא חדלו עד אם נשא הרוח את הקולות האחרונים אשר התמלטו מן הנבלים ומן הכנורות, וישא אותם אל תוך עצי היער… ואחרי כן – מוסיף הסופר הנ”ל – בלכתם לביתם התקבצו ויתגודדו יחדו המונים המונים, ויתעצו יחדו כדת מה לעשות להדירקטור לביטצקי ומה יובילו לו שי עקב התענוגים הרבים אשר הנחיל להם, ויגמרו אומר להביא לו – שמלה ארוכה, קפט“ן בלע”ז, עשויה אטון משי והיתה לו השמלה הזאת לאות כבוד.

אבל אות-הכבוד הזה איננו נוגע עוד לעניננו, ואני אך אחת חפצתי לספּר, כי נחלותינו נהפכו לזרים, וגם בנִיגוני „כל נדרינו“עושים הם כאדם העושה בתוך שלו.

ומדוע המה אומרים כי אנחנו האקספלואטטירים? את בתי תפלתנו הם לוקחים ממנו, את התקונים בדתנו הם לוקחים ממנו, ועוד כבשה אחת קטנה היתה לנו ו„כל נדרי“ שמה, וגם אותה הם לוקחים ממנו. – מי יודע אם לא יבואו ימים ואנחנו נשליך עליהם את כל יהבנו, וכל המלאכה אשר לנו לעשות, תהיה נעשית ע"י אחרים!

האם באמת אי אפשר הדבר כי נקח גם אנחנו איזה דבר מהם?

XXXIX

לוילנה! לוילנה! – מן החוץ עולה אלי קול העם בקראו, מארבע כנפות העיר קול שאון והמולה גדולה, המונים המונים מצטידים ויוצאים לדרך. רוח תמהון והשכלה רבה צרר פתאום את העם הזה בכנפיו, כעין בולמוס אחז את כלם… לוילנה! לוילנה!

כי הנה פקד ה' את העיר הזאת לתת לה „לקוי חמה“, ומקרוב ומרחוק יבואו חכמים אליה לראות ולמצוא את אשר המה מבקשים. ובכתבי-העתים כתוב לאמר: „מחיר המסע במסלת הברזל מפטרבורג לוילנה ימעט עד כדי שלישיתו לכל האנשים החפצים לראות בלקוי החמה“ – ולא יכולתי גם אני למשול ברוחי, ואקום ואסע.

סלחו לי, אנשים טובים, סלחו לי ולאולתי! יש אשר לא יוכל האדם למשול ברוחו גם אם ידע אל נכון כי אין לאל ידו לגלות את הכוכב החדש ולקן אשר יבקשו התוכנים בין „כוכב“ ובין השמש, או כי יבצר ממנו למצוא את יסוד „הגבנונים“ אשר על פני השמש, או כי קצרה ידו לבקש את שרש מראה „העטרה“ בעת הלקוי, – יש אשר לא יוכל האדם למשול ברוחו ולמנוע נפשו מן התאוה גם בדעתו את כל אלה. ואני גם אני נסעתי, כי בושתי ונכלמתי לשבת תחתי בפטרבורג, בראותי כי הכל הולך אל מקום אחד: לוילנה! לוילנה!

והכל רק בגלל שלושה רגעים!

מה יוכל אנוש קצר-ראות לראות בשלשה רגעים? מה יבחנו עפעפיו גם אם תהיה בידו לוח זכוכית שחורה ומלאה פיח כבשן? רב לך! גזרה היא מלפני דעת הקהל – ואני בושתי ונכלמתי להיות יוצא מן הכלל. בשבתך בביתך יספרו לך מן הבקר ועד הערב כי לקוי חמה יראה בוילנה וכי לצדקה תחשב לך לנסוע שמה; בלכתך בדרך יאמרו לך כי אין בית בפטרבורג אשר אין שם איש הנוסע לוילנה לראות „המחזה הנפלא“; בשכבך ובקומך תראה את מכתבי-העתים המספּרים לך כי רק סכלים ונבובי לב ישבו תחתיהם, וכי בעלי מסלות הברזל הוזילו את מחיר המסעות למען „החכמה“ ולמען „דורשיה“ – הוי אלי אלי! מי זה לא יחפוץ בימים האלה לעשות דבר למען החכמה? מי לא יחפוץ לכל הפחות להיות אחד מדורשיה?

– סופר ומחבר! – אמרה אלי אחותנו כריסטינה פּבלובנה באחד מימי השבוע האחרון – מה תאמר אתה בדבר לקוי החמה?

– אני לא ראיתי עוד מראה כזה מעולם. בשנת 1851 בהיות הלקוי בפעם האחרונה הייתי עוד דבר שלא בא לעולם, ועל כן לא ידעתי; ואולם אומרים אמור כי הוא „מחזה נפלא“…

– אומרים אמור כי כאשר יביט איש אל תוך באר מים ברגע היות הלקוי, וראו עיניו להט חרב מתהפכת…

– בלי ספק סימן הוא למלחמה!

– ומדוע רק בוילנה תהיה המלחמה?

אני השמעתי קול שיעול ולא עניתי דבר.

– אמנם זכתה וילנה לדבר גדול בפעם הזאת, כי נפל הלקוי בגורלה, – הוסיפה המשכלת לדבר – הלא באשר היא עיר הפלך, האין זאת?

אני השמעתי קול שיעול גם בפעם הזאת.

– ויתר ערי הפלך, האם יהיה לקוי גם בהן? – הוסיפה כריסטינה פּבלובנה לשאל. – לו גבר הייתי, כי עתה על כנפי נשרים דאיתי אל המקום הזה…

– למה? לאיזו תכלית?

– לראות את לקוי החמה!

– אבל, גברתי, לקוי החמה הוא דבר אשר רק לתוכנים עסק עמו ואיש אשר חכמת התכונה זרה לו…

– למען החכמה, ידידי, למען החכמה עליך מוטל הדבר לנסוע לוילנה! השמעת?

אני שמעתי – ונפשי ידעה מאד כי למען החכמה מוטל עלי לנסוע לוילנה.

וגם ממחרת היום ההוא, בשבתי אל השלחן בבית-המזון, שמעתי כדברים האלה. וכל איש אשר עינים לו בראשו אמר לנסוע לוילנה. – וגם בשבתי בביתי, והנה הנער העומד לשרת לפני בא הביתה ויתגרד בקרחתו ובגבחתו, ובאחרונה הוציא מפּיו את שאלתו ובקשתו: אדוני! תן לי רשות לשלשה ימים לעזוב את הבית…

– לאן מועדות פניך?

– אומרים אמור… השמש אשר בוילנה… ואני חפצתי לראות… הלא רק שלשה ימים בקשתי.

– לוילנה?

– חפץ אנכי לנסוע לוילנה! דבר הנער בקול בוכים וינשק את שפת מעילי.

והנער הזה הכריע את הכף. – אז גמרתי גם אני בלבי לנסוע את מסעי „למען החכמה“, ואקום ואעזוב את פטרבורג ואסע לוילנה.

*

הנה חצר מסלת הברזל. – בית הנתיבות מלא אנשים מפה לפה. גברים ונשים, אצילים ושועים, קרועי בגדים והולכי שחוח, נערות ומיניקות, ילדים וילדות – האם כל אלה, למגדול ועד קטן, יוצאים כלם היום לדרך למען „החכמה“ ולמען וילנה? מי לא יחפוץ כיום הזה לעשות דבר החכמה! מי לא יחפוץ לכל הפחות להיות אחד מדורשיה! ראה, הנה הם נלחצים איש אל אחיו ואיש את אחיו ידחקו, עד הגיעם ועד גשתם אל הצוהר הקטן אשר משם יקחו את פתקאותיהם במחיר, לבוא בהם אל המרכבות.

הנה עומד האחד לפני הצהר, ופניו כפני אחד התגרנים אשר בשוק-אלכסנדר.

– לוילנה!

– תשעה רובל וארבעים ושש קופייק.

– הן אומרים אמור כי היום יוזל המחיר עד כדי שלישיתו?

– משנה הוא? הן יבוא כל איש ואיש ואמר כי נוסע הוא לשם החכמה…

ואני עזבתי את בית הנתיבות ואבוא אל המרכבה. קול הפעמון נשמע באחרונה ואחריו קול חליל, והמרכבות החלו לנוע, ועוד מעט וקול המכונה אשר לפניהן נשמע מן הסערה, וכל הכבודה אשר ברגליה עברה בסערה הלאה הלאה…

ליל חשך ואפלה כבדה בחוץ. ואני הטיתי את ראשי בעד החלון הפתוח ואבט לארץ וארעד, ואשא עיני השמימה ועלטה תכסמו…

יש אשר שמים זכים וצפרים מזמרות ואור שמש כי יהל יעוררו בלב האדם את רוח השירה; יש אשר יהיה להפך, והשמים אשר אימה וחשכה נופלת עליהם יעוררו בלב הרואה רגשות זמרה והגיונות רבים. על לב הרואה יעלו זכרונות ימי הילדות עם כל אימתם ופחדם. לילי החורף הארוכים יהיו פתאם לנגד עיניו, והרגעים האיומים בשובו מן „החדר“ הביתה והעששית הכהה בידו; שדים קטנים עם גדולים ירדפו אחריו, וגם בשמים ירחפו יצורים כאלה, ודמות תהיה להם כדמות עבים שחורים; נר העששית כמעט יכבה, ועיניו תראנה גם את רגלי העגל אשר ליצורים הנוראים ההם; שניו אשר בפיו ישתקשקו… והנה ימים אחרים וטובים מאלה באו לו; הנער הלך הלוך וגדול ויהי לעלם יפה תאר ויפה ענים. שדים ומזיקים לא ירדפו עוד אחריו, ורק „שדה“ אחת שומרת את צלו והוא רואה אותה בחלום ובהקיץ, והנרדף היה הפעם לרודף, ורדף אחריה כל הימים והיא תתחמק ממנו; אז יתהלך יחידי בלילה, לשמוע את יללת הרוח ולראות במפלשי העבים השחורים, והדבר הזה יעלו גהה ללבו הכואב; הרוח ייליל לשברו ורוח לו, והעבים השחורים יראו לעיניו כדמות מקלעות השערות השחורות היורדות מעל קדקד השדה אשר היתה לו למפגע: עיניו תלויות אל העבים האלה… והנה ימים אחרים וטובים באו לו! העלם הלך הלוך וגדול ויהי לאיש; מרכבות ברזל עוברות מפטרבורג לוילנה, והאיש יושב באחת המרכבות ההן; בוילנה יראה לקוי-חמה בשמים, והאיש נוסע שמה „למען החכמה“ – – – האם העלטה הגדולה אשר בשמים עושה לנו את רוח הזמרה?

והמרכבות לא תעמודנה תחתיהן. הנה גטשינא ואחריה תחנות רבות, הנה לוגא ותחנות רבות אחריה, הנה פסקוב – הנה לילה, הנה יום!… בפנת המרכבה יושבים חבל אנשים ומדברים, ראשית דבריהם הפרינץ קובורג ומעשהו; ואחריו הסופר הגדול קטקוב ומותו, קטקוב וכתבי-העתים באשכנז; ואחריהם יום השביעי לחדש אוגוסט ולקוי החמה בוילנה…

מה זאת? האנשים מטילים ספק בכל הנבואות אשר נבאו להם התוכנים. אמת היא – אומרים הם – כי מלחמה תהיה בארץ, אבל אין ללקוי החמה עסק עם הדבר הזה. יוכל היות – אומרים הם – כי השמש יחשך כמעט, אבל אין הדבר הזה אות כי מלחמה תהיה בארץ. אמת היא – אומרים הם – כי כתבי-העתים כותבים אבל גם מלחמה לא תהיה בארץ וגם לקוי לא יהיה בשמים. יוכל היות – אומרים הם – כי יהיה לקוי וגם מלחמה תהיה, ואולם לא מפני שכתבי-העתים כותבים. – ואולם אם כה ואם כה לא חדל דבר לקוי החמה אף רגע אחד מפיהם.

– קורסובקה! – קרא פקיד מרכבת הברזל.

אז ירדתי מן המרכבה ואט אל בית הנתיבות ואשת ספל תה. והנה איש יהודי לנגד עיני, הבא גם הוא לקורסובקה במסלת הברזל ההולכת מוילנה, ופניו מועדות לפטרבורג.

מקץ חמשה רגעים היה האיש למיודעי – כדת משה וישראל.

אז יספּר לי את ארחו ורבעו ואת משלח ידו ומעשהו, וכי הולך הוא לבוא לפטרבורג, וכי הקדים לבוא הפעם לפטרבורג כשני ימים בטרם בא מועד לו.

והכל משום לקוי החמה.. הלא תדע גם אתה כי לקוי חמה בא לעולם?

– ידעתי,– עניתיו, ואזני נטויה לשמוע את אשר ידבר בי עוד.

– והכל משום לקוי החמה! גם אני איש ככל האנשים וגם לי לב כמוהם. הן אמת היא כי גם בוילנה – אומרים – יראה לקוי החמה, ואולם אני, הן ידעת, עסקים רבים לי בפטרבורג, ופטרבורג גדולה מעיר הפלך, ולכן הקדמתי הפעם לבוא אל עיר המלוכה כשני ימים. אם יתן ה' והיה לקוי-חמה, אז טוב לי לראותו בעיר גדולה כעיר המלוכה מראותי אותו בעיר קטנה כעירנו וילנה!

*

והמרכבות עפות כברקים, ואני יושב ומביט בעד האשנב על תלמי השדה הירוקים ועל האהלים הנטוים, על המלונות הבודדות ועל עצי היער ועל ההרים והעמקים, וככה אני עובר ונוסע מתחום לתחום באותו תחום. וכבר עברנו את דינבורג ואת טשורני-ברוד, ואת דוקשטי ואת דודא, והנה סונצני – היא העיר אשר עלתה על המוקד בימים האחרונים.

אשה עבריה עוטה בלויי סחבות עולה אל המרכבה וילד על זרועותיה.

שאלי שרופה באש לשלום עובריך – האם ישאלו העובדים האלה גם לשלומך?

אל תשאלו! הנה השפתים הלבנות האלה תספּרנה לכם את כול גם באין אומר ובאין דברים. – עד עולם לא אשכח את פני האשה העניה הזאת ואת האסון הרב השפוך על הפנים האלה. האשה לא שאלה נדבות ולא פנתה אל איש, ובכל זאת לא היה איש במרכבה אשר לא נתן לה איש כפי נדבת ידו. אשה נוצרית נתנה על פי הילד בשר ולחם, חלב ותפוחים, ואם הילד לא ענתה דבר ולא ספּרה דבר – ובאחרונה בכתה.

מי שם פתאם על עיני כמו שבכה? מי הקדיר רגע אחד את מאור עיני?

הנה ויליקה עם ההרים הרמים והיפים ועם כל ההוד וההדר אשר שפך עליה הטבע ביד נדיבה; הנה הככר הנקראה בשם „ירושלים“, הנה „הלבנון“, ואחריו בית-לחם.

הנה וילנה!

הראשון אשר נגש אלי בצאתי מן המרכבה היה נער עברי ערום ויחף אשר לוחות זכוכית רבים היה בידיו; והלוחות מלאים פיח כבשן אשר הכינו לראות בהם את לקוי החמה, והנה הוא קורא אלי: „הביטה וראה! הנה לפניך לקוי-חמה, ומעבר מזה לקוי-לבנה! קנה לך אדוני, קנה לך! מחיר לקוי-החמה ולקוי-הלבנה גם יחד רק אגורות אחדות! קנה לך, אדוני, קנה לך!“

*

„מחר יהיה האות הזה, מחר ילחמו כוכבי מרום במרום וצבא השמים במסלותם איש אל עבר פני רעהו יעמדו במערכה; מחר לעת בקר והנה בלהה, תזרח השמש, ואחר תאסף נגהה, תאיר לארץ ולדרים עליה ואחר תחשך בעריפיה. מחר תחזינה עינינו מחזה נפלא אשר אין על עפר משלו, מחזה אשר לא יתואר באומר ודברים ומה דמות נערכה לו, כי מלכת השמים המפיצה אור יקרות על כל בשר ורוח, על כל דומם וצומח, מלכת השמים אשר מידה אור לנו, ומנגה נגדה יתענגו כל יושבי תבל ושוכני ארץ, מלכת השמים אשר תטה אזן קשבת ברן יחד כוכבי בקר וכל בני אלהים יריעו לקראתה, מלכת השמים הזאת תכוף כאגמון ראשה לפני אחותה הצעירה, תתאבק עם בת אלים ותכרע לפניה ברך, תעטה מעטה אבל ויחשך משחור תארה, ואנחנו אשר לא נוכל להביט עליה כי קרן אורה, עתה נראה בחרדת קודש את פניה השחורות כעורב. מחר יהיה האות הזה; ממזרח שמש עד מבואו, מירכתי צפון עד קצה ארץ הנגב, מלאכים יחפזון וחוברי שמים כעל עב קל ישאו, לראות את המחזה הנפלא הזה, את לקוי המאורות, את מלחמת שתי האחיות האלה, אשר הצעירה מצאה היום מקום לגבות את חובה מאחותה הבכירה אשר המעיטו בעבורה את דמותה והקטינו את ערכה, ובגאון וגודל לבב תחשיך את אור השמש המשמח לבב אנוש עד כי ידעך מאתנו ולא יכירנו מקומו רגעים אחדים“.

(„הצפירה“ 1887 גליון 177.)

כלומר: לקוי-חמה יהיה מחר. – אמת היא כי אחותנו „הצפירה“ אוהבת לפטפט מעט יותר מן השיעור, אבל בכל זאת יבינו המשכילים מדעתם כי בלקוי-חמה הכותב מדבר. וגם אני הבינותי, למרות כל הדברים הרבים האלה, כי עלי להיות בוילנה ולראות שם בשמים לקוי מאורות ועוד מליצות ופסוקים אחדים מכתבי הקדש.

בעזבי את בית מסלות הברזל ובעברי ברחובות הראשונות אשר בתוך העיר, ראיתי והכרתי כרגע כי לקוי-חמה יהיה מחר. אמנם אודה הפעם כי חטאה גדולה חטאתי לוילנה בטרם באתי אליה, כי אמרתי בלבי: כל העולם אינו ניזון אלא בשביל וילנה, והיא בעצמה אינה יודעת בלי"ס דבר מכל הנעשה, ורק מקץ ימים אחדים יקראו הקוראים שבה בכתבי-העתים לאמר: „העיר וילנה היתה ביום השביעי לחדש זה למקום-מועד לחכמים רבים מכל קצוי אירופה אשר נועדו שמה לראות בלקוי-החמה בשעה החמישית בבקר וכו’“ – ואולם עד מהרה ראיתי כי שגיתי. הנער אשר עבר על פני בחוץ הורה אותי כי יודע הוא את אשר לפניו; הזקן ההולך על משענתו הוכיח לי כי נפשו יודעת מאד את אשר יהיה לפנות בקר; העלמה המתהלכת ברחובות, אשר נשאה את עיניה השמימה ואחרי כן נשאה אותן אלי, העידה לי כי יודעת גם היא את כל הנעשה; השפחה אשר קראה לי בקול גדול ברחוב „גיטקע טויבעם זאַואולאָק“: „הניחו לי ואכין היום לשבת“ הוכיחה לי גם היא כי יודעת היא אשר מחר לא תהיה לה שעה פנויה משום מעשה שיהיה; ומכלם הכי נכבד הבחור הערום והיחף אשר לוחות זכוכית מכוסים פיח כבשן בידיו, והוא קורא לכל עובר בניגון של „קנו הושענות“: קנו זכוכיות! קנו זכוכיות! וכל העובר עליו יסור אליו לקנות את הלוחות ההם ואיש את אחיו ידחק ואיש את רעהו יהדוף. והנה תראינה עיני איש יהודי קטן-קומה ובעל זקן אדום, וכמדומה לי שהוא חייט והוא עומד על הנער וסופר ומונה לאמר: לאשתי זכוכית אחת, לרבקה וסוסיא שתים, למשה ולגרשון ולצדוק שתים, לבנימין לא אקנה כלום, ובכן הא לך עשרים אגורות ותן לי ארבע זכוכיות – אני נטיתי מעל האנשים האלה, ואעבור משם והלאה, ואעזוב את הרחוב האחת ואבוא אל השנית, ואעבור גם אותה ואבוא אל השלישית, ואָסב בשוקים וברחובות שעות אחדות, ועיני לא שבעה מראות ואזני לא מלאה משמוע –

ובכן זאת היא וילנה.

זאת היא העיר אשר תעורר זכרונות קדושים בלב כל איש יהודי אשר קדושים בעיניו זכרונות ספרות השכלתו וראשית דברי ימיה! אם לא בקרב העיר הזאת נולדת, אלופי הקורא, כי אם ממרחקים באת אליה, ועברת ברחובותיה בנטות היום לערוב ועל עריה תעלה והתהלכת לבדד באין איש עמך, אז יעלו במוחך אלפי מחשבות שונות ולבך יהמה בקרבך ולא תדע מה. בהתהלכך תנחה אותך המחשבה האחת, כי בקרב אנשי ביתך אתה ואינך עוד ילד זר בין אנשים זרים אשר איש לא יבין את לשונך ואת לבך. אם נואש מכל תקוה באת אל העיר הזאת, וכבר חדלת מהאמין כי יש אחרית לך ולאחיך, ושב ורפא לך לפתע פתאם, ונשאת את עיניך כה וכה וראית את אחיך ואת אחיותיך שוכנים למפלגותיהם וזכרת ימים מקדם אשר נקרא להם „ימי האבות“ – (פאטריארכענצייט) ואמרת: היהדות לא תמות! אם עיר יהודים גדולה בכלל תקרא בשם „עיר ואם בישראל“, אז תהיה לנו וילנה לאם-זקנה, ואנחנו נהיה לה לנכדיה הקטנים, אשר על ברכיה נניח ראש, והיא תשעשענו ותנחמנו ותספר לנו ספורי-מעשיות נפלאים וזרים גם יחד, ואנחנו נשמע בחרדת קדש לכל הגה היוצא מפי זקנתנו, ואם נבך על צוארה מעוצר רעה ויגון אשר מצאונו, וידענו כי יש אוזן שומעת ולב מבין אשר צר לו בצרתנו… זאת היא וילנה! גם אני באתי אליה ואני נקשה ועיף. אז עברתי בחוצותיה ועל הרריה עליתי, אז הבטתי בפני אנשיה ואת אחי ואת אחיותי ראיתי, ושב ורפא לי, ואאמין פתאם אמונה גדולה כי חסון אנכי כאלון וכי אחיה עד בלי ירח. ובהתהלכי על ההרים הרמים, ופתאם עלו על ליבי החרוזים: „כל אבן ספר, כל סלע הוא לוח, ובנזר היקום היא אבן מזהירה“… ואזכור את מיכה יוסף, ואזכור את שיריו ואת ילדותי כאחד. מי יודע! אולי על הסלע הזה אשר עליו עומדת רגלי ברגע הזה, עמד גם הוא באחד הימים לפנות ערב, ולבו גם הוא חשב מחשבות כאלה. בעמדו על הסלע הזה עלה בלי-ספק על לבו בפעם הראשונה רעיון שירו שלמה וקהלת, על הסלע השני אשר מעבר מזה ילד לו רוחו הכביר את הגיון שירו ר' יהודה הלוי. ושם מעבר מזה עמד בלילה ויבט כמוני אל הכוכבים אשר ממעל לו, וחידות עולמים הציקו לו גם הוא, ואז שר שירו: אל הכוכבים. – ואחרי מיכה-יוסף זכרתי את אביו האד"ם, ואחריו זכרתי את מרדכי אהרון גינצבורג, אשר לא קם עוד כמוהו בין היהודים סופר זך הרעיון ויודע ברור את אשר הוא חפץ. ואזכור גם את כל סופרינו וגדולנו אשר בראו לנו „ספרות“ ואשר כמעט כולם יצאו מוילנה, וגם את כל הסופרים הטובים והגדולים החיים אתנו עוד בעיר הזאת זכרתי.

ופנים אל פנים לא ראיתי את רבותי אלה – אמנם כן! ברומא הייתי לא ראיתי את האפפיורים ההם ולא זכיתי לנשק את סנדליהם, כי ירט הדרך לנגדי, ועתה הריני לפניהם ככלי מלא בושה וכלמה. מורי הגדולים! עד שלא הייתי בתוככם איני כדאי, ועכשיו שהייתי כאלו לא הייתי, ואולם פניכם הולכים עמי כל הימים, ועכשיו שלא ראיתים כאלו ראיתים!

*

ברחוב העיר ראיתי שני אנשי קטני קומה, את טסנג-פו ואת קוס-לונג, והם אנשים מארץ הסינים. ואולם לא מארץ הסינים באו אנשים אלה לוילנה, כי אם מפּריז, הם ועוד תלמידים אחדים השוקדים על הם לראות בלקוי-החמה. מובן הדבר כי רבים מבני וילנה אשר לא ראו עוד לקוי-חמה מימיהם לא ראו מימיהם גם פני אנשים סינים, ויהי העם ההולך אחריהם רב מאד, ונערים רבים לקחו את כלי-הזכוכית אשר הכינו להם ויביטו בעד הזכוכית השחורה על האנשים ההם. וטסנג-פו הוא איש השומע לשונות אחדות מלשונות בני אירופה, וגם יענה בסבר פנים יפות את כל איש השואל אותו דבר, וגם אותי ענה על כל שאלותי אשר שאלתי. ורק קוס-לונג שמר לפיו מחסום ואת כל חכמתו טמן בחבו, ולא זכיתי לשמוע מפיו כי אם את הדבר האחד, שהוא עוסק בתורת הפיזיקה וההנדסה. בעת ההיא וטסנג-פו שפך לפני את מרי שיחו בדאגתו אל השמים אשר אינם טהורים ואל הגשם אשר יוכל לרדת בבוא הרגע הנדון. וכי מצטער הוא על אשר לא עשה הכנות לעלות השמימה במגדל הפורח באויר. והכל בגלל שלשה רגעים.! בגלל שלשה רגעים בא איש סיני היודע לחשות ואיש סיני היודע לדבר, ויעברו דרך רחוקה מפריז ועד הנה, וגם שלשת הרגעים האלה אינם עוד ברשותנו, ויש אשר יתקדרו השמים והיו לנו גם אלה למפח נפש! כדברים האלה חשבתי ואף הגד הגדתי אותם באזני ידידי החדש, והוא נאנח, ואחרי כן נתן בשחוק קולו, ואחרי כן החריש. ואני בראותי כי לב הסיני טוב עלי ובזכרי כי לאו בכל יומא מתרחיש ניסא להתהלך כאח וכרע עם איש ממדינת השמש, מהרתי ושאלתי אותו גם על דבר הארץ המוקפת חומה עוד לפני ימות יהושע בן נון, והוא ענני כי כל הדבר הזה משל הוא, כאיוב בשעתו, ואחרי כן נאנח, ואחרי כן נתן בשחוק קולו, ואחרי כן החריש.

וגם אישים אחרים ראיתי אשר באו מוינה עם כל כליהם וחפציהם הרבים. גם מורשה ראיתי חכמים אחרים ופרופיסורים עם כליהם וחפציהם, ועוד חכמים אחרים אשר ידעתי אותם פנים אל פנים, ומפטרבורג ראיתי את ה' הבולסון המורה בחכמת הפיזיקה בבית מדרש המדעים.

וגם את מאריה פּבלובנה, אחות כריסטינה פּבלובנה, ראיתי, והיא „עבד נאמן“ להשכלה כאחותה אשר בפטרבורג, והיא אמרה אלי בגודל חכמתה לאמר: בכלותך לראות את „הלקוי“ בוילנה, הלא תעבור בלי ספק מזה ונסעת גם את הערים האחרות, אל טור ואל ויטקא, אל טומסק ואל אירקוטסק וכדומה, לראות גם שם את לקוי-החמה…

– כמה ימים, תחשבי גבירתי, יארכו ימי הלקוי?

*

הלילה בא.

השמים שחורים ולא יראה בהם אף כוכב אחד, וההולך על ההרים יגשש כעור את כל אשר ימצא ולא יראה את הדרך אשר הוא הולך עליה. ואולם לא ינום ולא יישן בלילה ההוא בוילנה גם נער וגם זקן, ובכל אשר אפנה אשמע קול אנשים המדברים איש אל אחיו או קול צעדים על הארץ. ויש אשר אשמע קול זמרה אשר יזמנו בחורים ובתולות יחדו בלכתם במקהלות.

בעודני ברחובות העיר וארא לאור המנורות גם זקנים וזקנות המהלכים ברגש, איש ואיש וכלי זכוכית בידו, והרחובות הומיות מאדם רב. קול נער הקורא בכח: קומו לסליחות; והשני יענה לעומתו: עוד מעט והשמש יכה את הלבנה מכות אכזריות! והעם שומע את „הליצנות“ הזאת, ושחוק אדיר ישמע. אמנם צדק הנער הראשון אשר קרא את הקריאה על דבר הסליחות, כי כליל הסליחות נדמה הלילה הזה גם בעיני, והזקנים והזקנות אשר התנהלו בכבדות ולוחות הזכוכית בידיהם נראו לי כאילו קמו בחצות, והנה הם מהלכים ברגש אל בית האלהים וסדוריהם ותחנותיהם בידיהם. – אז תשמענה אזני קול המון דברים על חרבן-העולם, וכי יוכל היות כי מחר לעת כזאת לא יהיה עוד שריד ופליט מכל היקום הזה אשר מסביב לנו, וביחוד שמעתי את קול אכרים הבאים העירה, כי יראו לנפשותם ולא האמינו עוד בחייהם. ובעזבי את העיר ובלכתי על ההרים, אני ורעי גם יחד, ואשמע גם שם כדברים האלה. ואולם החושך פרוש על ההרים ואני לא אראה כל מראה, ורק קולות אשמע, קול שרים ושרות, קול תלמידים ותלמידות המשמשים בערבוביא, קול צחוק אדיר וחזק, ולפעמים אראה מרחוק גם זיק אור עולה באש רגע אחד ואחרי כן יחלוף. פתאם ראתה עיננו אור נר הולך הלך וקרב אלינו, ואזני שמעה ותבחן קול שאון מתוך אחד ההרים. עוד מעט והנה עלם ועלמה הולכים לקראתנו בין רוכסי ההרים. העלם לבוש כאחד הסטודנטים והוא מחזיק נר מאיר בין אצבעותיו ובידו ספר פתוח, ונערה הולכת על יד ימינו וקוראת גם היא עמו. האם שירי אהבה ישירו שני אלה, ובאין אור הירח המתוק לעינים כאלה, מסתפקים הם במועט מזה וטוב להם גם אור הנר? אז הטיתי את אזני ואשמע, וחרדה אחזתני: העלם קרא לפני העלמה משל ממשלי קרילוב על דבר החמור והקוף והדוב והתיש שהתחברו יחדו… ליל חשך ואפלה, עלם ועלמה הולכים יחדו בין רוכסי ההרים, אור הנר תחת אור הירח, ותחת שיר-אהבים משל ממשלי קרילוב – מיני הגיון וזמרה כאלה נוכל למצוא רק אצל עלם ועלמה בוילנה לפני בוא לקוי-חמה!

עוד מעט והבוקר יבוא.

על הר סקיפליארני אשר אל מול בית נתיבות הברזל נקבצו ובאו עם רב ועצום מאד, והתוכנים והחכמים כבר עומדים על ראש ההר וכבר עושים הם בלהטיהם. אלה מודדים את מעלות האויר ומעלות החום, ואלה מכינים את קני-המראה אשר להם להיות נכונים בבוא הרגע הנכון. שעה אחר שעה תעבור, והכל על מקומו יבוא בשלום כנבואת התוכנים אשר נבאו בראשונה, מלבד האור הבהיר בשחקים והשמים הטהורים, אשר חא שמעו בקול הנבואה ההיא. עוד מעט וטיפות גשם אחדות יורדות ארצה, וכרגע יחדל גם הגשם הדק הזה, ואולם העבים אשר בשמים לא יחדלו, ופאתי המזרח לוטות בעלטה; וכל אלה אשר הסכינו להתפלל „למחות כעב פשעיהם“ – אבל התפלה לא עשתה בפעם הזאת אפילו מחצה. הנה השמים כספר נגולו לפנינו, ואולם הספר הזה לא יהיה למקרא כי עלו העבים ויכסו את גליונותיו.

בין כה וכה והמון העם נדחק ונדחף לגשת. והשוטרים נוגשים בעם להסיגו לאחור, והקוזקים עוזרים אחריהם, וגם בעי (אולי הוא שם רצועה) ישלחו יד. הוי שוטרים וקוזקים! מדוע לא תוכלו לגרש את העבים כאשר גרשתם את העם המתפרץ לקרבה אל הפרגוד?

אקחה נא את השמלה ואכסה על הדברים אשר באו ויהיו עתה, ואל יראה הקורא ברעה אשר מצאה את התוכנים – ועל כן יהיו דברי מעטים.

עוד חמשה רגעים, עוד ארבעה, עוד שלשה עוד שנים ואחד – העבים אשר בפאתי המזרח לא עברו ולא נמחו, ואיש לא ראה את המעשה בהעשותו, והנה: חשך כסה את כל הארץ מסביב כשלושה רגעים.

ובגלל שלשה רגעים אלה באו כל אלה מקרוב ומרחוק; בגלל שלשה רגעים אלה באתי גם אני!

אמנם כן, את הכוכב החדש „וולקן“ אשר יבקשו התוכנים לא מצאתי, את „הגבנונים“ אשר על פני השמש לא ראיתי, ואת „העטרה“ לא ידעתי – ורק את אופק השמש מסביב ראיתי ואת מראותיו היפים והנהדרים תכנתי. ואת המראות האלה העתיק ברגע ההוא גם הדוקטור ינדרזיויטש עפ"י מכונת הפוטגרפיה אשר הביא אתו. וזה כל השלל אשר הביאו החכמים בפעם הזאת. – אמנם הבטיח אותי רעי אשר עמד על יד ימיני, כי שמעו אזניו ברגעים האלה את קול התרנגולים אשר קרא זה אל זה ואמר: צפרא טבא! וגם ראו עיניו את אחד הכלבים אשר כרע רבץ על פני האדמה בשלשת רגעי האפלה וגם עגל קטן ראה וזנבו בין ירכותיו, ואולם מסופק אני מאד אם הדברים האלה יביאו לחכמים את התועלת אשר בקשו המה.

ופתאם לפתע והנה שב האור כמשפטו הראשון. ברגע הזה ובמשכיות לבי עבר לפתע פתאם זכרון הפסוק: „ויאמר אלהים יהי אור – ויהי אור“, ואתו יחד זכרתי את הנגינות הנפלאות המלאות אור עולם אשר חבר לנו הידען במנגינות „היצירה“ אשר לו, בשימו לפנינו גם הוא את הפסוק הזה

"Et Deus dixit

fiat lux et faet aest"

אז מלאו אור עולם גם משכיות לבי…

האם יצאתי ידי חובתי וידי חובת שולחי? האם עלי לחכות עד בוא שנת 1912 ואמלא את החסרון בהיות לקוי חמה שנית? הלא כונתי היתה רצויה, ואני לשם החכמה נסעתי – בגלל שלשה רגעים!

¹

אתמול העלו על במת התיאטרון במגרש אוזרקי את המחזה “הסוחר מויניציה” של שכספיר, והאקטור המהולל איון קזלסקי, אשר כאורח בא לשחק פה פעמים אחרות, נראה בדמות היהודי שילוק. כל אלה אשר ראו את מפעלות המשחק הנאמן הזה בהיותן פה לפני ארבע שנים, שמרו חסדם לו מאז ועד עתה ויבואו לראותו גם הפעם, ויהי בית התיאטרון מלא בכל תאיו ולשכותיו ועל המושבות. – אכן מלאכה כבדה בחר לו המשחק בפעם הזאת, בלכתו לערוך דמות לשילוק. במלאכה הזאת נסו כחם האקטורים הכי-גדולים אשר היו בארץ – ונכשלו. אנשים כפלק, דברינט, פוסארט ודומיהם נסו להעמיד חזון זה ונכשלו, וגם רגלי קוזלסקי התנגפו בכל המכשולים הרבים אשר התנגפו המה. בכל מחזות שכספיר אין לנו מחזה אשר יהיו בו ההפכים רבים ועצומים מאד וקרובים איש אל אחיו ונפגשים יחד, כמו במחזה הזה, ועל כן לא ידעו מבארי שכספיר עד היום הזה אם יחשבו את “הסוחר מויניציה” על חזיונות-השעשועים או על חזיונות-הבלהות. רגע אחד שעשועים ורגע אחד בלהה, רגע אחד רוח ממרום ורגע אחד לצון וקלות ראש, רגע אחד תמונת אדם עם כל מדותיו כל כשרונותיו וחסרונותיו ורגע משנהו ואין אנחנו רואים בלתי אם מפלצת בצורת אדם שלא נבראה כי אם לשמח את ההמון האוהב בריות משונות. הנה שילוק עולה אלינו על הבמה: חציו אדם וחציו בריה משונה, חציו קדשים וחציו עזאזל חציו מוציא דמעה מעפעפענו ואנחה מלבנו הכואב וחציו משים עצמו ללעג ולקלס ומעורר אותנו לתת בשחוק קולנו. ועוד גם זאת כי שני המעשים האלה נעשים כמעט בבת אחת ומן הדמעה אל השחוק אך כהרף עין. לו יכולנו לראות את הנפש הזאת לחצאין, כי אז באנו אל בית התיאטרון בערב האחד וראינו את שילוק הראשון ובכינו לענותו ולשברו, ובערב השני יבוא כל איש האוהב בריות משונות וקריקטורות וראה את שילוק השני והתענג גם הוא על המפלצת העשויה לפי רוחו. בערב האחד נראה את האיש הצדיק בריבו ונשמע את דבריו הנוגעים אל הלב באמרו אל אנטוניו: “כמה פעמים חרפתני, כמה פעמים קראת לי כלב, ועל מלבוש-היהודים אשר על בשרי ירקת וברגל רמסתני ומעל מפתן ביתך גרשתני, ותחת כל אלה האם עלי לבוא ולהשתחות לפניך לאמר: כסף חפצת ממני, הנני אדוני, הנני כי קראת לי, הנני לפקודתך, ואתן לך ככל אשר תשית עלי בחסדך! היש לכלב כסף?…” ואף נבכה לענות האמלל הזה אשר בא לורנצא הנכרי אל ביתו באשון לילה לגנוב ממנו את בתו היחידה ואת הונו ועשרו גם יחד, ואין נוקם את נקמתו מן השודד הבזוי הזה. ואף גם נחרד בשמענו את מרי שיחו בדברו אל סלרינו את דבריו הנוראים והנאמנים: “האין עינים ליהודי? האין לו רגלים וידים עצמות וחושים, תאות ונטיות כלכל האדם? האין לו חום וקור, קיץ וחורף כלכל איש נוצרי? האם לא יזוב דמנו אם תדקרנו, ואם תשתוללו בנו האם לא נשחק? האם לא נמות אם תשימו בברותנו רוש?” – כן יהיה משפט הערב האחד; ובערב השני יבוא כל החפץ, וראה את היהודי הנבזה ואת לבושו הארוך ואת אפו המעוקל ואת זקנו המגואל, והיתה לו קריקטורה לשחוק עליה גם הוא כנפשו שבעה. – ואולם שכספיר לא חצה לפנינו את שילוק. שכספיר עשה את הנפש הזאת לפי רוח ההמון אשר היה בימיו, ועל כן מי יודע אם לא לשוא יעמלו כל האקטורים הגדולים בבואם להתלבש בצורה הזאת בימינו אלה. בימינו אלה לא יצלח עוד האקטור המוכרח להראות לנו פנים ולכאן ופנים לכאן. אם לשעשועים – לשעשועים, ואם לבלהה – לבלהה; ואולם קשה מאד להשתמש בשני אלה בערבוביא ולצאת ידי חובתו. ורק בזאת יצלח עוד האקטור בימינו אלה, בשימו לפנינו את שילוק כלו טהור או כלו טמא, כלו זכאי או כלו חייב, וגם בעשותו זאת לא יעזוב את גוף הענין אשר שם שכספיר לפנינו ואת תבנית הנפש אשר עשה החוזה הגדול.

ה' קזלסקי נכשל גם הוא באבני הנגף האלה; יצר צורה אחת שהן שתים, ערבב את הנפש העשויה בתור אדם המעלה עם הנפש העשויה קריקטורה, ועל כן יצא יהודי מעוקל. על כן לא יעורר רחמינו מדי יבכה ולא נשחק עמו מדי ישחק. כמעט נאמר לנוד לאיש האומלל וכמעט תתחמם טפה אחת בעינינו לבכות לענותו, והנה עורקי השחוק אשר בבשרנו יחלו להתנועע, כי בן-רגע שמעה אזננו דברים אחרים ועינינו ראו תנועות אחרות ומשונות, וכמעט אשר נאמר לתת בשחוק קולנו והנה נהפך החזון ברגע ההוא ועלינו לבקש טפות חדשות באוצר הדמעות. והאשמה הזאת על קדקד האקטור תרך, ולא על קדקד החוזה! כי מוטל על האקטור לבלתי יפות את שילוק יותר מדי ולבלתי שחת תארו יותר מן השיעור, כי אם לשים לפנינו את היהודי בתור אדם, וגם מוטל עליו לשים רוח גדול בין הדבקים ולא יהיו ההפכים נוגעים איש אל אחיו, ואז גם דמעתנו גם שחוק-פינו נוכל להקדיש לו. ואולם לא כן ה' קזלסקי: בראותנו אותו לא נשכח אף רגע אחד, כי איש המחקה את היהודי עושה לפנינו, ולא היהודי בעצמו. היהודי בעצמו לא ידבר לעולם את דבריו כדבר ה' קזלסקי, וקולו לא יהיה כקול הזה, ותנועותיו לא תהיינה לעולם כתנועות האלה, וגם את כל יתר מעשיו לא יעשה כאשר עשה ה' קזלסקי. היהודי בעצמו לא יבוא לעולם במקלו, להכות על הרצפה בכל עת דברו, ולא יצנח מאחורי הפרגד, לזחול על ארבע ולהתגלגל על הבמה, בעת בואו להודיע צערו ברבים, לתנות לכספו ולבתו, אשר גזלו. – ועוד זאת, כי לא נמצא כלל את הדבר הזה אצל שכספיר, ורק סולניו יספר באזני סלרינו, כי “היהודי הכלב שילוק צועק מעצמת מכאוביו על כספו ועל בתו”, ולא אדע מדוע מצא חן בעיני ה' קזלסקי הדבר המסופר, להראות אותו גם במראה. בכלל, נראה, כי ה' קזלסקי הוסיף נפך משלו: בעת אשר פורציה, בהיותה לשופט, תצוה את היהודי, להראות לה את השטר, למען תבחן אותו, מוציא קזלסקי את השטר מחיקו ומראה אותו לאנשים העומדים אתו ואמר “אתם עדי”, בהיותו ירא פן יקח השופט את השטר מידו ולא ישיבהו לו, ורק אחרי כן ישים אותו על השלחן; והדבר הזה איננו אצל שכספיר. כן לא נמצא אצל שכספיר, כי עוזב שילוק את בית המשפט בתנועות משונות ובקולות ויללות, כאשר יעשה ה' קזלסקי, וגם לא אמר שכספיר, כי על שילוק להשחיז את המאכלת בכל עת עמדו בבית המשפט. דברים כאלה וכיוצא בהם עושה ה' קזלסקי מסברא הנפשית, רק לעשות נחת רוח להמון העם. ואולם לו לא הלך לב ה' קזלסקי אחרי הדבר הזה ולא עשה לנו קריקטורה, כי אם איש יהודי, קשה-לב ורע מעללים, המכבד את כספו יותר מגופו ואשר משפט יבקש באשר הוא אדם והנקמה מתוקה לו יותר מכספו, – כי אז ירה אל המטרה ולא החטיא.

אכן יש אשר נראה את ה' קזלסקי, ואנחנו נכיר בו הרגע, כי הוא איש אשר רוח בו וכי איננו אחד מן האקטורים אשר נראה אותם יום יום. הדברים הראשונים, אשר דבר בפרק הראשון בחזיון השלישי, מעידים עליו, כי יודע הוא את אשר לפניו. וכן גם יעשה רושם עמוק בלב השומע בעת דברו את הדברים בחזיון הזה, המתחילים: “סיגנור אנטוניו, עד כמה פעמים קללתני ברחוב”, וכן גם בפרק השלישי בחזיון הראשון, בנשאו את מדברותיו הנודעים באזני סלרינו, ועוד במקומות רבים ואחרים נכיר בו, כי הוא אקטור השר לב מבין לו.

בדמות פורציה נצבת לפנינו העלמה ב., יהיא מן האקטריסות אשר נראה כמוהן יום יום. בפרקים הראשונים היה קולה כקול התוקע אל תוך הבור או אל תוך הדות, ורק בפרק הרביעי, בהיותה לשופט בבית המשפט, מצאה חן בעיני הרואים, ותדבר ברגש וקולה היה נעים מאד. – העלמה ו. העמידה חזון בדמות יסכה בת שילוק. ואולם לא עליה נוכל להגיד, כי יסכה שמה משום שהכל סכין ביפה; וגם במדברותיה ובקול מליה לא יצאה ידי חובתה, ובפרט לא מצאנו עליה כל צלם אלהים ולא ידענו במה זכתה זאת להיות לנערה יהודית. אפילו, מראית עין. – על דבר יתר האנשים אין לי לדבר משפט, כי הם אינם מעלים ואינם מורידים.

הקהל הנאסף הרבה למחוא כפים אחרי דבר שילוק אל אנטוניו את הדברים הנזכרים למעלה, וכן גם אחרי נשאו באזני סלרינו את מדברותיו הידועים לא חדל שאון ויקראו אותו מאחורי הפרגוד ארבע וחמש פעמים. – בין הקהל היו רבים מבני אמונתו של שילוק ומבנותיה. את אשר שבו הבנים לא אדע, אבל הבנות, ברגע ראותן את לורנצא הנכרי בא לגנוב את יסכה ולברוח עמה, חשבו בלי ספק: “מי יתן והיתה גם לנו “סבה” כזאת, ובה גם אלינו גואל צדק כזה במהרה בימינו!” –

---

עיר אחת יש באירופה ופריז שמה. קוראותינו הנכבדות יודעות את שם העיר הזאת על פי שמלותיהן וצניפיהן ורדידיהן החדשים, העשוים כלם “לפי מנהג פריז”. וקוראינו הנכבדים גם הם יודעים את שם העיר הזאת על פי איזה מקרים, שנקרו שם במאת השנים האחרונה ושנעשו גם הם תמיד á la mode de Paris – ואולם כשאני לעצמי אין אני רואה הפעם לא דברי אלה ולא דברי אלה, ורואה אני בעיר הזאת רק דבר אחד, אשר יתפלא עליו כל השומע: פריז היא העיר המצטינת ברוח היהדות אשר בקרבה! ואף גם יש אשר תעלה מחשבה חדשה על לבי, כי עתידה תורה שתשתכח מכל ערי ליטא ופולין, ועינינו תהיינה נשואות רק אל העיר הזאת, וכל העם מקצה ידע, כי מפריז תצא תורה ודבר ה' מרחובותיה!

לא טעות סופר היא, אדוני הקוראים: בפריז אני מדברך. זעקת שבר עלתה באזנינו בימים האחרונים מן העיר הזאת ותחרנו את לב כל איש הירא ורך הלבב. לא כי בא הקרץ על אחית היושבים שם או שודדים בצהרים נפלו עליהם לנפץ חלונו… ולשלול שלל, כי אם משום שישבה פריז ימים אחדים בלית רבנים! אמת היא כי דבר כזה אם יהיה באחד משערינו, באחת הערים היושבות בתחום מושב היהודים, אז לא נשמע זעקת שבר ולא נעורר קינים והגה והי ואת יתר השות הנרדפים מן המין הזה, ותהי להפך, כי יש אשר בעצם ידנו גרש נגרש מתוכנו רבנים אחדים משום מעשה שהיה או משום מעשה שיהיה, ואיש לא ישים אל לב ולא יהיה פוצה פה ומצפצף אחריהם – אבל לא כן פריז. פריז אשר בשנות המאות שעברו הסכינה להקדיש את הפתגם: “המלך מת – יחי המלך!” ועד שזה הספיק למות כבר החיתה את זה ולא ישבה רגע אחד בלי מלך, פריז זאת נכונה להקדיש גם את הפתגם: " Le Rabbin nest mort vive le Rabbin! " ולא תאבה לשבת אף שעה אחת בלי רב, עד שגם אם יעזוב הרב את העיר רק לפי שעה, והוא שלם בגופו ובריא בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו, לא תוכל עדת פריז להתנחם ורק קרא תקרא: אוי לנו כי שודדנו, כי לנו הלילה בלי רב! הבו לנו רבנים ואם אין מתים אנחנו ח“ו! ועל פי דברים כאלה וכיוצא בהם מוציא אני את המשפט כי ימים הנה באים ומפריז תצא תורה ודבר ה' מרחובותיה. הנה מכ”ע לבית ישראל יוצא לאור בעיר הזאת, ובשבוע האחרון במאמרו הראשון בא אלינו ויקרא בקול גדול: פריז בלי רבנים! ( Paris sans Rabbins ) והוא הולך ומונה בשם את כל הרבנים אשר עזבו את העיר: הרב הראשון למדינת צרפת הלך לרחוץ את בשרו במימי הגפרית אשר בעיר מונמורנסי; הרב דק“ק פריז והגליל בא לשבת בעיר בולוניה על נהר סין; הרב ר' מאיר יושב בבתי-לפיט; הרב להמאן סר עירה בלפורט; הרב וייל שוכן לחוף ימים לאנגרין; הרב הגנוי מתאכסן בעיר קומפין; הרב ר' רפאל הלוי חמד לשבתו את בולוניה אשר לחוף הים, ולא נשאר בלתי אם הרב ר' ישראל הלוי לבדו – ובכן: הילילו הילילו כל יודעי יללה, אוי לנו כי שדדנו, הימים הנוראים ממשמשים ובאים, ימי הסליחות כבר עומדים אחרי כתלנו, הדרשה הראשונה כבר בא מועד לה, הסליחה הראשונה כבר בא עת לחננה גם אותה, ואנחנו אנה אנחנו באים באין לנו רב ובאין לנו איש המגיד לנו את הדרך אשר נוכל ללכת בימים ובלילות הנוראים האלה ואת המעשה אשר נעשה! – הן אמת היא, כי מפריז שומעים אנחנו יללות כאלה מעת אל עת, ועוד באחד השבועות האחרונים שמענו את קול מכה”ע “פיגרא” בקראו: Paris sans théaters! (פריז בלי תיאטראות), כי עזבו ראשי אנשי בתי התיאטרון את העיר, ותהי פריז לילה אחד באין שעשועים ובאין חזון. ואולם לא כל הקריאות דומות ולא כל היללות שוות, וחלילה ממנו לחשוב כי מנהג המקום הוא, ועל כן קראה גם עדת בני ישראל את קריאתה. עדת בני ישראל בפריז קוראה אל הרבנים מעמקי לבה, כי באה עד משבר: הימים הנוראים באים, ומורה דרך אין! וכל השומע את קול הקריאה הזאת יתעורר לחמלה על האנשים האמללים האלה. הן המה השליכו את יהדותם על הרב והוא יכלכל אותם; את כל אשר להם ביהדותם הפקירו בידי הרב, והם איתם יודעים אתו מאומה. והנה אחד עשר חודש יעברו עליהם מדי שנה בשנה, ודבר אין להם אל הרב, ורק חודש אחד ישנו בשנה אשר יבואו לראות את שלום היהדות אשר מסרו בידי הנאמן אשר בחרו; והיה אם בחודש האחד הזה יפַּקד מֵקום הרב, אז – אויה לנו כי שודדנו! רב אין בתוכנו! פריז בלי רבנים! ואנחנו אנה אנחנו באים? מי יורה אותנו דעה, מי יגיד לנו את דבר התפלות ואת כל המנהגים הרבים ואת כל המעשה הרב אשר עלינו לעשות! – כך היא דרכה של תורה בעיר פריז…

אבל בוינה רואים אנחנו מעשים אחרים, ותהי להפך וכי יודעים היהודים שם יותר מאשר להם לדעת. בוינה, כפי הנראה, התפללו היהודים בשבת שמברכין החדש את תפלת “יהי-רצון”, ובשעה שבקשו “חיים של חלוץ עצמות” כונו בדברים האלה יותר מאשר עליהם לכון: הם כונו כי יוכל איש מהם להחליץ את עצמותיו ביחד עם אנשי החברה הראשונה של מחליצי-העצמות בוינה (“ערסטער ווינער טורנפעראיין”); ועל כן חרה להם עד מות בבואם גם המה להחליץ את עצמותיהם בעיר קרמז בהיות שם אספת מחליצי העצמות, ואנשי “החברה הראשונה של מחליצי-העצמות בוינה” דחו אותם ולא חפצו לראות חיים של חלוץ עצמות עם “היהודים” יחדו. אז קראו אנשי החברה: יהודים ארורים! צאו טמאים! הבדלו זרים! ועוד ועוד, ואחרי הקריאות האלה קראו להמלומות וכו' וכו' וכו' – וכיום הזה שומעים אנחנו את קול היהודים המתמרמרים מאד על פורעי הפרעות, וגם מכתבי-העתים היוצאים לאור בוינה מרבים לדבר בדבר הזה ומצדיקים את היהודים, אחרי כי כל בריה שיש בה עצמות הזכות לה להחליץ את העצות, ואחרי כי עד היום הזה לא מצאו עוד הרופאים וחוקרי טבע האדם כל הבדל וכל שינוי בין עצמותיו של יהודי ובין עצמותיו של אינו-יהודי. – הוי עצמות חביבות! מה אתן שוכבות כיום הזה למעצבה? מה אתן מתרוצצות אשה ברעותה? האין אנחנו יודעים כי לא תתן ולא תוסיף תורת הרופאים ותורת חוקרי טבע האדם? האין אנחנו יודעים כי עת חדשה באה לנו אשר לא במהרה יקרבו עוד העצמות עצם על עצמו? – הנה הם אומרים: על פי הצורר שנרר היתה שומה…

רב לנו! מכתבי-העתים באמריקה הודיעו כי אחד הרופאים הגדולים קנה במחיר רב מאת המשוררת הגדולה פאטי את גרונה ואת צואריה, ואחרי מותה יקום לנתח את הגרון הזה, לבחון אותו ולמצוא במה גדל כח המשוררת להוציא את קולותיה מן הגרון ההוא, – אכן חשודים האמריקנים בכה"ע על השקרים, ואנכי באָמרי דבר זה בשם אומרו, ירא אני כי אינני מביא גאולה כי אם שקרים אני מביא לעולם. אבל אם כה ואם כה מצאה המחשבה הזאת חן בעיני, ולו הייתי אני איש חוקר ומנתח, כי עתה קניתי לי את ראש אחד הצוררים אשר לנו, למשל את ראש שנרר הנזכר, והיה אחרי מותו וקמתי ונתחתי את הראש הזה, ובדקתי את המוח אשר שם, ובחנתי את החומר השחוף אשר בתוך המוח, לדעת את המקום אשר שם המחלה האיומה העושה את האדם לפריץ חיות, לעות משפט ולבלתי הבין עוד להבדיל בין המושג ישר ובין המושג עול. – אך רב לנו!

אכן בשעה שאנחנו רואים כי בוינה ברכו בני ישראל את ברכת החודש לבטלה, מוצאים אנחנו את בני ישראל בברלין והנה הם הולכים מחיל אל חיל. – מכה“ע “פרייזינניגע צייטונג” מודיע, כי הראשון אשר התקין את העגלות ברחובות ברלין – היה איש יהודי. “ברוב עמל ויגיעה רבה הצליח הסוחר היהודי אלקסים הורטלר בשנת 1814 לקבל את רשיון הממשלה לתקן תקנה חדשה בעיר ברלין, אשר תהיינה עגלות צב הולכות ברחובות העיר, וכל איש הולך ברגל יוכל לשכור לו במחיר קטן את אחת העגלות בכל עת ובכל שעה. בכתב הראשון אשר קבל 29 אוקטובר בשנה ההיא הסוחר בסוסים הזה הבא מעיר דוסה, כתוב לאמר: “הממשלה נותנת לו את הרשות להציג ברחובות העיר עגלות רתומות לסוסים בכל מקום אשר יאמרו לו פקידי הרשות, והעגלות תהיינה מכוסות עד החצי והכרים ינוחו על פני נוצות ברזל, ומקום יהיה בכל עגלה לשני אנשים לשבת בה”. ובאחרית ימי החודש אוקטובר בשנת 1815, התקין היהודי שלשים עגלות ברלין וחמשים סוסים היו לו, וכל איש אשר נסע בעגלה שלם במחירה 50 פפניג לרבע השעה, ואם שני אנשים נסעו יחדו ושלמו 75 פפניג, ולשעה אחת שלם האחד מרק אחת וחמשים פפניג, ושני אנשים יחדו שלמו שתי מרק ועשרים וחמשה פפניג”. – כאלה וכאלה ספר מכה”ע ההוא. ובכן: היהודים לקחו את הכל! היהודים לקחו להם את הרכוש ואת ההשכלה, את בתי הבנקים ואת מכתבי-העתים, ובכל אשר נפנה נראה והנה יד היהודים באמצע. הם נתנו “לנו האשכנזים” את המשוררים הטובים אשר לנו, הם נתנו לנו את מנגנינו הטובים, הם נתנו לנו את סופרינו ואת חכמינו ופילוסופינו הגדולים. משה מנדלסון הוא שלהם, פליקס מנדלסון-ברטהולדי גם הוא עברי הינה וברנה המה יהודים, לסל הוא איש עברי, ביקונספילד הוא עברי, וכפי הנשמע גם גמבטא היה איש יהודי, יהודי במקצת או יהודי בשלמותו. והנה רק סגולה אחת עוד היתה לנו אשר אמרנו כי “לנו” היא, טיטונית היא, ויד יהודי לא נגעה אליה מעולם: עגלת-צב היתה לנו אשר אמרנו יד אשכנזי אמתי המציאה אותה – ועתה אויה לנו כי שודדנו! העגלון הראשון בעיר ברלין היה איש יהודי… את הכל, את הכל לקחו היהודים!

¹

א

ראחמיסטראווקע, שלהי דמרחשון, בשנת “גם אויל מחריש” לפ"ק.

כמעט ששמעתי את שמע מכתה“ע החדש “כלי בתוך כלי” אשר הואלת אדון נכבד, להוציא לאור, קמתי אני לפתוח לדודי את כיסי ולחתום על מכה”ע הזה ותהי שמחתי שלמה בבוא אלי הגליון הראשון, ואקרא בו ואשיש עליו כמשוש חתן על כלה שיש לה נדוניא, הן היה הגליון הזה מלא וגדוש, וכל אשר שאלה עין מצאנו בו: מקרני ראם ועד ביצי וכו‘, מחוט ועד שרוך נעל, מן הארז ועד האזוב וכו’;אצל מאמרים ראשיים מצאתי אגרות כתבנים, אצל פליטון – חידה, אצל מליצה – מודעות, אצל ידיעות נחוצות – גם טלגרמות חדשות בתכלית החידוש הכל כאשר לכל, כמו בכל אשר מכה"ע היוצאים לאור יום יום. ואולם בכל זאת, אחלי אדוני, הרשני נא לדבר דברים אחדים באזניך, לטובתך ולהנאתך.

בראש מכתב-עתך אשר יסדת עוז אתה אומר, כי יהיה הכלי-בתוך-כלי מ“ע חדש בתכלית החידוש (דבריך ממש), ואנשים פשוטים כמונו מבינים תחת המלים האלה פשוט בתכלית הפשטות, כי באמת יהיה מכב”ע הזה דבר חדש שלא היה עוד לעולמים;והנה מה נוראות נפלאתי בראותי כי תוחלתי נכזבה: כמדומה לי שאין מלה אחת במכתב-עתך שלא היתה נדפסת במ“ע עברי אחר, וכל מה שאתה מדפיס נראה לי כאילו כבר קאתי אותו במקום אחר. תן תודה, אדוני המו”ל, האם כל מ“ע של “כלי בתוך כלי” אינם גנובים אתך מתוך מכה”ע העברים האחרים היוצאים לאור בקרבנו? – אינני יכול להגיד לך בפרוש את המקום אשר משם לקחת אותם ומה שם מכה“ע אשר היה לך לעינים;ואולם יודע אני בטח כי את כל המאמרים כבר קראתי כמעט מלה במלה במקום אחר;כבר קראתי במקום אחר את החרוזים הנ”ל, כבר קראתי את הפוליטיק הנ“ל, כבר קראתי את המכתבים הנ”ל בסגנונם הנמרץ והחד הזה, וכן קראתי את כל יתר הדברים, ואתה אם באת לתתלנו את כל הדבריםם האלה, אינך אלא חוזר על מה שכתבו אחרים ומדעתך לא חדשת כלום.

ירקרק חרוץ.

הערת המו“ל, מצדיקים אנחנו עלינו את הדין הקשה שמתח עלינו סופרינו הנכבד, כי בהיות קריאת מה”ע נפרצה אצלנו בלי ספק דבק במוחנו מאום ואנחנו לא ידענו.

ב

ס' פטרבורג. כפי שהוגד לנו ממקור נאמן אשר לא יכזבו מימיו, אי אפשר לדעת את הנשמע בדבר מצב שאלת היהודים בארצנו. מובן הדבר, כי אין אנחנו ערבים בעד השמועה הזאת.

ג

סדום, יום ראשון של פסח. לפי הנשמע, קרה אסון נורא את אחת מנשי בעה"ב החשובים, היא אשת ר' לוט מאור כשדים, כי בהפנותה את שמה – ותהי לנציב מלח.

הערת המו"ל. כפי הנראה, נתאחרה הטלגרמה הזאת בדרך.

ד

גם לשנה הבאה יאחז “כלי בתוך כלי” דרכו וישמר את מועדו לצאת אור כמשפטו עד כה. בית מערכת “כלי בתוך כלי” הוא נכון ונשא מעל סערת ההתחרות, ולא נטל עלינו לבוא אל קוראינו בהבטחות טובות לעתיד לבוא ולהמטיר “גשם בזעף אף-ברי הריקלמות” כאשר נוהגים שאר מכה“ע. ואם לכאורה יתראה הדבר כאילו כותבים אנחנו גליון שלם ומבטיחים גם אנחנו הבטחות טובות לעתיד לבוא, אבל מי פתי יזכור עוד את אשר כתבנו בשורה שלפני זו, ואם יזכור – אז הן לא אנחנו נהיה החטאים כי אם הוא. אנחנו לא הללנו מעולם את סחורתנו אל הקונים ולא נהלל אותה לעולם, כי אין דרכנו בכך, ורק נעסוק בדברי תורה ונתרגם פסוק כצורתו, למשל: “בראשית” פירושו: חתום על כלי בתוך כלי! “ברא” – חתום על כלי בתוך כלי! “את” – חתום על כלי בתוך כלי, “השמים” – חתום על כלי בתוך כלי! “ואת” – חתום על כלי בתוך כלי! “והארץ” – מובן מאליו כי אין למלה זאת פירוש אחר זולתי הבקשה אשר אנחנו מבקשים כי כל איש ואיש יחתום על כלי בתוך כלי! ובכל זאת הן גלוי וידוע לפני כל איש ואיש כי עוסקים אנחנו רק בדברי תורה ואין אנחנו מהללים חלילה את סחורתנו אל הקוראים ואל הקונים, כי כלום אנחנו רוצים בכך, ורק בדרך העברה וברמיזה דקה מן הדקה עושים אנחנו כה וכה עד שיבין “הקורא הנכבד” מאליו את אשר אנחנו חפצים ממנו. אמת היא כי בישנים גדולים אנחנו, ואנחנו עבדכם העומדים לפניכם היום לא נסינו מעולם להיות תובעים בפה, ועל כן לא חפצנו כלל וכלל לכתוב מודעה לשנה החדשה, ורק יען אשר מנהג הדור הוא, ואנחנו ראינו כי כל מה”ע המהוללים עושים כך, כדאמרי אינשי: “עושה האדם כעגל ושה, אשר כלם פוצים פה, עונים אחר בה-מה, בלי דעת על מה זה” (עי' גליון X.), על כן באנו בין המצרים והיינו מוכרחים לענות גם אנחנו “בה-מה” ככל עגל ושה. ואולם מאשר ידוע הדבר כי בכל ענין וענין בוחרים אנחנו לנו דרך חדשה ולא נלך בעקבות ההולכים לפנינו, לכן בוחרים אנחנו לנו גם הפעם דרך חדשה, ולא נדבר את הדברים שבצנעא אשר לנו עם הקוראים בריש גלי, כי אם נכתוב קורוספונדנציות מערים שונות ונדבר בם מקרני ראם ועד ביצי וגו' ונכרכר כמה כרכורים עד שנבוא לידי כך להודיע כי כלי בתוך כלי הוא המובחר מכל המ“ע שבתבל, וכי הצליח בידינו להרים אותו לרום מדרגת מ”ע חכמותי מליצותי וחידותי; וכן נכתוב פליטון ונתחיל, למשל, מעשה בשני ב“א שנזדמנו לפונדק אחד, האחד נקרא זכריה והשני אריה, זכריה אומר אל אריה:”יש לי חדשות" וזכריה שואל: “מאין אתה יודע חדשות?” וזכריה עונה: “חותם אני על כלי בתוך כלי ומשם יש לי חדשות”, ואז מובן מעצמו כי אריה יחפוץ גם הוא לדעת את החדשות, וממילא יענה אותו זכריה: “חתום גם אתה על כלי בתוך כלי”, ואז יראה אריה כי כלתה אליו הרעה כי אין דרך אחרת לפניו בלתי אם לחתום, ואז יוסיף בעל הפליטון לשום דברים בפי זכריה לאמר: “מן הראוי הוא כי תמהר לחתום את חתימתך ולשלוח את הכסף, כי בלעדי זאת מי יודע אם יוכל המו”ל למלא את חפצך, אחרי כי גדולה המלאכה אשר בבית העקספדיציה של הכלי בתוך כלי, משום שכל באי עולם חותמים על המ“ע שלו, ואין הפועלים מספיקים למלא את חפץ ורצון כל איש ואיש, ואיזה חכם הרואה את נולד ושולח את כסף חתימתו בהקדם האפשרי” (ע' גליוןX) – כזה וכזה יהיה תוכן הפליטון. ואם לכאורה לא יבן הקורא היטב מה לפוליטון “ולגשם זעף אף-ברי של ריקלמה” כזאת, ולא ידע אם הוא חכמותי או מליצותי או חידותי או מודעה בעלמא של איזה סוחר, ואף לא ידע מה המוסר הטוב או התורה אשר יקנה לו הקורא העברי מדברים מלאים פאָעזיע גבוהה כזאת, אבל – מי פתי יזכור ויבין כל אלה. הלא ידוע הדבר, כי המ“ע שלנו הוא מן המובחר מכל המ”ע שבתבל וכי מתאמצים אנחנו להתקרב יותר ויותר אל השלמות הרצויה לאלהים ולאדם, וע“כ התקרבנו גם הפעם הזאת אל השלמות הרצויה כפי שהיא מובנת אצל האמריקנים, ששם נמצא פעמים אשר הרצען המלל את סחורתו קל קוניו, כותב ראָמן בימשה חלקים ומוכיח לדעת כי “הגבור” אשר בתוך הספור לא מת במלחמה, יען כי נס וימלט, ורודפיו לא השיגוהו יען כי היה קל ברגליו עד מאד, וכל זה רק משום שקנה את מנעליו אצל המחבר שמקום דירתו הו ברחוב פלוני ופלוני בבית בפלוני ופלוני, ומחיר מנעלים טובים וחזקים כאלה הוא כך וכך. – ובכן הלא רואות מזה עיני כל הקוראים כי גם לשנה הבאה יאחז “כלי בתוך כלי” דרכו וישמר את מועדו לצאת אור כמשפטו עד כה, וכי בית מערכת “כלי בתוך כלי” הוא נכון ונשא מעל סערת ההתחרות וכו', ולזאת איפוא ישלחו נא החותמים את הכסף, ואז נוטים ועלולים אנחנו מעט לקבל מהם גם גילוי דעד ע”ד מגרעות – כביכול – שהם חושבים למצוא בנו.

הענינים הבאים ב“כלי בתוך כלי” עצמו משערות ראשנו (וידוע כי ב“ה אין אני מו”ל קרח או גלוח) והוא כולל:

א) מלות; ב) הברות; ד) נקודות וכדומה;²לכאורה יתראה הדבר כאילו נכללים כל אלה בכלל אחד אבל וכו'; ה) טלגרמות שאינן נושנות כל כך; ו) הודעות; ז) שאלות; ח) ותשובות; ט) מנעלים מבית המסחר של הרצען האמריקני; י) חדשות “הנוגעות בכף ירך יעקב, ובהן יסע ראשונה דגל מחנה הפריזיווים”; יא) מגדנות (שמות פותרי חידות); יב) והכל; יג) והכל כתוב; יד) והכל כתוב בטוב; טו) והכל כתוב בטוב טעם; טז) והכל כתוב בטוב טעם ודעת (את הענין האחרון הצגנו באיזה פרקים בודדים, בכדי… בכדי להרבות בראשי פרקים).

מן הענינים אשר נכונים עוד לבא בשנה הבאה במ“ע שלנו, נזכיר הפעם רק: פרק חדש בחכמת הציור והנגון; ידיעות המשפטים כפי שעשינו חוזה עם כל המומחים לאותו דבר; פרק חדש ללמד לב”י לעשות דיו; פרק חדש ע“ד הסקולפטורה (ונכון לקרוא למלה זו בלה"ק שקלא-וטריא); פרק חדש ללמד ב”י לעשות מכונה הכותבת ריקלמות מאליה; פרק חדש ע“ד המאדה עפ”י המנהגים בפריז;פרק חדש ללמד ב“י להכניס ציצית בבגדי ארבע-כנפית; פרק חדש ע”ד העלעקטריציטאט; פרק חדש, פרק חדש, פרק חדש, וכו' וכו' – ומימלא מובן כי לא נגדיל את מדת הגליון אף כזנב הלטאה, ורק וכו'.

הסופרים והעוזרים העובדים אתנו את עבודת הקדש רבים ועצומים מאד, והם חכמים ומפורסמים וידועים, ורק כי איש מקהל הקוראים לא שמע עוד את שמעם ולא ידע את שמותם, ולכן גמרנו בלבנו לבלתי הציג את שמם לפני עיני הקוראים.

והננו גוזרים על חותמינו להפיץ את המודעה הזאת וכו'.

וכן הננו גוזרים על כל קהל הקוראים שלא יבינו ולא ידעו כלל כי עושים אנחנו ריקלמה למ"ע שלנו, ואדרבה, ידעו ויבינו כולם כי אין חפצנו בלתי אם להרביץ תורה ברבים.

ה: דברי הימים

צערעמציץ, 22 דעצעמבר.

הטלגרמה האחרונה (שתבוא אלינו בעוד ימים אחדים מווידוקלע) הודיעה אותנו ע“ד “המהומות והמבוסות הנוגעות בכף ירך יעקב”, עפ”י “הפוליטיקא החדשה שעלתה על כף המאזנים להכריע ביניהם”, ואין אנחנו יכולים לעשות חובתנו ולבנות על השרטון הדק והמהודק הזה כרך גדול, ועל כן נספר באזני הקוראים את המעשה עפ“י הסדר. – בראשית נברא אדם, ואדם הוליד את שת ושת הוליד את למך ולמך הוליד עשרה דורות והדורות הלכו הלך ומת, עד כי מתו כל אנשי המדבר ויבואו אל הארץ וילחמו את הגרגשים והחתים והיבוסים והרומאים, ויתחייבו חובת גלות, ויבאו אלה בכה ואלה בכה, ורבים מהם באו גם לווידוקלע. והנה אין חפצנו בלתי אם להמשיך את לב ועין הקורא על “הכלי בתוך כלי”, על כן נודיע בקצרה כי עמא-פזיזא זה בכל מקום שבאו העלו עמם גם את פחזותם, ולכן הם תמיד פחז כמים המוגרים במורד, והם אוהבים את המחלוקות ואת הקטטות, וע”כ התחלקו והתקטטו גם ע“ד החתימה על הכלי-בתוך-כלי (יעויין הטלגרמה האחרונה. המו"ל). מובן הדבר כי המתחלקים והמתקטטים הם המתנגדים למ”ע שלנו, ואם בפירוש לא איתמר מכללא איתמר; ואולם יש לקוות, כי גם אלה ישבו מריב וינוחו מזעפם וישבתו מחרונם וישקטו שאונם ויחדלו מזעקם ויחשבו מבוא דמים (תרתי משמע!!? – ) ויעשו כלם שכם אחד לעבוד את הכלי בתוך כלי, כי אנחנו מכונים לטובת הכלל וע"כ יכונו הם לפחות לטובת היחיד, ואז יעלה עמוד ענן המחלוקת מפני עמוד אש החתימה, וסופת וסערת השלום תכבה את אש מערכות המלחמה, ושלום על ישראל ואורייתא חד הוא!

ו: אגרות כתבנים

ראחמיסטרווקע, בחדש טבת תרמ“ח. בראותי כי מרבים הסופרים מכל קצוי ארץ ואיי הים להביא איש איש את מנחתו להקדיש ב”כלי בתוך כלי" למען הוכיח מה יעשה יהודה ולהראות להעמים והשרים את יפיפותו של שם באהלי יפת, ובדעתי כי מלבד הענג הגדול אשר יביא הדבר הזה לקוראי מכה“ע, עוד גם רבה התועלת היוצאת מידיעות כאלה במ”ע, כי העם לומד אותם בעל פה ובסקירה אחת הוא יודע ידיעה של קיימא כמה וכמה בעלי אומנות שונים נמצאים בכל ערי ישראל למושבותיהם, לכן הבאתי אני את פרי בכורי עטי מטנא מאמרי זה, להראות כי גם עירנו לא נופלת ח"ל מכל יתר ערי ישראל.

בעירנו נמצאים: 13 צודי זבובים, 29 מלקטי עצמות, 11 מלחכי פנכא, 1 שומרת יבם, 77 יושבי קרנות, 4 זוללים וסובאים, 8 כותבי מאמרים, 21 מורדי אור, 12 בטלנים, 17 נרגנים, 14 שדכנים, 91 יתומים יחפים, 5 סנדקים, 33 מוציאי שם רע, 10 מנגנים בכנור, 1 מושח את קשת הכנור בקוליפוניה בלע“ז, 7 צודי עכברים שחורים, 9–עכברים צהובים, 2–עכברים לבנים, 16 מבלי עולם, 1 משוגע כל צרכו 5 חצי משוגעים, 19 קפדנים, 3 חלושים, 9 בעלי מיחוש, 400 לוים ברבית, 4 ליצני הדור, 1 בעל גימטריאות, 6 מתענים בה”ב, 1 אוכל מצה בערבי פסחים, 7 בעלי טובות, 1 מומחה לעין הרע, 10 ותרנים, 10 מעשינים, 20 חתנים, 35 עדים כשרים, מלבד יתר העם.

יציב פתגם.

ז: להרחבת הלשון

באחד מכה“ע ראיתי שאלת חכם, איך לכנות בשפת עבר באופן נאות את בתי הרגלים שקורין “קאלאשין” בלע”ז. וע“כ הנני לחוות דעתי הקלושה, כי טוב ויפה לקרא להם בשם “צועדי-לחים” הנאה להם עפ”י תכליתם ושמושם.³

החכם ההוא שאל עוד, איך לכנות בשפ“ע את המכונה לחמים הנקראת בל”ר “סאמאָוואַר”. לדעתי נכון לקרוא את המכונה הזאת בשם “בשלון”, וכל מבין דבר יתן צדק להצעתי.

עוד שואל הסופר הנ“ל, איך לקרא בשפ”ע למיני מתיקה העשויים מדבש ושומשמין שנקראים “מאנעלאך” בלע“ז. לפי עניות דעתי השם היותר נאות להם הוא: שומשמינון, ודפח”ח.

השתא דאתי לידי לחשוף זרועי עזי בהרחבת לשוננו השפה היפה השרידה היחידה כיד ה' הטובה עלי, הנה לא אמנע מתת לפני קוראי “כלי בתוך כלי” איזה מן הבטואים החדשים אשר הגה לבי ב"ה לתעלת הסופרים והחכמים. ואלה הם:

“פּאָזיטיוויזם” – מושג שנתקשו בו רבים להעתיקו לשוננו הקדושה, ולדעתי המלה היותר נכונה לזה היא “צפיחית”, ודוק ותבחן.

“אינדיפערענטיזם” – לדעתי טוב להעתיק בקצרה: “קדירה דבי שותפי דלא חמימא ולא קרירא”.

“אויסער ארדענטליכער פּראָפעססאָר” – ההעתקה היותר נאמנה היא “מורה מופלא”. ואני הייתי ב“ה בעיר אחת הסמוכה לקריה גדולה שיש בה אוניווערזיטאט, וע”כ יודע אני ב"ה כי כך הוא.

שמואל מיכל צוואנציק המכונה שמיצי"ק.

ח: פוליטון

מעשה בר' אריה ור' זכריה וכו' וכבר כתבנו זאת בתוך המודעה שלנו, יעויי“ש וכו', ורצוננו כי יחתמו החותמים על מ”ע שלנו המכונה “כלי בתוך כלי”.

כרפס.

ט: טלגרמות

מצרים, 27 דעצעמבר (8 יאנואר). לפי הידיעות אשר ממקור נאמן יהלכו ומוצאן מדמשק בירת מאראקקא, קמו כל רועי הבקר אשר במאראקקא לעשול למוליי-חסן כאשר עשו הצרפתים לגרעווי. כפי הנשמע, עיקר מגמתם לא לנגוע בכבוד השלטון, כי אם להוריד את הפרלמנט מכסאו.

ווידוקלע, 28 דעצעמבר. בחוצות המולה גדולה; עם רב כפלים כיוצאי מצרים ינהר אל רחוב העזים, ששם יגור הסוכן על “כלי בתוך כלי”. לפי הנשמע, עלתה בידו לאסוף עד היום בשעה העשירית ושתים עשרה מינוט ועשרה רגעים ושני חלקים לערך עד חמשים ושנים אלף ושש מאות וארבעים ושלושה חתומים על ה“כלי בתוך כלי” ועוד המרוצה רבה מאד.

שכנינו הטובים היושבים בקרן מערבית־דרומית, אחינו אשר בגליציה, נותנים לנו את בריתם שלום מעבר לגבול הארץ ומקריבים לנו מנחה חדשה. ראו כי “המשכילים” אשר חנן אלהים אותנו ברוסיה לא יספיקו לנו את כל צרכינו ומחסורינו, ויבאו המה למלאות אחריהם; ראו כי עשו לנו משכילינו מאספים אחדים, ושטו העם ולקטו אותם בעודם בכף בעליהם, וידאגו לנו האנשים הטובים כי נרעב ולא נשבע עוד, ויקומו עלינו ברחמים גדולים לכלכל אותנו גם המה, ויביאו לנו “מאסף” גם משם¹. ברוכים אתם לנו שכנינו הטובים אשר לא שכחתונו, ובעל הגמולות ישלם לכם ככל תגמוליכם עלינו!

אכן רוח אחרת מרחפת על פני הספר אשר הביאו לנו הם, ואנחנו נכיר בו כרגע את משכילי גליציה; ולא אך על פי “הדפוס המשובח” ועל פי ההגהה ועל פי הסדר הנכון וכדומה נכיר אותם, כי אם גם ע“פ המאמרים כשהם לעצמם. רוב המאמרים האלה טובים – אבל יודע אני כי לו היו למיני מזון אשר יאכלו, כי אז אמרתי עליהם: מלח אין בהם. דור דור ומזונותיו, מדינה מדינה ומזונותיה! אכן רואים אנחנו את בעל האוצר בבואו בהקדמתו לשלח חרון אפו “במחנה משכילים קנאים פרושים העושים מעשה צבועים ויאמרו לדחות את חכמי גליציה בשתי ידים”, בעת אשר “רק משלשת החכמים שי”ר רצ”ח רנ“ק אשר ילידי גליציה מלידה היו, מהם התחילה התקופה החדשה לספרותנו בישראל” – אבל כל הדברים האלה לא יועילו! לו היו רק רפפורט וחיות וקרוכמל לבדם ילידי הארץ הזאת, כי עתה לכבוד ולתפארת היתה ארץ המולדת הזאת לכל ילידיה; ואולם מלבד השלשה האלה נתנה לנו גליציה עוד הרבה מאות משכילים ומליצים. ונערים וסופרים אחרים, עד כי כמעט למצוה תחשב להרחיק מהם ומכל הדומה להם. המליצים הנכבדים האלה לקחו להם בחכירה את השמש ואת הירח והכוכבים, עד כי לחרפה תחשב לאיש ישר לב להזכיר עוד בשמות האלה; המשכילים הטובים האלה לקחו את האביב לתוך רשותם, עד כי כל שומר נפשו ירחק ממנו; המשוררים הנערים האלה הוציאו מספרי־המלים את מלות הקריאה “הה, אהה” וכדומה, והחלו להשתמש בהן, עד כי כל יודע שפת קודש אשר נפשו עוד ישרה בו יזהר עתה מפני המלים האלה כהזהר בפני הדוב והברדלס. ולא רק במליצותיהם, כי אם גם בחקירותיהם נראה הדבר הזה. לא טל חיים ילין במאמר היוצא מתחת ידם כי אם כמין נגע או מחלה נראה בו, ויש אשר המאמר בכללו ימצא חן בעינינו, ובכל זאת נמצא מום בכל פרט ופרט. יש אשר יעמיס על הרעיון האחד מלים יותר מכפי אשר יוכל שאת, יש אשר בהתלהבות דמיונם ירכיבו מליצה על גבי מליצה ופסוק על גבי פסוק, עד כי לא נדע עוד את העיקר, יש אשר יקראו את הקורא לעלות עמם “על תועפות רום הררי גבהי שחקי שמי המליצה אשר שם יאיר אור בהיר הוא בשחקים כאור החמה המחממת לעולם ומלואו וכל אשר בו וגם יבשת אשר ידיו יצרו, הלא הן ידי הטבע הטוב ומטיב לרעים ולטובים”… ואז אברח ואנוס על נפשי.

גם חקירות ושירים, גם מליצות ובקורת גם באורי כתבי הקדש ותמונות גדולי חכמי ישראל נמצא בתוך המאסף הזה, וגם הקדמה נמצא בו עם הפסוקים הידועים: “הבית פתוח לרוחה כי הוקם על תלפיות שכל הכתות פונות אליו”; “ישוטטו רבים יבקשו וימצאו דים איש איש לפי טעמו ורוחו”; “קשה בימינו אלה לבנות בית נאמן לחכמת ישראל, להחזיק במעשי אבותינו, לעשות בית ועד לחכמים וכנוס נאה להם”, “לקבץ את כל כחות סופרי ישראל אל מכ”ע כללי שכל המפלגות אשר בתוכנו נכנסות ובאות בשעריו“; – ובכל זאת עוד רחוק המאסף הזה מהיות נמנה אפילו עם המאספים שיצאו לאור בארצנו בשנים האחרונות. המאספים בארצנו הבינו לכה”פ לתת לקוראיהם מכל מין ומין, וכל מין מוצא בהם את מינו, והספרים תלוים בזמן ובמקום, והקורא יקנה לו על ידיהם איזה מושג ואיזו ידיעה מכל הנעשה במשך השנה; מה שאין כן המאסף הזה אשר אין לו ולשנת התרמ“ז אפילו נגיעה קלה ואשר עפ”י מאמריו, איננו יכול בשום אופן להיות ספר לעם. אין בו השקפה כללית, אין בו סדר ומערכת, אין בו תולדות אנשי שם במובן שמבינים אנחנו כלנו היום, אין בו בקורת ספרים במובן שאנחנו מבינים פה, והכל נעשה בערבוביה גדולה. כפי הנראה רצה המו"ל לחקות את מעשי בעל “האסיף” ולעשות מאסף כמהו, ולא עלתה בידו, ולא הצליח בלתי אם לחקות אותו מעט באיזה דברים חיצונים: חקירות ושירים ומליצות ובקרת ובאורים ותמונות והקדמה עם הפסוקים הידועים, – וכן חתמו הדברים.

בחלק אוצר התורה ואוצר החכמה נמצא שמות אנשים גדולים: את מונק ואת קויפמאן, את פירסט ואת כרמולי, את צונץ ואת גרטץ ודומיהם. ואולם כל המאמרים האלה אינם חדשים ולא נכתבו בעיקרם בשפת עברית ורק בהעתקה הם נתונים פה לפני הקוראים. ואחרי כי מאמרים כאלה אינם להמון העם כי אם לחכמיו, לכן גם ההעתקה היא למותר, כי מי מן החכמים והחוקרים אשר לבם הולך אחרי הדברים האלה לא קרא אותם בשפתם לפנים? – אכן הרבה מאמרים נכתבו בעיקרם למען המאסף הזה, ואנחנו חיבים עליהם תודה להמו“ל. ובפרט אם עוסקים אנחנו במקצוע זה בחכמת ישראל: ד”ר אברהם שמידל תרגם לשפת עברית “תשובה ערבית מהרמב”ם ע“ד כלי זמר”, ומביא את הנוסח הערבי ואת התרגום העברי כאחד; והנה מוצאים אנחנו כי הרמב“ם לא התיר לנו לשמוע כלי זמר, משום “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”, והוא מונה שם שלשה איסורים, ואם נשמע הזמירות “במקום ששותין יין” יש איסור רביעי, “ואם משמיע הזמירות היא אשה” – הרי איסור חמישי. והמו”ל מעיד כי את התשובה הזאת השיג במקורה הערבי “מאחד המעריכים הנאמן בבריתנו”. מה יעשה אפוא כיום הזה איש היושב בעיר גדולה מלאה בתי זמרה והוא רוצה שלא יחטא? – ואחרי המאמר הזה יבא ר' משה שטינשניידר והוא גם הוא ילקוט לנו “ליקוטים מחכמת המוסיקא”. ואחריו יבוא ר' יעקב ריפמאן במאמרו “אהל יששכר” לספר לנו את תולדות בעל מתנות כהונה. וכן יבאו מן החוקרים האלה איש איש, זה בהערותיו וזה בציוניו, זה בבאוריו וזה בפלפוליו, גם מרש“ל רפופורט נמצא מכתב ערוך אל ידידו כ”י מיזש ואולם חדשות לא נמצא במכתב הזה. גם הוא נושא ונותן “בהוראת מלת חיים”, אשר אמרו בימיו לחבר את הדת והחיים, והוא מוצא כי “בלתי בשר החזיר והשקץ וכל נבלה וטרפה, ובלתי נשואי נשים נכריות ובלתי חילול שבת והדומה לכל זה, אין חיים ואין מעמד”, ולכן ירשיע את כל האנשים אשר בקשו את החבור ההוא. הצדק רש“ל ז”ל בריבו? אם באמת אין דרך אחרת לראות חיים בלתי אם הדרך אשר אמר? המכתב הזה נכתב בשנת תר"ה, ומאז ועד היום נעשו שנוים גדולים בחינו, ועינינו ראו כי האזהרות וגם הפחד היו אך לשוא, כי אין מתג ואין רסן לבלום את רוח האדם. –

בשער התורה נמצא גם את “תולדות הרב הגאון ר' דוד טבלי איש אפרתי, כתובות בידי עצמו” (וגם את תמונתו נמצא בראש הספר). והנה אין את נפשי לדבר על “הרב הגאון” הזה אשר כבר שבק חיים לכל חי, ורק על אחת עלי להעיר כי שני הדפים אשר כתב בהם תולדותיו עושים רושם רע מאד בלב הקורא הרואה כי רב בישראל שעליו להיות בעל נימוס מדבר רק בנפשו ומספר לדור כי בילדותו היה עלוי אשר עליו השתוממו רבים ואחרי כן היה לאיש גדול. – בשער החכמה נמצא את ספרו של ר' דוד כהנא “אור וחשך”, והנה רוב המאמר הזה כבר נודע לקוראינו, כי “תולדות המקובל ליבלי פרוסטיץ” כבר נדפסו במכה“ע “היום”. – ואחרי המאמר הזה נמצא את מאמרו של ר' ב”ז וילר “קדש וחול” להבדיל בין הקודש (כתבי הקודש) ובין החול (ספרי הומירוס), בין הטמא (ספורי האיליאדה ואידיסיוס) ובין הטהור (ספורי כה"ק). צחוק קל יעבור על שפתי הקורא המבין בקראו את המאמר הזה, ובראותו כי איש שומר מצוה ותורה שופך את כל חמתו על הומירוס האמלל ואומר עליו כי הוא מורה מדות רעות, כמו העזות, האכזריות, השכרות והנאוף, וכי לא טוב לאדם מישראל לקרוא ספרים כאלה. הדברים האלה נכתבו ונדפסו בשנת ה“א אלפים תי”ו רי“ש מ”ם זיי"ן לבריאות העולם!

גם תולדות הר“י פריל בעל “מגלה טמירין” ואת תמונתו נמצא במאסף הזה, ועל המתנה הטובה הזאת (על התמונה) אנחנו חיבים תודה להמו”ל, וכמדומה לי שאין איש מאתנו אשר לא יביט בתאות נפש בפני האיש הגדול הזה. – וגם מכתב ממכתבי ר' דוד גורדון ז“ל נמצא לפנינו, והוא יעשה רושם רב בנפש הקורא. המכתב הזה לא נועד לדפוס, כי כתוב הוא אל אחד ממיודעי המנוח, אל ר' פייבול מיזס בלייפציג, ובו מספר המנוח לתמו דברים רבים אשר תסמר שערת בשרנו לשמעם. הוא מספר: כי זה לו עשרים שנה בעבודת “המגיד”, כי שלש מאות ר”ט יתן לו בעל המגיד לשנה, כי המגיד עושה חיל ובעליו עשה עשר וכבוד, ויהי לדוקטור ויהי לבעל אוצרות, והוא (גורדון) רעב ללחם, הוא עם אשתו ועם בניו ובנותיו הגדולים והקטנים; מספר: כי הבין בעל המגיד להשתמש בכשרונותיו, ואת אשר הבטיח לו למלא על שכרו, לא מלא. מספר: כי נאלץ לכונן “פנסיון”, וכי לרגלי המלחמה בשנת 1877 חדלו אנשי רוסיה משלוח אליו את נעריהם ואז “חסר לחמי ממש”; מספר: כי בקש את בעל המגיד להוסיף לו לכה“פ עתה על שכרו “באופן שאוכל להחיות ב”ב”, אך הוא ענה ואמר: “תת לא אוכל!” מספר: כ חפץ בעל המגיד למכור את המגיד לכל איש הקונה אותו במחיר עשרת אלפים ר"ך, ואליו (אל גורדון) לא שם לב ולא עלה על לבו כי ישאר זה בעירום ובחסיר כל, והוא איש אשר לא יצלח עוד עתה לכל מלאכה אחרת; מספר… דברים רבים רעים ומרים מספר עוד גורדון במכתבו זה, ונפשנו תדלוף מתוגה לכל מלה ומלה אשר נקרא. האיש הזה היה סופר בישראל! –

ואחרי הדברים האלה נבוא אל “אוצר השיר והמליצה”.

ימים טובים היו לנו לפני מאה ולפני חמשים שנה, או גם לפני עשרים ולפני חמש עשרה שנים: המליצות והפיוטים, הפזמונים והשירים, המכתמים והלפקי“ם ודומיהם לקחו עוד את לבנו, ואנחנו האמנו בהם כהאמין הילד בספורי אם זקנתו, ודמינו בנפשנו כי כל הדברים האלה הם באמת שיר ומליצה, והשיר והמליצה האלה הם באמת השכלה וחכמה. מי לא ידע את ימי “המאספים” הראשונים? מני לא יזכור את “בכורי העתים” ואת “כרם חמד” ואת “כוכבי יצחק” ואת הפזמונים והמליצות והלפקי”ם אשר בחלק “הצופה” בהמגיד?

הנה “מאסף” חדש בידינו אשר נדפס בשנת התרמ“ז, ובעברנו על גליונותיו באנו עד “אוצר השיר והמליצה” – מי איש איסטנס ובעל דעת נקיה ילך וישוב לביתו ולא יפתח את האוצר הזה; ואם נפתח אותו ואמרנו: אין זה כי אם ספר איש נדפס בימי העת הישנה והטובה ההיא. שירים שונים נמצא בו, שיר־זהב “אל השפה העבריה”, שיר־זהב ע”ד הסובא בפורים, שיר (והוא איננו זהב) אשר כל מלה מתחלת בו באות ה‘, שיר על המסוה בפורים, מליצות, מכתמים, לפקי"ם וכו’ וכו' – וכל אלה נדפסו בשנה הזאת. האם עלי לבקר אחרי פזמונים כאלה? הלא רב לי כי אקח מזה ומזה חרוזים אחדים ואשימם לפני הקורא, והיו לו למופת.

הדוקטור אברהם אבלי ארליך היה למשורר. ויען כי בנוהג שבעולם על כל משורר ומשורר לכתוב גם שירים, לכן כותב גם הדוקטור הנכבד הזה את המין הנקרא שיר, וקורא אותו בשם “זכר ליציאת מצרים” ועושה חרוזים לאמר:

עיפה וצלמות לילה יקיר,

כי כן עדן לא באו ימים

נבא עליהם צופה לעמים

תאמר כהיום: "חי צורי פּוצי,

חי האלהים מגשן הוציא".

ירשני נא הדוקטור ארליך להגיד לקוראי דברי כי השיר הזה גדול מאד ונדפס על פני דפים אחדים. יותר אין לי להגיד.

ה' פביוס מיזס חשקה נפשו גם הוא להיות לכה"פ פעם אחת למשורר, ולכן הוא כותב:

שאלו זכרונות דור ודור?

מי קרא להארץ דרור? –

מסיני בא! – ויהי אור,

זאת התורה יצאה מציון! –

מה יש לי עוד צדקה להוסיף על חרוזים ועל מליצות כאלה? – מכבד אני מאד את החוקר הנכבד הזה, אבל מי יודע אם לא שבעתים כבדתיו לו לא כתב שירים כאלה.

איש אחד, אשר חתם העבר"י, כותב הספד על מות פרץ סמולנסקין. מובן הדבר מאליו כי המספיד הזה ראה מלחמה גדולה על המות והוא שופך עליו את כל חמתו וקורא לו עריץ, קושר, ועוד כנויים כאלה, אשר בארץ אשכנז עונשים בגללם את המחרף לשבת שלשה חדשים בבית הסהר; והנה הוא כותב:

אך אנוש מעט מזער, עמי לטוב יעעור (יעער!)

מעטים הם משיבים אותו הישרה,

ובמספר הקט הדל הזה, אויה!

הן גם יד המות העריץ הויה,

הניף חרבו באף – הוי נפשי מרה! –

גם הוא בקושרים על יעקב להשמידו,

הכה חד בו, ויגדל כים פידו.

הכה האחד – והנה אהה לשבר!

כי את לב־לאום־ישרון בחרבו בקע,

בהפילו מלך שפת וספרות בני עבר,

הה! את פרץ סמאלענסקי נשיא כל דע,

והוא מת עתה וכו'.

לפי דעתי העניה חסרים בשיר הגדול הזה עוד איזו פעמים המלים: “הה”, “אהה”, “אויה”, ואין לי להעיר עליו דבר זולתי כי בעיר בלבירישוק לוקחים בעד הספד כזה שמונה זהובים.

ה' הלל כהנא בר' יהושע ז"ל כתב לנו שיר “דעה חדשה בחכמת התכונה”, ובו נמצא את הפרח הנחמד הזה:

קפרניק הרגיש ארץ ממנוחתה,

אמר בכל יום היא תסובב על ציריה;

השמש במרכז ממשלתה מעונתה

וארץ וכוכבי־לכת עוברים לפניה.

אך הסובא בפורים הרס שיטתם:

אמר כי גם שניהם (תלמי וקפרניק) וכו'.

אותו כדים מלאים דעת למדו,

כי יינם ושכרם (?!) את ראשו הדליקו וכו.

אמת היא כי מליצה ודמיון אין כאן; אבל גם שפה ולשון אין כאן – וההמצאה בעיקרה, כלומר, הרעיון הראשי, גנובה.

ואחרי השיר הזה נמצא שיר “מסוה הפורים” מאת ה' הירש גלברג, והוא מתחיל:

מנהג ישן נושן לשחוק שעשועים,

זרקה בו שיבה כבחנוטי מצרים וכו'

המנהג התחפש, מאז, מלפנים,

בימי פורים ורדוטען לתבל כולה וכו'

הלא כמלכי מצרים החנוטים במר־דרור,

חנוטים בבשמים ראש, בנכאת צרי ולוט,

כן חנוט מנהג התחפש מדור דור,

התחפש במסוה, פני הלוט הלוט.

ובכן: המנהג מדור דור להתחפש במסוה, המנהג הזה חנוט בבשמים ראש ובנכאת ובצרי ובלוט ובשאר ירקות וגם במר־דרור, כמלכי מצרים החנוטים – זאת היא אשר חקרתי ואשר הבינותי מתוך השיר הזה, ואותה אני מוסר לקוראי דברי. ואין לי להעיר על השיר הזה בלתי אם שהוא נדפס במאסף לחכמת ישראל בשנת התרמ"ז לבריאות העולם.

וקרוב אל השיר הזה נמצא את “שיר האלף” מאת ה' מתתיהו שמחה רבנר, והוא שיר גדול מאד אשר לו יותר מששים בתים, ועומד כלו עפ“י נס, כי כל מלה ומלה אשר בו מתחלת באות ה”א. מובן הדבר מאליו כי ה' הידיעה עזרה עזר לא מעט את המשורר הזה, וגם המלים “הה”, “הוי, “הי” היו לו למקור שירה. ובמקום שהפירוש דחוק מעט, שם מבאר המשורר את “הרעיון” בהערות והארות הכתובות באותיות רש”י. בית אחד אני מוציא מן השיר הזה, והיה לכם למופת:

הראות החיים הרשת המזורה,

החרב המתהפכת – הבטן המלאה,

האביונה השוקקה, הפשוטה העורה,

הוללה – הספות הרוה הצמאה.

ועל הבית הזה העיר המשורר כי כונתו אל “גענוסס דעם לעבענס” זאטטיגונג“, “דורסט”, בעגיערדע”, ואני מאמין לו באמונה שלמה על דברתו כי כך היתה כונתו. – ולרוב חשיבותו של השיר הזה, מרשה אני לעצמי להוציא ממנו עוד בית אחד:

התוללים הומים הרבות הגדופים,

הותתו חפץ השאת, השבר,

הגלוים הנסתרים, האטומים השקופים,

הזידו הוריד היהודים הקבר.

וכונתו אל האנטיסמיטים, כי כן מעיר המשורר בעצמו באותיות רש“י, ואני מאמין לו גם הפעם על דברתו. – על השיר בכלל אין לי להעיר דבר בלתי אם שלפי דעתי העניה היה לו להמחבר לעשות אותו כלו מלעיל ובלי שו”א בראש המלים ובי“א תנועות ובפירוש מספיק לביאור הענין ולביאור המלות, ואף היה לו לכה”פ לעשות בחכמה באופן שכל שורה ושורה תהיה לפ“ק לשנת התרמ”ז.

ודברים כאלה נכתבים ונדפסים עוד בימינו! האם את הכותב נרשיע? או את המו"ל והמדפיס?

בין השירים הרבים אשר בספר המאסף הזה נמצא גם שיר קטן מאת משוררנו י“ל גורדון ושיר מאת המשורר הזקן גוטטלובר ושיר מאת יהל”ל. מובן הדבר מעצמו כי השירים האלה הם הטובים שבכל הספר, אם כי גם בהם לא יצאו המשוררים ידי חובתם הפעם.

גורדון מתנהל בפעם הזאת בכבדות, וכל מבין יכיר כי כתב את פזמונו הקטן הזה בשעה שלא נחה עליו הרוח, ולא נמצא בו את החידוד והעוקץ אשר הסכנו למצוא אצל המשורר הזה ברוב שיריו אשר כתב לפני חתום ארבעת ספריו. בכל השירים אשר כתב המשורר אחרי החתימה הזאת ואשר נדפסו בהאסיף ובכנסת ישראל, נכיר עקבות רפיון וכבדות ועיפות, ואין להם עוד הברק אשר עליו התענגנו לפנים. מי יתן והראה לנו המשורר עד מהרה את כחו כי עודנו חדש עמו! – גוטטלובר בשירו מצטין גם בפעם הזאת בשפתו הטהורה ובסגנונו הנמרץ, ורק החומר אשר בחר לו לא יסכון לשירים, ועל כן יצא ממנו כעין וכוח. – גם יהל"ל בשירו לא עשה מעשה משורר: המשורר הזה כתב משא רומיניה, ויחפוץ לשום לפנינו תמונת מוצאי גולה, בקום השוטרים על היוצאים לדחוף אותם ולנגוש בם, ובין היוצאים נמצא גם איש זקן אשר ימות בעת הגירוש. זה הוא עיקרו של השיר. ואולם המשורר לא הבין כי כל עיקרו של שיר כזה אינו בלתי אם בקיצורו הנמרץ, והרי הוא מוסיף בית ומליצה על מליצה, ופוסל את מעשי ידיו. מלבד זה הרבה המשורר לדבר אל השמש יותר מדי ולריב אליה על כי תזרה על דמים ולא תאסוף נגהה, ולא הרגיש כי הריב הזה איננו חדש אצל המשוררים, וההתחלה הזאת בכלל תהיה למשא על כל קורא מבין. גם הבית אשר בו יאמר כי חפשו השוטרים נפשות פורחות “במרתף ברפת ובבתי מחראות” (ואת הבית הזה כתב שתי פעמים) לא יהיה ריח ניחוח באף הקורא. לולא האריך המשורר יותר מדי ולו המעיט בריבו עם השמש ועם היום, כי עתה מלא את חובתו.

עד כאן אוצר השיר והמליצה בספר המאסף, מכאן ואילך אוצר הספורים.

אבל האוצר הזה איננו שמן והוא מצער מאד ספור קטן בן דפים אחדים נמצא בו, מעשה ידי הסופר הנכבד ר“א ברודם, והוא מן המין הנקרא: “הומאָרעסקע” בלע”ז. והנה בפעם הזאת לא עשה לנו הסופר הזה מטעמים, כי הרכיב גוזמא על גוזמא והפלגה על הפלגה, והנפשות המדברות אינן פועלות בלתי אם מן השפה ולחוץ, והכל משום שלא כיון הסופר אלא לשם מהתלות לבד. בחור עלוי בן עשירים איננו חפץ לקחת אשה, ועל כן קראו לו המשגע; ואולם המשגע הזה איננו משגע, כי בסתר נטתה נפשו אחרי נערה בת כפר שראה אותה רגע אחד ביום השוק, והנערה נעלמה מנגד עיניו מני אז, כמובן מעצמו, והוא לא ידע מי היא ואיה מקומה. הנערה גם הניא ראתה את הבחור רגע אחד ולבה קנה אותו בראיה בלבד, והיא יושבת בכפר ובוכיה על צוארי אמה על אהובה הרחוק ממנה, ורק בזאת שונה היא ממנו כי יודעת היא את שמו ואת בית אביו. ויהיה כאשר תפצר הנערה באבותיה, ונסעה היא ואביה העירה, והנערה תקוה לראות שם את פני בהירה. בזמן הזה ובשעה ההיא יברח הנער “המשגע” מבית אביו, משום שהגיעה שעתו להיות נהפך למשכיל, ועפ“י מקרה יסור להתאכסן בבית הכפרי אשר בדרך. והוא טרם ידע כי יושב הוא בבית אהובתו אשר אליה תכל נפשו. האשה הנכבדה המיועדת להיות חותנתו תבוא עמו בדברים, ותוכח לראות כי באה לה מציאה בהסח הדעת וכי הבחור הזה הוא אותו הבחור בעצמו אשר בגללו נסעה בתה העירה לבקשו. הבחור לא ידע כי עם המיוע”ל חותנתו הוא מדבר, והוא מגלה לה את כל לבו וכי אוהב הוא את פלונית ופלונית אשר לא ידע לקרוא בשם; ואולם האשה הטובה הזאת היא מרשעת גדולה ולא תחפוץ לנחם את הבחור האמלל ולגלות לו את מסתריה עד שוב בתה מן העיר. אז תשוב בתה מן העיר והיא תכיר את הבחור; והנה שמחה וששון וגם נשיקות אחדות. ממילא מובן כי הבחור ישכח את ההשכלה, והכפרי והכפרית מביאים את אביו מן העיר ומשיבים לב בן על אביו ולב אב על בנו, ואחרי כן יחוגו את החתונה למז"ט – זה הוא תוכן הספור. אבל האם לא יסכון חומר הספור הזה יותר לעשותו כעין חוכא ואטלולא על פני בימת אחת התיאטראות מעשותו לספור?

ואחרי הספור הזה נמצא עוד ציור קטן מעשה ידי ה' ברודס, המצייר תמונת אשה עבריה אשר חפצה לעזוב את בעלה הבטלן וללכת אחרי אהובה, והנה רואָה היא את פני ילדיה הישנים על מטתם, והדבר הזה משיב את לב האשה על בעלה ואת לב הבעל על האשה. בציור הזה מוצאים אנחנו דברים טובים רבים, ופסוקים אחדים עשוים מעשה ידי אמן, ורק צר לנו כי הכל בערבוביה נעשה והציור איננו בולט.

זה הוא אוצר הספורים. ועוד מאמר אחד נמצא בסוף המאסף, והוא כעין השקפה על המעשים אשר מסביב; ואולם גם המאמר הזה מלא ערבוביה ודמיונות וחלומות ומשלים ורמזים, ויש אשר לא נרד לסוף דעתו.

זה ספר “בית אוצר הספרות” אשר כוננו ידי ר' שאלתיאל אייזיק גרבר בעיר ירדלוי בשנת ה“תרמ”ז.

אם יאמר אלי שפילהגן: שתי פעמים שתים הן חמש, אאמין לו" – אמרה אלי פעם אחת אשה אשכנזית בברלין, והיא אחת מחסידותיו של החוזה המפואר, בשעה שכתב זה את ספורו “קוויסיסאנא”, והקוראים קראו אותו בבוקר בבוקר בחלק הספורים במכתב-העתי אשר שם נדפס.

בכדי להוציא מלבם של קוראים בבית הנני ממהר להבטיח אותם כי האשה הנכבדה ההיא היתה אשה פשוטה ותמימה, ובעלה גם הוא איש פשוט ותמים מן האנשים “הבינונים” אשר נראה כמוהם יום יום, והאשה אהבה לשתות בבוקר בבוקר את ספל הקהוה אשר הכינה לה במעט חלב ובמים רבים ולקרוא את מכתבי-העתים ואת הספורים אשר בהם. אמת היא כי גם את שמע קנט שמעה ותדע כי איש נכבד הוא מאד, וגם לקרוא בשם הלמהולץ ידעה ותבן כי כל איש אשכנזי מחויב לכבד את איש נבון כמוהו, ואולם את כל האדונים הנכבדים ההם ידעה רק מן השפה ולחוץ והם עד לבה לא נגעו מעולם, תחת אשר שפילהגן היה קרוב לה תמיד בלבה ובשפתה, ויהי לה כאח וכרע, כאב וכבעל, כאם וכאחות, ואליו יכלה לגשת בכל את ובכל שעה בלי הכנות יתרות, ויהי לה למחמד נפשה ולשעשועים. האם נוכל איפוא להתפלא בשמענו כי נכונה אשה כזאת ללכת כבהמה בבקעה אחרי האלהים אשר עשתה לה?

מובן הדבר מעצמו כי בעל דרך-ארץ הייתי ולא קמתי להוכיח לאשה הנכבדה ההיא, כי שתי פעמים שתים הן ארבע לדעת המהנדסים, וכי גם שפילהגן “הגדול” לא יועיל הרבה אם יאמר להתנגד אל הדבר הזה, – ואולם המאמר אשר יצא מפי האשה היה לי לאות נאמן לדעת עד כמה כבודו של שפילהגן גדול בעיני העם אשר בארצו. כי הנה לא יחידה האשה התמימה ההיא במחשבותיה על אדות המליץ, וכמוה כן יחשבו רוב אחיה, ואחיותיה אשר בארץ מגוריה. למען דעת עד היכן הדברים האלה מגיעים, עלינו להיות רק פעם אחת בברלין בעת אשר אחד מספורי החוזה ההוא יוצא לאור יום יום בפרקים מקוטעים בחלק הספורים אשר בכתבי-העתים, ולראות ולבחון את התשוקה ואת כליון העינים ואת תאות הנפש אשר לעדת הקוראים היושבים ומחכים יום יום אל הפרק החדש אשר יבוא אל ידם ביום המחרת.

אכן ברור הדבר עתה, כי את אשר יפעל איש כזה בלב קוראיו לא יוכלו לפעול אלפי חוקרים ופילוסופים ואלפי דורשי רשומות ועושי חשבונות ואלפי מליצים ומגידים העומדים על הבימות ונושאים את מדברותיהם באזני העם. את העם לא נטה אחרינו על פי היקשים ומופתים חותכים, כאשר גם הרחיק לא נרחיק אותו מעלינו על פי הדברים האלה; ורק בבואנו לפעול את פעולותינו על כח הדמיון אשר לו, ומצא לנו למשוך אותו אחרינו אל כל עבר אשר נחפוץ. אם נבלים ובני בליעל קמו על אחיהם היושבים לבטח עמם להשליך עליהם שקוצים ולנבל אותם בכל אשר היתה לאל ידם, אז לא בקשו חשבונות רבים ולא עשו היקשים רבים ולא צדו את העם בחרמם על פי מופתים וסימני רשימות, כי אם דברו על לבו וילהיבו את דמיונו וירתיחו את דמו, והעם נפל ברשתם אשר טמנו לו. והיה אם נבוא אנחנו להסיר את העם מאחרי הגלולים ההם, אז גם לנו אין עצה אחרת בלתי אם לדבר על לבו ועל דמיונו, עד כי חפצנו בידנו יצלח, ואת העם נגאל מן המצודה אשר נאחז בה בצדיה. אם יבוא איש כשפילהגן לדבר על לב העם, אם יבוא איש אשר לב העם בידו כפלגי מים ואל כל אשר יחפוץ יטנו, אז על נקלה יצלח חפצו בידו: נפשות חיות תתיצבנה לעיני העם, יצורי דמיון ישחקו לפניו והיו לנגד עיניו, והדברים יבואו כשמן אל תוך לבו, באפס יד ובאין מעצור; ואת אשר ידברו ואת אשר יעשו יצורי הדמיון ההם, אותה יחפוץ גם הקורא לעשות ולדבר, והלכו הקוראים גם אחרי היצורים ההם כבהמה בבקעה…

ומה? האם נסה שפילהגן דבר אל קוראיו על אדות היהודים? האם לנו הוא? הלצרינו?

כמוני כן רבים יזכרו עוד את הדברים אשר דבר אחינו הסופר האשכנזי הגדול ברתולד אויערבך לא אחת ולא שתים באזני רעיו ומיודעיו הבאים אל ביתו, באמרו כי עלינו להחזיק טובה לשפילהגן על כי בספורו “שטורמפלוטה” לא העביר לעיני קוראיו אף לא תמונת יהודי אחת. בספור הזה מעביר שפילהגן לעינינו את תמונות “המיסדים” ואת אדוני הבירזה ואת כל מעלליהם אשר עוללו לאשכנז בימים ההם, וכל אחד מאתנו הן יודע היטב כי לא נקיים גם אנחנו מן העון הזה, וכי היה מקום לבעל דין לחלוק עלינו במקצוע זה הרבה והרבה. ואולם שפילהגן לא חפץ להיות לנו גם הוא למפגע כיתר הצוררים אשר פגעו בנו, ועל כן שמר לפיו מחסום לבלתי דבר בנו דבר למטוב ועד רע, ובין התמונות אשר שם לפני קוראיו לא שם לפניהם אף תמונת יהודי אחת, ויהיו כל המיסדים וכל איתני הבירזה אנשים אשכנזים אמתים ולא התערבה בהם אף טפת דם כחרדל מדם איש יהודי. על דברים כאלה וכיוצא בהם יקבל שפילהגן את תודתנו על הפרישה. ואולם גם על הדרישה קבל יקבל שפילהגן את תודתנו! כי בכל מקום אשר יעביר לפני קוראיו תמונת איש יהודי לרגל המלאכה אשר לפניו, אז תראינה עיניהם תמיד איש ישר וטהר לב אשר את פניו יקבלו תמיד בסבר פנים יפות. היהודים אשר בספורי שפילהגן אינם באים לפני הקוראים בהמון רב ובראשי הומיות, כי אם לאחד אחד הם באים ובצדי דרכים אם עומדים. היהודים לא היו עוד לעיקר בספורי המליץ הזה ולא עמדו עוד אצלו במקום אשר “הגבורים” עומדים ולא באו עוד אצלו עד הנפשות העומדות בשורה הראשונה, ורק לנפשות צדדיות תהיינה לו. ואולם בכל מקום אשר נפגוש את היהודים הבודדים ההם, וראינו כי חוט של חסד משוך עליהם, והוא נותן את חנם בעיני הקוראים לאהבה את האנשים ההם ולשמור להם את החסד גם במצאם אותם ברחובות העיר, ולא רק בספורים ובחזיונות. אם נשים לב אל הדוקטור פוילוס (בספור: “אין רייה אונד גליעד”) שהוא איש ממקור ישראל, ומצאנו כי עשויה התמונה הזאת לקנות לה את לב כל הקורא. גם ראה נראה פעמים רבות כי בחר לו שפילהגן בכונה אנשים יהודים לתת להם חלק בספוריו, במקום אשר היתה לאל ידו לתת יד ושם לאנשים אשר אינם יהודים; טהורי לב, ועל כן יבחר בהם תמיד בחמדת נפש. – והקוראים, אשר שפילהגן היה להם לאלהים ההולך לפניהם, יקראו את הדברים ההם, וידעו גם הם את הדרך הישרה שיבורו להם בעת הרעה הזאת ובימים הרעים האלה אשר הרוחות הולכות הלך וסעור, ולא תוכל רוח רעה לעבור עוד עליהם ולטמא אותם.

אכן לא על הספורים הישנים ההם אנכי דן היום. כי גם כתב לנו שפילהגן בשנה הזאת ספור חדש, וישם בו מקום לאיש יהודי, והאיש היהודי הזה יהיה לנו למליץ טוב והוא יתן את חן עמו בעיני כל רואיו.

ושם הספור הזה הוא “נאבלעסס אבליזש”, והוא עוד טרם נדפס עד תומו, ורק כשני שלישיותיו באו בחלק הספורים אשר במכתב-העתי “נאציאנאל-צייטונג” היוצא לאור בברלין, ועוד במכתבי-עתים אחרים, יום יום יבואו עליו נוספות חדשות עד בוא קצו. הזמן אשר בחר לו שפילהגן בספורו זה הוא שנת בוא נפוליון הראשון ארצה רוסיה והנגפו בה ועד ימי הקונגרס בוינה ומקום המחזה הוא העיר המבורג בימי המלחמה והמצור ובימי השערוריות אשר עברו עליה בעת הרעה ההיא. המבורג היא עיר הכנענים והסוחרים מדור דור; ואולם הסוחרים אשר יעביר שפילהגן לפני קוראיו אינם אנשים יהודים, ועינינו תראינה את הסוחרים ואת מרמותיהם ואת לבם הרע, והנה הם אנשים אשכנזים מלדה ומבטן, והסוחר האחד אשר אין חקר ללבו הטוב ולמעשיו הטובים הוא – איש יהודי. האיש היהודי הזה, שמואל הירש שמו, הוא איש זקן ונשוא פנים, וכפי הנראה איננו מן העשירים, וצרור כספו המעט איננו צרור בחותמות רבים ועל כן יפתח אותו ר' שמואל הירש על נקלה לתת ממנו לכל נקשה ואיש מצוק. לשון האיש הזה איננה ממהרת לדבר צחות בשפת אשכנז, ואולם כל הרואה אותו יאהבהו כרגע, והעלמה יוהננה, שהיא אחת הנפשות הראשונות בספור הזה אומרת עליו באזני כל “האדונים” אשר נאספו עליה, לאמר:

– האיש הזה יכל יוכל להיות לכלכם למלמד להועיל! מי יתן והייתם כלכם לו לתלמידים!

האיש הזה יבוא אל בית עליזים וכאשר תשים בת בעל הבית כוס יין לפניו, יענה: “לא באלה חלקי, עלמה כבודה, ולא טוב יין לאיש זקן כמוני אשר ראשו עליו סחרחר”, ואולם אחרי הדברים האלה יוסיף: “אחלי נא, עלמה כבודה, אם כה ואם כה, הרשיני נא ואקח את הכוס מידך ואשים אותה לפני על השלחן, ואשמח עליה גם אם שתה לא אשתה ממנה כי על כן ידעתי אשר יד עלמה טובת לב נתנה אותה לי”. האיש הזה בראותו כי מטה יד אחד הסוחרים הגדולים מן הנוצרים, אז יביא לו את כספו להושיע לו, ואיש לא יראה ולא ידע דבר מכל המעשה הזה ומכל החסד אשר עשה – האיש הזה בבוא פליט מפליטי המלחמה אליו, יסתיר אותו בביתו ימים אחדים, ואחרי כן כאשר ישלמו לו מקבלי טובתו רעה תחת טובה בגלותם את סודו אשר הסתיר, אז יובא אל בית הסהר ואז ישא את עונו, ואולם סוד אחר לא יגלה ולא יחפוץ להדיח את הרעה גם על האחרים אשר באו בסודו. – האיש הזה ישים נפשו בכפו בלכתו לחלץ מן הצד את הנפש אשר רעה נגד פניה, כי נאמן האיש לארצו וממשלתו מאין כמוהו. – האיש הזה יודע את עתותי ארצו ואת הליכות הפוליטיקה ומבין את כל המעשים הנעשים שכם אחד על כל הפוחזים והריקים המדברים כל היום גבוהה גבוהה, אשר ישליכו עליו שקוצים יען כי אצילים המה והוא איש יהודי, והיהודי הזה ישמע את כל החרפות וגדופים האלה במנוחה ואת דבריו ישיב בנחת:

– לא אחפוץ לעזוב את הבית הזה כאיש אשר הלבינו שערותיו והאנשים יראו ויביטו עליו כעל ילד חסר תבונה!

ואולם “האנשים” עודם מוסיפים לראות ולהביט עליו כעל ילד חסר תבונה, והם חכמים בעיניהם, והאיש הרע והסכל מכלם עוד יחמוד לצון לו בדבר הזקן את דבריו על דבר צרפת ומעשיה הרעים, וכרום עיניו וכגדול לבו יאמר אליו: לא ידעתי, אדוני הירש, כי ככה אתה שונא את הצרפתים וככה אתה רודף אותם!

האם באשר הירש הוא איש יהודי? – יענה הזקן וכל קרביו בו יתעוררו – האם באשר אין ארץ מולדת לאיש יהודי? לו ידעת אדוני עד כמה שגית, כי אז חדלת מהאמין כדבר הזה! גם ארץ מולדת יש ליהודי! כן הוא, גם ארץ מולדת יש לו, אם גם אבותיו ואבות אבותיו לא נולדו בארץ ההיא ואם הוא גם הוא לא נולד בארץ הזאת, ורק בעודו בנעוריו בא אל הארץ לגור בה, והוא נער עני ורפה כח, כמוני אשר באתי ארצה אשכנז בהיותי בן שמונה עשרה שנה, ואבוא אל עירנו הטובה והנחמדה המבורג אשר היתה לי למחסה ולמבטח, למען אוכל לחיות בשלום ובשלוה וללכת באין מחריד אחרי חפץ לבי ולתור לי משלח יד, למען אוכל להביא אלי את אשתי שרה מעיר ברודי הרחוקה, ולהיות פה לאב לששת בני אשר גדלתי בכבוד ובתמים, ללכת בחקות אבותיהם ולאהבה את העיר אשר בה המה יושבים ואשר סוף סוף היתה להם לעירם ולמולדתם; ובשלום העיר הזאת אנחנו מתפללים, אנכי ושרה אשתי וששת בני, למען אשר ישיב האלהים הטוב את שבותה ויגיה עליה את אורו כמקדם, והיינו שלוים ושוקטים כמאז! –

דברים כאלה וכיוצא בהם יוצאים מפי היהודי הזה בכל מקום אשר נפגוש אותו.

על יד העלמה מיננה, שהיא ראש הפנה בכל אנשי הספור, לא נמצא איש אשר יהיה ראוי והגון להיות לה לחבר טוב כאיש היהודי הזה.

וגם מלבד היהודי הזה שהוא מן הנפשות הפועלות בתוך הספור, עוד יזכיר שפילהגן בשמות יהודים אחרים הרחוקים מהמבורג, והנה גם הם דומים ברוחם ובמעשיהם אל שמואל הירש זה.

אנחנו פה לא נלך אחרי האיש היהודי הזה לשמוע את דבריו ולראות את מעשיו בכל מקום אשר נמצא אותו, כי לא זאת המטרה אשר הצבנו לנו כיום הזה; אנחנו פה לא חפצנו בלתי אם להוכיח לעיני הקוראים כי שפילהגן הוא אחד מן הסופרים החפצים בטובתנו, ואשר בדברם עלינו טובות יהיו דבריהם נשמעים.

אבל לא מן התמונות הבודדות אשר בחר לו שפילהגן מקרב היהודים תבוא ישועתנו. מי יתן והיה את לב הסופר הזה לקחת לו איש יהודי ולשום אותו לראש פנה באחד מספוריו, כי אז ידענו אשר יבואו דבריו בלב אלף אלפי אשכנזים אשר הוא היה להם לנביא, ואז פרצו פרץ גדול בחומה אשר בנו צוררינו בארץ ההיא!

XLVII

יותר מחמש שנים עברו מימי טיסא אסלר ועד היום הזה, ואולם את הד קול הימים ההם שומעים אנחנו בארצנו עוד עתה, ובמקום אשר נפלו הגרגרים בימים ההם, רואים אנחנו עתה את הקוצים ואת הדרדרים הצומחים מן האדמה. ולא רק בלב אחד העם בוערת אש השנאה לישראל ולכל הדבר אשר שם ישראל נקרא עליו, כי אם גם בלב “הגדולים” ובלב “האצילים”. גם גדולי החכמה ואצילי הרוח עושים את מעשיהם הרעים לעיני השמש ולא יתבוששו. הן יודעים הקוראים העברים שם הסופר האונגרי מוריטץ יוקאי – האין זאת?

עוד לפני שתים או שלש שנים עברה השמועה בכתבי-העתים על דבר יוקאי ואהבתו לישראל, ואין לך מכתב-עתי לישראל שלא הביא את ספורו של יוקאי אשר קרא בשם: “איך נהפכתי פתאם לאוהב ישראל תחת היותי לפנים לאויב לו”. וכל איש אשר קרא את הדברים ההם האמין ביוקאי ויחשבה לו לצדקה, וידעו כל הקוראים העברים מן הקצה אל הקצה כי אוהב נאמן וגואל צדק להם היושב באונגריה ויוקאי שמו. האם עלה על לב אחד הקוראים בימים ההם כי המטבעות אשר רצה לו האדון הנכבד יוקאי הן מטבעות שיש עוד עליהן חשש זיוף? האם יכלנו להאמין בעת ההוא, כי יש יום וגם אוהבנו החדש הזה ובראותו אבן על הארץ לא יוכל לשלוט ברוחו והרים אותה לירותה בנו? – אמת היא כי לא ישליך עלינו המליץ הגדול יוקאי את האבן בעצם ידו, כי אם ישכור לו את הגרף טלקי, ועשה הוא את המלאכה הנכבדה הזאת, ואולם אנחנו הלא אחת נדע כי שם יוקאי נקרא על המפעל הנכבד הזה וכי שליחו של אדם כמותו. – סופרי אונגריה הגדולים יסדו להם חברה אשר קראו לה “חברת פטפי” על שם משוררם הגדול והנפלא אלכסנדר פטפי, והסופר מוריטץ יוקאי הוא ראש החברה ההיא, ומטרתם ומגמת פניהם להרים קרן לספרות האונגרית ולתת את חנה בעיני כל קוראיה. והנה בימים האלה הוציאה החברה הזאת – ואחריותה על מוריטץ יוקאי – ספר חדש אשר כתב הגרף טלקי, ושם הספר הזה הוא “Teruiésze ulán” (לאמר: העתקה חפשית למחזות החיים), והוא מכיל 239 דפים. מובן הדבר מעצמו, כי הוציאה החברה הנכבדה את הספר הזה לאור, בכדי “להפיץ את ההשכלה” בארץ אונגריה, כי כן מעיד יוקאי על החברה הזאת שתכליתה ומטרתה רק ההשכלה – אבל אוי להשכלה ואוי לארץ הזאת אם ספרים כאלה יפוצו ברבים! בספר הזה מוצאים אנחנו שנאה כבושה לכל איש מישראל ולכל דבר אשר שם ישראל נקרא עליו. בספר הזה מוצאים אנחנו את כל הכזבים וההבלים ודברי הרוח אשר כבר נאמרו ונכתבו ונדפסו אלף אלפי פעמים ואשר כבר יצאו מאף כל איש והיו לו לזרא, וכל איש אשר חמשת חושיו עוד שלמים אתו לא ישים עוד אליהם לב, לו רק לא נקרא שם יוקאי על התועבה הזאת! מה לנו למחבר כזה אשר לא יבוש ולא יכלם לדבר אלינו לעיני השמש, כי רוב בתי האסורים ובתי הפקידות אשר בארץ מלאים אנשים יהודים? מה לנו ולאיש אשר לחיו לא תתאדם באמרו אלינו כי כל תועבה אשר נעשתה יד יהודי עשתה אותה, אם גם שם נוצרי נקרא עליה? אנשים כאלה לא יובאו במשפט ולפני הסופרים ולפני דעת הקהל, כי אם אל הרופא יובאו, והרופא ידרוש ויחקור אותם, ואחרי כן יובאו אל בתי המשגעים! אדוננו הגרף טלקי בא אלינו בטענות ובתביעות כי אנחנו היהודים שוכרים לנו עדי שקר ביום הדרשם לנו, ומצודתנו פרושה לרגלי כל איש ישר מן הנוצרים אשר בשכר אגורות אחדות יהיה לנו לעדים – אבל באופן הזה לא עלינו לענות אותו דבר, ורק על אחינו הנוצרים מוטל החוב לענות לו על תתו אותם לפני אנשי בליעל הנשכרים בכסף ומעידים בשלום! אדוננו הגרף טלקי מצא בנו ערות דבר כי מטים אנחנו בשחד את לב השופטים – אבל באופן הזה הלא יענו אותו השופטים דבר, ולא אנחנו, על תתו אותם לפני בני בליעל השופטים משפט בשחד! אדוננו הגרף טלקי מרהיב בנפשו עוז להגיד לנו כי איש יהודי מכר לאיש נוצרי שני ליטר יין-שרף בהקפה במחיר 60 קרצר, ומקץ שני שבועות עלה החוב עם הרבית עד חמש מאות פלורין ויותר – אבל באופן הזה הן לא אלינו יפנה. כי אם אל רופא מומחה, אשר יוכל למשש את דופקו ולהגיד לו מה משפט רוח השגעון אשר תפעמהו בפעם הזאת! על דברים כאלה וכיוצא בהם לא אנחנו נענה אותו ולא לנו הדברים אומרים – ורק דבר אחד מכל הדברים ההם ירד עמוק בלבנו וישרוט בו שרטת להכאיב לנו בכל פעם ופעם אשר נזכור אותו: הסופר הגדול מוריטץ יוקאי הוא העומד בראש החברה המוציאה לאור ספרים כאלה!

ועוד דבר אחד יפלח כחץ כליותינו ולא יניח לנו, וחרפה תכסה לחיינו מדי הזכירנו אותו אל הקוראים: המוציאים לאור את הספר הזה הם אנשים יהודים! שני אנשים יהודים ממשפחת נכבדות בישראל הדפיסו את הספר הזה בהוצאותיהם ויוציאו אותו לאור, והכל לשם עסק ומשכרת. והיה בראותנו כדבר הזה ואת אשר אנשים יהודים עושים, אז יעלה רגע אחד ספק בלבנו ואמרנו כי כמעט יצדק הגרף טלקי האומר שאין תועבה ואין מעשה רע אשר תקצר יד איש יהודי מעשותם.

אבל מי עשה לנו את הדבר הזה? מי השכין לעפר את כבוד היהודי באונגריה עד כי לא ידע עוד את נפשו ועד כי לא תלא עוד ידו מעשות לנו תועבות ונאצות גדולות כאלה? הלא רק כי אין ספרות לישראל בארץ הזאת, והיהודים נעזבים ומשולחים לנפשם ואינם יודעים דבר מן היהדות ומן הנוגע לה, ולכן כל יהודי הישר בעיניו יעשה, וכל אשר יעשה הוא הישר בעיניו. יהודים רבים יושבים באונגריה, ואולם אין ארץ אשר יהודיה יהיו רחוקים מדעת התורה ומדעת חכמת ישראל כארץ הזאת. אמת היא כי מבתי-הדפוס לבני ישראל בארץ הזאת יוצאים מעת אל עת ספרים אשר יש להם איזה קשר ואיזה יחס אל היהדות ואל ספרותה, ואולם הספרים האלה אינם בלתי אם סדרי תפלה ומחזורים הנעתקים לשפת אונגרית. היאמין איש מן הקוראים הרחוקים כי בארצנו הנחמדה הזאת אפילו כתבי הקדש לא נעתקו עוד בהעתקה אונגרית כהוגן? היאמין איש לשמועה כי גם אם יהיה איש באונגריה אשר יחפוץ ללמד את בניו תורה ונביאים וכתובים, אז אין דרך אחרת לפניו בלתי אם להשתמש בהעתקה העשויה ברוח הקתולים או ברוח הפרוטסטנטים?

ובעוד אשר עינינו רואות מראות כאלה, והנה קמו חבר אנשים חכמים וינסו לקרוע חלונות בבתי האופל ההם. והיה האיש אשר יבוא באחרית הימים לספר את דברי ימי היהודים באונגריה, וקרא בכבוד גדול בשם החכם הדוקטור בכר ובשם רעהו החכם הדוקטור בנוצי, שהם המורים בבית מדרש הרבנים בפשט, אשר על פיהם היתה שומה לתת יד ושם לחכמת ישראל גם בחומותינו ובבתינו. האנשים הגדולים האלה ראו ראשית להם ליסד מכה“ע לחכמת ישראל בשפת הארץ אשר יופיע לחדשים. הוא מכתב-העתי “מאדיארא סידא” (היהודי האונגרי), וראו כל עמי הארץ אשר באונגריה כי שם היהדות נקרא עלינו ועליהם, וידעו מה המה לה. קוראי מכה”ע הזה, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, ידעו עתה על פי הכתובים החדשים האלה, כי יש גם ספרי דברי הימים ויש גם לנו חכמים וגדולים ויש גם לנו משוררים ומליצים אשר תפארת המה לכל עם אשר ממנו יצאו. אכן אמת נכון הדבר כי המטרה אשר הציגו להם החכמים השנים האלה עוד מהם והלאה, כי לא עמלו ולא כונו כונות יתרות לעשות את מכתב-העתי רצוי לכל הקוראים ושוה לכל נפש, ולכן לא יפוצו מעינותיהם בין העם והמונו אשר בשבילם נברא, ואולם הן זה רק החלם לעשות ויש תקוה כי יבוא יום ו“היהודי האונגרי” יהיה רצוי לכל יהודי אונגרי וכל יושב הארץ אחרי כי רואים אנחנו אשר יודעים החכמים האלה את המלאכה אשר לפניהם. כי הנה לא רק את מכה"ע הזה לחכמת ישראל יסדו לנו האנשים הנבונים ההם, כי גם מפעל חדש פעלו לנו, אשר תפארת הוא לעושיו ואשר תועלת גדולה תצא ממנו לבני ישראל בארצנו; ויקומו להוציא לאור לעתים לא מזומנות ספרים ומחברות בשפת אונגריה, להשכיל את העם ולנטוע בלבו את האהבה לעמו ולספרתו, וכל הספרים ההם יכתבו בשפה צחה וברורה למען ירוץ בהם כל קורא, ולאחד אחד ינתן לפני אחינו באונגריה כל טוב ספרותנו העתיקה בהעתקה אונגרית, וידעו גם המה מי אנחנו ומה אנחנו. והספרים האלה יהיו נמכרים במחיר מצער, למען אשר תשיג יד כל איש לקנותם, ונפוצו בקרב העם.

הספר הראשון אשר יצא לאור על פי האנשים ההם, הוא ספר שירי בן גבירול ויהודה הלוי ואלחריזי אשר העתיק לשפת אונגרית המשורר הצעיר לאופולד קסקמטי; ובראש הספר כתב המעתיק מבוא להאיר אור על דרכיהם ועל רוחם הנני קורא את המעתיק “משורר” אם כי זה החלו לעשות בשדה הספרות ועד היום הזה לא שמענו שמעו, כי בקראנו את ההעתקה הזאת, ומצאנו כרגע אשר רוח אלהים בקרב המעתיק וכי רוח משוררים תפעם אותו, והוא לא רק בסגנונו הנמרץ ובשפתו היפה ובחרוזיו הנבחרים יהיה לנו למופת, כי אם ברוחו. אכן מלאכה כבדה היתה לפני המעתיק בגשתו אל ספרו זה אשר קרא אותו בשם “על פי משוררים יהודים”, ואנחנו היהודים היודעים את שלשת אדירי המשוררים האלה במקורם, אנחנו יודעים את כל התלאה אשר מצאה אותו בהעתיקו אונגרית את השירים אשר רבים מהם יהיו כספר החתום גם במקורם, והיודע את סגולת השפה העברית ואת סגולת השפה האונגרית גם יחד, הוא ידע ויבין את העבודה אשר עבד לנו קסקמטי. ואולם אם יש העתקה בעולם אשר נוכל לאמר עליה כי קרובה היא אל המקור הראשון, אין לנו העתקה טובה מזו. ורק לעתים רחוקות מאד נמצא כי עזב קסקמטי את המקור אשר לפניו, והשפה האונגרית עם צלצול מליה היפות וניביה הנעימים הטתה את לבבו, ויצא לנו שיר חדש אשר הקוראים את המקור העברי לא ידעוהו. אכן למען דעת עד כמה הצליח המעתיק בהעתקותיו בכלל, רב לנו אם נחזור פה על דברי הגדול שבמבקרים האונגרים, הוא הסופר המפורסם דיולאי, אשר בשמעו את אחד מן השירים הנעתקים ההם (הוא שיר “החלום” של יהודה הלוי) קרא: “הלא נאמין רגע אחד כי אלכסנדר פטפי כתב את הדברים האלה!”

ובאמת נאמין פעמים רבות כי קוראים אנחנו את שירי פטפי או שירי משורר אחר ממשוררי דורנו הגדולים, ולא שירי אנשים אשר חיו בשנות המאה האחת עשרה והשתים עשרה. והיה כאשר יקראו אחינו באונגריה את השירים האלה ונפקחו פתאם עיניהם לראות נפלאות אשר לא פללו מעודם, והנה עולם חדש יפתח לפניהם, עולם שכולו יפה, וראו והבינו כי היו ימים לישראל אשר הטעם הטוב והיופי נפלו להם לשלל שכם אחד על כל יתר שכניהם. והאנשים באונגריה, אשר משלו בהם אישטוצי ואונודי וחבריהם כמשל בילד קטן, גם המה יקומו עתה לראות עד כמה כזבו להם האדונים האלה, באמרם עלינו כל היום: רק עם בזוי וחסר טעם העם הזה ואין לו בעולמו יותר מד' אמותיו של בית מסחרו!

עולם חדש יפתח לעיני הקורא האונגרי: לא מט ושחוח יעמוד לפניו היהודי, לא במקלו בידו ובתרמילו על שכמו יעבור על פניו, לא בשפל קול ידבר אליו ולא מארץ יצפצף אמרתו, לא בצדי דרכים יתהלך לפניו ולא חסד ורחמים יבקש, כי אם כאיש מראהו וכאיש גבורתו. אז תראינה עיניו והנה הנער העברי לפניו והוא אדמוני ויפה עינים ואש תמיד תוקד בו ודמו לא ינוח בו אף רגע אחד, והיה ביקוד בו יקוד האש הגדולה והטהורה, אז ישיר את שיריו אל הנערה אשר לקחה את לבו ועל היין אשר יבוא אל פיו ועל כל מנעמות החיים ותאותיהם. ובהוסיפו להביט והנה נהפך הנער הזה ויהי לאיש אשר בכל דרכיו ישכיל ובכל אשר ישכיל יצליח, והוא לוחם את מלחמות החיים בגבורה גדולה ובאומץ לב, ומשפטים ידבר באויביו וידו בערף כל איש אשר יהיה לו לשטן בדרך בחר אשר לו. ואולם האש הזה איננו איש החי אתנו כיום הזה, כי אם איש אשר חי לפני שבע אות או לפני שמונה מאות שנים. והיה אם יקום הקורא לדרוש אחרי האיש הזה ואחרי זמנו, ומצא וראה כי עם גדול היה ישראל בימם ההם, בשבתם בצל הערביאים אשר ידעו את משפט החופש, ומקרבו יצאו חכמים גדולים העומדים בראש המלוכה, או חכמים היודעים בינה לעתים, או רופאים מפוארים על פני כל שכניהם, או בעלי מלאכת מחשבת אשר הביאו תועלת גדולה לכל ארצם ומלדתם או משוררים גדולים אשר יוכלו להתחרות עם כל אדירי השירה בכל עת ובכל מקום.

כזאת וכזאת תהיה התועלת היוצאת לנו מספרים כאלה. והיה אם יחזיקו נדיבי עמנו בידי מוציאים-לאור כמו אלה ותמכו אותם, למען יוכלו להוסיף לעשות את מלאכתם באמונה, אז יבוא היום והוא לא ירחק, אשר לא ישמע עוד קול פרץ וקול צוחה ברחובותינו, והד קול ימי טיסא-אסלר גם הוא לא ישמע עוד, והקמשונים והדרדים אשר צמחו לעינינו גם הם יחדלו ולא יהיו עוד.

המשרר ושלשת העטים / דוד פרישמן

¹

לפני ימים לא כבירים עוד, ואיש היה בארץ הצפון בקרית מלך רב, ולו עט אשר אין כמוהו בכל הארץ. עט זהב הוא אשר לו “שלל אלפי צבעים שונים”, ואשר כח נטוע בו “לתת את בעליו לחן בעיני אלהים ואדם”.

מן השמים נתן העט לאיש המורם ההוא ובו עשה את נפלאותיו, ובהשתפך המלים מתחת לעט ההוא; אז היו לשירים ולחרוזים על פני הגליון אשר כמוהם לא ראתה עוד עין ולא שמעה עוד אזן מיום חדל חזון מפני הנביאים. אז שמעה כל אזן את השירים הערבים; אז שמעו הכוכבים בלילה ופרחי השדה יומם, אז שמעו הרים ועמקים, גבעות ובקעות וכל היקום אשר מסביב, וימחאו כף ויצהלו וירנו מרב שמחה, ואז בא השמש ואחריו הירח ואחריו אחד עשר הכוכבים הגדולים עם הקטנים להשתחוות לאדוניהם המשורר; אז באו אנשים מארבע כנפות הארץ ויגילו לו יום יום כי הוא ראש משוררי דורנו, אבי כל תופש כנור ועגב – והמשורר שמע וישחק בשפתי חן, וידום. השומעים אתם?

והמשורר איש טוב לב מאד, חנון ורחום וסבלן, אשר ישא עם כל איש ולא יכלא חסדו מכל אדם הדורש אליו מקרוב ומרחוק – אם כי בז להם בלבו הגדול ואם כי ידע כי גם אם תקטן קטנו אלף פעמים ככה, גם אז עוד תגדל שבעתים ממתני הגבורים האלה. והיה כל איש הבא אליו, ידבר המשורר רבות וכבד אותו בשפתיו; ויש אשר יפצר בו אחד מן העדה המחוכמה והחביבה ההיא, והמשורר לא ימצא און להגיד לו את אשר הוא חושב עליו באמת, ורק דברים טובים ונחומים דבר אליו ואמר לו: חייך, כי משורר גדול אתה! מדת חסידות הבאה מרפיון לב (לסינג קורא לה “פראָממע שוואכרהייט”) היתה לו למשורר הגדול להגיד לכל כרתי ולכל פלתי כי חברו הוא בהיכל השירה או כי שכנו הוא בחצרות אלהים; ולא עוד אלא שלא נבצרה ממנו להגיד לכל טוביה וכל זיגוד כי אחרי מותו ינחיל אותו את עטו אחריו. ממילא מובן כי הטפש יאמין והחכם יחדל. ויען כי בנוהג שבעולם הטפשים מרובים מן החכמים, לכן לא יפלא כלל כי המקרה היה ושלשה “חכמים” כאחד האמינו באמונה שלמה כי באיזה זמן מן הזמנים תבוא להם ירושה בהיסח הדעת. כה עברו ימים, כה עברו שנים והמשורר הגדול מת פתאם. – השומעים אתם היטב?

את אשר עוד לי לספר הלא יבין כל איש מאליו. כמעט סגר האדם הגדול את עיניו ושלשה אנשים באו כאחד לרשת את הנחלה, את עט הזהב אשר השאיר המשורר אחריו. האחד בא מארץ רחוקה יוצא אל רחוב העיר ויפרוש את השמלה אשר רוקם עליה בפירוש ובאותיות מאירות עינים: “הא לך עטי, עלה רש מקומי!”; השני בא גם הוא מארץ רחוקה ויוכיח כי כל כתבי המשורר המת, וגם ספר-הצואה אשר כתב, כלם מסורים ונתונים לו והם מונחים תחת ידו, וממילא מובן כי עם שאר הירקות ועם יתר המטלטלים קנה גם את העט, ואין כל חשש ספק בדבר כי הוא היורש האחד; והשלישי – כפי הנראה, השלישי הזה היה נזהר מעט יותר מן הראשונים ועל כן לא הלל את כבודו בפרהסיא ולא ירד עוד אל זקני השער ולא הביא עוד איזה שטר או איזה צואה – ורק כל העם מקצה ידע כי הוא הוא אשר נמצאים תחת ידו מכתבים למאות הכתובים אליו ביד המשורר, אשר בהם הגיד לו מאה פעמים ואחת כי הוא “האחד” אשר הבין הגיגו, ולא עוד אלא שכל יתר האנשים הם סכלים וטפשים המתאמרים להיות משוררים וסופרים גדולים ואינם יודעים אפילו להבדיל בין קוצו של יו"ד ובין קורה של בית הבד. ותהי המריבה גדולה וחזקה מאד, ויעלו הקולות עד לב השמים ותבקע הארץ גם בכה וגם בכה. וכל העם אשר מסביב אינם יודעים מי מן השלשה היורש הנאמן. – הלא שומעים אתם היטב?

אז באו לפני המבקרים.

אך המבקרים ענו אותם: אדונינו הנכבדים! משוררים גדולים! סופרים נפלאים! טפשים אנחנו בכל המון העם אשר מסביב ואין גם אנחנו יודעים להבדיל בין טוב לרע, בין קוצו של יו"ד ובין קורה של בית הבד, ועל כן אין עצה אחרת בלתי אם להקים את המשורר מקברו ולשאל את פיו ולהגיד לנו מי מכם הוא איש בעל כשרונות באמת ולמי מכם נתן את עטו…

והחכמים אשר מסביב התגרדו בגבחתם.

אך אז קם המבקר היושב בראש, והוא איש חכם לב אשר לו עין רואה ואזן ושמעת לדעת להבדיל בין קולות לקולות ולהכיר את הקול אשר לו יקרא באמת קול שיר, והאיש הזה קם על רגליו לפתע פתאם ויקרא:

עמדו נא! האם לא אמרתם כי כח היה נטוע בקרב העט לתת את בעליו לחן ולחסד בעיני אלהים ואדם? הלא זה המפתח האחד לפתוח בו את החידה הסגורה לפנינו! איה אפוא כנכם ואיה חסדכם? נראה נא עט מי מכם יעצור כח לקחת את לב הקורא! נראה נא ספר מי מכם יעצור כח להטות את לב כל אדם כפלגי מים! או אז נדע מי הוא בעל הכשרונות באמת ומי הוא היורש הנאמן אשר אותו הנחיל המשורר הגדול את עטו, עט הזהב. הנה אתם מחשים כלכם? הנה אתם נצבים היום כלכם פה כנציבי שיש? הכלכם אפוא אין בכם הכח המיוחד ההוא? כי עת בושו והכלמו! רגזו ואל תחטאו ודמו! עטכם עט שקר הוא אשר עשיתם לכם בעצם ידיכם ואיננו עט הזהב אשר מן השמים ינתן. כפי הנראה נקבר העט ההוא עם המשורר ביום הקברו בקברות אבותיו, ואתם תרבות אנשים שקרנים, רק לשקר עשיתם עט ובאתם אלינו להתהלל באזנינו כי הוא העט הנפלא ההוא. למה לא תוכלו להראות אותנו את נפלאותיו ואת עזוז כחו למען תאמנו.

השומעים אתם היטב? – עט הזהב נקבר עם המשורר ביום הקברו בקברות אבותיו, וכל עוד אשר לא יבוא איש אשר כח אלהים בקרבו להרנין את הלבבות עד כי הכוכבים בלילה ופרחי השדה יומם והרים ועמקים וגבעות ובקעות וכל היקום מסביב ימחאו לו כפים – על עוד אשר לא יהיה כדבר הזה, ידוע נדע כי רק עט שקר נחלו להם “היורשים” וכי אין עוד איש אשר יוכל לעלות ולרשת את המקום הריק.

אם גר ישראל, הנה המקל הוא הפתילה שלו. יהודי בלי מקל – היכול יכלתם לציר לכם תמונה כזאת? כמדומה לי, שאי אפשר הוא כלל.

התורה אמרה כלאחר יד: ומקלכם בידכם, ומצוה זו שהחזיקו בה ישראל, החזיקו בה יותר מכל תרי“ג מצות האחרות. הן גם הנשר הגדול הרמב”ם ז"ל, כמדומה לי, איננו מונה כלל מצוה זו בין יתר המצוות, ואולם הנשרים הגדולים אינם יודעים לפעמים דבר מכל הנעשה במעמקים. בני ישראל הם עם של פוסקים לכשעצמם, ובני ישראל החזיקו תמיד את מקלם בידם; והמקל הזה מקל נודד הוא, מקל נע ונד, מקל עובר אורח, לנוע ולנוד ולעבור בו ממקום למקום וממדינה למדינה ומגוי לגוי. מראש ימות עולם ועד היום הזה, מסוף העולם ועד סופו עוברים בני ישראל והולכים ומקלם בידם.

ואני זוכר עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה ליל חורף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה פרשת ”תולדות“. בין התלמידים היושבים לפני רבם אל התנור החם ישבתי גם אני, ועד היום הזה לא אבין עוד ולא אדע איזה הדרך באה עלי הרוח לשגות ככל אשר שגיתי אז. עוד אנחנו יושבים וקוראים בתורה, והנה התמלטו מפי המילים לפתע פתאום לקרוא את הפסוק שלא כצורתו, לאמר: ”ויהי יעקב איש יודע ציד איש שדה ועשו איש תם יושב אהלים”. ידידי! הלא אנשים אחים אנחנו, ולמה זה אבוש? הרבי שלח את ידו הגדולה ויכני מכה גדולה על הלחי ויתקן את השגיאה, שצריך להיות ההפך,וכי יעקב הוא התם יושב האהלים, ואתם דעו לכם ידידי,: הרבה מחלתי בימי חיי, הרבה סלחתי לאנשים אשר גמלו אותי רעה, ואולם את מכת הלחי ההיא לא מחלתי לרבי מעולם. וגם במותו כאשר נגשו אליו לבקש ממנו מחילה, לא נגשתי גם אני ולא בקשתי, כי לא נשאתי לו, אחרי אשר ידעתי כי אתי הצדק, ואחת היא לי אם כתוב כן בתורה אם לא, ואחת היא לי אם קול הפסוק צועק אלי מן החומש ממש את ההפך מאשר קראתי אני, כי אני רק לבי ידעתי,ולבי בקרבי ידע לקרוא את הנכון. אם עיני בשרי לא חזו, מזלי הזה, ולבי נבא ואני לא ידעתי מה נבא: הנער הקטן הרגיש כי אפשר הוא שיעקב הוא היושב.

הוי, אירוניה גדולה! אם אשר מאז ומעולם זה אלפי שנים לא פסקו רגליו מלכת, ועליו חפצו להוציא שם כי הוא יושב עם אהלים. שאלו לנתיבות עולם והמה יגידוכם את מי ראו עם צרורות על שכמם ועם מקלם בידם; שאלו את האבק בראשי דרכים, והוא יספר לכם אם כי לא כרבות גרגרי החול אשר לו רבו גם האנשים מבני ישראל אשר דרכו אותו מדי עברם ומדי נסעם. מסביב נתיבות עולם, והיהודי עומד תמיד נכון לדרך, אומות העולם סרוחות על משכבותיהן, והיהודי הולך, הולך, הולך. ויש אשר בחצי הלילה מתוך הדממה אשמע את קול צעדיו בלכתו: אחת ושתיים, אחת ושתיים, והקול הזה יעורר הד בקרב לבי, ובטרם עוד אעשה כה וכה והנה רוח תוגה מלא את לבי זה על כל גדותיו, ואני לא אוכל לישון עוד כל הלילה. רגע אחד הוא עומד על פרשת דרכים ושואל: ועתה לאן? ואז יפנה אל מקלו, ומקלו יגיד לו. אכן נורא הוא לראות עם ההולך תמיד: ירא אנכי שרוח סנטימנטליות לובשת אותי מדי הוסיפי להגות בדבר הזה. אחדל נא.

*

העתים משתנות – והמקלות עמהן, מקל זה שהחזיק בו ישראל הן שני ראשים לו. האם לא ילמוד ישראל לעולם להחזיק גם הוא את מקלו בראשו השני?

הלא ידעתם, ידידי! יש לנו ברוך השם מקראות גדולות עם ל“ב פרושים, ואני מעולם לא חסכתי נפשי מכל עמל ויגעתי תמיד לבקש לי פרוש חדש ואותו הפסוק עם המקל, לאותו: ומקלכם בידכם. רבונו של עולם! מה אין לך בעולמך? תחת איזה פרוש לא התענה עוד עמך ישראל אשר בחרת? יש לך באוצרך הטוב ”חד גדיא” זה הנפלא במינו, ואין לך שנה אשר לא יושם לו פרוש חדש בתכלית החדוש – ומדוע אפוא יגרע חלק פסוק זה שאני דן עליו היום? אבל אין רע. אם בין ל”ב הפרושים ההם לא מצאתי את אשר בקשתי, אלכה נא ואעשה לי פרוש בעצמי. הלא גם בל"ב השנים אשר אין אנו קובעים מסמרות, ואם בטלו, באים אנשים טובים, אלו רופאי השנים, וממלאים את החסרון. אלכה נא גם אני ואמלא חסרון מרגש.

ואני זוכר גם עתה תקלה קטנה שמצאה אותי בעודי נער. הלילה היה גם הפעם ליל חרף מתוק לנפש, ופרשת השבוע היתה גם הפעם פרשת ”תולדות", – ואולם הרבי היה רבי אחר. בין התלמידים היושבים אל שולחן ה' ישבתי ונפשי בקרבי היתה באותו מעמד שאין אדם יודע אם הוא ער או ישן. אל פתאום הפסיקו לי באמצע, כי הגיעה שעתי לפסוק את פסוקי, ואהי נבוך ולא ידעתי את אשר לפני, ובטרם עוד נתתי לנפשי דין וחשבון, נשמטו מפי המילים: ”הקול קול עשו והידים ידי יעקב”. פסוק זה, כפי שפסקתי אותו אני, הוא לכל הדעות פסוק שלא כצורתו – האין זאת? ואולם רבי לא גער בי, לא קלל אותי, לא משש את לחיי אותו משוש שעל ידו אדם יכול לישב כאן ולראות את אספמיא, ותהי להפך: רבי ישב בנחת, ומחשבותיו עקמו מאד רגעים אחדים, ואחרי כן האירו עיניו פתאום מאד מאד, ואחרי כן הביט בי אותה הבטה שיש בה מאין חבוק וגפוף, ואחרי כן אמר אלי: ”בני! נבואה גדולה נזרקה היום מפיך; שותא דינוקא דאבוה דבשמיא; רק מן השמים היא; מי יתן ותתקים!”

עד היום הזה אני חושד עוד את רבי, כי היה אחד מל“ו הנסתרים; לא חלילה מל”ו הצדיקים הנסתרים, כי אם להפך, מל“ו גויים נסתרים. אגב אני מגיד לכם, כי לפי הלכה ישנה, לא רק כל מה שנמצא ביבשה נמצא גם בים, כי אם גם כל מה שנמצא אצל ישראל נמצא גם אצל אומות העולם. תהיה איך שתהיה, הנשמה שהיתה לרבי – אין שום ספק בעיני – היתה נשמת גוי; כי הראיתם מעודכם יהודי, איש יהודי ממש, שיוכל להשיג ענין גדול כזה ולהבין ולהרגיש כי ”היד” היא דבר נכבד וחשוב ויקר בחיים. וכי טוב יהיה אשר גם היהודי יבוא בזמן מן הזמנים לידי הכרה זו? היהודי יודע להיות ענו, שפל ברך, שפל קול; היהודי יודע להיות איש ירא וחרד ורגז: היהודי שומע כל עלה נדף, וחושב שהוא קול כלי תותח, ומקפל את בגדו – ונס; היהודי רואה כלב, ומיד הוא משתטח על הארץ ומחכה עד שיעשה לו נס וינצל; היהודי מקיש כלב לכבוד ואומר: כל הבורח מן הכלב, הכלב רודף אחריו – ואולם לא יעלה על לבו, כי כל הרודף אחרי הכלב, הכלב בורח ממנו. הלא זוכרים אתם את האניקדוטה הישנה? משהל’ה בנו של המלמד נתעשר ועלה לגדולה והיה לאחד מאדירי לונדון, ואביו הולך ובא מאחת מערי פולין הקטנות לראותו. מכיון שראה אחרי נדודים ומלמולים רבים את פניו, נאנח, כי אין עוד לבנו שום סמן של פאה ושל זקן וגם מזוזות אין לו בחדריו, וגם מאכלות המוטלות בספק עולות על שלחנו, וגם בנוגע לסיגרות טובות אינו נזהר בהן ביותר בשבתות ובים הכיפורים שחל להיות בשבת. משה’לה! משה’לה! – קורא הזקן ומתיפח – האם נשאר לך עוד לכל-הפחות דבר מה מיהדותך? כן אבי! עוד נשאר לי דבר מיהדותי עד היום הזה; מכיון שאראה כלב, מיד אני ירא וחרד”. – זה הוא היהודי, זה הוא הנרדף; והנה בא זה ומתפלל שהגיע עת רצון, והיהודי המעוך והכתות, החלוש והכושל הלז ישתמש באגרופו וילמוד את חכמת היד? רבונו של עולם! מה ליהודי וליד? לכל היותר יודע היהודי כי נבראה יד זו בכדי לקים מ”ע להניח תפילין, עודו נער, והוא יודע כי כתיב ”ירבה” וחז"ל דורשין ”יד כהה”. היד הימנית היא רק דבר טפל ואין שוה אפילו לטפל בה.

מי יודע אם לא רבי זה ואם לא אופן דבורו ההוא השפיעו עלי הרבה הרבה. מודה ומתודה אני לפניכם, ידידי, שאני איני כלל ענותן; שפלות ברך ושפלות קול לחלוטין איני יודע, ואדרבא, ירא אנכי כי תחת להיות נרדף הייתי לעיתים רודף. הוי אלי! אלי! ומה בכך אם אדם איננו סבלן ונושא עולה ונדחק לצידי דרכים, והו גם מעט רודף? ומה בכך אם אדם פוסק לעצמו לאמר: הבא להלקותך השכם והלקהו? כלבים רבים סבבוני בימי חיי, ואני נשבע לכם במקלי, כי לא השתטחתי על הארץ ולא אמרתי שום פסוק, מלבד אותו הפסוק עם המקל. עודנו נער וחברי הטיבים התפארו בי, כי כל בני הערלים שברחובי ייראו אותי, תחת אשר היה לי לירוא אותם. לזכר עולם יהיה המקל אשר בו הכיתי פעם מנין של ”שקצים” על דבר אשר לא מצאתי אצלם דרך ארץ לכבדני באותה מדה שבקשתי מהם. הנחמד מכל אנשי התנ"ך הגדולים היה לי תתמיד דוד הקטן, הוא הנער האדמוני ויפה-העינים עם מקלותיו אשר ירד בהם לקראת הפלשתי הערל גלית. נער קטן עם מקלות נגד הענק הגדול – דמי לבי התגעשו תמיד בשותי את התמונה הזאת לנגדי ובהגותי בה. ואני גם אני אז נער קטן, פרא אדם אשר ידו בכל ואשר לא בקש כלל לישב בשלוה ואשר הריע תרועות גדולות בהיות לאל ידו לשבר ולמגר ולטרוף פרוע עם קרקר. הוי אלי! עד כמה הצטערתי תמיד על דבר אשר רק הקול ליעקב ולעשו הידים ועד כמה יצאה אותה קריאה ממעמקי לבי בקראי אז: הידים ידי יעקב.

באופן זה אין לי לדרוש לפניכם הרבה בכדי לבאר לכם איזה הוא הפרוש שיכול לעלות על לב איש כמוני בבואו לפרש את הכתוב: ומקלכם בידכם.הגוים אשר מסביב לנו אומרים כי רק את שלומו של העולם הם דורשים, ובכדי להביא לעולם שלום נצח כזה הם באים עלינו במקלות ומכים אותנו מעט לפי שעה – וכל זה רק למען השלום שהם דורשים. זוכר אני צורת אדם שצירה לנו המספרת הגדולה ג’אורג, סאנד, ואדם זה יראה תמיד את הגשמים שמא ירטיבוהו וילחלחוהו. מה עשה? בראותו עבים בשמים, הקדים והשליך את עצמו לתוך הנהר להחבא שם מפני הגשמים המרטיבים והמלחלחים. – יודעים, יודעים אנחנו את חסד הגוים ואת דאגתם תמיד להרבות שלום בעולם. לא מהם תבוא הישועה.

ומה אני שואל מעמכם? האם אשאל הלילה כי תתגרו מלחמה בכל אשר סביבכם? כי תהיה ידכם בכל? הלא רק זאת אנכי שואל מעמכם, כי תבינו ותדעו מה זאת הגנה שאדם חייב להגן על עצמו. חייב אדם לדעת ולהרגיש כי אם אין הוא בעצמו לו, מי לו! חייב אדם מישראל לשרש מקרב לבו את המרך ואת היראה ואת הפחד, אלו המידות המנונות שהבאישו את ריחנו בכל מקום ובעיני כל אדם. אם הכוך על חיך הימנית, אז חלילה וחלילה לך לתת גם את לחיך השמאלית, ורק את מקלך קח בידך אשר בו תעשה אותות. המקל הוא דבר יקר, אם רק נדע להשתמש בו. אם יש אשר ישתמשו במקל בכדי לנסוע ולעבור בו ממקום למקום, אז עלינו לדעת כי נוכל להשתמש בו גם לצורך אחר וכי יקרא לו גם מקל חובלים – להגן איש איש על עצמו. זה הוא הכלל: אגרוף תחת אגרוף, יד תחת יד, מקל תחת מקל.

היודעים אתם אפוא את הסוד היוצא לנו מן הפסוק: ”ומקלכם בידכם”, לפי הפרוש החדש של העת החדשה.

באחד הגליונות האחרונים של מכתב-העתי, אשר אני חתום עליו בשותפות עם שכני הרצען המתגורר בחצר ביתנו בעליה מימין, אני קורא כדברים האלה: הבונים והגודרים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר אחת באמריקה הדרומית) נתנו כלם יד אחת לשבות פתאם כאיש אחד ממלאכתם, עד אשר ירצו להם בעליהם להמעיט את שעות העבודה אשר להם ולהגדיל את השכר אשר הם מקבלים. בקראי את הדברים האלה התגרדתי מעט בגבחתי בחמש האצבעות אשר ליד ימיני ואחרי כן גהקתי מעט ואחרי כן פהקתי מעט – וכל אלה הם סמנים מובהקים כי הדברים נגעו מאד בלבי. הטפשים! הבאמת הם חושבים כי אי אפשר לעולם בלי כף של סידים ובלי כפים של בונים? הבאמת הם מתפארים בלבם כי על פי המועקה אשר הם אומרים להעיק לבני אדם ישיגו איזה יתרון לנפשם? בני האדם חיו על פני האדמה עשרה דורות מאדם ועד נוח, ואחרי כן עוד עשרה דורות מנוח ועד אברהם, ואחרי כן עוד איזו מאות דורות, ובתים למושב לא היו להם כלל, ורק מחלות עפר ונקרות מערות ומרומי עצים (עי' לובאק: ע"ד התפתחות חיי החברה), ולכן גם עתה בעזרת השם הלא יוכל העולם להתקים ימים אחדים בלעדיהם. ­­– ובכן אני מוסיף לקפל את הגליון אשר לפני, ואני קורא לאמר: הנערים הפועלים בבתי החיטים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר לידם באנגליה) שבתו פתאם גם הם כאיש אחד כלם, באמרם גם הם להשיג על פי המעשה הזה איזו יתרונות לנפשם – והדברים לא נגעו בלבי גם הפעם. ומה בכך! החכמים (עי' לובאק וכו'!) כבר הוכיחו, כי היו ימים על הארץ אשר בני האדם לא לבשו בגדים כלל. היו ימים והמדה האחרונה של פּריז היתה מין תפירה של עלה תאנה. העולם אינו קים כלל בזכותם של בגדים ושמלות וחיטיהם ותופריהם; ומה גם כי אני פנוי ושרוי בלי אשה, ואם ישבתו החיטים ימים אחדים ממלאכתם לא אבוא כלל לידי הכרח לדרוש שמלות חדשות. – ובכן אני מוסיף לישר את הגליון אשר לפני, ואני קורא לאמר: הפועלים בבתי האופים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר רחוקה, רחוקה מאד) שבתו פתאם ומו' – והדבר הזה על אחת כמה וכמה לא נגע בלבי. האופים! מי ישים לב לבריות כאלה? הם חושבים, בלי ספק, כי כשם שאי אפשר לעולם בלי בושמי ובלי בורסקי, כך אי אפשר לו בלי לחם ובלי חלות; הם חושבים, בלי ספק, כי הם תקיפים גדולים אשר כח בידם להטיל שררה; הם חושבים, בלי ספק, כי הם יחשנים בבחינת “אוחזים ביד”. ואולם טעות גדולה היא! כבר אמר הכתוב: לא על הלחם לבדו יחיה האדם: ואני מוסיף על זאת: וגם לא על החלות. עוד יש לנו עצות רבות בעזרת השם (עי' לובאק וכו'!). ובכלל מה יש להם תקוה להשיג? הן חכמת השביתה בעיקרה היא רק ממין אותה החכמה של עכוב הקריאה אצלנו בבתי תפלתנו – ואם מצינו כי על פי עכוב הקריאה הגיעו בני אדם מהוגנים לידי איזו תכלית? ואם ראינו כי על פי עכוב הקריאה שנו מנהיגי הקהלה מעשי בראשית? – ולו לכל-הפחות היו הפועלים השובתים בעלי אומנות ומלאכה אשר באמת אי אפשר לו לעולם להתקים בלעדיהן אף רגע, כי עתה החרשתי! לו לכל-הפחות ראיתי כי בעלי מלאכה נחוצה ומוכרחת במאד מאד, למשל מלאכה כמו – – כמו – –

ופתאם עולה מחשבה על לבי אשר תבלבל ותטמטם את מוחי ואת קרבי רגע אחד. מלאכה נחוצה ומוכרחת במאד מאד! יודע אנכי מלאכה כזו – מלאכה אשר אם ישבתו עובדיה ממנה ימים אחדים, והיה שנוי פתאום בכל סדר העולם! כמשגע אתקומם ןארוץ בחדרי אחת הנה ואחת הנה, ואחרי כן גם בתוך. אל תשחקו לי, ידידי. ההרגל הזה לרוץ אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך, הוא הרגל ישן בכל פעם אשר תעלה מחשבה גדולה על לבי, והוא דבר אשר יקרה אותי אחת ביובל. ואולם המחשבה אשר מלאה עתה את מוחי ואת ארבעת חדרי לבי ואת כל זויות בתי נפשי היתה באמת מחשבה גדולה ונפלאה מאד, מחשבה של איזה גאון – חי נפשי! ואני הלא ענו אנכי מעודי –

הלא ידעתם, בלי ספק, כי סופר עברי אנכי (גם על פי הענוה שלי תכירו כי סופר עברי אנכי), וברוך השם מעורב אני עם הבריות ויודע את הויות העולם ומבין להלוך נגד החיים, שכל אלה הם סמנים מובהקים לכל סופר וסופר עברי, והם מצטינים בכל אלה במדה שאין למעלה ממנה, ולכן תאמינו לי כי יודע אני היטב את אשר בן אדם יכול לעשות ואת אשר בן אדם אינו יכול לעשות. סופר עברי אנכי ואנכי כותב: א) שירים, ב) באורי כתבי הקדש, ג) ספורים, ד) מאמרים, ה) ידיעות הטבע, ו) היסטוריא, ז) פוליטיקא, ח) בקורת, ט) ביאוגרפיות, י) שיחות חולין ועוד איזו מאות מינים;וברוך-השם לא יחיד אני בדורי, אחרי כי גם כל אחי הסופרים כותבים את כל המינים האלה – ומה יהיה איפה, אחשוב אני בלבי, התשמעו? מה יהיה אפוא אם נתחבר כלנו יחד כאיש אחד ונתן יד אחת ונשבות פתאם ממלאכתנו ולא נכתוב ולא נחבר דבר? התשמעו? – לא, חלילה שנחדל לכתוב לגמרי, לא! רעי לב במדה אכזריה כזו לא היינו ואין אנו רוצים כלל בחרבנו של עולם;אבל מה יהיה, אני שואל, אם נעשה כלנו שביתה ולא נכתוב – נניח נא שלשה ימים ושלשה לילות רצופים?

היוכל איש לציר לו בדמיונו עיר ישראלית שתהא שרויה בלי ליטרטורא שלשה ימים ושלשה לילות רצופים? – אני, למשל, יכול אני לציר לי בדמיוני עולם כלו שרוי בלי בונים וגודרים, בלי אורגים, בלי עושי קלפים למשחק, ומה גם בלי אופים וכדומה;אבל איש ישראל בלי ספרות, ומה גם בלי ספרותנו היפה, הוא, כמדומה לי, כאלו נאמר לאיש: חיה ואויר אל תשאף!

וזה הוא שאמרתי למעלה: לו לכל-הפחות ראיתי כי השובתים הם בעלי אומנות שאין העולם יכול להתקים בלעדיה – ואחרי כי אני וחברי הננו בעלי אומנות נחוצה ומוכרחת כזו, אז הלא מטרתנו ברורה לפנינו. אנחנו הננו היחידים שהעולם אינו יכול להתקים בלעדינו, ובכן הננו היחידים שעל ידי שביתה נוכל להשיג את כל אשר נחפוץ.

אז מיהרתי ואצא לרחוב העיר, וגם ברחוב העיר רצתי אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך. אל תשחקו לי, ידידי. הרגילות הזאת, לרוץ אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך, היא רגילות ישנה בכל פעם אשר אראה פני בני אדם, וכל זה משום שמעורב אני עם הבריות. ואולם מה אאריך לספר לכם? מקץ שעה אחת ואני כבר הייתי בבתי כל רעי וחברי בני אומנותי ולקחתי עמהם דברים.

ומקץ שעה אחת התאספנו כלנו, בנערינו ובזקנינו (יש להעיר כי זקנינו הם זקנים בבחינת בן זומא, כלומר בני י"ז שזקנם החל רק עתה לצמח ובכל זה הם דורשים: הרי אנו כבני שבעים!) אל גן קרסינסקי, שהוא מקום מוכן לפורעניות כאלה, ונבוא המונים המונים, כל סופרי ישראל היושבים ברחוב גלבקי והיושבים ברחוב פרנצישקנסקא והיושבים ברחוב דזיקא וביתר רחובות היהודים בורשוי, מאת אלף איש בחור – ואני, כמובן, הייתי העומד בראש. ספסלים וכסאות לא היו לנו.

ואני החלותי לדבר. ראשית דבר השתמשתי במליצת ספר אסתר ואומר: לך כנוס את כל הסופרים הנמצאים בורשוי ושבתו עלי ואל תכתבו ואל תחברו שלשת ימים לילה ויום, גם אני וסביבותי אשבות כן. מליצה יפה מאד, האין זאת? ואחרי כן השתמשתי במליצה אחרת, לאמר: אנחנו הסופרים העברים הננו כאותם נקבים, חלולים חלולים, אשר גלוי וידוע הוא לפני כסא כבודנו שאם יפתה אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר לו לעולם להתקים ולעמוד אפילו שעה אחת. מליצה יפה מאד מאד, חי נפשי, ובפרט כי היא קולעת אל הענין להוכיח עד כמה נחוצים אנחנו לעולם. ואחרי כן השתמשתי עוד במליצות אחרות ורבות, הכל כיד ה' הטובה עלי. ואחרי כן דברתי לאמר: גלוי וידוע הוא לפנינו עד כמה מוכרח ונחוץ לכל אדם מישראל, ובפרט להעשירים שבנו, כל ספר וכל מאמר היוצא מתחת ידנו. כל אדם מישראל, ואפילו העני שבעניים, מוכר את כריו ואת כסתותיו או נותן אותן בעבוט וקונה לו ספר. בהשמע דבר צאת ספר חדש, מיד משכימים ששים רבוא יהודים לפתחו של המחבר וצובאים על דלתותיו ועל מזוזותיו ומתנפלים עליו ומשליכים לו את כל כספם ואת כל זהבם וחוטפים את הספר מידו. אם יאחר סופר לבוא העירה, מיד נוסעים כל פני האומה אל מקום מגורי המחבר, כי תאריך להם השעה לחכות. ידוע הוא כי עשירי ישראל מחזירים על הפתחים של כל בתי מלון, ושואלים את כל שוער ושוער: אי פה מחבר? אי פה מחבר? וכשהם זוכים לראות את פניו הם בוכים לפניו ומתחננים מלפניו על נפשו עד שיזכה אותם ויתן להם את ספרו, כמובן, במחיר אלפי דינרי זהב. ראו נא – קראתי – והביטו את המדפיסים ואת מוציאי הספרים בישראל! למי ארמונות? למי היכלות? מי אוסף כסף כעפר? מי שואב זהב כמים? הלא כל מו"ל וכל מדפיס בישראל! הביטו נא – קראתי – וראו את המחבר ואת כל סופר בישראל, ואפילו זה שכתב רק איזה מאמר! מי נוסע במרכבות? מי יש לו ארוה מלאה סוסי ערב? מי יש לו דירה נאה וכלים נאים? מי יש לו נעלים לא בלות ולא מטולאות ברגליו? הלא כל מחבר וכל סופר בישראל, ואפילו זה שכתב רק איזה מאמר! בקצור, אין לך אומה ואין לך לשון אשר חוש הספרותי יהא אצלו גדול וחזק כל כך כמו אצל היהודי. היהודי מן הבקר ועד הערב אינו עושה דבר כי אם קונה ומעשיר את המחברים. היהודי יכול לותר על נקלה על הנעל אשר הוא נועל ועל החלה אשר הוא אוכל, ובלבד שיהא זוכה כי יואיל המחבר העברי למכור לו את ספרו. היהודי הרץ כל היום ברחובות נלבקי ודזיקא, פשיטא כי ספר חדש. היהודי בבואו אל ביתו ומדבר עם אשתו ועם בניו, פשיטא כי כל שיחתו וכל הגיגו רק הספרות וספריה החדשים. היהודי בחנכו את בניו ובעוררו את חושיהם, פשיטא כי אין לו רצון אחר בלתי אם לחנך את חושם בכדי שירגישו ויבינו מה זו ליטרטורא. אם נעבור את רחובות לאָדז ונראה את כל הפבריקנטים ואת הקומיסיונרים ואת אלי הכסף ואדירי הזהב הידועים בישראל, ונביט את מוחם ההוגה והחושב והחוקר כל היום, פשיטא כי נמצא אשר כל דאגתם וכל חקירתם היא רק על דבר הספרות בישראל. אם נבוא לערי תחום המושב ונראה את העם – הלא זה הוא עיקר העם אשר לנו – פשיטא כי נמצא אותו מתעסק רק בתוצאות ספרותנו. כשמתחיל אורגן חדש לצאת לאור, מיד ביום הראשון באים עם הנץ החמה אנשי בית ישראל וחותמים עליו עד כדי מאת אלף איש, כמו, להבדיל, החתומים על “ניוא” וכדומה. היהודי בכלל יש לו הרגשה נפלאה וחוש מתאָר בנוגע לכל מלאכת מחשבת ולכל מקצעות דבר היופי, ובנוגע לספרות לא כל שכן, ובנוגע לאותו המקצוע שקורין לו ספרות יפה על אחת כמה וכמה. – ובכן אתם רואים ברור כשמש, ידידי ואנשי בריתי, עד כמה אנחנו אבר מועיל לאומתנו, ועד כמה אנחנו תקיפים באומנתנו ועד כמה אנחנו כלנו בבחינת “אוחזים ביד”!

ואם באמת – צעקתי אבר מועיל אנחנו, ואם באמת תקיפים אנחנו, ואם באמת אוחזים ביד אנחנו, למה זה נהיה כעפר לדוש? למה נתן את דמנו לעלוקות למוץ אותו? למה נעמוד ונחשה כרחל לפני גוזז? למה נחריש בבוא בני אדם לאכל את יגיענו ואותנו הם פוטרים בשה“י ופה”י? הבה ונקומה ונתחזקה בעד נפשנו! אם צריכים הם לנו – והדבר הזה הלא ברור כשתי פעמים שתים – אז נהיה נא אנחנו האלופים לראשיהם ואת התנאים אנחנו נתנה עמהם! אם יש עוד איזו אפשריות כי על פי שביתה ישיג הפועל איזו מטרה, אז רק אנחנו, אנחנו רק לבדינו, נצליח! הבה ונקומה ונתן יד אחת ונעשה שביתה! (קול רעש ומחיאת כפים). ואולם דעו כי רחמנים בני רחמנים אנחנו, יהודים אנחנו. זרע אברהם יצחק ויעקוב אנחנו, ולכן אין אנו אכזרים ואבירי לב להחליט לשבות ממלאכת הסופרים עד עולם ועד, ורק – שלשה ימים ושלשה לילות רצופים לא נעשה כל מלאכה, ונראה איך יוכלו אנשים יהודים להתקים ולעמוד בלעדינו! (קול רעש ומחיאת כפים מן האגף הימני;האגף השמאלי מחשה).

שלשה ימים לא מעשה כל מלאכה – התוכלו לציר לכם בדמיונכם את אשר יקרה את העולם אם אנחנו נשבות ולא נכתוב שלשה ימים תמימים? התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים תמימים אשר הסופר מו“ח מוינא לא יכתוב לנו לפקי”ם בחרוזים? אשר הד“ר לעוויזאָהן משטאָקהאָלם לא יכתוב לנו חדשות או אשר אלכסנדראָוו לא יכתוב לנו מדרשים ואגדתות? התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים תמימים בלי פוליטיקא של חכם המדינה שלנו וו', אשר יש לו תמיד שיח ושיג עם גדולי הדיפלומאטיא באירופא ואשר בשעותיו הפנויות הוא כותב למכה”ע “טימס”? או, למשל, שלשה ימים תמימים בלי מאמרים בידיעות העולם והטבע ובחכמת האצטנגינות של חוקרני ר‘, היודע את העולם ואת הטבע ואת חכמת האצטגניות כאדם היודע “אשרי”, ואשר בשעותיו הפנויות הוא משליך ספרים ומאמרים כפתים מתוך בתי זרועותיו? או, למשל, שלשה ימים תמימים בלי מאמרים בחכמת הרפואה של רופא ביתנו הד"ר ל’? התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים בלי שירים של המשורר המחוכם ג. (מרגיש אני כי הקוראים מיגעים את מוחם יותר מדי למצוא את השמות המרומזים בר"ת, ויען כי מן הרחמנים בני הרחמנים אני ואני ירא שמא יצאו מדעתם מרוב חקור, לכן אמהר להודיע כי כונתי פה אל המשורר החביב גולדברג) אשר זה כוחו להבין הרגע דבר מתוך דבר ולרדת תמיד לסוף דעתו של חברו הסופר? התוכלו לציר לכם, למשל, מה תהיה צורת העולם אם הסופר פּרלמן לא יכתוב שלשה ימים מאמרי מדע ומונוגרפיות של ערי פולין? אם הורויץ לא יגנוב שלשה ימים ספורים וידפיסם בשמו? אם ידידי החכם ו. (בכדי שלא להכשיל את הרבים להאמין כי כונתי פה אל וולפסון, הנני ממהר להודיע כי רמזתי אל אחד שהוא אינו ידידי ואינו חכם ואינו וולפסון כי אם וויינשטיין) לא יכתוב שלשה ימים ביאוגראפיות והספדים, בבחינת חיט התופר סמרטוטי-צואה (ווינדעלן בלע"ז) לכל ילד נולד ותכריכים לכל מת? התוכלו לציר לכם עולם אם המבקר הגדול ו. (הפעם הזאת כונתי אל וולפסון ולא אל ווינשטיין!) לא יכתוב שלשה ימים? התוכלו לציר לכם עולם אם שלשה ימים תמימים לא יבראו לנו ספרי א“י, ואחריהם המעתיקים בורשוי, מלים חדשות, ולא יהיה לעדת הקוראים לא “מר” ולא “מגוחך” ולא “הצטחק” ולא “בת בנו של צחוק”? התוכלו לציר לכם, למשל, את צורת העולם אם ד”ר ד. (ממהר אני להודיע כי כונתי אל גוטמן – ואולם סלחו נא! אגב הריפתא לא שמתי לב כי שמו אינו מתחיל כלל באות זו), לא יכתוב שלשה ימים חקירות היסטוריות אשר בעצם וראשונה הן חדשות תמיד בתכלית החידוש? סוף דבר: התוכלו לציר לכם את העולם בלי כל סופרינו הנפלאים והגדולים כלם יחדו?

ובכן הלא תקיפים אנחנו האוחזים את העולם ביד – ועל כן, אחי, הבו ונתנה עמהם את תנאינו!

ראשית דבר אנחנו שואלים, כי ימעיטו לנו את שעות העבודה עד כדי שעה אחת ליום, כלומר, שלא נעבוד עוד עשרים וארבע שעות יום יום כי אם עשרים ושלש שעות;ושנית: כי יוסיפו לנו על משכרתנו עד כדי ארבע קופיקות על הריס האחד (500 בוגין של ניר).

פה מרגיש אני כי עלי לכתוב עוד הערה (הערה. – יודע אני היטב כי עקשתי את הישרה ועשיתי מעט עול בנקבי שמות רבים מפורשים, ואולם דבר זה בא לי בירושה מן הרב האב“ד בעיר מולדתי. הרב הזה לא היה דברן ודרשן ולא היה בכחו לדרוש מעל הבימה בפומבי אפילו דרשה בת עשר מלים, וכשבאו אנשי הקהלה פעם אחת לפני “כל נדרי”, ויפצרו בו שידרוש דוקא ודוקא והוא היה מוכרח לדבר, אז עלה על הבימה ויקרא: הכתוב אומר לא תגנוב, והדבר הזה, ר' יצחק בן ר' יוסיל, מכוון אליך! הכתוב אומר לא תרצח, והדבר הזה, ר' ירחמיאל בן יעקב, מכוון אליך! הכתוב אומר לא תנאף, והדבר הזה, ר' עוזר בן צדוק, מכוון אליך! הכתוב אומר וכו' וכו' ובזכות זה וכו' אמן כי”ר! – ואני שבטבעי אינני בעל דברים, הלא רק טוב לי כי כן עשיתי, ואתם סלחו לי, רעי וחברי!)

ובכן: כאלה וכאלה היו הדברים אשר דברתי בקהל בתוך הגן, מלבד מליצות רבות ויפות מאד מאד, וגם בטרם אגיד הלא תבינו כי הצעתי נתקבלה פּה אחד.

וממחרת היום החלונו: שלשה ימים ושלשה לילות עשו כל סופרי ישראל שביתה, ומיד נלוו אליהם גם כל סופרי הכותבים ספרי תורה ומזוזות אשר לא נתנו ידם אליהם. שלשה ימים ושלשה לילות לא עשו סופרי ישראל כל מלאכה. שלשה ימים ושלשה לילות לא היה נודד עט וכותב מלה ומצפצף.

ובכן – ונשבות!

ידידי! לא אספר לכם בזה את הפרטים בעצם הדבר הנעשה – כח כזה אין בעטי, כמו שאומרים המליצים;לא אספר לכם את פרשת כל המרגליות היקרות שאבדו לנו ולספרותנו האומללה לעולם במשך שלשת הימים ושלשת הלילות האלה – האבדה הזאת היא אבדה שאינה חוזרת לעולם עוד נצח נצחים. כל מה שלא נכתב, הרי הוא כאלו אבד מתוך כיסנו ואנחנו לא נמלא עוד את החסרון. ואולם ה' לקח וה' יתן. סופרי ישראל הם רחמנים גדולים ובודאי יתמאמצו לרפא מעט את ספרותנו ההרוס, ויכתבו לילה ויום לילה ויום, עד שיהיו לנו לכל-הפחות איזו שלומים. ואני פה אספר רק את דבר המהומה והרעש והשעון והסער אשר חוללה השביתה הזאת בכל פנות בית ישראל בכל מושבות ערי התחום למן הקצה ואל הקצה. בית ישראל, כאמור למעלה, אינו יכול לראות חיים אם ספרות אין לו. ולכן כמעט אשר רק החלו שלשת ימי האפלה, והנה גדלה המהומה שבעתים מן המהומה אשר היתה אז במצרים. ביום הראשון בהיות הבוקר והגליונות הראשונים של מכתבי-עתנו לא הגיעו לידי החתומים, אז חשבו כלם כי רק מקרה הוא וישאו את בשרם בשנם;ואולם כעבור עוד שעות אחדות, וגם ספרים חדשים לא נדפסו, והקול נשמע כי פועלי הספרות עושים שביתה, אז היתה המהומה שלמה. מארבע כנפות העיר באו, והיהודים יושבי נלבקי ודזיקא הגדילו, ויבואו בקרדומים ובכילפות וישתערו על בתי המלאכה של סופרי ישראל, ויתדפקו על הדלתות ועל החלונות, ויאמרו לפרץ בחזוק יד אל תוך הבתים, ויצעקו בקול גדול: הבו לנו ספרות, הבו לנו ספרים, ואם אין מתים אנחנו, הכל, להבדיל, כמו אמנו רחל ע“ה! הלא אנשים עברים אנחנו, ואיך יכול איש עברי להיות שרוי בלי ספרות היפה בפרט ובלי ספרים בכלל?! וביום השני באו גם דיפוטציות מערים אחרות, ובפרט מעיר לאָדז וביליסטאָק וקיוב ואָדיסא ויתר הערים אשר שם האינטיליגנציה מאנשי הסוחרים יושבים, ויבואו בסופה ובשערה, והם לא שאלו עוד כעניים בפתח, כי אם צעקו כעשירים בעזות: התתנו לנו ספרות אם לא? התחשבו כי “מלמדים” אנחנו ואתם תוכלו לפטור אותנו באמתלאות? התדעו כי אנחנו מבינים מה לעשות? התדעו כי כשם שהפועלים עושים שביתה, מה שקורין סטריק Strike בלע”ז כך גם נותני העבודה משלמים להם מדה כנגד מדה ונותנים יד אחת, וכאיש אחד נועלים כלם דלת בפני הפועלים, מה שקורין לוק-אויט Lock-out בלעז. התדמו בנפשכם לעכור אותנו ואת נשינו ואת בנינו ואת חתנינו ואת כלותינו ואת כל הנלוים אלינו מבלתי תת לנו ספרים למקרא, ואנחנו נחריש? – וביום השלישי עושים שביתה, מה שקורין סטריק Strike בלע"ז באו היהודים גם מערי השדה הרחוקות ומכל מושבות בני ישראל, ויקהלו על נפשם ויתגודדו על פתחי הסופרים ויאמרו להרוס עליהם בחזקה, ולהוציא את ספריהם ואת מאמריהם בעודם בשליתם בתוך מעיהם. אנשים יהודים, יהיה איך שיהיה, אינם יכולים לחיות בלי ספרות וספרים.

והסופרים גם הם הלא רק אנשים יהודים הם – כלומר רחמנים;ובהיות הצהרים ביום השלישי לא יכלו גם המה לראות עוד את הרעה אשר המציאו את עמם, כי גדול הכאב אשר הסבו להם, ויהיו נכונים גם הם מצדם לבוא בדברים עם שליחי עם ישראל, אולי יתפשרו. – מובן הדבר מעצמו כי אנכי, שהייתי המתחיל במצוה, הייתי מוכרח להיות גם איש הבינים בין העם ובין הסופרים. ובכן יצאתי אל העם החוצה.

ומה ארבה עוד לספר לכם? – מיד כשיצאתי החוצה קבלו את פני בתרועה גדולה וימסרו לידי זר של דפנא גדול ועצום ועשוי בטעם יושבי נלבקי והרחובות הסמוכות לה. – האגיד לכם את האמת? ירא אני כי הזר ההוא היה לי לשחד, והשחד, הלא ידוע, מעור עיני פקחים, ופקחים, הלא ידוע, היו סופרי ישראל תמיד. אני, האיש הקשה מטבעו, לא ידעתי פתאם מה היה לי, כי הייתי מיד רך כקנה והייתי נוטה לפתע פתאם לשלום. אז החל המשא והמתן בינינו, וזה גמר ההחלטה אשר אליה באנו: א) בנוגע לשעות העבודה אין בני ישראל יכולים בשום אופן לותר מהן לסופריהם אף רגע אחד, ואם יחסרו סופרי ישראל חלילה רגע אחד מכתוב אז יהיה החסרון מורגש מאד מאד בכל פּנה ופנה אשר שם איש עברי יושב, ובכן מחויבים הסופרים לכתוב גם להבא עשרים וארבע שעות ליום במלואן ב) בנוגע לשכר העבודה נכונים שבטי ישראל להוסיף לסופריהם קופיקא אחת לשבעה ריס ניר, ורק בתנאי שהשכר לא ינתן מיד כי אם – אחרי מות המחבר.

ובכן שב השלום להיות כבראשונה בין ישראל ובין סופריו.

הסופרים כותבים לעמם יום ולילה יום ולילה ולא ישבותו, אחרי כי אין עם ישראל יכול להיות שרוי בלי ספרות ובלי ספרים אף רגע אחד, ועם ישראל משלם לסופרים במיטב כספו ואינו משגיח על ההוצאה היתרה והגדולה שהיה עליו, ולו רק בהבטחה, להוסיף. עם ישראל, יהיה איך שיהיה, אינו יכול להתקים בלי ספרים, וסופרי ישראל, יהיה איך שיהיה, חיים עתה כבני מלכים.

(לזכר א. לוינסקי)

לא אזכור עוד מפי מי שמעתי את הדברים, ואולם שמעתים. כמובן, הגיד אותם אחד “המבינים” מאותם שכך עשירים אנחנו בהם, ברוך השם, והדברים היו מכונים כלפי א. לוינסקי, ודוקא אחרי שסיים לקרוא את אחד מפיליטוניו היותר משובחים, שהיה זה מדפיס אז ב“המליץ”, וגם זה מובן, כי האיש המגיד הוסיף גם איזה “ע” או איזה “בע” ועקם קצת את חוטמו ושרבב קצת את לשונו ועשה איזוה תנועה משונה, והכל בכדי לבטא את רגש כל הבוז שלו, שהוא, האיש העמוק, מרגיש לרותם האנשים הקלים והשטחיים, שאין להם בעולמם אלא “רק”, השיחה הקלה,. ע, הלא לווינסקי זה כולו סוף-סוף אינו אלא “רק” פיליטוניסטן!

הדבר הזה היה לפני עשרים שנה בערך. ואולם מני אז לא נשתנו הדברים הרבה. אדרבה, נתפתחו ונשתלשלו יותר. המלה “פיליטוניסטן” היתה בינתים לשם גנאי פשוט, מין שם נרדף עם בור, גונב סוסים, פוחז, מזייף שטרות, וכדומה מן הקומפלימנטים הסופר עברי מחלק לפעמים לחברו, כשאינו חי עמו על פי מקרה בשלום גמור. אחרי שכבר הגיד לו, כי גנב וגזל ועשה שבע תועבות ושמונה שערוריות ולא למד מעודו שום דבר, הוא מוסיף אחר כך דרך אגב גם את ההוספה הקטנה: ע, סוף-סוף הלא הוא “רק” פליטוניסטן! – וכבר הגיעו הדברים לידי כך, שבשעה שתיאודור הרצל לא מצא חן בעיני איזה איש, משום שלא היה סיפק בידו לתת לו את הטשרטר במשך כ"ד שעות, ענה זה ואמר: הלא הוא “רק” פליטוניסטן! –

ובכל זה: בשורה אחת של “היכל בורבון” אנו מוצאים עמקות של חיים ידועה, שפט נכון, חוש בשביל הממשיות, רגש חי וכו' וכו' יותר משנמצא אצל עשרים סופרים גם יחד מן המעמיקים!

האנשים האלה אינם יכולים להבין, כי הפיליטון הוא רק צורת שירה חדשה, וכי מתוך הפיליטון מדבר אלינו, קודם לכל, משורר, אלא שהשורות הקצרות של ימבות בנות ארבע רגלים אינן מקבילות לפי טעמו ולכן ברא לו צורה חדשה, ולא עוד אלא שההיקף שלו גדול אלפי פעמים יותר מזה של חבריו, מפני שאין לך כמעט שום מקצוע, שלא הכניס הפיליטון אותי בזמן האחרון לתוך תחומיו. גם המאמר הראשי וגם המאמר המדעי וגם הפילוסופי – את כולם, כלם כבר בלע עתה הפיליטון. בנוגע אל המאמר הפילוסופי די לנו לזכור את אחד העם. האם היו “הילקוטים הקטנים” פיליטונים, אם לא? ואולם גם אם נגביל את הפיליטון עד לגבוליו העיקריים, עד למקצוע השירי שלו, הלא עוד נמצא בו רב והותר. האנשים האלה אינם מבינים כי הקלות היא רק למראית עין, וכי באמת נושא ונותן אותו הפיליטוניסטן על הענינים היותר כבדים; הפיליטוניסטן הוא אותו הסופר, שיש לו הכשרון המיוחד, לדבר בקלות על כל ענין כבד . כשתזרוק את הקליפה, תמצא אצלו על פי רוב תוך, שהיה ראוי לספר שלם אשר העמקן י כתוב

אותו. ידיעותיו של אותו הפיליטוניסטן מרובות ושונות מאד, ויש לו הכשרון המיוחד, להסתגל במהירות נמרצה אל כל ענין ואל כל מאורע, ולא שאותו הענין ואותו המאורע ישיו לו לנושאים, אלא שיהיו לו ליתרות, שעליהן יתלה את דעותיו והשקפותיו הערוכות בלבו מתמול שלשום.

והללו באים ואומרים: “רק” פיליטוניסטן! לא היה לווינסקי שום דבר, אלא היה “רק” פיליטוניסטן!

וזוכר אני – לפני שש עשרה או לפני שבע עשרה שנים היה הדבר –: אני ראיתי איזה פיליטון כתוב ביד לווינסקי. את לווינסקי לא ידעתי עוד בימים ההם פנים אל פנים. בפיליטון ההוא דיבר ארוכות וקצרות על ענינים שונים. הזכיר את גן העיר ואת הקונצרט, את הנערה על הבמה, שזמרה: טארא- בום-ריא וכו'.

אין זה כי אם איש הרודף אחרי תענוגות החיים.

אבל לא, אותי אחי לא תונה! יודע אני את המשפחה הזאת, כמו שאני יודע את עצמי~ גם אני בעצמי נחשב קצת לאחד מחבריה.

ומיד אחרי זה הכרתי את לווינסקי פנים אל פנים.

ואמנם לא שגיתי… ראיתי איש כבד ראש ולמרות כל הצחוק הנעים המרחף תמיד על שפתיו, איש הוגה וחושב וחוקר, איש, אשר איזה יתוש לא נראה מנקר תמיד בלבו, והוא מבקש ודורש ושואל, ואינו יודע בעצמו מה – ועל כל זה מלמעלה פרוש הצחוק… יודע אני את המשפחה הזאת!

ובערב אותו היום נזדמנו שנינו לפונדק אחד. בעל הבית ובעלת הבית שמחו מאוד לקראת שנינו. והלא הדבר פשוט: הן לווינסקי בעצמו הוא “לץ”, אני בעצמי הנני גם כן קצת “לץ”, ואם אנחנו פה שנינו יחד, לא כל שכן שנבדח את דעתם של כל האורחים. ואולם החשבון היה חשבון מוטעה, “הלצים” דברו – על פי רוב רק דברו איש אל אחיו – כל אותו ערב בכובד ראש.

שש עשרה או שבע עשרה שנה ידעתי כי לווינסקי, פעמים אין מספר נזדמנו יחדו, שעות שלמות דברנו יחדו, ואולם פלא הוא:אינני זוכר אף פעם אחת, שלווינסקי ישמיעני איזה דבר הלצה או איזו מלה של בדיחות – והוא הן היה “המתלוצץ הגדול”!

הן זה הוא הפיליטוניסטן! – חשבתי בלבי. וגם זה פלא: הסופר הזה כתב עברית משובשת, את הדקדוק העברי לא ידע, את הטכניקה של הכתיבה לא הכיר, את הבניה ואת הגזרה לא הבין – ובכל זה היה לו סגנונו שלו המיוחד, אותו הסגנון הנפלא, אשר יכולים היינו להכירו מתוך אלפי סגנונים אחרים. אין לך דבר, שיוכל להראות לך יותר, עד כמה היה לווינסקי סופר בעל כרחו, סופר מתוך הכרח פנימי!

ועל הסופר הזה אומרים אנו בקיצור: “רק” פיליטוניסטן!

זוכר אני, וכמו רק זה תמול היה: אבי עומד ומחזיק בידו זומליסטרון של קדרה וכנף של נוצה ונר של שעוה קטן והוא בודק, פתים קטנות הוא בודק, ואני, הנער הקטן, עומד על ידו ומביט בפניו ומסתכל בכל תנועה ותנועה שלו ולחיי לוהטות ועיני יוקדות. רבונו של עולם, מה קטן ודל ומצער כל זה! כמה יכול אדם להכניס לתוך כף של עץ קטנה כזו? עשר פתים, עשרים פתים, שלשים. מדוע אין הוא לוקח למלאכה זו לכל-הפחות חבית הגונה או גיגית או קדרה?…

נער הייתי, גא ושואף לגדולות תמיד ובעל דמיונות רבים, וכבר אז משכו אותי חלומות גדולים. ותאוה נפלאה, זרה ונבערה מאד, תקפתני פתאם ולא סרה עוד ממני: כשאגדל ואהיה לאָב בישראל, אז אעשה את כל המלאכה הזאת באופן אחר לגמרי: הזומליסטרון שלי יהיה גדול, גדול אלף פעמים מזה, מקצה הארץ ועד קצה הארץ יגיע; וכנף של נוצה אקח לי, כנף כנפים, קלועה וסרוגה ומשותפה עם כל הנוצות שבעולם; ולא נר של שעוה קטן אבחר לי למלאכתי, כי אם שמש שלמה – פחות משמש לא אחפוץ כלל לדעת; ולא פתים אבער, כי אם יום ולילה, יום ולילה, כל הימים אשר אחיה על הארץ אטאטא ואמרוק ואטהר, ואת החמץ הגדול, זה הגדול והנורא, זה החמץ העיקרי, אשמיד, עד כי לא ישאר ממנו שריד ופליט… הוי נער פותה ובעל חלומות!

צעיר הייתי כאשר נגשתי אל המלאכה, ואני האמנתי כי הדבר אפשר; לבנות מתחילות השערות להזהיר על פני קדקדי, ואני מאמין עוד עתה לעתים כי הדבר אפשר. עומד אני ומנצח על המלאכה ובודק את החמץ ולא ארפה. רק כי קטן לי אפילו הזומליסטרון היותר גדול וקטנה לי נוצתי וקטן לי נרי. אבל לעתים תוקף אותי רגע אחד היאוש ואני מוריד את ידי. לא ידעתי כלל, כפי הנראה, את טבעו של חמץ, כי חוזר הוא כפעם בפעם וכי עלינו להתחיל בכל שנה ושנה את המלאכה מחדש; לא ידעתי כי משנה לשנה יקשה חמץ נקשה זה יותר ויותר והמלאכה תכבד יותר ויותר. לפעמים יש שטפּות של זעה פורצות ויוצאות לי על גבי מצחי. המלאכה היא מלאכתו של סיסיפוס האמלל. רק קללה היא הרובצת עליו להיות גולל את האבן על ראש ההר והאבן חוזרת ונופלת כפעם בפעם והוא חוזר וגולל, חוזר וגולל תמיד.

ידעתי פעם איש יהודי, חסיד וירא, שהיה משתטח תמיד על הארץ, כשהיה רואה קרע של “שמות” מונח על גבי הקרקע, והיה מגביהו ומנשק לו. ואולם אותו היהודי נעשה לבעל מגיה בבית-דפוס, בשנכנס שם בפעם הראשונה לתוך החצר ומצא קרע של “שמות” על גבי הקרקע, השתטח לארץ והגביהו ונשקו; פסע עוד פסיעה אחת ומצא שוב קרע שכזה, השתטח שוב וכו.; פסע עוד פסיעה וכו', השתטח שוב וכו.; אבל כשנכנס לבית-הדפוס גופו, חשכו עיניו. בכל פּנה ופנה, שאדם פונה, מונח קרע של “שמות” על גבי הקרקע. והיהודי רק עושה את שלו, משתטח לארץ, מגביה ונושק – עד שגבו נעשה כפוף מרוב השתטחות ושפתיו נעשו צבות מרוב נשיקות. הגביה שמות מעל הקרקע בבית דפוס של ספרים! – דבר זה דומה כמעט לבדיקת חמץ בחיים של פורעניות, חיים של גזרות קשות ותנאים קשים, כחיינו… ובדוק אנו צרכים בכל אלה וחדול אין אנו רשאים עם כל זאת!

ואני בעצמי כבר יש לי נער, והנער הזה עומד ומסתכל במלאכתי שלי בעינים תמהות וחולמות, כמו שעמדתי אני והסתכלתי באָבי שלי במלאכתו הוא. אין מלאכתי מוצאת חן בעיני בני. אם ירצה השם, כשהוא יהיה לגדול, אז יעשה את המלאכה הזאת באופן אחר לגמרי – והוא יצליח. אי-אפשר כלל שלא יצליח. אין שום ספק כלל, כי הוא כבר יהיה לו הזומילסטרון היותר גדול והנוצה היותר גדולה והשמש כולה – והוא בטוח כי הוא יצליח. אכן זה הוא השיר הנצחי, השיר הסובב, סובב כמו האדמה וסובב כמו החיים. ואולם בדוק אנו מחויבים בכל אלה וחדול אין אנו יכולים!

והחמץ הולך ונעשה נקשה משנה לשנה יותר והמלאכה הולכת ונעשית כבדה מיום ליום יותר!

אבות אבותינו בשנים קדמוניות היו אנשים תמימים מעט. אותה גלות מצרים המעטה נחשבה בעיניהם לגלות גדולה, הגלות היותר גדולה, ואותם הצרות המעטות, שמצאו אותם אז, נעשו בפיהם לצרות גדולת, הצרות היותר גדולות, ושנים רבות ודורות שלמים ותקופות אין-קץ היו מספרים בהן. אנשים תמימים! מה יאמרו נכדי נכדינו אחרינו, כשיבואו פעם לידי כך, לערוך “סדר” ולהגיד אותה ההגדה הנוראה, הגדת לא-אדם, אשר נשאיר להם אנחנו אחרינו בירושה ואשר השערות תסמרנה לשמעה והדם בתוך הגידים יקפא למקרא דבריה? במה נחשב בעינינו אנו אותו המלך פרעה עם מעט הלחץ שלו ועם מעט העבודה שלו אשר העביד בחמר ובלבנים? דברים קטנים כאלה אנו פוטרים בימינו כפעם בפעם בין מנחה למעריב באין אומר ובאין דברים, כאלו דבר לא נעשה, ורק אחרי כן אנו רוחצים את ידינו ומכינים את עצמנו והולכים – אל הצרה הגדולה. אבותינו היו אנשים תמימים ומתומים קצת יותר מדי. מעט אחשורוש זה ומעט המן זה ומעט יהודים אלו, שהעמידו אותם לשחיטה ולגזלה, נחשב בעיניהם גם כן לעסק והיו כותבים על זה מגלה שלמה. המיניסטר המן, בהיותו יושב בישיבת מועצות הממשלה, הלשין ובדה איזו עלילות והבטיח לקפת המשלה הפרסית עשרת אלפים ככר כסף – ודבר מועט כזה כדאי הוא לעשות בו חג שלם של פורים. אנשים תמימים ומתומים! איזו מגלות היינו מחויבים אנחנו לכתוב בכל יום ויום ובכל שבוע ושבוע ובכל שנה ושנה וכמה פורים היינו יכולים אנחנו להנחיל לזרענו אחרינו? דברים קטנים אלו, כאותם הנזכרים, היינו מבליעים בנעימה. אבותינו היו מפונקים קצת יותר מדי. אותה עלילת הדם המועטה היתה נחשבת בעיניהם לדבר גדול. פורענית זו היתה חשובה בעיניהם כל-כך, עד שהמלה “עלילה” נעשתה להם לשם בפני עצמו ולא היו צריכים כלל להזכיר גם את העיקר, את הדם. אנשים מפונקים! כמה עלילות כאלה עלינו לשמוע בימינו עתה בכל רגע, ועד כמה גדולה סכנתן בימינו עתה יותר מאז, משום שהימים הם ימינו עתה יותר מאז, משום שהימים הם ימינו עתה והאנשים יש להם אמצעים אחרים לגמרי בכדי להפיצן ולהרעיל לבו של המון?

ובכל זה יושבים אנו תקיפים וחוגגים אל הסדרים, ובכל זה בני מלכים אנו, ובכל זה בני חורין אנו, ובכל זה קוראים אנו לחג זה חג החרות – ואין אנו נותנים כלל את קולנו בשחוק. אפשר שנאריך כך להיות בני חורין ולקרוא לחגנו חג חרות, עד שיבוא מרקוב השני ויגלה את סודנו ברבים ויראה באצבעו על הריבולוציוניסמוס המסוכן שלנו ואותה המלה המסוכנה תאָסר עלינו לעולמי עולמים. אלהים יצילנו וישמרנו – אל תפתח פה למרקוב!

ואולם לבדוק את החמץ אנו מוכרחים עם כל זאת ולחדול אין אנו רשאים. עלינו להתחיל רק זה עתה! ואם קטן הזומליסטרון וקטנה כנף הנוצה וקטנה השמש, עלינו לעמול שיהיו לנו גדולים מאלה ועלינו לעבוד לאורה של שיטת-שמשות שלמה. ואם אין אָנו יכולים, יוכלו בנינו אחרינו!

רק לפעמים יש שהיאוש יגדל מעט יותר מדי וידי יורדות לתוך חיקי ולבי נופל עלי. ברגעים מרים כאלה יש שאדמה, כי הכל אָבד. ואז אין אני שואף עוד לשום דבר ורק יושב אני וחורק את שני: “שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו, כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו. שפך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם, תרדוף כאף ותשמידם מתחת שמי אדוני!” לראש הדף

פעם אחת בלילה, כשהייתי יחידי בחדרי ואור העששית היה כהה והירח נגה והצלילים רקדו והעלמה רבתה ואותי תקפו געגועים וזעזועים ודמדומים ורטטים וכו' וכל יתר המדות היפות, שבן-אדם מודרני מחויב להצטיין בהן, – אז קמתי והלכתי לבקש את אלהים. באמצע הלילה עסק זה הוא העסק היותר יפה, שאדם יכול לבחור בו. אגב הוא הספורט האחרון שבאחרונים, שיש לו עתה לכל אדם הגון ממשפחה הגונה. אחדים עוסקים בתעופות האוירופלן, אחרים במרוץ-סוסים, אחרים בריצת סקטינגרולינ-רינק ואחרים – בבקשת-אלהים. הולך אתה בטל, אין לך עבודה קבועה, ירושה של איזה דוד מאמריקה גם כן אין לך והשעמום הבא מרוב בטלה גדול ואתה אינך יודע מה לעשות – לך ובקש את אלהים. כיצד מבקשין ובמה ובאיזה אופן – דבר זה עושה כל אחד לפי רוחו ולפי תכונתו האינדיבידואלית. אני, למשל, השקפת-העולם היהודית עתיקה יותר מדי, הביבליה היהודית אינה אלא היפנוזה, רוח היהדות אין אדם מן הישוב יודע מה היא, ולעומת אלה מצאתי – גם כן בפתע פתאם – כי האמונה השניה יפה כל-כך, הרבי הצהוב יש בו פואיזיה רבה כל-כך, תוכן-החיים של אותם הצהובים טהור כל כך, החיה הרעה והטורפת שבאותם הצהובים ורציחותיה רומנטיות כל-כך – עד שנבראו לי געגועים וזעזועים ורטטים ואני החלותי להתגעגע ולהמשיך כל-כך לכל היפי הנאצל והנפלא הזה…

אמת, בשעה שדעתי היתה מיושבת עלי רגע אחד, הייתי מתביש קצת מפני דודי. יש לי דוד זקן. הדוד הזה אינו יודע שום חכמות. אדם פשוט הוא, סוחר. שנה נופלת עליו בשעה שהוא קורא את מאמריו של הד“ר קלויזנר, לא משום שאינו בקי במלים ואינו יודע את הטרמינים של בעלי המדעיות הטהורים שבטהורים, אלא שחושד אני בו, שהוא פילוסוף יותר מכל שבעת חכמי אתונא שבספרותנו. בכל אופן אדם בעל בינה ישרה הוא מאין כמוהו. כשהוא נכנס אלי, הוא נכנס עמי לפעמים גם בוכוחים קטנים. לא בדברים העומדים ברומו של עולם – את זה הוא מניח לבעלי המדעיות הטהורים שבטהורים – אלא בדברים העומדים דוקא בשפולו של עולמנו, כגון: על אבותינו ועל בנינו ועל חיינו – דברים פשוטים כל-כך. אגב עלי להעיר, כי דודי זה, שהוא כבר כבן שבעים, אין לו עדיין מחלת הטחורים. בקיצור, אינו כלל איש מדעי. מדבר הוא על אלהים ועל העבר ועל העתיד כמו שהוא מדבר על הפרח או על האור או על ה”חכמה" האחרונה של נכדו האחרון – הכל בקלות פזיזה ובלשון שוטפת. בקיצור. אינו כלל חכם אלא מין יפה-רוח גרידא. מובן מאליו, כי גא ביחוד לא אוכל להיות על דוד כזה; בפרט בימים האלה, שהמדעיות תקפה כל-כך את העולם כולו, עד שאפילו הד“ר קלויזנר הלך ונעשה מדעי. ואולם הנה דודי זה נכנס אלי פעם אחת ואמר לי: “למה לי כל החכמות שלך? אין אני יודע מה זה מוסר היהדות ואין אני יודע מה זאת רוח היהדות ואין אני יודע אפילו מה זה הצדק עולמי של נביאינו, שמחויבים אנו להתגדר בו לשאוף אליו, ואולם דבר אחד אני יודע: אנחנו היהודים, אפילו אם חפצנו, לא היינו יכולים בשום אופן לקום בבקר לא-עבות אחד על עיר שוקטה של אינם יהודים ולהשם את נויהם ולשבר את כליהם ולשסע את בטן הרותיהם ולהכות יתדות ברקותיהם של ילדיהם. אנחנו היהודים, אפילו אם היתה ידנו תקיפה, לא היתה לנו היכולת הפנימית לקחת ילד מילדינו ולהמיתו באופן אכזרי אך ורק בכדי שנוכל אחרי כן לעולל עלילות על אחרים ולעורר שאלות של עלילות-דם לצרכי איזה עסק פוליטי או עסק של טובת הנאה. אנחנו היהודים, אפילו אם היינו בתור עם היושב בארצו שלו, לא היינו יכולים בשום אופן לתת לאומה שניה היושבת בקרבנו להיות מפרפרת יום ולילה בין חיים ומות ולכרות עליה יום יום עלילות חדשות ולחקר בשבילה יום יום גזרות חדשות. לדבר הזה קורא אני רוח היהדות. אפשר שזהו פרי הדם שלנו, הנוזל בעורקינו, אפשר שזהו פרי רגילות ארוכה, מין סבל של ירושה, תכונה לאומית. גדול של תרבות רבת-ימים, אבל מכיון שכך הוא והמרות האלה נתפתחו בנו ונעשו לטבע, גא אני שאני שייך לאומה זו ואיני שייך לאומה השניה שכנגדה, ולכן רוצה אני שגם בני ונכדי ונכד נכדי יהיו שייכים לאומה זו דוקא, שנתפתחה אצלה מוסריות זו והיתה לעצם מעצמיה בלי שום חקירה וישוב-דעת, ולא יהיו שייכים לאומה אחרת, שהחיה הטורפת עוד יושבת בכל רמ”ח אבריהם ושס”ה גידיהם ומתפרצת יום יום החוצה, בכדי לעשות כל רגע ורגע עולות קטנות עם גדולות. לדבר הזה אני קורא קיום היהדות. ומובטחני כי אם תהיה בעולם אנושיות מתוקנת, תהיה גם יהדות עולמית. אין אני יודע את מליצותיכם ואין אני יודע, אם יש צדק עולמי, ובלי-ספק לא ידע את זה גם אבי-זקני ולא ידע גם נכדי, ואולם אם זה מה שחתום בדמי וצרור בעורקי ונעשה לי לטבע הוא אותו הצדק או רגש הצדק, שאתם אומרים, אז הנני מאמין כי עתיד אני להיות עולמי. אם רואה אני אדם יהודי נעשה פתאם בבקר לא-עבות אחד למתנענע ועושה העויות משונות ויש לו פתאם נענוע של מליצה לא?? היפי שבהוד לזרים ביחד עם היפי של קרבן הדם ושל הסכלות החולנית בשביל האנושיות, המלמדת עם כל זאת שוד ורצח ועשות עול, ונותן יתרון לאלה על הטבע הבריא של הנפש היהודית, – אז אני מרגיש בי כעין גועל-נפש; ברור בעיני אז, כי יש לי עסק כאן עם צבוע או שוטה או איש האוהב רק להתיפות ולהשתעשע קצת בקוקיטריה". כך אומר דודי. אבל יש והוא מתנשא גם מזה ומעלה, והוא בא אז גם לידי דברים כאלה: "בעצם אין בעולם אל שני מיני בני-אדם: הילנים ויהודים. ההילנים, כפי הנראה, כבר השלימו את ח קם, עשו את שלהם וירדו מעל הבמה ואין להם בעולמנו עוד אלא האמנות לבד. נשאר אפוא בעולם רק עוד רוח אחד. רוח היהודים. כל העולם כולו יהיה רק יהודי – או לא יהיה כלל. כל העולם כולו יהיה יהודי או יהיה עולם של רצח וזדון ומעשה-עול איש לרעהו…מובן מאליו, כי נותן אני לדודי לדבר בכל מה שהוא רוצה ואיני שם אליו לב כלל. מי ישים לב לאיש שאינו אלא אדם פשוט, האוהב לדבר דברים פשוטים. ואינו מדעי כלל ואינו חכם כלל? באמצע הלילה, כשאני יושב יחידי והלבנה זורחת והגעגועים באים, אני קם ויוצא החוצה ומבקש את אלהים. אדם מודרני אני.

ואולם היה זה נכנס אלי דודי לפני ימים אחדים. המעשה, שהביא אותו אלי הפעם הזאת, נפלא קצת. לפני חודש ימים מת בברלין הפרופיסור הרמן סינאטור. מי מאתנו ברוסיה לא ידע את הפרופיסור הזה או לכל הפחות את שמו? כשם שאדם מישראל, כשמגיעים ימי הקיץ והוא מצוי דרך-אגב בחוץ לארץ, רואה חובה לעצמו לסור גם לבזל בשעה שיש שם קונגרס, כך ראה כל אדם מישראל חובה לעצמו למצוא בגופו איזו מחלה ולסור בברלין בדרך מסעו גם אל הפרופיסור סינאטור. סינאטור הוא הטוב שברופאים. ואולם שסינאטור זה היה גם הטוב שביהודים – דבר זה הגיע לאזננו רק זה עתה. רק זה עתה פרסם הד"ר ריכרד בורדינסקי, רעו של סינאטור, צרור מכתבים אשר כתב אליו הפרופיסור לפרקים שונים על דבר היהדות והיהודים, ועתה הנה זה בא אלי דודי עם צרור זה של המכתבים, ועל שפתיו משוך חוט של לעג דק. אכן נפלא הדבר! בשעה שרבים מאתנו ראו חובה לעצמם להתגעגע פתאם על כל זר ועל כל נכרי ולעגוב קצת על הרבי הצהוב ועל תורתו הצהובה, בשעה זו ממש בא פרופיסור זקן ומלומד ויש לו געגועים באמת, גדולים וחזקים, דוקא אל התורה שלנו ואל היהדות ורוח היהדות ואל היהודים – מאחורי שצר לו המקום בתוך החומות הצרות וההשקפה הצרה והמוסר הצר של הבית השני.

היהודי הולך ומבאר לי את הדברים. הרמן סינאטור, הקליניקן והחוקר הגדול במקצוע הידיעות המדויקות, עסק הרבה גם בלימודי הדתות. את האֶמונה היהודית הוא רואה בתור האמונה היותר נשגבה שבין כל האמונות שבעולם. אלמלא נולד באותה אמונה, היה עוזב אחרת מפני זו והיה דבק דוקא בזו. והכל משום שהמוסריות היוצאת מן היהדות היא המוסריות היותר נעלה שבעולם. צר לו רק על זה, כי המעיט כל-כך העולם אשר מסביב להתעמק בתורת המוסר הזאת, או שבני אדם שיש להם עסק בצרותיהם של נרדפים העלימו מן העולם בכונה את האור הגנוז הזה. העולם אשר מסביב, כשהוא שומע דבר על אודות מוסר היהדות, יודע לצעוק רק את האחת! "אַה, הלא זאת היא היהדות אשר למדה “עין תחת עין”! הלא זאת היא אשר יש לה “אל קנא ונוקם!” ויותר מזה אינו יודע. אינו יודע, כי מוסר היהדות הוא היסוד אשר לכל קולטורה וקולטורה, ואינו יודע, כי האמונה שכנגדה אינה באה אלא לחתור מתחת לכל קולטורה. היהדות אינא אלא מחאה כנגד תורת היהודים, היונים, הבבלים, הפרסים והמצרים. האם עם השקפת-העולם של הדת המתהלכת נוכל לעשות פוליטיקה סוציאלית ואטיקה פרקטית.

ואולם מי ישים לב לפרופיסור זקן, שאין לו קצת מן הקצת מפּואיזיה מודרנת? מי ישמע לפרופיסור העומד תחת היפנוזה ידועה ביחד עם דודי, שאינו מדעי כלל? – בלילה, כשאני יושב יחידי בחדרי והעששית הולכת הלוך וכבה והירח זורח והצללים נטויים והערפל מתגבר והגעגועים והזעזועים והדמדומים והרטטים עולים ובאים – או אז אני קם והולך לבקש את אלהים. מתגעגע אני פתאם – אוי, איך אני מתגעגע! – ודוקא לתורות צהובות!

רות / דוד פרישמן

פורסם ב“הצפירה”, 1 ביוני 1911

לפני הצהרים: – אני מחזיק בידי בספר קטן וקורא בו. האם יודע אני עד כמה פעמים כבר קראתי בספר הקטן הזה ונפשי לא תשבע אותו? הנה האידיליה היותר יפה שבספרות-העולם. תחלת קציר שעורים. על פני השדה בוערת השמש. הרוח אשר מסביב זולף ריחות עדנים עם שלות עולמים ועם שלום-נצח. בשבלים אחרי הקוצרים מלקטת אשה נכריה, צעירה ויפה, ואוספת בעמרים. לרגעים היא הולכת אל הכלים, והנערים שואבים לה והיא שותה מן הדלי. הנה בעל-השדה בא. הנער הנצב על הקוצרים מתעורר. ה' עמכם! – “יברך ה'!” – למי הנערה הזאת? – “נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב!” – רות שומעת והיא חפצה לתקן את השגיאה הקטנה: הן לא נערה היא עוד, כי אם אשה, אשה צעירה ואלמנה, ורק אסונה הקטן הוא, כי עוד מראיה כמראה נערה קטנה – ואולם נכלמה היא ולשונה תדבר אל פיה. ובועז עומד ומשתאה לה: מה נחמדה המואביה הקטנה הזאת! אך פתאם הוא מוריד את עיניו לארץ. ואולם רות לא תוריד את עיניה; היא לא נשאה עוד אותן כלל. עיניה רק בשדה אשר יקצורון ומחשבותיה רק בחמותה. הן חמותה מחכה לה ועליה עוד ללקט. מרגע לרגע היא מביטה אל מטפחתה ואל אשר לקטה. מי יתן והרשו לה לשול קצת גם מן הצבתים. ופתאם והנה קול חצוצרה. עת האוכל באה. האשה הצעירה, אשר פניה כפני נערה, יושבת מצד הקוצרים ואוכלת מן הלחם וטובלת את פּתה בחומץ – ואולם מרגע לרגע יגש אליה בועז וצובט לה קלי והיא אוכלת מידו. מה תמימה עוד הנערה-האשה הזאת! ואחרי-כן שול ישול לה גם מן הצבתים ואומר לה, כי תדבק עם נערותיו. ההבינה האשה התמימה את אשר הוא שואל? אכן תמימה היא קצת יותר מדי! – מה מאושרה היא, כי היא יכולה ללקט עד הערב וכי אחרי חבטה את אשר לקטה והנה הוא כאיפה שעורים. איפה אחת תמימה! בשמחה רבה היא נושאת את צרורה ובאה העירה ומראה לחמותה את אשר לקטה…

ואחרי הצהרים: – אני מחזיק בידי בגליון האחרון של העתון “זמשצינה” ואני קורא בו. רבונו של עולם, האם נהפכו בני האדם פתאם והיו לזאבי ערבות? מרקוב כותב: אם לא הממשלה תשפוט את היהודים על הדם הנקי של הילד הנוצרי אשר שפכו, אז יקום העם הרוסי בעצמו וישפוט. הן כך הוא דרכו של העם הרוסי מעולם והשפטים אשר יעשו, יהיו נוראים. גם איש אחד מן היהודים לא ישאר בחיים, ובאותו יום אשר יכתוב מרקוב את הדברים האלה, יאמר דרך-אגב לאחד מאנשי-שיחו: כמובן, יודע אני היטב, כי כל העלילה בדויה ואולם דרושה היא לנו, בכדי להגדיל את השנאה ולהסית את ההמון הנבעת ביהודים…

איה פתאם כל האידיליה שלי? איה כל אותו העולם היפה עם הקוצרים ועם האשה הקטנה ועם הרוח הזולף ריחות טובים ועם השלוה הגדולה ועם השלום מקצה העולם ועד קצה העולם?

ורגש של גועל תוקף אותי מפני כל הסביבה ומפני כל העולם. אנסה נא ואקחה לי שנית את הספר הקטן…

                                                                                  ____

על פרשת הדרכים עמדו שלשתן רגע אחד תחתיהן: האשה הזקנה, אשר בפניה הכמושים נכרו עוד שרידי יופי ושתי הנשים הצעירות כפרחי השדה הם השתים, אשר לא יזכרו כי עבר עליהם אתמול הרוח ואשר לא יעלו על לב כי יש אשר מחר תבוא סערה. האחת – צמות שערותיה צהובות ועבותות ועל שפתיה ובתוך עיניה לוהט תמיד שחוק הוללות עם תאוה מסותרה, והשניה – עינים שחורות לה,עיני-ילד גדולות ותמימות, והיא מביטה תמיד על סביביה ברוב מחשבה ובדממה.

והאשה הזקנה אומרת:

– שובנה, בנותי, לכנה שובנה אשה לבית אמה! עוד יתן אלהים לכן ותמצאנה מנוח האשה בית אישה. הן יפים שדי מואב ויפים החיים ועליזים האנשים אשר שם וקול תרועה וקול ששון בם למן הבוקר ועד הערב. אבל מה תוכל יהודה לתת לכן? והחיים קשים כל-כך פה והאנשים כבדי ראש מאד והעבודה רבה תמיד, ואתן הלא צעירות עוד כל כך…

ורות מביטה על פני חמותה בעיניה הגדולות והנבהלות, ופתאם היא נושאת את קולה ובוכה. יעשו נא עמה את כל אשר יעשו, ואולם שוב לא תשוב עוד! ברגע ההוא וערפה לעסה בהחבא גרעין של עדשה מתוקה, ובראותה כי רות נושאת את קולה ובוכה, ותבך גם היא. ואולם בעוד רגע והיא רואָה את תמונתה מתוך הנחל השוטף הקטן, אשר תעבור עליו, והיא ממהרת ומתקנת את צמתה הצהובה אשר על קדקד ראשה ושבה והיתה עליזה כבראשונה. ואולם גם שתיהן עונות ואומרות: לא, לא נשוב מאחריך עד עולם!

אבל בעוד עשרה רגעים וכבר נגשה ערפה ותשק לחמותה ותפּרד מעליה. הן סוף סוף יפים כל-כך שדי מואב ויפים החיים ועליזים האנשים – וחמותה הזקנה ויבמתה הכבדה כבר היו לה למשא קצת. אכן יפות בשדי מואב גם הבמות ושבעת המזבחות ועליזים המחולות ונחמדים הנערים הצעירים המשרתים לפני בעל-פעור. רק פעם אחת ראתה את ראש הפעור הנשקף על פני הישימון ואת הנער המשרת שם – ואת היום ההוא ואת הלילה ההוא ואת אשר עשו עמה לא תשכח עוד לעולם. מי יודע, אולי יקח אותה גם עתה כהן אשר כזה והיתה לו לפלגש, והיו כל ימיה מחולות ושמחות וחיי נועם. הן עלמה יפה היא גם היא!…

ורות הולכת וצועדת בשדה אחרי חמותה, מחרישה ומעמיקה לחשוב. מה קצה נפשה בכל החיים ההם אשר שם! ובפרט שנואה עליה אותה הדת, אותה הדת הנוטפת כל היום רק “אהבה”, “אהבה”. למן הבוקר ועד הערב אין להם דבר עוד ואין דורשים מעם האדם דבר, בלתי אם אהבה. אומה אשר תדבר כל היום על האהבה ואשר האהבה לא תרד רגע מעל לשונה – סופה להיות חיה טורפת, אשר תהרוג על ימין ועל שמאל ולא תחמול. למה לנו לאהב כל היום? הן סוף-סוף אין אנו מלאכים, כי אם בני אדם. האם לא יותר טוב, כי נשנא קצת – ורק לא נהיה לחיות טורפות? האם לא יותר טוב, כי נלמד את בנינו, אשר עשות עול קטן הוא ממדות האדם – ורק אכול לא נאכל איש את אחיו מרוב אהבה ומרוב היות צדיקים? האם לא יותר טוב, כי יהיה לנו אל קנא ונוקם – ורק לא נטרוף מיום אל יום קדקד ולא נשבר זרוע ולא נשסע כרש?…

ופתאם והנה נעמי מעוררה אותה שוב מתוך הרהוריה וחלומותיה:

– רות, הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה, קומי ושובי גם את! בפעם האחרונה אני מחלה את פניך לשוב…

ורות השתרעה מלא קומתה ותפול על צוארי האשה האהובה ותבך בקול גדול:

– אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר.

כה יעשה אדוני לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך!

                                                                                   ____

ועוד הפעם אותו הגליון של העתון.

ידעתי: עוד שבוע ימים יעבור, עוד שבועים, עוד חודש. העלילה כאשר באה כן תחלוף. הורג הנער ימצא, צדקת היהודים תצא כנוגה, והכל ישכח, והכל ישוב כשהיה והכל יהיה כבראשונה. אבל מי ישיב לי את אשר סבלתי ואת אשר נשאתי? מי ישלם לי חלף הרגעים אשר גרעו ממני את דמי נטף אחרי נטף? כן, עוד מעט ועוד זמן מה וצדקת היהודים תצא כנוגה – אבל האם לצדקת היהודים אני דואג? האם הייתי מסופק אפילו רגע, כי הצדקה תגלה? ואולם אם דואג אני, הלא רק אדאג, כי הכל ישוב כשהיה והכל יהיה כראשונה, ויהי ערב ויהי בוקר, ובני-אדם לא יתפלצו כלל על השערוריה אשר עשו נוכלים בנכליהם. ואם דואג אני, הלא רק אדאג, כי בעולם כזה אני חי ובתוך סביבה כזאת, וכי אין חברת אדם אשר תכבוש פניה במעמקי האדמה מרוב בושה וכלמה, ואין אדם אשר ירעל הדם בעורקיו והזעם בחובו יהיה לחמת תנינים, אשר תגזול שנתו בלילה ומנוחתו ביום ואשר יקפוץ האדם את אגרופו פעם אחת ולא ישנה והכה לרסיסים את כל היקום הזה ואת כל התכונה הארורה אשר לפניו!

                                                                                  ____

הוי רות, מה עשית, כי חשת לך מפלט אל עם אמלל וחלכה אשר כזה?…

ראי, הנה בן לך, זה עובד הקטן הנה הוא שוכב בערשו הקטנה אשר לפניך ואת מטלטלת את הערש ומניעה אותה ופיך מזמר לפרח-בטנך את זמירותיך. זמרי נא לו את הזמירות, אשר תמסוכנה רעל בקרבו בעוד מועד. האם ידעת אותן? זמרי לו: שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם! למדי אותו: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע! אמרי לו: תבוא כל רעתם לפניך ועולל למו כאשר עוללת לי!

האם ידעת את הזמירות היפות האלה?

רק לא אהבה – הן אשה יהודית את…

מעשה בליב טולסטוי / דוד פרישמן

בימים האחרונים עברה בעתונים ידיעה קטנה וקצרה, שמשכה אליה את הלבבות. מעשה בליב טולסטי. מעשה בליב טולסטוי חזקה שימשיך את הלבבות תמיד. אחד האכרים מיושבי עיר קטנה ברוסיה קם פתאם ופנה ליורשי הגרף המנוח וטוען, כי אשתו שלו, מרת אמליה לבובנה, היא בתו של הסופר הגדול, שנולדה לו לפני הרבה שנים מאשה כפרית אחת בלי חופה וקדושין, ומאחרי שבאופן זה הוא באמת אחד מחתניו של המנוח, שאינו שונה הרבה בקורבתו הטבעית מיתר החתנים שלו, לכן הוא תובע חלק מן הירושה, שנותרה אחרי חותנו עליו-השלום. תובע חלק ונחלה ביאסנאיה פולאנה. אם יזכה אותו האכר בתביעתו בדין, דבר זה אינו נוגע לי. אבל המעשה גופא הוא מעשה גס קצת – מובן מאליו, מצדו של האכר. חזית איש אכר כזה! דורש הוא בעריות בפרהסיה ומספר אחר מטתו של אדם גדול, שטהרת המדות במקצוע האישות היתה דרישתו היותר גדולה, תלמיד-חכם שעבר עבירות בימי נעוריו, אל תהרהר אחריו בימי זקנותו. חזקה על אדם דורש לטהרת-המדות, וביחוד כשהגיע לימי זקנה, שעשה תשובה. חזקה שחטא ופירש – חטא כשהיה יכול לחטוא ופירש ככלות כחו. הלא סוף-סוף הוא הדורש היותר גדול, שקם לנו בעת האחרונה, לדרוש פרישות ונזירות ועצירות מן האשה. הלא סוף-סוף הוא המלמד אותנו את התורה הגדולה, כי האשה היא התועבה היותר גדולה, שיש לנו בעולמנו, וכי אדם הגון מחויב לברוח מפניה מהלך הת"ק פרסא, וכי גם הרהור לבד שאדם מהרהר בלבו באשה הוא חטא, וכי היותר טוב היה, אלמלי היינו יכולים להעביר את המין השני מן העולם לגמרי. העולם היה בלי-ספק עולם שלם, אלו היה בו רק מין אחד – הזכר. אלו היה טולסטוי שותף ליוצר העולם במעשה בראשית, מובטחני בו, כי היה יועץ לו, ובפרט כשהיה שואל בעצתו אחרי שהגיע זה לימים שאין חפץ בהם, לותר על יצירת האשה לגמרי. התביעה האחת, שיכולה להיות לנו לטולסטוי, היא רק שאחר קצת את המועד ולא למד אתנו את כל זאת בעוד שכפתו היתה רעננה. איש חיט, המשליך את המלאכה מידו מכיון שכלה ממנו החוט, אינו גבור מצוין ביותר. לכל-הפחות טוב היה עושה המורה הגדול, אלו הורה, כי חיב אדם לקבל את תורתו רק כשהגיע לאותם הימים, שהגיע אליהם גם הוא בשעה שנתגלתה לו האמת הגדולה שלו. ירא אני כי תלמידיו ההולכים בעקבותיו יקחו אותו להם למופת ויעשו כמוהו: יחטאו כל-זן שיהיה בכחם להיות להוטים אחרי החטא, ויותרו עליו ויתחילו להפיץ את תורת הפרישות והנזירות מיד כשיגיעו לאותם הימים שבטלו הטוחנות וחשכו הראות וסוגרו הדלתים בשוק והסתבל החגב והופרה האביונה. ירא אני כי מעשה רב יירשו תלמידים.

אבל יהיה איך שיהיה! בכל-אופן קורא יהודי, מכיון שיגיע לידי פרק זה, דעתו סולדת עליו. הלא גם לנו היו קדושים קצת, הלא גם אנחנו אינם זרים לנו אותם הפרושים ואותם הנזירים ואותם הטהורים ואותם המלמדים אותנו להיות נזהרים ונשמרים מהבלי העולם הזה, אבל אמרו מה שתאמרו: אצלנו לא קרה עוד, כי אחרי מות אדם קדוש וטהור כזה, יבוא איזה אכר ויספר אחרי מטתו מעשה בבת שנולדה לו מן הצד בלי חופה וקדושין. חיינו וחייהם, תורותינו ותורותיהם – אולי זהו כל ההבדל שבין הקולטורות השתים. תאמרו: היה אדם רודף-תענוגות קצת ואוהב-חיים בימי עלומיו – דבר זה ידוע כבר – ואולם סוף-סוף הלא הוא זה, שדעתו נעשתה מיושבת עליו אחר כך והורה לעולם את התורה היותר צרופה? כן, אחר כך. אבל הלא זאת היא הנקודה העיקרית, שעליה אנו דנים פה. “אחר-כך” זה פוסל את כל התורה כולה. לא מלאכה יתירה היא לותר על התאוות בימים של “אחר כך” ואפילו להורות אז את התורה של ותור התאוות אינה מלאכה יתירה. הלא סוף-סוף העיקר הוא הזמן הקצר שלפני הימים האלה. אין לי אמונה מיוחדה שאמתתה של טהרת-המדות, שבאה מתוך זקנה שקפצה על אדם. אדם אמתי מישראל לא יבין דבר זה לעולם. אפשר שמלגלג אני על טולסטוי?

חלילה ממני. אם יש בכם איש, שבכחו להרגיש בכל שורה ושורה שיוצאת מתחת יד האמן הגדול הזה, שהוא אפשר הציר היותר נפלא, שקם לו לעולם כלו בתקופת-הזמן האחרונה, - לא נופל אני מן האיש הזה. מרגיש אני את גדלו בכל שס"ה העצבים שלי. אבל סוף-סוף הלא איני ממשפחת הקורסיסטקות, שמכיון שאני מקבל עלי את מרותו של הציר הגדול, אכרוך מצה ומרור ביחד ואקבל עלי את מרותו גם בנוגע לתורת המוסריות שלו ובנוגע לאותה הפילוסופיה הרופפת, הידועה עתה בשם טולסטואיסמוס. יכול אדם להיות אמן גדול ולהיות עם זה רפה קצת במקצוע אחר. “המוסריות” בכלל היא הצד הרפה שבו. אין אני מאמין בממשותה של תורת נזירות, בשעה שמשמיע אותה זקן, שחטא קצת בהיותו צעיר. אין לי שום ערבון, שכל אלה החוטאים עתה, מכיון שיגיעו לימי זקנה, לא יהיו גם הם למשמיעי מוסר. הענין הזה, אמרו מה שתאמרו, יש לו תמיד איזה צד נלעג. בכל אופן, טוב היו עושים הזקנים אלמלא נגעו לגמרי בענין העוקץ הזה.

טהרת-המדות? השמירה מפני החטא? - מכיון שמגיע אני לפרק זה, מוכרח אני להעביר לעיני רוחי שתי תמונות של שני אנשים גדולים, אחת לעומת השנית.

האחד, בבחרותו היה אופיצר, יונקר ככל היונקרים, היה אוהב את תענוגות החיים לכל מיניהם, היה אוהב קלפים, אוהב שעשועים, ואת כוס החיים, הריק עם כל הקובעת אשר בה עד היסוד. החטא היה מושל בו, והחטא הכשילו פעמים הרבה. ששה עשר ולדים חיים העמיד. מובן מאליו כי דבר זה לא בא לו מרוב פרישות. אבל מכיון שהזקין והחיים עם נעימותיהם אלה היו לו לגועל, קם והורה לבני האדם את התורה הנפלאה: האשה היא המפלצת הגדולה שבחיים, חיב אדם לברוח מפני האשה כמטוחי קשת, ההרהור בלבד, שאדם מהרהר בלבו ומכון בדעתו לאשה, הוא חטא נורא. היותר טוב הוא, שנקום ביום בקר אחד ונכחיד ונשמיד לגמרי את האשה מן העולם. המין הזה הוא למותר. נשית עצות לנפשנו, איך שיהיה, גם בלעדיה. בקיצור: כתב האיש הזה את הספר הנפלא, שהרעיש את כל העולם בשעתו. מאז אל חדל להזהיר אותנו מן האשה ומן החטא ומן הטומאה ומכל הזוהמה שבעולם. לסוף נעשה העולם צר לו והוא ברח לנפשו – ברח למפני האדם. האיש הזה היה ליב טולסטוי.

השני, בפאריז ישב כל ימיו, במרכז חיי הזמה, בתוך הטומאה עצמה, ושם כתב לנו את ספוריו ותאר לנו את חיי-הזמה האלה לכל מיניהם. כתב לנו את “נאנא”. לא היה צד בחיים הנוראים האלה, שלא נגע בו, לא היתה נקודה בהם, שלא חקר אותה, לא היה פצע, שלא משמש בו באצבע. ואולם חיי האיש הזה בעצמו היו נפלאים: חיי עובד כל ימיו, אשר את תענוגות החיים הוא בעצמו לא ידע. עם החלאה בא במגע ומשא רק במדה ששאלו מאתו כזאת חקירותיו, והוא חי חיי מנוחה ההולכים לאט, הוא והאשה ושני הבנים. והפלא היותר גדול: הספר האחרון, שכתב לנו האיש מכיון שהגיע כבר לימי זקנה, נקרא: “פרו ורבו!”; האושר היותר גדול, שהוא רואה לבני האדם, ובפרט לבני ארצו, הם החיים עם האשה. האיש הזה היה עמיל זולא.

חיי מי היו יותר שלמים? בחיי מי אנו מוצאים קלקלות ועקולים וחליפות פחות יותר?

לא. כבר נלאיתי קצת לשאת את מיני “שלמה” השונים עם אלפי המואביות והחתיות והצידוניות והמצריות השונות שלהם, אותם החיים את חיי “שיר-השירים” בכל ימי נעוריהם, ומשמזקינים, הם נעשים מיד למיני “קהלת” וקוראים כל היום “הבל הבלים!”. הניחו לכל-הפחות את “שיר-השירים” לבני הנעורים – ואת ה“קהלת” יקחו להם הזקנים ממילא.

התזכרו? – ואולם כפעם בפעם, כשהייתי בא למאכל תאוה זה, שאנו עושים זכר לטיט, הייתי משתאה ומשתומם כולי. רבונו של עולם, כמה נפלאים אנחנו לפעמים! ימים על שנים אנחנו עומדים טבועים בטיט עד הצואר, כל חיינו הם טיט אחד גדול אשר אין מנוס ממנו ואין מפלט – ופתאם אנחנו צריכים זכר לטיט. למען-השם, מהר ולך ועשה לך עוד סימן לדבר, שמא ישתכח חלילה מלבך. ואולם בכלל הלא נפלאים קצת כל זכרונותינו: מין לעג לרש. החורבן מסביב הולך וגדול משעה לשעה ומרגע לרגע, – ואנו אין לנו אלא להשחיר קורה אחת מקורות ביתנו, להיות לנו זכר לחורבן. המות אורב לנו יום יום מאחרי כל פּנה ומתוך כל זוית ובעותי המות אינם סרים מנגד העין אפילו רגע אחד, ואנו אין לנו אלא ללבוש קיטל לבן, בכדי לזכור ולא לשכוח את יום המיתה. בעל-כרחי נזכר אני ברגע זה באותו צעיר, שתפסו אותו למלכות והעלוהו לגרדום והיכוהו, ומאחרי שכח-הזכרון של אותו צעיר לא היה מצוין ביחוד, הלך ועשה לו קשר במטפחת כיסו לסימן, בכדי שיזכור כי ממחרת לאותו יום בשעה החמישית לפנות בוקר בדיוק עליו להיות נתלה על העץ – שמא ישכח דבר קטן זה.

הפּסח! אמת הוא, היו פעם ימים וחג זה היה ששון חפצי וכליון עיני וכל משאת נפשי. בנשימה חטופה ובלחיים בעורות חכה לו הילד כל ימי החורף הארוכים. איזה חן מיוחד ואיזה קסם מיוחד היו שפוכים עליו אשר לא אדע את שחרם עד היום הזה. האם באשר הוא ראש תחלת האביב? כמדומה לי, כי לא. יודע אנכי רק את האחת, כי היה החג הזה בעיני מין שיר-השירים של כל החגים. אם גולת הכותרת לימי השבוע המעוננים והקודרים והאפלים היה השבת, היה הפּסח גולת הכותרת של כל ימות השנה העצלים והאפלים והזוחלים – מין שבת שבתון גדול אשר לב הילד כולו חרד לקראתו ושאף לקראתו וערג לקראתו בכל נימיו. מפורים ואילך נעשתה נשמת אפי לוהטת ורוחי קצרה מיום ליום יותר. משהגיע שבת הגדול, נדדה שנתי בלילות. אחרי בדיקת החמץ תקפתני כעין קדחת. ולבסוף הנה הוא בא. הנה הפּסח בלילה. הנה הסדר והכוסות והאגדה, הנה המלך והמלכה ובני המלכים, הנה האורחים הרבים, הנה נרות הכסף הנוצצים והמנורה בעלת שבעת הקנים והעששית התלויה באמצע התקרה, הנה הבגדים החדשים והרועשים, הנה העינים הנוצצות והמאירות, הנה הדלת פתוחה והכוס מלאה ואליהו הנביא נכנס והוא רואה ואינו נראה… הוי אל אלהי ישעי וששוני! איה עתה הפּסח הזה? איה עתה תומתי עם ילדותי?

עתה, משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד ומפחד וירא. יודע אני עתה את אשר לא ידעתי אז, ולכן, כשבא הפּסח, אין אני יודע אלא תפלה אחת: רבונו של עולם, מי יתן ועבר כבר עלינו זה בשלום ובחפזון ככל האפשר! האם תלעגו לפחדי? הלא יהודי אני, ולא מפני הפּסח אני ירא, כי אם מפני הפּסחא, לא מפני מעט היין האדום שעלי לשתות, כי אם מפני הבלבול האדום, לא מפני החרות המחוללה שלנו, הבאה עלינו לטובה, כי אם מפני החרות המרובה קצת יותר מדי של אחרים. אין אני יודע חג, שיהיה עלי למעמסה, כמו חג הפסח. ולא לחנם. אין אני יודע חג, אשר הרבה כל-כך להביא עלינו פורעניות ושואה ואסון, כחג הזה. גלות מצרים וגלותנו עתה – ברור לי, כי אותה הגלות שם לא היתה כטפה מן הים כנגד הגלות שאנחנו חיים בה עתה, ואולם בכל אופן הלא באחת טוב היה חלקם שם מחלקנו: פסח לא היה להם עדיין ולא היו צריכים להתירא מפני עלילת דם.

משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד. האם פּוגרום חדש? האם איזה נער חדש יעלם פתאם? האם עלילה חדשה? האם באיזה מרתף או באיזה תנור של יהודי ימצא פתאום איזה חלל חדש, אחרי אשר הובא שמה? רבונו של עולם! גם יהודי זה, היושב ומתגולל עתה באותו הכלא בקיוב, ישב בשנה שעברה בליל הסדר בביתו וחגג את חגו, ועל לבו לא עלה כי בשנה הבאה כעת חיה יאמר עליו כי אוכל-אדם הוא וזה שבתו יהיה בכלא. ואני בעצמי – האם יודע אני את אשר יוכל לקרות ואת אשר יהיה עמי בשנה הבאה לתקופה זו? האם בטוח אני יותר מאותו האמלל? האם אתה הקורא בטוח יותר? אין דבר! יכול אתה לשבת פה ויכול איזה פגר קטן להיות נמצא פתאם בכפר נדח באיזה חבל מעבר לים הכספּי ויכול אתה להוכיח בראיות חותכות כי מימיך לא היית עוד שם או כי לא עזבת עוד מימיך את עירך ואת מקום שבתך, וכל זה לא יועיל לך בשעה שיהיה רצון מלפני המקום לדרוש את הדם מידך. יושב אני ומסב על שלחני בליל החג ביד רמה, חוגג אני את חרותי ואת צאתי מן הגלות, נשען אני על צדי השמאלי לסימן חרות ופותח אני את הדלת לסימן חרות, – ואולם מי יודע אם לא בעד הדלת הפתוחה הזאת יכנס אלי פתאם איזה שוטר עם בני לויתו ובקש בעליתי ובמרתפי ובתנורי ומתחת לתקרה ומצא את אשר יבקש. מי ימנה עתה את מספר היהודים אשר הובלו ככה מן הסדר אל הכלא? מי יודע עוד את מספר הקרבנות אשר דרש ממנו חגנו זה?

מדפדפים אנו בגליונות דברי הימים העתיקים וכשאנו מגיעים לפרק האינקויזיציה עם כל עלילותיה ומוראיה וזועותיה אנו מנידים בראשנו ואין אנו מאמינים. ואולם סוף-סוף הלא נעשו מעשים אלו באותו זמן אנו קוראים לו ימי-הבינים, ולפי-ערך אם נשום אל המעשים הנעשים בתקופת האורה והקולטורה וההמצאות, אין אלו ולא כלום. אבל מה יהיה מקץ איזו מאות שנה, כשהדורות אחרינו ידפדפו פעם בכרוניקות ישנות וימצאו כתוב, כי במאה העשרים, בשנת 1912, באותה שנה שהתעופף אוטוטשקין בשמים באוירופלן, נמצא עוד בני-אדם בארץ ידועה, אשר הסיקו את מוחותיהם בזה, שהעלילו על אנשים חלשים מהם, כי אוכלים הם דם אדם? אמרו מה שתאמרו: הלא שבעתים טוב מזה היה, אלו היו עסוקים באינקויזיציה!

ועתה הנה באים אנשים טובים ועושים עמי חסד: כותבים מחאות כנגד עלילת הדם – ויוצאים ידי חובתם! עושים אותי למין נערה בתולה עם כתב-תעודה. “מעידים אנו בחתימת-ידנו כמאה עדים, כי פלונית בת פלונית לא חטאה.” “מעידים אנו בחתימת-ידנו כמאה עדים, כי אלו ואלו אינם אוכלים דם אדם”. הנה עד כה באנו! הנה הגיע כבוד-האדם בימי האורה והקולטורה וההמצאות עד למדרגה זו, שעליו לבקש לו כתב-תעודה שאין הוא אוכל בשר-אדם לא בפת שחרית ולא בצהרים ולא בערבית!

ואין אני חסר עתה שום דבר, אלא שאעשה לי זכר לטיט!

כשאני מסב היום אל “סדרי”, ממלאות את לבי מחשבות מרות ונוגות מאד. סלחו לי, כי אין אני יכול לשמח את לבכם. למה אכחד מכם את הדבר? אין הפסח בשבילי חג של שמחה.

הנני מוזג את כוסי – ואולם כוס אחת אני מוזג לאיש הנענה והאמלל באשר הוא שם, אשר ישא ויסבול תחתינו כולנו, האחד תחת הרבים.

המשפחה שלנו הולכת ומתרחבת. היהודים, שמספרם על פני כל האדמה היה עד כה עשרת מיליונים, לא יותר ולא פחות אחד, כי כך מלמדת אותנו הסטטיסטיקה, ומה שהסטטיסטיקה מלמדת, זה הלא תורת משה, כידוע – היהודים הללו מספרם מתרבה באחד הימים האחרונים באחד. עתה כבר יש לנו בעולם, בלי עין-הרע, עשרה מיליונים יהודים ואחד. מובן מאליו, כי אותו האחד שנוסף, אינו קטן שנולד רק זה עתה, אלא להפך, מת הוא מן המתים ההגונים, שהלכו לעולמם זה כבר. והמעשה מעשה פשוט. איזה מלומד ספרדי, קונשטנטינה די כורבה שמו, הדפיס זה עתה ספר, שבו הוא מוכיח באלפי ראיות ובעשרת אלפים מופתים, כי כריסטוף קולומבוס, זה האדם שגלה לנו את אמריקה, היה איש יהודי. קולומבוס זה לא היה נקרא כלל קולומבוס אלא קולון, ועיר מולדתו לא היתה כלל גינוא שבאיטליה, אלא העיר הקטנה פונטיודרה שבמדינת גליציה שבספרד. את כל זאת חקר ומצא ויסד המלומד הנזכר על פי החומר הרב, שלקט מתוך הארכיוים שבבתי הנזירים העתיקים שבספרד. ואף גם זאת: לא יום אחד ולא חודש אחד עבד המלומד בדבר ספרו, אלא שלשים שנה רצופות. חזקה על אדם עובד שלשים שנה רצופות, שסוף-סוף יצליח לברוא יהודי. אלא שאין המחבר משים את קולומבוס ליהודי ממש, ורק שהוא משים אותו לנכדו של יהודי. כך הוא מנהג העולם מאז, שרוצים יותר בזקנים ובאבות-אבות, שיהיו אלה יהודים, משיהיו הנכדים עומדים ביהדותם. קולומבוס – לפי חקירותיו של המלומד – היה אחד מבני האנוסים ממשפחה ספרדית-איטלקית מזרע היהודים. מילא, ספרו של המלומד הספרדי הוא ספר נדפס, וכל מה שנדפס, בזה מחויב אדם להאמין. מלבד זה אין החרפה גדולה כלל בשבילנו, שיהיה גם קולומבוס יהודי. מהיכא-תיתי, יהיה גם זה משלנו. אני לכשעצמי תמיד נכון אני לעשות עסק של חילופין ולתת סך של מאה נפשות מן הנפשות היותר מהוללות שלנו, שבראו לנו ש"י עולמות, תחת קולומבוס האחד הזה, שלא נתן לעולם אלא עולם אחד. זוהי מין חולשות מצדי זה מאז. כשאני קורא, למשל, שאיזה מלומד עושה חפירות באדמה באחת החורבות העתיקות ומוצא שם איזה פסל עתיק משרידי הפסלים של איזה יוצר קדמוני, מיד אני חושב בלבי: לא היה הדבר מזיק כלל, אלו תחת הפסל הקדמוני האחד הזה היו לוקחים איזו מאות מן הפסלים החדשים שלנו והיו קוברים את אלה במעמקי תחתיות האדמה. בכל אופן בנוגע להיהודי קולומבוס, החסד האחד והגדול, שנעשה עמו, הוא, שאין הוא חי עוד בתוכנו. עתים רעות מאד היו באות עליו עתה, אלו היה עוד בחיים. פספורט לנסיעה ברוסיה, מכיון שהוא יהודי חוץ, היה עולה לו בקושי גדול. נניח, כי היה נמנה גם הוא בין האמריקנים המוחים והיה מוחה בפרהסיה וברשיון הממשלה הספרדית והאיטלקית כנגד גזרת הפספורטים ברוסיה בשביל היהודים הנכרים, ולא עוד, אלא שהיה אפילו מאים עליה בבטול ברית המסחר שבינה ובין ארצו, אבל סוף-סוף הלא כל זה לא היה מועיל. קולומבוס לא היה רשאי לבוא לרוסיה, ואפילו אם היה לו פה ענין נחוץ מאד, כמו למשל: לגלות שוב איזה עולם חדש. כמו כן היה מוצא יהודי הגון זה מכשולים ידועים על דרכו, כשהיו באים לכבד את זכרו ולהקים לו מצבת זכרון. בתור יהודי או בתור יוצא מחלצי יהודים לא היתה שום ממשלה נאורה נותנת רשיון להקמת מצבה שכזו. ממשלה אשכנזית, למשל, היתה אומרת: עין היינריך היינע. אם לאדם, כזה, שכל העלמות הצהובות שבאשכנז אוהבות אותו כל-כך ומשתמשות בשיריו בתור מוטו במכתבי האהבה שלהן, לא נתתי להקים בכל גבולות ארצי שום מצבה לזכרון, אדם שנעשה לבורא-עולם, בודאי ובודאי שהוא מין מורד ומתפרץ ובודאי ובודאי שאסור לממשלה הגונה לתת לו יד ושם. כמו כן היה היהודי קולומבוס מוצא פורעניות שונות בחייו, אלו היתה הממשלה האמריקנית מתקינה פתאם בארצה מין תחום מושב ליהודים, כעין שעושין בארצות נאורות אחרות, והיהודי קולומבוס לא היה רשאי לגור בארצו שלו, באותה ארץ שגלה, בכל מקום שהיה רוצה. רק חסד של אמת עשה הקדוש ברוך הוא עם היהודי קולומבוס, שלא נתן אותו לחיות עד כה ולראות בעיניו את כל אלה!

בעצם אין קולומבוס כלל היהודי האחד, שנוסף לנו על משפחתנו בעת האחרונה, והמספר של עשרת מיליונים ואחד אינו מדויק לגמרי. באמת עולה המספר עתה לעשרה מיליונים ושנים או גם לעשרת מיליונים ושלשה. כי לפני שנה או שנתים בקשו וחקרו ומצאו, שגם שקספיר היה איש יהודי, וכן בקשו וחקרו ומצאו, שגם הממציא את האוירופלן הראשון היה יהודי: איזה אינז’ינר, ששמו דוד שורץ. מילא בנוגע לאיזה ספרן, לאותו שקספיר, אין הדבר נורא כל-כך. הממשלות הנאורות תבאנה לידי החלטה, לאסור להקים לו מצבת זכרון, כנהוג, והתיאטרונות של הממשלה לא יקבלו שום דרמה מאת הדרמטיקן היהודי הזה, בכדי להעלות אותה על הבמות שלהם, ובזה יושם קץ לאותו האינצידנט הקטן שאינו נעים. אבל האוירופלן, שממציאו הוא דוקא יהודי, דבר זה יכול להביא אדם הגון ומחונן עד כדי התרגזות עצבים. אוירופלן הוא כלי, שתעודתו העיקרית היא להשתמש בו לצרכי מלחמה, ולשתף אדם מישראל לסודות המלחמות, במקום שרק האופיצירים האצילים עם הדם הכחול שבגידיהם עומדים, דבר זה אינו נעים באמת. ומה גם כי כבר נתנו את כל הגדולה והתפארת להגרף צפלין שלהם, ופתאם הנה זה נגלה הסוד מן החדר, כי הגרף הנכבד והמכובד הזה קנה את כל ההמצאה עם כל רשימותיה וזכיותיה מאת אלמנתו של היהודי הממציא שורץ. דבר זה אינו נעים באמת. להמציא את המוצא מכבר – מלאכה זו אינה כבדה ביותר, להיות נעשה לאדם מהולל על ידי אמצעי שכזה – מלאכה זו אינה כבדה ביותר. מלאכה כזו הייתי יכול גם אני לעשותה. אבל איך שיהיה: האוירופלן נעשה להמצאה יהודית. מובן מאליו: החרפה אינה גדולה כל-כך. היהודי התלוי באויר תחת השמים בטוח לנפשו תמיד יותר משהוא בטוח בהיותו על פני האדמה…

ורק שמחשבות קודרות ומרות תוקפות אותי בזכרי את כל אלה. אמת, קולומבוס נעשה ליהודי, שקספיר נעשה ליהודי, ממציא האוירופלן נעשה ליהודי. האם עתה לכל-הפחות יבואו ויחליקו לנו בידיהם על קדקד ראשנו ויאמרו: חייב אדם לכבד בלבו אומה, שיש בכחה להוציא מקרבה גאונים-ענקים שכאלה? האם עתה לכל-הפחות יבואו סוף-סוף לידי השקפה, כי גזע, שיש בכחו לתת לעולם מתנות כאלה, מן החובה הוא לחלוק לו כבוד בכל מקום שהוא ובכל פנה שהוא פונה ולהיות כל השערים פתוחים לפניו? ירא אנכי כי יהיה להפך. ירא אנכי, כי איזה פקיד היושב באיזה מיניסטריום יבוא לידי ההשקפה הפשוטה והקרובה כל-כך, כי היהודים מביאים סכנה לעולם, מכיון שהם עושים. אקספלואטציה בכל הגלוים החדשים ובכל ספרות-העולם ומכל ההמצאות החדשות ודוחקים בזה את רגלי כל ה“עיקריים”, ובשביל כך מן הראוי הוא להתקין בשבילם הגבלות חדשות. ועוד יותר מזה אני חושש לכבודם של אותו קולומבוס ואותו שקספיר ושווארץ ממציא האוירופלן בעצמם. לא – לא אנחנו נעשה מכובדים יותר בגללם, אלא להפך, הם יעשו בזוים ונרדפים בגללנו. מחר תבוא איזו “זמשטשינה” ויתר העדה היפה ותתחיל להוכיח, כי אותו קולומבוס הביא את הרעה היותר גדולה לעולם, על ידי מה שערער את כל היסודות הישנים, שעליהם נוסדה כל ממשלה הגונה, וברא מדינת מקלט לכל פליטי אדם. מלבד זה הלא הדבר ברור, כי רק אדם מישראל היה יכול לכונן ארץ עם חרות שכזו, הדומה כמעט לריבולוציה. ובנוגע לשקספיר אין כדאי כלל להוכיח את המוכח מכבר, שאין זה אלא דרמטיקן בלי שום כשרון כלל, ואין להבין כלל איך נתנו בני האדם להוליך את עצמם שולל במשך כמה מאות שנים על ידי אדם שכזה. חוץ מזה ברור הוא, כי אין הוא אלא יהודי פשוט עם אינסטינקטים יהודים ולא היתה לו שום כונה אלא לעשות איזה עסק. כמו כן ברור הוא למדי, שהמונולוג שלו הידוע “היה או לא היה” אינו אלא מאמר של ריקלמה. אגב אינו קשה יותר מדי להוכיח גם את זה, שכל אותן הרציחות, שספריו מלאים אותן, אינן אלא רציחות דתיות, ורק מן הצורך הוא, שאיש כליוטוסטנסקי יכתוב את הפירוש לספרי שקספיר. ומה שנוגע לממציא האוירופלן – באדם שכזה אין מדברים כלל. להפקיע את היהודים משעבודם לחוקי הארץ חפץ ולתת להם תחום מושב חדש במקום שאין שם שום שלטון, ועוד ועוד.

לא, כבוד בגלל אותם היהודים החדשים, שנוספו על מחננו, לא ננחל, ורק להפך, כל נגע וכל פגע וכל תקלה יתלו בהם, ברור בעיני: אלו היה בא איזה מגלה וגלה לעולם, כי פקיד פלוני בן פלוני, האומר להנהיג הגבלות חדשות בשביל היהודים, בעצמו הוא יהודי, מיד היה גז ואובד מן ההגבלות הללו כל החן המיוחד שלהן והעולם היה מוצא פתאם. כי לא נבראו כל הגזרות הללו אלא לשם איזו אקספלואטציה.

בן קטן יש לי. כחולות העינים אשר לו וחולמות ועמוקות הן, עמוקות. עולם שלם, מלא-תעלומות, שקוע בעינים האלה. אם רק יביט בי, זה נערי משוש לבי, והיה כל העולם מסביב לי לשאלה אחת וגדולה. העינים שואלות תמיד. תמיד יש להן מה לדבר. ויש כי נערי זה וזהבי לא יסתפק בזה אשר עיניו תשאלנה, והוא נוטל לו לעזרה גם את שפתותיו המתוקות ושואל בדברים. הוי אלי, מה נפלאות השאלות אשר לבני זה הקטן!

את הכל, את הכל הוא חפץ לדעת. אוי, עד כמה יכול הייתי לנשק את כל אחת מעצמותיו חלף שאלותיו הנחמדות והנבערות פתאם והוא רוצה לדעת את אשר היה קודם שנולד. ורוצה הוא לדעת דוקא, על מה תלוים השמים אשר ממעל, וכיצד הולך הטרמוי ומדוע נקרא חברו בשם סטש, ומי הוא אלהים, ומדוע מתוק הצוקר ומדוע כותב אביו בדיו שחורה, ואם יולד אדם שב, ומדוע נעשה אדם שב. את הכל, את הכל הוא חפץ לדעת. ויש גם אשר יבוא פתאם בשאלתו: איך זה נולד האדם הראשון? ורגע אחרי זה: לאיזו תכלית נבראו אנשי הצבא? ופתאם: למה זה יש לו לאדם גדול זקן? ילד נבער עם שאלות נבערות! אבל יש כי יבוא והשאלה אשר בפיו שאלה עמוקה. למשל: כל דבר נקנה בכסף – אבל כשהמטבע הראשונה יצאה מבית-המלאכה, במה קנו את זו וכיצד נתגלגלה זו לתוך חברת האדם וכסף הן לא היה עדיין לקנותה? ואחרי כן: היהודי החנוני המוכר חלות-לחם בחנותו אשר בשער הבית הלא יש לו כבר חלות-לחם לאכול, ומדוע זה יעסוק זה במשא-ומתן? ומקץ רגע הוא מסתגל בקדקד ראשי, במקום אשר שערותי כבר החלו נושרות מעט יותר מדי, והוא שואל בתמימותו: למה זה נעשה קדקד ראש אבי “יחף”?

מה מתוקים כל מיני “מדוע” אלה אשר לו! יש אשר יביאו את האדם לתוך מבוכה נעימה. יש אשר תוריד לארץ עיניך מרוב כלמה ומרוב חרפה בפני עצמך. יש אשר לבך יתכוץ בך רגע ויכאב לך לשמע הדברים. יש אשר עצה לא תהיה לך, ועליך לענות בשפה רפה: כשתזקין וידעת…

ובתוך גרונך נבלע בדרך זה בתוך כדי דבורך ומחניק לך! כי אתה בלבך הלא ידעת, אשר גם כשיזקין לא ידע. אני בעצמי הן לא ידעתי, ואני הלא כבר הזקנתי…

הוי כל מיני “מדוע” אלה, אשר פרי בטנך שואל אותם ואתה אין לך תשובות עליהם! את דמך הם מקפיאים בתוך גידיך וזקנה הם מביאים עליך בטרם מועד וחמלה הם שופכים בך על פרי בטנך וגועל הם מוסכים בקרבך להיותך לך לזרא בעצמך, ויש כי נפשך תחשק פתאם, אשר מחה ימחה כל היקום וכל החיה וכל אדם מעל פני האדמה – ואתה תשכח!

הנה קול פעמון נשמע מעבר הדלת ואיש יהודי נכנס. מסתכל אנכי בו – והלב מתפעם למראהו. אין לי צורך כלל לשאל. מפליטי קיוב הוא, אשר גרשו פתאם באחד הלילות בשעת “ציד”. לאחר שעה קלה נפטר היהודי הלז והולך – ובני הקטן פונה לו למלאכתו החביבה:

– מדוע זה גרשו את היהודי הלז מקיוב?

הוי ילד נבער! זה לי עשרות שנים אשר אני בעצמי שואל “מדוע” זה ולא אדע – ואותך אשיב דבר.

– יען, אני עונה, יען כי אדם הוא, אשר אין לו הזכות לגור שם באותה עיר.

– מדוע אין לאדם זכות לגור שם באותה עיר?

– יען, אני עונה, יען כי זכות לגור שם בעיר הזאת יש רק למי שאינו יהודי, ואולם לא למי שהוא יהודי…

– מדוע זה יש הזכות רק למי שאינו יהודי ולא גם למי שהוא יהודי?

– יען, אני אומר, יען – ואני מרגיש כי זעה קרה מכסה את כל בשרי ואני מתבלבל מרגע לרגע יותר

– יען כי יהודי הוא יהודי…

– מדוע יהודי הוא יהודי?

– יען – – – ראשי הולך וסובב עלי כגלגל. ופתאם אני אומר: – דום, בני! לכשתזקין, תדע! –

ממחרת לאותו יום ואביו-זקנו של בני, זה חביבו שלו, נוסע לפּטרבורג לשם עסקיו. לקח עמו את עבד-ביתו, את מיטקא. מובן מאליו, כי מיד, אחרי שנים שלשה ימים, והוא שולח משם, וכמעט שלא שולח בתור אסיר – ורק את מיטקא הותירו. הילד הקטן שמע איזו שמועה על-דבר הנעשה, ומוחו כבר החל לעבוד את מלאכתו:

– מדוע שלחו את אבי-זקני מפּטרבורג ומדוע הותירו את מיטקא?

– יען כי אביך-זקנך אין לו רשות ויען כי מיטקא יש לו רשות.

– מדוע זה אין לו לאבי-זקני רשות ומדוע זה יש רשות למיטקא?

– יען כי אביך-זקנך הוא יהודי, יען כי מיטקא אינו יהודי.

– אבל אבי-זקני הלא הוא אבי-זקני, ומיטקא הלא אינו אלה מיטקא?…

אלו היה בור פתוח לנגד עיני, הייתי יורד בו מחרפה. נכלמתי מפני עצמי ובשרי.

– אביך-זקנך, אמרתי, אמת היא, הוא אביך-זקנך, ואולם מיטקא הוא סוף-סוף מיטקא…

נערי הקטן נאלם פתאם. ואולם עיניו התכסו אד והוא החל לחקור ולחלום ולבקש.

עוד ימים אחדים. מחיק איזו אם יהודית לקחו את ילדיה וישלחו אותם אל מחוץ למקום מגוריה; האם היתה לה זכות ישיבה באותו מקום, ואולם הילדים לא היתה להם אותה זכות. היו איזו טענות ומענות בין השלטון שבעיר ובין המיניסטריום על-דבר אותם הילדים. הובא הדבר גם עד לפני הסינאט. ואולם המיניסטר לא חפץ לחכות, ויצוה כי בין כך וכך יוקחו הילדים מעל גבי סינר אמם בחוזק יד וישולחו…

ונערי שלי שואל. שואל הוא בלי קץ. חפץ הוא לדעת מדוע. מעשה הילדים המשולחים. כפי שאני רואה, סכסך את כל מוחו. ילדים לקוחים בחוזק יד מחיק אמם ונשלחים לבדם לארץ נכריה ואמם נשארת. הדמעות חונקות לו בגרונו. מדוע? מדוע?

לכשתזקין, אז תדע!

ולכשיזקין – האם ידע דבר זה וטעמו?

ואחרי כן עוד מעשה. החולירה התפרצה. באים רופאים יהודים וחפצים להציל, לרפא, להושיע – ואינם מניחים להם. מדוע? מדוע?

ואני עונה אותו לפי שעה: יען – יען ואני בעצמי הולך ומתבלבל בדברי מרגע לרגע יותר.

רבונו של עולם! מה להם פּה ולבר-בטני זה האמלל? מדוע הם מרעילים לי את הנשמה הטהורה והזכה הזאת? מדוע הם נוטלים לעיני את הלב הרך והנחמד הזה והם מעקמים אותו עלי ונותנים בו מומים לעולמים?

הוי למיני “מדוע” אלה אשר בנך קטנך שואל אותם לך ואתה אין לך מה להשיב עליהם! את דמך הם מקפיאים בך בתוך גידיך, את שערותיך הם מהפכים לבנות בטרם מעוד, חמלה תוקפת בך על פרי בטנך ועל עתידותיו, גועל עולה בך להיותך לזרא לך בעצמך מפני חייך המגאלים. ופתאם והנה נפשך תחשק תשוקה גדולה אשר מחוה ימחה כל היקום מעל פני האדמה עם כל החיה ועם כל האדם – למען תשכח!

לפני ירחים אחדים היה הדבר, למועד חג הפסח. נער קטן יש לי, ילד בן שבע או שמונה, ואוהב נערי זה מאד את אכילת המצה. את כל אשר לו יתן בעד פרוסת מצה. פעם אחת אחרי סעודת הצהרים נגש אלי פתאם בני זה, חרד כולו ונפעם כולו ואמלל, ונתן בי את עיניו הכחולות המבקשות עזרה, עד שלבי התכוץ בקרבי למראה. סוד חדש מסודות החיים הגדולים הגיע היום פתאם עד לאזנו. מצה לא יאכל עוד לנצח. ה“גויה” שלנו, שפחה זו שיש לנו בבית, ספרה לו רק זה עתה, בשעה שהאכילה אותו, מעשה מבהיל ונורא מאד. היהודים, אמרה, נוטלים דם ילד נוצרי ונותנים לתוך הבצק, שהם אופים ממנו מצות. ועתה הנה זה בא אלי הנער, כמו כלב אלם שיכאב לו והוא אינו יודע להגיד, ומביט בי התחנונים שאושיע לו…

אלו קבר היה פתוח לנגד עיני באותה שעה!

רבונו של עולם מה אשיב לבני? הכבר עתה, בעודו רך כל-כך, אברר לו מה עולם זה סובב אותנו ומה בריות אלה הנקראות בני אדם? האפשר שכבר עתה אברר לו מה זאת “חבריא” ומה “חבריא” כזאת יש בכחה לעשות לפעמים לטובת אותו הענין שהם קוראים לו “פוליטיקה” או לטובת סתם עסק ששכרו בצדו? או אפשר שאגיד לו, כי אותו השקר הנורא עצמו, שעתה הם טופלים אותו עלינו, טפלו לפנים אחרים עליהם, ואז באו ילדיהם הם לאבותיהם הם ולאמותיהם הם, והביטו אליהם בעינים חרדות, אמללים כלם ומבקשי ישועה, והאבות האלה והאמות האלה עמדו אז גם הם חדלי כח וחדלי עצה, כמוני עתה, כנגד אותו ה“בלבול” הנורא, שרק איזה שטן יכול לבדות אותו?… הוי, שמים! אלו לכל-הפחות היתה לי נחמה זו, שבין העומדים בראש, העושים פוליטיקה זו, יש לפחות אחד, אשר יאמין, איש מוכה בסנורים, אשר באמת ובתמים הוא מאמין במה שהוא מדבר והוא נוכח בלבו כי יש בפועל בעולם איש יהודי האוכל דם ילדים. איש כזה, איך שיהיה, הייתי יכול גם לכבד עוד בלבי. איש אמלל ומוכה אלהים, השונה ותועה! אבל אם ירגיש איש, עד כמה כל הדבר הזה אינו להם אלא קומידיה; אם יבין איש, עד כמה האנשים האלה, בהיותם בינם לבין עצמם, שוחקים בקול ומספרים איש לאחיו את הגדולות והנפלאות ואיך עלתה להם ה“חכמה” שלהם בפעם הזאת; (אם יזכור איש) מי היו האנשים, אשר לטובת קצת “פוליטיקה” של מפלגה היה כשר בעיניהם גם זה, להגות מן המסלה אנשים שעמדו בראשה של מפלגה שניה ולהעביר אותם בסתר מן העולם; אם יעלה איש על לבו, עד כמה שפלים אנשים, שלטובת קצת “פוליטיקה” אינם נרתעים לאחור אפילו מלהרוג בעצם ידם ילד מקרבם עצמם, ובלבד שתהא להם על ידי זה היכולת לבוא בעלילה על אחרים; אם יזכור איש, כי דוקא האנשים האלה הם הם העושים את עצמם עתה תמימים פתאם ומעמידים את פניהם כאלו באו לבקש רק את היושר וכאלו אין להם בכל מעשיהם עתה שום פניה אחרת אלא להנקם נקמת דם נקי אשר נשפך – אם ישים איש את כל אלה אל לבו, אז יש אשר יקרש הדם בכל גידיו והעולם מסביב יעשה צר לו כל-כך! וזוהי מה שקוראים אנושיות? ובקרב אנושיות זו אנחנו חיים ואוכלים את לחמנו ושואפים את אוירנו ומגדלים את בנינו? ואף אין בקרב כל אלה אחד, רק אחד, שפניו יתאדמו?

ורגש של גועל באין-סוף ובאין-גבול תוקף אותי. איה הקולטורה שלנו? איה ההתקדמות? איה כל נפלאות הציולוזציה, שעליהן אנחנו המודרנים גאים כל-כך? הנה זה בא אדם ועולל עלילה על אדם, הנה זה הורג אדם נפש ילד אך ורק בכדי שתהא היכולת לבוא בעלילה על אומה שלמה, הנה זה גדולה סכלותן של הבריות כל-כך, שאפילו מעשה-בבא נבער כזה נעשה לסחורה ומוצא את הקונים שלו, הנה זה קמה מהומה, הנה זה חיים בני-אדם במוראות ובפחדים ימים ולילות, הנה זה נוטלים מעשה-בבא נבער זה ומעמידים פנים כאלו חוקרים בו מעינים בו בכובד-ראש ומכניסים על אדותיו שאלות לבתי-המחוקקים ועושים כאלו פונים אל המלאכה לשאת וליתן על-דבר הענין באמת ובתמים ובגבית עדים ובחקירה ודרישה ובקמטים על גבי המצח, ואפילו צחוק קל לא יעבור על שפתי איש מן האנשים האלה בשעה שכל המעשים האלה נעשים.

רבונו של עולם, היכן אנו בעולם? מה יהיה סוף כל זה? וביחוד אין אני יכול להבין, בשעה שאני רואה, עד כמה כבר גדול שויון-הרוח שלנו וכל הרגשתנו נעשתה קהה. קוראים אנחנו יום יום את הטלגרמות ואין אנו מתרגשים עוד כלל. אוכלים אנו אחר-כך את הביפשטקסים שלנו, לובשים אנו את כלי הלובן שלנו מן המובחר ועם הצוארונים הזקופים והמוקשים שלנו, הולכים אנו לבתי התיאטריות למחזה ל“אלמנה העליזה” עם מסאל ולמחזה “קווא וואדיס” עם באטיסטיני ואני מתענגים על פרי הקולטורה שלנו עם כל המצאותיה היפות והמועילות. בשנים קדמוניות היו עושים לנו בלבול והיו הורגים אותנו כנגד נר של חלב שמחירו פרוטה – ועתה עושים לנו דבר זה כנגד מנורה אלקטרית; בשנים קדמוניות, כשהיה להם צורך להתלקט לצרכי שמחה כזו, היו באים בסוסים ובעגלה בתכלית הפשטות – ועתה כשהם באים, הם באים בקיטור או באבטומוביל; בשנים קדמוניות היה העולם מקבל ידיעה כזו על-ידי שליח מיוחד או מקץ שבועות וירחים – ועתה אנו מקבלים את ידיעותינו במהירות נפלאה ולא באופן אחר אלא על ידי הטלגרף או על ידי הטלפון. הלא יש לנו עתה, ברוך השם המצאות מועילות! ואולם, ראו, האדים לא יאדימו פנינו והכלם לא נכלם ובני-אדם מקולטרים הננו עם כל זה! מה בצע באיזו עלילה על היהודים, שלוקחים להם כפעם בפעם איזה “שקץ” קטן ושוחטים להם? מה בצע בזה, שבאו אנשים גם עד לידי עצת-שטן מסוכנה זו, לומר, שלא חלילה היהודים כלם אשמים בזה, אלא שיש בקרבם רק איזו “כת”, וחסידים שמה, והם הם האוכלים קצת בשר של אדם? מה בצע בזה, שבאו אנשים עד לידי כך, להכניס על כל זה שאלות גם אל הדומה ולהתפלל על כל זה ולעשות שקלות וטריות ולהוכיח, כביכול, אם כשר הדבר ואם טרפה ולהושיב על כל זה גם “קומיסיה”?

ורגש של גועל תוקף אותי, כשאני מעלה על לבי את זכרון ה“עסקנים” שלנו! הוי אלהים גדולים, מה משפט היצורים האלה? סוד הם ממתיקים, עצות הם מבקשים, החלטות הם מחליטים ונאומים הם נואמים – והדבר האחד, שהיה עליהם לעשות, לא עשו. תחת להיות למאשימים, חכו עד שבאו והאשימו אותם, באופן שעתה עליהם החובה להצטדק. איפה היו ברגע הראשון? מדוע לא באו הם והכניסו “שאלה” לתוך הדומה ומדוע לא הקדימו ונטלו הם את המקום הזה לתוך רשותם? “שאלה” כזו, כפי שאני מציר אותה לי, היתה עושה רשם אחר לגמרי! הלא ידעתם את הנוסח:

“האם יודע המיניסטר כי יש ברוסיה עדה של חוליגנים, שתחת מסוה של פוליטיקה ושל הצלת הארץ יש להם אותה החוצפה האסורה, לעולל עלילה זו, שגם בימי הבינים היו בני-אדם מורידים לארץ עיניהם כשהיו מזכירים את כל זאת, מה הוא חושב לעשות כנגדה? – האם יודע המיניסטר כי עלילה זו אסורה גם מטעם הקיסר וגם מטעם הכנסיה? ואם המיניסטר יודע את כל זאת מה הוא חושב לעשות, בכדי לעצור בעד הפושעים? – האם יודע המיניסטר, כי עדת פושעים זאת המדברת עתה על-דבר ילד, שהיהודים, כביכול, רצחו אותו, היא היא אותה העדה עצמה, שבפועל הרגה ילדים יהודים למאות באופן היותר אכזרי? ואם המיניסטר יודע את כל זאת, מה הוא אומר לעשות עתה? – האם יודע המיניסטר, כי העדה החטאה והרשעה הזאת, היא היא המשליכה במעשיה שקוצים על ארצנו ועושה אותה לקלס ולחרפה בעיני כל העולם הנאור ונותנת אותה לדראון להיות ולהחשב כמו ארץ של פראים? ואם יודע המיניסטר את כל זאת, מה הם האמצעים, שבם אומר להחזיק, בכדי לבער את הרעה?” – שאלה כזו היתה עושה רשם אחר לגמרי!

ואולם עתה, בני, בני העני, מה יש לי להשיב לך, כשאתה בורח מפני השפחה ובא אלי לבקש עזר ממני?…

כשקראתי לפני ימים אחדים בעתונים את הידיעה המפליאה קצת, כי החליטו לתת בפינלנדיה את כל הזכיות האזרחיות לאומה החשובה והמצוינת של הצוענים, תחת אשר לאומה הפחותה של היהודים,המפורסמה כל-כך לגנאי בדברי הימים,לא יתנו הזכיות ההן, הבינותי מיד, כי יש דברים בגו. חזקה על שופטים נאמנים וישרי לב, כאותם הממונים על נתינת הזכיות, שלא יעשו חלילה עול במשפט. בלי ספק, אמרתי בלבי, עינו הרבה בענין זה, חקרו הרבה ודרשו הרבה, בדקו וחזרו ובדקו, ולבסוף מצאו, כי האומה הנכבדה מאד של הצוענים ראויה וכדאית לאותה איצטלא, ואותה האומה השניה, האומה של היהודים, אינה ראויה ואינה כדאית לה. את מהלך הענין אני מציר לי באותה צורה, שאנו רגילים לראותה אצלנו בשעת העמידה לעבודת הצבא, כשבני הנעורים נכנסים לבחינה ובודקין אותם, אם מוכשרים הם לעבודה זו ואם לא.

קודם שהחליטו בדבר הזכיות, הכניסו בלי ספק את הצוענים ואת היהודים לבחינה, לבחון אותם עד כמה גדולה מדת הקולטורה שלהם, ומצאו כי הקולטורה של הצוענים היא קולטורה שלמה, מלאה וגדושה, לא תחסר המדה, תחת אשר הקולטורה של היהודים חסרה, למשל, זרת וחצי עד כדי המדה הראויה. כיצד מודדים דבר כזה – אתם שואלים? בלי ספק כך: לוקחים, למשל, סוס ומעמידים אותו בארוה, קשור בחבל עב אל הכתל, ומביאים שני באי-כח של שתי האומות, אחד צועני ואחד יהודי. על-פי רוב רואים אחרי כן דבר כזה: כשעוזב היהודי את המקום הזה, הסוס עדיין עומד כשעמד, ורק כשפונה הצועני רגע אחד כה וכה, והנה נעלם הסוס פתאם ואיש לא ידע איה הוא – ואז מבינים תיכף-מי עומד במדרגות הקולטורה גבוה ממי. או כך: מניחים מחבת נחשת במקום סתר בבית המבשלות ומכניסים לרגע אחד לתוך חדר זה שני אנשים, אחד צועני ואחד יהודי. תוצאות הבחינה הזאת הן על-פי רוב מפתיעות מאד: כשיוצא אותו היהודי מן החדר, עומדת המחבת באותו המקום הנסתר כשעמדה, ורק כששוהה הצועני בחדר זה, ואפילו אם רק רגע אחד, והנה כבר נעלמה המחבת ואיננה עוד. או גם כך: מניחים על איזה שלחן מורה-שעות קטן, של זהב או של כסף, ונותנים לאיש יהודי לעבור על פניו, ובאותה שעה תולים את מורה-השעות העירוני הגדול על גבי מגדל בית-המועצה שבעיר ומניחים לאיש צועני לעבור שם, והנה פלא: מורה-השעות הקטן שעל גבי השלחן נשאר מונח על גבי השלחן כשהיה, ומורה-השעות העירוני הגדול שעל גבי מגדל בית-המועצה נעלם בן-רגע – ואז מתאספים תיכף אותם החכמים, הממונים על מתן הזכיות, כותבים פרוטוקול על הגבורות והנפלאות שתצטין בהן האומה הצוענית, חותמים בגושפנקא, ומיד הם הולכים ונותנים את כל הזכיות האזרחיות לאומה זו, תחת אשר שוללים מן האומה היהודית את מעט הזכיות אשר עוד נותרו להם לפליטה משכבר.

כשקראתי בעתונים אותה הידיעה המפליאה, שנותנים לצוענים את כל הזכיות האזרחיות ומפקיעים מן הזכיות את היהודים, אמרתי בלבי: מוכרח אני עתה ללמוד קצת את ההיסטוריה של הצוענים, ולהבדיל, גם את ההיסטוריה של היהודים, בכדי שאדע, במה זכו אלה לגדולה ובמה הרשיעו אלה. ידיעת ההיסטוריה – זהו הצד הרפה שבי. ידיעתי במקצוע זה קלושה מאד, ולא רק במקצוע זה, אלא בכל מקצוע שיש לו איזה יחס אל המדעים (עין מה שכתב עלי בנידון זה בעת האחרונה ידידי הנחמד יוסף קלוזנר, הפקח הגדול, בלי עין-הרע, כידוע). מילא, ההיסטוריה של הצוענים ידועה לכל תינוק של בית-רבו, מתגוללת היא בראש חוצות, פרושה היא כשמלה, כל יד ממשמשת בה, והכל יודעים מה עשתה אומה זו בשביל הקולטורה של העולם כלו ובשביל טובת האנושיות בכלל, ולכן אם רק אשלח את ידי, אמצא את התורה הזאת על נקלה. ואולם קשה מזו למוד ההיסטוריה היהודית. אומה זו, שאין איש יודע כמעט את שמה, והיא שקועה באיזו פנה נדחת ונשכחה, שאין איש יודע איה היא, הלא גם תורתה מונחת באיזו קרן זוית בתוך גל של אבק באיזו ביבליוטיקה עזובה, ואין איש אשר ראה אותה או אשר שמע את שמעה, ולכן אם אבוא ללמוד היסטוריה של אומה זו, עלי יהיה לבקש הרבה, עד שאמצא בעמל רב את הספר ואקח ממנו מעט תורה על דבר היהודים ועל דברי הימים שלהם. בקצור: אותו הספר – אומרים, ששמו הוא תנ"ך – הוא יקר במציאות מאד. ואולם אין לך דבר העומד בפני הרצון.אם החלטתי פעם ללמוד את ההיסטוריה של הצוענים ושל היהודים, אלמוד.

ראשית פניתי לי אל ההיסטוריה של הצוענים. לקחתי לי את ספרו של אוגוסט פוט “הצוענים”, את ספרו של טשארלס לילאנד “על הצוענים”, את ספרו של פרידריך שוויקרט “על דבר הצוענים” והחלותי ללמוד בהם על הסדר – ועיני נפקחו פתאם לראות את האור הגנוז אשר בתולדות האומה המצוינת ההיא. רבונו של עולם, איזו קולטורה! איזו השכלה גבוהה! איזו ברכה נפלאה לכל העולם כלו! לא אדבר כלל על הכשרון העיקרי של אומה זו, על הגנבה, שהביאו אותו כמעט עד לידי שלמות; הן סוף-סוף לא יחידים הם עוד במקצוע זה ויש גם עמים אחרים, שכבר התחילו להתחרות עמהם במלאכה זו. כמו כן לא אדבר על הנביאים הרבים שהקימו ועל הנביאות הרבות שיצאו מהם, עד כי יום יום יכולים אנחנו לראות נביא כזה או נביאה כזו באים לתוך בתינו ומבקשים, כי נושיט להם את כף היד, והם חוזים בשרטוטי כף ידנו ומגידים לנו עתידות, או לוקחים כרטיסים ומסתכלים בהם ומנבאים לנו את אשר יהיה ומגידים לנו גם את אשר היה, וכל זה רק בשכר אגורה אחת; הן סוף-סוף גם במקצוע זה אינם עוד יחידים, וכל רמאי וכל נוכל מחזיר על הפתחים בא ומתחרה עמהם. לא אדבר גם כן על טהרת המשפחה שבאומה זו, עד שאב מזדוג עם בתו ואח עם אחותו הם מן הדברים היותר פחותים; הן סוף-סוף גם במקצוע זה כבר מצאו להם מחקים, שכבר עלו עליהם. לא הפרטים האלה הם העיקר בהיסטוריה זו: העיקר הוא סוף-סוף אותה השלשלת הארוכה, שלשלת הזהב של חיי מוסר, שלא נפסקה אף לרגע אחד אצל אומה זו מתחלתה ועד סופה מאז שהתחילה את קיומה בהודו ועד שבאה להתגורר בערבות מדינות הדוני. העיקר הוא אותה השקפת-עולם הטהורה, ההשקפה על הצדק ועל הישר, שעוברת כפתיל חוט אדום אם כל דפי ההיסטוריה שלה והיתה לנחלה לעולם כלו ולאור גוים רבים' אם נזכור, למשל, את דרכי החנוך שבאומה זו, אז נפול, פשוט, על ברכינו מרוב רגשי כבוד. כשהתינוק מוטל עוד בחיק אמו ומוצץ את השד האחד, מתחיל האב לחנך אותו ומלמדו לחלוב בתוך כדי יניקה את החלב מתוך השד השני לתוך כד קטנה, בכדי להתרגל בגנבה. כשהוא בן חמש, אביו מביאו לתוך ארוה של סוסים ומרגילו למשוך אחריו בהעלם אחד סיח קטן. כשמגיע לשנתו הי“ג ולא הביא עוד מן היריד אשר ביום השוק צמד סוסים, שנים שלשה כיסים ממולאים כסף, שנים שלשה מורי-שעות וי”ב מחבות נחשת, לוקים אותו בשוט ומגרשים אותו מן הבית – וכן עוד ועוד. אם לא בפני אומה כזאת נכרע על ברך מרוב רגשי כבוד, אין אני יודע עוד איזו אומה בעולם ראויה לכבוד.

אבל עד כמה שונה מזו עוד כמה דלה ההיסטוריה היהודית! אומה זו של היהודים לא נתנה לעולם כלום חוץ מאיזו תורה, שלא השפיעה כמעט שום השפעה על מהלך העולם, וחוץ מאיזו חוזים ונביאים, כמו למשל איזה ישעיהו ואיזה ירמיהו ועוד אחרים כמוהם, שלא עשו שום רשם ולא השאירו שום זכר, וחוץ מאיזו השקפת-עולם דלה ומדולדלה, שלא עשתה שום שנוי בהליכות הקולטורה העולמית – הכל כידוע. האם אפוא נוכל להתפלא, אם אל אומה כזו אין איש שם את לבו ואינם נותנים לה אותן הזכיות שנותנים לאחרים, ולא עוד, אלא שנוטלים ממנה גם את המעט אשר עוד נותר לה לפליטה משכבר?

כשהייתי עסוק בלמוד ההיסטוריה היהודית והייתי כפוף על אותו הספר הקטן, ששמו תנ"ך, החלותי לבדוק בכל חוריו וסדקיו, אפשר שאמצא שם סוף-סוף איזה דבר, אשר ממנו נוכל ללמד זכות כל-שהיא על האומה כולה, שלא יביטו עוד עליה כמו על עדת פראים. מצאתי, למשל, כי תהלה-לאל היה גם לאומה זו איזה עכן, שמעל בחרם וגנב אדרת שנער אחת ולשון זהב אחת, כשהיתה לו הזדמנות טובה והשעה היתה שעת הכשר, ובאיש כזה הן תוכל להתפאר בשעת הדחק כל האומה כולה לעיני הגוים; מצאתי גם כן, כי איזו רחל גנבה מיני תרפים ותשימם בכר הגמל אשר לה, וגם שכר מעשה כזה הן אין לקפח כלל; כמו כן מצאתי, כי איזה יונתן שלח את מטהו לתוך יערת הדבש ואכל מן הדבש הזה כמתגנב, ובשעת הדחק הן גם מעשה זה הוא מעשה רב – אבל מה כל הקטנות האלה, אם נשוה אותן אל כל הגדולות והנפלאות שעשתה אומה זו של הצוענים? בשביל קטנות כאלה אין אומות העולם נותנות זכיות אזרחים לשום אומה, ומה גם אם היא אומה, שיש לה עבר נורא כזה, עבר של תורת משה עם נביאים ועם חוזים ועם השקפת-עולם על הצדק הנצחי, כאותה אומה של היהודים!

אמרו מה שתאמרו, ואולם דבר אחד הלא ברור: השקפת העולם של האומה הצוענית, תורת המוסר והצדק שלה, דרכי חייה ומעשיה והתנהגותה, כל אלה קרובים ללב בני דורנו ולרוחם שבע ושבעים פעמים יותר מתורתם של היהודים ומהשקפתם על העולם. היהודים וכל תכונת רוחם עומדים סוף-סוף כמו מחאה חיה כנגד כל הרעות המושלות עתה בחוגי אומות מקולטרות, ולא עוד, אלא שהם סותרים את הדעות האלה יום יום והם מפריעים בעד סדר העולם החדש ומזיקים לו, ואין עצה אלא להגותם מן המסלה.

ואתם באים ושואלים, כי זכיות אזרחיות תהיינה נתונות ליהודים ולא לצוענים?

הוי ילדים, הוי תמימות קדושה!

שאלה קטנה יש לי, שאלה עומדת ומתמידה, העולה ומנקרת תמיד במוחי בכל פעם ופעם שתעלה על איזה לב ועל איזה שלחן, באיזה בית פרטי או באיזה פרלמנט, השאלה הידועה בדבר החובה הידועה המוטלת על בני-האדם בנוגע לצער בעלי-החיים. הלא ידעתם, רבותי, יש בעולם חברה טובה כזו, שאין לה בעולמה שום דאגה אחרת, אלא לדאג יומם ולילה לשלומם של הברדלס והחולדה והצפור, הקנרית והחתול והתרנגולת והסוס והזבוב שעל גבי הכתל ודומיהם, בקצור: מביצי כנים ועד קרני ראם. אמרו מה שתאמרו, אין חקר ללבם הטוב של בני-האדם ולרחמיהם הרבים! אלא ששאלתי היא: האם גם אותו היצור הידוע, הנקרא אדם, נכנס, בכולו או לכל-הפחות במקצתו, בכלל בעלי-חיים, שחייבים בני-אדם כל-כך בשמירתם מפני צערם? וסמוך לשאלה זו עוד סניף קטן, שאינו שוה כמעט לדבר בו: אם תמצא לומר נכנס – הנכנס בכלל זה של אותה בריאה הקרואה אדם גם אותו הרמש הידוע, חורגו של האדם, המלוה אותו תמיד בכל העתים ובכל הארצות, זה שנקרא בכל ספרי-המלים בשם הידוע “יהודי”? סוף-סוף הן גם האנתרופּלולוגיה אינה אלא חלק מן הזואולוגיה. כך מציר לי אני את הדבר. בן-אדם אני מבית-המדרש הישן, סלחו לי, ודבר זה קבלה הוא אצלי מפי רבותי הראשונים…

אכן רק פלא הוא. בכל פעם ופעם שהאנשים הטובים עם רחמיהם הרבים הגדולים מני ים, כידוע, באים לפשפש בצערם של בעלי-החיים, כדי להיות להם לכרובים סוככים, הם קומרים תמיד – בשחיטתם של ישראל. כאלו רק על השחיטה לבדה היה כל עולם החיות עומד וכאלו כל הרחמים החמים וכל החמלה הנדיבה אין להם שום עסק אלא עם זה, שלא תהא בעולם השחיטה. אלמלי היתה זו בטלה, היו בטלים מן העולם כל מיני תקלות ופורעניות ופגעים רעים וכל העולם כולו היה נהפך לעולם של מלאכים ושל אצילות ונדיבות ואהבה ושלום ואחוה ורעות מקצה השמים האחד ועד קצה השמים השני. אמרו מה שתאמרו, סוף-סוף אין חקר ללבם הטוב והמיטיב של בני-האדם ולרחמיהם הרבים!

ומשום מה אני מדבר היום על כל זה ומהרהר בו שוב? משום מעשה שהיה. באחד מן הימים הראשונים לשבוע זה נכנסו הדפּוטטים שלנו לישיבה אל הדומה שתחי' אשר לנו בפטרבורג המעטירה. נכנסו לדון בדבר הצעת-החוק החשובה בנוגע לשאלת צער בעלי-החיים. מחוקקי החוקים שלנו, כידוע, טובי לב כל-כך ונדיבי נפש ומלאי רגש רך ועמוסי חמלה עדינה עם רחמנות הומיה, עד שלא יוכלו לראות, פשוט, בצערו של זבוב על גבי הכותל. כל זה ידוע. ועתה הנה בעלי-החיים האמללים סובלים כל-כך, והם מחשים? ובכן בא קובאלינקו הראשון ומציע סעיף מיוחד, כי הפושטים את עור החיה בעוד היא חיה, מה שכידוע עושים היהודים, יענשו עונש ישיבה של מאסר קשה במשך ששה חדשים ועד שנה תמימה, משום שזהו האמצעי האחד ללחום עם הרציחות הדתיות הנעשות עם החיות לפי המנהג היהודי. גם בחוץ-לארץ, הוא אומר, אסרו זה מכבר את השחיטה היהודית. וכבר בא המועד גם לרוסיה לאסור את המנהג האכזרי הזה. אמת, הדפוטט בולאַט מודה, כי צער בעלי-החיים בכללו הוא דבר טוב. אלא שהוא מוסיף, כי באופן זה אם כבר הגיעה רוסיה עד למדרגה זו לדאג לצערן של חיות, מדוע לא שמה לב עד כה להצעת החוק בנוגע גם לזה, שידאגו מעט גם לצערו של אדם? הדפוטט קרופוטוב מציע, כי ידאגו תחלה, לתת לאכר שבולת-שועל בשביל סוסיו, כדי שלא יהא מוכרח לדפוק אותם בשוט. ולחברת המגנים לצער בעלי-החיים הוא מציע, שתתן לאכרים אוטומובילים, כדי שלא יהיו מוכרחים לענות את הסוסים. הדפוטט אמוסינקו מוסיף: הדומה השלישית, ובפרט יושבי הימין, יודעים היטב להתהלך כנגד חיות, ואולם אין הם יודעים להתהלך כנגד בני-אדם. איך שיהיה, רואים אנו, כי התחילו סוף-סוף גם ברוסיה להתעסק באותה הדאגה הנאה לעולם על-דבר צערם של בעלי-החיים. בשעה שכל עולם הקולטורה הוא נאור כל-כך, אי-אפשר שלא נהיה נאורים גם אנו.

ובשעה שדברים גדולים כאלה נעשים לעינינו, יש שבן-אדם פשוט, שאינו יודע חכמות יתרות, פורש לקרן זוית שלו והרהורים שונים ונפלאים תוקפים אותו. רבונו של עולם, כמה נאה עולמך שבראת, ובפרט אותו האדם עם לבו הטוב! כבר עשינו את כל חובותינו, ברוך-השם, בכל הנוגע לדברים שבין האדם האחד למשנהו, עד שלא נשארה עוד לנו שום דאגה אחרת, אלא להביא קצת נעימות גם בחייהן של החיות והבהמות. סביבה שאין אנו שומעים בה אפילו פעם אחת גם את האנחה היותר קלה מפי בן-אדם על שום שהוא סובל מיד בן-אדם שני! מדינה שלא אירע בה מעולם אפילו לרגע אחד שום עול, קטן או גדול, בין אדם למשנהו! בני-האדם, כידוע, יושבים בה יחדו איש על יד אחיו כשבת יונים ואוכלים איש מפי איש ומגפפים ומנשקים זה את זה ומתרפקים ומתדבקים זה על זה וזה עם זה באהבה ובאחוה וברעות בלי הרף, עד שאי-אפשר שיצער האחד את חברו אפילו במחשבה – מה פלא אם בתנאים כאלה אין לנו עוד שום עבודה אחרת לעשותה, אלא לדאג לטובתם של בהמות ועופות וליסד לנו חברות ואגודות לצער בעלי-חיים? למען-השם, רק אל נא תסבול, חלילה, החתול רגע אחד קטן איזה מכאוב כל-שהוא ולא יסבול הזבוב ולא תסבול הצפור הקנרית אשר לנו בכלוב ולא יסבול הכלב הקטן השוכב בחיקנו, וביחוד – אל נא יסבול, חלילה, העוף על ידי השוחט היהודי!

הוי, עד כמה זה אהבתי עוד מעודי את כל הנשמות הרכות האלה, את חברי האגודות לצער בעלי-חיים, אשר אינם יכולים, פשוט, להביט בצערם של איזו חיה קטנה ושל איזה עוף קטן! ידעתי פעם אחד אדם כשר וישר ונדיב לב כזה, שהיה אסטניס גדול ביחוסו לכל חי הולך על ארבע או רומש על שש, ומובן מאליו כי לב חומל זה היה מיד לחבר לכל מיני האגודות השונות לצער בעלי-חיים, ועוד יותר מזה מובן מאליו כי היה מצטער כל ימיו על המנהגים הברברים של השחיטה הברברית הנהוגה אצל היהודים הברבריים. ורק שהיה שכחן מטבעו. כשבאו אותם ימי המעשה והעבודה הרבה, לתקוע בקורנס יתדות במוחם של בני-אדם ולרטש בני-מעיהם של אנשים בעודם חיים ולנעוץ פצירות לוהטות לתוך עיני ילדים מפרפרים, שכח פתאום האיש הטוב והחומל הזה למשך שלשה ימים, שהוא חבר נאמן לאותן האגודות היפות הממונות על הרחמים.

כמה נאה עולמנו וכמה רחום וחנון לבו של האדם, וביחוד כמה מן האמת ותום הרוח באותה הרחמנות והחנינה! והראיה, שכל נדיבי הלב וזכי המדה האלה שמקצה אירופה ועד קצה מתעוררים מפקידה לפקידה ומביעים את מחאתם העזה כנגד אכזריותה של השחיטה שאצל היהודים! פשוט, אין הדבר מניח לו לישון בשימו רגע אל לב כיצד שוחטין אצל היהודים שור או עגל או בר-אוז. חייב אדם הגון לחוקק להם חקים ישרים, שיהיו מוכרחים גם חדלי-אדם אלה להתנהג על פיהם. למשל: אסור לאדם להרוג בעל-חי בפניו של בעל-חי שני; אסור לאדם שיהיו דמיו של בעל-חי אחד שותתים וזורמים לעיני בעל-חי כמוהו או שריחו של הדם יגיע עד לנחיריהם של בעלי-חיים אחרים; אסור לאדם לשחוט עוף או חיה בכלי או באינסטרומנט, עד שיראה אותם תחלה לפקידי הרשות המקומית ויקבל מהם את הרשיון בכל פעם ופעם; אסור לאדם לשחוט עוף או בהמה, עד שלא יפיל עליהם תחלה מין תרדמה או עד שלא ישקה אותם תחלה חלורופורם. אבל אלו ידעתי כי יהיו לי שומעים, הייתי אומר, כי לא היה הדבר מזיק כלל, אלו השתדלנו, שיכניס איזה דפוטט לתוך איזה פרלמנט גם סעיף קטן וצדדי להצעת-חוק זו. למשל: אסור לאדם לעשות פוגרום באדם, אלא אם כן יישנהו תחלה או ימסוך בו חלורופורם; אסור לאדם להרוג ילד בפניה של אמו; אסור לאדם להרוג נפש אדם, באופן שיהיו דמיו שותתים וזורמים ומגיעים עד לעיניו של אחיו או שריחם של הדמים יבוא עד לאפו של זה. העיקר אצל מעשים כאלה היא הרחמנות. על פי סדרים טובים וחכמה מעט יכולים אנו ליסד פוגרום על יסודות אנושיות טהורה. הלב הטוב והטהור בפרטים כאלה הוא העיקר. וביחוד: אסור לאדם לעשות פוגרום, אלא אם כן יביאו תחלה את הכלים ואת האינסטרומנטים, כדי לקבל עליהם אשור, שמא פגומים הם יותר מדי והמיתה תארך על ידי זה ותביא חלילה לידי יסורים של חנם. אמרו מה שתאמרו, סוף-סוף גם האדם נכנס קצת בכללם של בעלי-חיים, וסוף-סוף גם אני, היהודי, נכנס קצת בכללם של בני-אדם!

עד כמה אני שמח בראותי כי סוף-סוף אנו הולכים ומתקדמים, עד שהתחילו ברוסיה לדאג אפילו לשלומם של חיות ועופות! אלא מה, אותה השאלה, אם גם האדם נכנס בכלל זה ואם בכללו של האדם נכנס גם היהודי? פטור, יש לנו שאלות אקדמיות רבות כל-כך, תהא לנו עוד אחת!

איש יהודי אני, אדם הגון ומהוגן מאד, שבעצם ראוי הייתי להיות מוצג בתור פלא במוזיאום הבריטי, כדי שיבואו מרחוק ומקרוב לראותני. החדוש שבי הוא: יש לי כל רמ“ח התנאים הנחוצים ושס”ה המעלות המבוקשות הדרושים לו לאדם מישראל בימינו אלה, כדי שיוכל ללון לינת לילה אחד בכשרות על-פי החוק על פני חלקת אדמה רוסית. אדם כשר אני אפילו לדעת המחמיר היותר גדול שבמחמירים. ואפילו אם יקום בין הפקידים הממונים על הדבר – להבדיל בין קדש לחול איזה רמ“א חדש ויעשה לנו איזו “טריפות” חדשות עם אלפי “ויש נוהגין” חדשים ועם רבבות “ויש מחמירין” חדשים, – בנוגע אלי אי- אפשר לו שתהא לו איזו שליטה עלי. אדם כשר אני – ודי. ראשית: שמי ושם אבי הם שמות יהודיים גמורים, שמות טפוסיים המיוחדים רק לנו לבדנו, עד שאפילו איש כטולמטשוב בעצמו לא היה יכול להתאנות להם במשהו. לא אאמין כי היה יכול זה למצוא אצל הרוסים העיקריים גם הם איש ששמו מאסעי טרייטלוביץ כמוני אני. שם כזה לאיש יהודי בימינו אלה הוא אשר מיוחד. ושנית: כליתי את חק למודי בגימנסיה במידליה של-זהב ואת חק למודי באוניברסיטה כליתי בהצטינות גדולה. מלבד זאת עבדתי בעבודת הצבא ונפצעתי על-יד צוסימא וקבלתי אות-כבוד ,,בשביל אומץ רוח” לרגלי איזו גבורה מיוחדת שהראיתי. דרך אגב בן אני לאיש צבא ובן בנו של איש צבא מימות ניקולי הראשון, שהצטינו כלם ביחוד במלחמות שונות באמון רוחם המיוחד. ליתר תוקף וליתר עוז הנני גם סוחר של הגילדה הראשונה, המשלם את מסיו זה חצי יובל שנים כסדר; ולא עוד, אלא שלא זזתי ולא משתי ממקום ישיבתי אפילו לרגע אחד, חוץ מאותה ההפסקה הקטנה בשעתה של אותה צוסימא. מכיון שבאתי לכך הנני מזכיר גם כן, כי הנני גם אזרח נכבד לעצמי וגם לזרעי אחרי. בקצור: הנני אותו היהודי, שאין שום בריה שבעולם, ואפילו בריה רוסית, יכולה לבוא עלי באיזו טענה שהיא ולנשל אותי מזכיותי. אדם כשר אני אפילו לדעת הרמ“אים שברמ”אים, המגיעים בחומרותיהם גם עד לאותו החשש הרחוק מאד של,,שמא הבריא ונתפרא". יהודי כמוני לא תמצאו עוד שני לו בכל רחבי ארץ רוסיה הגדולה והרחבה.

מובן מאליו: כשמשמשו ובאו ימי הבחירות אל הרביעית, ישבתי שלאגן ושלו בביתי, רובץ על זכיותי בגאוה מרובה כתרנגולת על ביציה, וחכיתי במנוחה. ידעתי כי יבואו. מוכרחים יהיו לבוא אלי. קנדידט אחד וכשר בלעדי אין. ישבתי והנחתי ספוגין של צמר על צוארי, כדי שלא יתקרר קולי ולא יהיה לי הלילה מיחוש בשעת הצורך. אגב עמדתי לפני הראי וסלסלתי בקולי ולמדתי לדרוש דרשה גדולה וארוכה, המקבילה אל כל מקרה וכל זמן. בכל הזדמנות והזדמנות אוכל לדרוש אותה. את אשתי ואת בני ביתי יעדתי למחוא בכפיהם במקומות ידועים, כדי שאתרגל מעט מעט לתשואות החן המובעות לי ולא תבלבלנה את דעתי בהיות עלי לדבר בפרהסיה.

מכיון שבא הזמן והתחילו לעשות אינטרוויואים אצל כל הגדולים, לשמוע את דעתם בנוגע אל הבחירות, ישבתי וחכיתי. הן אי-אפשר הוא, שלא יבואו גם אלי לחקור ולדעת את השקפותי על הענין – היותר נכבד הזה שבחינו. מכיון שראיתי שכבר הגיעו באינטרוויואיהם עד לידי כך, שלא הניחו שום עליה ושום מרתף בכל רחוב ורחוב כסדר שלא באו שם לשאל על-דבר הבחירות ועל הדעות וההשקפות על אדותיהן, זהה עלי דעתי קצת. אפשר שהם עושים את האינטרוויואים שלהם על-פי סדר אלפא-ביתא של הרחובות ועל-פי הנומרים ההיפוטיקיים של הבתים, ולכן לא הספיקו עוד לבוא עד דירתי. לעולם לא יתיאש אדם מן התקוה. ואמנם היה כאשר דמיתי. התפרצה פעם אחת השפחה שלנו ברעש ובשאון גדול אל הקבינט שלי וקראה בקולי קולות: הם הולכים! כבר יצאו ממענו של הרצען אשר מצד ימין ועתה כלם בדירתו של המלמד אשר ממולנו ועד מעט יבואו אלינו…

וכאשר באו התחילו לחקור ולדרוש לי:

מה דעתך על-דבר הבחירות?

,,הבחירות הן דבר נחוץ מאד לכל אדם מישראל. הטובות הגדולות והישועות הנפלאות שתצאנה מהן לכל בית-ישראל כמעט שאין לצירן כלל בדמיון. והראיה – הדמות שהיו עד כה. ומה גם, שכידוע, הולך הכל הלוך וטוב מיום ליום בכלל, לכן כמעט שברור הדבר כי הרביעית תעלה על כל ההולכות לפניה. ביחוד בנוגע היהודים. ולכן אין לנו עתה לעשות שום דבר, אלא להתעסק יום ולילה, יום ולילה, בבחירות להתקוטט יום ולילה על אדותיהן ולהקים שאון גדול בשבילן ולמסור את נפשו עליהן באמת ובכל-לב. הכל כדאי".

– אבל האם לא אפשר כלל, כי כל הענין הזה אינו לנו אלא הלכתא למשיחא, מאחרי שיש סימנים קצת, כי הממשלה הרוממה רוצה להגביל מעט את זכיותינו ואינה רוצה כלל שנהיה שותפים לה בנתינת חוקים לעם, ואפילו שותפים בנתינת אותם החקים הנוגעים לנו?

,,יכולים אנו לבקש לנו קנדידטים, שיש להם כל הזכיות הדרושות ובאופן זה אי-אפשר הוא כלל. שיהיה להם איזה מפריע. גם המלאך היותר רע יהיה מוכרח לענות אמן".

– טוב, אבל מאחרי שאין היא רוצה ומאחרי שעיקר הכונה הוא בהחלט כי יהודים לא יכנסו לאותו המקום שהיא אינה רוצה בכניסתם שם, האם יגדל ממנה הדבר כל-כך למצוא בכל יום באורים ובאורי באורים ובאורים לאותם באורי הבאורים, עד שלבסוף גם היהודי המזוין מכף רגלו ועד קדקדו בכל הזכיות שבעולם יצא ערום מלפניה כיום הולדו? ואם כך הוא, ואם כל הענין הוא רק מין,,יגדיל תורה ויאדיר“, האם לא טוב יותר כי לא נרבה כל-כך במחלוקת ונבקש לנו ענינים אחרים, כדי להספיק בם ל,,חוש הצבורי” שלנו שלא ילך בטל ול,,תאוה להגבאות" הנטועה בנו שלא תתנמנם, ופה, בענין הזה, נהיה יותר פסיביים מאקטיביים, נעשה את שלנו ככל המוטל עלינו ורק שלא נקים שאון גדול כל-כך ולא נסכן את עצמנו עד למסירות נפש? ואם כדאי הוא לבלבל כל כך את המוחות ולהיות שותף בעסקים הכלליים הללו כ“ד שעות ביום כשמיעה בשעתו והכל משום,,דרוש וקבל שכר”?

מובן מאליו, כי לא עניתי עוד דבר. פשוט, חרפה היא להיות לאדם עסק עם אנשים יבשים כאלה, שאין להם בעולמם אלא מעט ההגיון הקר. הכרתי מיד, כי יותר משהם באים באינטרוויואיהם לשמוע, הם באים להשמיע את שלהם. זהו העיקר. ותרתי על התענוג המסופק להיות נחקר ונדרש והבטתי אל מורה-השעות שלי, עד שהבינו ויצאו. ואני ישבתי וחכיתי.

מה אספר לכם? חכיתי הרבה. בין כך, מכיון שלא היה לי מה לעשות, הרביתי לקרוא בכל יום את העתונים ואת הבאורים ואת באורי הבאורים שנתחדשו בכל יום ופני האירו משמחה. ראיתי כי כל כלי-יוצר לא יצלח. יצטערו נא האחרים, שאין לא תוכל הרעה לנגוע כלל.

אבל משהלכו ימי הבחירות הלוך וקרובים, הלכו גם הבאורים הלוך ותכופים, הלוך ומתרבים, וירדו כמטר סוחף. גם הפקיד האחרון בכפר היותר אחרון מצא עוד מקום לחדש. ופעם אחת, כשאכלתי פת שחרית וידי מחזיקה בעתון הבוקר שלי ואני קורא, כמעט שלא נזדקפה פתי בגרוני. הידיעה היתה מבהילה קצת: גם מי ששמו ושם אביו הם יהודיים גמורים, אלא שיש לו איזה דמיון עם שמו של אדם רוסי, שוב אינו יכול זה להיות נרשם ברשימת הסוחרים, וברשימת הנבחרים לא כל-שכן. הרגשתי בי זעה קרה פורצת לי על גבי מצחי. מי יודע אפשר יש לי במשפחתי הגדולה והרחבה מאד איש ששמו אינו שם יהודי בשלמותו ואתה לך ובדוק. הרגשתי כי חלק מזכיותי נקרע מעלי.

וממחרת היום והנה עוד חדשה: על-ידי מה שיש לאדם אח או דוד או גיס או אח חורג או גן-אחות-אם, שיצאו מן הגימנסיה בלי מוניטין של זהב, בטלו גם זכיותיו של זה, שיש לו המוניטין. מחשבותי התחילו להתבלבל, הרגשתי כי חלק שני, מזכיותי נקרע מעלי.

ואחרי כן והנה באור חדש גם בנוגע לזכיותיהם של נפצעים ולזכיותיהם של בניהם ובני בניהם של אנשי צבא ולזכיותיהם של בעלי גילדה ושל אזרחים נכבדים וכו, וכו. בכל יום ויום מת וגוע חלק קטן מזכיותי. לבסוף נשארתי ערירי כולי. ליתר תוקף וליתר עוז קראתי באחרונה גם ידיעה קטנה זו: מי שיש לו כל הזכיות שבעולם, אלא שלפנים היה לו זקן ועתה הוא מתגלח או שלפנים התגלח ועתה יש לו זקן, וכן מי שלפנים היו לו משקפים על גבי חטמו ועתה יש לו פנסני על גבי חטמו או שלפנים היו לו פנסני על גבי חטמו ועתה יש לו משקפים, וכן מי שהיו לו לפנים קרוטים שחורים על צואריו ועתה אפורים ולהפך וכו' וכו' וכו'. – כל אלה נפסלים מן הרשימה הגם שיש להם כל יתר הזכיות.

החלתי סוף-סוף להבין.

וכשבאו אלי אתמול שוב לעשות בי אינטרוויו, לא הייתי עוד בטוח כל-כך. מי יודע? אפשר שבאמת היינו יכולים לצאת ידי חובתנו גם אם לא היינו מרבים כל-כך למסור את נפשנו ולהרעיש עולמות על עולמות התלוים באויר.

כשאדם מישראל אין לו פרנסה, רחמנא-ליצלן, מוכן הוא לאחוז גם בשבולת של קש. אתמול עם עלית השחר, כשדמדומי הבוקר היו רובצים עוד על פני חוץ, באופן שקשה היה קצת להכיר בין זבוב לתרנגולת, העירותי את אשתי שתחי משנתה ואמרתי: קומי! התדעי את אשר גמרתי? היום אנו הולכים, את ואני, ו“נתבולל”. פרנסה אין לנו; כל הלילה לא יכולתי לישון; “נתבולל” – אפשר שעל-ידי כך תבוא לנו איזו ישועה פורתא. מובן מעצמו, כי אעיר גם את הילדים, שילכו גם הם ו“יתבוללו” עמנו.

אשתי היא אשה כשרה, העושה תמיד את רצון בעלה, וילדי ילדים מקשיבים, הנזהרים מאד בכבוד-אב – תיכף ומיד התעוררו ויקומו. בין כך נטלתי את ידי שלש פעמים כדין, ברכתי ברכת השחר והנחתי טלית ותפלין. מפני העבודה הרבה אשר לפני ותרתי הפעם על תפלה בצבור.

אך כיצד אדם מישראל מתבולל? דבר זה לא ידעתי. לא ידעתי, איזו מלאכה עלי לעשות בנידון זה ואל מי עלי לפנות. אדם להוט תמיד אחרי פרנסה, אין לבו פנוי לדברים בטלים. עתים קראתי ועתים שמעתי אותה מלה, אבל האמת אגיד לכם, כי לא ידעתי מה היא. התבולל – פטור, יהא נא התבולל. מה עסק זה נוגע אלי ומה ליהודי לחקור במופלא ממנו? לא ידעתי, פשוט, אם עלי ללכת תחלה אל האוטשאסטוק או, להבדיל, אל הרב. בכל אופן לקחתי עמי את הפספורט שלי, כמו כן לקחתי עמי את התעודה שלי, שזה יותר משלשים שנה אני פטור מעבודת-הצבא. לעולם יהא אדם זהיר. שמא יארך הדבר קצת יותר מדי, לקחתי עמי גם את “חק לישראל” שלי ואת ה“תהלים” במהדורא קטנה, דפוס האלמנה והאחים ראָם. אשתי לבשה את צניף-השבת שלה וילדי את ארבע-הכנפות החדשות – והלכנו, הלכנו ל “התבולל”…

אחרי טלטולים שונים ונדודים רבים הוברר לי לבסוף, כי אותו יום בערב תהיה אספה של מתבוללים. אדם מישראל, הרוצה לבוא לאספה זו, עליו להמציא לעצמו תחלה כרטיס של כניסה; המתבוללים נזהרים מאד בזרים, ובפרט באנשים מישראל, בכדי שלא לצער אותם, חלילה. והם קוראים לאספותיהם רק משלהם. בקרב שלהם אין המלאכה קשה כל-כך, שיתבררו ויתלבנו הדברים – הלא אין פוצה פה ומתנגד להם. טקטיקה זו בכלל מוצאת חן בעיני מאד. אלמלי היו נוהגים כך גם העמים בשעת המלחמות שלהם, למשל רוסיה ויפוניה, שהיו הרוסים עושים את המלחמה ביחידות בפני עצמם והיפונים גם כן בפני עצמם, ולא היו מתערבים כלל אלו באלו, היו דמים רבים נשפכים פחות הרבה מאד. אבל איך שיהיה – העיקר הוא כרטיס לכניסה. ומכיון שיש לי שכן, גלב שיש לו חנות של גלבים, מין גוי, ספק יהודי ספק אינו-יהודי, ומכיון שגלב זה נותן תמיד את חתימת-ידו בשעה שהמתבוללים מוכרחים להרבות בחתימות מתחת לאיזה כתב-הצטינות שהם נותנים לאחד משלהם, או מתחת לאיזו מחאה, שהם מוחים כנגד מי שאינו משלהם, ומכיון שאותו גלב קבל בתור חבר נאמן כרטיס לכניסה לאותה אספה, ומכיון שהגלב היה עסוק אותו ערב בפרטיה של “ווינט” ולא היה לו פנאי לדברים בטלים כאותם הדברים שבאספה של יהודים, – נתן לי את הכרטיס, שאהיה לו לממלא את מקומו. את אשתי ובני – כך הרהרתי בלבי – כבר אכניס עמי יחד, בהיתר או בחשאי, בכחה של זכותי אני. הלא יהודי אני. דודי, שהיה נוסע למוסקבה בהיתר, היה מכניס עמו תמיד גם איזה יהודי קטן…

באתי עד השער של האולם אשר שם האספה.

– הפה הוא המקום, אשר שם יכול אדם ל“התבולל”?

השוער ענה איזה דבר, ואולם אני לא הבינותי.

– האם זכרים מתבוללים בפני עצמם ונקבות בפני עצמן, כל אחד בחדר מיוחד, או האם יחדו בכנופיה אחת?

השוער ענה. אני לא הבינותי.

– ההולכים אל ההתבוללות איש איש לפי הנומר שלו, כפי שיכריזו, או בבת-אחת? וכמה רגעים תמשך המלאכה, למן ההתחלה ועד עצם הגמר, שיהא אדם נעשה מתבולל לגמרי מכף רגלו עד קדקדו?

השוער לא ענה דבר עוד.

הסירותי את מגבעתי מפני הכבוד ועליתי. מובן מאליו כי את אשתי וילדי גרשו תיכף ומיד, עוד קודם שנגשו אל הדלת, ולא נתנו להם כלל דריסה של רגל. ואולם אני לעצמי הייתי זהיר: החזקתי בידי האחת את הכרטיס שלי ואת הפספורט, ובידי השנית את התעודה, שאני פטור מעבודת הצבא, ונגשתי. מובן, כי שומרי הסף חפצו לבדוק בפּספּורט שלי, אם לא עשיתי איזו אונאה, כי סוף-סוף הלא רק יהודי אני, ואולם נעשה לי נס ולא בדקו, מאחרי שאמרתי, כי נכון אני לתת להם את חתימת-ידי בכל עת שיהיה להם צורך בחתימות, וכך נכנסתי בשלום. בכל אופן יכול אני להבטיחכם, כי נקל לאיש יהודי להכנס לעליס-אילאנד ולבוא בשלום לאמריקה, מהכנס לאספה של מתבוללים, ואין צריך לומר כי נקל לאיש יהודי להכנס למוסקבה.

מאליו מובן, כי הנהיגו בתוך האולם גם “תחום מושב”: מושב מיוחד בשביל המתבוללים, ובשביל אותו האספסוף של יהודים גם-כן מושב מיוחד. מי מן האספסוף של היהודים רוצה, שתהיה לו זכות-ישיבה בקרב המתבוללים, עליו להיות מבני הגילדיה הראשונה או השניה, ולכל-הפחות עליו להביא תעודת “יפוי-כח” ותעודת “הנהגה טובה”. מה שהגדולים עושים, מחקים הקטנים.

וההתבוללות החלה. דבר האחד, אחרי כן דבר השני ואחרי כן השלישי וכן עוד ועוד – וזה כל הדבר. לא הייתי מאמין תחלה: אלהים יודע, מה עושים פה. אכן כלום אין עושים פה, אלא מדברים קצת. אמת, כי כפעם בפעם כשאמר האחד: “הנני פולני, הנני פולני אמתי, הנה הארץ הזאת שלי היא!” וכששמעו הפולנים, שהיו גם הם באותו האולם, את הדברים האלה, הפנו מעט את ראשם הצדה, והיו מכסים את פניהם בידיהם, בכדי שלא יראה איש את השחוק אשר על פיהם; ולא עוד, אלא שאחד מן השומעים האלה אמר בפרוש::חוצפה יהודית! רק יהודים מחוצפים יכולים לומר, כי ארצנו זו להם היא!" – ואולם לא הבינותי כלל, למה אלה דוברים כך, ולמה אלה מלעיגים כך או מתמרמרים. אין זאת כי זוהי דרכה של התבוללות. אלה מחויבים להתבולל כך, ואלה מחויבים להתיחס אליהם כך. סוף-סוף חדש אני, טירון, ובמופלא ממני אין לי לחקור.

ופתאום שמעתי והנה האחד מעל גבי הבמה דובר: “כשאני רואה את אחד הרבנים, מתאדמים פּני מחרפה. רב יהודי – זהו הבריאה היותר נמאסה, שיש בעולמו של הקדוש ברוך הוא. לא אוכל לציר לי נפש העומדת על מדרגה מוסרית יותר שפלה. הכוהנים העומדים בראש כל עם ועם הם תמיד תפארת כל האומה. מדותיהם נעלות תמיד. אבל לא כן הרב היהודי – ולכן עלינו להתבולל!”

באותה שעה שמעתי שני אנשים, שהיו יושבים מאחורי ולא נתנו כלל את לבם לכל המשא-ומתן הזה, כי היו מסיחים ומספרים איש לרעהו חדשות, ואגב ספר ברגע הזה האחד לרעהו אותו מעשה באותו אדם, שהרג את הנפּש וחלל את מקדשו וגנב מעל צלם קדשו מרגליות ואבנים טובות ושם בכליו ועוד.

ופתאום שמעתי והנה האחד מעל הבמה דובר:

“מעיד אני עלי שמים וארץ ונגדה לכל העם הפולני ולכל משפּחות האדמה, כי עדה זו של הלאומיים היהודים אין לה תכלית אחרת, אלא לקעקע את הבירה ולכונן מלוכה יהודית על אדמת פולין!”

לא אדע אם הוסיף הדובר הזה גם-כן, כי יכול הוא להעיד עליו שמים וארץ, שהיהודים למקטנם ועד גדולם שוחטים ילדים נוצרים קטנים תמיד לפני הפּסח ואוכלים את דמם בלול במצה בלילי הפּסחים. בעצם אין בזה שום נפקא מינה. מי שיכול להעיד עדות זו, יכול להעיד גם זו, ואולם אני לא שמעתי. ברגע שיצאו אותם הדברים מפי הדובר, קמתי להמלט על נפשי ולנוס – הן גם אני שלמתי פעם איזה “שקל”, ומי יודע אם אחרי עדות זו, לא יבואו אלה, שהדבר נוגע להם קצת, וישלחו איזו אלפי אנשים לאיזו ארץ גזרה.

ואולם ההתבוללות, שאני מחכה לה, איה? האם זה כבר כל הדבר?…

בדרך, כשיצאתי, נתקלתי באיש אחד, פולני, ואמרתי לו עוד בחפזון: סלח נא, רוצה אני להתבולל בך! פולני אני כמוך, ארצך ארצי וחטמי חטמך וכו'. ואולם האיש ענה אותי: יהודי, ראש-כלב, לך לשלש מאות אלף שדים!

ומה תהיה אחריתנו? האם אנחנו התבולל נתבולל – והם יענו כך?

שמחה / דוד פרישמן

שמחה. שמחה מבית ושמחה מחוץ. שמחה בלב ושמחה על כל פנים. בקצור: רק שמחה…

מובן מאליו, כי מדבר אני כאן על-אדות פורים. הלא דבר זה כבר נעשה למנהג מקובל אצלנו מקדמת דנא: כבוא חג הפורים האהוב, מחויב הסופר היהודי לכתוב את מאמרו על השמחה הגדולה, שכל אדם הגון מישראל מוכרח להרבות בה, ולא עוד, אלא שעליו להתחיל בשמחה זו מיד כשנכנס החודש. השמחה, בלי עין-הרע, גדולה כל-כך במעוננו ועל כל סביבינו, שכמעט יכול אדם להאמין, כי אין בכל העולם כולו עוד גוי אחד כמונו, אשר יבין כמונו מלאכה זו, מלאכת השמחה, ואשר תהיה לו כמונו סבה להיות שמח. הוי, כמה שמחה! – כמובן, אם חכם הסופר, לא יסתפק בהלכה פסוקה זו לבד של ענין השמחה, אלא יבקש וימצא גם את הגורמים וגם את ההיתר לה: אם שיקח לו איזה פסוק מן המגלה וידרוש דרשה על-דבר ההתבוללות וישפוך את כל זעמו על מרדכי זה, משום שלמד את הקוזינה הירקרקת שלו, שלא תגיד את עמה ואת מולדתה – וזה הוא בודאי הזיון המשמח מאד את הנפש; ואם שיבחר לו את הפסוק על-דבר הדבור בלשון עמו, וישמח מאד כי עכשו כבר התקדם העולם העברי מאד ויש לנו ברוך-השם כבר תרפ"ט אלפים חברות העמלות כל-כך בשביל הלשון שלנו, עד שספרותנו היתה עתה כפורחת, כידוע; ואם שיתלה את הקולר שלו באותו הפסוק של “אין אונס” וישמח מאד ויבוא לידי מסקנות, כי ארץ פרס הקדמונה, אמת היא, לא היתה ארץ קונסטיטוציוינלית כמו עתה, אלא תחת זאת ידעו כבר גם שם את החוק האנושי הפשוט, שאין אדם רשאי לאנוס אדם שני. בקצור: אך ורק מוטיבים של אגדה ושמחה וששון גדול בכל אשר נפנה. אך ורק ענינים המשיבים את הנפש של כל אדם מישראל. הלא חג הוא לנו וגם מצוה היא לשמוח ובכן אשמח נא מעט את קוראי. ואולם ירא אני, כי אין לי כשרון מיוחד לענינים כאלה ואני אקלקל מלאכה נקיה זו מיד כאגע אליה באצבעי. ירא אני שאעשה דבר זה על פי דרכי אני והשמחה לא תהיה עוד שלמה כל-כך.

אגב, כשאנו עומדים על פרק זה, הייתי רוצה להעיר הערה צדדית קטנה: אלו היה לי בן, שהייתי רוצה לעשותו לבעל-מלאכה, הייתי מביא אותו אך ורק לאותה חברה של הסופרים והייתי נותן אותו ללמד מלאכה זו של כתיבת מאמרים. אין לך מלאכה קלה מזו בין כל המלאכות שבעולם. כשמגיע מועד הפורים, דבר זה כבר ידוע גם לבר בי רב דחד יומא, אין על הסופר לחשוב שום דבר, אלא יושב וכותב לו על מצות השמחה הגדולה שעלינו לשמוח ועל ההתבוללות ועל מרדכי המתבולל ועל הדסה ששנתה את שמה העברי בשם אסתר הפרסי ולא הגידה את עמה ואת מולדתה – והוא, הסופר בעצמו, אם יש לו על-פי מקרה בן, יחנך אותו דוקא ודוקא באותו אופן, שלבסופו יצא ויתערב בגוים; כשבא הפּסח, אז יכתוב לך את המאמר הידוע עם אותות-הקריאה הרבים על-דבר “זמן חרותנו” וכי החרות היא ענין יפה ונשגב נועלה – והוא בעצמו, אם יראה איזה שוטר ברחוב, יתחבא בפיק-שנים בחורים ובסדקים, והכל משום שהוא מסוגל כל-כך לחרות; כשבא חג השבועות, אז יקום ויכתוב, כאשר כבר יודע כל קורא עתיק מן הנסיון, על דבר חג הבכורים, ועד כמה יפה הדבר, שיהיה לאדם מישראל מעט חטה ומעט דגן ומעט שעורה בשדה, ועד כמה נחמד הוא, שתהיה לו חלקת שדה קטנה משלו – והוא בעצמו יפתח לו ממחרת לאותו יום חנות לממכר מי-סודה ונפט ודגים מלוחים; כשמגיע ראש-השנה, הוא כותב, לפי המנהג מדור דור, על-דבר יום הזכרון וכיצד מחויב כל אחד משלנו לתת אל לבו ולזכור – והוא בעצמו, כמובן, יש לו זכרון של חתול ושוכח את כל מה שהיה אתמול; לכבוד סוכות, דבר זה כבר יודע גם התינוק בעל-פה, הוא כותב על-דבר דירת ארעי ודירת קבע, על-דבר התחום ועל-דבר מחוץ-לתחום, על-דבר אשר אין לנו זכות ישיבה ועל-דבר אשר יש לו זכות זו גם לכלב המשוטט בחוץ להיות יכול לשוטט בכל מקום אשר יחפוץ, וכן הוא כותב על-דבר המצוה “ושמחת בחגך” – והוא בעצמו יושב ומתחיל לבכות; כשימי החנוכה ממשמשים ובאים, הוא כותב, כידוע, על-דבר החשמונאים ועל-דבר הגבור הגדול יהודה המכבי ועל-דבר כל הגבורות והגדולות והנוראות – והוא בעצמו, כשהוא שומע על-פי מקרה קול איזה עלה נדף עולה אליו פתאם מן הרחוב, פניו מלבינים וכל עצמותיו תחרדנה. איך שיהיה, כל אחד רואה עתה בחוש, עד כמה קלה מלאכה זו של כתיבה. טימות ידועות לימים ידועים תלויות כפרות בשלים על גבי האילן, ועלינו רק לנענע אותו רגע, והם נופלים מאליהם לחיקו של הקורא. מובן מאליו, כי כשבא עתה חג יקר כאותו חג של פורים, חובתי היא, לענות גם אני את חלקי הנחוץ בדבר השמחה ולכתוב את פּזמוני שלי על ההתבוללות ועל מרדכי יאירוביץ ועל אסתר אביחי-לובנה – וחסל. ואולם ירא אני מאד, כי אני, שהנני קצת שלומיאל מעודי, אקלקל מלאכה נקיה וקלה ויפה זו, עד שלא תהיה לה תקנה עד-עולם.

מילא, תהי התבוללות. השורות המועטות הראשונות, איך שיהיה, תעלינה עוד בידי; הלא סוף-סוף אינן אלא הקדמה לגוף הענין, התעוררות לשמחה, והשמחה הלא היא הקנין היותר עצמי של כל אדם יהודי. השמחה כאלו טבועה בעם זה וחתומה וצרורה בכל אבריו וגידיו. עם שאפילו התינוקות שלו מלאים זקנה עולמית ואפילו קלי-הדעת שלו מלאים תמיד הרהורים כבדים בלי הרף, פשיטא שעם כזה מבין ויודע ויכול לשמוח. מי שלא ראה אדם יהודי מרקד ומסתכל בינתים בפנקסו בכדי לראות אימתי מגיע יום הפרעון לאיזה שטר חוב, או מרקד ונאנח בין כך וכך על גלות השכינה, או מרקד ונזכר בינתים שמועד זכות-הישיבה שלו מגיע בקרוב לקצו, או מרקד ומעלה על לבו בין כך וכך שהוא אחד מן העדים הנקראים ליום דינו של בייליס, – מי שלא ראה את זה, לא אדם שמח באמת. או מי שלא ראה יהודי מקים מצות עשה של “חייב אדם לבסומי בפּוריא” והוא שותה מעט “כרמל”, עד דלא ידע אם מים שתה ואם יין, – זה לא ראה שכור אמתי מימיו. אפשר שרק עוד במוסקבה או בפטרבורג או בשאר ערי רוסיה הפנימית, במקום שאנשים רוסיים אמתים יושבים, יכולים אנו לראות לפעמים שכורים קצת לא פחות ממנו. מובן מאליו, שגם הם למדו תורה זו רק מפי היהודי, מכיון שראו אותו פעם אחת בשנה, ביום הפורים, מבסם את עצמו. היהודי הוא המפיץ את הקולטורה שלו, והאדם הרוסי מסוגל מאד לקבלת כל קולטורה, כידוע. אבל כל זה, כאמור, אינו אלא מין הקדמה, תפל, לגבי העיקר. העיקר הלא היא ההתבוללות, שחיב סופר מישראל לפטפט על אדותיה ביום זה, ואני ירא שאוציא דבר זה מתחת ידי אינו-מתוקן.

ראשית אין אני כלל כנגד ההתבוללות – אלא שאני חושש קצת, כי דבר זה קשה אלף אלפי אלפים יותר מכבישת ארץ ומעשות מדינה ומהיות לעם בפני עצמו. אמת, גם הדברים האלה קשים למדי, אבל ההתבוללות קשה מהם אלף אלפי פעמים יותר. ההתבוללות, מדוע נעלים את האמת, ההתבוללות היא בלתי-אפשרית לגמרי ואינה כלל בגדר היכולת. מילא, מרדכי ואסתר – האמת אגיד לכם, כי אל האנשים האלה הייתי משתאה ומשתומם עוד בהיותי ילד ולא הבינותי מעולם איך עלה בידם לעשות את מעשה-הלהטים שלהם. באו ושנו את שמותיהם – יהי אלהים עמם. איש כטולמטשוב לא היה עדיין בעולם, ומכיון שלא עמדו על הבחירה להיות לדפוטטים בבית המג’ילים, לא נבחנו הפּספּורטים שלהם ולא נתגלה זיופם ולא נקנסו על ידי בית-דין להיות חוזרים ונקראים בשמותיהם העברים. לא הגידו את עמם ואת מולדתם – יהי אלהים עמם. אבל האם לא היה להם חוטם או איזה צלם אלהים, שיעיד עליהם כמאה עדים מי ומה הם? אפשר שבדורות ההם היה עדיין דבר כזה מן האפשריות, צלם אלהים לא היה בולט עדיין כל-כך וההתבוללות יכולה היתה לצאת אל הפועל בלי עמל מיוחד: רבים מן היהודים מתפּרסים ורבים מעם הארץ מתיהדים. אבל בימינו, מכיון שנתקלקלו הדורות והטפּוס נעשה מוחלט ומוגמר, הנני מבטיחכם כי העמל הוא לשוא. כל “שקץ” ברחוב העיר יקרא אחריכם מלא ובכנף מעילו יעשה לכם “אוזן של חזיר”. בדרך אחד תעלו אליהם, ובשבעה דרכים יניסו אתכם מפניהם. בגו כפוף תבואו אליהם ותכרעו לפניהם ותצעקו להם: “הננו עבדים לאדונינו!”, ובזרוע נטויה ישליכו אתכם מעל המדרגות. בפניכם יש אשר יאמר לכם האחד “אחי אתה”, ומאחרי גופם יאריך את לשונו לכם וישחק וילעג לכם. נהיה נא תמימים עם אלהים ונודה על האמת: האם תרבות האנשים היפים שלנו לא חפצו להתערב בגוים ולהתבולל? הלא הם, הצד שכנגד, לא חפצו. אלפּים שנה עשינו את הנסיון, אלפּים שנה בקשנו את נתיבותיהם, אלפּים שנה נסינו להתקרב אליהם ולהיות משלהם, והם לא נתנו, ורק עתה נפקחו עינינו פתאם לדעת ולהבין, כי יש איזה דבר הנקרא הכרח היסטורי. רק עתה זה נגלה לנו בין המדעים אותו המדע החדש על-דבר הגזע ועל-דבר הלאומיות ועל-דבר העצמיות, שאין אדם ואין עם יכולים להעבירה מן העולם, ורק עתה זה אנו מתחילים להרגיש מה כחו של דבר כזה. לא, אדוני, אין אני כלל כנגד ההתבוללות – אלא שיודע אני, כי היא אינה כלל בגדר האפשריות.

סוף-סוף לא נשארה לנו בלתי אם מעט השמחה, שאנו חיבים לשמוח כל-כך. השמחה, בלי עין-הרע, גדולה, כל-כך במעוננו ועַל כל סביבינו, עד שבאמת אין לנו שום עצה אלא לבסומי. ישתה האדם וישכח – שמחתו!

אין אנו מן הדפלומטים הפקחים ביותר – דבר זה אני חיב להגיד לכם גלוי. לא כל אדם זוכה, שיהיה לו ראש של מיניסטר. אבל כמה וכמה פעמים כבר הרהרתי בלבי כך: אלו הייתי אני מיניסטר או איזה עומד-בראש של איזה קהל או אפילו מנהיג לתקנת בויקוטים הגונים באיזו עיר בפולין והייתי מגיע בדוכני עד לאותה הנקודה החשובה, שכל מיניסטר הגון או עומד-בראש הגון או מנהיג הגון מחויב סוף-סוף להגיע אליה, והיא: להתחיל לעשות צרות ליהודים ולגזור עליהם גזרות רעות ושונות ופורעניות זרות ומשונות, משום שהשעה צריכה לכך, – בודאי ובודאי שלא הייתי גם אני מוציא את עצמי מן הכלל הנחמד הזה והייתי עושה את הצרות וגוזר את הגזרות הרעות והשונות ואת הפורעניות הזרות והמשונות ההן על ימין ועל שמאל, לא הייתי שובח אף אחת, ורק מכיון שהייתי מגיע גם עד לגזרה הנוגעת אל המסחר, מיד הייתי כובש את כעסי והייתי אומר לנפשי: רכב, כאן הפך ידיך! מכאן ואילך אפילו לא פסיעה אחת יותר. מסחר – זה אינו כלי-שעשועים בשביל איזו דיפלומטיה כמו בית-ספר או עלילת-דם או קנס של שלש מאות רובל! מסחר – זהו דבר אחר לגמרי; זהו עיקר העיקרים שכל טובת המדינה מיוסדה עליו; בכאן כלו כל ה“חכמות” שלך; כל הנוגע בדבר זה ומביא איזו הגבלה או איזו צורת-פסיעה במקצועו שלו, כליה הוא מביא על כל ההתפתחות החמרית של האומה כולה ומתחיב בנפשה, חתירה הוא חותר תחת טובתה של מדינה שלמה ועתיד ליתן את הדין. יכול אתה לעשות כל מה שלבך חפץ, ורק את המסחר, את המסחר שמור לי כאישון בת-עין!

דבר זה ברור בעיני כל-כך, עד שכשאני בא עד לפני איזו גזרה בנוגע למסחר, אני עומד כמו לפני חידה. כיצד יכולים בני-אדם המשעשעים את עצמם קצת באנטיסמיטיסמוס על-מנת לבלות את זמנם, להיות עורים כל-כך להכניס גם את המסחר לתוך תחום זה של שעשועיהם! האין הם רואים כלל כי מחבלים הם את נפשם בעצמם יותר משהם מחבלים את נפשם של אחרים?

כשאני עומד ורואה את מחול-המכשפות, שהעלו בני-אדם עתה על הבמה לעינינו בפולין, אני עומד לפי חידה. בני-אדם מרטשים את עצמותיהם בעצמם וחותרים חתירה תחת מצבם בעצמם ומביאים כליה בעצם ידיהם על עצמם – ואינם רואים ואינם מבינים.

ואני נזכר עתה בדוקומנט היסטורי, שנתפרסם לפני שתי שנים בעתון הישפני ועתונים למאות חזרו והדפיסו אותו בשעתו, והוא משך עליו את עיני כל הקהל מסביב. בשעה שאני כותב את הדברים האלה, מונח לפני עתון עם אותה התעודה. דוקומנט זה מוצאו משנת 1796. המיניסטר הראשי, שהיה בימים ההם בספרד דון פדרו ורלא, פונה אל המלך שהיה בימים ההם בספרד, אל קרל IV, ושולח לו דין-וחשבון על-דבר מצבה של המדינה, ובדין-וחשבון זה אנו מוצאים גם את הדברים: “הממשלה הספרדית מחויבת לבקש אמצעים, להכניס למדינתה שוב את היהודים. הפוליטיקה דורשת כזאת. אין אנו רשאים להשתעשע עתה בפנטיסמוס ובמשפטים-קדומים – המלוכות האירופיות האחרות צריכות להיות לנו למופת. הפוליטקה שלנו עתה מחויבת להכיר, כי חזירתם של היהודים לספרד היא האמצעי היותר חשוב בכדי לפתח בתוכנו את המסחר ואת האינדוסטריה. אמצעי אחר, שיתן לנו את האפשרות להתקים במלחמה האיקונומית עם העמים מסביב, אין לנו. היהודים הם אנשי-מסחר מצוינים, אוהבים את העבודה ומבינים לחשך אגורה ליום רע – וכל אלה הן מעלות טובות, שדוקא אצל אומתנו אין אנו מוצאים אותן. היהודים יפתחו בתוכנו את המסחר עם מדינות המזרח, ייסדו בנקים, יבנו פבריקות ינהיגו ענפי אינדוסטריה חדשים, יפחו נשמת חיים חדשה במסחרנו עם אמריקה. ולכן מחשבתי היא, כי עלינו לפנות אל בתי-המסחר הגדולים שליהודים בהולנדיה ולהציע לפניהם, כי יפתחו סניפים של עסקיהם גם אצלנו בספרד. חיבים אנו לברר להם, כי נכונים אנו לתת רשיון לכל היהודים להתישב בספרד – באותה הארץ שרשמם היה נכר בה לפנים בכל פנה ופנה באופן נעלה כל-כך”.

ובכן: אם רוצה אומה בתקנתה של האינדוסטריה, שתתעלה ותשתבח קצת, מחויבת היא להשליך את יהבה על איש יהודי. את הדבר הזה אין אני אומר – אלא סומך אני על המיניסטר. אם מיניסטר אומר כך, בודאי שהוא יודע. המיניסטר דון פדרו ורלא היה מוכן ומזומן, כפי הנראה, לחזור ממש על הפתחים ובלבד שיתנו לו נדבה – איזה איש יהודי. אלו היה דבר תלוי בו, לא היה מונע בודאי את עצמו מלעשות אפילו חפושים באמצע הלילה, לפי הדוגמא הידועה, ובכל-מקום שהיה מוצא בהיסח הדעת איזה יהודי מתחבא במרתף, או בעליה, היה מתנפל עליו ומגפפו ומנשקו ונותן לו כל מיני זכיות שבעולם ושוקל על כפו אלף אלפי אלפים דינרים, ובלבד שירחם זה עליו וילך עמו ויעשה בשבילו איזה עסק. אלו היה דירקטור של עתון הישפני בא אז לידי תחבולה, לתת פרמיה טובה ומצוינה לחותמיו, כמו שנוהגים, והיה כותב למשל בפרוספקט שלו: מי שיביא לי 25 קופונים, תהא לו האפשרות להשתתף בגורל ולזכות באיש יהודי אחד – הנני מובטח, כי היה עושה זה עסקים מצוינים מאד. המיניסטר בעצמו היה חותם בודאי על מהדורא שלמה של איזו מיליונים גליונות, ובלבד שתהא לו האפשרות לרכוש לעצמו יהודים בכמות היותר גדולה. אין אדם יודע כלל את שויו של איש יהודי – בשעה שצריכים לו. כשהמצב האיקונומי במדינה עומד בסכנה, אין אדם רשאי להרשות לעצמו את הלוקסוס לשנוא איש יהודי. הפוליטיקה, אומר המיניסטר ורלא, דורשת שהיהודים יבואו.

מובן מאליו: היו ימים בספרד, שהפוליטקה שם לא חפצה להבין את זאת. רדפו את היהודים “לכבודו של האל הגדול”, ענו אותם באינקויזיציות ובמדורות אש, בדקו ומצאו כי טוב ונחוץ הדבר להגביל אותם במקצוע המסחר והאינדוסטריה עד כמה שאפשר, ואחר כך, בבוקר לא-עבות אחד, קמו פתאום וגרשו אותם מן הארץ כליל – וגרשו מן הארץ לא רק אותם, כי אם את המסחר כולו ואת האינדוסטריה ואת כל טוב הארץ הפורח. הארץ ירדה הלוך וירוד ובאה עד ככר לחם. ועתה הם באים ומתחננים על נפשם: תנו, רחמנים בני רחמנים, תנו לנו יהודים אחדים לנדבה. נחוץ לנו יהודי כרפואה לגוף. המצב האיקונומי שלנו – אלהים ישמרנו…

ואולם מדינות אחרות, צפרים אחרות – צפרים אחרות, זמירות אחרות! בארצנו ולעינינו נעשים עתה מעשים בכל יום, אשר עומדים אנחנו לפניהם כמו לפני חידה. באים אנשים ומכים חרם בעצם ידיהם את הארץ וכל טובה. מגרשים את היהודים מתוך המסחר, וכל משלח ידם וכל מתנם ומשאם ואתננם קונם עליהם. מילא, סכנה היא לכל הארץ, כשיהיו יהודים יושבים עוד בשתים שלש ערים – דבר זה ברור. אלו הייתי אני מיניסטר, בודאי שהייתי גוזר גם אני גזרה כזאת. מילא, סכנה היא בשביל המדעים, שיכנס עוד נער יהודי אחד או בחור יהודי אחד לתוך הגימנסיה או לתוך האוניברסיטה – גם זה ברור לא פחות מן הראשון. גם אני בודאי שהייתי נוהג כך. מילא, סכנה היא בשביל האמונה, אם יקרא איש יהודי בשם דומה לשם אינו יהודי – דבר זה ברור כשמש בצהרים. גם אני אין לבי הולך אחרי השמות הזרים. אבל מכיון שאני מגיע אל הפרק בדבר הגבלות בשביל היהודים במקצוע המסחר ומכיון שאני רואה מעשי תעתועים ברחובה של עיר בריש גלי, מעשים הנעשים מתוך שגעון ממש, ואין שום שלטון מוחה – אני עומד ואיני מבין את הנעשה. האם לא יהרסו כאן אקסיטנציות של אלפי משפחות? אין אני חושב, חלילה, אקסיסטנציות של משפחות יהודים, אלא להפך. והלא מחסר הוא מסחר, ואי-אפשר שיהא זה נוסד על יסוד פוליטיקה…

יראתי כי עומדים אנו עתה על המקום אשר עמדה עליו ספרד לפני ארבע מאות שנה, ורק מקץ איזו מאות שנה חדשות יעמדו האנשים פה על המקום אשר עליו עומדת ספרד היום.

אתמול בבוקר, בשעה מוקדמת מאד, העירני משנתי איזה קול מוזר שעלה אלי מן החצר. המילים היו ידועות לי, ורק הקול היה מוטעם ומודגש באופן אחר קצת מכפי הרגיל. המלים היו אותן המלים “הנדל, הנדל”, שאני שומע מתוך החצר יום יום בדיוק בשעה השמינית בבקור, ואולם אותם פסקי הטעמים החדשים, שבאו עם נוסח המלים, היו חדשים לי. נחפזתי אל החלון והסתכלתי לחוץ. המראה היה זר וחדש. לא יהודי – אלא איזה “גוי”, פולני ממש, עמד ובידיו צרורות צרורות, שונים ומשונים: מכנסים ישנים, צילינדרים ישנים, מחסות-מגשם ישנים ועוד ועוד, והוא המנצח כאן על העבודה, קצת מגושם ולא-בטוח, ומכריז על סחורותיו וקורא “הנדל, הנדל”, להבדיל כאיש יהודי ממש. מובן מעצמו: כל החן המיוחד וכל הטעם הנחמד, שהיינו רגילים למצוא בדבר זה מאז ומעולם, נסתלק כאן ופג וגז ולא היה עוד. המסחר במכנסים ישנים הלא הוא הספּציאליות שלנו! גא אני על זה מעודי. כשרון כזה לא יקנה מן החוץ, אלא בא עם האדם מלדה ומבטן, להבדיל, כמו הכשרון למוסיקה או לפואיזיה וכדומה. ואולם איך שיהיה: באו זרים לנחלתנו…

איך שיהיה: הסנונית הראשונה, המבשרת את בוא האביב, כבר נראתה בארץ. והאביב בעצמו הלא ידענו איך יהיה זה. המסחר ילקח כולו מידי היהודים. דבר זה כבר ברור. עוד מצודה אחת היתה בידינו, המצודה האחרונה נלקחה. יוצאים אנו וידינו על ראשנו.

ועם זה משתנית כל הצורה, שהעולם היה רגיל אליה כל כך מאז ומעולם. רגילים היינו מאז ומעולם לשמוע, כי היהודים הם האומה המסוכנה, שמעט מעט תקח לתוך ידיה את כל מה שיש בעולם, את כל ענפי המסחר והאינדוסטריה, את כל עסקי החכמות והמדעים, את כל פּרותיהן של האמנות והקולטורה, וסופה לנצח את כל משפחות האדמה ואת כל העמים למיניהם ולרשת את העולם כלו עד בלתי השאיר להם אפילו טפה אחת מכל הים הגדול הזה. רגילים היינו לשמוע תמיד, בנוגע לעם זה, את הקריאה הקורעת לב: “פן ירבה”, “עם בני ישראל רב ועצום ממנו”, “הבה נתחכמה לו”, והם התחכמו לו כל-כך, עד שלפני שנים אחדות באו גם עד לידי התחבולה המחוכמה, לאסור עליו את הנשואים או לכל-הפחות להכריחו שלא יוליד הרבה ועל כל פנים שיהא מוכרח להחזיק ב“שיטה של שני ילדים”. לא חסר עוד דבר, אלא שיעמידו בביתו של כל יהודי אצל מטתו ז’נדרם וקוזק, שיהיו ממונים על השמירה, שלא יעבור זה על החק. מובן מאליו, כי כל העצות האלו הן עצות נבערות. לא עצתו של פרעה אחרי הלידה ולא עצתם של החדשים לפני הלידה, כל אלה יחדו לא יועילו בנוגע לאיש יהודי. איש יהודי, כידוע, יודע להערים ולהפקיע את עצמו תמיד מכל חק שיהיה. ובנוגע לאותה “שיטה של שני ילדים” הלא התחבולה בטלה לכתחלה. איש יהודי יש לו מושג פרימיטיבי מאד בנוגע לשיטה זו. כך, למשל, ידעתי מלמד אחד שהיה שומע יום ולילה, כי יש בעולם “שיטה של שני ילדים”, ופעם אחת התפרץ אל ביתי והשמיע אותי בשמחה גדולה, כי הוא אחד המעריצים היותר גדולים של שיטה זו, דהיינו: בכל שנה ושנה יולדת לו אשתו תאומים. – אבל כל זה היה לפנים. עתה נשתנו בעתים ועמהן נשתנתה צורתו של העולם כולו. היהודי, כפי שראינו, התחיל פתאום להיות הנרדף. אותו רודפים לאחור ומגרשים מכל מקצוע ומקצוע. ממנו לוקחים את כל ענף וענף של פרנסה ואינם משאירים לו כלום. עתה לקחו ממנו גם את נחלתו הנשארה: את המסחר במכנסים ישנים. ואם כך יתפתחו וישתלשלו הדברים גם להלן, אז הלא יכולים אנו לראות כבר בחוש את צורתו של העתיד, כפי שיהיה בדורתיהם של בנינו אחרינו. כל העולם כלו ישתנה מן הקצה ואל הקצה.

למשל: עתה, כשאנחנו סוחרים במכנסים ישנים ויונקים על-ידי כך את חלב הארץ, אנחנו הננו ה“רמאים” הידועים, תחת אשר אצל האחרים אין אנו מוצאים שום רע, אלא אותם המעשים היפים של הגורקאים והלידוואַלים, של הרנבוטים והקורוטקים, של הדי-לאסים, של הוונלרלרסקים, של הגילוויטשים, של המאצוחים, של הרוניקרים ושל הדרוצקים-לובצקים והביספּיגגים, – אבל בימים הבאים, כשאחרים יהיו המנצחים על המסחר במכנסים ישנים ועל כל יתר סגולותינו ומחמדינו ופרנסותינו המרובות בלי עין-הרע, אז כל המעשים הקטנים והתמימים ההם יהיו מצויים אצלנו, והם יהיו ה“רמאים”. אנחנו נמסור להם את כל הברכה המצויה לנו על-ידי כל הרמאות שלנו, שאנו מרמים את העולם בזה שאנו עושים מעט יי"ש במרתף מסותר או שאנו מחזיקים חדר באיזו עליה שבגג בלי רשיון מיוחד או שאנו מוכרים בסתר גורלות של לוטריה המובאים אלינו מחוץ-לארץ או שאנו נותנים שוחד של רובל כסף לאחד הפקידים על-מנת שיתן לנו לעמוד עם שלחן קטן בחוץ לפני אולמי התגרנים, וכיוצא באלה, מיני רמאות נוראים, שהיהודי מרמה ומרמה את הבריות במשך כל ימי השבוע, ולבסוף אין לו פרוטה של נחשת לצרכי השבת, ותחת אלה נקח לנו לתוך רשותנו את העסקים דוקא, העסקים העולים לסכומים של מיליונים. מובן מעצמו, כי אז נטען אנחנו עליהם, שהם יונקי חלב הארץ, הם העלוקות והם האקספלואטטורים, המנצלים את כל העולם – שהרי החדרים המסותרים והשלחנות שלפני אולמי התגרנים והמסחר בגורלות של הלוטריה האסורה יהיו ברשותם – ואנחנו יהיו לנו כל אותן הצואות המזויפות בנוגע למליונים, כל אותה הקבלנות של אבנים תחת שבולת-שועל בסכום של מיליונים, כל אותם ההרוגים בידים לשם ירושה של ממון, ובני-האדם הצדיקים והישרים, כמובן, נהיה אנחנו.

מובן מאליו, כי מכיון שנגיע למדרגה כזו, נגיע למדרגה עוד אחת. למשל, בנוגע לעלילת דם. כשהם יהיו התקיפים, שכבשו את העולם כולו, ואנחנו נהיה רק הנרדפים והמעונים, העומדים כל היום כשיות נאלמות לפני גוזזיהן, אז יהפך הסדר גם בנוגע לאותה עלילה: את העלילה, כמובן, נעולל אנחנו עליהם. נקום בבוקר יום אחד, נקח לנו איזה נער מנערי היהודים ונחביא אותו, ומקץ ימים אחדים ימצא הרוג – ואז תחל המהומה. אחדים מן “האנשים היהודים העיקריים” יקימו שאון גדול. העיתונים שלנו, “הצפירה” וה“היינט” ודומיהם, יכתבו יום-יום מאמרים ראשיים גדולים ויוכיחו על-פי ההיסטוריה, כי אין כאן אלא רצח לשם דת. המלומדים שלנו ירבו בבקיאות בתוך הספרים הקדושים של אומות העולם ויביאו מהם פסוקים מזויפים, שלכאורה אין הם מוכיחים ולא כלום, ויראו לכל באי העולם כי נרצח אותו הילד היהודי לשם אותה התכלית הידועה. העסקנים שלנו יוציאו מכתבים גלוים עם ציורים מבהילים, ציורי שוחטים ונשחטים, אשר תסמר כל שערה למראיהם, ופרוקלמציות התאנה משעה לשעה לעורר את העם לנקמות ופוגרומים – הכל לפי דוגמאות ידועות, הכל לפי נוסחאות בדוקים ומנוסים.

את כל זה יכול אדם פקח לראות מראש. מכיון שישתנה סדר העולם, מכיון שאחרים יהיו במקומנו אָנו ואנחנו נהיה במקומם הם, מכיון שהמכנסים הישנים לא יהיו עוד נחלתנו אָנו, אלא של אחרים, וכן כל יתר הסגולות שלנו לא יהיו עוד שלנו, אלא של אחרים, – מן הדין הוא שהשנוים יהיו שנוים כוללים ומוחלטים למראש ועד סוף בלי שום יוצא. העתיד הנשקף אלינו הוא עתיד נפלא.

הוי, העתיד! כשאני מסתכל לתוך עתידם של היהודים האמללים בכל הארץ אשר מסביב, אז תחשכנה עיני קצת מראות…

הפולנים / דוד פרישמן

עד למדרגה זו כבר הגיעו הפולנים: ה“נאָוואָיע וורעמיא מטיפה להם מוסר! פּפוי, לא נאה הוא לשנוא את היהודים. מי עוד שונא בזמן נאור שכזה את היהודים? השנאה אינה נעשית מעולם אלא לשם איזו פוליטיקה. מכיון, היא אומרת, שהלאומיות הדימוקרטית בפולין באה עד לידי בנקרוט, לא היתה עוד לדמובסקי וחבריו שום עצה בכדי להחלץ מן המבוכה, אלא למהר ולעשות על רגל אחת מעט אנטיסמיטיסמוס. הא לכם את היהודי ואכלו אותו חי – מן ביפשטקס אַ לאַ טרטר. סגולה זו בדוקה ומנוסה היא מאז. יזרה נא מעט אבק בעיני הקהל, ואַל ישעה עוד בעצם העניין. יהיה נא עסוק עם היהודים, ואַל יראה עוד בנולותם של המנהיגים, שהנהיגו אותו עד לעברי פי שואל. מה אומר ומה אדבר? מכיון שה”נאָוואָיע וורעמיא" מעידה כך, חזקה שאָנו יכולים לסמוך עליה. מי כמוה יודע, כיצד דברים כאלה נעשים. היא כבר עובדת במקצוע זה, ברוך השם, איזו עשיריות שנים.

ובכל זאת, אני מתירא, שבעלי ה“נאָוואָיע וורעמיא” טועים קצת. אין עושים שנאה ליהודים כלאחר-יד, בדבור אחד או שנים, אלא אם כן הקרקע מוכשר לכך מקודם. זוכרים מחוץ לפולין יותר מדי את הליברליות המהוללה שבפולין, ולפיכך מבקשים סבות לרוח החדשה, שנשבה פה פתאם ומוצאים. אותה הליברליות היתירה, שהיתה נהוגה פה כמה דורות, נעשית להם לסתירה, שאינה מובנה יפה. ואולם אנחנו פה הלא ידענו את הליברליות הזאת. כשמדברים על הליברליות שבפולין, אני רואה לפני תמיד את תמונתו של אחד הסופרים הפולנים הגדולים, ששמעתיו דורש לפני שנים אחדות לפני קהל יהודי באחת מרחובות היהודים, והוא דבר אז בשבח היהודים וברוחם הנעלה ובגזעם הנפלא ובמדותיהם היקרות ובנטיתם הנאצלה לכל דבר שבחרות – אלא שבעינו של הדורש הזהיר איזה מבט אורב וחשוד. את המבט האורב והחשוד הזה לא אוכל לשכוח עד היום. ובאמת: אותו הסופר הפולני הגדול והליברלי, נעשה עתה לאחד המנהיגים היותר עזים של הבויקוט.

בעצם: הליברליות היא אחת המלאכות היותר קשות. למה זה נשלה את נפשו? האדם מטבעו הוא חיה רעה, אינסטינקטים שלו הם אינסטינקטים של חיה. כל-זמן שהוא לבוש קורסט וחבוש במעט ההשכלה, החנוך, הקולטורה, ההרגל ודומיהם, אין זו אלא חצי צרה. את חצי הצרה הזאת אנו קוראים “אנושיות” או “עולם כמנהגו”. ואולם ברגע אחד של חולשה שוכח אדם את כל הפרק, שהוא עומד עליו, ופתאם קופצת החיה הרעה מן הסוגר שלה. ברגע אחד הוא מגלה את כל מה שהסתיר בחובו במשך חמשים שנה. אותו המבט, שראיתי אז אצל אותו הסופר החשוב, ראיתי הרבה פעמים אצל חתול-הבית שלנו. נעימה ומתוקה ומשתעשעה ומחליקה – ופתאם מזהיר בעינה אותו המבט, שמגלה לנו את הסוד בפעם אחת, כי היא אחותו של הנמר ושל הקוגואר ומשפחתה יושבת בערבות מדבר נוביה. ביחוד מצאתי אותו מבט אצל מוריץ II, הוא הקוף שהיה מעביר לנו חזיונות של קולטורה לפני שנים אחדות על פני הבמה של הצירקוס פה. לבוש היה פראק וחבוש היה צילינדר עם נעלי-יד ונוסע היה על גבי וליסופּר ומשתמש היה בכף ובמזלג בשעת אכילתו ומשחק היה בקלפים ומעשן היה פפירוסות וכותב היה מאמרים בעיתונים על-דבר הליברליות ונוטל היה עביט של שופכין לצרכיו. ורק לעתים היינו יכולים להכיר בו, עד כמה כבד עליו כל המסוה הזה וכל אותה הקולטורה הנבערה. ברגע שכזה היו יכולים לראות אצלו אותו המבט האורב והחשוד. אין אני מתקנא במוריץ II שכזה, אם חיב הוא להיות לבוש קולטורה במשך שעות רבות כל-כך. עד כמה קשה קומדיה שכזו! ובינתים הלב שבו מושך ומושך בחזקה אל הטבע של הקוף…

בעצם: אותה המלאכה של הליברליות היא אחת המלאכות היותר קשות. במדה ידועה היא קשורה עם סבלנות, עם אהבה לכל נברא בצלם, עם “ואהבת לרעך”, עם היכולת להיות סובל לפעמים גם איזו עולה, עם התגברות על אינסטינקטים רעים, עם מהרה של מדות ושל רגשים – ובינתים הלב שבקרב מושך ומושך בחזקה אל הטבע של החיה. טורח אדם, להיות לבוש את המסוה, עד כמה שיוכל. ואולם פתאם נתק הכפתור וההיה קופצת החוצה. שותים דם ואוכלים בשר-אדם, והאדם נעשה לאדם הטבעי, אפשר מאד שאחרי זמן מועט תבוא הבושה והעינים תהיינה תלויות אל הקרקע; ואולם המעשה נעשה. ברגע אחד גלה האדם את אשר החביא במעמקיו במשך חמשים שנה. ובכן: כל העבודה של מין זה של הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה איש הקולטורה היא, זה מאז ובמשך שנים רבות, למצוא את הפורמולה, שלא יהא מוכרח להתביש לאחד המעשה. רבונו של עולם, איה נוטלים אותה פורמולה, שיוכל אדם להיות ליברלי, ועם כל זה לא יהא מוכרח להיות לבוש את הקורסט מן הבקר ועד הערב? – ואותה פורמולה מצאו פה בפולין: עלינו להפריד את שאלת היהודים מן הליברליות. יוכל אדם מן היום הזה והלאה להיות קרוא ליברלי ולהיות עם זה שונא ישראל! –

וכמו ישועה באה על כלם. הן כלם, ברוך-השם, שנאו את היהודים מדור דור ומאז ומעולם, אלא שהשתעשעו תמיד בליברליות ולא היתה להם הרשות לגלות, ועכשו באה הישועה. אין הם צריכים עוד כלל לבקש לעצמם אמתלא ולומר, כי מכונים הם רק אל ההמון הנבער, אל התגרנים, אל הציוניים, אל ה“ליטוקים”, אל שונאי פולין – אלא הם יכולים לומר בפה מלא, כי מכונים הם אל היהודים בכל צורה שהם. הן התרה הרצועה. הן יכול אדם להיות ליברלי ולהיות עם זה שונא ישראל. הן יכול הוא להיות התול ולהשתעשע בחמה על גבי אדן החלון ולשרוט עם כל זה בצפרניו בכל רגע שיחפוץ! – כשאני רואה אנשים כאלה, אני מהרהר תמיד בלבי: כיצד נוהג אחד ממשפחות הקנבלים, אם הוא נעשה על פי מקרה ונטריון? אין זאת כי אם בסעודה של שחרית הוא אוכל ביפשטקס של בשר מבשר אחד הנוסעים האירופיים, חי או נא או צלי, ובשאר כ"ג השעות של אותה מעת-לעת הוא דורש את דרשתו על דבר השמירה מפני האבר מן החי, שכל קנבלי הגון חיב להיות זהיר בו.

ואולם כשאני מתעמק באותו החזיון כולו, שאנו רואים עכשו פה לעינינו, אני בא גם להחלטות אחרות. בעצמו של דבר הן אין שונאים כלל את היהודים בפולין, אלא מבזים אותם. מדינה זו היא המדינה הקלסית של הבוז לישראל. אין אני יודע שום מדינה בעולם, לא גדולה ולא קטנה, לא באירופה ולא באזיה, ששם הביאו את האמנות של הבוז לידי שלמות נפלאה, כמו פה. אפשר שבמדינות אחרות שונאים אותנו הרבה יותר, אבל אינם מבזים אותנו כך. הלא זאת היא הארץ שהמציאה בשבילנו את ה“מושקו” ואת ה“איצק”, אותם השמות עם סימן ההקטנה, שמכילים אופן של בוז במדה שאין לציר כלל. ומה גם אם מרכיבים לאותם השמות גם את המלה “פּן” ואומרים: “פּן מושקו” ו“פּן איצק”. לא עשו לי, חלילה, שום רע, אלא קראו לי “פּן מושקו” ו“פּן איצק”. כך היו נוהגים לפני מאות שנים וכך הם נוהגים – עתה. והם אינם מרגישים, כי עתה אינו אז – וכי זאת היא כל השאלה. הם נשארו עומדים על הנקודה, שעמדו עליה לפני מאות שנים, ואולם לא אני. נעשיתי מודרני ולא אוכל עוד לשאת כזה. אהבו אותי, כי אדם אני, שנאו אותי, כי אדם אני, אך אל תבזו אותי, כי – אדם אני. אם בזיתם את אבי-זקני, היה מבטל בלבו אתכם– עם בוזכם יחד, ולכם היה אומר “יאַסניע וויעלמאָזשני פּאַניע” – ודי. אם עשיתם כך לאבי, היו דמיו שותתים לתוך פניו והיה מחשה. כשאני שומע דברים כמתלהמים, אני מתמלא חמה ועונה דברים מרים. ואולם ירא אני כי בני, אם תבזוהו, ירים יד על כל המבזה אותו ויכהו על הלחי. העתים נשתנו!

אין אני יודע על-פני כדור כל האדמה אומה, שתהא קונסרוטיבית כל-כך, כאומה זו של הפולנים. מאין בא לה אותו הבוז? – אפשר משום שהיא רומנטית מאד מטבעה. אומה זו היא אומה של אדונים, מאין כמוה. אומה של אבירים היא מאבירי ימי-הבינים, ושעשועי ימי-הבינים מזוגים לה עם דמה. ומשום שהיא אומה של אדונים, לכן מן המוכרח הוא שיהיו משרתים מסביב לה. לא מפני שהיא רוצה למשול ורוצה שישרתו אותה, אלא מפני השעשוע כשהוא לעצמו. נעים שעשוע כזה ומדגדג וצובט במתיקות את העור. אפשר שהיא האומה היחידה באירופה כולה, שהפיאודליסמוס וההשקפות הפיאודליות מושלים בה עדין כל-כך. אירופה כולה התהפכה בינתים, עולמות נבנו ועולמות נחרבו, אלפי מושגים קדמונים חלפו כמו עשן ורוח הדשה הביאה חיים חדשים, האדם נעשה בוגר יותר ושלך מעל רגליו את נעלי הילדות שלו עם שעשועי הילדות ויצא למלאכה ולמלחמה, מושג המדינה חדל להיות צעצוע של חולמים ויהי למושג של עבודה וזעת אפים – ואומה זו נשארה אצל הרומנטיקה הישנה שלה. אוהבת היא כל-כך להשתעשע. ובאדונים ומשרתים היא משתעשעת. זוכרת היא כי השתעשעה לפנים באדון ובאיצק, ונפשה בה הומיה. אבל איצק זה כבר השליך את המסוה הזה מעל פניו וכבר מחה את הפּוך מעל עיניו וכבר העביר את הכחל מעל מצחו, ורק ה“אדון” נשאר עוד בתפקידו. ואולם אין משחקים תפקיד באין צד שני ובאין העזר שכנגד. וכאן התחילה הטרגדיה. היהודי אינו רומנטי כלום, ולפיכך אין הוא מקביל עוד אל הסדר הישן. היהודי נעשה מודרני וגם הפסיכולוגיה שלו אינה עוד אותה שהיתה לאביו-זקנו ואין הוא יכול עוד למלא את התפקיד של המושקו והאיצק – וזאת כל הסתירה. אבל האין כאן עם הטרגדיה הנוראה הזאת גם חלק קטן של קומדיה?

ולפיכך אם באים ואומרים לי: כל המעשה שנעשה ה אינו אלא פוליטיקה לבד, אין אני מאמין. כן, פוליטיקה, האדון דמובסקי וחבריו היו צריכים לה. ולא רק לה, כי אם גם לעסק טוב המביא פּרות טובים. אבל הקרקע היה מוכשר לכך מקודם. חלק של פסיכולוגיה עממית מתגלה כאן לעינינו.

יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו תפקע בו לגמרי ורוחו תקצר כולה ומרירותו תגבר עליו עד למדה זו, שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את מלאכת הדפוס שלו ונתן לנו חמדה טובה זו, אוחז בידי את התנ"ך שלי ואת שקספיר שלי ואת בירון שלי, אני מברך את הממציא שבע פעמים ביום, כי אלמלא הוא, בודאי ובודאי שלא הייתי יכול לקחת את מחמדי לתוך ידי בכל רגע שאני רוצה בהם, אבל כשאני לוקח לתוך ידי בבקר עם שתית התה את אחד מגליונות העתונים, מיד תהפך לי הברכה לקללה. בכל הרעות שמצאו את בני דורינו, אין אני יודע רעה, שתעכב את התפתחותו המוסרית של האדם יותר מן העתונות. מי יודע איזו דמות היתה עתה לעולם כולו ואיזו דרך הלכה התפחות זו, אלו אותם העשרה או מאת הסוחרים, העושים מסחר בעתונות, לא מצאו לנחוץ להם ולצרכי חנותם, לטמטם מדי יום ביומו את רגשותיו של האדם ולגרות בכל רגע את שרירות לבו ואת תאותיו הרעות ואת אינסטינקטיו הבהמיים. אפשר שבארץ מקולטרה במאד מאד, מקולטרה יפה-יפה, יש לה עוד לעתונות זכות קיום ואולי גם תועלת – אבל איה פה בעולמנו ארץ כזו? בארץ מקולטרה למחצה או שהקולטורה שלה מוטלת בספק כולה אין העתונות אלא סכנה. יושבים בעיר גדולה חמשה או עשרה אנשים, אנשים שמכלל סוחרים יצאו ולכלל סופּרים לא באו, מיני אנדרוגינוסים העומדים בתוך, ויש להם פרנסה שלהם בניר ובדיו-של-דפוס, והם מוכרים בכל יום איזו אלפים גליונות של ניר זה המשוח באותה דיו-של-דפוס, אלא שמסחרם זה מסכן, משום שבטבעו של מסחר זה מונח, שהוא גדל-אחריות, שבעצם מן המוכרח היה, אשר יבואו בו במגע-ומשא רק עם יחידי סגולה, שכבר נתבשלו הרבה, ואשר עם כל זה יש להם עסק בכל יום עם ההמון הגדול, שאינו בעל בחינה, ויש בכחם להשפיע עליו ולהטות את רוחו ואת תאותיו בכל רגע לכל אשר יחפצו להטותם. אם אסור לאדם לשאת בצלחתו ברונינג, אלא אם כן תתכן הפוליציה תחלה את רוחו ותדע אם כדאי הוא לתת לו הרשות להיות שליט לרגעים בחיים ובמות, – אם רוצה הוא, ירים את כליו זה על האדם שכנגדו, ימשוך בקצהו, ואותו אדם שכנגדו יפול ולא יוסיף עוד לחיות, ואם רוצה הוא, לא ירים ולא ימשוך, ואותו אדם ישאר בחיים, – על אחת כמה וכמה שהיה מן הנחוץ לתכן תחלה את רוחו של האדם הבא להשתמש באותו כלי-הזין המסוכן אלף אלפי פעמים יותר מאלפי ברונינגים ביחד, אותו כלי-הזין הנקרא עתון, ולעמוד קודם על אפיו ועל מדותיו המוסריות, משום שבכל רגע ורגע יכול אדם כזה להרים את עתנו על עדות ועל מחנות שלמות ולמשך בקצהו ולהפיל אלף מימינו ורבבה משמאלו. לכל-הפחות להטיל אימה בנשקו האיום הזה הוא יכולה סקונדה וסקונדה. הדבר תלוי רק במדת ישרו שלו ובמדת התפתחותו המוסרית.

הוי העתונות! קוראים לה בימינו הממשלה הששית. אבל הלא גם בין הממשלות האמתיות יש עוד ממשלות ליברליות קצת, ממשלות רפּובליקניות, ממשלות העובדות ביחד עם באי-כח-העם, תחת אשר הממשלה הששית הזאת היא ממשלת זדון עצירה כולה, הדנה תמיד יחידית! ממשלה זו נתונה לפעמים ביד נער, והנער הזה, אם הוא רוצה, הוא כותב כך וכך, ואם הקדיחה לו שפחתו את תבשילו או אם דרך לו איזה יהודי ברחוב העיר שלא-בכונה על בוהן רגלו או אם העסק בכלל דורש את הדבר, מיד הוא בא וכותב מה שכותב ומגרה את יצר לב ההמון הרע ומשסה בזעום נפשו את האינסטינקטים האכזרים. הדיו שלו והקהל שלו והאינסטינקטים שלו – והוא נעשה אדון לכלנו. ינסה נא אדון כזה לבוא בלילה אל איזה בית-קונדיטוריה וביציאתו לא ימצא כרגע את הקלושים שלו במקום שהעמידם, וראינו אם לא נמצא ממחרת בבוקר את מאמרו ואת מררתו השפוכה על מדותיהם הרעות של בני-האדם ועל מצב הקולטורה הנמוך שבכל הארץ. אבל מה לנו ולקלושים שלו? האם מפני שאנחנו קונים ממנו את גליונותיו ונותנים לו האפשרות לאכול כשהוא רעב, יש לו לאדון היחיד והפרטי הזה הרשות המוסרית להיות לנו בן לילה “דעת הקהל”? מה יש לו ולקהל? מה יודע הוא את אשר עם הקהל ואת אשר בלבו? כיצד יש לו הזכות המוסרית להתעמר בנו כל-כך ולדבר תמיד בשם איזה קהל? האם משום שאנחנו קונים אצל חנוני זה בחנותו את הניר שלו, כשם שאנחנו קונים בחנויות אחרות את יתר צרכינו, הוא נעשה כבר ליחסן ולבעל-דעה לנו? קונים אנחנו אצלו בכל יום איזו טלגרמות, איזו ידיעות, איזו מכתבים מערים אחרות, איזו בשורות מארצות אחרות, איזו אינפורמציות ואיזו העתקות שהעתיק בשבילנו – אבל הוא מה?

נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “נאְוואְיע-וורעמיא” וקורא: “בטול ברית המסחר שבין אמריקה ורוסיה הוא מלאכה של איזו יהודים. עוד מעט ונראה. גורו לכם מפני נקמת העם!” – נראה הדבר, כאלו בתוך ארגז-השלחן, שעליו כותב האדם היחיד והפרטי הזה את הדברים האלה, מונחת מוכנה ומזומנה אותה נקמת העם, ורק ברצונו תלוי הדבר, אם לפתוח את הארגז ואם להוציא משם אותה הנקמה ולשלחה בנו באותו רגע שהוא רוצה. אבל סוף-סוף הלא אין הכותב אלא אדם יחיד, הטובל איזה עט באיזו קסת של סופרים ומטפטף איזו טפות על-גבי איזה ניר, ואי מזה לאדם זה באותו רגע אותו העם עם הנקמה שלו? מדוע הוא מדבר תמיד בשם העם? במה נבחר להיות תמיד שלוחו של העם? אימתי נתן לו העם את ההרשאה שלו להיות תמיד בא כוחו? סוף-סוף הלא אין זה אלא חנוני, ששמו כך וכך, אשר אנחנו קנינו מידו במשך איזו עשיריות שנים את סחורתו, עד שהעשרנוהו ועשינוהו למיליונר, ואם על-ידי זה בלבד כבר עשינו אותו לנו ל“עם”? במה גדול כחו הוא מכחי אני, שהוא יכול להטיל ארס בכל יום ואני איני יכול? האך רק משום שהוא יש לו עסק כזה, המביא אותו במגע-ומשא עם רבבות בני-אדם, והוא יכול לסכסך על-פיו איש באחיו ומשפחה במשפחה ולגרות את יצר לבם ואת תאותיהם ואינסטינקטיהם, עד שבאמת יביא אותם לידי זה, שיעשו לבסוף גם אותה הנקמה, שהוא אומר? – נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “קוריער ווארשאווסקי” ואני קורא: “כרוז יהודי. נמצא באולמה של הדומה כרוז על-דבר המפלגות וכו‘. היהודים מוכרחים למחות ולהוכיח כי אין הדבר כך וכו’. עליהם לדעת כי סוף-סוף יקום העם וכו” – עוד הפעם העם! האדם הכותב את הדברים הוא אדם יחיד, ששמו כך וכך ומראהו כך וכך וחטמו כך וכך והשכלתו כך וכך ומדת ישרו כך וכך, והוא אחד ויחיד מרבבות אלפי בני-האדם המתגוררים בעירו, ואיך זה רשאי אחד ויחיד זה לעשות את עצמו פתאם לבא-כחם של רבבות האלפים ההם? אי מזה על העם לדעת, כי עליו לקום, אם לא הוא בעצמו יעורר אותו יום יום על-ידי מה שיספּר לו בזדון אותו השקר המנקר את העינים על-דבר איזה כרוז, וכלאחר-יד יגיד לו כי “אומרים” שבודאי היהודים הפיצוהו? – נוטל אני לתוך ידי את גליונו של “גאָניעץ” וקורא: “היהודים אשמים וכו'. פוגרומים יהיו!” – ושוב נראה, כאלו היו אותם הפוגרומים מין דבר, המונח נכון בתוך ארגז-השלחן של אותו הכותב היושב ברחוב פלוני ופלוני בנומר פלוני ופלוני, ואותו הכותב, מיד כשירצה, יפתח את הארגז שלו ושפך את הפוגרומים החוצה – והיו. רבונו של עולם! מה משפט עתונות, התלויה ברצונם של איזו יחידים; ולא עוד, אלא שהיחידים הללו לא הצטינו עדין ביותר במדת ישרם ובטוהר לבם, והם נוטלים את הגדולה לעצמם לדבר תמיד בשם “דעת הקהל” ומשתמשים תמיד באותו הקהל ובדעתו הקלה ובאינסטינקטים השפלים בכדי להפוך תמיד עולמות לטובתם ולהנאתם?

לפעמים אני מציר לעצמי ציור כזה: ורשה. חיים אנו בתקופה שאין עדין עתונים במציאות כלל. אותם החנונים המעטים, שיש להם עתה עסק של ניר ושל דיו-של-דפוס, אינם עוד לעולמים ואינם רואים לעצמם אותה הנחיצות לסכסך כל היום אומה באומה ושבט בשבט, והכל משום איזו קונקורנציה שהטרידה אותם קצת ממנוחתם. בטוח אני, כי ורשה כזו לא היתה יודעת עתה שום מלחמת אחים. האזרחים מן הצד האחד לא היו מרגישים כלל כי אזרחים מן הצד השני קמו עליהם לבלוע אותם חיים ולעכור את הקולטורה שלהם ולשפוך עליהם דוקא את רוחם הם – תחת אשר עתה מציתים ששה או שמונה אנשים פרטיים את האש בכל רגע ורגע ואומרים: הנה העם הבעיר.

עתונות! הלא שכין היא ביד ילד. אם יחשוק פלוני בן פלוני במורה-השעות שלי ואני לא אתננו לו כרגע, יכול אני להיות בטוח, כי המאמר הראשי בגליון הבוקר של עתונו שלו יהיה מכוון כנגדי. אם יחפוץ פלוני העורך, כי אהיה כך ולא כך, מאחרי שהעסק שלו דורש את הדבר, יכול אני להיות בטוח, כי ממחרת בבוקר אקרא, ששחטתי ילד קטן בכדי ללוש בדמו את המצה שלי. כך – בעולם כזה אנו חיים.

ולכן לא יפּלא, כי יש רגעים בחיי האדם, שכח סבלנותו יתפקע בו לגמרי, עד שהוא מוכרח לקרוא: הלואי שנהפכה לו לאותו יוחנן גוטנברג שליתו על פניו, קודם שהמציא לנו את המצאתו. המצאתו הגדולה הביא לנו, לצערנו, גם את העתונות.

“סליחות” / דוד פרישמן

“אשמנו, בגדנו, גזלנו”. מי? אנחנו?? אנחנו אשמנו?? – בקרן זוית בבית-המדרש הגדול עמדתי כפוף על סדר-התפלה שלי, וסדר-התפלה רעד בידי. עוד ילד קטן הייתי אז, לבי לא יכול להכיל את כל המחשבה האיומה. הבטתי כמבקש תשועה אל אבי-זקני, אל האיש עם הדרת הפנים הנפלאים, אשר כמוה לא ראיתי שנית בכל הימים אשר אני חי, ועם העינים הטובות, אשר ים שלם של נדיבות וחנינה רכה ורחמים מתוקים התגלגל בהן. לא, מי איש אשר לו עינים כאלה לא אשם ולא גזל ולא עשה שום רע. את הדבר הזה לא יוכל שום איש להטותני להאמין. הבטתי אל אבי – האם איש אשר כזה חמס ופשע ורשע ועשה את כל אשר כתוב בזה? הבטתי אל פני דודי – האם איש אשר כזה? ועל כל הקהל מסביב העפתי את עיני, על הגדולים ועל הקטנים, על הזקנים ועל הצעירים, אשר הוד קדש שכן על כלם. לבי בי התכוץ. הרוח אשר מסביב היה לי למשא. הרגשתי בכל תקפו את העול האיום והכבד אשר יעשה לנו בזה. אומה שלמה נכנסה בה רוח שגעון, כי היא אשמה ובוגדה וגוזלה. ימים על שנים ודורות על תקופות הרגילו אותנו אל הרעיון לחשוב את עצמנו לחטאים ולפושעים. והנער הקטן לא הבין, כי אם הרגיש את כל זה. כל העמים אשר מסביב צדיקים וישרים ותמימים ונקיים, אשר לא נסו מעולם לעשות שום נאצה קטנה או גדולה ואשר אינם יכולים החריד אפילו זבוב על גבי הכותל, תחת אשר אנחנו – הלא זה עתה ברגע הזה קורא החזן ואומר: “ואיך נעיז פנים ונקשה ערפנו לומר לפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו: צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו!” ובכל זה, אתה אלהי ואלהי אבותי, ובכל זה, ראה הנה אני הילד הקטן העומד בזה מעיז פני ומקשה ערפי לומר לפניך, כי צדיקים אנחנו דוקא ולא חטאנו. ילד קטן כמוני יודע את כל זה הרבה יותר טוב. בכל אופן לא חטאנו הרבה כל-כך, ככל אשר כתוב בזה. על-כל-פנים לא חטאנו יותר מאשר חטאו כל הגויים ההם אשר מסביב פה. במקום הקדוש הזה ובימים הקדושים האלה היה יותר טוב, אלו דברנו יותר אמת ולא באנו להתיפּות ולהתגנדר בחטאים ובפשעים. כל לבי בי התקומם אל העולה הגדולה. ותקטן כל זאת, והנה עוד קול זה העולה אלי מן ההיכל: “אשמנו מכל עם”. מכל עם? לא, הדבר הזה, פשוט, איננו אמת!

איזו מרירות חשכה תקפה את הנער הקטן. את הגוים ההם אשר מסביב לא ידעתי עוד בימים ההם. ידעתי רק כי הם עושים את ה“גלות” וכי ה“גלות” היא רשעות וכי העושה רשעות הוא רשע וכי “בלבולים” הם עושים לנו יום ולילה. ועם כל זה אשמנו מהם?… וגם בשובי הביתה עוד לוה אות הרגש המר ההוא ולא הרפני. הלכתי וחשבתי, הלכתי וחשבתי. פתאם חשתי צרה בראשי. איזה “שקץ” קטן מן ה“שקצים” אשר ברחוב הרים אבן מעל פני האדמה והשליך אותה בי, והאבן נגעה בראשי. עוד רגע אחד והוא שסה בי גם את אחד מכלבי הרחוב והכלב התנפל עלי וקרע עלי את לבושי. ולנער הזה הן לא עשיתי שום רעה מעודי. הן אין אני יודע אותו כלום. ובכל זה עלי לומר ולהתפלל ולהתודות, כי הוא הצדיק ואני הרשע והאשם והפושע! – רבונו של עולם, אלו תקנת אמירת על-חטא בשביל אלה, בודאי שהיה להם להתודות על חטאים ועל עונות ועל פשעים הרבה הרבה יותר ממנו. לא יום אחד, כי אם כל ימות השנה. אלו היו אלה הולכים אל הנהר ומריקים כיסיהם ומשליכים חטאותיהם במצולות ים, בודאי שהיו המים מתמלאים ומתעבים ונעשים מוצקים הרבה הרבה יותר. לא יום אחד היו אלה מוכרחים להשליך, כי אם ימים על ימים…

כעין עלבון חשתי תמיד בתפילותי. עוד תם הייתי ונקי, וכל שקר שרט בי שרטת גדולה ולא יכולתי לשאתה. אשמנו, אשמנו, אשמנו. כל היום אין אנו עושים דבר, כי אם מתודים אשר אשמנו. אבל מתי? איך? – ולא נתקררה עלי דעתי, עד אם שמעתי את קול בקראו: “ונגעו דמי אבות ובנים ודמי נשים רחמניות וילדיהן ונתערבו דמי אחים ואחיות ודמי חתנים וכלות ודמי חכמים וחכמות ודמי הגונים והגונות ודמי חסידים וחסידות ודמי זקנים וזקנות ודמי בחורים ובחורות ודמי פרנסים וחזניהם ודמי דיינים וסופריהם ודמי מלמדים ותלמידיהם ודמי אנשים ונשותיהם – נהרגו כלם יחד”. מין פיוס מצאתי בדברים האלה וכמו מרפא רך. לא ידעתי את אשר נעשה בי, ואולם הרגשתי פתאם כעין שמחה-לאיד. סוף-סוף שמעתי את הדברים אשר חפצתי לשמוע! ואחרי כן: “והנה כל הגוים שלוים ושוקטים, ואביוני עמך דווים וסחופים ומדולדלים”. אודך, אלהים, הנה דברי אמת סוף-סוף! מדוע לא השמיע את זה מיד? ואחרי כן: “והנה העת והעונה אשר יאתה לך להושיענו”. כן, כן. ופתאם ומעומק לבי קראתי בקולי הרך יחד עם החזן: “ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם, עד ישקיף וירא ה' משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, אשר שפכו דמם כמים”…

הוי לילדות אשר כזאת! הוי ילדות ילד עברי, אם הרוח אשר מסביב ילמדהו להיות אשר כזה ולהרגיש אשר כאלה!…

                                                                          ***

את אשר הרגיש הנער הקטן, אותה יודע עתה הגדול: לא אשמנו, לא לא אשמנו מכל עם…

האם אנחנו בנינו במות והעלינו מדורות ושרפנו באש רבוא אלפי אדם? האם אנחנו קמנו על עם שוקט פתאם ובבוקר יום אחד נפחנו בו, למען אשר יזרה לכל רוח כמו מוץ והיה למשסה ולזועה ולפליטה קטנה? האם אנחנו יצרנו כלי משחית לרטש בשר-אדם ולקצץ יד ורגל ולמותת בענוים קשים ומרים, והכל לכבוד האל הגדול? לא, לא אנחנו אשמנו. ואם אנחנו שלחנו בתים באש ולקחנו עוללים מחיק אמותיהם ורטשנו את בשרם לעיניהן? ואם אנחנו קרענו בני-מעים מתוך הבשר החי ויתדות תקענו ברקותיו של האדם החי ואת הבטן מלאנו נוצות? ואם אנחנו בחרנו לנו בני-אדם להיות לנו לציד כל היום, למען אשר נוכל לקרר את רוחנו בהם ולעולל עליהם בכל יום תמיד עלילות חדשות? לא, לא אנחנו אשמנו. אין אני יודע אפילו יהודי אחד, אשר היה יכול להרוג בידיו את אחד מבניו, והכל למען אשר יוכל אחרי-כן לעולל עלילות על עדה היושבת לבטח עמו…

ולא עוד, כי אם גם אלה, אשר בתיהם היו לבזה ואשר בניהם רוטשו ואשר עיניהם נוקרו, עוד מוצאים און בנפשם לעמוד פה גם הם בתוך הקהל ולזעוק גם הם ולומר: “אשמנו, בגדנו, גזלנו”. רבונו של עולם, גם אלה אשמים ובוגדים וגזלנים!

                                                                        ***

ואת אשר ידעתי זה מאז אותה אני מבין עתה: אולי האשם האחד אשר אשמנו, הוא, כי בקרב גויים רבים אשר אשמו, נותרנו אנחנו לבדנו העם האחד אשר לא יוכל לאשום. אולי זה הוא כל האסון. אנחנו עם תורת המוסר והצדק והישר שלנו עומדים כמו מחאה חיה נגד כל הויות העולם הרועש אשר לנו מסביב. העולם הרועש אשר מסביב יש לו עסקים אחרים ממוסר וצדק וישר, העולם הרועש אשר מסביב כבר הספיק להתפתח ולחרוג מן המסגרות הצרות אשר למוסר וצדק וישר – והנה זה עומדים עוד אנחנו להזכיר לו תורות ישנות עם הרגשות יתירות. כל העולם התפתח ורק אנחנו עוד נשארנו מאחור. אבר זר אנחנו עם ההשקפות הישנות שלנו בתוך הגוף החי – ואת הדבר הזה לא ישכחו לנו.

אכן אשמנו, בגדנו, גזלנו…

על ספּך, בית אלהים, אנכי עומד ומביט על כתליך הנושנים והנאהבים, וכמעט אשר לא יקום בי רוח לבוא אל הבית פנימה. כמו זר היה לי כלֿֿאשר מסביב פה. מעולפים צללים נשקפים אלי ספריך הישנים מתוך הארונות אשר על פני כתליך, והם רומזים אלי. ראה, עיף ויגע באתי אליך, שבתי אליך ובאתי, מני עמים זרים ומארצות רחוקות. אי לא הייתי עד עתה! ועתה הנני חרש אשר נשבר, ריק אני וערם ואין כל. לא נתנו לי דבר ואני מה הרביתי לבקש. עתה אין אנכי מבקש עוד דבר בלתי אם מעט נחמה. תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע ואתה שמע ֿ הלא אזנים לכתליך. הוי, עד מה בקשתי לי אוזן!

על ספּך אנכי עומד וכל-אשר מסביב פה מביט אלי והוא זר ונכרי ככה. האם באמת הייתי זר לך? ואם את לשוני לא תבין עוד? מה-שונו פה כל הדברים, הוי מה שונו!

התזכור? – הימים היו ימי חדש אלול. “הימים הנוראים” כבר שולחים את צלליהם מלפניהם וכל-אשר מסביב ילך הלוך ונורא. השמים תלוים כעופרת מלמעלה והלב אשר בקרב כבד ככה. הנער הקטן יודע כי גדולות ונוראות, אשר את שחרן לא ידע, הולכות לקראתו. אימה ופחד נופלים על אדם, והאדם איננו יודע מה. קודר יוצא השמש מחופּתו הדלוחה ומבית-המדרש ישמע קול ממושך אשר לאחד השופרות באין-נחמה ומלא שממון. מן הבית עולה קול המזמור “לדוד אדני אורי וישעי” – מזמור זה אשר ידבר על האור ועל הישע ואשר פעולתו פעולה להפך: עומד העולם כלו באין קו אור ובלי נטף ישע. השחוק גוא על פני כל שפה. מן העצים נושרים העלים הכמושים והצהובים. הרוח נושב ומיבב. מחנות שלמות נוסעות ויוצאות אל הקברים אשר בחצר המות. אמי יוצאת גם היא ואני עמה…

ואחרי כן “הסליחות” הראשונות עם “יתגדל” הראשון. שומע אנכי את הנגון הנפלא ההוא, ועוצב אשר לא אדע שחרו ואי-נחמה עד בלי קץ תוקפים אותי. ואחרי כן “זכור ברית”: זכור את הברית אשר עם אברהם ואת עקדת יצחק – ואני עוצם את עיני וקורא לי לעזרה את אברהם, למען אשר יבוא אלי ויושיעני, ואת יצחק העקוד, וקולי תמים ככה ולבי תמים ככה עם כולי ועם אלהי, אשר רק האלהים האחד יקום ויושיעני. ואחרי כן ליל ראש השנה הראשון עם “תן פחדיך” הראשון. ופחד נופל עלי וייראוך כל המעשים – ואני גם אני הנני מעשה ויראתי “אותו”. וממשלת זדון תעביר מן הארץ – ואני טרם אדע מה–זה זדון וכל עצמותי בי תרעדנה. הוי אל אלהי הטוב והרע, עד כמה אנכי יודע עתה את הזדון ומה-זאת ממשלת זדון ועד כמה הסכנתי עמם עד כי עצמותי לא תרעדנה בי עוד! ואולם אז הייתי נער ולא ידעתי. ואחרי כן באנו הביתה. כמו רוח רגז ומעיק ירד וירבץ על-כול ואין דובר דבר אשר איננו נוגע אל עצם הענין. אבי לא ידבר כמעט. בוצע הוא לכול לחם חלה עם דבש ומברך עליו. נותנים לכל בני הבית מן הזכרים ראשי דגים ומברכים עליהם. מחלקים לכל גזרי כרוב ומברכים עליהם. כמו חלום יורד עלי ויתקפני. יושב אנכי ואינני יודע את הנעשה בי. ואחרי כן הנה מסכת “ראש השנה”, הנה הספר “לקוטי צבי”, הנה ה“תהלים”. תהלים מחצות הלילה ועד הבוקר. ובוקר חדש, עצל וקר וצח, יוצא על פני הארץ…

אים עתה כלם? – האבות נוסעים ב“ימים הנואים” אל ערי הרחצה ויושבים שם עד עבור הימים הקדושים, כי ככה ייטב להם שבעתים באין רואה ובאין שומע. הבנים אינם. הלכו ובאו עד השערים, אשר היו סגורים לפניהם ואשר חשקה נפשם בם ככה, ולא שבו עוד אחרי לכתם. ואלה אשר נשארו עמנו מה-שונו פניהם. הקדושה חלפה והפחד חדל. כל אשר מסביב יפה עתה וחפשי שבעתים – כל אשר מסביב נמאס עתה וריק שבעתים.

התזכור? – אל העמוד עומד החזן ובוכה. כל מלה – דמעה. בעד החלונות חודר האור, יגע ותפל כלו. וכמו אנחה רובצת בתוך הרוח. ופתאם אנכי שומע: “עשה למען יונקי שדים, עשה למען תינוקות של בית רבן”, ואני יודע כי בי מדברים הם עתה. אני הוא התינוק של בית רבו אשר בגללי מוטלת החובה על אלהים לעשות למען עמו – ואני בוכה פתאם בקול גדול. בכל לבי אני חפץ להושיע לעמי, ולהושיע לו ככל אשר אוכל וככל אשר עלה בחלקי אני. ואני שומע: “…משך עלינו השעבוד ואָרך עלינו עול גליות והננו בכל יום הולכים ודלים, ברבות השנים אנו נמעטים ובסגות הזמנים אנו נצערים” – ואני מבין פתאם את כל אשר ידובר בזה, ודמי יקפא בי בתוך גידי. ואני שומע ויודע: על הקדושים ידברו פה, אשר שחטו ואשר שרפו ואשר גזרו אותם לגזרים. ועל האמות ידברו, אשר לקחו את בניהן ותשחטנה אותם בעצם ידיהן ואחרי כן מתו עמם גם הן, בטרם בוא הערלים להתעלל בהן. ועל האנשים ידברו, אשר באו אל בית-הכנסת ויבעירו בבית-הכנסת אש ויציתו אותו וישרפו עמו יחד ועם ספרי-התורה, בטרם יעלו הגוים לטמא אותם. ועל “האנוסים” ידברו, אשר נאנסו להיות זרים לעמם ואשר ברב סכנה חרפו את נפשם לבוא לכל-הפּחות פעם אחת בשנה באחד הימים הקדושים אל בית האלהים להיות עם אחיהם יחדו – ואני, הנער הקטן, מבין את כל אלה, וחמלה באין-קץ תוקפת אותי. אין אנכי יודע עוד את אשר אני מדבר על-פי המחזור – ורק יודע אנכי כי יהודי אָני.

אים עתה כלם? – ראה כל אשר בא על אבותינו ועל אבות אבותינו בא עלינו ועל זרענו גם אנחנו, דבר אחד לא נפקד – ורק כי שלמה עתה דעתנו שבעתים. הרגשתנו חדה בנו עתה על אחת שבע ואנחנו מרגישים את כל הנוראות שבעים ושבעה מאבותינו. משך עלינו השעבוד בכל נוראותיו וארך עלינו ועל הגלות עד בלתי יכלת עוד לשאת בו והננו הולכים ודלים מיום אל יום, משעה אל שעה. ואת אחינו שחטו לעינינו ואת אחיותינו טמאו ואת ילדינו גזרו לגזרים ויתנום לפרפּר לעיני אמו- תיהם. וגם אלה “האנוסים” יש לנו בקרבנו, אשר זרים היו לנו וכמו נכרים. מיום אל יום ילך מספּרם הלוך וגדול ומחודש לחודש – מחנה גדול ונורא מאד! וגם בתי- כנסיות הועלו באש ונשרפו עם ספרי-התורה יחד, ורק כי המציתים אשר הציתו אותם לא היו עוד אחינו ובשרנו, כי אם זרים. כח “קדוש השם” חדל.

ועוד גם זאת: אם נבוא אנחנו ונחבר לנו הסליחות ונשאיר אחרינו יוצרות ופיוטים על-דבר צרותינו אשר אין להן גבול – מי יקרא ומי יאמר את פזמונינו אלה בימים אשר יבואו ובדורות המאחרים? אנוסינו אנחנו אינם באים עוד אל בתי הכנסיות אשר לנו. אלה אשר הלכו מעמנו לעולמים. ואם אנחנו קוראים היום “עשה למען תינוקות של בית רבן” – איה הילדים אשר יבינו את זאת ואשר יתנו בבכי קולם? הילדים האלה, התינוקות של בית-רבן החדשים, הלא בקשו להם מקומות אחרים, אשר משם הם אומרים לבוא עד השערים הסגורים לפניהם…

ומחר מה יהיה? וממחרת המחר? וביום השלישי? – צר לי גם עליהם, על מציקינו ומענינו, עד לחמלה. הן כמעט כלו כל הגזרות הרעות וכל העלילות מאוצר המוח החושב אשר לאדם עד בלתי יכלת להוסיף ולחדש עוד חדשות, ואי מזה יקחו למעננו מצוקות חדשות מעתה ועד עולם? – אביט אל תוך הערפל הפרוש על העתיד ולבי בי יזוב זוב דם. אין תמורה ואין תקוה קרובה. ואם אתפלל רגע לאלהי אורי וישעי – ומתה התפלה על פתחי פי.

על ספּך, בית אלהים, אנכי עומד ומביט אל כתליך הנושנים והנאהבים. כמו זר היה לי כל אשר מסביב! – תנני נא ואבכה פה את לבי הפצוע ואתה שמע – הלא אזנים לכתליך הוי עד מה בקשתי לי אזנים!

לפעמים, כשכל הקולטורה עם סרח היותרת שלה עושה אותי ממש לפרא-מדבר ורובצת עלי כנטל-אבן, וכל היופי, שמחויב כל כך אדם הגון להעריצו, נעשה לי למוקצה מחמת מיאוסו, וכל האמנות, שחיב כל אדם מן הישוב להתענג עליה, נעשית לי פתאם לענוי ממש יותר מחמשת כל הענוים יחד הנהוגים ביום הכפורים, – אז אני נכנס לי לשעה קלה לתוך איזה תיאטרון יהודי, ששם מושלים את ממשלתם הגדולה רק קולטורה יהודית ויפי יהודי ואמנות יהודית, בכדי אנוח רגע מכל המהומה ואשכח. אמצעי זה הוא מין גבינה עם תולעים, שחכמי האכילה מוצאים בה ק“ן טעמים טובים לבסופה של סעודה שמנה ביותר. מין שפיכה היא של הין מים קרים על-גבי הראש המעונה. התאמין לי? יושב אני ומסתכל ושומע – ואם רק לא יעשה “צינגיטאנג” מעט העויות יותר מדי על-פי חוקי היפי שלו ואם רק לא תשלשל הפרימאדונה בקולה המתוק מעט שלשלאות יותר מדי על-פי חקי האמנות שלה, אז אני מקבל נחת ומתענג. ומתענג אני על ה “אופּיריטה” קלת-הדעת וקלת-הרגלים יותר מאשר על ה “דרמה” הכבדה עם כל הכבודה אשר ברגליה, ונחת אני מקבל מן ה “סמרטוט” האמריקני יותר משאני מקבל מן “המפעל הספרותי”. מוחל, מוחל אני לכם את ה “פרובלימות” הבאות מתוך זיעה עם כל העמקנות המזויפות שבהן ועם כל החטוטים והפלפולים והחריפות הדקה ועם תרי”ג מצוות האמנות התלויות בהן. פה, באותם האופיריטות והסמרטוטים, אני מוצא לכל-הפחות את ההבלים בצורתם המקורית, בכלי ראשון, בלי זיופים, והעיקר, בלי אותן הפריטנזיות המצויות אצל בעלי המפעלים ה “ספרותיים”. אם הבלים – יהיו נא לכל-הפחות הבלים טבעיים, יהיו נא לכל-הפחות הבלים בלי גאווה של יחסנים.

הן למה אכחד את אמתי של תחת לשוני? אין אני מאמין גדול יותר מדי באפשריותו של “תיאטרון אמנותי” אצלנו, כמו להבדיל התיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי במוסקבה. כשאני הוגה בדבר זה, אני נזכר תמיד באותה החידה הידועה: “מה זה? שחור הוא, ויש לו שתי חתיכות גומי משני עבריו ונועלין אותו על גבי הרגל?” – מובן מאליו, כי התשובה היא: נעל, נעל גמושה. “לא מינה ולא מקצתה! זה הוא דג מלוח הכבוש בחומץ!” ואולם דג מלוח הכבוש בחומץ הלא אינו שחור? “אין דבר, משחירין אותו קצת בדיו, ואז יהיה שחור!” ואולם דג מלוח הכבוש בחומץ הלא אין לו שתי חתיכות גומי משני עבריו? “אין דבר, מוסרים אותו ליד אשתו או ליד שפחתו והיא תופרת לו על גבו גם את חתיכות הגומי הדרושות, והכל יהיה טוב ויפה!” טוב – ואולם העיקר הלא חסר: הלא דג מלוח הכבוש בחומץ אין יכולים לנעל אותו כלל על גבי הרגל? – “שיננא, וכי בשביל הדבר האחד הזה, שחסר לו, לא יהיה זה דג מלוח הכבוש בחומץ? נצא נא ידי חובתנו גם בלי אותה ההנעלה!” – וגם בנוגע לחידת-התיאטרון שלנו אנו מגיעים תמיד עד לידי נקודה זו. הלא אין לנו אַקטורים כלל? “אין דבר, ילמדו קצת, יתרגלו קצת, ויהיו!” הלא אין לנו כלל שום פּובליקה הרוצה באמת בתיאטרון? “אין דבר, אם נזכה והיתה!” ואולם העיקר: הלא אין לנו ריפּירטואר כלל, ואין לנו שום חזיון הראוי באמת לשם זה? “שיננא, וכי בשביל דבר קטן כזה לא יהיה זה תיאטרון?” רוצים האדונים דוקא, כי יהיה זה דג מלוח הכבוש בחומץ, והוא נעשה דג מלוח הכבוש בחומץ.

ואולם אני בשלי. אין אני הולך כלל, בתנאים כמו אלה, אחרי דברים גדולים. רוצה אני לכל-הפחות להתענג קצת, רוצה אני לשכוח לרגעים אחדים מה ומי אני. למה נשלה את נפשנו? סוף-סוף גם התיאטרונות האחרים, אלו של עמי הארץ, הלא אינם נותנים לנו אותה האמנות, שאנו מפטפטים כל-כך על אדותיה ערב ובקר וצהרים. נותנים לנו על-פי רוב איזו “רעות רוח”, ובלבד שתמשוך את לב הקהל הגדול, העובד ומענה את נפשו כל היום תחת אותה קורת בית-הבד הנקרא חיים. יתענג נא האדם שעה קלה וישכח את רישו! האם מחויבים אנחנו, ודוקא אנחנו, להיות אפיפיוריים יותר מן האפיפיור? האם רפּל וחבריו או קומפּאנייעץ וחבריו מחויבים לתת לנו יותר מאשר יתן לנו התיאטרון של “נובוסצ’י”? בכניסתי לבית-תיאטרון יהודי אין אני מבקש לי גדולות, אין אני דורש כלל, כי יפתרו לי את חידת החיים. אין אני דורש אפילו, כי הם יהיו המכריעים בדבר השאלה הארורה והמטורפה “מה זו אמנות?” אשר הביאה בעת האחרונה לידי טירוף דעת לגיונות שלמים של סופרים והוגים וחוקרים. שואל אנכי רק דבר קטן: כי האקטריסות היוצאות על הבמה לא תהיינה תמיד לבושות דוקא ודוקא שמלות-תחתונות מגאלות וכי תרחצנה לפעמים את ידיהן וכי הפּוך אשר בו הן קורעות את עיניהן לא יתן בהן סימנים יותר מדי, ומן האקטורים אני שואל כי ילמדו לפעמים גם את הרולה שלהם ולא תמיד ידביקו להם על גבי לחייהם זקן של אניצי פשתן – זוהי כל האמנות שאנכי שואל. אפשר שעל-ידי כך נבוא גם למדרגה יותר גבוהה.

ובאחד הימים האחרונים, כשקרה לי אותו מקרה, כי היו לי למעמסה כל הקולטורה וכל היפי וכל האמנות ואני נמלטתי על נפשי וחפצתי לשכוח קצת, אז נכנסתי לאחד התיאטרונות שלנו. לתיאטרון “עליזיאום”. על הבמה העלו את החזיון “הנקודה היהודית” (“דאָס פּינטעלע יוד”), אופיריטה קומית עם רקידות ועם מוסר-השכל ועם מאורעות נפלאים ועם ציוניות ועם נבול-פה ועם פטריוטיסמוס ועם כל מה שהפה אינו יכול דבר – הכל כנהוג אצל בעלי-הבתים החשובים.

החזיון, כמובן, חזיון גרוע. המוסיקה אינה מוסיקה. התוכן אינו תוכן, והסיטואציות – כמעט שאינן כלל בגדר האפשריות. ובכן: אופיריטה מודרנית לפי כל החקים והפרטים. אפשר שאלמלי היו מקצרים מעט והיו משמיטים את המוסר המרובה והיו מדיקים קצת בפרטים בשעת המשחק, היה אדם יכול באמת להתענג שם שעה קלה. ואולם לא זה הוא העיקר. את אשר ראיתי שם, לא יזכה אדם לראות פעמים רבות בחייו. אופיריטה זו משחקים פה בורשה זה שבועות אחדים. משחקים אותה בכל יום. ולפעמים, גם פעמים ביום. ולא רק בתיאטרון אחד, כי אם בשני תיאטרונות בבת-אחת משחקים אותה – ובכל יום ויום מלאים הבתים האלה את הבאים עד אפס מקום. אין לך כסא ואין לך מושב ואין לך מעמד פנוי. בני-אדם לעשרות חוזרים על עקביהם באין כרטיסי-כניסה למכירה, וכך הדבר כבר נמשך זה שבועות וירחים. תאמרו: חזיון שיש לו כח-משיכה. אבל לא. בדברים כוללים כאלה לא נבאר לנו את הדבר. גם בתיאטרונות האחרים, שלא משלנו, יש חזיונות שיש להם כח-משיכה; ולא עוד, אלא שיש להם יותר משיש לנו. רואים אנחנו בזה קצת פסיכולוגיה של עם. מי שלא ראה את העינים הלוהטות והלוחשות, מי שלא ראה את הפנים הבוערים והקודחים, מי שלא ראה את כל הקהל הזה, בשעה שכל חושיו שקועים ולהוטים ושטופים בזה שנעשה על-גבי הבמה, כאלו חורצים שם את משפטו לחיים או למוות, – זה לא ראה עם!

כמדומה לי, כי מין שגעון נוצץ בעיניהם – לא שגעון של יחיד, כי-אם של קהל. היסטוריה של אומה שלמה, מעונה ומורטשה ומרוחקה בחוזק-יד מן החיים, צועקת אלינו מן העינים האלה. אלפי שנים לא ידעו את ששון-החיים, אלפי שנים היו נזירים מכל תענוגות בני-האדם ולא ידעו בלתי אם סגופים וענוים ובכי וצרות ותעניתים, רעבו אלפי שנים – ופתאם והתאוה מתמלאת. כעדת נמרים רעבים התנפלו על הפרורים הראשונים. אמת, גם מסביב, אצל האחרים, יש תענוגות למדי, ואולם התענוגות האלה אינם שלהם. סוף-סוף זרים הם. עושים האחרים האלה משתים, יוצאים הם במחולות, עורכים מסקרדות – אבל הנשמה היהודית לא תמלא מהם. סוף-סוף חש ומרגיש אותו היהודי כי עינים זרות שולטות בו. ואולם פה הוא בעולמו שלו. לו הוא כולו. האקטורים הם שלו, השחוק שלו, הרקידות שלו, הלשון שלו – הכל שלו. אם יש לו פרוטה בכיסו, הוא קונה את עולמו זה. והעולם הזה קרוב לו כל-כך ברוחו ובנשמתו והוא מבין אותו כל-כך – ושמחתו מתפרצת פתאם כשטף מים כבירים. מעל גבי היציע מרכין אחד את ראשו מן המעקה ולחוץ, כשאחד מן האקטורים לוקח את לבו ביחוד, והוא מבקש מלים להביע בהן את קורת-רוחו וקורא: “אוי, פישליביץ – ממזר!”

לא, לא אמנות דרושה לעם כזה. תנו לו מעט להתענג ולהשתכר ולמלא את תאותו אחרי שנות מאות של רעבון.

נסיוני האחרון, להיות שותף בכל אופן שהוא לאקציות של מסלת-הטרם האלקטרית, לא עלה בידי. נשארתי בלי פרנסה. ובכן יושב אני לי באחד הימים האחרונים ותוהה על קנקני הריקים וחוקר וחושב ומבקש לי איזו פרנסה, פּתאם והנה כברק מנצנץ במוחי רעיון נפלא. שיננא, אומר אני לנפשי, והלא הדבר ברור והוא כמונח על גבי היד הפשוטה: עשה לך “חדר מתוקן”! העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע כלל…

מילא יושבי הכרכים הגדולים, עד שיספיק אדם לבלוע את רוקו, הרי לפניו תת“ק פרנסות שונות. אם שהוא פותח לו אולם של קינומאטוגרף עם “קבינט טבעי” בצדו ועם הכתובת “רק לזכרים”, שהוא סגולה בדוקה לפרנסה, ואם שהוא נוסע ללודז, בכדי להשיג שם קרדיט על-מנת שלא להחזיר, שגם זה אינו עסק רע, ואם שהוא מיסד “חברה של אחריות לחיים”, כי יתמו חטאים כתיב ולא יתמו פתאים, ואם שהוא הולך ומוציא עתון ז’רגוני שביעי במקום שיש ששה. – כל אלה הן “פרנסות”, במובן ידוע. ואולם אנחנו יושבי ערי-השדה בכרכים הבינונים או הקטנים – עוד הפעם פבריקה למעשה דיו, עוד הפעם סם כנגד עכברים, עוד הפעם כתיבת דרמות על-מנת לנסוע עם סחורה זו לברלין, ועוד הפעם חנות לממכר מי-סודה. עסקים כמו אלה לא רק שלא יתנו לנו בכדי שנוכל לקנות לנשינו מצנפות הגונות א לא שנט-קליר עם נוצה של בת-יענה לא “ערבה בוכיה”, מה שקורין פלייריי”ז, אלא שלא יתנו לנו אפילו בכדי שנוכל לקנות להן מצנפת כעין גיגית פשוטה. ביחוד קונם עלי מעשי הדיו, ולמן המאורע האחרון שאירע לי עמו, לא אחפוץ עוד לדעת פרנסה זו. מעשה היה לי בבעל-בית, שהבאתי לו את הדיו, ובעלת-הבית, משום שהצבע הטעה אותה וחשבה שהיא חלב, יצקה אותו לתוך הקדרה של קהוה ונתנה לילדיה. וגם בנוגע לעכברים אין זה עסק עוד. הגעו בעצמכם: עירנו יש לה, לפי הספירה האחרונה, 5838 תושבים, שהם כלם עושי-סממנים כנגד העכברים, ועכברים יש לנו רק 834 – כי לרגלי החולירה המתהלכת ספרו גם אותם – ונמצא כי יחזיקו שבעה אנשים בעכבר אחד. ואולם עוד רעה מזה הפבריקציה של הדרמות; בשעה שהסדרה “יהודית” היתה סדרה מתהלכת, נפלו איזו אינם-יהודים על מציאה זו, ואולם עתה אין זו אלא הושענא הבוטה. ובנוגה למי-סודה – מוטב שלא יזכירו כלל לפני מלה זו. מעשה היה לי בחנות ששכרתי לי לממכר מי-סודה: עשר שנים רצופות דר קודם לזה באותה חנות מי שאינו-יהודי והיה מוכר שם גחלים ופחמים ועצים ונפט ובנצינה וגפרית וגפרורים, ולא אירע לו שום תקלה, ואני, כמעט שפתחתי לי אותה חנות עצמה לממכר מי-סודה, נפלה דליקה בחנות זו מיד בשבוע הראשון. קשיא על אדם מישראל! נכרי יש לו כל החמרים הנוחים לשרפה ואינו מדליק, ויהודי יש לו מים ומדליק – והעיקר כי גם ממון של אחריות לא קבלתי מחברת האחריות לאש…

מה שאינו כן ב“חדר המתוקן”. העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל. ובמדה שאני מוסיף לעין בפרנסה חדשה זו, במדה זו היא מוצאת חן בעיני יותר ויותר ואני להוט אחריה ורוחי תקצר מחכות אל הרגע אשר אחל.

הכשרון העיקרי, ששייך למלאכה זו, אותו תמצא אצלי במדה גדושה. כונתי לאותו הכשרון, שאוכל להתאנף ולהתעבר ולהתקומט כל היום בחברי ולהתנפל תמיד בקולי קולות על כל איש אשר ידבר קטנה או גדולה כנגדי או כנגד מלאכתי. רב לכם אם תדעו, כי הייתי לפנים מן המשחקים בווינ"ט, ואם אירע לי, שהצד שכנגד יצא כנגדי באיזה כרטיס שלא כרצוני ושלא כרצון חכמים, מיד חטפתי את המנורה שעל גבי השולחן או את הכסא אשר לימיני והשלכתים על קדקד ראשו, ואם היה הלז בעל חוטם, היו בטוחים כי לא זז משם עד שיצא בלא חוטם. הגידו מה שתגידו, כשרון כזה אינו דבר קטן כלל לגבי איש שרוצה לפתוח לו חדר מתוקן. אמת הוא שבעלי החדרים המתוקנים יש להם מדה זו, להטיל מרות על אחרים ולהאמין תמיד כי הם הצדיקים במשפט, רק מפני שיש להם כל היום עסק עם קטנים. והקטנים מחויבים תמיד להיות נשמעים להם, ולכן הם חושבים כי גם בהיות להם עסק עם גדולים, מחויבים אלו לקבל את מרותם ואת דעתם תמיד; מדה זו תמצאו אצל כל המלמדים – ואולם העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.

אמת הוא ש“השיטה הטבעית” היא כל מה שתחפצו בעולם, ולא רק טבעית. אדרבא, היא אי-טבעית במאד מאד! אמת הוא, שלכל היותר יכולים אנחנו להבין שיטה כזו בארץ-ישראל, במקום שהדבור העברי כבר נתפשט למדי והסביבה היא סביבה עברית והאַָב והאם והאָמה אשר בבית מדברים עברית, והחנוני המוכר להילד מיני מתיקות בפרוטה מדבר עברית, וחברו ובן-גילו של הילד מדבר עברית, וקונדם עם קונדס מדבר עברית, ובאופן זה נמצא שהלשון היא באמת טבעית; מה שאין כן פה, שהאב והאם והאָמה והגוברננטה והחנוני וכו' וכו' וכל הסביבה מן הבקר ועד הערב מדברים בלשון אחרת, באותה לשון שהיא הטבעית, ונמצא שכל “השיטה הטבעית” אינה אלא מין שעשוע ושקר וזיוף, ומן ההכרח שבמהרה תהיה לעול ולמשא על הילד, משום שמעמיסים עליו עבודה כפולה ויתירה, וסופו שישכח מהר את המעט שהלהיטו אותו בעל-כורחו – ואולם העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע כלל.

שמא תאמרו, מכיון שאני בעצמי הוא המלמד, הוא בעל-הדין, הוא בעל-עסק, שוב אין זה נאה כלל, כי דוקא אני אהפך תמיד בזכותה של שיטה זו וכי דוקא אני אומר לה את תשבחותיה ערב ובקר וצהרים וכי דוקא אני אהיה נכון להרוג על ימין ועל שמאל, אם רק יערוב איש את לבו לפצות פה ולצפצף נגדה מלה אחת? שמא תאמרו: אין זו ראיה כלל, שאני, משום שאני המלמד, מוכרח אני להבין דוקא, איזו שיטה טובה ואיזו רעה, וכי האחרים, משום שהם אינם מלמדים, אינם יכולים ואינם רשאים ואינם כדאים לחוות איזו דעה גם הם? שמא תאמרו: וכי משום שהחיט הוא חיט ואני רק לובש את הבגד, לכן החיט הוא שמוכרח דוקא להיות בעל טעם טוב ולהיות יודע יפה ומה לא-יפה ולהיות בעל-דעה בכל הלכות האסתיטיקה ואני אסור לי להגיד לו דבר? וכי משום שהמלמד הוא מלמד ואני רק אדם חוקר והוגה, לכו המלמד הוא שחתם על ה“פדגוגיה” והוא מקבל בכל שבוע ושבוע את הגליון האחרון של מודה זו, ואני אסור לי להגיד לו מה נאה ומה יאה באמת? אבל – העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.

אמת היא כי “עברית בעברית” נעשית לי קצת קשה בסביבה זו שאנו חיים בה בגלותנו המרה, וכל המעשה נראה לי בלתי-טבעי כל-כך, ככל המצב שלנו בכל מקצוע ומקצוע ובכל פנה ופנה פה. אמת הוא כי בראותי איך מתרגמים פה מלה לא-מובנה אחת על-ידי מלה לא-מובנה שנית ואיך תולים פה איזה לא-ידוע באיזה שני לא-ידוע, אני נזכר בעל-כרחי באותו מעשה שספר לנו פעם אחת המלומד הגדול לתורת כחות הנפש, הוא הפרופיסור ליפס: איך שפעם, אחת, בהיותו עומד בחצר בית-הנתיבות בעיר קוטבוס, ראה איש נחפז ומבוהל ודחות רץ ונגש ברגע האחרון לפני יציאת מרכבת הברזל אל הפקיד הממונה על התחנה ותוקף אותו בזרועו וקורא אליו בנשימה קצרה ואחת: “בשם השם, באיזו שנה נתגלה אמריקה? אבל חיש מהר, כי מרכבת הברזל יוצאת ונוסעת כרגע!” – התחשבו, כי משוגע היה האיש? לא! האיש הזה היה לו בכיסו תעודה לצרורות חפציו, שהיתה מסומנת במספר 1492, והוא עשה סימן לעצמו שזו היא שנת גלוי אמריקה ועתה הנה אָבדה התעודה מכיסו והוא שכח גם את מספר התעודה וגם את מספר השנה – והמסע נחפז לצאת! זה הוא היוצא, אם תולים לא-תנא בדלא-תנא. ואולם – העסק לכשעצמו, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.

תאמרו כי מלגלג אני כלפי עברית בעברית? לא, אדוני! אני לכשעצמי לא השמעתי כלל את דעתי עדין לא בעדה ולא כנגדה. אפשר שהטעמים המועטים, שיש לי בנגדה, קלושים מאד ואינם מספיקים, ואפשר שהטעמים, שיש לאחרים בעדה, יהיו חזקים ומכריעים יותר. אבל אומר אני: אין נוהגים קלות-ראש בענין חשוב וגדול כזה, וסדר-למוד, שהיה קים במשך הרבה מאות שנה, אין מוסרים אותו בידי מלמדים אחרים, שיהיו הם המכריעים, אם לפסול אותו ואם להנהיג אחר תחתיו. ומה גם שסוף סוף הם הנחתומים שמוכרחים להעיד על עיסתם הם, בשם שהנחתומים האחרים יעידו שוב על עיסתם הם. לא! ענין גדול וחשוב כזה, עברה גדולה היא אם מקילים בו ראש באופן כזה. סדר-למוד, שהדרת שיבה חופפת עליו ויש לו כבר. שרשים עמוקים כל-כך בנפש האומה, אין מעבירים אותו בן-לילה כשם שמעבירים איזה הזן מדוכנו. מי יודע? אפשר שהיהדות המועטה, שיש לנו עדין לעת כזאת, חיבים אנו תודה עליה רק לה“חדר”, שהוא העושה את הרשם הראשון על נפש הילד ועושה אותו ליהודי לכל ימי חייו, ואפשר כי בזה שאתם עושים לכם שעשוע יפה, לצחק עם ילד שלש וארבע שנים, אתם הורגים אומה שלמה. מי יודע? אפשר שחיי אומה שלמה תלוים בדבר קטן כזה. אין אני אומר בהכרח שכך הוא – ואולם אין נוהגים קלות-ראש בענין גדול כזה אין פותרים שאלות כאלה בשעה אחת בין השמשות. לו חכמתם ולו דבר לבכם בכם, לא הייתם נוטלים עליכם אחריות כזו!

ולא עוד, אלא שבעיקרה אין כל השאלה, כפי שהעליתם אתם אותה על הפרק, שאלה כלל. שואלים אתם ומתוכחים אתם ומריבים אתם: שיטה זו או שיטה זו, עברית פשוטה ומתורגמת או עברית בעברית, ואולם אני שואל: אם לומדים עוד בעברית בכלל – והשאלה הזאת היא מרה קצת יותר משאלתכם. רואה אנכי כי בנינו עוזבים אותנו מיום אל יום, ילדינו הולכים מעמנו ואינם חוזרים, דור חדש הולך וגדל אשר קדשינו אינם עוד קדשיו ואידיאלינו אינם עוד אידיאליו וכל משאלותינו ותאות נפשנו אינן עוד משאלותיו ותאות נפשו הוא – ובעת צרה ומרה כזאת יש לכם אתם זמן ופנאי להתקוטט ולהתפלפל, אם שיטה זו או זו, אם ספר-חנוך זה או זה, אם “דיע שטיפעל פּוטצען אָדער שמיערען”. השאלה אינה איך לומדים, אלא אם לומדים. השיגו בראשונה את המטרה כי ילמדו, ואחרי כן כבר נתפשר איך ילמדו. הן “איך” זה הוא סוף-סוף רק ענין פרטי. הגעו בעצמכם.: אין בעולם שאלה כיצד לומדים אנגלית, ורק להיות שאלה בשביל חוגים ידועים אם ללמוד אנגלית בכלל ואם לא? “כיצד” זה הוא רק עסקם הפרטי של מורים ומלמדים ומחברי ספרי-למוד ועושי מיטודות, שזה אומר כך וזה אומר כך, – ולא עוד, אלא שגם שם מרננים אחריהם, כי ישם לכל אחד ואחד טובת הנאה משלו. מדור דור היו נוהגים ללמוד לשונות נכריות על-פי שיטה ידועה, עד שבאו טיסין-לאנגנשייט והבריהם והכריזו על השיטה החדשה, השיטה הפוניטית, שלהם (אכן מקרה הוא, ששיטתם החדשה היא דוקא השיטה הישנה שלנו!) והכריזו וחזרו והכריזו עליה ועשו לה פומבי גדול ממשך עשריות שנים, עד שכבשו עולם כלו. השיטה שלהם היא עתה השיטה המושלת. ואין זה פלא כלל; אומרים, כי יכול אדם ללמוד עתה אנגלית או צרפתית או לשון נכריה אחרות באופן יותר רצוי מבראשונה, אין יודע, אבל דבר אחד ברור: לאנגנשייט בעל המיטודות היה למיליונר. מובן מאליו, כי לאנגנשייט עשה את המיליונים שלו רק לטובת האומה. העסק הזה, אומרים, הוא עסק לא רע בכלל.

האסון הגדול הוא תמיד – טובת האומה. מה לא תלו כבר באילן זה? אין לך דבר שלא יעשה כיום הזה לטובת האומה. השיטה “עברית בעברית” פשיטא דפשיטא שהיא לטובת האומה. עברית בלבד היא קדוש, ועברית בעברית – קודש קדשים. ומי שינסה לטעון דבר כנגדה, מיד ישמע הקול: בוגד! חלל זה את הקדוש, טען זה כנגד למוד הלשון, רוצה זה בחרבן האומה!

אני – ונגד למוד הלשון? איש גא אנכי מעודי, ענוה שנאתי, ואני אני האומר לכם ברוח שוקטת ובדעה מיושבת: באצבעי הקטנה יש לי אהבה ללשונו יותר מאלף מלמדים יחד!

                                        ***

ואולם נשארתי בלי פרנסה. הבה ואעשה לי “חדר מתוקן”!

ספר ועוד אחד ועוד אחד. מעט מעט תמלא אותם הגזוזטרא האחת. עוד מעט והנה גם השניה והשלישית. הנה כבר חדר אחד מלא ספרים כולו. מעט מעט והנה עוד חדר ועוד חדר. ואחרי כן באה התשוקה גם לספרים יקרי המציאות, לספרים יחידים במינם וגם לכתבי-יד עתיקים. הנה אוצר ספרים. הנה ביבליוטיקה. שנים ועשריות שנים נקבצה. לפעמים נקבצה במשך חיי אדם שלמים. לא הספר האחד פה העיקר, לא הספר הטוב או הספר הרע, כי אם הקבוץ. נשמה של אדם שפוכה פה בקבוץ הזה ומרחפת עליו חרש. מאחרי כל זוית ומתוך כל פנה נסתרת מפרגר¹ לעינינו חלק של נשמה והאוזן שומעת שקשוק כנפיה. הביבליוטיקה היא נפש חיה. היה איש אשר היתה חבה בלבו לגוילים של ניר העשוים מחברות מחברות, ויש אשר היתה חבה בלבו גם לתכנם. חבה – אבל הלא זאת נשמה שלמה של אדם. יש פה לפעמים תכן שלם של חיי אדם. מין רחמי אָב, מין דאגת אם אל עוללי טפּוחים. כשאני רואה קבוץ גדול של ספרים במקום אחד, לבי מתמלא איזה רגש של קדושה נסתרת. יודע אני כי המקום הוא מקום קדוש.

ואני זוכר פעם אחת בברסלוי, לפני שנים אחדות היה הדבר, שבאה מודעה בכתבי-העתים, כי אוצר-ספרים גדול עומד להיות נמכר בפומבי ביום פלוני בשעה פלונית ופלונית. מת האיש והניח אחריו אוצר – אוצר של ספרים. ילדים לא היו לו, אלא ספרים, ספרים היו ליתומים, והיתומים עומדים עתה להיות מפוזרים לכל קצוי תבל ולבוא לידי זרים. באתי גם אני לשעה המיועדה. המעון היה מעון של איש מלומד. דבר זה היה נכר מכל קוץ וקוץ. היורשים הרחוקים כבר ישבו וחיכו: חיכו אל הכסף. בראש השולחן עמד הממונה עם המקבת שבידו. אחת, שתים ושלש – בכל פעם ופעם כשירדה המקבת על השולחן ותך עליו הכה בי גם לבי. בחוץ שטף הגשם ובבית רבצה עלטה על כל וגם על לבי. איזו מרה-שחורה תקפה אותי ותעק עלי. באים אנשים זרים וממשמשים בידים גסות בנשמות ערטילאות, והכל בזכותן של איזו פרוטות. נותן אתה פרוטה וקורע חלק של נשמה. היה בי מעין רגש, כאלו הורגים פה נפש. מונח לפניך גוף גדול חי ואתה שולח בו יד ומחלק אברים-אברים. כמעט שלא עמד בי רוח לקנות גם אני איזה ספר. זהיר אני באבר מן החי. רק בהמית לב, כשתקף עלי יצרי הגדול למראה ספרים אחדים, גמרתי גם אני להשמיע את מחירי. קניתי את “רוח היהדות” של יצחק דיזראעלי ואת “חיי יוליוס קיסר” של נפוליאון השלישי. יצרי תקף עלי. ואולם נחת לא הרגשתי בלבי בקנותי. יותר טוב היה אלו לא נדפסה כלל אותה המודעה ולא באו כלל לידי מכירה בפומבי ולא הביאוני לידי נסיון. הנשמה של אותו המלומד, שקבץ את כל אלה אחד אחד, עמדה לפני פתאם עוטיה ומנהמת ותובעת את עלבונה…

וזוכר אני עוד מכירה אחת בפומבי. מתה אחת המהוללות, הדיווא של הבאליט. אלפי חפצים יקרים נשארו אחריה, צעצועים ושרידי-יקר ומזכרות מאת נסיכים ורוזני ארץ. וגם פה היו קבוצים: קבוצי כלי עשת ושן, קבוצי ציוריו², קבוצי שמלות יקרות במחיר מטפחת-כיס שויה מעשה גבלות, מגבלות ולנסיות ממש, לקחו יותר מאלף מרק. אכן נפלא הוא, כי הדבר הזה לא נגע בלבי. סוף-סוף חפצים כאלה אין בהם רוח חיים. אין בהם אותו עמל הרוח הדובר אלינו מכל ספר וספר ואין בהם אותה התעודה הנצחית של המחשבה האנושית האצורה בספרים. בדעה קלה קניתי לי שכין לניר עשוי שן ויצאתי. לא הרגשתי פה כי הייתי מסיע לידי פרעות באיזה דבר שלם.

וגם זאת אני זוכר עתה: בהיותי בפעם הראשונה בביתו של דוד גינצבורג והאיש הראה אותי את כל בית נכאו: את הביבליוטיקה הנפלאה אשר לו. האיש הזה לא היה רק מקבץ לבד, כי אם עשריות שנים קבץ ולבו היה קשור אל כל ספר וספר. כל ספר היה קרוב ללבו, חלק מנפשו. חייו היו שקועים באותם הספרים. מי שלא ראה את האיש הזה ולא הביט בעיניו, בשעה שהיה לוקח את אחד מספריו בידו, לא ראה מעולם איש חובב ספרים וחי בהם. אם לפי רוחו היה הדבר, לא היה מניחם אחריו לשום איש, אלא לוקחם עמו לתוך קברו.

ומת האיש ובאים הבאים אחריו ומתחילים לבזבז את האוצר לכל רוח. אלפי ספרים יבואו לידי אלפי אנשים שונים או יש אשר לא אחד יעברו מרשות לרשות, אלא בקבוצות שלמות. ­הספר יחדל מהיות מערך בתור חלק מדבר שלם, אלא לפי שויו. יש אשר ספר, שמחירו היה רובל, ימכר עתה בשני רובל, או יש אשר זה, שמחירו היה עשרה, ימכר באחד. הכל לפי השוק. הספר היה לסחורה. טוב. הספרים ימכרו לפי שוים. המסחר יהיה מסחר טוב או מסחר רע. הכל תלוי בשוק. אבל מי ישלם במחיר אותה עבודה של הקבוץ? שנה נדדה מעיני איש, עד שהשיגה ידו איזה ספר, שהוא לעצמו, בתור ספר, אינו ולא כלום, אלא שהיה דרוש בתור חלק למלא קבוצה שלמה, ועתה הנה נתגלגל הספר הזה לתוך איזו חנות של איזה מוכר-ספרים או לידי איזו בעלים חדשים ושב והיה לספר כשהוא לעצמו. אבל מי ישלם במחיר אותם נדודי השנה? במחיר אותם הכוחות שאינם עולים בשום חשבון והם ממלאים לפעמים תכן שלם של חיי אדם? בונה אדם בית ובאים הבאים אחריו והורסים את הבנוי ומוכרים את הלבנים הבודדות, אבן אחרי אבן…

ספר – מה לי ספר בודד? יש שהוא טוב ויש שקבץ אדם במשך עשרות אלפּי ימים הולך ונפזר במשך יום אחד או שבוע אחד. בנין שלם של חיי אדם הולך ונהרס. ואין אדם בעל-נפש יכול להסתכל בשויון-נפש בחזיון של הריסות. עומד לפני פוגרום קטן.

אבי-אָב זקן היה לי והיו לו ספרים הרבה. כשהייתי תינוק, הייתי משקיע את עיני באותן הזכוכיות המאירות והמזהירות שבארונות-הספרים הרבים אשר על גבי הכתלים ומבטי היו משתעשעים באותן הכריכות היפות שהיו נשקפות מבעד לאותן הזכוכיות. איה עתה כל הספרים ההם? את החלק האחד לקח הבן האחד ואת יתר החלקים לקחו השני השלישי והרביעי. כשם שלקחו את השלחנות ואת הכסאות ואת המנורות היפים, כך לקחו את הספרים. וכשמתו היורשים האלה, באו יורשיהם וירשו גם אותם. השלחנות והכסאות כבר נשברו וכלו ובטלו מן העולם זה דור, מן הכלים אשר בכסף ואשר בזהב, מנורה או גביע, אני רואה עוד לפעמים איזו שארית ואיזו פליטה אצל האחד או השני מבני המשפחה, והספרים – אפשר שנמצאים עוד איזו מהם באיזו עליה תחת הגג או בקרן זוית בביתו של הדוד האחד האחר או של אחד מן הנכדים הרבים, הן דורות חדשים באו עתה; הספרים מתוך אותה התקופה הקדומה אינם עוד תפארת לבית. ורק אני עוד מתגעגע לפעמים לאותה הירושה העתיקה… סוף-סוף רשמי ילדות… אל תשחקו לי: בגעגועים גדולים אני מוציא לפעמים מתוך הארון שלי את ספר “ברית אברהם” דפוס וויניציה, שנשאר בידי מירושה זו, ואני מסתכל בו.

המיליונים, אומרים, שנשארו אחר המליונרים, אינם מתנחלים אלא עד ארבעה דורות. הדור הרביעי כבר אין לו פליטה ושארית מכל הממון הרב. כח הפּזור עושה את שלו במהירות יותר גדולה משעשה כח הקבוץ שלו. הכשרון לפזר מיליון סוף-סוף לא יכבד כל-כך על האדם כאותו הכשרון לכנסו. ואם במיליונים כך, בספרים לא כל-שכן. לא ארבעה דורות – מיד בדור הראשון הולך אוצר כזה ונמס. ואולם כשרואה אני בחוש, כיצד מביאים הרס בידים באוצר נחמד כזה, לבי בי מתכוץ. מין ונדליסמוס הוא. דרוש לזה עוז רוח, בכדי להחריב ביבליוטיקה.

דור אחד יחלוף ועוד דור, מי ידע עוד מה היה דוד גינצבורג ומי היה? ברון יהודי – עשיר מופלג – אדם טוב ומיטיב – שתדלן ומושיע – ואחרי כן גם זה ישכח. מי ידע עוד את דוד גינצבורג? הדבר האחד אשר יכול היה להתקים ולהנחיל את שמו לדורות הוא הביבליוטיקה אשר נתן בה את נשמתו. שם הוא ושארית, הגם בזה ישלחו יד?

אכן שאפתי רוח בבוא אלי השמועה, כי קמו אנשים בעלי-נפש לדאג לאחרית אוצר-הספרים הזה, וכי יש תקוה אשר תהיה להם גאולה ולא יפוזרו עוד לרוח. הביבליוטיקה הגדולה תתקים ושם דוד גינצבורג יהיה נקרא עליה.

ממש שמחת פורים היתה לי בשעה שבאה לי הידיעה, בי המיניסטר החדש חורש עלינו את הטוב להקל קצת את עולנו, על-ידי מה שינהיג בשבילנו שוב מין צנזורה פריונטיבית בעתונינו. גליונות העתונים ינתנו לבקורת שלש שעות קודם להדפסתם – ועל ידי כך נהיה פטורים מן הפחד לפחד כל היום לקול עלה נדף. אימת הסעיף הנורא 128 או 129 לא תבעתנו עוד, לא בהקיץ ולא בחלומות, כי על הצנזורה נשליך את כל יהבנו והיא תכלכלנו. את אשר תתיר – תתיר ואת אשר תאסר – תאסר ובלבד שאנחנו נהיה נקיים, ובלבד שאנחנו לא נדאג עוד על כל טפה וטפה של דיו, שמא עשינו דבר שלא כהוגן, ועל כל פסיעה ופסיעה של רגל שמא דשנו בעקבינו איזה הר גדול ולא-נראה שעליו עומדים עולמות שלמים. מה-נקל לסופר לגעת שלא בידיעה באיזה ענין, שלכאורה אין בו ולא כלום ושבאמת כמה וכמה מן העקרים תלוים בו, ולהחריב על-ידי זה במשיכת-קולמוס אחת ש"י עולמות. שום זהירות לא תועיל כאן, הן סוף-סוף בני-אדם ילודי אשה אנו, חטאים ופתאים, שאין אנו יודעים כלום, לא מה שטוב ולא מה שרע, ומוטב שילמדונו תמיד מגבוה ויורו לנו באצבע על כל קוץ וקוץ ועל כל טפה וטפה, ולא תהיה עוד האחריות הרובצת עלינו גדולה כל-כך. פשוט, אבן גדולה וכבדה תגול מעל צוארנו נשאף שוב רוח, כמו בעת הישנה והטובה. ממש גן-עדן יהא נפתח לפנינו, אותו גן-עדן יהא נפתח לפנינו, אותו גן-עדן שבילינו בו לפנים ושגורשנו ממנו בעוונותוינו המעטים.

חושבים אתם, שדבר קטן הוא לסדר גליון של עתון באותה שעה שיש לו לאדם חרות של דפוס הוא אומר, דבר גדול הוא – ואני יש לי מכיר, רידקטור של עתון גדול, שהוא גא ביחוד על חרות הדפוס שלנו. אדם זה אמיץ לב הוא מטבעו, שאין שום פחד לנגד עיניו לא מפני הסעיפים האמורים ולא מפני העונשים השונים ולא מפני הישיבות הקבועות של חודש או של שלשה חדשים. בקצור: אדם אמיץ לב מטבעו. חרות של דפוס, הוא אומר דבר גדול הוא – ואני אינני עקשן ומאמין לו, שחרות הדפוס דבר גדול הוא. אלא, הוא מוסיף, שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה – ואני אינני עקשן ומאמין לו, שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה. זה לנו זמן ידוע שאנחנו עובדים ביחד. ביתר באור: אין אנו עובדים כלום גם שנינו; הוא רק עורך, ואני רק מזכיר.

“מחר עלינו להוציא גליון”, הוא נוהם אלי לפני ימים אחדים בתור עורך.

“מחר עלינו להוציא גליון”, אני נוהם אליו ועונה לו לפני ימים אחדים בתור מזכיר.

“היש לנו איזה חומר מן המוכן?” הוא חוזר ונוהם אלי. – – – באותו רגע אני שולח יד ומחטט בגל של כתבי-היד המונחים ברשותי. איזה שפע בלי עין-הרע! שלחו אלינו את כתביהם גם הצעירים וגם הזקנים, גם העובדים בשכר וגם העובדים חנם, גם הפקחים וגם אלה שמשלמים לנו לתוך כיסנו. יכול אני לנקר בגל זה כאותו המנקר העושה את מלאכתו בבני-מעים.

“ראשית דרוש לנו מאמר ראש”, חוזר הרידקטור ונוהם אלי.

"אפשר, אומר אני, נמסור לדפוס את “יאגילו בתור דומם, חי ומדבר”? – – – המאמר מאמר נבחר מאד. דבר שהזמן גרמא וחד. לשון חלקה ועם כל זה עוקצת, בלי צל של מפלגה ועם כל זה מפלגה, מין השקפה מתוך הפּרספּקטיבה של צפור ועם כל זה…

הרידקטור מסתכל בי ממעל למשקפים של זהב שלו. הרגשתי כי אני נעשה גל של עצמות.

“רוצה אתה, פשוט, לקצר את ימי!” נהם אלי בקצור ונמרץ. “יאגילו הוא בן למפלגה שאינה חביבה. יכול אתה להצפין את הפרספקטיבה של הצפור שלך לך לעצמך לאותה שעה שתוציא, אם ירצה השם, בעצמך עתון”…

“אפשר נמסור לדפוס מאמר זה? שמו הוא: “מדינת קונגו ועתידותיה”. מדינת קונגו היא מקנת כספו של המלך ליאופּולד. עלתה מדינה זו לעם הבלגיים בסך 30.000,000 פרנק…”

“אין זה כי אם יצאת מדעתך!” נהם אלי הדירקטור ברוח קרה וישב לתוך האויר גלגלים כחולים אחדים מתוך הציגארה שלו. “מכיון שיש באיזה מאמר זכר למלך, הרי זה בחזקת סכנה. הלא על כל בר-דעת להבין, כי בשעה של חרות-הדפוס, אין אדם רשאי להזכיר בשם ומלכות בלי רשיון מיוחד. דבר זה אפשר היה אדם רשאי לעשותו קודם למתן אותה החרות”…

“יש פה עמנו עוד מאמר אחד, אומר אני לו בחצי קולי, על-דבר העונש בסך 29.000,000 דולאר של החברה “סטנדרט אִיל קומפּני”. רבים מקוראינו בודאי שיתענינו מאד בעונש בן 29 מיליונים דולאר של איזו חברה באמריקה, ששלמה לפני שנים אחדות…”

“עונש?!” צועק אלי הרידקטור. "עונש?!… אין זה כי אם רוצה אתה להביאני ישר לתוך איזה בית-כלא. ברור לי, כי מיד שנזכיר מלה זו, יתלו בנו בוקי סריקי, שלא היתה כונתנו אלא לרמז בזה על עונשים הנתונים לפעמים במקומותינו בנוגע לרידקטורים רבים. נפשי בשאלתי: עשה מה שתחפוץ, ורק לא רמזים! האין אתה יכול לחפש לנו מתוך האוצר שלך איזה דבר תמים יותר קצת?

שולח אני את ידי ומחטט שוב באוצר הבלום שלי.

“עצתי היא, אני אומר, שבמקום המאמר הראשי נתן, פשוט, “קול קורא אל החותמים”. אין הדבר יכול להזיק כלל, אם יקבלו הקוראים גם ביום פשוט באמצע הרבע קול-קורא הקורא להם לחדש את חתימתם”…

“קול קורא?” חוזר ואומר אחרי הרידקטור, והפעם הזאת קולו כבר נעשה רך ומלא נדיבות. “קול קורא, אתה אומר? דבר כזה בודאי שלא יוכל להזיק. בזה צדקת. ואולם חיב אדם להיות זהיר. סוף-סוף בשם קול-קורא נקרא גם אותו הכרוז, שעורר לפני שנים אחדות רעש גדול והסב עונשים חמורים לרבים מן הדפוטטים הראשונים”…

אחרי ישוב-דעת ארוך וחפוש רב בין כתבי-היד, באנו לידי החלטה, למסור לדפוס במקום מאמר ראשי את לוח הלוטריה של ההגרלה האחרונה. החומר הזה תמים הוא למדי. אמת, יש גם בלוח זה ציפרות ידועות, שאיזה בעל חשבון, מעולל ומתגולל, יכול לצרף מהן מספּר, הדומה למספּר שיש לו יחס עם איזה מאורע ממאורעות היום, למשל, למספר היהודים המגורשים מן הכפרים או המודחים מבתי הספר; אלא שאין חוששים לדברים רחוקים כל-כך.

“אבל גם קורספּונדנציות אחרות דרושות לנו”, נוהם הרידקטור שוב ומשיב בגבורה את ענני הציגארה שלו.

ושוב אני מחטט בכתבי-היד.

“קורספּונדנציה אני אומר, אין אנו חסרים. הנה לנו פה, למשל, קורספּונדנציה מיפו. המושבות החדשות…”

“השם ישמרנו ויצילנו! רק לא יפו, רק לא ארץ-ישראל!” צועק אלי הרידקטור במלוא כל ריאותיו. “נעשה אתה מיום אל יום עבר-ובטל יותר! ארץ-ישראל עומדת עתה באמצע עצם הפוליטיקה הגבוהה. הלא ידעת: טורקיה והבלקנים, והממלכות האדירות מזה ומזה. צריך אדם להיות זהיר מאד לבלתי התערב בדבר שכזה!”

“אפשר שנדפיס קורספּונדנציה מפּטרבורג?”

“כל מה שאתה רוצה, ורק לא פּטרבורג! רידקטור, שיש לו לב ויש לו אשה ובנים ויש לו דעה קבועה, אסור לו לאבד עצמו לדעת באופן שכזה!”

“אם האדון הדירקטור רוצה, יכולים אנו להדפיס את הקורספּונדנציה ממוסקבה”.

“יש לנו עוד גם קורספּונדנציה מוידוקלי. דבר תמים מאד. הקורספּונדנט מדבר על הנערים היחפים שבתלמוד-תורה. החומר חדש ביותר…”

“ומי בא על החתום?”

“פסידונים, אני אומר, התום: אונוס פּרו מילטיס”.

“פּרו מולטיס? הרידקטור. “דבר זה אסור כחזיר! מלה זו מביעה מין רבוי, מין התחברות, מין התאספות, ואספות” הלא ידעת, אסורות”.

“אפשר שנדפיס את הקורספּונדנציה באישישוק? פשוט, אידיליה. בתשעה-באב השליכו שם בבית-המדרש איש על ראש רעהו…”

“רק לא השליך!” צעק הרידקטור. “דבר זה מזכיר את הבומבות!”

אחרי ישוב-דעת ארוך ואחרי חפּוש רב בין כתבי-היד, באנו לידי החלטה, לתרגם קורספּונדנציות אחדות מתוך “נאָוואָיע וורעמיא”, “רוסקאָיע זנאמיא”, “נובערנסקיאַ וויעדאָמאָסטי”, שהם כשרים לפי-שעה, ולתתן לקוראינו.

וכך באנו לשאלת המאמרים בכלל. מובן מאליו, כי כל מה שהצעתי, נפסל על-פּי הרידקטור אמיץ-הלב שלי. על כל מאמר ומאמר, שהזהרתי, קבלתי נזיפה. כפעם בפעם ננעצו בי שתי עינים כשתי חניתות. כפעם בפעם דנני ברותחין. לבסוף החלטנו להדפיס במקום המאמרים ידיעה על-דבר מרוץ הסוסים בעונת החורף הזאת בניצה. וגם בנוגע לידיעות בדבר הברסה והקורסים של הממונות השונים, היינו מתיראים, שמא נפגע בדרך-הליכה בכבודה של איזו ממלכה אדירה, שממונותיה, אינם עומדים במדרגה העליונה. וכך החלטנו שלא נפגע בדרך-הליכה בכבודה של איזו ממלכה אדירה, לתת במקום זה ריקלמה על-דבר שמן-משחה בשביל השערות, העושה את חדלי השער לשעירים ואת השעירים לבעלי-קרחת. שמן-משחה זה מחירו בסך-הכל שלשה רובל הקופסה.

וכך הגענו עד לחלק השירים. כי על-דבר האביב לא יתן הרידקטור לומר אפילו חרוז אחד – דבר זה הבינותי לכתחלה. ובכן החלותי להציע לפניו רק שירי חרף: על השלג ועל הקור ועל הקרח ועל הרי הגלידים. הרידקטור נשאר ממש בלי לשון. מאריה דעלמא כולא, הלא זה רמז מפורש ליחוסי חיים ידועים במדינות ידועות! – – – ואני נוכחתי מיד, כי צדק. ובכן הסתפקנו בזה שהדפסנו במקום השירים מודעות על-דבר מלאכות שאדם יכול ללמוד על-פּי מכתבים. וכן גם מודעות על-דבר קליגרפיה ועריכת-פנקסים כפולה.

ואחר כך באנו עד לחלק הפיליטונים. מה אאריך? יותר ממאה פיליטונים הצעתי, וכלם לא היו מסוגלים בשביל חרות הדפוס. אפשר שקודם חרות הדפוס היו טובים מאד. ובכן באנו לידי החלטה זו: מכיון שאחד המדפיסים הדפיס לפני שנים אחדות ש"ס בכרך אחד ולא מצא לו קונים, לכן טוב נעשה, אם נקנה בזול את הסטיריאוטיפים של הוצאה זו ונדפיס בעתוננו איזו מסכתא, למשל מסכתא יבמות, על-הסדר בהמשכים.

וכך הוצאנו סוף-סוף את הגליון שלנו.

ובכן הלא תראו: חרות הדפוס דבר גדול הוא, אלא שחיב אדם לדעת איך להשתמש בה. ומובן מאליו: אָנו רק בני-אדם ילודי אשה חטאים ופתאים, שאין אנו יודעים כלום, ולכן לא יפּלא, אם על ברכיהם יבואו סוף-סוף כל הרידקטורים שלנו ויתחננו בדמעות בעפעפיהם להסיר מעליהם את הברכה המרובה הזאת, את חרות הדפוס. רוב טובה זו כמעט שהיה להם למחנק.

ועל-כן ממש שמחת פורים היתה לי בשעה שבאה לי הידיעה כי חושבים עתה להנהיג שוב בשבילנו את הצנזורה הקודמת להדפסה. פשוט, אבן גדולה וכבדה תורם מאל צוארינו!

מלחמה / דוד פרישמן

אותה המלחמה הפּחותה מכזית, שנעשית זה עתה בחצי האי הבלקני בין איזו מנינים של טורקים מן הצד האחד ובין תריסר של מונטוניגרים ויונים ובולגרים וסרבים מן הצד השני? אסור, אם כדאי כל העסק הקטן והדל והמצער הזה אפילו לדבר בו! אם לא שרוסיה ואוסטריה יתלקח בהן זיק ישר במדה זו, שתבאונה לרחם עלינו קצת ולהתערב בענינים אלו, כדי לעשות לנו מעט שעשועים וקורת-רוח ובדיחות דעת בשעה זו של שעמום, אין אני מאמין שיהיה לחזיון זה איזה כח-מושך למשוך אחריו את עיני הקהל. העולם, כנראה, נעשה קהה מעט יותר מדי. דורשים מיום ליום רק “אמוציונות”, יותר גדלות ויותר הזקות, שאולים בשביל העצבים אמצעים של גרוי יותר חדים ויותר חריפים. יש לו עתה לבן-אדם אותה המנוחה הפילוסופית של פיל. כדי להביא אותו עתה לידי התלהבות קצת וכדי להוציא אותו רגע אחד מתוך אותו מצב-הנפש של “מאי קא משמע לן” הנצחי שלו, – לתכלית זו צריכים אנו אמצעים גדולים ואחרים לגמרי. הצירקוס – אמרה לי באחד הימים האחרונים גבירה אחת מן האריסטוקרטיות – חדל לגמרי לבדח את דעתי. מה יתן ומה יוסיף, אם אדם תוקע את ראשו לתוך פיו של אריה? אם אריה זה, למשל, יטרוף את הראש הזה ויאכל אותו לעיניה, אז יתחיל הדבר לשעשע אותה קצת. ירא אני כי אפילו השעשוע היותר מודרני שיש לנו עתה, “הפּוגרום”, לא יעצור כח לבדח ביותר את דעתה של אותה הגבירה האריסטוקרטית בעלת הלב הרך והמפונק. מה יתן ומה יוסיף לה ילד קטן עם יתד של ברזל ברקתו? תנו לה לכל-הפחות תאומים עם תריסר יתדות כאלה! העולם התקדם עתה במדה שאין לשער כלל. העצבים נעשו קהים. בני האדם משתגעים מחמת שעמום ואינם פוסקים כלל מלגהק ומלפהק. דרושים לנו עתה מיני התרגשות יותר חזקים ויותר חריפים.

ודווקא בשעה רעה כזו הוטלה החובה על הטורקים האומללים ועל עמי הבלקנים הדלים להעביר לפנינו את – החזיון שלהם. חזיון של האדון לטיינר באחד מתיאטרונות היהודים שהוא מעורר אינטרסה יותר גדולה.

יש לי שכן. בפעם הראשונה התודע אלי, כשנכנס אלי פעם אחת בלילה בשעה מאחרת, כדי לקחת ממני בהשאלה פּפּירוסה לעשן. בפעם השניה – כשבא אלי פעם אחת לפנות בקר בבקשה, שאשאיל לו “לרגע אחד” את עשרים החלקים של הלקסיקון הקונורצזיוני של מאיר שלי. בפעם השלישית בקש ממני גמילות-חסד של כ“ח רובל. מובן מאליו שאת הפּפּירוסה החזיר לי פעם אחת כשהיתה לו הזדמנות לכך; מן הלקסיקון הקונורצזיוני של מאיר החזיר לי גם-כן מקץ חדשים אחדים חמשה או שישה חלקים ולא נשאר חיב לי בעצם אלא עוד אותם כ”ח רובל. ואולם תחת אלה היה ליוצא ונכנס תמידי בביתי. יום יום, לשעה המיועדה לשתית תה, הוא בא אלי. אבל משעה שהתחילה המלחמה הוא בא אלי כמה וכמה פעמים ביום, כדי לשמוע מפי את החדשות שבחדשות וכדי להתוכח עמי קצת בדבר המלחמה. בסתר במעמקי לבי אני מכיר לו תודה על החסד הזה. סוף-סוף נמצא אדם שיש לו אינטרסה בשביל דבר קטן ודל ומצער כאותה המלחמה שבין טורקיה ועמי הבלקנים!

ואולם, כפי הנראה, טעיתי, אתמול בשעה הששית בבקר התפרץ אלי האיש וישאלני בחטיפה ובנשימה קצרה: ובכן?… ואני מהרתי ולקחתי מעל השולחן את הטלגרמה האחרונה וקראתי באזניו: “סלוניקי. מגבול סרביה מודיעים, כי הפלוגות הסרביות התנפלו על הטורקים בקרבת פריפאל. הסרבים נהדפו לאחור. נשארו של שדה-המלחמה 10 הרוגים”…

– כמה? כמה, אתה אומר, נשארו הרוגים?

ראיתי מיד כי ראה נגד פּני. רק 10 הרוגים. מה יתן ומה יוסיף לאדם בסך-הכל עשר נפשות היות עם מיליו-נים תקוות פּורחות ואפשר גם עשר אלמנות או עשרים יתומים? ראיתי כי עלי להציל את כבוד העתון שלי ומהרתי והוספתי מצדי לכל–הפחות אפס אחד על המספר הכתוב ואמרתי: 100…

צחוק של לעג נראה על שפתי האורה שלי. גם-זה לנו מלחמה! כשיש איזו קטטה הגונה באחד מרחובות העיר-הישנה בורשה, נופלים חללים הרבה יותר. איזו בומבה הגונה, אפילו במדינה שכבר הוחזרה בה “המנוחה”, מפילה על ימין ועל שמאל הרבה יותר.

הכרתי את העול. נכלם ישבתי לפני אורחי, כאילו כל דאגת אותם הטורקים החביבים היתה מוטלת עלי, והרגשתי כי אשם אני. מובן מאליו כי עלי לתקן את המעות. החלותי לנגב את הזכוכיות שבמשקפים שלי ושבתי להביט אל תוך הטלגרמה שלי. ראיתי כי גם באלף לא אשיג שום תכלית, ולכן קראתי מיד מפני דרכי-שלום מתוך העתון שלי, כי מספּר ההרוגים עלה לעשרת אלפים.

היהודי שלי נתקררה עליו דעתו קצת. מובן מאליו, כי היו עוד לו טענות הרבה אלי. אצל מוסימא, עליה השלום, נפלו ביום אחד ששים אלף. במקום אחר, ורק שהוא אינו זוכר עתה את שמו. נפלו שבעה וששים אלף. במלחמה שהיתה בין רוסיה וטורקיה, דבר זה יודע הוא ברור, נפלו שתי מאות אלף. כח-הדמיון שלו התלהב מרגע לרגע יותר. במלחמה הצרפתית והאשכנזית, צעק לבסוף, נהרגו מיליון אחד וארבע מאות אלף. באופן זה יוצא, כי המלחמה עתה אינה אלא שעשוע-ילדים, שמבלבלים בה בחנם את מוחותיהם של בני-אדם השטופים בעסקיהם ואין להם פּנאי כלל.

אוי, עד כמה נעשו העצבים שלנו קהים! דרושות לנו “אמוציונות” גדולות וחזקות, כדי לגרות אותם. רגילים אנו לאותן הציפרות גדולות וחזקות הארכות והר-חבות עם נולים הרבה, הדורשות להן מקום של חצי השו-רה. האדם נעשה לחיה רעה. עיניו ראו מלחמות גדולות, על ראשו עברו ריבולוציות נוראות לנוכח פניו נעשו פּו-גרומים איומים. במה נחשבים לו עתה חיי נפש אדם? איזה איש-צבא נפל, ואיש הצבא הזה היה מלובש אדרת, ומתחת לאדרת היתה לו כתנת, ומתחת לכתנת הזאת היה לו לב אשר דפק בקרבו – והלב הזה חדל לדפוק, משום שחמשה דיפּלומטים יש להם עתה איזה עסק, שבשבילו, דרושים להם לבבות כאלה שיחדלו לדפוק. ואולם עם הלב הזה שחדל לדפוק מת פתאם עולם שלם עם תקוות ועם רעינות ועם רגשות ואפשר שחיי משפּחה שלמה נחרבו עמו לעולמי עולמים… במה נחשב איש אחד כזה? אדם מאנשי דורנו דורש מיד כי נושיט לו בקנה מיליון אחד וארבע מאות אלף כאלה, ואם לא, לא תתקרר עליו דעתו. רגיל הוא עוד מימי שבתו בחדרו אל המספּרים הנוראים כמו: “וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה”, “וישחיתו בני ישראל בבנימין ביום ההוא עשרים וחמשה אלף ומאה איש”; ומתוך ימי הריבולוציה וימי החזרת המנוחה הוא רגיל לציפרות המגיעות עד לכדי חצי השורה. במה נחשבת עתה בעיניו מלחמה קטנה זו שבין עמי הבלקנים וטורקיה? מה לו אם אלפי בני אדם רכים כבר עברו ובטלו מן העולם ומיליוני חיי משפּחה הולכים בין כה וכה לאבוד?…

ראיתי כי עלי לפיס את היהודי שלי ככל האפשר – והתחלתי לבאר לו את הענין מתוך נקודת-מצב יותר גבוהה. מלחמה זו, כמובן, אינה אלא התחלה קטנה, מין התחלה לגוף הספר שיבוא אחרי כן. לפי-שעה אין כל זאת אלא קומדיה. רוקד אתה כך ואני ארקוד כך. יצחקו הנערים לפנינו. ילכו לפנינו אותם המונטוניגרים והבולגרים והיונים והסרבים, ואנחנו, אירופּה כולה, נבוא אחריהם. יגרו נא את המדון שלהם עם טורקיה, ואנחנו כבר נמלא אחריהם. נעשה את החלוקה ונעשה את – השלום. לא לחנם יש לנו עתה קונגרסים של שלום ופרסים של נובל בשביל השלום ואנחנו מפיצים כל-כך את האידיאה של השלום הנצחי. זאת היא, היא, כמובן, רק ההתחלה.

היהודי שלי שאף רוח מלא ריאתו, כאלו הוסרה ממנו דאגה גדולה. שבח לאל בורא עולם, כי אין זו אלא פתיחה קטנה וכי עיקר המלחמה יתחיל, ברוך-השם, רק זה אחר-כך.

ידיעה קטנה בעתונים משכה עליה את עיני. בפּאריז נמכרה עתה בפומבי מחרוזת של מרגליות, שלקחו במחירה את הסך המופלא, שכמעט לא יאָמן: מיליון ומאתים אלף וחמשה אלפים פרנק. הסך הזה הוא היותר גדול, ששולם עד היום הזה במחיר רביד של מרגליות. אמת, רביד זה יפה ונהדר מאין כמוהו: ארבעה חרוזים לו בני 240 מרגליות ומשקלו 325 גרעינים, שהם בערך 192 גרמיסים. פּאַריז, עיר המרגליות והאבנים היקרות מאין דומה לה, מתגאה עתה על הרכוש הזה, שנכנס לתוך רשותה, יותר משהתגאתה מימיה על תמונת “מונה ליזה”, שהיתה תלויה בהיכל הלובר שלה ושעלתה גם היא לרכוש מצוין והגון. סוף-סוף הן לא היתה זו אלא תמונה על גבי הבד של איזה ליאונארדו דאַ ווינצ’י, וזו היא מחרוזת של מרגליות, מרגליות ממש. ומחרוזת זו עולה על כל אחיותיה, שהלכו לפניה עד עתה. מחרוזת המרגליות של הפרינצסה מתילדה נמכרה במכיר 855,000 פרנק, וזו של השלטן, שנמכרה גם היא בפומבי, הביאה בשכרה 920,000 פרנק, וזו של פולובצוב, שנמכרה בארבעה חלקים, הביאה במחיר ארבעת חלקיה יחדו את הסך 1.003,000 פרנק. ואולם המחרוזת, שנמכרה בשבוע זה, עולה על כלן. ולא עוד, אלא שהיא מצטינת לא על-ידי איזה מעשה אמן של משבצת יפה, כי אם על-ידי המרגליות שלה כשהן לעצמן. את המרגליות מעריכים, כידוע, לפי המשקל, באופן שקובעים את המחיר בפרנקים לפי המספר המרבע של המשקל. אם משקלה של מרגלית הוא, למשל, 15 גרעינים, אז יהיה מחירה 15 x 15, שהם 255 פרנק. אלא שהמרגליות היפות והזכות והמשובחות יקרות שבעתים, שאז תעלה לפעמים המרגלית בת 15 גרעינים גם עד 25 פעמים 15 x 15 ויהיה מחירה לפי זה 5625 פרנק…

ולמה אני מטפּל כל-כך בידיעה זו, עד שנעשו חביבים עלי גם פרטיה ופרטי פרטיה? משום ידיעה נוספת קטנה שבאה בצדה: כל המוחות הגדולים שבפּאריז מתעמלים ומתיגעים עתה לדעת, מי הוא המוכר את האוצר הגנוז הזה. מי שיש לו תכשיט כזה ברשותו, מן הדין הוא שיהיה זה איש נודע ומפורסם. אלו, למשל, הייתי אני בעליו, בודאי שהייתי גם אני נודע ומפורסם קצת, חפץ כזה אינו נגנז מתחת לסינר. יודעים אותו למקטון ועד גדול, כמו שיודעים גם את בעליו. ואולם הפעם הזאת לא הועילו כל החקירות וכל התחבולות. רק דבר אחד הוברר: המרגליות הן מרגליות מזרחיות. ועתון אחד מוסיף: “האם אפשר פרט זה יוביל אותנו אל הדרך הנכונה? האם יוקח הכסף הזה לצרכי מלחמה חדשה?”

ובכן: מלחמה, מוכרים מרגליות בשוק, והכל בכדי שתהיה האפשרות בידי בני-אדם טהורי לב ומקולטרים לכרות ראשים של איזו אלפי בני-אדם אחרים ולבוסס את פגרים בטיט אשר בחוץ. קולטורה היא קולטורה, ולצורך זה מתפרקות נשים עדינות ורחמניות את נזמיהן ואת מרגליותיהן ואת אבניהן הטובות. אומה קטנה, נאמר, למשל, הבולגרית, כשמתעוררת אצלה פתאם התאוה להרוג איזו אלפי אבות של ילדים קטנים ואיזו אלפי בעלים של נשים רכות, כמו שמתעוררת התאוה באדם לאכילת איזה ביפשטקס, וכסף אין לה בכדי שתוכל למלא תאוה זו, אז היא מביאה מחרוזת של מרגליות יקרות לפּאריז ומוכרת אותה בפומבי, וחוזרת אחרי-כן לביתה בשלום ומתחילה – ליור בכלי-תותח כבדים על אדריאנופול.

ועוד ידיעה שניה, שהובאה בעתונים, עשתה עלי רשם: השולטן מוחמד החמישי, מאחרי שדרוש גם לו מעט כסף, בכדי שיוכל להגן עוד איזה זמן על אותם האבות של הילדים הקטנים ועל אותם הבעלים של הנשים הרכות, שלא יפלו כזבובים ביום חורף קר, עשה מעשה רב. נתן בעבוט את כסא המלכות שלו, זה כסא הכליפים, ולקח לו בהקפה בו סך חמשת מיליונים ליטרות טורקיות. אם נעשה את החשבון, כי סך זה הוא בערך 50 מיליונים רובל, אז נשתומם על הרכוש המופלא, שיכול כסא כזה להביא, כשנתן אותו בעבוט. אין אני יודע אף כסא-רבנות אחד, שהיה יכול להתחרות עמו בזה אפילו במקצת מן המקצת. אבל מי שראה בעיניו כלי-חמדה זה באוצר המלכות של השולטן, לא ישתאה ולא ישתומם עוד. אותם מיליארדרים באמריקה, שנתנו את הכסף בעבוט זה, לא הגדילו לתת יותר מדי, אלא, אדרבא, המעיטו. ואולם אוצר המלכות הזה מלא עוד מיליונים אשר לא יספרו גם מבלעדי הכסא ההוא. הן בכלל בית אוצר זה אין דומה לו לעשר בכל המדינות שבעולם. אם יתחילו להוציא משם חפצים, בכדי לתתם בעבוט על יד המיליארדרים באמריקה, מובטחני כי עוד עדן ועדנים יעברו. עד כי עד כי יוכלו עמי הבלקנים להכניס בהחלט את הקולטורה לתוך קונסטנטינופול.

ואולם מכל הידיעות האלה עושה את הרשם היותר עמוק הידיעה השלישית: הכרוז שהכריז הקומנדנטו שבאדריאנופול, שוקרי-פחה, בנוגע אל הדבר, שהוא חושב לעשות. כמו רעמים יורדים עלינו הדברים. במדינות של קולטורה, כמו למשל במדינות הבלקנים וביתר הארצות הנאורות שבאירופה, אין יודעים כלל סגנון כזה. סגנון כזה ידעה רק הביבליה. הכל בלי אמצעי, כמעט פרא, וטבעי עד בלי תכלית. ובאמת מזכירים הדברים הנוראים רגע אחד את הנביאים. הלא כה יאמר בכרוזו: “הנה אנכי בא ואעמוד על נפשי כל-עוד אשר יהיה איש-צבא אחד עמי. ואת האחד הזה, את האחרון, אקח ואורה בו בעצם ידי ואל האויב לא אסגירנו ואני נשבעתי: חי אני כי את ארבעים אלף הבולגרים, הנמצאים עמי במבצר, אהרוג לפי-חרב כלם ולא ישאר מהם אחד ברגע הראשון אשר יבקע האויב לבוא העירה!” – בעתות של דפלומטיה אלו, של מלים מתוקות תמיד כדבש ומעשים אשר יקפיאו את הדם בתוך הגידים, יהיו דברים פשוטים כאלה למשיבי-נפש. מי יודע, פרא כזה, כאותו הקומנדנטן שבאדריאנופול, אפשר שאין הוא יודע שום לצון והוא נכון באמת לקים את דברו ולחכות עד מות איש-צבאו האחרון ולמותת אחרי-כן ארבעים אלף אנשים בולגרים.

את הכרוז הזה הוציא שוקרי-פחה יום אחד קודם שהתחילה המלחמה מחדש. האם קוה ברגע האחרון עוד כי ישמעו הדברים הנוראים האלה עד לב אירופה ועד האנשים אשר גורל חיים רבים כאלה ומות רב כזה בידם ורגש אדם יתעורר גם סוף-סוף ולא יתנו למלאכים המשחיתים להפוך ארץ לבית-מטבחים ולטבוח רבבות אדם כטבוח בהמות? מסופקני מאד. הן סוף-סוף קומנדנטן כזה איננו אשה מצרה. אדם כזה איננו ברתא פון זונטר, עד שיוכל להאמין כי על-ידי כתיבת ספרים טובים אחדים ומאמרים יפים אחדים ומליצות לוקחות-לב אחדות תחדל המלחמה מקרב הארץ. אינני מאמין כי איש בריא במוחו יאמין עוד בזמן הזה אפילו רגע אחד באותו “ישר הלב” המהולל של אירופה. אירופה עסוקה יותר מדי בחיי אצילות, עד שתוכל לשים לב לדברים קטנים כאלה. צרפת הנאורה הולכת כל היום, ולפעמים גם בלילה, בראש הציויליזציה ואין לה פנאי לקום ולמנוע פראי-עמים אחדים מלהניף גשם של דמים. אנגליה הנאורה שומרת כל היום, ולפעמים גם בלילה, על המדות הטובות של האדם, על הצניעות ועל הפרישות ועל הדברים שבין אדם לאשתו וכדומה, ואין לה עת ומועד להתיצב בפני אונטוריסטים אחדים הבאים לגזול גזלות לעיני השמש. אשכנז הנאורה שומעת כל היום, ולפעמים גם בלילה, לדרשותיו של מלכה האדיר הדורש בשבח השלום תמיד, ואין לה אפילו רגע אחד פנוי להעמיד לסטים מזינים אחדים על מכונם הנכון. וגם יתר הארצות הנאורות עסוקות יותר מדי אם במשפטים מצוינים ואם בסדור שאלת בתי-הספר ואם בסדור שאלת הסוחרים, ובכלל נשמרות הן לנפשן מעודן מלהתערב בעניניהם הפנימיים של עמים אחרים. אירופה הנאורה אינה יכולה למנוע את המלחמה.

הוי, אירופה נאורה זו! כן, ינסה נא אחד להעלות על השלחן את שאלת השחיטה הנהוגה אצל היהודים, אם לא מכל העברים יבואו מיד כצפרים עפות לצעוק חמס על אותה האכזריות הגדולה, שאינה נותנת, פשוט, לבן-אדם הגון לישון. ינסה נא אחד להטריד זבוב על גבי הכותל או להניף שוט על סוס עצל, אם לא מכל העברים תצמחנה מיד חברות חדשות של “צער בעלי-חיים”, בכדי למחות בכל תוקף ועוז כנגד מכת-לחי זו על פניה של הקולטורה. ינסה נא אחד לדרוש דרשה יפה על-דבר השלום, אם לא מיד יקומו כל יקירי האאג הנחמדים לתת לו את פרס השלום של נובל חלף כל הדרשה הטובה. אבל אותה שפיכות הדמים בטורקיה, שאינה פוסקת זה חדשים ושנית – מי ישים לב לדבר קטן כזה?

ולו לכל-הפחות היה להם אומץ-הלב להסיר את האפר מעל עיניהם ולהגיד בפה מלא כי הם בעצמם הם העומדים מאחורי הפרגוד הזה ומנהיגים את כל דברי המלחמה האכזריה הזאת!

זיק התקוה האחרון לשלום כבה. הבה ואשלח את ידי אל הטלגרמה האחרונה של עתון-הבוקר שלי. ירא אני. כמה בני-אדם נהרגו במשך כ"ד השעות האחרונות? כמה אלמנות חדשות נוספו? כמה יתומים?

I

מכל מיני התחיה השונים והמשונים, שקמו לעינינו בדורותינו, העסיקה אותי תמיד ביחוד התחיה הנפלאה במינה, שהתחילה פתאם לנסר את גלגליה במקצוע נבדל מעט ועומד מן הצד, במקצוע הפילולוגיה: תחית מושג מניחי הלשון. מניח-לשון היה תמיד בעיני מין יצור מעולם האחר כמו להבדיל הסלמנדר, הדרקון, בר-תמליון ודומיהם – צוויי של דמיון, שבני האדם עושים להם תמיד בשעה שדעתם קצרה. את הדבר בעצמו הייתי מציר לי כך: ישבו בני-האדם הראשונים על פני האדמה כמה וכמה דורות והיו רחמנא-ליצלן אלמים באין לשון בפיהם, עד שאפילו איש ואשתו לא יכלו להתקוטט זה עם זה, ואז, בערב של חורף אחד, החליטו פתאם לעשות אסיפה ונכנסו לישיבה באחד האולמות המפוארים, כנהוג, ודנו ושקלו וטרו והתפלפלו שם שעות אחדות, הכל כנהוג, ולבסוף נמנו וגמרו לבחור מקרבם איש אחד, שהיו לו סימני כשרון לפילולוגיה, ולמסור את כל הענין בידו, כדי להניח לשון ואדם זה, כיון שלא היה לו שום עסק אחר בעולם ההבל הזה, הלך וישב לו איזה זמן בעלית הקיר הקטנה שלו והתקין לו שם פבריקה קטנה של לשון ולא עשה כל היום שום דבר, אלא הניח והניח את הלשון, עד שלבסוף נעשתה שלמה וגמורה מאל“ף ועד תי”ו, ואז יצא ומסר את הלשון לבני האדם, שחכו לו בפתח הדלת בקוצר רוח, וממחרת היום בבוקר התחילו בני-האדם לדבר פתאם. אלא מכיון שהיו בעולם שבעים אסיפות כאלה עם שבעים בני-אדם, שהניחו זה בזוית זו וזה בזוית זו, את המין הנקרא לשון, כמו להבדיל תרנגלת המטילה ביצים, לכן לא יפּלא כלל כי נתהוו בעולם שבעים לשונות.

מיני לצנות כאלה היינו רגילים לשמוע ולהשמיע תמיד, כשבא איזה אדם תם ואמר לעשות לשון חדשה לעצמו או לברוא לשון מלאכותית וכללית לעולם כולו. מיני לצנות כאלה היו דברים בשעתם עוד לפני איזו עשרות שנים, כשבא אותו הכהן האונגרי שלייער מק“ק ליצלשטעט ויצר את הלשון שלו, שקרא לה “וולאַפּיק”, או כשבא אותו המלומד היהודי שטיינר משטרסבורג ועשה את ה”פּזילינגוא" שלו. סוף-סוף טפּוס זה של עושי הלשון אינו יקר כל-כך במציאות. כל אחד ממנו יודע בלי-ספק להזכיר לעצמו מימי ילדותו תמונת איזה אדם משונה, איזה בודד שלא היה מעורב עם הבריות שבעירו ועסק באיזה ענין זר ומשונה: אם שעשה את עצמו למשיח ואם שהלך להתוכח עם קופּרניקוס ואם שאמר לעשות איזו מכונה נפלאה, מין יצירה של תנועה תמידית, ואם שעשה לו לשון חדשה. ואולם כל הלצון, שנתרגלנו בו כל-כך למראה עושה לשון חדשה, ידום עתה לנוכח הנפלאות שהספיק זמנהוף להראות לעולם כלו עם ה“אספּרנטו” שלו. עתה רואים אנו לשון מלאכותית, שיש לה אותו אומץ-הרוח להתהולל כי הולכת היא לכבוש לעצמה את העולם כולו. במשך כ“ד שעות או במשך י' פעמים כ”ד יכול אדם לסגל לעצמו שפה קצרה ונאה זו עם דקדוקה הקטן ועם מספר מלותיה המצומצם. הדבר חדל מהיות לצון. בקרקוי נאסף בשבוע הזה הקונגרס השמיני לאספּרנטו. בתים הרבה ברחוב העיר נופפו על מעקותיהם דגלים של אספּרנטו, אשר מראיהם ירוק, ורק, בצדם יש להם פאה לבנה עם כוכב ירוק באמצע (סמל התקוה, אספּרנטו פרושו תקוה). בקרני זויות של הרחובות מדובקות אל הכתלים מודעות בלשון אספּרנטו. בבית התיאטרון מעלים על הבמה חזיון בלשון אספּרנטו. בתערוכה של אנשי האספּרנטו נמצא קובץ של העתונים השונים שבלשון אספּרנטו והם מגיעים עד 150 למספרם: עתונים לשבועות ולחדשים היוצאים בערים ובמדינות שונות, עתונים לידיעות ולחכמות שונות, עתונים למקרא ולהומור וגם עתונים מצוירים. בתערוכה זו נמצאו גם ספרי-למוד שונים לאספּרנטו בארבעים לשונות שונות, וכן נמצאו שם גם ספרי תרגומים שונים מתוך לשונות שונות. ורק דבר אחד קטן מודיע הסופר המודיע: הלשון החיה המתהלכת בין המפקחים על המלאכה היא לפי-שעה הלשון הפולנית. הדבור האספּרנטי, באופן שיבין איש את שפת רעהו, ובפרט כשהם בני גזעים שונים או בני מדינות שונות, כבד עדין קצת…

האם האנרגיה הרבה והנפלאה, שעבד בה ממציא הלשון, היא שעשתה לאספּרנטו את כל החיל הזה? האם תאות החדוש או אהבת הספּורט, שבני דורנו מצטינים בה כל-כך, האם אותה הקלות, שלשון זו מסומנה בה, שהרי יכול אדם לסגלה לעצמו במשך ימים אחדים, היא שעשתה לה את תלמידיה ואת חובביה הרבים? האם היא אותה הקלות, החביבה כל כך על בני דורנו החלשים, שאותה אנחנו מוצאים גם במקצועות אחרים ומבקשי פניה רבים, עד שמתוך עצלות ומתוך נטיה לרוחה ומתוך אהבת הקצור הם נכונים לותר אפילו על קיום המין, ובלבד שתהא איזו מכונה אשר תלד מעצמה את הבנים ואת הבנות תחתיהם? או האם הפּומבי הגדול, שעשו ללשון זו בחריצות גדולה ובפקחות רבה למן היום הראשון ועד עתה, עם הקונגרסים ועם הריקלמות ועם כל הכבודה הרבה והגדולה התלויה בם, הם הם שעשו לאפשר את כל מה שנראה לפנים כמעט לאי-אפשרי?

ובכל זאת ירא אני כי סוף-סוף, גם אחרי כל הרעש והלפּידים והקולות וההכרזות והפומביות, ינפּץ גם צעצוע נאה זה אל אותו הסלע אשר אליו נופּצו יתר הנסיונות מן המין הזה מאז ומעולם. סוף-סוף בית המלאכה הגדול של הטבע אינו אוהב, כשבאים בעלי-מלאכה גרועים מן החוץ ומתערבים בעסקיו ומזיפים את מעשיו ומביאים מלאכותיות לתוך עולמו. הלשון עם סדר יצירתה והתפּתחותה והסתעפותה וגם עם חורבנה עם אפשר הסוד היותר עמוק ויותר נפלא הטמון בתוך הערפל של רוחו של אדם, ומי יודע אם באותו יום, שיגלה מעט מן החידה הזאת לעינינו, לא יפול המסך האחרון מעל סוד היצירה בכלל. מי יודע אם אותה השאלה הקטנה, שמתחבטים עליה בבית-מדרשם של הפילולוגים זה שנים ויובלות, אותה השאלה מי קדם למי, הפּועל למלה או המלה לפּועל, לכשתפּתר, לא תתן פתרונים גם לשאלת ההויה ולחוקות רוחו של האדם, שמרבים כל-כך לחקור אותם ואינם יכולים. כל מי שנגש אל הערפל הזה ולבו לא נתמלא יראה של כבוד מפני הוד רוממות הטבע ורבבות אלפי חוטיו המשזרים בבית גנזיו הנסתרים, – זה יכול לקום ולעשות לו לשון וללשון זו יעשה פומביות וריקלמות וקונגרסים. לא יפּלא כלל בעיני אם יבואו גם ימים אשר יקום בן-אדם לעשות אלהים, אלהים מלאכותי, אלהים קצר ומקוצר, שיוכלו בני-אדם להשיגו ולהבינו ולסגלו לעצמם במשך כ"ד שעות, וכדי להפנות אליו את העינים ואת הלבבות, יעשה לו מזמן לזמן קונגרסים עם כל עסק ועסק ועם כל ספּורט וספּורט בכל פּנה שהם פונים. ואולם סוף-סוף ירא אני כי גם כלי-זכוכית זה ינופּץ לרסיסים. הן סוף-סוף יש במקצוע הלשון שני חוקים איתנים ומוצקים אשר לא יעבר עליהם עד עולמי עולמים. מן הצד האחד אותו החוק: אין לשון מיוסדת על הקצור, אלא, אדרבא, על הגדול, שתהא גדולה ורבה ורבת-מלים ורבת-צורות ורבת מושגים דקדוקיים עד לאין קץ, באופן שתוכל לתת ניב לכל הגה ולכל ציור הגיוני ולכל אלפי המושגים הדקים מן הדקים הנולדים בהרהורי לבו של האדם בכל רגע ורגע והוא מבקש להם בטוי ואינו מוצא. הקצור – זוהי המדרגה היותר פרימיטיבית שהיתה לה לכל לשון ולשון. כך התחילה כל לשון ולשון קודם שהיתה ללשון. השבטים הפּראים יש להם לשון של שלשים או של ארבעים מלים, והן מספיקות להם כל מושגיהם עד-בלי-די. הדקדוק שלהם, אותו הדקדוק הטבעי שאינו מצומצם עדין בשום ספר, הוא ממש כאותו הדקדוק של אספּרנטו: קצר ומקוצר בתכלית הקצור, אין לו צורות אלא היותר מוכרחות, מאחרי שגם הדמיונות שבטוח שקצרים ומקוצרים עדין בתכלית הקצור והמושגים שבהרהוריהם אינם אלא היותר פרימיטיביים. אבל איש חי בלב אירופּה! הן מאות הלשונות שכבר יש לנו עם רבוא רבבות מלותיהן ועם אלפי ספרי הדקדוקים עם עשרות עשרות נטיותיהם הדקות וצורותיהם הדקות מן הדקות וצלליהן וצללי צלליהן אינם מספיקים לי להביע אפילו את החלק היותר קטן מכל הנעשה לרגעים בתוך עמקי נשמתי – והם באים לקצר עוד. תודה לכם! קצר ומקוצר ומסתפק בקיצור הלא כבר הייתי לפנים, אז, כשהייתי עוד פּרא, הלשונות היותר רחבות עם כל דקדוקיהן הרחבים מני לפני אלפי אלפים שנה, אבל עתה הן לא יספיקו לי גם הם. זהו מן הצד האחד. ומן הצד השני אותו החוק: כל לשון היא אורגניסמוס חי שאינו נח אפילו רגע אחד ואינו פוסק מהתחלף ומהשתנות ומהסתעף מיום ליום לסעיפים חדשים ולדיאלקטים חדשים וללשונות חדשות, עד שדור שנולד אינו מכיר עוד בלשונם של אבות אבותיו ובמבטאם ובנוסחאותיהם. לשון אינה שלשלת, שתוכל לרתק בה עולם כולו כאחד באופן שיהיה לכולו נוסח אחד. כל יום ויום וכל גזע וגזע וכל מדינה ומדינה לפי אקלימם ולפי טבעם יעשו בה שנוים מרגע לרגע. אם אלפי פעמים תעשה לשון מלאכותית אחת לרבים – מקץ זמן ידוע תסתעף גם היא לסעיפים ותתפוצץ ותשתנה ותתחלף, ואותם בני אדם עצמם, שהתחילו בה, לא יבינו לבסוף איש את רעהו, מכיון שאקלימם וטבעם השונים ואלפי השפעות אחרות יהיו שליטים בהם. לשון אינה מין דבר, שתוכל לקבוע בה יתד, כדי להחזיקה עולמית כמו שהיא. בקצור: לשון אחת בשביל הכל אין כלל.

II

שני חוקים – אמרתי – יש ללשון, איתנים ומוצקים ועומדים לעד, אשר רוח האדם לא יכול לעבור אותם עד עולם. על שני החוקים האלה רוצה אני לדבר דברים אחדים.

מן הצד האחד:

לשון האדם לא הקצור הוא תכליתה, כי אם להפך, ההרחבה. במדה שאדם הולך ומתפתח, עליו לפתח ולהרחיב גם את לשונו, ובמדה שהאנושיות הולכת ומשתלמת, מתעשר ומתרבה גם טבע הלשון בכלל. כל קיצור, כל הגבלה, כל צמצום הוא אסון. כל הרחבה, אם במלים ואם בצרופי-מלים ואם בנטיות ואם בצורות דקדוקיות, היא ארש. דקדוק קצר ומקוצר עם צורות מועטות ומצומצמות ועם מעוט מלים, שיכול אדם להשיג רק במשך שלשה ימים, הוא כאלו אומרים: שכל קצר ומקוצר, מוח צר ומוגבל, השגה מצומצמה ומדויקה שבאו לידי גמר שלמותם גם-כן רק במשך ימים. אם יכול אדם לברוא מיתודה, שיהא השכל בשל במשך לקציות אחדות – אדם זה רשאי לברוא מיתודה גם ללשון, שתהא בשלה וגמורה במשך שעורים אחדים. ואולם אנחנו הלא מבקשים כי נוכל לבטא את כל הנעשה בקרבנו בחדר-הסתרים אשר בנשמתנו, ואם כל מה שיש לנו כבר באוצר כל הלשונות כולן יחד אינו מספיק לנו, איך זה נניח כי יבואו אנשים לקצר עוד?…

יש אשר אני אומר: איזה הרהור עלה ובצבץ ברגע זה בקרבי, ועד שאני אומר לבררו לי ולקבעו, כבר חלף ועבר ואין אני ידוע ואין אני זוכר מה היה. הרהור זה הוא מין ברק, שהבהיק לי רגע אחד מתחת למפתן ההכרה שלי. אם יש אשר הרהור כזה הולך ומתברר לפעמים, הוא נעשה בי לדמיון. אבל גם את הדמיון לא אוכל עוד למסור לזולתי, משום שאין לו צורה כלל ואין לו מושג. אם הדמיון הולך ומתברר בקרבי עד שיבוא לי לידי הברה, קורא אני לו רגש. אבל גם הרגש אינו עוד דבר, שאוכל למסור לזולתי בלי אמצעי. אם הולך הרגש הלוך ומתברר בקרבי, הוא נעשה לציור. הציור נעשה למחשבה. המחשבה נעשית למלים ולצרופי-מלים. על ידי צרופי-מלים, שהיו לפסוק, אני מבטא את אשר נעשה בקרבי ומשמיעו לחברי. אבל גם אחרי כל זה, בכל ידיעתי את הלשון לכל מלותיה ולכל נטיותיה ושמושה ובכל העצות והתחבולות אשר אני מביא לי מקרוב ומרחוק על-ידי כל הלשונות שבעולם, אני מוכרח לפעמים להוסיף: קצרה לשוני להביע לך את אשר חפצתי להביע; אין בכח הלשון בכלל לבטא את זה אשר ממלא את הרהורי; מי יתן לי לשון למודים או לשון חוזים ומליצים ומשוררים, כדי שאוכל לציר רק את חלק מכל אשר ירחש לבי. ואולם גם אותו החוזה והמשורר בעצמו אינו מצליח הרבה יותר ממני. כל הלשונות הרחבות והגדולות כולן יחד עם אלפי מלותיהן ונטיותיהן וצורותיהן ותחבולותיהן אינן מספיקות עדין לו לאדם עד להיות לו לממלאי-מקום להרהורי לבו. ברור הדבר: גם המשורר היותר גדול שהיה על פני האדמה מת ולא הגיד לנו אף את החלק היותר קטן מכל אשר חי בלבו, והכל משום שלשונו של האדם היא קצרה יותר מדי.

והאדם בקש לו עצות, כדי לעזור לעצמו, איך שיהיה, בצרה הזאת. ברא לו את האמנות. על-ידי תמונות וציורים על גבי הכתל, על-ידי מוסיקה ונגונים, על-ידי שירים שקולים עם להטיהם השונים בחרוזים ובצרופי מלותיהם ובסדרי בתיהם הוא אומר לעזור אחרי הלשון, במקום שהיא קצרה, ולעורר בך באופן מלאכותי מיני אסוסיאציות של רגש, עד שתרגיש גם אתה מעט מכל אשר הרגיש הוא באותה שעה. מובן מאליו: באותה שעה שלשונו של אדם תהיה עשירה דיה, באופן שיוכל למסור את עצמו, את חיי לבו ואת הרהורי נשמתו, למשנהו בלי שום אמצעי, אז לא יהיה עוד מקום לשום אמנות בעולם. כל האמנות תהא בטלה ומבוטלה והלשון לבדה תשפוך את ממשלתה על כל הארץ. מובן מאליו, כי עד לעת המאושרה הזאת עלינו לחכות עוד איזו רבוא רבבות שנים.

ולפי-שעה? לפי-שעה אין לנו להשתעשע בצעצועים של לשון מלאכותית, אשר כל יתרונה הוא קצורה או קלותה, שהרי יכולים אותה ללמוד במשך שעות או ימים, כי – אסיא דמסי במגן מגן שוה, לשון שנקנית במשך שעה, גם התועלת היוצאת ממנה אינה מקבילה אלא לחיי שעה, אלא עלינו להרחיב ולהרחיב את הלשון אשר בפינו לפי המושגים שבמוחנו ככל אשר נוכל. העיקר היא ההרחבה, אם הרחבה במלים, ואם בצורות דקדוקיות חדשות ודקות ואם בנטיות ואם בצרופים. הלשון האנגלית שעבדה לעצמה את חצי כדור העולם, וחי אני לא משום שהיא קצרה או משום שהיא קלה כל-כך ומשום שיש לה צורות שמושיות עד בלי שעור. הלשון הזאת אפשר שהיא היותר מקבילה לפי-שעה לרוב מושגי המוח. לעומת זאת, כשאני מתבונן ללשוננו הז’רגונית ורואה את צמצומה, לא רק צמצום במלים, כי אם בעיקר – צמצום בצורות דקדוקיות, אני מיצר ודואג. איך עס, איך וועל עסען. מי יודע אם לא צמצומה זה הוא שגרם הרבה הרבה מאד לעם שלם, שיהא מוחו נעשה מעוקם ומעוקל ופרוע וקולט מעט יותר מן השעור. וכן גם כשאני שומע את תהלתה של לשוננו העברית, כי היא ברוך-השם לשון קצרה מאד, ועל-כן יפה היא כל-כך, שהרי היא יכולה לבטא במלה אחת זה שבלשונות אחרות צריכים בשבילו לפעמים לשלש וגם לארבע מלים, אין אני שמח ביותר. מעולם לא שמחתי אם עלתה לו לאחד ממחדשי הלשון שלנו לברוא לו מבטא בן מלה אחת למושג שהיו צריכים לו לפנים שתי מלים, והכל בכדי לצמצם או בכדי להקל על המדבר בשמוש איזו נטיה. אלף אלפי פעמים הייתי שמח יותר, אלו עלתה לו לברוא איזו צורה חדשה, צורת איזה אקטיווס או איזה עבר רחוק או איזה עתיד על-תנאי וכדומה. היסוד העיקרי של לשון אינו הקצור, אלא להפך, ההרחבה זהו חק.

ומן הצד השני:

הלשון היא יצור חי. כל לשון משתנית ומתחלפת ומומרת מיום ליום, משעה לשעה, ומרגע לרגע. מה שהיתה הלשון אתמול, אינה עוד היום. בן-לילה כבר קבלה איזו שכבת-צבע דקה, איזה צליל יותר עמוק או יותר גבוה, אשר לא היה לה במקום אחר, איזו נואנסה של הברה מיוחדה ליושבי פנה זו ומובדלה מן ההברה שיש להם ליושבי פנה אחרת. בשעה הראשונה אין כל זה מוחש עדין לשום אוזן. אבל לילה כזה אינו יחיד ואינו נשאר יחיד, וכשחולפים לילות רבים ושנים רבות ויובלות רבים, אז רואים פתאם כי הלשון נשתנתה ומה שהיא בשביל המקום האחד, זה אינה בשביל המקום השני. אלפי גורמים פעלו פה את פעולותיהם. יושבי העמק אינם כיושבי ההר ויושבי חופּי הים אינם כיושבי הארצות התיכונות. האקלים פועל על כלי-המבטא לעשות בהם שנוים ידועים, כלי-המבטא פועלים על אופן ההברה ואופן ההברה פעול על תמונת הלשון. אם המלה האשכנזית “וואַס” נעשתה במקום אחד ל“ווס” ומיד במרחק שלש פרסאות מזה נעשתה ל“וואָס” – אין זה מקרה. אבל סופו של דבר הוא, כי האשכנזי בברלין אינו מבין עוד את היהודי בפולין. הן ככה התחלקו כל הלשונות למשפחותיהן. ככה נעשו מן הלשון הלטינית האחת שש לשונות רומניות שונות, ככה הולידה הסלוונית העתיקה את כל בנותיה אשר לנו כיום הזה וככה יצאו מן הגרמנית כל הלשונות הגרמניות. הלשון היא יצור חי אשר לא ינוח רגע. אין הלשון מין כלונס, שתוכל לתקוע בו מסמר, כדי שלא יזוז ממקומו. כל מי שעושה לשון מלאכותית וחושב כי כמו שהיא כך תשאר עד עולם ועד ותהיה אחת בשביל הכל – חי בעולם של טעות. אם אנחנו שנינו נלמוד, למשל, כיום הזה את לשון אספּרנטו באופן שנדע אותה על בוריה, ורק שאתה תפנה ותסע מזה לצפון ואני אפנה ואסע מזה לדרום, אז בטוח אני כי מקץ עשרים או שלושים שנה, כשנזדמן שנינו שוב לפונדק אחד ונדבר איש לאחיו את האספּרנטו שלנו, לא נבין איש את אחיו עוד. לשון אינה עומדת. זהו חק.

ומה נשאר לנו עוד מכל מזמורים ומכל החינגות, שעושים עתה ללשון המלאכותית החדשה, לאספּרנטו? אפשר שלמשך זמן משפחות עמים שונות לעניני מסחר או לענינים אחרים תיצורנה מין לשון של אותיות וסימנים, מין לשון כזאת להגיע אליה. אפשר – אמרתי. כי הלא יש ויש לישב בדוחק – זוהי הנקודה היותר גבהה, שתוכל תנאי-חיים שונים אשר אפילו לתכלית כזאת יהיו למפריעים. הלא כבר עתה אנו רואים, כי קמו מפלגות בין בעלי האספּאנטו בעצמם וכבר יש ברוך-השם מתקנים ומחדשים ומשנים גם שם, האומרים להגיה ולהיטיב ולשנות מן המטבע שטבע היוצר הראשון, וסוף המתקנים והמחדשים והמשנים האלה כי גם הם יתקנו ויחדשו וישנו. הכל כנהוג. כך הם החיים. אין קיום, כי אם תמורה. האם נחפּץ כי דוקא בשביל איזו אספּרנטו יעשה הטבע חק יוצא מן הכלל?

דבר אחד בשביל הכל אין – ולא רק בנוגע ללשון.

ידיעה נפלאה קצת עברה בימים האחרונים בעתונים: יפּוניה מבקשת לה ריליגיה חדשה. הידיעה עושה רושם בסקירה הראשונה כאלו היינו קוראים: קהלה פלונית מבקשת לה חזן חדש, עירה פלונית דורשת תיכף ומיד לצרכיה מילדת עם דיפלום, עיר פלונית בדרומה של אשכנז שואלת לה שו“ב מנוסה, שיוכל לעבור לפעמים גם לפני התבה וידע את מלאכת המילה ואת מלאכת הקריאה בתורה בשבתות וימים טובים ואת מלאכת התקיעה בשופר וכו'. דומה קצת לזו היא גם הידיעה, שיפונה מבקשת לה אלהים חדש. האלהים הישן שלה אינו עוד לפי טעמה ולפי דרישותיה ותביעותיה. מי שיש לו אלהים וריליגיה טובה ורוצה למכרם בתנאים נאותים ובמקח השוה, ובלבד שהסחורה לא תהיה בלה יותר מדי מרוב שמוש, זה יכול לפנות בה עד יום פלוני ופלוני אל האומה היפונית על-פי האדריסה המסומנה. אמרו מה שתאמרו, האומה היפונית אפשר שהיא זרה קצת לפי טעמנו, אפשר שאין אנו מבינים אותה עדין היטב, ואולם בכלל היא אומה נפלאה מאד. בכל אופן היא אומה פרקטית בכל דרכיה. אין היא עושה הבדל גדול בין דברים שבחומר ובין דברים שברוח ואין היא יודעת חששות נפשיים וסנטימנטים יתרים. יש לה כלל אחד ובו היא מחזיקה תמיד בכל כחה: כל מה שיש בעולם, אותו היא יכולה לרכוש לה גם היא ולעשותו לה לקנין עצמי. כל מה שיש – בין בים ובין ביבשה, בין בארץ ובין בשמים. קמה פעם אחת בבקר יום אחד וראתה כי יש לה לאירופה כלי-נשק וקני-רובים וקנונות של קרופּ ודומיהם, ולה אין מכל אלה אפילו כטפה מן הם, מיד שלחה את שליחיה לאירופה וצותה לקנות להביא לה את כל המינים היפים האלה הנחוצים לפעמים כל-כך לאומה הגונה ומשכילה, שחפצה לעמוד על מרומי הקולטורה. שוב הביטה כה וכה וראתה כי יש לה לאירופה מין דבר שקורין לו דפלומטיה ולה חסר לוקסוס זה, מיד שלחה שנים עשר איש לאותה אירופה, בכדי שילמדו במשך איזו ימים או איזו שבועות את כל התורה הזאת כולה על בוריה ויביאו אותה עמם בחזירתם, והאנשים יצאו ולמדו את כל התורה הזאת כלה וידעו אותה מקץ ימים אחדים יותר מרבותיהם. שוב קמה וראתה כי יש לה לאירופה גבורים וגנרלים מהוללים ויודעי מלחמה, ולה אין, מיד שלחה שנים עשר איש חדשים לאירופה זו, על מנת שיהיו במשך איזה זמן לגבורים ולגנרלים מהוללים וליודעי מלחמה, והאנשים יצאו ולמדו והיו. מאד אחר זה הביטה וראתה פעם אחת כי יש על-פני כדור האדמה קרוב לחטמה איזה אי ששמו סחלין, ולה אי זה אינו, הלכה וצותה: לכו וקחו לי את האי, באופן שמהיום והלאה יהיה כולו שלי, והאנשים הזריזים והמהירים יצאו מיד ולקחו. אומה נפלאה היא אומה זו של היפונים. ולא רק בנוגע לדברים החמריים, כי גם בנוגע לדברים רוחניים אין הם משנים הרבה ממטבע זו. ראו פעם אחת כי יש באירופה מין דבר שקוראים לו ספרות ויש שם איזה שקספיר ואיזה גאטהא ואיזה בירון ודומיהם, ראו כי יש איזו אמנות ויש שם כשרונות שבראו ש”י עולמות נפלאים ושונים, ראו כי יש שם מנגנים וצירים ועושי פסל, לא הרהרו הרבה וקמו והוציאו פקודה: עד יום פלוני בחדש פלוני מחויבים אתם להמציא לנו ספרות שלמה, גם עתיקה וגם חדשה, עם כך וכך שקספירים וגאטהיים ובירונים, ועד שעה פלונית ביום פלוני מוכרחים אתם לעשות לנו אמנות עם כך וכך עושי-פסל וצירים ומנגנים, – ומיד נעשו ונגמרו כל אלה לשעה המיועדה ביום המיועד. אם לא היה להם משל עצמם מהרו והזמינו להם את הסחורה מאירופה. דרך-ארץ גדולה לי בפני אומה נפלאה שכזו. מאמין אני בה ובכחה, עד שאני מניח, כי אלו היתה, למשל, המדינה שלה מדינה שאין לה שמש כלל ויפוניה היתה מתאוה פתאם שיהיה גם לה מין תכשיט כזה בשמים שלה, אז מובטחני בה שהיתה שולחת מיד את שליחיה לאירופה והיתה מזמינה לה כל זה ומקץ שבועות אחדים היתה קובעת את השמש הזאת המובאת מחוץ-לארץ בגלגל הרגיע שלה. אין לך דבר העומד בפני הרצון, ואומה זו יש לה רצון גדול. ואולם מה שעשתה עתה, בזה הפליאה את העולם יותר מכל אשר היה עד כה: קמה משנתה בבקר לע-עבות אחד והביטה כה וכה וראתה כי אין לה ריליגיה, ואז מהרה והכריזה ברבים כי היא מבקשת לה אלהים חדש, בריא וחזק, שתוכל להאמין בו, ואת שליחיה שלחה לאירופה לבקש שם בשבילה ריליגיה עם אלהים כזה. דבר כזה, אמרו מה שתאמרו, לא היה עוד לעולמים, שאומה כולה תצא לבקש פתאם אמונה חדשה לנשמתה, ואת המבוקש תזמין לה מן החוץ כמו שמזמינים זוג נעלים באיזו חנות. אם דבר זה אפשר, אז אפשר גם-כן שנקרא פעם מודעה של איזה כושי: נמאס עלי פתאם עורי השחור ואני חפץ להפוך אותו; מי שנותן סחורה זו בחלופים ימצא בי קונה טוב.

בעצם יש להם להיפונים שלש ריליגיות: זו של סינטו, זו של בודהא וזו של קונפו-טסי. אלא ששלשתן נמאסו עליהם פתאם. אין הם יכולים עוד להחזיק באלה, משום שהן עתיקות יותר מדי וה“עם” אינו יכול עוד להאמין בהזיות ובדברים תפלים, וביחוד משום שאירופה יש לה ריליגיות אחרות והם חפצים בכל אופן שהוא ריליגיה מאירופה, כמו שמביאים להם את צורת הבגדים שלהם מפאריז ותופרים להם את בגדיהם על-פי צורה זו, ועל הריליגיה המובאה הם חפצים להושיב איזו קומיסיה והיא הנראה, ממטורפת עליהם קצת. ריליגיות אינן מובאות מן החוץ ואמונות אינן נקבעות על-ידי קומיסיות. מי שאין לו אלהים בלב, זה לא יקנה שוב אותו בשום מחיר. מי שרמ“ח אבריו ושס”ה גידיו אינם מכריחים אותו ואינם מאיצים בו ואינם מציקים לו להאמין, כמו שלבו של המשורר מכריח ומאיץ ומציק לו לשיר, זה אין לו צורך כלל באמונה. מי שלא סגל לעצמו צורה של אמונה במשך של דורות ושל מאות שנים, באופן שנעשתה לו לבשר מבשרו ולדם מדמו, זה אין לו שום תועלת כלל מאמונה המסורה לו מן החוץ. כל זה נכון. ואולם אני יש לי אמונה יותר-מדי ביפונים אלו, ובפרט באותם העומדים בראש, ואם הם עושים איזה דבר, חזקה לפקחים שכאלו, שהם יודעים מה שעושים. אפשר שמראים לנו רק את הצד האחד של המטבע, ובין כך וכך עושה חכמת-המדינה על-פני הצד השני את שלה. הן גם בשעה שנתנו ביפוניה חרות ושווי-זכיות וקונסטיטוציה, ראינו אנחנו העוברים מן החוץ רק את הברקים ואת הוננה היפה אשר עם הדברים היפים האלה, ולא ידענו כלל כי מאחורי פרגודם של אלו מוצאת הממשלה הרוממה את חשבונה באופן היותר טוב לתכליתה. אם הממשלה היפונית הרוממה מוצאת לטוב לה לבקש פתאם ריליגיה חדשה, בודאי שהיא יודעת את אשר היא עושה. ביחוד אותו הטעם, שהעם כבר נלאה להאמין בהזיותיו הישנות, חשוד בעיני קצת. עם אינו נלאה מעולם. יחידים אפשר שילאו, אבל לא עם. בכל מקום שאני מוצא, כי ממשלה עושה איזה דבר “לטובת העם”, שם מתעוררים בי ספקות.

איך שיהיה, יפוניה מבקשת לה ריליגיה חדשה ואת שליחיה שלחה לאירופה לבקש. ואת אשר תעשה אירופה בפרט כזה, דבר זה לא קל להבין; הפבריקות היותר גדולות ויותר מהוללות, ששם מעבדים ריליגיות ואלהים, והחנויות היותר משובחות ויותר מפורסמות, ששם מוכרים אותן אַן דיטאיל, תשלחנה עתה את הסוכנים-הנוסעים שלהם עם הדוגמאות היותר טובות של סחורתן, והסוכנים-הנוסעים האלה בכח לשונם הידוע ינסו לסדר את אמתחותיהם עם מיניהם לעיני הקופצים הקונים וכהמון דבורים יתנפלו על כל הנכנס בד' אמותיהם: אפשר שרוצים אתם בריליגיה עם עולם-הבא? אפשר באחת שאין לה אלא עולם-הזה? אפשר בזו שמוגשמה כולה? או אפשר באחת שאינה אלא רוחניות? אפשר בכזו שאין עמה אלא צומות ותעניתים וסגופים ונזירות ופרישות? או אפשר בכזו שאינה דורשת אלא תענוגות ואכילה ושתיה וחיים טובים והוללות רבה? הן האמת נתנה לאמרה: סחורה זו נזדלזלה קצת בדור האחרון במדינותיה של אירופה ובקרב לאומיה הרבים. דבר זה אנו רואים בכל פנה. דבר זה ראינו בעצם הימים האחרונים גם לרגלי האסיפה של האדוקים אשר היתה בקאטוביץ. שעה שביפוניה מבקשים להם ריליגיה לאור אבוקות, בשעה זו יש להם לאנשים הטובים שבקאטוביץ מין זה כמעט יותר מן השעור ורק שאין להם קופצים עליו. ולכן נאספו כל הסוחרים בסחורה זו לאסיפה וגמרו לכוף אותה כגיגית ביד חזקה על כל עובר ועל כל איש ואיש. ואולם ירא אני כי האנשים הטובים האלה טעו קצת בחשבון. אחרו קצת את המועד. אינקויזיציה קטנה באותה שעה, שעדיסון עובד את עבודותיו לאור האלקטריות, היא אפשר אנכרוניסמוס קטן. טורקוומדים קטנים בשנת 1912 הם אפשר מן הנמנעות. אפשר שטוב היו עושים האדונים הטובים האלה, הדואגים כל-כך לטובת הנשמות, אלו היו יוצאים עם סחורתם לאותה ארץ, ששם גדלה עתה כל-כך הדרישה להם, ליפוניה, והיו מנסים שם את מזלם. האנשים שם היו נהנים ואנחנו לא היינו חסרים.

אכן בעוד שאני כותב את הדברים האלה ובודק ובוחן את המעשים שנעשים עתה ביפוניה, והנה ידיעה קטנה בעתונים. נפתרה החידה. קרוא אני: מטוקיו מודיעים, כי אחד הפקידים העובדים במיניסטריום של ההשכלה, איסאווא שואי, הציע הצעה, שהעם יבחר לו את הקיסר היפוני לאלהים, משום שהוא יוצא, לפי המסורה היפונית, בהתיחשות ישרה מחלצי בורא העולם. את ההצעה הזאת מסר איסאווא להמיקאדו, והמיקאדו שמח עליה מאד.

אכן זה הוא הדבר! האם לא אמרתי לכם, כי יש לי אמונה חזקה יתר מדי ביפונים אלו, ובפרט באותם העומדים בראש, ואם הם עושים איזה דבר, חזקה להם שהם יודעים מה שהם רוצים?

קומץ עשב / דוד פרישמן

משעה שיצאה האשה החשובה מרת נורדמאן-סיעבירובא בעתונים עם ההמצאה החדשה שלה, כי בעצם די לאדם קומץ עשב לאכילתו ואין הוא צריך כלל למזון אחר, – בשעה זו נתקררה עלי דעתי ואין אני דואג עוד שום דאגת פרנסה. יהי אשר יהיה – סוף-כל-סוף נפתרה השאלה הסוציאלית! דאגת האכילה, זה הספורט שעשו להם הקבצנים באין להם בלי-ספק עסקים יותר חשובים – חדלה באופן זה לגמרי. אם אין לך פת בסלך, יכול אתה לאכול עשב; אם אין לך בשר בקדרתך, יכול אתה לאכול עשב. ולא עוד, אלא שהעשב הוא מזון מלא טעם ומבריא מאד, לפי דעת הרופאים, וגם יש להשיגו בזיל הזול, לפי דעת האשה החשובה נורדמאן. לפי חשבונותיה של האשה החשובה והחכמה הזאת יוצא לנו, כי קומץ עשב במחיר קופיקה אחת מספיק לקדרה של מרק בשביל ששים ושמונה נפשות. מובן מעצמו כי איני מהרהר אחרי חשבונותיה של אשה חשובה והחכמה הזאת. יוצא לנו, כי קומץ עשב במחיר קופיקה אחת מספיק לקדרה של מרק בשביל ששים ושמונה נפשות. ורק לשם החכמה אני מוסיף, כי, בלי-ספק, כשיהיו בין הנפשות האלה גם איזו זוללים ורעבתנים גדולים, לא יספיק עוד העשב לששים ושמונה, כי אם למספר יותר קטן של בני-אדם, ואפשר רק לששים, – ואולם גם מספר כזה הלא מספר הגון הוא. אמנם נפלא הדבר, עד כמה עולות לפעמים החיות והבהמות עלינו במעלות הקולטורה, שהרי הגיעו אלה להמצאה זו עוד הרבה-הרבה קודם שהגיעה אליה האשה הכבודה והחכמה מאד מרת נורדמאן – והדבר הזה משבית קצת את שמחתי. ואולם כל אלה אינם אלא פרטים; בעצם ובעיקר הלא הגענו אל המטרה. כל העמים שבעולם יכולים מהיום והלאה לאכול עשב. בבוקר יאכלו עשב, בצהרים עשב ובערב עשב. ולא עוד, שאלא שבימי שבת ומועד יוכלו לאכול עשב גם עם תבלין שונים ועם פרפראות שונות, למשל, עם מלח או עם פלפלין, שגם אלה אינם יקרים במחירם יותר מדי. מובן מאליו, כי עלינו יהיה להנהיג תקונים אחדים בברכות ידועות ובכתובים ידועים. לא יאמר עוד, למשל, “המוציא לחם מן הארץ”, כי אם “המוציא עשב מן הארץ”, וכן יהיה עלינו לומר “ואל יחסר לנו עשב לעולם ועד” או “לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש עשב”, וכן לא נאמר עוד “בורא מיני מזונות”, כי אם “בורא מיני עשבים”, וכן “הטריפני עשב חקי”, ובקללות לא נאמר עוד לאדם “יעלו עשבים בלחייך”, כי אם “יעלה בשר בלחייך”. בקצור, כל עיקרם של חיים יפים ונעימים יתחיל רק עתה. רק דאגה אחת קטנה עוד יש לי, כי הממשלה, ירום הודה, כשתראה עד כמה להוט העם אחרי העשב ויש עליו קופצים רבים, תקבע סוף-סוף איזה מכס גם על המזון המבוקש הזה, מין טקסא חדשה, ואז יעלה קצת השער.

כיצד נוהגת מרת נורדמאן בעצמה, בהיותה בביתה או בבית-המזון, אם היא נאה מקימת כשם שהיא נאה דורשת והיא אוכלת עשב בעצמה (לפי שכלה המצוין כדאית היא לאכילת עשב!), או שהיא דורשת רק מן העניים, שיאכלו עשב, והיא בעצמה אוכלת ביפשטקסים ושותה יין-שמפניה – דבר זה אין אני יודע, אף כי דבר זה דוקא חשוב מאד לתכלית כל הענין שלפנינו. כי למה זה אעלים מכם את הפקפוקים האוכלים את לבי? חושד אני מאד במרת נורדמאן ובכל הדומים אליה ובכל האנשים בעלי המדרגות הגבוהות, שיש להם כרס יותר מלב, כי חומדים להם רק לצון: הם בעצמם אוכלים משמנים ומעדנים ומטעמים, ואין צריך לומר דגים ובשר ויינות שונים, ולעם הם אומרים, לאותם הקבצנים הרעבים תמיד: אתם יכולים לאכול עשב, בקופיקה אחת יכולים אתם להאכיל ששים ושמונה נפשות! – זה לי ימים רבים ובאזני הומה ומצלצל רק אותו החרוז הארור של היינע: “איך ווייסס, זיע טראַנקען היימליך וויין אונד פּרעדיגטען אָפּפּענטליך וואַססער”…

ואתם האמינו לי, כי יש לי ידים לחשדים כאלה. כבר היה פעם דבר כזה לעולמים. עלינו רק לחזור לאחורינו עד כדי שלשת אלפים וחמש מאות שנה. האם תזכרו את נבוכדנאצר?

גם על המלך נבוכדנאצר יסופר אותו המעשה הנפלא, כי “עשבא כתורין יאכול ומטל שמיא גשמה יצטבע” וגו' וגו'. ההמצאה אינה אפוא חדשה כלל אפילו בקרב משפחות האדם. מה שמצאה ידידתנו מרת נורדמאן זה עתה, אותה מצא המלך האדיר זה כבר. עוד בדורותיו ידעו, כי העשב טוב לאכילה בשביל האדם. כפי הנראה, עוד תהיה בעתונים מחלוקת קטנה גם בדבר משפט הבכורה של ההמצאה, כנהוג תמיד אצל כל המצאה גדולה וחשובה, ותתעורר שאלה: נבוכדנאצר או נורדמאן?

תאמרו: פה רוצים, כי המון העם יאכל את העשב, ושם היה המלך בעצמו האוכל? – ואולם הלא הוא הוא הדבר אשר עליו אנכי דן! פשוט: אין אני מאמין לנבוכדנאצר זה אפילו מלה וחצי מלה, ואני חושב, כי כל המעשה אינו אלא לצון נחמד, שעשה לו עם העם. מיסטיפיקציה היא. אמרו מה שתאמרו: המלך הערום הזה חשוד בעיני על דברים כאלה. כל המעשה מתחלתו ועד סופו: חלומותיו, מדורו “עם חיות ברא”, אכילתו “עשבא כתורין” ועוד ועוד אינם אלא קומידיה קטנה. מלך שיצא בנצחון מן המלחמה הגדולה עם פרעה-נכו אצל כרכמיש והכניע את ירושלים והחריב את בית המקדש ובנה לו בבירת בבל היכלות וארמנות אשר לא היה עוד כמוהם ליופי, מלך כזה, אמרו מה שתאמרו, אינו חולם חלומות ואינו דר עם חיות בשדה ואינו אוכל עשב כשור. בכלל אין מלך כזה עלול לשגעון; לכל-היותר יכול הוא להתחפש ולעשות עצמו כמשוגע. כן עשה דוד, כן עשה יהוא וכן עשה המליט. שנו את טעמם, הורידו מעט ריר על זקנם, התוו על הדלתות, התהוללו, זחלו בידיהם ורגליהם על גחונם ואכלו עשב – כשהדבר היה דרוש לתכלית ידועה. מכל המסופר על-דבר נבוכדנאצר יכול אני להאמין רק את האחת: כי היו “טפרוהי כצפרין”. הצפרנים דרושות מאד למלאכה…

המעשה היה, דבר זה ברור בעיני, כך.

נבוכדנאצר היה אז אחרי הנצחונות הגדולים אשר נחל. את נכו הכה, את יהודה החריב, את כלי בית האלהים הגדולים והקטנים ואת אוצרות בית אלהים ואוצרות המלך ושריו ואת כל כלי הכסף וכלי הזהב ואת המנורות ואת הגביעים ואת כל היקר, את כל אלה העביר עמו לבקעת שנער – והוא שכור מרוב נצחון. מובן מאליו, כי ראשיתו היתה, להגיד לכל כי אלהים הוא. בתור אלהים הקיף את עצמו פילגשים ושגלות ולחנות ומזמרות ומחוללות ונערות מבתי הזמרה, ויום ולילה, יום ולילה, עשה להן הלולים ומשתים. מלבד אלה הרבה לו אחשדרפנים ופרתמים וסגנים ופחות ואדרגזרים וגדברים ודתברים ותפתים ועוד פקידים לאלפים, מחנה כבד מאד של ביורוקרטים – וכל אלה אכלו את חיל הארץ. וצלם זהב העמיד אשר גבהו ששים אמה ואשר רחבו שש, וארמנות וטירות והיכלי תפארת בנה חדשים יום יום וגנים ופרדסים עשה חדשים יום יום – וכל אלה הטילו על העם מסים חדשים יום יום. ויהי נבוכדנאצר ושריו ונערותיו חוגגים יום יום ואוכלים אוזים צלוים ולביבות-כבד וברבורים אבוסים ובשר אבירים וביפשטקסים ושותים יינות מן החביות – והעם הולך הלוך ודל, והעם הולך הלוך ורעב.

ופתאם באחד הלילות, בהיות נפש הקבצנים מרה אליהם מאד, פרץ המרד.

מן החלונות המוארים אשר להיכל המלך עלה קול זמרה וקול קרן ומשרוקה וקיתרוס וסבכה ופסנתרים וסימפוניות. על הרצפה ובתוך הרפידות ועל היציעות רבצו השרים, איש ונערתו עמו, והם שכורים מיין. על הטבלות בתוך הקערות נראו עוד שיורי מטעמים ומשמנים, ארבע מחוללות יצאו לחול מחול “קיק-קוק”, אשר היה חביב מאד בימים ההם – ופתאם השתערו הרעבים על ההיכל.

ופני נבוכדנאצר הלבינו מאד – ואולם רק רגע אחד.

וברגע השני כבר יצא אל העם החוצה, ובקול אדיר וחזק קרא: “יחי העם! עתה לבי סמוך ובטוח, כי העם לעולם יחיה ולא ידע עוד מחסור ולא ידע עוד שום דאגת פרנסה מעתה ועד עולם. התבשרו נא: אני ורעי התאספנו פה, והננו עובדים יום ולילה על-דבר המצאה חדשה, אשר תהיה לברכה לכל העם. בטבע ההמצאה הזאת מונח, כי אין היא נעשית אלא מתוך שמחה ומתוך זמרה של משרוקה וקיתרוס ופסנתרים, למען אשר תנוח עלינו הרוח, וזה הוא מעט הזמרה אשר עלה באזניכם. ואולם זה ימים וחדשים אשר אין אנו נותנים שנה לעינינו, ולא אכלנו ולא שתינו, כי אם עובדים אנו לטובת העם. ועתה, ברוך הבל, כי הצליח את ההמצאה בידנו. אחרי רוב חקירה מצאנו, כי בעצם די לו לאדם קומץ עשב לאכילתו ואין הוא צריך כלל למזון אחר. לפי דעת הרופאים שלנו, מלא המזון הזה טעם והוא מבריא מאד; ולפי דעת בעלי-החשבונות שלנו, יש להשיגו בזול הזול. קומץ עשב במחיר פרוטה בבלית אחד מספיק לקדרה של מרק בשביל שש מאות ושמונים נפש. ולמען הראות לכם, עד כמה חביבה עלי המצאתי החדשה, הנני הולך לפניכם בעצמי לאכול מן העשב גם אני ולהורות אתכם את משפט האכילה. לכו ונלכה! – ואולם מובן מאליו, כי טרם תאכלו, עליכם לבוא בראשונה עד לפני צלם הזהב הגדול אשר גבהו ששים אמה ורחבו שש, למען השתחוות אל הבל!”

והעם ונבוכדנאצר בראשם סרו אל צלם הבל ואחרי כן יצאו אל העשב אשר בשדה.

ונבוכדנאצר השתטח על הארץ ויזחול על גחונו בידיו וברגליו וישתגע ויהי אוכל את העשב כשור – וכל העם אחריו. נבוכדנאצר אכל רגע אחד, והעם אכל כל היום.

וכן עשה נבוכדנאצר יום יום.

חלונות ההיכל הפונים אל רחוב העיר לא היו מוארים עוד וגם קול הזמרה נבלע מעט. ואולם בסתר ההיכל היה נבוכדנאצר חוגג יום יום, הוא ושריו ונערותיו, והיו אוכלים כל היום אוזים צלוים ולביבות-כבד וברבורים וביפשטקסים ושותים יינות קפריסים ויינות גליה ואספמיה, ולפנות ערב היה פושט את בגדי החמודות אשר לו והיה יוצא רגע אחד אל השדה לאכילת עשב והיה משתטח על הארץ וזוחל על גחונו בידיו וברגליו כשור –

והעם וכל האספסוף והקבצנים היו אוכלים מאז והלאה עשב ולא היו מלינים עוד.

כך, דבר זה ברור בעיני, היה המעשה.

ועתה מקץ שלשת אלפים וחמש מאות שנה קמה האשה החשובה מאד מרת נורדמאן-סיעבירובא וחזרה ומצאה את ההמצאה הישנה. אין הקבצנים צריכים עוד מהיום והלאה שום מזון, אלא די להם בקב עשבים. בבוקר יאכלו עשב וכן בצהרים וכן בערב. שמח אני מאד כי סוף-סוף נפתרה השאלה הסוציאלית, דאגת האכילה חדלה לגמרי, ואולם למה אכחד מכם? שמחתי איננה שלמה. איזה בר-תמלן יושב בסתר לבי ואוכל ונוקר שם: מי יודע, אפשר שהיועצים הטובים שלנו, הם בעצמם, אוכלים ברבורים אבוסים וביפשטקסים ושותים יין-שמפניה, ולנו הם אומרים: לכו ואכלו עשב.

אין אור בלי צל.

כל מי שיש לו איזה מגע-ומשא עם הספרות או איזו דריסת-רגל באיזה עתון, מביטים עליו, כפי הנראה, כעל איש שיש לו לשכת-מודעיון, היודע כל ענין וענין וכל קוץ וקוץ שבעולם, והוא מוכרח לתת תשובות והוראות על כל ענין וענין ועל כל קוץ וקוץ. לפני זמן מועט קבלתי מכתב מאת אשה חשובה – כל אשה היא בחזקת חשיבות – שאינה ידועה לי כלל. המכתב, כמובן, כתוב על ניר ורדי ובלשון צרפתית ומשוח כולו באיזה ריח חריף ומשונה, שקורין לו מתוך דרך-ארץ ריח ניחוח, ומחזיק איזו דפים. האשה הנכבדה שואלת מעמי איזו דברים קטנים: א) האם עליה ללמד את הצעיר שבבניה צרפתית תחלה ואחר-כך אנגלית, או להפך, אנגלית תחלה ואחר-כך צרפתית; ב) מה דעתי בדבר המלחמה העתידה שבין רוסיה וחינה ואם בכלל לא הגיעה עוד השעה להעביר את המלחמות מן העולם; ג) האם מגבעת עם נוצת בת-יענה לבנה על גבי יסוד כהה, בתבנית אניה, מקבילה לשמלה כחולה; ד) מה דעתי על-דבר ניטשה ואם סוף-סוף שופּנהויער אינו גדול ממנו וכו' וכו'. בסוף המכתב, כמובן, גם “עיקר שכחתי” קטן: האין כלל שום, תקוה, כי סוף-סוף יגלו החכמים את ההמצאה הנחוצה, שיוכל אדם לחדש את נעוריו ולהיות צעיר לעולם או לכל-הפחות שיוכל לחיות עד נצח נצחים. האוריגינל של המכתב הזה מונח למשמרת בבית-הרידקציה לכל מי שיחפוץ לקרוא אותו. מובן מעצמו, כי המכתב הזה הביאני קצת במבוכה. אמרו מה שתאמרו: אם כבר יודע אדם לענות על-דבר ניטשה ועל-דבר מגבעת שחורה ועל-דבר המלחמה וכדומה – על השאלה האחרונה, שאלת הצעיריות הנצחית וחיים בלי אחרית, קשה מאוד לענות. על מדוכה זו ישבתי אני בעצמי כשהייתי עוד צעיר מאד, וכתבתי את שירי “אופיר”. ילדות היתה בי. חפצתי בעצמי לרכוש בשבילי צעיריות עולמית וחיי עולם…

אכן כמה נפלא הזמן, שאנו חיים בו! אין כמעט עוד דבר מן הנמנע. בשעה שבקשה ממני אותה האשה החשובה פתרונים לאותה השאלה, שהעסיקה קצת גם אותי, לא ידעתי, כי כבר עומד איש מאחרי כתלינו וההמצאה מוכנה בידו. המעשה כבר נעשה. מצאו את הסוד לחיות חיי עולם, ואין צריך לומר להיות צעיר לעולם. מן צמח הוא, שאדם אוכל ממנו מלא לוגמו וקונה לו צעיריות רעננה באין-סוף וחיים בלי-אחרית.

מובן מעצמו, כי לא רק שמהרתי עתה לענות לאותה האשה על מכתבה, אלא ששלחתי לה את התשובה בטלגרמה תכופה. פשוט, פקוח-נפש.

והמשעה פשוט: אתמול, כשלקחתי את העתונים לתוך ידי, מצאתי בהם ידיעה זו: מיסטר סטעד, אותו הפּובליציסטן האנגלי המפורסם, הנודע גם לקוראינו על-ידי הידענות המרובה שלו בעניני הפּוליטיקה הרוסית ובעניני שאלת היהודים ובעניני שאלת השלום הנצחי, בקצור, אותו הסופר האובה כל-כך להתערב בכל דבר ודבר ולמשוך עליו תמיד את כל האזנים והעינים, הודיע עתה ברבים, כי אותו סם-החיים, לחדש את חיי האדם ולהפוך את הזקן לצעיר, שהרבו לדבר עליו כל-כך בתקופת ימי-הקדם, אינו כלל גוזמא או רמאות, אלא דבר שבמציאות. ולא עוד, אלא שהוא בעצמו יודע, ביד מי נמצא עתה אותו הסוד הנפלא. יש לו – מספּר לנו מיסטר ויליאם סטעד – שני רעים בלונדון הקרובים מאד לו, והם הם שהצליחו לערבב סם זה שבכחו להפוך את חיי האדם לחיי עולמים או לכל-הפחות לחדש את נעוריו. סם-החיים הזה, שנסה מיסטר סטעד הנכבד את פעולתו על נפשו עצמו ועל נפש איזו אנשים זקנים מחוג מיודעיו וכולם חזרו ונעשו צעירים מבראשית, אינו אלא אותו הסם הערבי הידוע בשם “איל צעיר” לכל הכמי-הרזים זה מכבר. אשה אחת חשובה וידועה, ממכרותיו של סטעד, מצאה באיזה כתב-יד ערבי ישן את סודו של “איל צעיר” זה, שהוא מין צמח הצומח על גבי איזה הר שמם באיזה מדבר שם באפריקה. מובן מאליו, כי נסעה תיכף עד למקומו של אותו ההר וערבה לה את הסם. לפני ארבע שנים שבה האשה החכמה הזאת מן האקספּדיציה שלה, ועשתה את הנסיון הראשון על נפשה עצמה. הזקנה שלה כמובן, חלפה בן-רגע. הקמטים נעלמו לגמרי ונעוריה שבו אליה. אם חזרה והיתה גם לאשה יפה ומצאה לה גם איזה אוהב חדש – דבר זה אין מיסטר סטעד מספּר לנו. הוא רק מספּר לנו, כי עשתה אותה האשה הנכבדה את נסיונותיה גם בנשים חשובות אחרות וזקנות מבנות מרום עם הארץ, והן עתה צעירות בתכלית הצעירות. צר לי רק על זה שאין הנשים החשובות האלה מנחות למשמרת בבתתי -הרידקציות לכל מי שיחפוץ לראות אותן, כנהוג.

ואת הדבר הזה לא יספר לנו איזה סופר מן השוק – את הדבר הזה יספר לנו מיסטר סטעד הפּובליציסטן המפורסם, אותו סטעד האוהב כל-כך להתערב בעניני הפּוליטיקה הרוסית ובעניני שאלת היהודים ובעניני שאלת השלום הנצחי ובכל דבר ודבר, סטעד, כמובן, הוא בר-סמכא נצחי.

ובכן אנו עומדים אפוא לפני מהפכה שלמה בסדר העולם. הזקנה, אותו הדבר הנמאס, שאנחנו נושאים כל-כך את נפשנו אליו ובבואו אנחנו מנסים לברוח מפּניו ככל אשר נוכל, תחלוף כליל בתור מלה מתוך ספרי-המלים. אין זקנה עוד. הנער לא ירהב עוד בזקן, משום שזקן זה בעצמו, אם רק יחפּוץ, יטפטף טפות אחדות לתוך פיו מאותו סם-החיים, ובן-רגע – והנה הוא בעצמו נער. הסינאט לא יהיה עוד סינאט של זקנים, כי אם של נערים, וממילא גם החוקים אשר יחוקו לנו יהיה להם איזה מיץ של צעיריות או של אריכות-ימים. הזקן היושב בתיאטראות ובקרקסאות ומסתכל היטב באיזו מחוללת או באיזו רוכבת יפה ופתאום צמרמורת אוחזה אותו ברגלו, תחדל אותה הצמרמורת לאחוז אותו, מאחרי שישלה ידו לתוך צלחתו ויוציא משם את הבקבוק הקטן ויתן ממנו לתוך פיו טפּות אחדות, ובן-רגע והוא צעיר יפה עם שפם שחור וזקוף למעלה. בקצרה: אותו הנס, שעשה מיפיסטופלס לפויסט, יחדל מהיות נס, וכל חרש, שוטה וזקן יוכל לעשותו בכל רגע. ומה גם בנוגע לחיים נצחיים. כל כרתי וכל פּלתי יהיה בן-אלמות. גם הרע שבמשוררים, שאפילו נשים ובתולות לא תחפוצנה עוד לקרוא את שיריו, יהיה בן-אלמות. כל בני האדם, מסוף עולם ועד סופו, יהיו יהודים נצחיים. על כל פסיעה ופסיעה נפגוש מין קין, אדם שבוכה ומתחנן ומבקש שילבינו שערותיו ויבוא בכלח אלי קבר – ולעולם לא ימות. מה-כבד לפעמים אותו הסבל, שאנחנו קוראים לו חיים!

ומה רבים וגדולים יהיו השנוים, אשר במקצוע חיי הנשים. הנערה הזקנה (אומר אני “זקנה” רק מתוך שיטפא דלישנא) לא תהיה מוכרחת עוד להכחיש את מספר ‘שנותיה’ הפּקיד הממונה על הפּספּורטים לא ידיק עוד במספר השנים, כי מה לו אם איזו עשרות שנים יותר או פחות; והיא בעצמה, כשתסתכל לתוך האספקליה ותראה איזו שערות לבנות בקדקדה ואיזו קמטים מלשינים במצחה, תגמא מיד איזו טפות מן הסם וחזרה והיתה בנעוריה. בכלל לא תהיה עוד שום אפשריות לראות ולמצוא איזו נערה זקנה, ואפילו לא לשם רפואה. כל בת ק' תהיה כבת כ'. הגרושין יבוטלו ממילא. לעולם לא ימצא אדם, בעל לאשה, אחרת נאה וצעירה מזו שיש לו. מה-כבד לפעמים אותו הסבל, שאנחנו קוראים לו נשואין! – מובן מאליו, כי המסחר בנערות לקלון ולזמה יחדל כליל; סחורה חדשה לא תבוקש עוד, מאחרי שהסחורה הישנה שיש מן המוכן תוכל להתחדש בכל רגע. ממילא יבוטלו על-ידי-זה גם איזו מוסדים הגונים, כמו, למשל, המוסר לשמור על כבוד-הנשים, ואיזו גבאיות תשארנה בלי עבודה.

והסופרים – השנוים שיתהוו אצלם, כמעט שאין לפרטם. כשיחפוץ איזה מן הסופרים להיות דוקא מן “הצעירים”, לא יהיה לו צורך עוד לתכלית זו להרעיש עולמות ולהרצות הרצאות ולכתוב שירי אהבה לעת זקנה ולעשות מעשי נערות, אלא יקנה לו בפרוטה טפות אחדות מאותו הסם הנפלא ויהיה צעיר לאלתר. בשיהיה אחד מן הסופרים לצנינים בצדי חבריו, לא יקראו עוד אחריו, כי הזקין וכי שניו נופלות ושערותיו נושרות, כנהוג אצלנו, כי הזקנה לא תהיה עוד בכלל. אם ירצו ואם לא ירצו, מוכרחים יהיו למצוא זלזול אחר. מה גדולים ומה רבים יהיו השנוים בכל מקצוע ומקצוע!

רבונו של עולם, כמה נפלא הזמן שאנו חיים בו! הולכים אנחנו לפנים יום יום, הולכים אנחנו ומתקדמים עד שהגענו כמעט עד לאותה הנקודה שעמדנו עליה – בימי-הבינים. החלונו מרוב התקדמות לטרוף איש את בשר רעהו ולהטיף לשנאת עם את רעהו ולהשניא עם על משנהו כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב התקדמות ומרוב השכלה ומרוב מדעים “לבקש את האלהים” כל היום – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב למודי-הטבע ומרוב אהבת הטבעיות לדרוש כל היום רזים ומסתורים – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב דעת לעסוק בהמצאות כל היום, עד שבאנו להמצאת אכילת-עשב – כמו בימי-הבינים. החלונו מרוב למודים להתעמק בגלוים חדשים, עד שבאנו לגלות גם את “סם-החיים” – כמו בימי-הבינים. מובטחני, כי כאשר נוסיף עוד מעט דעת ונתקדם מעט יותר עוד, נבוא גם עד לגלוי “אבן-החכמים” ועד ל“מסע-צלב” חדש ועד ליתר הסגולות הטובות, שהצטינו בהם אותם הימים הטובים והקדמונים. הוי עד כמה אני מתירא מפני ההתקדמות ומפני ידיעות-הטבע ומפני רוח האדם החודר ובודק ומבקש תמיד!

או האם יש לנו הפעם רק עסק עם לצון רע לכבוד אפּריל? לראש הדף

"סופרז’יסטקות"

החומר כבר נעשה חומר לאופּריטקות, כלומר: למין חוכא ואטלולא. בכל ערב וערב יכול אדם לראות פה בתיאטרון “נובושצי” את החזון “סופרז’יסטקות” ולשמוע את המוסיקה היפה ולשחק עד דמעות – אבל בעצם הלא כל הדבר סריוזי מאד וגם נורא למדי. המעשים הנעשים עתה יום יום בלונדן על-ידי נשים ענוגות ורכות אינם כלל כדי לעורר שחוק. אדרבא, אני בתור גבר החלותי סוף-סוף לירוא קצת. הנשים, כפי שנראה, החלו את המלחמה בנו לא לשם לצון כלל. מגרשות הן אותנו מעט מעט מכל הפוזיציות שלנו ויורשות מעט מעט את מקומנו. לפנים, זה לנו עשרים או שלשים שנה בערך, בעצם הרעש הגדול על-דבר “שאלת הנשים” ובעצם המלחמה הנוראה על-דבר “זכיותיה של האשה”, לא היו כל המעשים האלה נעשים אלא ברחמים גדולים כנגדנו. הנשים היו מסתפקות בזה שהיו מדברות, ואתם הלא ידעתם: מן הדבור לא יצא עבור' בכל אופן אצלנו הגברים דבר זה מן הנמנע לגמרי. בקולות של עופות דקים היו מצפצפות בשעת הקונגרסים-של-נשים והיו שורקות והיו מלחשות על-דבר גבורה ואנרגיה ומלחמה עד לטפּת הדם האחרונה. – ואם אחרי יגיעה זו הגדולה יותר מדי התעלפה פתאם האחת או אחזה את השנית עוית ואת השלישית צמרמורת, אז היה ממהר איזה אדון גלנטן והיה מביא להן מיד צלוחית של או-די-קולון או של טפות בלדריאן, והלוחמות שבו מעט מעט לכחותיהן. עתה נשתנו הדברים. הנשים עברו מן הדבור אל המעשה – והסכנה מתחילה. באספתן האחרונה קבלו, אחרי דרשות נלהבות רבות, את ההחלטה, ללחום בנו עד שארית הפליטה של – כחתיהן. דבר זה אמת, אינו הרבה. ואולם אפשר שטועים אנו. פתאם קפצה אחת מן המנהיגות על השלחן – היתה לה כף רגל קטנה והנעלה היתה יפה ונחמדה מאד – וקראה" “נלכה!”. והמחנה כולו השתער על הפּרלמנט. הפוליציה ראתה את הסכנה וקראה לעזרה פלוגות רבות של פוליסמנים, בכדי להתחזק, והשנים הכניסו את עצמן בעוביה של מלחמה גלויה זו. פרצה התנגשות נוראה. הנשים לקחו אבנים – לא אלו שהיו להן בנזמיהן שבאזניהן – והשליכו אותן באנשי הפוליציה. ולא רק אבנים, אלא נערות צעירות ונשים באות מעט בשנים השליכו את עצמן גופא על אנשי הפוליציה וידים קטנות וענוגות חלקו מכות לחי. מובן מאליו כי אנשי הפוליציה שחקו והיו מאושרים וקבלו את כל אלה באהבה. אם אצבע רכה וענוגה של יד-אשה ענוגה ורכה נותנת לך מכה על לחיך הימנית, תן לה מיד גם את השמאלית! דבר זה הוא חק המיוסד על התורה הנעלה של אהבת אדם לרעהו. ולכן אין שום פלא, אם כל הקהל מסביב עמד ושחק למראה המלחמה הנפלאה הזאת. מדת דרך-ארץ של הפּוליסמנים הגיעה לידי כך, שנתנו את עצמם להיות מנוצחים והנשים באו עד לפני הפרלמנט. רק אז קם מכשול קטן: הפוליסמנים, כדי לקים מצות פוליציה, תפסו סוף-סוף אחדות מן המנהיגות ואת יתר הנשים פזרו לכל רוח. איך שיהיה, רואים אנחנו כי הנשים נלחמות בנו לא לשם לצון כלל.

וגם ממקומות אחדים מגיעות אלינו שמועות נוראות. בפטרבורג קמה אשה אחת בעת האחרונה על בעלה והמיתה אותו במלחמת-שנים לפי כל הכללים של אמנות זו. מובן מאליו כי הסבה לדבר זה היה – גבר. גבר הוא לפעמים עוד דבר גדול אצל העדינות בפטרבורג. ובכן: גם את שארית הפליטה אשר היתה לנו, את הנזר על ראשנו, את הדואל, אשר בו נתפאר, גזלו הנשים מעמנו לעיני השמש. – ומברלין מודיעים לנו על מעשה נורא: אשה אחת עמדה למבחן ותהי – לרכבה נוהגת בסוסים. ובכן גם בפרנסה דלה זו, פרנסה של סוסים, צרה עינה של האשה והיא ולקחת מעמנו גם אותה – ומהונולולו באה ידיעה, כי ראו שם על גבי גג, בגובה של שלשה מטר וחצי מן האדמה, והנה אשה זוחלת אנה ואנה בתור – מנקה ארבות. ציירו נא בנפשכם את המראה הנהדר, כשאשה זוחלת על גחונה על פני גג ויוצאת מן הארובה ונכסת בה. אם היתה אשה זו בלונדינה או ברוניטה, דבר זה, מובן מאליו, לא ידע עוד איש עד יום מותו. ואולם איך שיהיה, דבר אחד נעשה לנו ברור למדי? האשה החלה את המלחמה בנו על-פני כל השטח. מגרשת היא אותנו מעט-מעט מכל הפוזיציות שלנו יותר ויותר.

ואם כך ישתלשלו הדברים מעט-מעט גם מהיום והלאה אז יקבלו החיים מקץ שנים אחדות, או לכל-היותר מקץ עשרות שנים אחדות, פיזיונומיה נפלאה. הנשים תהיינה עומדות כולן במזרח, ואנחנו, הגברים, נדחף מיום ליום יותר עד לירכתי המערב. הנשים תבאונה לידי כך להיות מפרנסות אותנו, ואנחנו יהיו לנו יום ולילה עסקים עם החיטים. האשה תצא למסעיה הנחוצים לרגלי המסחר, שיהיה כולו מסור בידה, והבעל יגש אליה בחנופות של חן הידועות וישאל מעמה, כי תביא לו מפּאר’ז צילינדר חדש עם נוצה של בת-יענה. אשה, והיא פרופירוסה, תהיה עסוקה במקרה במלאכתה הגדולה בדבר איזו המצאה מדעית חשובה, ובעלה, ההולך בטל, יבלבל את מוחה דוקא ברגע זה, שתקנה בשבילו זוג נעלי-יד גלסי בי“ד כפתורים. אשה, והיא רידקטרה, תשב במקרה אל שלחן-הכתיבה שלה ותהיה עוסקת בכתיבת מאמר פוליטי עמוק על-דבר איזה מיניסטר או על-דבר איזה בנקיר וההלואה היותר חדשה, ובעלה יתפרץ אליה לתוך חדרה ברגע זה דוקא וידבר אליה, לא בדברים ממש, אלא באיזו העויה משונה ומתוך כעס, שתקום ותביא מיד בילטים בשביל הקונצרט של איזו שנסונטה מפרסמה, ואם לא מיד, אז יעמוד ויבך או יפול ויתעלף, כנהוג. בכלל ילבשו החיים צורה נפלאה. לא יהיה עוד איש-אלהים, אלא אשת-אלהים, לא יהיה עוד איש-דמים, אלא אשת-דמים, לא יהיה עוד איש-דברים, אלא אשת-דברים, וכן לא איש-ריב ואיש-צבא ואיש-מלחמה, אלא אשת-ריב ואשת-מלחמה. צירו נא לכם אשה שוטרה שכזו, כשתבוא אליכם לקרוא אתכם אל האוטשסטוק וכשתניה עליכם את כף ידה הקטנה והלבנה כדי לאסר אתכם במאסר. צירו נא לכם בית-כנסת, בשעה שעל גבי הבימה לא יעמוד מטיף, אלא מטיפה, והיא היא שתטיף לכם את המוסר של לא תגנוב, לא תחמוד, לא תנאף וגו'. צירו נא לכם אשת-צבא שכזו, בשעה שתגש אליכם ברחוב ותצעק אליכם את הפסוק הידוע של “שאו ידיכם!” או כשיבוא על אחד עונש מיתה והתלין שלו לא יהיה תלין, אלא תלינית לבושה אדום כולה, בכל אופן, אם מניחים אנו, כי הנשים לוקחות את פרנסותינו מידנו, עלינו להניח דבר זה עד לסוף כל הקונסקונציות. לכל-היותר תנחנה לנו הגברים רק את המלאכה האחת, שנהיה ל”טלפוניסטים".

ובאיזה אופן יצא שדוך לפעלו באותם הימים – גם דבר זה יכול אני לציר היטב. איזו עלמה תגש פתאם לאיזה איש צעיר בחוץ ותקעקע ברגלה על הארץ ותצעק: “אהבתיך!” והאיש הצעיר יוריד את עיניו לארץ ופניו ילבינו ויאדימו חליפות. בשפה רפה יגמגם ויאמר: “אבל…” והיא תגער בו ותצעק: “מה זה לך “אבל?”, ורק מעט-מעט יחזק ויתחזק ויהין להגיד לה לאמר:”אבל עני אני ואין לי אפילו פרוטה אחת נדוניה!" ועל זה תענה: “אין דבר! בעוד שני שבועות אעמוד על המחבן ואהי לחובשה או למיניסטרה וכדומה, ופרנסה לא תחסר עוד”. מובן מאליו, כי הבחור יוריד אחרי כן בכלמה את עיניו לארץ ובדממה יאמר: “לכי ודברי עם אמי!”

ואולם הדאגה היותר גדולה, שיש לי בדבר הנשים, היא סוף-סוף במה שנוגע אל מצבן בבתי המחוקקים. כי למה זה נשלה את נפשנו? כבר היה זה לסוד גלוי, כי האינסטיטוציות החשובות והנחוצות האלה מיסדות לא על הדבור, כפי שחשבו אבותינו בטעות, אלא על המעשה: על מכות להי ומהלומות ושערוריות וסקנדלים שונים. אלו היה הדבור בהן העקר, בודאי שהיו הנשים יכולות להראות בזה מין גדלות מיחדה ומצינה. בפרט זה הן בבחינת “נולד מהול”. אין אשה יכולה להתאונן, כי כשרון זה מנע הטבע ממנה. אבל המעשה, המעשה! אותה המלאכה הנחוצה של נתינת מכות וחלוקת מהלומות, שהיא עתה העיקר בבתי המחוקקים שלנו, – האם לא אכזריות היא מצדנו, אם נתנו את הכבודות ההעדינות שלנו לבוא עד הלום? הקולות הדקים והרכים האלה, בשעה שדרוש לנו קול של שור-הבר, והידים הקטנות והענוגות האלה בנעל-יד של 4/3 5 במדתן, בשעה שדרושות לנו ידים של איזה ענק ואברים של שנהב, – לא אוכל לציר לי כי תצא מזה אחרית טובה. לא אוכל לציר לי בשום אופן את הגבירה פּורישקיביצ’ובה ואת הגבירה מרקובה השנית ואת הגבירה נוביצקיה בתור מחוקקות, בשעה שתעלה על השלחן שאלת היהודים והן תהיינה מוכרחות להראות עד כמה הן יודעות את המלאכה היפה שאין כחה אלא באגרופים.

רבונו של עולם! נשים באות וטוענות: אין אנו רוצות בחלק היפה יותר שבחיים, אלא רוצות אנו דוקא בטיט ובחלאה ובזוהמה!

קורא אני בעתוני מיום אתמול: הסופרז’יסטות בלונדון שוב עשו מעשה רב. השתערו על ארמונו של נשיא-המיניסטרים ונפצו את לוחות-הזכוכית שבחלונותיו. התנפלו על המרכבה, שעבר בה האדון המיניסטר, והמטירו עליה אבנים כבדות וגדולות. התפרצו לתוך אולם, שישב בו האדון המיניסטר לפי-רגע – ואגב היו שם באותו מעמד גם המלך והמלכה – והן לא השגיחו כלל בזה ועשו את שלהן וחפרו את האדון המיניסטר כאחד הריקים וגם פני המלכה לא נשאו ושפכו עליה תשעה קבין שיחה. קשרו כולן בהיותן יושבות בבית-האסורים ועשו שביתה של-רעב ולא אכלו ולא שתו ימים אחדים, עד שלא היתה עצה לפקידי בית-האסורים אלא להוציאן לאלתר, שמא יגרמו למיתתן. לישיבה האחרונה בפּרלמנט, שהיתה באחד מימי השבוע הזה, לא בא האדון המיניסטר, אף-על-פי שהיה הדבר נחוץ מאד, משום שהתחבא בביתו, כי היה מתירא, שמא תבואנה הנשים במקלותיהן ותכינה אותו קצת יותר מן השעור הטוב לו. ועוד ועוד. בקצור, קורא אני ומשתומם. מה אומר ומה אדבר לכם? יש לי דרך-ארץ גדולה ורבה מאד בפני הגבירות הנכבדות האלה!

הגבירות הנכבדות שבלונדון, כפי הנראה, נטלו על עצמן לעשות את המלאכה באמונה ובשלמות ולא לשם לצון כלל, עד שתגענה למטרתן: להיות להן גם הן זכות ישיבה וזכות של-דעות (סופרגיום) בפּרלמנט האנגלי חלק כחלק עם הגברים – ולא תשובנה עוד מפני כל. ההמצאה אחרונה שלהן, כלומר, המודה האחרונה של הסיזון, היא: עושות הן פּוגרומים. מובן מאליו, כי אין הן עושות את המלאכה היפה הזאת כמו חוליגנים, אלא כמו לאדיות אמתיות. באוטומובילים הן באות, מחזיקות הן את כפות ידיהן הקטנות בתות מופות גדולות, וכפּות-ידיהן אלה מלובשות נעלי-יד (נומר 3/4 5) דקות של עור גלסי, ובתוך כפּות-ידיהן הקטנות והענגות האלה הן מחזיקות כל מיני מטילי-ברזל ואבנים ופטישים ומסמרות וקלעי-עצים ובקבוקים – ומפעל ההשתחררות הגדול מתחיל. אחת, שתים ושלש! וחלון-המערכה של מגזין גדול מנפּץ לאלפי רסיסים. אחת, שתים ושלש! וזכוכיות הראי המוצק של בית-סחורות גדול מעופפות לכל רוח באלפי שבבים. אחת, שתים ושלש! והבריליאנטים שבחלון-המראה אשר לחנות אבנים טובות גדולה מסוערים ומשתפכים לכל עבר ומתגוללים עד לבית-השופכין. ועוד הפעם: אחת, שתים ושלש! והנה בקבוק בוער בנפט מעופף לתוך החלון הפּתוח של איזה ארמון אשר ברג’נט-סטריט, והארמון בוער באש. הגבירות הנכבדות, כפי הנראה, יודעות היטב את המלאכה. עושות הן את המלאכה במין טבע של חתול. עומדות דומם, אורבות רגע, זוקפות את האזנים ואת הזנב, ופתאום – והנה הן מתנפלות על ה“זרוע” אשר על-גבי הקערה. אם משליכה גבירה עדינה כזאת אבן לתוך חלון, לא יוציאוה שוב עשרה גברים. מכירים אנו בסקירה הראשונה כי יש לנו עסק פה עם “עלוים”. אין זאת כי חנכו את עצמן תחלה במלאכה זו עדן ועדנים. יום יום לקחה כל אחת מהן תחלה לקציות בביתה והתרגלה באותה מלאכה שעות אחדות בכל יום, עד שיכולה להתראות בה בפרהסיה. כיצד בת-אחדות כזו מתרגלת במלאכה? פשוט. אמרה האחת לבעלה: תן לי ממון למגבעת חדשה, והבעל לא נתן תוך-כדי-רגע, מיד התעופפה אבן למול הראי הגדול שעל גבי הקיר – וחסל. שאלה האחת שמלות חדשות לבעל פעמים בשבוע, והבעל התישב רגע אחת בדעתו, מיד פרח לו איזה מטיל ברזל אל מול כלי הפּורצילנה החינית שעל גבי הגזוזטרא – וסוף. המליטה האחת איזו מלה על-דבר איזו נסיעה אל הריוירה, והבעל לא הניח תיכף את כל עסקיו ואת כל עניניו ואת כל ביתו ולא מהר עמה אל בית-הנתיבות, מיד עף לו פטיש ברזל לעבר פני המקום, ששם מוצגים פסלי הפיסום שבהסלון – ותם ונשלם. וזאת לדעת: אם לימוד אדם בביתו מלאכה זו רק חמש או עשר שנים כסדר, סופו שכשיבוא לרג’נט-סטריט, וידע הוא לעשות אותו מעשה ידי אמן.

אם הדרך הזאת היא הדרך הנכונה בשביל הנשים, להגיע על-פיה ילידי זכות של-דעות? אין דבר, יכולים אתם לסמוך על השכל הזך והנפלא, שחנן אותן הטבע, שמסתמא האמצעי הזה הוא האמצעי הנכון. ליתר תוקף ועוז אם לא תגענה כך למטרתן, תלכנה בלי-ספק עוד פסיעה אחת גם מזה והלאה: תבקענה בטן גברים, תתקענה מסמרות בראשי קדקדות אדם, תטרופנה ילדים בחוץ ותתנפלנה על גברים עזובים באין מחסה – לגזול מהם את-כבודם. הכל על-פּי דוגמות ידועות. אבל את המטרה שלהן תשגנה סוף-סוף. נשים מכיון שקבעו להן איזה דבר לתוך מוחן, תגענה למטרתן. אם לא בדרך של שלום, כגון למשל, על-ידי נפץ חלונות וזריקת אבנים, כי אז בדרך מלחמה, כגון למשל, על-ידי נשיקות ומעשי-חן וסלסולים וחנופה ושפיכת דמעות. מכיון שתראינה, כי לא עלה בידן כלום על-ידי פּוגרומים, עוד נשארו להן סוף-סוף שערי דמעות והן תשבנה ותבכינה עלינו יום ולילה. דרך בטוחה עוד יותר מזה היא, לעשות חנוף לסלסל ולנשק. יודע אני את המין הרפה, רצוני לומר: את הגברים, ויכול אני להבטיח את הגבירות הנכבדות, כי אין שום גבר עומד בנסיון זה. אני בעצמי הייתי מבכר את סלסוליהן על פני זריקת אבניהן. על-ידי איזו חנופה של חן יכולה האשה להשיג מן האיש לא רק את זכות-הדעות בפּרלמנט, אלא שבשבילה יסגור את הפּרלמנט כולו ויעשה אותו למגזין של חפצים שבמודה. אימתי לא הצליחה האשה לבצע את אשר יזמה? האם לא כרכה דלילה החזקה את שמשון הרפה בכל עת ובכל שעה מסביב לבוהן ידה הקטנה? האם לא לקחה קליאופּטרה המכוערה את אנטוניוס הנהדר ועשתה אותו לכל-מה שעלה במוחה? האם לא היה נפּוליאון מוכרח לעשות מלחמה משום שאבגיניה כך חפצה? האם לא השיגה הרבנית הבריסקית בכל שעה ובכל רגע את הדבר שנתנה בו פעם את עינה? האם לא תשיג תמיד את רצונה כל רוכלת היושבת בשער הרבים על סליה? בקצור: את זכות-הדעות השג תשגנה הגבירות באנגליה. בנוגע לדבר זה, יכולים אנו להיות בטוחים לגמרי. העיקר הוא רק זה: האמצעים שעליהן להשתמש בהם לצרכיהן. מלאכת-הפוגרומים אינה מוצאת חן בעיני באופן מיחד. ככה עושות חנופה וסלסולי-חן – דבר זה, לפי דעתי, מביא יותר אל התכלית. ואולם היותר טוב, לפי דעתי, הוא – שתעשינה שביתה כללית. באיזה מקצוע? באיזה מקצוע שיהיה, ובלבד שתשבותנה. הנשים יודעות היטב, את-מה הן יכולות למנוע ממנו ובמה הן יכולות לענותנו. הנני בטוח, כי במשך זמן קצר ימלאו הגברים את כל משאלותיהן והנשים תחוקקנה לנו חקים בבית הפּרלמנט.

אבל איך שיהיה: מביט אני על הנשים הכבודות, שיש לנו עתה בלונדון, ביראת-כבוד מיוחדה. מה אומר לכם? מעריץ אני אותן! – תהא זאת עקשנות, תהא סכלות, תהא דעת קלה או מטורפת, תהא זאת מין חדש של פלירט, מין תאוה של נשים לעמוד במרכז המעשים הנעשים ולהעסיק את כל העינים, אבל הבריות האלה סוף-סוף הצליחו: הפנו את דעתו של הקהל על-עצמן! הביאו את הדבר עד לידי כך, שמיניסטר מתירא מפניהן ומתחבא אל הכלים שלו. הגיעו במעשיהן עד למדרגה זו, שהעם מתירא מפניהן גם כן ומבקש עצות. באו עד לידי נקודה זו, שיש הרבה המביטים על כל זה לא עוד כמו על מעשי-לצות, כי אם התחילו להאמין, שסוף-סוף תגענה אלה לידי איזה מטרה. ומכיון שאני מהרהר בהן ובמעשיהן, עולים על לבי הרהורים נפלאים: מה היה, אלו היו גם לנו נשים כאלה? – אל תצחקו לי. הרבה הייתי נותן, אלו הייתי יכול להביא לי טרנספּורט של נשים כזה אלינו. משיא אני את-עצמי, כי על-ידי פלוגה של נשאים צובאות כאלה יכול אדם להשיג הרבה והרבה. על-ידי דם וצפרדע ומגפות אחרות כאלה, שנשלח באנשי חרמנו, אפשר שלא נשיג עוד כיום הזה כלום – אבל אם נשים נשלח בם, אז השג נשיג. הן כזבובים מטרידים תהיינה אלה, להדריך מנוחה יום ולילה. הן כחתולים תהיינה, לקפוץ בכל רגע בראש ואל-מול העינים. הן את כל אשר לו יתן איש, ובלבד שלא יהיה לו עסק עם החיות הנעימות והטורפות האלה. יכול אדם לצאת מדעתו ולהיות משוגע, אם אלה באות עליו. אלה אינן נלחמות כלל, אלא שורטות בצפרניהן – ואין חכמה ואין פּוליטיקה כנגד שריטות. מקלל אדם את יומו, מצוה לביתו והופך פניו אל הקיר – ובלבד שתהיה לו רגע מנוחה. מציר אני לי את אשר היה, אלו היו נשים כאלה יושבות בבית-המחוקקים שלנו. איש כפּורישקיביטש הן היה בפניהן כנמלה בפני ברדלס. אלפי בקבוקים היו משליכות במשך רגע אחד על ראש היושב-בראש והיו משיגות בכל פעם את חפצן בפתח אחד היו מוציאים אותן למשך ט"ו ישיבות, ובשבעה פתחים היו נכנסות שוב. רבונו של עולם, אם דפּוטטות כאלה היו חפצות בפתרונה של שאלת-היהודים, מובטחני כי היו מביאות את הגאולה במשך שבועות!

הן עת-הבחירות לנו. שימו נא אל לב. האם לא טוב היה, אלו היינו יכולים לבחר לנו איזה נשים?…

אַל נא תצא החוצה – אמרו אלי אתמול – כי,הלא ידעת, היום יום ראשון למאי!

כמו פיק פתאם חשתי בלבי אל אלהי כל האור! המאי עומד לפני הפתח ואני לא אצא אליו?

ופתאם ממלא חום נעים את כל נשמתי ואיזה דבר מושך אותי, אני בעצמי איני יודע מה. נוטל אני פתאם את ספר-המלים הפולני לתוך ידי ואני מתחיל לחפּ­ש. רוצה אני למצוא שם איזו מילה ישנה, אשר לא שמעתיה זה ימים רבים, רבים מאוד, ואשר פתאם תקפה אותי תשוקה עזה לשמעה או לראותה לכל-הפחות מודפסת לנגד עיני. מין תשוקה היא כתשוקת אהבה פתאם לארץ מולדת או לחדר אם. העוד אמצאנה בספר-המלים הלז? האם לא מחקו אותה לי בני-האדם במשך השנים? האם לא פסלו אותה לי האנשים החדשים במהדורות החדשות? הן נשתנה כל-כך העולם בשנים האחרונות ונשתנתה כל-כך הלשון! מוחל אני להם את אשר הם עושים לי מלים חדשות ורבות כל-כך, ורק לו השאירו לי מעט גם מן הישנות. ואני מדפדף באותו הספר ובודק ומחפּש. אין זאת כי אם היא אחת מן המלים היותר ראשונות אשר הגיעו לאזני בשחר קדמת ילדותי, ולכן נחרתה עמוק בלבי. אכן נפלא הוא, כי הגיעה מלה זו גם עד לרחוב היהודים. ואני מדפדף ומבקש. הנה היא. רק מלה קטנה בת אותיות אחדות: “מיאובקה”. רק פלא הוא, איך גם צלצול המלה, ביחד עם הקול ועם המבטא, כמו ששמעתיה, נעור ברגע הזה שוב בזכרוני, כמו שיעור לפעמים פתאם בקרבנו איזה חלום ואנחנו חשים אותו בנחירינו. זוכר אני עתה את חברי הקטנים ואת קולותיהם ואת צליל מליהם ואת פטפוטם הצוהל ואת מצהלותיהם, כלם בבת-אחת כהמון עדת צפורים מצפצפות: “האם כבר יצאתם למאיובקה?” – “מהר אנחנו יוצאים למאיובקה!”­ – “ואתם מתי תצאו למאיובקה?” ­–

מאיובקה! – זה אשר לא קים אותה בראשון למאי, מקים אותה בשני או בשלישי ואילך. בעצם כל החדש כולו זמנה. על פי-רוב מקימים אותה היהודים ביחד עם ל"ג בעומר. בארבע או בחמש שעות לפנות בקר מתגברים ויורדים מעל המטות, לוקחים צדה לדרך ויוצאים אל השדה.

הנה האיר המזרח. האויר צח ורטבו מעט. השנה נסוכה בכל האברים הרבים והמפונקים, שלא הספיקו עוד להחלץ ממנה – ובכל-זה שפוך רוח של יום-טוב על פני חוץ ורוח של יום-טוב בקרב הלב. הצפרים הראשונות מצפצפות על פני גגות ומאחרי גדרות ומבין ענפים, ואתה אינך רואה ואינך יודע איה; רגע מפּ­ה ורגע משם. עוד מעט ונעורו החיים מסביב, והדם דופק בכל האברים כלם והרגלים מתנשאות מאליהן והשנה כבר רחוקה כיום אתמול. וכלנו אנחנו הולכים חוגגים ושמחים: אנשים ונשים, בחורים ובתולות. הנה מחנה פועלים הולך ופונה אל החורשה, הנה ילדים ומלמדים ועוזריהם הולכים ופונים אל השדה. הנה איש ואשתו, חתן עם כלה, ילדים קטנים, ילדים גדולים. השמש הולכת הלך ועלה, והחם יגדל. הגברים פושטים את מעיליהם והולכים בבתי-הידים הלבנים של כתנותיהם, ואת מעיליהם הם תולים בראשי מקלותיהם ואת מקלותיהם הם נושאים על שכמם. עתה נראים מכנסי-הקיץ החדשים העשויים בד, בהירי צבע ועם פּסים ארכים וגם מרובעים, ועוד הקמט החדש בצדם. והנערות הולכות לבושות לבנות וצורות סמבוק כחל-אדמדם על גבי הבלוזות הלבנות שפתיהן רוחשות ופיהן מחריש ורק עיניהן מדברות. והבחורים הומים ורועשים, והילדים מקפצים ומכרכרים, והנשים נושאות סלים עם כל מיני מאכל: ביצים שלוקות, גבינה ובקבוקי חלב. פתאם תראה עגלה עם סוס צוהל ואל ראש הסוס קשור ענף ירוק עם חוט אדום. ופרה תרעה באחו ועל ראשה זר פרחים כחולים וצהובים. על-פני הנהר מתנודדת סירה קטנה, ובתוך הסירה אנשים, והאנשים מזמרים. פתאם קוראים הם לנו לשלום ואנחנו מחזירים שלום – ואין אנחנו יודעים מי. ואין הם יודעים מי. וזבובי-החפושית הראשונים הומים בתוך האויר ורומשים על-פני העשב ועל-פני הענפים, והילדים מלקטים אותם חמרים חמרים. והעשב אשר בשדה קורא ומושך, והאנשים מתנפלים על-פני העשב, וזמרה נשאת באויר, ואתה אינך יודע מי המזמר – והאויר מלא חלומות.

ובני-האדם טובים כל-כך – כולם, כלם;ובני האדם נדיבים כל-כך – כלם,כלם,; ואין כל רע, ואיש לאחיו לא יכול להרע כלל. הראשון למאי הוא ראש-השנה לכל טוב ולכל נדיבות אשר ללב האדם. אם ראית איש אשר עשהו אלהים אמלל ויטע בלבו שנאה – קום ושלח אותו השדה, בשעה אשר הטבע יתחדש, וראית במהרה כי ירפא לו והיתה לו בלבו האהבה.

– – – והנה זה באו אתמול ואמרו לי: אַל תצא החוצה, כי היום יום ראשון למאי…

אל אלהי הרוחות והאביבים! כיצד נעשה הדבר, כי דווקא. את היום הזה, הקדוש כל-כך ללבנו ולרגשותינו, לקחו להם האומללים והמעונים, לעשותו ליום-טוב של הפרוליטריונים ולראש-השנה לדימונסטרציות? האם האור המרובה השפוך על-פני הארץ הוא הוא שהורה להם באצבע על החשכה הנוראה שבלבם ומסביב להם? האם דוקא רוב השלוה השפוכה על כל מקום ומקום מסביב היא היא שהחיתה את פצעיהם והראתה להם את עינם ועוררה את קצפם? האם היא אותה הסבה, שאנו מוצאים גם אצל חזיון אחר, כי דוקא בחדש היפה הזה עולה מספר הממיתים עצמם לדעת עד לשעור היותר גדול?

הוי, אותו “מאי” ואותה “מאיובקה” – רק בספרי המלים עוד נוכל למצוא אותם ואולם לראותם ולהרגישם אין אנו יכולים עוד. עתה אין אנו יוצאים עוד אל השדה, כי אם מן השדות ומן הכפרים באים אלינו לעשות לנו…“מאיובקה” חדשה. הוי, מה-חדשה המאיובקה הזאת! – אל נא תצא היום החוצה!…

עוד ימים אחדים לפני המאי כבר מתגברה השמירה בחוץ ושוטרים עם זנדרמים מתרבים. החלחלה שבלב הולכת וגדלה. יש מקומות שנוהגים דוקא ביום זה לעשות פרעות. האור רובץ ברחבה על הרחובות ומשעשע על הענפים הירוקים ותלוי בספּי החלונות ומזהיר מן הזויות – ומסביב כעין יראה קדושה בתוך האויר. איזו אי-בטוחות מרחפת מנגד. שוטרים מזוינים רוכבים בסוסים, ושעטת רגלי הסוסים הכבדה רומסת את כל חגך לארץ. רואה אתה את שכניך מסביב ואין אתה מאמין בהם. אפסה טפת האהבה האחרונה, ורק שנאה נוצצת מכל עין. ואתה מהלך בדד ורוחך הרעה תנחך –

ואם כל זה עשה אותו האדם? אותו האדם עם מכנסי הננקינג ועם הביצים השלוקות ועם הגבינה ועם בקבוקי החלב, אשר יצא אל השדה ורבץ על העשב הירוק והתענג על הפרה עם זר הפּרחים ושמע אל הזִמרה ולבו היה רחב ופתוח ומקשיב ומרגיש? וכל זה עשתה החיה הרעה שבאדם הזה?…

אוי למאי שלי, אוי ל“מאיובקה” החדשה!

מס חדש / דוד פרישמן

אוסטריה היא ארץ חכמה מאד. באמרי אוסטריה, אני מכון כמובן, רק אל הממשלה האוסטרית. באמרי הממשלה האוסטרית, אני מכון, כמובן, רק אל המיניסטריום הממונה על הממונות, וביחוד לאותה המחלקה הממונה על הטלת המסים. ובכן: המחלקה הממונה על הטלת המסים היא חכמה מאד ומוצאת חן בעיני. קורא אני בעתונים על-דבר פרויקט חדש. בקשה אותה המחלקה לתקן את בדקי הקופּה שלה, שהיא לפעמים מין מושג שנתרוקן מתכנו, בקשה ובקשה, פשפשה ופשפשה, שמה יד למצה ועינה, ולבסופה מצאה. באה והכריזה מס על אותן המטבעות המעטות, שאדם נותן במתנה למשרתי בתי-המלון ולמשרתי בתי-המשתה, ושקורים להן בארצות המערב “ממון לשתיה” ובארצנו – סתם “לשכר” או “לתי”, מובן מאליו, כי קם בכל הארץ שאון גדול. המשרתים צועקים צעקה גדולה. בעלי בתי-המלון ובעלי בתי-המשתה עונים אחריהם. מבקשים עצות ותחבולות להמלט מפני היד הגדולה והשלוחה הפשוטה אליהם. אמרים, פשוט, כי יעלימו ולא יגידו את מכסת ההכנסות, שהם מכניסים במשך השנה, ומכיון שהכנסות אלו אין להן קונטרולה ואין שום קונטרולה יכולה לשלוט בהן, לפיכך לא תהיה להממשלה שום אפשריות לגבות מהם איזה סך שיש בו ממש. אם עצה זו היא העצה הנכונה – מסופּק אני. ממשלה, מכיון שנתנה עיניה באיזה דבר, שוב אין בעולם שום אמצעי ושום עצה ושום מעצור לעצור אותה' אין בינה ובין גזרה מן השמים ולא כלום. לקוח תקח את מסיה מן המשרתים – בזה אני בטוח. אם הכוכבים ממסלותם לא ילחמו לה, ילחמו לה עוזריה ועוזרי עוזריה ואלפי מרגליה. אם יעלימו המשרתים ולא יגידו, תבוא הממשלה הרוממה ותעריך את ההכנסות על-פּי הערכה ואומדנא לבד, ואז, כמדומה לי, ירוצו המשרתים בחפזון מכל עבר ומכל פּאה ויגידו את האמת בכל-פה ועד הפרוטה האחרונה, ובלבד שלא יעריכו אותם. אבל אין זה עוד מעניני. אין אני רואה לי שום חובה לתת עצות עוד לממשלה נכריה.

אם מדבר אני היום בענין זה, אין זה אלא מפני שקצת פוליטיקן אני ואני מרגיש בחוש כי אותו המאורע באוסטריה לא ישאר בודד בדברי הימים וימצא לו מחקים רבים. אם לא דוקא מחקים במקצוע הממונות לשתיה, הנה ימצא לו מחקים במקצועות אחרים ורבים הדומים לו. פּרספּקטיבות גדולות ורחבות נפתחות לעיני. כי למה זה נשלה את נפשנו? קופת הממשלה באוסטריה, שממוניה מבקשים לה עצות כדי למלא אותה, אינה בת יחידה בעולם. כל ממשלה יש לה קופּה כזו ותמיד מבקשת ממשלה עצות כאלה. אין לך קופּה בעולם שתהא עשירה יותר מדי. ולפיכך אני בטוח, כי בעסקי אוסטריה תצאנה עתה הרבה מאד. המדינה למשל, שהשוחד שם נעשה למנהג קבוע ואיתן למן הגדול ועד הקטן וההכנסות הבאות על-ידו היו להכנסות כבדות וגדולות והגונות מאד, שם לא היה מזיק כלל אלו באו הממנים על הדבר והיו קובעים מס על ההכנסות האלה. הנני מובטח כי היו מוצאים שם שלל להם, בכל אופן לא פחות מאשר ימצאו באוסטריה על-ידי המס על הפרוטות המעטות והמצומצמות של המשרתים בבתי-המלון ובבתי-המשתה. המדינה, למשל, שהעניים המחזרים על הפתחים מצוים שם בהמון רב מאד, אי-אפשר שלא תפּקחנה שם עיני הממשלה סוף-סוף על ההכנסה המצוינה הזאת ולא תבוא להטיל עליה מסים. המדינה שיש בה סופרים הרבה, המתעשרים על-ידי השכר הרב שהם מקבלים במחיר שורותיהם – נאמר, למשל, הסופרים העברים אחרי שכבר היו יושבים בארץ-ישראל ואחרי שכבר היתה להם שם איזו ממשלה או כדומה לזו – בודאי ובודאי שהיתה מוצאת אצלם אותה הממשלה מקור חשוב מאד לטפּל בו לצרכי הכנסותיה. וכן הרבה והרבה מקצועות כאלה. מה שהכנסות אלו אין להן בטבען שום קונטרולה כלל, – הן כבר הראתה לנו אוסטריה על-ידי הפרויקט החשוב שלה, כי אין חוששים לדבר שכזה. ברור כי אותם הלוקחים שוחד לא היו מנסים אפילו להעלים את הכנסותיהם, משום שהם לוקחים כמעט בפרהסיה ועיני כל הארץ רואות. כמו כן לא היו העניים המחזרים על הפתחים מתבישים כלל להראות באצבע על כל פרוטה ופרוטה שהם מקבלים, ולא היו מתיראים שמא יקנאו בהם ויקומו עליהם קונקורנטים. והסופרים בודאי ובודאי שלא היה לבם נוקפם מלפתוח בכל רגע את פּנקסאותיהם לעיני השמש ולהראות לכל באי-עולם את עשרם הרב.

המלחמה כנגד מנהג הממונות לשתיה הנהוג בכל העולם אינה חדשה. כפעם בפעם מתעוררים עליו ואומרים לבטלו ולעקרו מן העולם, וכפעם בפעם ה מנהג הזה מתגבר והולך ונעשה נפרץ מבראשונה. טוענים עליו, כי מטיל הוא מס כבד מנשא על כל הצבור, עד שאין לך אדם שיוכל להכנס לרגע אחד לאיזה בית-משתה לעשותו על המשרת, וכי יש שמשרת כזה קובץ על-ידי כך את פרוטותיו על-נקלה עד שלבסוף הוא יוצא פתאם עם המיליון שלו או עם חצי המיליון ונעשה בעצמו לבעל בית-משתה ומעמיד תחתיו משרתים כמותו שסופם גם הם להיות כמוהו. הרבו כל-כך בטענות אלו, עד שלבסוף עוררו עינים זרות ונפקחו עיני הממשלה האוסטרית על הרעה, והיא באה – להטיל מס על המס. אבל אם נבוא לחשב אחת אל אחת את אשר עושים לנו אלו הלוקחים שוחד, אז ברור כי נמצא אצלם לא רק פרטים היוצאים מן הכלל, שהגדילו את רכושם עד לידי מיליון או עד לידי מיליונים, אלא שהחזיון הזה הוא אצלם החזיון היותר מצוי. מס על השוחד – זהו אפשר החדשה שבחדשות, שבה יפתיע איזה מיניסטר חדש את העולם.

אבל בכלל אין אני רואה ואין אני יכול להסכים כי אותו המנהג בנוגע לממונות השתיה הוא הרעה היותר גדולה, שיש לנו עתה בעולם, עד שנוכל לומר כי צדקו אלו השמחים לאיד אשר מצא עתה את המשרתים. אמת, המנהג הזה נעשה למעמסה קצת יותר מדי על הצבור. אמת, יש למשרתים האלה לפעמים הכנסות במדה זו, עד שבבתי-קהוה רבים, ובפרט הגדולים, אין הם מקבלים עוד מיד בעליהם שום תשלומים, ואדרבא, הם בעצמם מחויבים להוסיף עוד ולשלם מכיסם סך ידוע לבעליהם ולפעמים הם מחויבים לשלם גם במחיר כל העתונים שבעלי בתי-הקהוה ובתי-המזון ובתי-המלון חתומים עליהם. אמת, יש בין המשרתים האלה לפעמים חצופים ומחוצפים במדה זו, עד שאם לא תתן להם על ידם אותה המנה היפה שהם חושבים בלבם, ודוקא בעין יפה ובסבר פנים יפות, יתנו עיניהם בך באותו אופן שתהפך לך כמעט שליתך על פניך ותעשה מיד לגל של עצמות. או יש ביניהם כאלה, שאם לא תתן על ידם “לתי” כהוגן, יתנו אותך לעבור על פניהם בעצם ראש השנה לאזרחים ולא יברכוך כלל, ואתה תהא מוכרח לחיות את שנתך בלי ברכה. אמת, יש שאינם עושים בשבילך שום דבר ושום שרות, אלא נצבים על פתח השער מדי עברך ומרכינים אליך את ראשם באהבה מיוחדת ומתוקה, או לכל היותר הם קוראים בקול את הרכב שלך מדי צאתך, ובשכר זה בלבד אתה מחויב לשקול על כפם לכל-הפּחות הון קטן. אבל בעצם אין אני רואה בכל אלה שום חטא מיוחד. אם נביט על כל ההכנסות שבעולם מנקודת-מבט יותר גבוהה ובעין של פילוסוף, הלא כלן לא תהיינה בעינינו בעצם אלא מין ממונות לשתיה. אין בעולם כלל שום משכרת בהחלט, אלא הכל רק ממונות לשתיה. ואין אני יודע מדוע רק על המשרתים בבתי-הקהוה ובבתי-האוכל ודומיהם יצא הקצף, שעבודתם לפעמים כבדה ומטרידה מאד באמת. וכי אם עולה איזה מזמר על הבמה, איזה קארוזו או איזה שאליאפּין, ולוקח מעמך במחיר זמרה של רבע שעה עשרה רובל ויותר, ממון זה הוא משכורת מוחלטה, המגיעה לו בדין ובקבע, ואין זה ממון לשתיה או מין מס כבד שהוא מטיל עליך? ואם שוקל אתה על יד איזה אדבוקט מהולל סך שהיה יכול לעלות לנדוניה לתריסר בנות בוגרות יחדו, והכל משום שדבר במשך חמשה עשר רגעים מה שדבר, האין זה ממון לשתיה? ואם מביא אתה שטר אל הדיסקונטר ונותן לו בשכר חסדו שהוא עושה עמך איזה סך מסוים, נאמר י"ח אחוזים למאה, האין זה ממון לשתיה?בעצמו של דבר כל שכר ושכר, שאדם משתכר, אינו מיוסד אלא על סדר החלוף הנהוג בעולם ואין שום נפקא-מינה אם אדם נותן לו בחלוף תחת ממוני איזה דבר של ממש, איזו סחורה או איזה חפץ, או נותן לי בממוני איזה דבר השייך יותר לרוחניות, איזו ברכה לראש השנה או איזו קידה והשתחויה מדי צאתי את השער או איזו שרות באיזה בית-משתה. חיב אני לשלם לו, ואני משלם למן הרגע הראשון שיצאתי לאויר העולם ועד רגעי האחרון. משלם אני להמילדת שעזרה להוציא אותי לאויר העולם ומשלם אני להקברן שיבוא ויחפּור לי את קברי. ובאמצע אני משלם עד לאיזו עשרת אלפים איש, שאני בא עמם במגע ומשא בימי חיי הבלי – וביניהם גם מין דבר הנקרא “שוחד” שאני נותן לכל אדם הבא ליטול ממני. עומדים אנחנו על היסוד של סדר החלוף, וכל-זמן שאנו עומדים על היסוד הזה, אין לנו לטעון כנגד הממונות לשתיה, שנוטלים ממנו המשרתים, כשם שאין לנו לטעון כנגד השוחד וכנגד יתר מיני המשכורת.

ולפיכך אין אני רואה שום זכות מיוחדת במנהג נתינת ממונות השתיה להמשרתים. ואין אני רואה זרות אפילו באותו המס שאומרים להטיל עתה על הממונות האלה. עלינו רק לחכות עד שיטילו מס גם על אותן ההכנסות המרבות שיש להם לבני-אדם רבים מן השוחד.

אחד ממכרי המעטים, שיש לי בארץ-ישראל, כותב אלי: “ידידי! על כל קוץ וקוץ ועל כל תל ותל, אשר יש לנו פה בארצנו – וקוצים ותלים יש לנו פה, ברוך-השם, די והותר – חברת וכתבת אחרי שובך מאלינו, ורק על הקולוניות שלנו החשית. היית זהיר, פשוט, מלהזכירן אפילו במלה אחת, לא לטוב ולא לרע. דומה כאלו כונה שלמה היתה לך כך מתחלה. אבל שכחתי: הן מתנגד אתה כל ימיך, מאז ומתמיד, לעבודת-האדמה”…

טוב לכל-הפחות כי מתנגד אני רק לעבודת-האדמה. מה הייתי עושה, אלו אמרו, למשל, כי מתנגד אני גם לאכילת לחם? כי גזרה נגזרה מלפני ואין להשיב, שבני האדם כלם, והיהודים בתוכם, יחדלו יום אחד פתאם מאכול לחם? – רבונו של עולם, שמרני מפּרוש רש"י שוא לדברי, ומדעה משובשת בגוף דברי אשמור את עצמי אני בעצמי!

מתנגד לעבודת-האדמה?… לא, יקירי, עד למדרגה כזו לא הגעתי עוד בשגעוני. לא יחדל לחם מקרב הארץ – דבר זה אני יודע לא פחות מכל אדם בריא במוחו, ואם יש מה שיחדל, אז אפשר רק כי יחדל האופן הנהוג עתה, בכדי להוציא את הלחם מן הארץ, ותחתיו יבוא אופן חדש ואחר. זהו הכל. אם דברתי פעם איזה דבר בנוגע לפרק זה, הייתי יכול לדבר רק בנוגע לאותו האופן. הרי אני כאלו אמרו עלי, שאני מתנגד למה שתהיינה נסיעות בעולם ושיסע אדם ממקום למקום ומארץ לארץ, בעוד שלכל-היותר יכול אני להיות מתנגד רק לאותה דעה, שבני-האדם יסעו עד סוף כל הדורות רק בעגלות הנמשכות בסוסים ובקרונות הנהוגים בידי אדם ובעגלות של פּוסטה עם הפּוסטיליון היושב על-גבן ועם החצוצרה שבפיו. ובאמת הן כבר עתה עינינו רואות, כי המסע בסוסים הולך ובטל מיום ליום יותר, הקרונות המכוסים גגות של בד נעשים למראות יקרים מאד במציאות ועגלת-הפּוסטה עם הפּוסטיליון על דוכנו ועם החצוצרה אינם עוד אלא לצרכי אגדות ולפרקי שירה מתוך העת הישנה והטובה, שאנו מספּרים באזני התינוקות שלנו בין-השמשות, בשעה שהסער זועף בחוץ ואנחנו יושבים עמהם לפני התנור הבוער והעלטה בתוך החדר הולכת הלך וגדולה. חיים אנו עתה בתקופת המכונה. באה המכונה ודוחפת החוצה את כל הפּואיזיה של העת הישנה והטובה. על פני מוטות הברזל סוער הלוקומוטיף, המרכבה האלקטרית עפה ברחובות, האוטומוביל רועש ותוקע ועף, ביניהם עובר כברק הוילוסיפר עם רוכבו וממעל לראשינו מתעופף האוירופלן. וזה רק ההתחלה – ומי יודע את אשר יביא עוד המחר. ואם יבוא עתה איש וחפץ לנסוע קצת מורשה לפטרבורג על גבי קרון מכוסה גג של בד, כאשר נסעו אבותיו וזקניו הטובים, והיתה זאת תמימות מרבה קצת, האם אפוא רק עבודת-האדמה לבדה, תחשבו, תהיה יוצאת מן הכלל? ואם תבוא המכונה לשנות את פני כל העולם כולו, האם דוקא מפני עבודת-האדמה תהיה לה דרך-ארץ מיוחדה ולא תגע בה?… אם היו לי איזו טענות, אז היו הטענות רק מעין זו: אוי לו לדור שמגדל את בניו ללמדם אומנות של בעלי-עגלות, בכדי למצוא בזו את פרנסתם, בשעה שהעגלות עצמן כבר עוברות ובטלות והעולם דורש לו מכשירי-נסיעה אחרים! ואי לו לדור האומר לבנות את עתידו, עתה ובימינו, על זה, שבניו יעמדו בשדה ויחרשו ויזרעו ויקצרו ויהיו אכרים טובים, בשעה שכל המקצוע הזה כלו, מקצוע האכריות, כבר מתמוטט לעינינו ועומד על פרק הכליה והמכונה כבר עומדת מאחורינו לנחול את מקומו! הפּואיזיה כשהיא לעצמה יפה מאד: “חושו, אַחים, חושו!”, עת הקציר, הנער והנערה על-פני השדה, על העמרים ובין העמרים, השמש שוקעת והיא אדמה כדם, הכל שבים הביתה, הכל מזמרים את שיר המחרשה, רגש גיל ממלא את לב העובד היגע, העגלה המלאה בר הולכת ונמשכת והעובד את אדמתו ישבע את הלחם – ואולם, כמדומה לי, שאחרנו קצת את המועד. תמיד אנחנו מאחרים קצת את המועד. באנו עם השירים החדשים שלנו ועם המחרשה שלנו ועם העובד היגע שלנו לשעת עלינו-לשבח, בשעה שהכל כבר יורקים והעולם כבר עומד עתה על פרק אחר. המכונה כבר באה. המכונה תמלא את מקומו של האדם. מה שחמש מאות בני-אדם עושים במשך עשרה ימים, אותה תעשה המכונה האחת עם המפקד האחד שלה העומד על גבה במשך שעה אחת. דור של אכרים במובן הישן ולבנות על זה את כל עתידנו ולגדל את בנינו למובן זה, בשעה שהעולם כולו כבר מושך ממנו את ידו ומוכרח למשוך ממנו את ידו – דבר זה הוא סבוב גלגל ההיסטוריה לאחור. עגלה ושוט וסוס, בשעה שהאוירופּלן כבר רועש בכנפיו האדירות ממעל לקדקד ראשנו!

עוד דור אחד או שנים. בין-השמשות כערוב היום לחלוף נשב לפני התנור הבוער, ועל ברכינו נשעשע את תינוקותינו ונספר להם ספורי מעשיות מתוך העת הישנה והטובה. כל ספורי המעשיות מתחילים עם “היה היה איש”, וביניהם יהיה עוד ספּור של מעשה אחד אשר יתחיל עם “היה היה איש”:

“היה היה איש אשר היו קוראים לו אכר. בזעת אַפּים היה איש זה, הנקרא אכר, עובד כל היום בשדה ומביא לנו את לחמנו, לחם חוקנו יום יום. היה זורע וקוצר, מעמר עמרים ודש, ואת ומחרשה ומורג היו הכלים אשר השתמש בהם, ועבדים ושפחות היו עוזרים על ידו והעבודה היתה רבה מאד…” והתינוקות ישמעו את האגדה הנפלאה ועיניהם תגדלנה בחוריהן וכמעט לא יאמינו. הן כבר עתה, בימינו, היה כל הדבר הזה כמעט לאגדה!

בשעה שאני כותב את הדברים האלה, מונח על שלחני עתון מיוחד המוקדש למקצוע זה, מקצוע עבודת-האדמה, עם ציורים ועם באורים. מדפדף אני בגליונות האלה ומסתכל בציוריהם. הנה ציור המכונה למלאכת החרישה ולמלאכת הזריעה ולמלאכת החריצה. הנה מכונה שניה העושה את מלאכת הקצירה ואת מלאכת הדישה ומביאה את הדגן לתוך שקים. הנה עוד מכונה: כלי אלקטרי לחליבת הפּרות. ואחריה עוד אחת: אוטומוביל למלאכת הקצירה. ואחריהם עוד ציור אחד: הממגורות הענקיות בקנדה, אשר תובא אליהן התבואה בתוך האניות על-ידי מכונות היונקות את האויר.

מעין אנכי קצת בבאורים: העבודה בשדה במובנה הרחב עברה והיתה למלאכה של מכונות. עבודת האדמה וכלכלתה והוצאתה לפעולה היתה לאינדוסטריה שלמה, שאין בינה ובין יתר מקצועות האינדוסטריה ולא כלום, שהרי היא משתמשת באותם האמצעים עצמם שמשתמשים בהם גם יתר ענפי האינדוסטריה שבימינו: בכח הקיטור ובכח האלקטרי. כשם שעושים במקצועות האחרים של האינדוסטריה, כך עושים גם פה: משתדלים להמעיט את עבודת ידי-האדם עד כדי האפשר וממלאים את מקומה על-ידי עבודת המכונה. באחוזות הגדולות שבקנדה אין עוד כמעט שום מלאכה, שהיה האדם עושה אותה ושלא תהיה עתה לה איזו מכונה, עשויה על-פּי קונסטרוקציה מחוכמה, אשר לא תוכל המכונה לעשותה עתה במהירות יותר נפלאה ובדיוק יותר נמרץ. יש בין המכונות ההן כאלה, אשר אחת מהן תמלא את מקומם של מאות בני-אדם והיא עושה ביום אחד יותר משהספיקו עדת עבדים ושפחות לעשות במשך שבועות שלמים. בימי הקציר רועשות המכונות וסוערות וסואנות ונושמות ושורקות וממלאות את האויר קול זועות ומביאות לנו את לחם חוקנו בנקיון נפלא באופן אחר לגמרי משאנו רגילים מתוך הספּורים מימי ילדותנו. דמון השדות נעשה על-ידי מכונות, ודבר זה נוח יותר גם לבריאות. החרישה, דבר זה מובן מעצמו, נעשית על-ידי מכונות, והזריעה גם כן. הקוצרים והקוצרות שיכים לאיזה עבר, שמקומו במקצוע הפּואיזיה. במקומם באות המכונות העשויות ברזל על-פני השדות, ואיש אחד נוהג בהן, והן עובדות ברמ“ח אברים של ברזל ובשס”ה גידים של חוטי ברזל. הן קוצרות את הדגן, מניחות אותו, מעמרות אותו לעמרים ומקימות את העמרים על פני השדה ועושות רוח ביניהם. מובן מעצמו כי מכונות כאלה דורשות “כח”, והכח הזה הוא של קיטור או של אלקטריות. מוטור אחד גדול עומד על-פני השדה, וממנו נהנים גם בעלי-האחזות הקטנים במחיר שלומים ידועים. ולא אך במקצוע האחד הזה נראים השנויים, כי אם גם בהרבה מקצועות אחרים: מכונה לחטיבת עצים, מכונה לגזיזת צמר הצאן, מכונה לחליבת-הפּרות וכאלה וכאלה. באה המכונה ומגרשת מעט-מעט את האדם מלפניה. קשה מאד לאדם לעמוד בקונקורנציה עם מכונה של ברזל ועם קיטור ואלקטריות.

לא, יקירי, לא לעבודת-האדמה אני מתנגד. מראה אני באצבע רק על ההכרח ההיסטורי. בשעה שאנו באים ליסד ישוב ולכונן קולוניות, עלינו לזכור, כי לא על האכריות לבד הם מיוסדים ומכוננים, הלא עוד שבעים פנים אחרות לישוב חדש!

על צורים וסלעים חדים אני פוסע כבד ועיף, מצור לצור ומסלע לסלע – ולפני רוכב הערבי הצעיר על חמורו, להורות לי את הדרך. זה לי יותר משתי שעות, אשר עזבתי את צפת. הלילה יורד. הנה הוא רבץ ככר על הסלעים ועל האדמה ובשמים. החשך הולך ומתגבר. אין אני רואה עוד לא את הערבי ולא את חמורו – ואני הולך, תועה אני…

אבל מה לי ערבי ומה לי לילה? הולך אני, והולכים עמי אלפי דמיונות וחלומות אהובים. זוכר אני פתאם את כל אלפי הדברים, אשר שמעתי על-דבר ל“ג-בעומר המירוני הזה מאז – ואני הולך וחולם. עוד בשחר ימי ילדותי שמעתים. ופתאם היה לפני כל ילדותי. אם כל ל”ג-בעמר היה חביב על הילד, ל“ג-בעמר המירוני הזה היה קדוש לו. הן ל”ג-בעמר בכלל היה פעם משאת נפשו של הילד היהודי, עד שנעשה לו כמעט לתמצית מושג הקיץ. היום הזה היה האחד אשר בו יצא אל השדה, חפשי לרוחו וחפשי מכל שעבוד, והוא גבור קטן, חציו בימינו וקשתו בשמאלו, ומתענג גם הוא לכל-הפחות פעם אחת בשנה על ריח השדה ועל ניר נאה ועל אילן נאה ומשכר את נפשו בם ומוצץ את טעמם עד היסוד. ואולם אם ל“ג-בעומר בכלל הרחיב את נשמתו, אותו ל”ג-בעומר שבמירון שגשג את כל כח דמיונו. אותו רבי שמעון בר-יוחאי עם ה“זוהר” שלו ועם המערה הנפלאה שלו. אותו ח"י אייר, הוי יום השלשים ושלשה בעומר, בשעה שגלה לשלש מאות תלמידיו את האדרות שלו, אדרא רבא ואדרא זוטא, וכמעט שהספיק לגלות יצאה נשמתו. אותן המעשיות הנפלאות בדבר קברו. וביחוד אותה המעשיה בדבר קברו של בנו ר' אלעזר. ר' שמעון בר-יוחאי נקבר במירון, ואולם ר' אלעזר היה קבור בגוש-חלב. בא ר' שמעון בר-יוחאי בחלום לבני מירון ואמר להם: “עין ימין אחד יש לי, ומדוע לא תביאו אותו אצלי?” – מיד הלכו בני מירון להביאו ולקברו אצל אביו. יצאו לקראתם בני גוש-חלב וגרשום. באו בני מירון בערב יום-הכפּורים אל קברו של ר' אלעזר, נפתח הקבר מאליו והגוף הקדוש התנשא והיה מרחף לפניהם באויר והם הלכו אחריו עד שבאו למירון, ור' אלעזר נקבר אצל אביו. ואחרי כן: אותה ההלולא דרבי שמעון בר-יוחאי. מכל קצוי ארץ, מקצה ארץ-ישראל ועד קצה ארץ-ישראל, וגם מארצות אחרות ומאיים רחוקים, באים ביום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי למירון לעשות את ההלולא. אנשים ונשים וטף. אלפי אלפים אורחים. ואחרי-כן אותה התספּרת של הילדים, אותן ההקפות עם ספרי התורה ואותם – – כשלה רגלי באיזה סלע וכמעט שעמדתי ונפלתי – אין דבר – מוסיף אני ללכת ולחלום בהקיץ. באזני הומה אותו הזמר, שידעתיו עוד משחר ימי ילדותי: “בר-יוחאי, אשריך, נמשחת בשמן ששון מחבריך”. ואחרי כן: “אמר אדני ליעקב: אל תירא, עבדי יעקב”. ואחר זה: “אמר ר' עקיבא: אשריכם ישראל”. ופתאם – –

מה זאת? ניצוץ אור מהבהב לנגד עיני. הניצוץ כבה ואבד. אבל בעוד רגע ושפעה גדולה של ניצוצות רבים. הנה אור. שומע אני, לא בדמיון, כי אם בחוש, את הזמר: “בר-יוחאי, בר-יוחאי, אשריך!” – אין זה כי אם מירון כבר לנכח עיני.

ואני יורד מן ההר. או האם אני עולה על הר? בעוד רגע ואני עומד ונלחץ בין אלפי אלפי אנשים. אין מדרך כף רגל. השאון עולה עד לשמים. רק בעמל רב אני סולל לי איזה דרך עד ה“חצר” ונכנס לתוך הבית, בית-המדרש, הבנוי על הקברים. ים של אור מקבל אותי. אלפי מנורות ונרות ולהבות. אבל אין דרך לנטות ימין או שמאל. אלפי אנשים מרקדים ומזמרים. ספרדים, אשכנזים, תימנים ובוכרים, הם ונשיהם וילדיהם. וגם ערביים רבים, ערביים ממש, גם להם קדוש היום. ביחוד מושך את עיני ברגע הראשון רקוד של תינוקות. ונמשך אני עם הזרם ובא עד לפני הקבר – קברו של ר' אלעזר. הקבר הזה מתנשא בחדר הראשון, ומשם לשמאל נכנסים אל החדר השני, ששם קברו של ר' שמעון בר-יוחאי. גדר של ברזל מקיפה את הקבר, ומאות מאות מנורות ונרות דולקים, ים של להבה, ואל המנורות מדובקות פתקאות וכתובים עליהן שמות כל התנאים והאמוראים הנזכרים בש"ס ובספר הזהר. על הארץ לפני הקבר רובצים אנשים ולומדים זוהר. ביגיעה רבה באתי עד לקרן זוית והתנפלתי על זיזה של איזו מדרגה, הבולטת מן הכתל, ואשב. משפחה של ספרדים, איש ואשתו ובתו הצעירה, ישבו עמי. האשה היתה קשוטה תכשיטים רבים והנערה היתה תמימה עד לשובב נפש ויפה מאד. כפי הנראה, הכירה בי עד כמה אני נקשה ועיף, והנשמה של האחות-הרחמניה התעוררה בה. נכנסה עמי בפטפוטים – מין צרפתית אשר לא שמעתי כמוה מעודי. מה נאוה פטפוט כזה ובשעה כזו ובמקום שכזה!

– מסאלוניקי אנחנו באים – אמרה לי בהמשך הדברים – בכל שנה ושנה אנחנו באים. הייתי בת תשע, כשאבותי לקחו אותי עמם לכאן בפעם הראשונה. גם האומנת שלנו היתה נוסעת עמנו תמיד. בשנה הזאת היא חולה. הייתי פה בשעת האסון הגדול. כמעט שנפלה עלי קורה אחת מן הגג. אבי קונה בכל שנה ושנה את מצות ההדלקה, ורק בזכותו של התנא הקדוש נצלנו בשנה שעברה. למה אתה מסתכל בי כך? על-דבר התנא הקדוש ספרה לי אחותי הבכירה פעם אחת מעשה נורא. לך אגלנו: הקבר הזה, שאתה רואה פה, לא פה היה מקומו לפנים, אלא בעיר אחרת, רחוק רחוק מפה, ופעם אחת בלילה בא מעצמו משם לכאן…

ומסביב הולך הלחץ הלוך וגדול. המונים חדשים באים מרגע לרגע. ההתלהבות הולכת הלוך וגדולה. ריקודים וזמירות, רקודים וזמירות. מרקדים בעגול גדול, מרקדים בעגולים קטנים ומרקדים גם ביחידות. אין האנשים הולכים כלל, אלא מרקדים, אין האנשים מדברים כלל, אלא מזמרים. “אמר רבי עקיבא” – ומסביב עונה הקהל: “אשריכם, ישראל”. “אמר אדני ליעקב” – ומסביב עונה הקהל “אל תירא, עבדי יעקב”. “בר-יוחאי, אשריך” – ומסביב עונה הקהל: “נמשחת בשמן ששון בחבריך”. ואחרי כן: “לכבוד התנא האלהי” – ומסביב: “רבי שמעון בר-יוחאי, רבי שמעון, רבי שמעון בר-יוחאי”. ופתאם: “ואמרתם: כה לחי!” – והרקודים מתפרצים ויוצאים גם החוצה ונמשכים עד לתוך החצר הגדולה. התופים רועשים, ההלילים מריעים, הכנורות הומים, יריות של אקדחים נשמעות ולהטי אש פלדות נעשים ועולים עד לשמים. מחנה של ערביים מראה נפלאות של רקוד בחרבות שלופות ובמטפחות פרושות, המתנוססות פעם בכאן ופעם בכאן, השמחה הגיעה עד למרום קצה. ואולם עצם השמחה, ההלולא, עוד קודם שהתחילה. ההדלקה אינה נעשית אלא כשעה לפני חצות.

וכשהגיעה אותה השעה, עליתי גם אני עם העולים על הגג. הרב הזקן, שקנה את ההדלקה הראשונה כבד אותו בה, הולך בראש, בא הוא עד לפנו אגן גדול של אבן העומד על גבי עמוד גבוה. האגן מלא שמן זית וטבולים בו ממפחות של משי וצעיפים וחריטים ומגבעות וכתנות של ילדים, ויש ביניהם גם רקמות חוטי זהב וכסף, שהתנדבו העשירים שבעם והשליכום לתוך האגן. הרב טובל את מטהו באגן ומוציא משם את אחד החפצים ומדליק אותו בנר של שעוה – ולהבת אש שלהבת מתלקחת. באותו רגע יודלקו החפצים אשר גם ביתר האגנים. כל הככר מסביב תהיה למדורת-אש אחת וגדולה.

והמחולות והרקודים והזמירות הולכים וחזקים. כל הלילה נמשכו ולא יחדלו. כל הלילה, גם בשכבי על מטה קשה לנוח מעט, עלה באזני רק אותו הקול הצרוד והמונוטוני: “בר-יוחאי, בר-יוחאי, בר-יוחאי!”…

וגם ממחרת היום בבקר לא חדל, כי אם התחזק: מאות אורחים חדשים, מאות רקודים חדשים, מאות זמירות חדשות. מיד אחרי השחרית התחילו ההקפות: בספר תורה פתוח הקיפו את החצר שבע פעמים, ואחרי כן התחיל סדר התספורת או החלקה: איש או אשה מביאים את בנם, מכיון שהגיע לשנתו השלישית, ואחד מן הרבנים או מחשובי העדה מספּר במספרים את שערו ומניח לו פאות בפעם הראשונה. כרוב קטן, ילד יפה-עינים ויפה תלתלים צהובים, אשר לא ראיתי רבים כמוהו ליפי, התחיל לפרכס בידיו וברגליו תחת המספּרים. אמו עמדה על-ידו ובכתה…

אם שנים הרבה אחיה – את ל"ג-בעמר זה במירון לא אשכח.

– – ובהיותי רוכב אחרי הצהרים על סוסי לאטי לבוא לראש-פּנה ואני עומד על פני הככר היותר יפה, שראיתי בארץ-ישראל, ונפשי שכורה ממראה עיני, לא חדל אף רגע מהמות באזני אותו הקול הצרוד והמונוטוני: " בר-יוחאי! בר-יוחאי! בר-יוחאי!"…

כמו סגו“ל הן רובצות יחדו זו אצל זו, אלו שלש ערי הרחצה המהוללות שבמדינת ביהם: קארלסבאד והוא במקרה אינו פּסח את שתי רגליו ואינו עור את שתי עיניו, אז חושב הוא, שאין הוא יוצא חס-ושלום ידי חובתו כנגד אשתו ובניו, אם לא יסע לכל-הפחות פעם אחת לשם בקור למאריענבאד ולפראנצנסבאד, וכן להפך, המאריענבאַדיים נוהגים כך גם הם בנוגע לקארלסבאד. בכל פעם ופעם היה המלך אידוארד השביעי בא ממאריענבאד לקארלסבאד לבקרנה, ובכל פעם ופעם היה מוריס ראָזענפעלד מחזיר לו את בקורו והיה נוסע מקאַרלסבאַד לשתי ערי-הרחצה האחיות. בכל פעם ופעם היה קלימאנסו עובר מקארלסבאד למאריענבאד והיה מבקר שם בבית-הכנסת של היהודים והיה יוצא רק כשד”ר גולדברג התחיל לדרוש, ובכל פעם ופעם היה דוד-ישעיהו זילבערבוש בא לשם בקור ממאריענבאד לקארלסבאד. כך היה מנהגו של עולם מאז וכך הוא המנהג גם עתה.

אם קארלסבאד היא העטרה שבערי-הרחצה הביהמיות, אז מאריענבאד היא אבן השהם ופראנצנסבאד היא המרגלית שבה. כשבא אדם אליהן מקארלסבאד, אז הוא מרגיש בנפשו כאלו בא מן הים לתוך נחל. יפיה של קארלסבאד, אז הוא מרגיש עם הריה וסליעה, עם משובותיה ועם הסנה, עם טבעה הפרא ועם פריצותה הוא מין דבר הנעשה בידי שמים, באותה שעה שמאריענבאד היא מין כלי-תכטיש הנעשה בידי אדם ופראנצנסבאד היא מין צעצוע נפלא בשביל נשים ובשביל גברים הדומים לנשים. מוקפת הרים ויערות יושבת מאריענבאד בתוך בקעת קלחת רבועה, אשר ידי אדם הפרוה ואותה השקיעו לתוך אותם ההרים והסלעים בתוך ויפארוה בהיכלים עשוים קסם ובבתי-מעון מעולם הדמיון. ואולם פראַנצנסבאד היא מין אידיליה צנועה ומחרישה, אשר כמעט לא ישמע קולה, מין בת-מלכה חולמת וכסיות קסמים מתוך “אלף לילות ואחד”.

מאריענבאד היא עיר הרחצה של עבי הכרס. כל מי שיש לו מעט בשר יותר מן השעור הראוי וחפץ לפטור ממנו ויש לו גם הכסף הדרוש בכדי להרשות לעצמו אופּרוציה זו של גבירים שאינה בחזקת סכנה, זה בא וכרסו עמו למאריענבאד. מובן מאליו כי בטבעו של הדבר מונח, שבמאריענבאד לא יראה ולא ימצא אותו ההמון של אביונים ודלים, שאתה רואה לפעמים בקארלסבאד על כל פסיעה ופסיעה; אביונים ודלים אין להם על-פּי-רוב בשר יותר מדי ואין להם כרס עבה. רואה אתה שם רק אותם האבוסים והמפוטמים, אלו שאבסו ופטמו את עצמם לצערנו ולדאבוננו מעט יותר מדי, עם פנים עגולים ומלאים שלוה. אם רואה אתה דאגה על איזו פנים, אז היא על-פּי-רוב רק אותה הדאגה: כיצד מאבד אדם הגון קצת מן הבשר שלו. השיחה הרגילה היא: “כבר אבדו ממני, תהלה לאל, שתי ליטרות וחצי”. “אבדה ממני ליטרא אחת וי”ב חלקים". “לא אבד ממני לאסוני כלום”. וגם זה, שלאסונו לא אבד ממנו כלום, אין נס זה נעשה לו מחוץ לדרך הטבע. אמת היא, שאדם זה עושה את הכל כמו שצוה אותו הרופא ואין הוא אוכל בבית-המזון אלא פורציות קטנות מאד, אלא – שהוא הולך לשלשה בתי-מזון שונים זה אחר זה ועושה כמצות הרופא ואוכל בכל אחד ואחד מהם את הפורציות הקטנות שלו. אם פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, אין זה נותן כי גם פורציה ופורציה מצטרפות לחשבון אחד. רואה אתה במאריענבאד נשים, שמראיהן כמראה אותו הסדן שבאטליז אלא שהוא מתהלך, וגברים אתה רואה שתבנית להם כתבנית התפּים החיים. הספסלים ברשות הרבים לשבת עליהם עשויים על-פּי-רוב בשביל ארבע נפשות, אלא שבשעה שגבירה עדינה כזאת יושבת עליו, היא ממלאה את כל הספסל ואין עוד מקום לשום איש. הצרה הגדולה היא, כי הרופא, זה האיש הצר והרע, שעינו צרה באורחים, הזהיר על אכילת ביפשטקס אחרי ביפשקטס וצוה על הטיול למן הבקר ועד הערב, ואתה לך ושא עמך במחילה קורפּוס כזה בכדי לטיל עמו. הצרה השנית היא, כי המודה עתה דורשת דוקא ודוקא, שהטליה תהיה דקה ושמוטה וענוגה וקלה ומלאת תנועה. המלה האחרונה של חכמת המודה היא עתה צמצום הגוף. הטואליטות המודרניות שואלות מעם האשה, כי מן הגוף שלה לא ישאר שום שריד ופליט והיתה רק כולה נשמה. אשרי האשה ואשרי נשמתה, אם עלתה לה לבוא עד לאותה מדרגה, שלא נותר עוד ממנה כלום והיתה כולה לגל של עצמות. האידיאל שלה הם אותם המתים בבקעת העצמות שהחיה יחזקאל. מובן מאליו, כי טוב מזה שבעתים, אם גם מן העצמות לא ישאר עוד כלום ותשאר רק הרוחניות לבד. הרוחניות של האשה בכלל היא עתה האבן שיש לה הרבה הופכין. אין אנו המודרנים רוצים כלל אצל האשה גופים, אלא רוחות לבד, אבל האם לא אפשר כלל כי המודה הזאת תחלוף ותבוא אחרת תחתיה? אם אחרי תקופה, שנשים לובשות שרוולים צרים, באה פתאם תקופה של שרוולים רחבים, האם לא אפשר הוא, כי כך תבוא גם תקופה, שתחת העצמות והעור לבד תבוא מודה של חומר נפרץ ומלא?

אם מדבר אני על המודה ועל הטואליטות, אז כמעט שאני מוכרח לתת את היתרון למאריענבאד מקארלסבאד. את אשר תראינה העינים במאריענבאד במקצוע של השמלות היקרות והנפלאות הלקוחות מעולם האגדה, כמעט שאין שום דמיון יכול לצייר לעצמו. יש שאתה חושב, כי אותו קפיטל ג' של ישעיה נעשה חי לעיניך ולפניך עוברים אותם העכסים והשביסים והשהרונים והנטיפות והשרות והרעלות וגו' וג,,. מובן מאליו, כי בדורותינו יש להם שמות אחרים. נקראים הם עתה: פי די סואַ, קשמיר די סואַ, מיטיאור, וילור, פופילינה וכדומה.

הכח המושך הראשי, שהיה לה למאריענבאד מאז, היה תמיד המלך אידוארד השביעי. מדי שנה בשנה היה בא אל המקום הזה, ומדי שנה בשנה היה נותן את הסימן הראשון אשר על פיו היו נוהגים. כל העם אשר מסביב היה עושה את אשר עשה הוא: גם האצילית הגבוהה וגם האשה היהודית מרחוב נלוקי. השנה הזאת היא השנה השלישית, שהוא חסר פה. מאריענבאד נראית כאלו נתיתמה. נדמה לך, כי קבלה פתאם פיזיונומיה אחרת. יש שאתה חושב, כי קטנה הרבה משהיתה ונעשתה פשוטה יותר ויש לה עתה אורחים יותר פשוטים. לרגעים נדמה לך, כי האטמוספירה של חג-תמיד אין לה עוד. הדבר האחד, שנשאר לה עוד מן הימים הטובים ההם, הוא היוקר הגדול שבבתי-הממכר. אין בעליהם יכולים לשכוח בשום אופן, כי המלך אידוארד היה פעם אצלם הקונה הרגיל, שנכנס אליהם לקנות יום יום.

ואם בא אתה אחרי-כן ממאריענבאד לפראנצנסבאד, לאותה הנקודה האחרונה שבסגו"ל, אז יהיה עם לבך כאלו באת מן השמש לתוך הצל. מנוחה נעימה ומתוקה תוקפת אותך. פראנצנסבאד היא עיר-הרחצה של הנשים. בכל אשר תפנה, תמצא נשים. לא שבע נשים מחזיקות שם באיש אחד, כי אם שבעים ושבע. גם הנער, ובלבד שהוא ממשפּחת הגברים, הוא שם סחורה עוברת לסוחר. מענגות אותו ומפנקות אותו ומסלסלות אותו, ובלבד שתוכלנה לצאת בו ידי חובת גבר. פראנצנסבאד היא עיר-הרחצה של הדקות. כל דקת בשר וכל צנומה ורזה כקיסם של עץ באה שמה בכדי לקרום שם מעט בשר על-גבי העצמות. גם שם אתה רואה ספסל העשוי על-פּי-רוב בשביל ארבע נפשות, אלא שעל-גבי ספסל זה יושבות שש ושמונה ולפעמים גם עשר, ועוד נשאר לפעמים מקום פנוי. השיחה התמידית היא על ההריון ועל הלדה. באות על-פּי-רוב לפראנצנסבאד על-מנת להתחנן אל הרופא על-דבר ילדים. כשהאשה שולחת לאישה כרטיס עם ציור כדי לבקש ממנו הוספה קטנה של כסף, אז מציר על-פּי-רוב על הכרטיס תבנית הסירה המושה ילד מן הנחל. כרטיס אחר שנעשה חביב על הקונות שם הוא הכרטיס עם ציור תרנגולת המטילה ביצים. ואולם רע הדבר רק בזה, כי תרנגול לא יראה ולא ימצא בכל גבולות הכרטיס.

אם ראה אדם את קארלסבאד ואת מאריענבאד ואת פראנצנסבאד זו אחר זו ביום אחד – ודבר זה אפשר ואפשר – אז יהיה בעיניו כל המראה כמו חלום. כמה יפות ערי-הרחצה שבמדינת ביהם וכמה יפה העטרה ואבן-השהם והמרגלית!