רקע
יעקב שטיינברג
יהודים ואנגלים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אין עם אשר כל הגויים יתארוהו ערום וזומם כמו עם האנגלים. עוד מימי יוליוס קיסר רבים משוררים ניאצו בחרוזים את שם אנגליה בתורת “אַלבּיון נוכל,” ועמים רבים הביעו במלוא פיהם את אשר ירחש לבם לאנגליה החורשת מזמות במסתרים. הגרמנים חקקו, כידוע, בימי המלחמה, מטבעות זכרון, אשר עליהם היה חרות: “אלהים, שלם לאנגלים כגמולם!” – בזה לא צריך, כמובן, לראות אוולת־פחדים של עם נואל. להפך, הדבר היה בראשית המלחמה, ומיליונים רבים ועצומים בגרמניה האמינו, כי סוף הנצחון לבוא. אין זאת כי כל שבטי גרמניה גם יחד הביאו בזה לידי ביטוי את החרדה הגדולה אשר אחזה אותם למראה האנגלים המצליחים בלהטי הפוליטיקה על ימין ועל שמאל. לא הכוח הוא אשר הפיל את חתיתו, כי אם המזימה הנמהרה, אשר עין זרים תלא לתפוס אותה, לשוטט בעקבותיה. בימי תבערת העולם, כמו בשעת תבערה רגילה, לא אמיץ־הידים הוא האחד אשר אליו כל העינים נשואות, כי אם המפקד, האחד אשר ידע לחרוץ, מבלי הרעים עין, מה להציל ומה לדון בלי רחמים לשרפה, לאבדון. כאלה היו האנגלים, העם אשר לאור הזוועה של מוקדי המלחמה הזעימו את מחצית פניהם כלפי האויבים, ומחצית פניהם השניה חייכה מעדנות לקראת כל הקהל הצופה בחרדה בתבערה. עם נבון ונורא, אשר יעריצוהו במלוא העולם, אך אהוב לא יאהבוהו.

ולעומת זה – שם הכבוד של ג’נטלמן אנגלי. למראית־עין – תהום עמוקה, המפרידה בין נכלי הרבים ובין חוק החיים המזוקק של היחיד. העם, בתורת קיבוץ, התיר לעצמו להסיג את כל הגבולות, והאיש היחיד, הג’נטלמן – מוזהר בשבע הזהרות על הכבוד, על המשפט, על נקיון הכפים. כלפי חוץ לא ידע העם הזה שבעה; עוד בהיותו קטן, לפני יובלות שנים, נקעה לתוך בית בליעתו הצר החתיכה האדירה של הודו והוא לא אמר די; ובה בעת רעבו בביתו פנימה כל הרעבים, ואשר גנב תרנגולת – נתלה בלי רחמים על עץ. איזה ניגוד מופלא בין הכלל והפרט, אשר האנגלים הגדילו אותו עד ליד פלא! העם עשה בכל תחבולות למען השיג את תאות נפשו; עוד יותר, הוא לא ידע את עצמו חוטא מיום היותו לעם ועד היום הזה. אבל היחיד – שמו נכתם מכל עבירה קלה. מלך האנגלים אשר עשה מעט לא במשפט, נדון ועלה לגרדום; ביירון לא האיר את מלוא פניו לאשת חיקו – ונידח ממחנה הג’נטלמנים; וככה קרה לרבים גדולים וטובים. העם זומם רעה כל הימים; לוּ יגיעו ככה כל עמי הארץ. אבל אל יגיד איש, כי נפגמה שלמות המידות אצל הג’נטלמן האנגלי. ואמנם עוד טרם ניסה איש להגיד כדבר הזה.

סדר המוסר שלנו היה אחר. בכל ימי גורלנו אווינו תמיד להיות לעם סגולה, ועל ידי כך העברנו את נקודת הכובד מן היחיד אל הכלל. תקופתנו הראשונה, עד בוא ימי תפוצותינו, היא כמובן אחרת; אבל מעת לכתנו בגולה אמרנו על פי רוב בנקל נואש מן היחיד, מבלי לוותר על החלום של עם נבחר, המסמל אידיאה טהורה מכל טהור. את כל המצוות וחוקי המוסר העמסנו על היחיד בתורת בן לעם ישראל, אבל איש בינינו לא חלם, כי יבוא יום ויגידו: אין כיהודי איש יפה המידות! לא ידענו כי יש אושר כזה בעולם – לברוא את טיפוס האיש הטוב הין האנשים; חשבנו, כי רק העם קיים לעד ורק הוא המופיע כלפי הגויים ורק אתו יעשה הגורל חשבון. כמה זרות, קשי לב וגם תועבות מחלנו ליחיד, אם רק לא נגרע דבר מן העם כולו! שפלות, רפיון לב, רמיה אוכלת עד היסוד – בכל אלה עוד לא עכר אצלנו היחיד את נפשו; אבל איש מישראל אשר לא עלה על המוקד למען קדש את אמונתנו – רק אז ידענו, כי יש בקרבנו מוג לב. אף זה הוא ניגוד נעלה בין הכלל ובין הפרט, ואנחנו, כמו האנגלים, הגדלנוהו עד לידי פלא. היו עתים וכל מעשה נשחת, אשר עשה איש מעדת היהודים ואשר שמעו לא הגיע לאזני ערכאות הגויים – לא נחשב אצלנו לחטא, לא הבדיל את עושהו לרעה, לשמצה, ואף לא לחרטה. ועוד גם עתה – עוד מגמת דורנו כולה ירושה, כולה הרגל קדמונים. את אשר נחפש, זה אשר אנחנו דנים לגניזה וזה אשר נתאמץ לברוא מחדש – כל אלה הם, על פי רוב, סדרי חברה, תחבולות חיים המכוונים כלפי הקיבוץ, צדקות אשר נאמר להטביע אותם על פני הרבים. את הטהור הנשקף מעין לעין עוד טרם נחפש. עוד טרם נדע כי זהו האושר – לראות בלכת היחיד הלוך וגבור מדור לדור.


המלצות קוראים
תגיות