סנהדרין קטנה יושבת לדין בירושלים ולרגליה מתגוללת שושנת יעקב הנובלת. שרים אנגלים יבואו בבית־המשפט הנדגל הזה, ואולם איש מהם לא יתעורר לחמלה על הפרח המסכן, המתפלש בעפר מולדתו הקדומה; ויש אשר בעמוד אחד האנגלים להעיד בפני השופטים – ודרכה רגלו בלי משים על גבעול הפרח וחרטום נעלו יגע כמתגרה בטרפים הענוגים, לאמר: ידענוך, ציץ־גאוה אשר לעם נובל, לא צבע לך ולא ריח!
אנגלים מדברים על־אודות רציחות שנעשו ביהודים, ואיש כי יתן אוזן לשמוע – ישתומם על צבע הדברים ועל העלבון המשתמע מתוכם: הדברים הם, על־פי־רוב, לא דברי בלע, אבל שפוד העלבון הדוקר מתוכם נראה כמלובן באש קרה מן הקרה. בעצם לא יתכן לגרוס כאן גם משמעות של בוז. עולם העלבונות יש לו בן־שער המוליך מן המשטמה אל הבוז ומן הבוז אל הבזיון; החזקים אינם נדונים אלא במשטמה, החלשים מקבלים את עלבונותיהם מתוך בוז ויש להם לפעמים תקנה, אבל יש סוג אחרון של ענווי־ארץ, שהמעליב בהם מטיל בהם גם בזיון. הבוז הוא מעין חץ שלוח, הבזיון הוא מקור נרפש של חיים באושים; יש נעלב אשר כוחו אתו להתכחש לבוז, ואולם הבזיון הוא כרקב בעצמות. ואף גם זאת: הבוז הוא מעין עונש, גמול למעשים או לתכונות חיים; הבזיון הוא מין ספחת־גורל הבאה מאליה, היא צמודה אל העבד, אופפת את הזקנים העוברים ובטלים מן העולם, עוכרת כאחת קדשות ועם־קדושים פרוע לשמצה. וכאחד מסוג האומללים האלה היה בפי השרים האנגלים גם בית־יעקב: הפה הזה לא דיבר בנו סרה, אבל הוא הטיל דופי, כביכול, בעצם הערך של חיי היהודים. בסיפורי העדים האנגלים לא היה אף מקצת מן המקצת מאותו תמהון האימה שכל עד־ראיה מתבל בו את דבריו כשהוא סח על רציחות; אותה תמצית מן התמצית של חיי־אדם, הנעשית במקרה רצח מין יהלום שחור וקשה שאין עושים אותו כתית– היא הובאה בידי רואי־הרצח האנגלים כעין מכיתת־רסיסים שאין בה ממש. ראיתם של האנגלים לא כינסה לתוך עצמה לא אבחת מות, לא זדון רצח, אף לא את הברק היוצא מכל תועבה גדולה; אישון עיניהם הוליך כרגיל את גליו הרוגעים. המות? יש חיים, מופלגים בזקנה או בחולשה, שקריעתם אינה משמיעה כל נפץ מחריד; הרצח? הבזיון מחלק גם את הרציחות לחמורות ולקלות; התועבה? התועבה הגדולה עדיפה בכל־זאת מיסוריהם של עוברים ובטלים. כי אנחנו, עם זקן שבזקנים, השולח את ידו אל כלי החיים אשר למולדת, הננו בעיני שרים אנגלים מעין ישיש אשמאי המתאוה לחמודות; עוד יותר: כל שׂב הוא חרש במקצת לעלבונות, בית קיבולו כאילו מתכווץ ואיננו מכניס מידת־משפט שלמה. אנחנו, העם אשר שבע ימים וידע המון חליפות תוהו, מראינו בעיני זרים הוא לפעמים כגוף דל־דם המכוסה ביבלות גורל; מי שמחסר מחיינו דומה לעצמו ולאחרים כקורע מבשר יבלת. צעקתנו בעת צרה היא לרבים נהי זקנה, דמעותינו תאנית ריק של ישישים, דמנו השפוך הוא מין שבץ עורקים הנגרם מאליו על־ידי שיבה.
אם ראית אנגלי – אחד מיודעי עולם – המזלזל בערך חיינו ומטיח בנו את הזלזול פנים אל פנים, אל תתמּה על החפץ: הלז מתכוון כביכול, לשם שמים; אנחנו אשמנו בעיניו כי זָקַנו. אמנם מהדרין פני זקן, אבל רק בזמן שהוא הולך על משענתו; כבוד השיבה לא יתואר אלא בדמות אריה הולך למות, שרעמתו הקרחה תזוּע לאין חפץ בדמדומי החיים האחרונים. בסעודת החיים מגישים לזקן שבחבורה את הצלחת אגב קידה, אבל מנת הבשר היא זעומה. וכן גם אנחנו, אשר ייאמר לנו עם הביבליה: צלחת משומרת ולא מנה שלמה, מרק רוח ולא בשר מציאות. תָּאֳרֵנוּ בעיני זרים הוא לביא יהודה; הזמן הטיל קרחה ברעמתו, שחין בעורו, יּלפת בעיניו. אבל בזמן שהללו רואים אותו בין ערוגות החיים, הם משתוממים ואומרים: ההפך זה להיות צפיר עזים? והם מחייכים: כלך לך, זקן שוטה! – לשוא ינתז מפיך דבר שאלה: הלא גם על ההודים עבר כלח, הסינים הרבו ימים כחול, כל עמי הקדם וכל שבטי ערב כולם יחד נקרו ממחצבת קדומים? הזרים יחייכו שוב כנגדך ויענוך: עם הביבליה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.