רקע
יעקב שטיינברג
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

השמעת באזניך בקלל איש יהודי במו פיו את ארץ־ישראל? יש אנשים תפלים מן התפלים, אשר מדי ראותם צפור מדדה באין־כוח על טרשי חורף – ירימו את עקב הנעל למען רמוס; בין אנשי גזענו יש אווילי־לשון, היורקים פעם בפעם את קיא־פיהם בפני הארץ הקטנה והנחמדה והיגעה. הם מיטמאים אל הקללה לא רק ביום עברה, בכלות הרעה אל עצמם ואל בשרם; דיבת ליצנים כי תסופר מזקן לזקן, יללת ילד כי תרגיז את האם, עוול כי יאונה לבחור שכיר־יום – והנה עברה האָלה כרינת שפתים קלה, כאמור איש לרעהו ברבות הבל־פיו: “חזיז ורעם!” גם השומע לא יחרד; הוא דומה לאדם המהלך בהודו או בלב אפריקה, ומבחין אגב־חלוף בתחום צעדיו יצור ממין הנחשים או השרצים. מי ירגז למראה מקלל־מולדת אשר פיו כאילו ירק למשעי?

גם בין עכו"ם תמצא אנשים אשר הפך לבם לשנוא את ארצם; יש גם אשר איש עז ונמהר יתחבר אל האויב ויעל יחד עמו להלחם במולדת. כמו כן מצויים בין כל העמים מבקרים על שוא ומחפשי־תואנות; אבל כל זה עוין ושוטם ומקלל את האדם היושב בקרב הארץ, ואינו מבזה אף במעט מן המעט את האדמה בדמותה ובצלמה. רק היהודי עלול לראות ארץ מן הארצות כדבר באושים – ארץ בתורת חטיבה מיוחדת, על אווירה ועל עפרה, על העשב ועל השמים, על הערבים ועל הבקרים. היהודי – האחד מאלף – המקלל את ארצנו, הוא בבחינת אדם נרגז, אשר עיניו משוטטות לקראת חלון פתוח, למען זרוק החוצה דבר גרוע מן המטלטלין; גם החרופים והגידופים, שבין־גזע־לנו כזה מצרף מפנים ומאחור אל הקללה, אינם קיא הנפש המזדעזעת. הלזה, היהודי המקלל את האדמה – את האלהים השוכן למטה – הוא פושע מיוחד במינו, אחד מאלה אשר מבחינה ידועה אינם כלל בני־עונשין; הוא עובר עבירה ואינו מרגיש בה. כי תשאלו אותו: הידעת, כי ביחד עם שאר האדם אתה שואף דרך כפות רגליך את מעט בטחון החיים אשר לכל יצור חי? וענה האיש: הן… אבל בזווית־פיו תסתתר ערמה לועגת. הוא לא יאמין, כי באמת ובתמים יש מי שסופר בין הענינים החולפים של החיים דבר־מה אשר הנהו עיקר והוא גם רפאות ללב, לנפש ולדם; הוא ישער, כי גם המושג בדבר האדמה הוא בגדר אמירה. פה היא נקודת התאומים של הפשע ושל סליחת הפשע גם יחד: הלא הגיד היהודי ואבותיו הגידו אלפים שנה את התפילות בדבר אלהים ועזרתו וקרבתו, ובחיים לא היה דבר אשר יאמן מכל הטפלות הקדומה הזאת! לאט לאט הלך והפריש את רעלו בתוך נפש העדה כעין ציניזם מסתורי; גם היהודי של עכשיו, המסוגל לקלל את האדמה אשר מתחת לרגליו, אינו מעוות את ישרת האדם; הוא רק מעלע בלי־יודעים את סחי היאוש שנתכנּס במעמקי הנפש היהודית. כל הקלס, אשר יהודינו באשר הם שם מזילים במו פיהם על אדמת ארץ־ישראל, אינו אלא יאושנו הגדול, השותת טפות טפות סרוחות.


המלצות קוראים
תגיות