רקע
יעקב שטיינברג
מול עיני תנין
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לפנים בישראל כיפרה אימת הרצח על פחד המות. היהודי, אשר חרדה זוללת הנפש, חרדה לא מעולם עכו"ם, כבר הציצה מעיניו מדי פגוע בו יד להכות בגופו; אשר כל דמות סתומה של מחלת־בשר עכרה כחתף אותו ואת ביתו וגם הותירה מעט בהלה אנושה לכל שכניו מסביב; אשר כל מראה מות – אם המות המשתאה הבא לילד, אם המות הנעוה הבא לגבר ואם המות הנאלם הבא לשבע־ימים – עשה במעוף עין אחד שמות בכל חוסן הירושה שבנפשו ובכל תנחומות דתו: – היהודי הזה גם תיעב את הרצח לא ככל האדם. על ידי כך הוא השוה כמעט את חשבון עולמו; מחרדתו הגדולה ניטל טעם השמצה של פחדנות הגוף, והיא הפכה להיות מעין תמהון לב גדול ונאדרי. בשר ודם זה, אילו עמד לפני שופט צדק, היה יכול לטעון, כי רמז הרציחה שבכל מעשה מות מביא אותו לידי תעוב המחריד את עצמותיו; בוחן מישרים, מדי ראותו את עין היהודי משתאה לאין תכלה אל כל רוצח, היה עלול להוציא דבר מתוך דבר ולנחש, כי גם המות בכבודו ובתומו הוא לגבי היהודי מעין קין ראשון בעולם.

ימים רבים נשתמר בגנזי הישראליות מטבע־חיים זה, שמצדו האחד חטא ומצדו השני כפרה; ההריגות הגדולות, שבכוחן נתפוררו בנפש היהודי כמה וכמה חוקי ברזל של הטבע, לא עצרו כוח למחוק אף תג אחד משתי צורותיו של מטבע זה, אשר הטבע יצק אותו, כביכול, בדפוס מיוחד לשם היהודי. ההרג הלך ורב, ואולם פליטי העם הזה לא הרפו ממעוות אבותיהם, ויום המיתה הוסיף להיות בשבילם מעין שינוי של סדרי בראשית; הרצח התהלך דורות על דורות בכל חוצותיהם, והללו לא הפיגו את עדנת הלב של אבותיהם ולא הליטו כדרך האדם בצעיף הרגל את דמות התועבה. ורק עם פרשת כל הגלויות, מדי שוב היהודים לשבת בקרב הכנענים אשר בארץ יהודה, מעט מצלם הפחד מפני המות ופחתה אצלם הרגשת התועבה בפני הרציחה. תוספת־הגבורה, אשר שואפי תקוה יחפו פה על בני עמם, לא ניתנה עדיין להשקל במאזני נחמה; ואולם הסגולה האחרת, הטובה והמכפרת, עלולה אולי לבוא לידי פחת גדול ברבות הימים. מי בוטח ויגיד, כי רבים מבינינו לא ילאו פה בחליפות העתים לשמור בדמיונם את החיץ אשר בין הרג לוקח נפש ובין רצח קובע יסוד עולם? הדמיון יכול לדאוג לרחוקות ולשער, כי בנינו אחרינו ישחתו אולי אל אדמת המולדת את הרגש העז והצלול נגד מרצחים, זה הרגש של אבותינו אשר המליץ רזים טובים על פחדנותם, פירש את שממונם בפני המות כמושכל נאצל – וגרם להם, על אף היותם דוויים מכל באי עולם, לספות בסתר עדתם ערך נוסף על החיים, כעין ערך אחרון שבאחרונים. כל זה עלול להתקיים לרעת נפשנו; כי מה שלא עשה הזמן, הזמן הארוך, ליהודים – יכול לעשות להם מקום־המזרח קצר הידים, מקום המזרח השומר בחובו את קדמוני הקדמוניות של הטוב והרע. דומה הדבר כי פה, בארץ המולדת, סרפד הרצח גדל בצדי דרכים יחד עם שאר קוצי הפשעים; הרציחה, אשר ברוב ארצות תבל היא קובּעת משכרת, הנה פה כשאר יינות החטא הקלים הנשתים מתוך היסח־דעת בשעת סעודת חיים; הרוצח אינו פה שכול או אומלל עד תכלית, כי אם איש צרה שיש לו עדיין חלק במזל העולם. כל אלה מצטרפים יחד למין מפלצת־יצר חשאית, הזוחלת ועוברת בכל שבילי הכנענים, וזו קוסמת גם ליהודים בעיני תנין.


המלצות קוראים
תגיות