רקע
יעקב שטיינברג
בדיחה היסטורית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

יצר הבדחנות של ההיסטוריה, כדרך כל היצרים הרעים אשר בעולם הזה, מטיל את סיפוקו על החלשים – על עמים פותים בשל צעירותם או על עמים נקלים בשל זקנותם. בדיחה מרעישה מסוג זה נגזרה לעינינו על אותו לאום מדולדל ומבולבל ששמו ישראל: – יום אחד בירח אב, יום לוהט מאיבה, שהה זקן זה על סף ביתו וידיו הרועדות במקצת טיפלו לסירוגין, כדרך ידים של זקנים, בעבודות קלות וחמורות; ופתאום התנפלו עליו בריונים והוא צעק לעזרה: הושיעו, ג’נטלמנים! ולא עבר רגע אחד עד שנקהלו על המתבוסס ארבעה בחורים, פניהם כפני מצילים וידיהם מגששות כעוזרות; רגע ומשנהו – ושלשת הג’נטלמנים שלחו את ידיהם בכיסי הזקן והריקו אותם עד תום. הם הלכו ולא הביטו אחורנית; רק הרביעי שבהם השיב ידו אל כיסו והיה כמהרהר או כמתחרט.

אחרית בדיחה תוגה; התוגה התפלה הזאת מתמידה בנפש הנעלב גם לאחר שרקב הבדיחה הצמיח את פרח הרחמים. כי הנה רוב המסכנים, שמעליבים בהם על ידי בדיחות עוקצות או הלצות גסות, סופם שמרחמים עליהם; ואולם מרחמיהם של אלה אין בידם לתקן אלא את המעוות הגלוי לעינים. אל התוגה העושה את הבליה בנפש הנעלב – אין בכוחם להגיע אפילו בקרני החסד של החרטה הצרופה. ותוגה זו שלאחרי צחוק זרים היא תוגת־מעטים האיומה בכל התוגות: החוטאים אינם לוקים בה וחדלי אישים ועמים אינם מבחינים בה, ורק התוהים על החיים, אלה השנואים במקצת על עצמם, הם הם העלולים לקבל את מרותה השוממה. זה בוז הליצנות, המבריח את היחיד לתוך חביון הבדידות, גורם לו לפעמים לעם, אשר הקניטוהו מתלוצצים, שיעצום את עיני גורלו לעידן ולעידנים. עם כזה מתחיל מהסס בפני מעשים העושים להם שם, כשם שיחיד מרודף־ליצים מתרחק מן השיחה הגדולה; איש אשר נתבזה על ידיי צחוק – מדמה להרגיש מעין זוהמה על עורו; הקיבוץ השלם, שטעם את זלזול הצחוק, רואה פתאום חטיבה גדולה של עברו ושל עתידו כמשוקץ או כדבר שאין בו ממש. כל התנגדות נראית לו פתאום תפלה – לא קשה כבשעת אסון ולא מוזרה כמו בזמן של יאוש אלא תפלה ושוממה כמענה חימה הניתן לליצנות.

בבית המשתה של העולם הזה יש תבלין מדושן ושמו הלצה. אוכליו קמים על פי רוב בחפזון מעל שולחנם, ואת כלי־הבישול המלוכלכים הם מפקירים לידים זרות. הה, דוד מגואל זה שרק מיץ נפש חריף עלול למוגג מעל שוליו את הטיפות הקפואות! ההיסטוריה, שבמובן ידוע אינה אלא אוסף של כלי חיים המתייצבים מאליהם אחד ליד השני לאחר שהם מתרוקנים מתוכנם, אינה מוותרת גם על כלי העוולה של בדיחה רעה. ככלי הגאולה לכל סוגיהם, כבזיכים אשר לאביבי עמים, כקדירות החול אשר לחיי אומות יגעות – כן יש אשר יעמוד כלי הבושה הזה בבית־הגנזים של עם טהור. אולי גם יישאר לעולמים; מימינו אגן זהב מימי מלכים או נביאים, משמאלו מחבת קטורת לקידוש השם אשר שרדה מתקופת הרג – והוא באמצע: כלי גס ואטום, פיו צר ובטנו רחבה ובקרבו אפלולית מפחידה ומוזרה. שנים תעבורנה, דורות יחלופו; ואולם ריחו לא ימוג מתוכו עד עת קץ, עד אם ירצה העם גלגולים רבים ורחוקים.


המלצות קוראים
תגיות