בעד החלון הפתוח נתעים ביעף לתוך הבית אחדים אחדים מכל חית־הכנף הקטנה אשר בתוך האוויר. יש אשר יקרה כי אנקור אובד־דרך יתפרץ ברעש לתוך החדר, יתלבט פעם ושתים בין הקירות, יעבור אחת ואחת בטיסה מטורפת מפינה לפינה, ישוב רגע כנואש אל פני התקרה, ופתאום – עוף! הצפור התועה איננה, כי נקראה מטבעה לחזור. זרם האויר, ההולך ובא בעד החלון הפתוח, מביא בשגגה אורחים חדשים: הנה הצרעה או הדבורה, יגעות־ריק או עיפות־צידה, נכנסות בזמזום שוקק המבשר או מתאונן. הן עוברות פעם ושתים את החדר לאורך ולרוחב, מבלי להרגיש, כנראה, כי מסביבן מלכודת גדולה; כל עוד מעט והאוויר הכבד, המעיק על שלוחות השפם, מבשר להן את דבר המבוכה, ובנות־הכנף הקטנות מתחילות לרוץ בלא־דרך, מדי שאפן לצאת למרחב. הן נלחצות כה וכה אל שמשות החלון אשר מבפנים, הן קרבות כמלוא ניד־כנפים אחד אל המוצא, אבל הן שבות ומתרחקות, עוללות ויורדות, עד אשר לבסוף יבריח אותן איש מאנשי הבית החוצה. כל אלה הם מאורעות קטנים בשביל תושבי הבית; לא כן נדידת הזבובים: הלזו היא כל כך רגילה והכרחית, עד אשר יצאה מכלל השגחה.

אל מה אדמכן, מקהלות הנודדים היהודים, העוברות בצדיה מעיר־בירה לעיר־בירה, אם לא לזבובים הנקלים הללו, אשר בהיות החלון פתוח הם מתגלגלים לתוך הבית בלא פחד, במעוף שוקק וגלוי גם יחד, כאילו נטל עליהם להיות בתוך החדר פנימה לנחמה ולשעשועים. הדבר מכוּון לא לנודד עמוס־הצאצאים וכבד־הגורל, היוצא ברעש ובטלטול רב מארץ מסכנות, למען היכנס לארץ חדשה – כי אם לאותם יהודי־המלתחה הזריזים, אשר מיום היות אינפלאציה בארצות הם נהיו לזבובי־נוד אשר העין תכירם על־נקלה. זהו משל־רוגז המתאַמת עד תום: היהודים האלה יודעים, על־פי־רוב, גם להציק וגם להתכווץ בפינות ולהיות כלא־הוֹוים; כזבוב, אשר הקיר החלק משמש לו מקום הילוך גמור, כן גם היהודי הקל הזה, כשהוא בא לעיר־בירה חדשה, הוא ממתיק כעבור־יום אכילה ושינה וטיול של רווחה, במקום שהכל נכר ועמל־זרים ותעלומות־עבר. כאשר לא תבחין לדעת על פי מראה זבוב אם הלזה בא ממקום הטנופת או מהיכל מלכים, כן לא תנחש בנוגע ליהודי מסוג זה אף חצי־דבר: את מוצאו, את גלגוליו ואת טעם חייו. הוא איננו בא לקנות לו מולדת חדשה, הוא איננו שואף את האוויר החדש למען חמוֹד אותו לצמיתוּת – הוא רק עובר ממקום למקום; הוא מתפנק בתוך חללו של העולם הזר, אם כי הוא מוכן בכל רגע לרדת על השולחן וליהנות מן המטעמים; זיז כל־שהוא של אצבע, ניד־כתפים – והזבוב מסתלק; יושב לו על חודו של דבר והוא כולו משותק, מעולף, נראה כנקודה שחורה שאין בה ממש.

האם תגיד עליהם חזות קשה? הה, לא: הם יושבי־שער, שוכני קרת, תופשי־תורה! כזבובים הם אוהבים להתעלס באור, לדלג ממקום למקום למען יוודע להם דבר־מה חדש; בניהם ימהרו לרוץ לפני המוני־עם, בנותיהם תעכסנה במרומי קרת, גם זקניהם עוד יחלמו חלומות; הם פאר הרחובות – מדי לכתם כה וכה ברגל שוקקה ובעיניהם ברק וערמת אנשים רבה. בין־לילה יעלה בלבבם פרח המולדת: לבוקר, עם לחם־זרים ראשון, הם מתפללים לשלום הארץ החדשה, משתאים לראות בקרבה פיגול, רמיה ואוולת; בכל נפשם הם משתוקקים לראות מעל הבמה את המחזה הנהדר ביותר, לעמוד על במתי עיר פנים אל פנים אל־מול תשואות חיים אדירים, לחזות ירחים רבים בנועם ימי־שמש קלילים ונחמדים. יום כי עבר עליהם ללא תאות־רוח וגו, ללא מקרה סואן בלב־עיר, ללא שמועה צוררת מלוא עולם בכנפיה – וגעלה נפשם כמעט קט את העיר, את הארץ, את שארית התקופה הנמוגה בשממון. הכי יתואר כי תרע עין להביט בהם? בגדם עשוי מאטון רך, על שפתיהם מעט חמדת־נדיבים, במבוא פיהם כעין בת־צחוק של סליחה. כשאתה פוגש באחד מהם בשעת הגבורה של בוקר, כשעם הארץ יוצא לכל מלאכה, אז נדמה לך, כי אישון העין של אותו יהודי מתכווץ, פולט זעף, קולט בחילה; וברגע זה, למראה היהודי המזנב במבט־עין את העוברים ושבים הנחפזים, נראים לך כעיקר־העולם המחזות אשר על הבמה, המנגינות אשר למנגן מהולל, הדיבר אשר עצמה וקסם לו.

אמנם כן – אין להטיל דופי בהם: – כמו לזבובים גם להם כנפים רפות אך קלות עד מאוד; בלא־עמל הם מעבירים על כנפי התבונה האלה מעט יפי־לב, מעט חקר־חיים, מעט כשרון־מעשה. מראיהם, כשהם מסתובבים באור נחת ושמש, הוא לפעמים נחמד ונעים; אתה משתאה להם על עברם בלי־יגיעה מרחקים גדולים, על טהרת מצחם המעידה עליהם כי זכר המקומות, אשר משם באו, נמחה מלבם כליל. לבבך יהמה עוד יותר מדי ראותך אותם מעולפים על שבתם, כאותם הזבובים הנרדמים על הקיר; הם מסמלים לעיניך בבת־אחת את החן של שבת־אחים, את הנועם של משפחה צרופה, את שקט העדינות של אנשים נעלים היונקים בתאות נפש לשד של מולדת חדשה. אבל בטרם תעיף את עיניך מהם והלאה, והנה – עוף! זבובי־הנוד נַעֲלו מעל מושבותיהם, התגלגלו ביעף שוקק עד החלון הפתוח ויצאו חוצץ החוצה. לאן מועדות עיניהם השוקקות, המפיקות מעט תבונה, מעט בוז, מעט געגועים? אל נחש את זאת: כזבובים כן יבחרו גם הם למסור את עצמם לזרם האוויר הזורם בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. על כן אל דאוג להם ואל שאול לגורלם: הזרם יביאם למבוא פתוח והם יכנסו במעוף שוקק אל עיר־בירה חדשה. שם הם ישאפו מחדש תשואות, נצורות, הליכות־עולם; הם יקלו, יחכמו, ביום המחרת ידעו להשיח את ענות המולדת החדשה.