רקע
יעקב שטיינברג
על סף בית־המשפט
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בכל דור ודור בת־עינה של כנסת ישראל מזילה דמעות־חרש על סיפּם של בתי משפט פסולים; שם, במקום עדרי אדם עוברים תחת שבט המשפט, טועם לב האומה מעין טעם של עלבון אחרון השם מחנק לנפש. חרדה שלפני יאוש, כביכול, אוחזת את הבינה היהודית בשעה שמושיבים לעיניה בשפל את מידת הצדק; את העלבונות היא עוטפת בקורי פלפּול עד שהם נעשים כזבובים חנוקים בתוך רשתו של עכּביש, את הָרֶשַע היא משכיחה, אחרי היסורים היא מתנחמת, אבל בזמן שהיא רואה בהבלי בית־הדין הוא כולה בּוֹשה, כולה תמהה וכולה כעלה נדף. הבינה היהודית החרוצה, הערמומית והיודעת כל, זו המשלימה אל גלות ואל בוז, המחפה על עבר נקלה ועל עתיד נעוה, המאירה לעצמה בתוך כל תהפוכות ואינה מתמוגגת מפחד מדי צעדה בין חללים – הבינה הגדולה הזאת נפשה יוצאת אל המשפט ואל חין דבריו, כאילו היתה הרכה והתמה בבינות. כל עיווּת דין נראה לה כעלבון בראשית, כל צדק פיסח כמום עולם, כל משפט נרפה אפיסת כוחותיו של מין האדם; מעשה נקלה של שופט מבעית אותה עד לבלי האמין בחייה. היא, המנשקת גם שוט, גם פצעים, גם שפתי אויב – מכסה את פניה בכפות ידיה מדי ראותה תועבת דיינים; היא, המחניפה במחיר כל גרגר חיים, רואה מדי פעם בפעם במשפט את חזות כל השילומים: לרשע מרוק עוונות ולצדיק חיבת כפלים, השבת ארבעתים, צדקת שבעתים.

מי יאלפנו להבין את חידת היהודי המתחלחל עד היסוד בו מדי הנגפו עד־ארגיעה על דרך המשפט! הלזה, היהודי הלובש סחבות גורל, איננו הורס לבוא בשערים הגבוהים אשר לחסד ולאמת ולצדק; נזיפת־יד של שומר תבריחנו משם על־נקלה, אותו ואת בת־צחוקו המחניפה והמרשיעה גם יחד. ואולם על פתחו של כל שופט אווילי הוא ממתין עד בוש וחוזר שם פעמים אין ספורות על קיא מלותיו הקדושות והתפלות: אַיֶכָּה שופט הארץ! בשעות מוזרות אלה דומה היהודי לילד עיקש הזוחל על ארבע לרגלי אביו־מכהו, מתיפח ומתחנן־קובל בלי הרף: “אבּא! אבּא!” למראה הילד המפרפר, הנותן קול נואש שיש בו גם תחינה גם תלונה גם חרון אין אונים, יש אשר אחד העוברים ושבים יעמוד מלכת ויסתכל במחזה כאיש אשר נגע דבר עד לבו; ואולם היהודי הרובץ על הסף הקר של בית השופט, כשהוא מטה אוזן כגנב או כתלמיד של אמונה חדשה, כשהוא מעלה על פניו חליפות דבקות וחיל ובטחון, כשהוא חרד אל כל בת־קול, הבאה מתוך הבית, כמו לצעדי המשיח – היהודי הזה, העושה את עצמו מעין זנב לאנושיות והולך ומכשכש מאליו מסביב לבתי הדינין – אינו מרעיד לבבות זרים לא במראהו ולא באותו שאר תיקון־עולם שהוא מטיל על עצמו. אין רואים בו אלא את אחד ממרבי־הטורח אשר הארץ מלאה מהם עד אפס מקום; ואולם אללי לנו! – אנחנו הפקדנו בידו את אחרון חלומותינו. אם הוא ימעל מעל – ושיכלנו את ערמתנו הטובה ביותר, זו המלמדת אותנו לחתות מעט יושר־חיים מבין שיניהם של טורפי אדם ומתחת טלפיהם של עדרי גויים עצומים; אם הוא יניד עפעף כלץ למול פני שופט, אם ירמוס ברגלו כל לענת משפט, אם יהיה ככל המון הנבונים וקילל בשופטו – והיינו כולנו יום אחד מרמס לרגלי אנושיות נמהרה ורַגָזָה.


המלצות קוראים
תגיות