רקע
יעקב שטיינברג
דקלים ערופים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לפנות ערב, אגב הליכה לפי־תום, ראינו את המחזה. לכתחילה, כשנתקלו עינינו בדקל הראשון ערוף־הכותרת, אמרנו רק מקרה הוא זה או מעשה נבלה בודד – מיוחד במינו ובלתי מובן. אבל אחר־כך, כשהוספנו לשׂרך את דרכנו, ראינו והנה כל הדקלים, אשר התנוססו לתפארת במקום הזה, הם ערופים; עדי הכפות שודד בידי יהודים בשביל לשמש סכך לסוכות, והשארית האחרונה, אשר לא היה צורך בה, אף היא רוסקה, שוברה, כאילו נעשה בה בכונה מעשה השמדה. היה דומה כאילו מי־שהוא התכוון להביא את שכונת היהודים לידי שוו־צורה: לנוול אותה כיאות לה.

הדקלים הדוממים הם צאצאי אדמת יהודה, מעשה הפלאים הזה של טרוף ורוע לב נעשה בידי יהודים אשר קיימו מצוה מן התורה. מחזור הגלגולים של חיי העם מתגלה פתאום לעין: מנהג הסוכות, אשר תחילתו נעוצה בהרגלי החיים של שבטי רועים ואנשי שדה, נסחב, ביחד עם המטלטלים האחרים של הדת, לארצות בבל, ספרד, אשכנז, פולין; מתנדפים רמזי הזכרונות בדבר הטבע, האושפיזין משתלבים בנחת רוח גמורה עם הסכך המובא בידי ערלים – והשלשלת נמשכת. והנה דור אחד של יהודים צאצאי פולין נקלע שוב לארץ יהודה, בונה לו בתים בתוך חורש של דקלים והולך לו יום יום לעסקיו. בוקר רואה היהודי את הדקל המשחר פני שמש, בערב הוא רואה את הכפות המנפנפות לאטן ברוח, ואולם כל קשר לא נהיה ביניהם; הם לא הכירו איש את אחיו: הדקל הנאה, הענוג והאמיץ גם יחד, נשאר זקוף ובודד לעצמו, כשהוא מסמל את המזרח, את בני הקדם, את תפארת הדמיון של אלף לילה ולילה; והיהודי התהלך לו כשהיה, כשהוא חורש מזימת חייו הרגילים, כשהוא נושא ונותן עם אחיו הידועים, המתנכרים אף הם כמוהו, האטומים כמוהו בפני כל רמזי הטבע. פה נשארו – כשהיו – שני עולמות נבדלים: המזרח וגלות היהודים אשר בפולין המעוטרת; הם לא רמזו איש לאחיו, לא נדברו ביניהם על דבר מולדת. והנה הגיע יום עברות: חג הסוכות הגיע ליהודים יושבי פולין ורייסין; נחוץ היה לבנות את הסוכות כדת, לפי המצוות של ארץ פולין ורייסין ואשכנז, ועל כן הורם המוט המשחית ויסעף את כפות הדקלים.

כי מה לו ליהודי ולדקלים הנישאים, המסמלים את העזים אשר בגעגועי המולדת? פה לא נהיתה ארץ יהודה; היא היא אשר חסרה. עוד יותר: היהודי הזה, הדור הראשון ליורדים על שפת ים יפו, בהכרח הוא שיהיה יותר צחיח, עזוב יותר לנפשו. שם, בעיירה היהודית המוקפת נאות גויים, היה היהודי קולט בעל כרחו רמז כל שהוא מן הטבע; כל המוני השדות, היערים והנהרות, אשר היהודי לא ידעם ואשר הוא צירף את כולם בדמיונו לגוש חיים אחד מוזר, שנדף ממנו כעין ריח של עבודה זרה – כל זה היה שולח ממרחקים הדים קלושים. פעם בפעם היתה מופיעה על פני השוק עגלת השחת של האיכר, מקצות העיירה היו מגיעות שירות הקוצרים, בבקרים העמומים של תשרי היו השקצים של הערלים מביאים את פארות עץ הערבה – אמנם כן, גם הסכך אשר לסוכה היה בכוחו לעורר אצל היהודי מין חרדת לב לא ברורה, נוגה ומתוקה גם יחד: בעד שתים שלוש אגורות היה היהודי מקבל שיירים של עולם רחוק, שיש בו עלים וענפים, ובדבר הזה היה בכל הזמנים ובכל תפוצות הגולה כעין זכר לכשלון, כעין עונש סתום שבא בעקב חורבנה של אותה ארץ רחוקה וסתומה, אשר יאָמר עליה בשעת געגועים בבית־הכנסת: “ונתרחקנו מעל אדמתנו.” אבל על חופי ארץ כנען! פה בטלים המרחקים. שדות, יערות ונהרות אינם; פה עומד היהודי פנים אל פנים מול המולדת מבלי להכירה. עינו נתקלת פה בדקלים לבושי שריון, אשר על דמותם חופף דבר־מה כה מוזר ורחוק, מין גידול־חיים של בני קדר – ומזה לא בא כל רמז.

מה יפו לפנים הדקלים האלה, עם גאות יפים המנפנף באוויר; גזעם החוּם, הנצב קוממיות, כולו ישר ואיתן, סמל אופי נבדל של חיים, אשר לא יתערב, אשר יתמר אל על, מבלי נטות לעברים; טבעות השריון נלחצו בקצב איש אל אחיו, כדורות המצטרפים לגורל אחד אדיר, וכפות הכותרת, כה רחבות וכה מעונגות, היוו נוה־מרומים, אפריון חי ומתנועע אשר עורר את הדמיון, פיתח את הלב לְחַשֵב כי יש בחיים דבר־מה נאצל. הם עמדו ברוב כוח ובמלוא קומה, הדקלים האלה; הם נראו, מתפיסת עין ראשונה, כאדירי דורות, כיצורי אדמה מחוננים הנושאים לתאות נפשם את חן כל הארץ, את הדר כל המזרח. העין לטפה את דמותם מרחוק כנס של יופי מונף, אשר ינפנף גם לדור אשר הנהו עוד רחוק מכל רחוק; מקרוב היו העינים נמשכות את מרום כותרתם בעדנה מלאה ומהירה, כאילו למראה כל דקל מעוטר היה הלב חומד מאליו את כתר הגורל, את השלימות אשר ישיגנה אדם רק אחרי דרך ישרה, הבוקעת כחץ. – וכה הם יפו, הדקלים האלה; עד אשר באו יהודים וערפו אותם.


המלצות קוראים
תגיות