א. ל“יוֹם ההכרעה בּמשאל” 🔗
בּמוֹעצת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל שנתקיימה בּ־24.8.1934 בּתל־אביב נדוֹנה שאלת המשׂא־וּמתן עם הרביזיוֹניסטים על הסכּם־עבוֹדה וּמניעת הפרת שביתוֹת מצדם. הוּחלט נגד משׂא־וּמתן ישיר בּין המפלגה והרביזיוֹניסטים וצוּין עם זאת שמצדה של ההסתדרוּת הוּבּעה נכוֹנוּת להסכּם בּעניני עבוֹדה עם אִרגוּן העוֹבדים הרביזיוֹניסטים.
בּחשוָן תרצ“ה פּרץ סכסוּך עם קבוּצת בּית”ר בּחיפה על קבּלת1 עבוֹדה בּבנין בּיתוֹ של סוֹחר אחד, שמוּאל דויד שמוּאל, שמסר אוֹתוֹ לידי קבּלן איטלקי בּעבוֹדה מעוֹרבת: יהוּדים, איטלקים וערבים. וַעדה ישוּבית מטעם ועד הדר־הכּרמל דרשה לעכּב את התחלת העבוֹדה. בּט' בּחשוָן בּערב הוּפרעה אסיפת בּית"ר בּהדר־הכּרמל על ידי קהל גדוֹל של פּוֹעלים. נזרקוּ אבנים דרך החלוֹנוֹת. המשטרה נתערבה, נפצעוּ כּמה עשׂרוֹת אנשים, רבּים נאסרוּ. הוַעד הלאוּמי מינה ועדה לחקירת הסכסוּך.
מרכּז מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל פּירסם גילוּי־דעת חריף בּוֹ קבע כּי “המעשׂה הפּרוּע בּליל ט' בּחשון בּחיפה הוּא בּניגוּד לרצוֹנוֹ, בּניגוּד להשקפוֹת המפלגה על דרכי מלחמתה בּרביזיוֹניזם, בּניגוּד לאינטרסים של תנוּעת הפּוֹעלים, בּניגוּד למה שדוֹרש מאתנוּ המצב הפּוֹליטי של הישוּב ושל התנוּעה הציוֹנית” (“דבר”, גליון 2870, י“ד בּחשון תרצ”ה, 23.10.34). ימים מעטים אחרי הסכסוּך, בּעוֹד הֵדיו נישׂאים בּציבּוּריוּת וּבעתוֹנוּת, נתפּרסמה ידיעה על חתימת הסכּם ציוֹני והסכּם־עבוֹדה בּין ד.בּן־גוּריוֹן וז.ז’בּוּטיניסקי בּלוֹנדוֹן. בּמפלגה פּרץ ויכּוּח בּין מחַייבים ושוֹללים. נתקיימה מוֹעצת המפלגה, בּה דיבּר בֶּרל את הדברים המוּבאים להלן, שלא פּוּרסמוּ עד כּה.
כּאן ניתנת הצעת הסכּם־העבוֹדה בּצירוּף הסבּרה מאת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, לפי “דבר”, גליוֹן 2999, י"ז בּאדר ב', 22.3.1935.
הצעת־ההסכּם שנחתמה בּלוֹנדוֹן בּ־26 בּאוֹקטוֹבּר 1934 בּין ד.בּן־גוּריוֹן וּזאב ז’בּוּטינסקי: הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית ו“הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמית” כּוֹרתוֹת בּיניהן הסכּם על דבר חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת, שמירה על תנאי עבוֹדה ותיקוּן של יחסי חברים לשם הגבּרת העבוֹדה העברית והמפעל הציוֹני בּארץ. א) שתי ההסתדרוּיוֹת קוֹבעוֹת בּהסכּם הדדי סדר חלוּקת עבוֹדה שתבטיח שויוֹן כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים לגבּי קבּלת עבוֹדה על פּי חוּקת תוֹר מוּסכּמת. ב) שתי ההסתדרוּיוֹת מתחייבוֹת למנוֹע מהתחרוּת בּקבּלת עבוֹדה על ידי הרעת תנאי העבוֹדה. ג) שתי ההסתדרויות עוֹשׂוֹת מאמצים משוּתפים להשלטת העבוֹדה העברית בּכל ענפי המשק היהוּדי בּכּפר וּבעיר. ד) שתי ההסתדרוּיוֹת מאַפשרוֹת לכל אחת לרכּז את חבריה בּמקוֹם עבוֹדה לפי מידת האפשרוּת המעשׂית. ה) חלוּקת העבוֹדה בּכל סוּג וענף נעשׂית לפי מַפתח מוּסכּם בּכל מקוֹם וּמקוֹם וּבכל מקצוֹע וּמקצוֹע. ו) עד שתקוּם לשכּת עבוֹדה אחת, מוּסכּמת על ידי שני הצדדים, רשאית כּל הסתדרוּת לקיים לשכּת עבוֹדה משלה. ז) מזכּירי שתי הלשכוֹת בּכל מקוֹם וּמקוֹם נפגשים מזמן לזמן לפי הצוֹרך לשם חלוּקת העבוֹדה בּין נרשמי שתי הלשכוֹת לפי העקרוֹנים שלמעלה. ח) כּשמזכּירי שתי הלשכוֹת אינם בּאים לידי הסכּם בּאחת השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק, עוֹבר הענין לוַעדה הארצית. ט) וַעדה זוֹ מוּרכּבת משני בּאי־כּוֹחן של שתי ההסתדרוּיוֹת וּבוֹרר שלישי נבחר על ידם. י) בּמקוֹם עבוֹדה, שכּל פּוֹעליו שייכים להסתדרוּת אחת אוֹ שמספּר חברי ההסתדרוּת השניה הוּא פּחוֹת מ… אחוּז הפּוֹעלים בּמקוֹם, קוֹבעת אוֹתה ההסתדרוּת, שרוֹב הפּוֹעלים שייכים אליה, את התנאים שעל פּיהם אפשר להכריז שביתה בּמקוֹם עבוֹדה זה וההסתדרוּת השניה אינה רשאית לשלוֹח פּוֹעלים למקוֹם הזה עד גמר השביתה. י“א) בּמקוֹם עבוֹדה, שמספּר החברים של ההסתדרוּת השניה מגיע עד… אחוּז פּוֹעלי המקוֹם, לא תוּכרז שביתה (אם ידרוֹש זאת המיעוּט השייך להסתדרוּת השניה) מבּלי שתוּצע מקוֹדם בּוֹררוּת למעביד. י”ב) אם המעביד ידחה את ההצעה הזאת, אוֹ אם יסרב לקיים את פּסק־הדין של הבּוֹררוּת, רשאי הרוֹב להכריז שביתה, והשביתה מחייבת גם את המיעוּט ואת כּל חברי שתי ההסתדרוּיוֹת. אוּלם המיעוּט אינוֹ רשאי לעכּב שביתה בּשלוֹשת המקרים דלקמן: 1) אם המעביד דוֹרש מּפוֹעל שלא יהיה חבר בּהסתרוּת פּוֹעלים זוֹ אוֹ אחרת; 2) אם המעביד מוֹריד את תנאי העבוֹדה בּלי הסכּמת הפּוֹעלים ואינוֹ רוֹצה לדחוֹת את השינוּי הזה עד בּוֹררוּת; 3) אם המעביד מפטר פּוֹעלים אחדים אוֹ פּוֹעל בּלי סיבּה מספּקת לפי דעת הפּוֹעלים ואיננוּ מסכּים לדחוֹת את הפּיטוּרין עד בּוֹררוּת. י“ג) בּאי־כּוֹח שתי ההסתדרוּיוֹת נפגשים מזמן לזמן להתיעץ על עניני עבוֹדה משוּתפים לחזוּק ההבנה ההדדית ויחסי האֵמוּן בּתוֹך כּלל העוֹבדים. י”ד) הסכּם זה יש לוֹ תוֹקף עד שמוֹעצה כּלכּלית מכּל הגוֹרמים הכּלכּליים בּישוּב לכל זרמיהם תקבּע חוּקת עבוֹדה מוּסכּמת שתבטיח בּמשק העברי משטר של הסכּמים בּין כּל הצדדים, תנאי עבוֹדה הוֹגנים וּבוֹררוּת־חוֹבה, ותקוּם לשכּת עבוֹדה אחת.
הסבּרת ההצעה. הצעת ההסכּם המוּגשת לאישוּר חברי ההסתדרוּת מכוּונת בּיסוֹדה לשלוֹשה דברים: א) חלוּקת עבוֹדה צוֹדקת וּמאוּרגנת, המבטיחה שויוֹן כּל הפּוֹעלים בּקבּלת עבוֹדה, אוֹסרת על ארגוּני הפּוֹעלים להתחרוֹת בּקבּלת עבוֹדה, שוֹמרת מפּני אנרכיה והפקרוּת בּשוּק העבוֹדה, וּמוֹנעת בּעד קנוּניוֹת בּין מעבידים וּמפלגוֹת פּוֹליטיוֹת להעדפת פּוֹעלים מסוּגים ידוּעים בּגלל שייכוּתם המפלגתית אוֹ דעוֹתיהם הפּוֹליטיוֹת והסוֹציאליוֹת. ב) מניעת הפרת שביתוֹת, עקירת כּל הסכסוּכים בּקרב הפּוֹעלים הכּרוּכים בּהפרת שביתה, וּבמקוֹמוֹת שבּהם עוֹבדים שני הארגוּנים – רגוּלַציה מוּסכּמת בּהכרזת שביתה. כּל שביתה המוּכרזת על ידי ארגוּן פּוֹעלים בּהתאם להסכּם מחייבת את כּל חברי הארגוּן השני. למיעוּט מסוּים – החבר בּן־גוּריוֹן הציע בּלוֹנדוֹן מיעוּט של 25% – יש הזכוּת – מלבד בּמקרים המפוֹרשים בּהסכּם – לדרוֹש מהרוֹב, שלפני הכרזת שביתה תוּצע למעביד בּוֹררוּת וּבמקרה זה אין הרוֹב רשאי להכריז שביתה בּלי הצעה מוּקדמת של בּוֹררוּת. ג) פּעוּלה משוּתפת של ציבּוּר הפּוֹעלים להשלטת העבוֹדה העברית בּמשק היהוּדי בּכּפר וּבעיר. בּין חוֹתמי ההצעה הוּסכּם, שבּנדוֹן זה יוֹסיפוּ בּסעיף י"א על המקרים שבּהם אין המיעוּט רשאי לעכּב שביתה, גם את המקרה של נישוּל מלא אוֹ חלקי של העבוֹדה העברית.
1. על הסכּם־עבוֹדה עם הרביזיוֹניסטים 🔗
(בּמוֹעצת המפלגה)
דוֹמה שזהוּ הויכּוּח הראשוֹן הפּנימי בּמפלגה אשר איננוּ משנה את מצב הדברים. אינני מתלוֹנן על אי־הקשבה אוֹ על התנהגוּת לא טוֹבה בּויכּוּח, אבל נדמה לי שאין הקשבה פּנימית, ולכן אין גם ענין רב להשתתף בּויכּוּח. אני חוֹשב גם שחברים אינם מגלים מה שיש להם להבּיע.
ואם אני בּכל זאת משתתף בּויכּוּח, אני עוֹשׂה זאת מתוֹך חוֹבה וּמתוֹך רצוֹן להדגיש וּלהגדיר את הסוֹלידריוּת שלי עם בּן־גוּריוֹן, גם להדגיש בּמה אינני סוֹלידרי אתוֹ, ולא מתוֹך תקוה שמשהוּ ניתן להשתנוֹת, שאנחנוּ מוּכנים כּרגע ללמוֹד זה מזה, למצוֹא בּתוֹך הניגוּדים דרך של מחשבה משוּתפת. נדמה לי שגם אַרגוּמנטים אינם מכריעים. כּי מראש, מהרגע הראשוֹן לויכּוּח, נוֹצרוּ מסגרוֹת מסוּימוֹת וּמחיצוֹת מסוּימוֹת, והויכּוּח מתנהל בּין מסגרת למסגרת. ואנחנוּ יוֹדעים מה ערך הויכּוּח אם בּראשיתוֹ לא עוֹלה לנתוֹץ קוֹדם כּל מסגרוֹת וּמחיצוֹת. אינני יוֹדע אם בּן־גוּריוֹן יהיה מרוּצה מהעזרה שלי. יתכן שלא יהיה מרוּצה. אבל יש לי רגש של חוֹבה לוֹמר את הדברים כּפי שאני רוֹאה אוֹתם. לכן אינני מתכּוון לעמוֹד עכשיו דוקא בּתחוּמי השאלה של הרֶפֶרֶנדוּם על ההסכּם, אלא לוֹמר איך אני רוֹאה את כּל שאלת הסכּמי לוֹנדוֹן. ועוֹד אוֹמַר: עם כּל ההתנגדוּת המוּחלטת שלי לרוֹב האַרגוּמנטים שנשמעוּ כּאן מצד מתנגדי ההסכּם, אינני מזלזל בּערך ההרגשה שלהם, כּלוֹמר, בּאוֹתה ההתנגדוּת העמוּקה, בּאוֹתוֹ העלבּוֹן הצוֹרב שנלוה לידיעה הראשוֹנה על חתימת בּן־גוֹריוֹן. אינני מקל ראש בּדבר הזה, כּמוֹ שאינני מקל ראש בּכל הקוֹשי הנפשי שיש גם למחַייבי ההסכּם, קוֹשי נפשי רב מאד בּקשר עם ההסכּם הזה. אגדיר כּיצד אני מבּיט על שאר ההסכמים מחוּץ להסכּם העבוֹדה. רבּים החברים המכריזים שקוֹדם כּל הם שוֹללים את עצם ענין ההסכּם. בּשבילי זהוּ עוֹנש. החתימה של בּן־גוּריוֹן וההסכּם בּשם ההנהלה על אי־אַלמוּת הם עוֹנש, בּזה שאנחנוּ מוֹפיעים פּה למעשׂה, אמנם לא בּאוֹפן כּל כּך מוּגדר, כּאילוּ כּצד בּריוֹני. זהוּ כּדוּר מר לבלוֹע. אבל זהוּ העוֹנש המגיע לנוּ, לנוּ לכוּלנוּ, גם למחייבי ההסכּם וגם לשוֹלליו. הוּא מגיע גם לבן־גוּריוֹן וגם למפלגה כּוּלה. אינני יוֹדע אם אנחנוּ צדיקים כּל כּך גדוֹלים, שאתנוּ מדקדקת ההיסטוֹריה כּחוּט השׂערה, אבל לנוּ לא סוֹלחים שוּם דבר, בּעד כּל מעשׂה בּלתי־מוּצדק, בּעד כּל שטוּת שלנוּ, וּתהא גם הכי־קטנה, תבוֹא הגביה ויבוֹא העוֹנש. ואחד הענשים הוּא גם ההכרח לחתוֹם על ההסכּם הזה. יכוֹלתי גם אני להגיד: מדוּע היתה ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחתוֹם עם הרביזיוֹניסטים כּצד שוה על דבר אלמנטרי כּשלילת מעשׂי־אַלָמוּת ועל כּל יתר הדברים הקשוּרים בּזה?
להלכה הדבר לא היה הכרחי. יכוֹלתי לתאר לי מצב אחר לגמרי: שתבוֹא ההסתדרוּת הציוֹנית בּתוֹקף גדוֹל ותתן את הפּקוּדה על איסוּר מעשׂי־אַלָמוּת וכל צד יקבּל אוֹתה, וגם הרביזיוֹניסטים לא יוּכלו לסרב לקבּל אוֹתה, אם תהיה מנוּסחת בּצוּרה ידוּעה. אבל זה היה אפשרי אילוּ נהגנוּ קוֹדם אחרת, אילוּ לא הצגנוּ את עצמנוּ בּמצב ידוּע. וכמה שלא תכעסוּ, עוּבדה היא שמכרנוּ את בּכוֹרתנוּ, כּי חשבנוּ שזוֹהי חריצוּת וּגבוּרה שהצגנוּ את עצמנוּ בּמצב ידוּע. ואילוּ נשמעה טענה כּזוֹ, כּפי שנשמעה בּענין ההסכּם על מעשׂי־אַלָמוּת, מפּי אליעזר שוחט, הייתי מבין. אבל אם בּאים וטוֹענים זאת חברים שלימדוּ ללכת בֹדרך מסוּימת כּלפי הרביזיוֹניסטים, והם מתפּלאים מדוּע מאשימים גם אוֹתנוּ בּמעשׂי־אַלָמוּת, הרי זה מגוּחך.
כּיום החברים מסכּימים לכמה דברים שלפני חצי שנה לא היוּ מסכּימים לכך. אוֹתם החברים שלא הסכּימוּ לגילוּי־הדעת בּענין חיפה והבּיטוּ בּאירוֹניה על המלחמה של המפלגה כּנגד מעשׂה שביעי של פּסח, הם על כּל פּנים אינם רשאים לשאוֹל את בּן־גוּריוֹן: מדוּע לא מצאת דרך יוֹתר קלה ויוֹתר נוֹחה כּדי לעשׂוֹת את הדבר הזה. אני אוֹמר, בּמידה שתנוּעתנוּ הלכה בּמשך השנתַים האחרוֹנוֹת והכתימה את עצמה בּמעשׂים ידוּעים, ויוֹתר מזה – בּהלָך־רוּח מסוּים, שבּוֹ צפוּיוֹת סכּנוֹת, בּה בּמידה אין אני יכוֹל להאשים את בּן־גוּריוֹן בּזה שההסכּם בּדבר אַלָמוּת קיבּל צוּרה כּל כּך קשה וּמרה בּשבילנוּ. הענין השני: ההסכּם בּענין הסרטיפיקטים. זהוּ אוּלי לפי שעה הדבר הממשי הריאַלי, בּכל פּרשת ההסכּמים יש לעת עתה בּעצם משוּם הכרזה. והנה החברים בּשעת הויכּוּחים מגוֹללים את כּל פּרשת האסוֹנוֹת שהביאוּ עלינוּ הסכּמי לוֹנדוֹן ואוֹמרים לנוּ: הרי ברוּר, אילוּ יכלתם להחזיק את הענין בּידיכם היינוּ כּבר בּמצב כּזה ששערי ארץ־ישׂראל היוּ סגוּרים בּפני הבּית"רים, ועל ידי כּך היוּ יוֹרדים מעל הבּמה. מה עשׂיתם על ידי ההסכּמים?
החזרתם להם את זכוּת העליה לארץ, עכשיו מתחילה הסכּנה. אני יכוֹל להבין יפה את הדאגה הרבּה שישנה בּקרב החברים לגבּי מתן סרטיפיקטים לבית“ר. אין בּטחוֹן שסרטיפיקטים לבית”ר אין פּירוּשם סטַבסקי’ם חדשים. אני מבין את הדאגה הקשה הזאת. אבל יש לי חוֹבה מרה להכּיר את מציאוּתנוּ היהוּדית והישוּבית. ואני אוֹמר, נכוֹן עשׂינוּ שבּשעת התנקשוּת של המפלגה הרביזיוֹניסטית בּזכוּיוֹת הסוֹכנוּת ענַשנוּ אוֹתה בּעוֹנש לא פוֹרמַלי בּלבד – כּמוֹ, למשל, בּיטוּל ה“זוֹננדער־פערבּאנד”, מה שמעוֹלם לא עִניֵן אוֹתי – אבל ענֹשנוּ אוֹתם בעוֹנש הקשה בּיוֹתר שיש כּיוֹם בּציוֹנוּת. זה היה נכוֹן מאד, אבל חוֹבה להבין שיש המוֹנים רביזיוֹניסטים ויש נוֹער חלוּצי רביזיוֹניסטי ויש אנשים הדוֹפקים על שערי הארץ מהמחנה ההוּא. אין לנוּ שוּם כּוֹח לסגוֹר בּפניהם את שערי הארץ. וגם כּאן יש מקוֹם לקוּשיה גדוֹלה. רק זה עכשיו הפסיק אוֹתי אברהם כּצנלסון ואמר: הרי הקוֹנגרס החזיר להם את הזכוּת הזאת. זה לא לגמרי כּך. משפּט הקוֹנגרס חייב אוֹתם בּעד פּקוּדה מספּר 60. וּבעצם לפי פּסק־הדין של המשפּט כּכתבוֹ וכלשוֹנוֹ הרי אנחנוּ על כּל פּנים היינוּ רשאים לדרוֹש את בּיטוּל הפּקוּדה מספר 60. אוּלי השוֹפטים בּבית־דין הקוֹנגרס לא הקפּידוּ על הדיוּק, אבל ברוּר היה שכּונת פּסק־הדין היתה שיכוֹלוֹת להיוֹת שתי אפשרוּיוֹת: אוֹ מרד הרביזיוֹניסטים על ידי הפּקוּדה מספּר 60 בּזכוּיוֹת העליה של הסוֹכנוּת, ואז התנוּעה משיבה בּעוֹנש הקשה בּיוֹתר: שלילת הסרטיפיקטים; אוֹ הסתלקוּת הרביזיוֹניסטים מן המרד הזה והחזרת הסרטיפיקטים על ידי הסוֹכנוּת. כּי עם כּל האַנטיפּטיוּת שלנוּ לרביזיוֹניסטים, הרי אין לנוּ כּל אפשרוּת לשלוֹל סרטיפיקטים מחלק של העם היהוּדי. ההגיוֹן של הפּרסטיז’ה של התנוּעה הציוֹנית אמר: רבּוֹתי, אתם מוּכנים לחזוֹר בּתשוּבה, אל תעשׂוּ מעשׂה זמני, אִמרוּ דברים בּרוּרים, אִמרוּ שאתם מבטלים את הפּקוּדה מספּר 60. למעשׂה נתנוּ להם על ידי ההסכּם אפשרוּת של שמירה על פּרסטיז’ה מפלגתית, נתנוּ להם אפשרוּת של הפסקה זמנית של הפּקוּדה. היא יכוֹלה להיוֹת נצחית, אבל היא גם יכוֹלה להיוֹת רק זמנית.
אני מצטער שהגענוּ לידי כּך. אבל צריך לציין, שהתנוּעה הציוֹנית הסכּימה לשׂחק בּמשׂחק, שהם רק מפסיקים את הפּקוּדה, ואנחנוּ את העוֹנש של שלילת הסרטיפיקטים רק מפסיקים. בּעינַי זהוּ קרבּן לא קל לתנוּעה. והיות שכּאן הם היוּ הצד המעוּנין בּיוֹתר, הרי מרחוֹק יכוֹלתי לחשוֹב שבּתוֹקף יוֹתר גדוֹל היינוּ אוּלי מביאים אוֹתם לביטוּל מוּחלט של הפּקוּדה. אמנם זה היה לטוֹבתם. כּיוֹם אפשר להגיד שהם לא בּיטלוּ את הפּקוּדה וּלמעשׂה היא קיימת. עכשיו אני ניגש לשאלה השלישית, להסכּם־העבוֹדה. ההסכּם הזה נעשה משוּם מה לויכּוּח המר בּיוֹתר בּשבילנוּ, לא רק לויכּוּח המסוּבּך בּיוֹתר, – כּוּלנוּ לוֹמדים על כּל תג שבּוֹ תלי־תלים של הלכוֹת – אלא הוּא נעשׂה גם לויכּוּח המר בּיוֹתר. עצם האַרגוּמנטציה, ההוֹפעוֹת השוֹנוֹת בּחיי המפלגה בּזמן הזה נבעוּ מתוֹך הנחה שהחברים המקבּלים את ההסכּם, החוֹשבים שכּדאי לקבּל אוֹתוֹ, בּוֹגדים בּזכוּת הקדוֹשה של הפּוֹעל וּמפקירים את זכוּת השביתה. זהוּ אַרגוּמנט מר מאד, יש בּוֹ הנחה למַפרע שהנה כּבר אין כּאן שני סוּגי אנשים המוּכנים בּמידה שוה להגן על עניני הפּוֹעל, הנחה האוֹמרת כּאילוּ: “אתם עייפתם ממלחמה על הגנת עניני הפּוֹעל ואתם מוּכנים לויתוּרים גדוֹלים”.
עצם העוּבדה שחוֹשבים כּכה היא החיתוּך העמוֹק בּיוֹתר והפּגיעה הקשה בּיוֹתר שהמפלגה יוֹדעת מיוֹם היוֹתה. ועלי לוֹמר שבּמשך הזמן שאנחנוּ קיימים בּתוֹר תנוּעה, לא רק כּמפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, כּי אם מימים קוֹדמים, היוּ לנוּ לא פּעם ענינים שסידרנוּ אוֹתם אגב ויתוּרים קשים, וחלק רגיש בּתנוּעה קיבּל אוֹתם לא כּויתוּרים איסטרטגיים מוּתרים, כּי אם כּויתוּרים פּרינצפּיוֹניים. וּבכל זאת התנוּעה לא התחרטה אחר כּך על זה. בּן־גוּריוֹן הזכּיר אתמוֹל את ההסכּם עם “הפּוֹעל המזרחי”, שעכשיו הכּל אוֹמרים שזהוּ הסכּם מצוּין, לי היה זה הסכּם קשה מאד. בּמשך שנים התבּוֹננתי בּצער רב איך לא הבינוֹנוּ את העליה של “הפּוֹעל המזרחי”. הרבּה מלחמוֹת בּינינוּ וּבין “הפּוֹעל המזרחי” היוּ מיוּתרוֹת. אנחנוּ לא הבינוֹנוּ את נפש העוֹלה הזה. אמנם הרבּה חברים, וּביניהם גם הרפּז, שבּעינַי הוּא אילן גדוֹל, הבינוּ הבנה עמוּקה את הענין הזה, אבל לא עלה בּידם להחדיר הכּרה זוֹ גם לאחרים. כּשהייתי צריך השבוּע לכתוֹב מאמר לועידת “הפּוֹעל המזרחי” נזכּרתי בּקוֹשי שבּדבר: הרי אנחנוּ מאמינים שיש הכרח בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת, שיש מקוֹם בּה גם לפוֹעלי “אגוּדת ישׂראל”. למעשׂה ויתרנוּ על אחד העיקרים הגדוֹלים של תנוּעתנוּ.
אני זוֹכר יפה מאד אוֹתה הועידה של “אחדוּת־העבוֹדה” שהחליטה על יצירת ההסתדרוּת ואני זוֹכר היטב את הויכּוּח שהיה בּה. בּשביל חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, שהיה להם מוּשׂג על חטיבה אחת של פּוֹעלים המַקיפה את כּל הענינים, בּשבילם היתה יצירת ההסתדרוּת קשה כּקריעת ים סוּף. בּאוּ בּהוֹכחה שהאידיאה של “אחדוּת־העבוֹדה” היא יוֹתר גדוֹלה מאשר האידיאה של ההסתדרוּת. אוּלם היתה הכנעה בּפני כּוֹח מציאוּתי. לי לא היה הדבר יוֹתר קל מאשר למי שהוּא אחר. אבל הרגשנוּ שהדבר הזה נחוּץ בּשביל הצלת כּוֹחה של תנוּעת הפּוֹעלים. אינני מדבּר על פרטים קטנים, על עשׂרוֹת ויתוּרים קטנים שהיוּ אז, אלא על הויתוּר הגדוֹל שבּמקוֹם תנוּעה אחת המקיפה את כּל הענינים הסכּמנוּ שוּב לחזוֹר לשני ארגוּנים. שנים רבּוֹת לא עיכּלנוּ את הדבר הזה, וגם כּיוֹם הרבּה חברים עוֹד לא מעכּלים את הדבר הזה. אוּלי לא יפה להיוֹת פּשרן וּוַתרן. כּכה זה מקוּבּל. אבל סבוּרני שכּל אחד המתיחס ברצינוּת לחיים ציבּוּריים יוֹדע שיש רגעים שבּהם ויתוּר פּרוּשוֹ הצלת כּוֹחוֹת והוֹלדת חיים חדשים. ועתה אני מבּיט על הסכּם־עבוֹדה זה לא כּעל דבר שצריך לעשוֹתוֹ תחת לחץ של מישהוּ ולא כּעל דבר שבּדוֹחק גדוֹל אפשר ליַשב אוֹתוֹ וּמתוֹך חריפוּת רבּה להוֹכיח שאינוֹ כּל כּך נוֹרא, כּי אם אני רוֹאה בּוֹ שלב חדש לביצוּר כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. לא משוּם שהצוּרה של ההסכּם היא כּל כּך מוּשלמת. אני יכוֹל למנוֹת בּוֹ הרבּה פּגימוֹת קשוֹת. אוּלם אין אני דן על פּרט זה אוֹ אחר, כּי אם על מציאוּת פּוֹעלית בּארץ־ישׂראל, כּפי שנתהוותה גם בּאַשמתנוּ. אם יש ליקוּיים גדוֹלים בּהסכּם, הרי זהוּ עוֹנש גדוֹל על חטאינוּ. בּמלחמתנוּ לרעיוֹן הסתדרוּת אחת, בּאמוּנתנוּ הקנאית לאִרגוּן ההסתדרוּת הזאת, לא תמיד ידענוּ למצוֹא מסילוֹת לב העוֹלם החדש. בּיחוּד כּאשר הוּא בּא אלינוּ מזוּין בּאיבה מפלגתית, בּמשפּטים קדוּמים, בּמסוֹרת רעה. לא היתה בּנוּ המידה של רוֹחב־לב ידוּע, של נכוֹנוּת לויתוּרים בּחיי יוֹם־יוֹם, לא רק ויתוּרים פוֹרמַליים, גם המידה של חוֹסר זלזוּל בּמי שלא הגיע עדיין לאוֹתה המדרגה שאנחנוּ חשבנוּ אוֹתה למדרגה היוֹתר גבוֹהה. תמיד יהיוּ בּארץ כּאלה שבּתוֹך התפיסה האידיאוֹלוֹגית הפּוֹליטית שלנוּ נראה בּהם נחוּתי־דרגה, ואם לא נבין להקשיב גם לשגיאוֹתיהם וגם למשפּטיהם הקדוּמים וגם להביא קרבּנוֹת, נקוֹמם אוֹתם נגדנוּ וגם נגַדל את כּוֹחם ההוֹרס. אין שוּם ספק שבּכל עניני הפּוֹליטיקה המקצוֹעית שלנוּ לגבּי ארגוּנים זרים לנוּ עשׂינוּ שוּרה של שגיאוֹת, והתוֹצאה היתה ששילמנוּ בּעדן מחיר יקר. אני גם איני מפקפּק שהיוּ זמנים שיכוֹלנוּ להחזיק את “הפּוֹעל המזרחי” בּתוֹך ההסתדרוּת. בּיציאת “הפּוֹעל המזרחי” מן ההסתדרוּת היה חלק לאי־הערכה מספּיקה מצד חברינוּ לענין כּניסתם. לא הבינוּ את חשיבוּת הדבר הזה.
(אליהוּ: היוּ גם כּאלה שיעצוּ להם לצאת). אין אני דן על רגע היציאה, אלא על האַתמוֹספירה של כּניסתם. הם לא קיבּלוּ את העידוּד הדרוּש בּכניסתם להסתדרוּת, הם לא הרגישוּ שההסתדרוּת מוּכנה לוַתר משהוּ, כּדי להקל עליהם את הכּניסה להסתדרוּת. יגידוּ: לא יפה הדבר לנוּ, למה התנוּעה הגדוֹלה הרחבה שלנוּ צריכה לדאוֹג לאיזה בּחוּרי־ישיבוֹת, שגם להם יהיה נוֹח לאכוֹל בּמטבּח שלנוּ, בּשוּם שוּלחן־ערוּך מעמדי לא כּתוּב שעלינו לעשׂוֹת זאת. אבל בּמציאוּת הכּלכּלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל זה כּתוּב. ושילמנוּ מחיר יקר בּעד זה שלא הבינוֹנוּ זאת. דחפנוּ את “הפּוֹעל המזרחי” למחנה מתנגד, יצרנוּ להם פּסיכוֹלוֹגיה של נרדפים, העמדנוּ אוֹתם בּמצב של מקוּפּחים. זה יכוֹל אוּלי לצלצל מאד לא אנטי־קלירקלי, אוּלם מבּחינה מעמדית אני אוֹמר, זה היה חטא אנטי־מעמדי.
הסוֹציאליסטים הרוּסים לא נהגוּ כּכה בּיחס לפּוֹעל הרוּסי. הם לא העמידוּ לוֹ בּתוֹר תנאי לפּעוּלה בּתוֹכוֹ שהוּא יסגל לעצמוֹ את כּל הליכוֹת החיים, שהם, האינטליגנטים הרוּסים, סיגלוּ כּבר לעצמם. וּלגבּי הפּוֹעל הבּית"רי עלי לוֹמר כּי הרבּה מעשׂי־גבוּרה עלוּבים, שעשינוּ לפני שש־שבע שנים, בּענינים של חלוּקת עבוֹדה ולשכּת־עבוֹדה, הם שיצרוּ את הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמית. לא נרמה את עצמנוּ. אל נחשוֹב שהאוֹיב צמח וגדל בּן־רגע. שנים רבּוֹת לא העיזוּ לחשוֹב על דבר כּזה. אבל לימדנוּ אוֹתם, כּשהם קיבּלוּ מאת העיריה עבוֹדה בּאיזה כּביש בּרחוֹב הגדוּד העברי הפכנוּ את זה ענין למלחמה גדוֹלה מאד. כּמה עסקנים אמרוּ לנוּ: למה לכם הדבר הזה, כּלוּם אי אפשר לפוֹעל יהוּדי לקבּל עבוֹדה, אם איננוּ מוֹדה בּלשכּה. התקיפוּת הזאת שלנוּ, הבּטחוֹן המוּפרז הזה, האוֹמר: למה לי להיוֹת צוֹדק לאוֹיב, ליריב, אם אוּכל להיוֹת חזק בּיחס אליו, למה לי להעמיד את הכּוֹח שלי תחת הקוֹנטרוֹלה של מוּשׂגי צדק שלוֹ – התקיפוּת הזאת עלתה לנוּ בּיוֹקר רב מאד. בּזמן שאנחנוּ עוֹמדים בּפני סכּנה ותחת לחץ גדוֹל מאד של פאשיזם יהוּדי – אינני יוֹדע מה שנעשׂה עכשיו בּחוּץ־לארץ, אם הלחץ הזה עוֹבר אוֹ לא, אבל אין שוּם ספק שהוּא יֶשנוֹ – וּכשאנחנו מדבּרים הרבּה על בּדידוּת וּשליחינוּ מהגוֹלה מתארים לנוּ בּאיזוֹ אַתמוֹספירה רווּית שׂנאה בּבתי־המדרשים וּבחוּגים השוֹנים הם נתקלים, הרי אינני רוֹאה בּזה גזירה סוֹציוֹלוֹגית שאוֹתוֹ היהוּדי האוּמלל והדל בּעיירה מוּכרח להיוֹת האוֹיב שלי, לשׂנוֹא את חבר הקבוּצה.
בּודאי יש הרבּה משפּטים קדוּמים, בּודאי הרבּה דברים שלנוּ נתקלים בּאי־הבנה, בּודאי בּמלחמוֹתינוּ הציבּוּריוֹת נעמוֹד לא פּעם בּהתנגשוּת עם דעוֹת המוֹנים, נצטרך להעדיף את העליה החלוּצית, אם גם הדבר לא יהיה אוּלי מוּבן להמוֹנים; אבל הצלחנוּ בּדבר אחד: להעמיד את עצמנוּ לא רק בּתוֹר לוֹחמי צדק וּבתוֹר דוֹרשי עבוֹדה, דוֹרשי השקפוֹת מחמירוֹת בּפּרוֹצס ההתישבוּת, אלא גם בּתוֹר מקפּחים, שאינם מוֹדים בּזכוּת של כּל פּוֹעל יהוּדי לעבוֹדה. ולא חשוּב שבּגילוּי־הדעת שלה בּקוֹנגרס עוֹמדת ההסתדרוּת וּמכריזה שהיא בּעד זכוּת עבוֹדה לכל פּוֹעל יהוּדי, כּי עוּבדוֹת קטנות, מעטות או לא כל כך מעטות, שסתרו את הכלל הזה, הן הן שיצרו עּובדות פוֹליטיוֹת פּסיכוֹלוֹגיוֹת אחרוֹת בּתוֹך ההמוֹנים היהוּדים, הן ליכּדוּ את הרביזיוֹניזם, הן הוֹציאוּ אוֹתוֹ ממצב של מפלגה פּוֹליטית בּלבד ונתנוּ לוֹ אפשרוּת של דבק, אפשרוּת של אחיזה בּין אנשים אשר רגש הצדק שלהם ורגש הכּבוֹד שלהם נעלב ונפגע. וּמשוּם כּך אין שוּם ספק שאילוּ אנחנוּ היינוּ מבינים אחרת את שאלוֹת הלשכּה לפני שנים רבּוֹת, אילוּ לא בּאנוּ אליהם בּלחץ לקבּל עבוֹדה דרך לשכּה זרה להם – דרישה בּלתי־הגיוֹנית, שרק בּכוֹח אפשר להעביר אוֹתה, – אילוּ לא היינוּ מאפילים על כּל הפּרוֹבּלימוֹת הכּלכּליוֹת שלנוּ בּמוּשגים שאוּלים וּבמוּשׂגים ווּלגָריים, בּמידה מרוּבּה לא בּחוּנים, לא היינוּ מקבּלים כּל כּך הרבּה מכּוֹת כּאשר קיבּלנוּ בּשנים אלה, לא היינוּ הוֹפכים את הרביזיוֹניסטים לכוֹח רציני כּאשר הפכנוּ אוֹתם. אנחנוּ רוֹאים את מלחמת הפּוֹעל בּארץ בּשני ענפי פּעוּלה: יצירה וּמלחמה. בּענף הפּעוּלה הגדוֹל, הקוֹנסטרוּקטיבי, המחַדש, היוֹצר את המשק הקיבּוּצי, בּענף הזה פּרקנוּ מעלינוּ כּל עוֹל, כּלוֹמר, לא שפּרקנוּ מעלינוּ עוֹל של אידיאה סוֹציאליסטית, אלא קיבּלנוּ אוֹתה כּקנין שלנוּ, לא התפּעלנוּ מן ההשקפוֹת ששׂררוּ אז בעוֹלם הסוֹציאליסטי, שזאת היא אוּטוֹפּיה, שהליכה לכּפר זוֹהי רֶגרֶסיה, כּי אם בּחרנוּ את ההתישבוּת שלנוּ לאוֹר כּל הגוֹרמים בּהיסטוֹריה העברית; אמרנוּ, אנחנוּ נאמנים לאידיאל הסוֹציאליסטי כּכל התיאוֹרטיקנים הסוֹציאליסטים בּעוֹלם ואנחנוּ בּעצמנוּ נקבּע את דרכי ההגשמה של האידיאל הסוֹציאליסטי בּארץ. אוּלי מפּני שהפּוֹעל היהוּדי שהלך לכּפר היה יוֹתר חלוּצי, יוֹתר רבוֹלוּציוֹני, יוֹתר פּוֹרק עוֹל בּמוּבן האינטלקטוּאלי, יכוֹלנוּ ליצוֹר שם דרך־עבוֹדה בּלתי־תלוּיה. אבל בּמידה שהלכה ונוֹצרה תנוּעת פּוֹעלים בּעיר, שהיתה פּחוֹת רבוֹלוּציוֹנית, לא היה לה חוּש בּיקוֹרת מספּיק אל המוּשׂגים המקוּבּלים, הראיה הכּלכּלית שלנוּ היתה פּחוֹת בּהתאמה למציאוּת שלנוּ, לעניניו של מעמד הפּוֹעלים העברי בּארץ. לכן שילמנוּ בּעד זה מחירים גדוֹלים עד היוֹם הזה; ולכן כּל רצוֹן לשנוֹת משהוּ, כּל רצוֹן לתקן וכל רצוֹן לרביזיה פּרוֹגרסיבית בּהחלט נתקל כּאן בּכל כּך הרבּה חוֹסר ראיה כּלכּלית, חוֹסר חשבּוֹן של כּוֹחוֹת אחרים; וּמשוּם כּך אנחנוּ נתקלים הפּעם בּהסכּם עבוֹדה זה בּקיר של אי־הבנה. ואילוּ החברים היוּ עוֹשׂים את החשבּוֹן של מצבנוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, החשבּוֹן של ההפסדים שלנוּ, ואילוּ נמירוֹבסקי היה רוֹצה לעזוֹר לנוּ בּויכּוּח הזה, היה מחוֹבתוֹ, בּתוֹר עוֹבד של הועד הפּוֹעל, להגיש לנוּ חוֹמר, מגילה אדוּמה, פּרשת ההישׂגים המקצוֹעיים בּהסתדרוּת מיוֹם קיוּמה, ואז היוּ החברים קוֹראים את פּרשת ועדת החמישה־עשׂר, מבּלי לסמוֹך על שמוּעוֹת שאני מספּר אוֹ אחר, והיוּ יכוֹלים לדעת מה יכלה להביא לנוּ ועדת החמישה־עשׂר, אילוּ לא החמצנוּ את השעה ההיא. אילוּ התיחסנוּ בּרצינוּת לשאלוֹת האלה וחשבנוּ שבּהן תלוּי גוֹרלוֹ של הפּוֹעל מבּחינת חייו, תנאי עבוֹדתוֹ, רמת החיים של מעמד הפּוֹעלים ותלוּי גם כּוֹחנוּ בּכיבּוּש העבוֹדה, לא היינו מסתפּקים בּאוֹתם “הדיבּוּרים הטוֹבים” והאַרגוּמנטים שאנחנוּ מוֹצצים אוֹתם מתוֹך סברוֹת שוֹנוֹת, כּי אם היינוּ לוֹמדים את כּל פּרשת ההסכּמים שדחינוּ אוֹתם והיינוּ לוֹמדים את פּרשת הענינים בּשרוֹן ואת פּרשת כּפר־סבא, וגם את פּרשת מַגדיאל – לא בּכל מקוֹם היוּ אוֹתן הצרוֹת – ואז היינוּ רוֹאים איך הגענוּ למה שהגענוּ עכשיו. היוּ בּידנוּ כּמה הזדמנוּיוֹת לעקוֹר מידי מתנגדינוּ כּמה תביעוֹת שלהם, היוּ דברים מצחיקים:
היה זמן שסמילנסקי דרש לשכּה נייטרלית, שפּירוּשה לשכּה של ועד המוֹשבה, שמוּחזקה בּמסי המוֹשבה, שיש לה כּוֹח של לחץ, ויהא גם מינימלי, לגבּי האכּר; בּה בּשעה שהלשכּה המעמדית שלנוּ היא הלשכּה שהיא כּוּלה בּידינוּ, אשר המוֹשבה פּטוּרה ממנה, שהיא משחררת את האכּר מכּל דאגה לעבוֹדה עברית. והרי לכאוֹרה אין למשה סמילנסקי ענין רב בּלשכּה נייטרלית, וּמבּחינה מעמדית אין לנוּ ענין בּלשכּה מעמדית חסרת כּל כּוֹח ממשי; אבל מתוֹך “חריפוּת שׂכלית” וּמתוֹך התעמקוּת בּ“תנאי המציאוּת” צעקנוּ שלשכּה נייטרלית היא אסוֹן לנוּ, וּסמילנסקי יחד עם הרביזיוֹניסטים הפכוּ זאת לסיסמה פּוֹליטית נגדנוּ, לקרנים שנגחוּ אוֹתנוּ בּהן. אין פּה המקוֹם לברר את כּל השאלוֹת האלה, אוּלי היה נחוּץ לכך סמינַר מיוּחד בּהסתדרוּת. יש כּבר היסטוֹריה גדוֹלה של פּעוּלתנוּ המקצוֹעית ושל שגיאוֹתינוּ בּפּעוּלה זוֹ. אנחנוּ מתכּוונים לעליה גדוֹלה, אנחנוּ מתכּוונים לתעשׂיוֹת גדוֹלוֹת, היוֹם אמרוּ לנוּ שיש לנוּ בּארץ 50.000 פּוֹעלים שׂכירים – הענין נעשׂה רציני מאד. אבל אף אם יש כּל מיני תשוּבוֹת מבּחינה כּלכּלית, המלחמה שלנוּ היא לא רק מלחמה מקצוֹעית, כּי אם בּעלת אוֹפי מדיני, אוֹפי של השפּעה בּעם, של כּיבּוּש עמדוֹת עבוֹדה; וגם למלחמה בּקוֹנגרס ולהצבּעה בּקוֹנגרס יש חשיבוּת ריאַלית ממש וגם לבּחירוֹת לעיריית תל־אביב יש חשיבוּת ממש.
ואי אפשר בּשעה שאנוּ דנים על כּך לבלי לשקוֹל מה היא העמדה שעליה כּדאי להילָחם וּמַהי העמדה שלא כּדאי להילָחם עליה. בּמשך שנים בּחרנוּ בּאוֹתן עמדות כּלכּליוֹת, שבּהן הוֹפענוּ כּאלה ששללנוּ את זכוּת העבוֹדה מפּוֹעלים יהוּדים, כּאלה המקפּחים את העוֹלה החדש. וּמפּני זה ברוּר עכשיו שכּשם שההסכּם שחתמנוּ עם ועד מוֹשבוֹת השרוֹן הוּא יוֹתר רע מזה שלא חפצנוּ לחתוֹם עליו לפני חמש־שש שנים, – ואפשרי היה על ידי כּך למנוֹע כּמה דברים שקרוּ – הרי גם הסכּם־העבוֹדה הזה כּעת עם הרביזיוֹניסטים אין שוּם ספק שבּהרבּה דברים הוּא פּחוֹת נוֹח מאשר זה שיכוֹלנוּ לחתוֹם עליו לפני שנתים, אילוּ היינוּ מבינים שכּוֹח קטן יכוֹל לגדוֹל ולא היינוּ בּאים לזלזל בּוֹ וּלהמריץ אוֹתוֹ לגדוֹל. אילוּ היה הסכּם עם ארגוּן העוֹבדים הרביזיוֹניסטים, – עם אוֹתוֹ ארגוּן שאתם יכוֹלים לתאר לעצמכם כּמה אני “אוֹהב” אוֹתוֹ – לא היה בּא כּלל ליצירתה של הסתדרוּת העוֹבדים הלאוּמיים, לא היוּ נוֹצָרים אוֹתם אוֹתם הגוֹרמים הנפשיים שהביאוּ לכך, ויתכן שלא צריך היה כּלל לבוֹא לידי הסכּם זה המוּצע לפנינוּ. אילוּ לא מנעוּ מהם את העבוֹדה בּרחוֹב הגדוּד העברי, וּפה ושם עוֹד כּמה עבוֹדוֹת פּעוּטוֹת, כּי אז היה נקבּע מוֹדוּס ויוֶנדי ידוּע לחלוּקת עבוֹדה. ויש חוֹבה לברר עוֹד זאת: האם הם בּאוּ לארץ בּתוֹר כּמפירי־שביתה אוֹ לא? הבּית“רים הראשוֹנים שעלוּ לארץ לא בּאוּ הנה כּמפירי־שביתה, הם נעשׂוּ כּאן מפירי־שביתה. ודאי היו הרבה גורמים לכך. “הפועל המזרחי” בא לארץ כמעט כמפיר־שביתה. זה היה הרוּח שבּוֹ חינכוּ אוֹתם מנהיגי “המזרחי” בּזמן בּוֹאם לארץ. התמוּנה הראשוֹנה המחרידה של הפרת שביתה בּארץ היתה שלהם. אבל הבּית”רים הראשוֹנים שבּאוּ לארץ, חברי קבוּצת “מנוֹרה”, לא בּאוּ כּמפירי־שביתה, הרבּה מהם התקוֹממוּ נגד זה אפילוּ בּשנים האחרוֹנוֹת. היה חלק בּריוֹני שבּהם שרצה בּזה, אבל אנחנוּ גם כּן לא מעט עזרנוּ לכך, לא רצינוּ להקל להם בּפּרוֹבּלימה החשוּבה בּיותר בּשבילם, בּפּרוֹבּלימה של חלוּקת עבוֹדה. יאמרוּ לנוּ, אנחנוּ רוֹצים בּהסכּם־עבוֹדה, אבל הזהוּ הסכּם־עבוֹדה השוֹלל מאתנוּ זכוּת שביתה?
והנה אני רוֹצה לנגוֹע פּה בּשתי שאלוֹת, שאני בּהן מרחיק ללכת מן ההסכּם הזה. קוֹדם כּל איך מבינים חברינוּ שוֹללי ההסכּם את ההסכּם, בּמה הם רוֹאים את שלילת השביתה? הרי אין פּה ענין של שלילת שביתה. אדרבּא, אם להיוֹת ישרים עם עצמנוּ, הרי צריך להוֹדוֹת שזוֹ היא הפּעם הראשוֹנה שהרביזיוֹניסטים מוֹדים בּאפשרוּת של שביתה. אתם שמצטטים מה שאמר ז’בּוֹטינסקי פּה ושם, אם תדוּנוּ על ההסכּם מבּחינה מעמדית טהוֹרה, כּעוּבדה מעמדית, לא מתוֹך סברה, תכּירוּ שהרביזיוֹניסטים האוֹמרים כי שביתה היא פּשע לאוּמי, הם חוֹתמים הסכּם עם ההסתדרוּת וּבוֹ ישנה אפשרוּת של שביתה, אמנם עם הגבּלה. אמנם יש כּאן אידיאוֹלוֹגיה של משטר בּוֹררוּת, אבל יש גם הכנעה סוֹציאלית עצוּמה לרעיוֹן השביתה. אין פּה מבּחינה פּרינציפּיוֹנית שוּם הגדרה הפּוֹסלת את ערך השביתה, אלא מה יש כּאן? ישנוֹ סעיף הקוֹבע שאחוּז ידוּע של פּוֹעלים רשאי לדרוֹש בּוֹררוּת קוֹדם לשביתה, ואת זה רוֹאים חברינוּ בּתוֹר טרגדיה גדוֹלה מאד. האוּמנם זה כּך? איך היינוּ צריכים לנהוֹג אנחנוּ בּעצמנוּ כּאן בּמשק היהוּדי שלנוּ, עם חבר שלנוּ, עם חבר שלנוּ, שאיננוּ מחוּנך עדיין כּל כּך בּמוּבן המקצוֹעי ואין לוֹ עדיין רגש של חרדה למשק, אין לוֹ עוֹד אוֹתוֹ שיקוּל־הדעת שיש לפּוֹעל שעבד כּבר עשׂרים שנה? ניסינוּ לקבּוֹע חוּקים בּעניני שביתוֹת: אסוּר להכריז שביתה בּלי הסכּמת המוֹעצה, בּלי הסכּמת הועד הפּוֹעל. יתכן שאילוּ התעמקנוּ בּזה, היינוּ בּאים להכּרה שבּכל מקוֹם שעוֹבדים בּוֹ פּוֹעלים, אם חלק איננוּ רוֹצה לשבּוֹת ורוֹצה להקדים בּוֹררוּת עלינוּ לנַסוֹת בּוֹררוּת. הייתי יכוֹל להבין – ואני אוֹמר את האמת, לאחר כּל השגיאוֹת שנעשׂוּ אצלנוּ הייתי דוֹרש – שבּכלל אם 25% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה דוֹרשים בּוֹררוּת ואינם רוֹצים לשבּוֹת צריך למלא זאת. הייתי מקדיש להם עוֹד שבוּע של הסבּרה, מכּיון שאני סבוּר שבּמקוֹם שיש 25% של פּוֹעלים שאינם רוֹצים לשבּוֹת שם אסוּר להכריז שביתה, מכּיון ששם היא לא תצליח. כּי הכרזת שביתה אוֹמרת נכוֹנוּת לקרבּנוֹת רציניים. בּמצבנוּ אנוּ, מתוֹך אוֹתוֹ הנסיוֹן וההסתכּלוּת שיש לי בּחיים המקצוֹעיים שלנוּ, אף אילוּ לא בּאוּ הרביזיוֹניסטים לדרוֹש בּתוֹר פּריבילגיה שלהם כּדבר הזה, הייתי אוֹמר שיש לקבּוֹע בּחוּקת ההסתדרוּת כּלל, שאם 25% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה אינם רוֹצים לשבּוֹת ודוֹרשים קוֹדם לכך בּוֹררוּת, יש לעשׂוֹת זאת. אבל הויכּוּח הזה קשה לנוּ בּיוֹתר מפּני משפּט קדוּם אחד שיש לנוּ לגבּי בּוֹררוּת בּסכסוּכי עבוֹדה. וגם כּאן הייתי רשאי לדרוֹש שחברינוּ העוֹבדים בּמוֹעצוֹת העירוֹניוֹת וּבמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת והעוֹסקים בּסטטיסטיקה אוּלי יגישוּ לנוּ פּעם מחקר, אשר יספּר לנוּ מה היא בּאמת בּוֹררוּת, לא בּאוֹפן תיאוֹרטי. ש“בּוֹררוּת היא מכירת עניני הפּוֹעל”, את זאת יוֹדע כּל ילד היוֹרד מהאניה. כּל נער בּ“השוֹמר הצעיר” יוֹדע שמפּא“י היא פּסוּלה, מפּני שהיא בּעד בּוֹררוּת. אבל יש לנוּ נסיון רב בּבוֹררוּת, אוּלי נדע מה היה ענין הבּוֹררוּת בּארץ, ההביא לנוּ נזק? נדע זאת. אוּלי רוֹב הבּוֹררים בּארץ־ישׂראל הם מתנגדי הפּוֹעלים ואנחנוּ מפסידים תמיד בּבוֹררוּת? ואוּלי נלמד ממחקר זה שלא כּן הדבר, שאדרבּא, שבּוֹררוּיוֹת בּדרך כּלל בּארץ אינן כּל כּך לטוֹבת המעביד, שהן נייטרליוֹת, מחצה על מחצה, וּבכמה מקרים – לטוֹבת הפּוֹעל. מדוּע לאט נעסוֹק בּשאלה זוֹ על יסוֹד מציאוּתנוּ אנוּ? איך בּאמת עוֹמד ענין הבּוֹררוּת בּארץ? ויש בּזה דבר־מה מענין מאד: אם תבוֹא בּדרך כּלל לפּוֹעל לפני שביתה ותציע לוֹ בּוֹררוּת, מיד יֵדע שאתה פּשרן וּמוֹכר את עניניו, אבל בּעצם יש אצלנוּ הרבּה בּוֹררוּיוֹת, בּראשוֹנה מכריזים שביתה, נוֹתנים מכּוֹת וּמקבּלים מכּוֹת ונמשכת השביתה. אחר כּך אנחנוּ מסיימים שביתה פּלוּס בּוֹררוּת פּלוּס מכּוֹת. בּוֹררוּת לפני שביתה, מוּבן שהפּוֹעל איננוּ מוּכן לה, אבל שביתה העוֹלה בּהפסד ממוֹן, גם בּמאסרים, גם בּחינוּך מפירי־שביתה, והנגמרת אחר כּך בּבוֹררוּת (כּמוֹ שזה היה בּ“ברזלית”, אצל פרוּמין וּבמקוֹמוֹת אחרים), הרי זוֹהי “הדרך הבּריאה” למלחמת הפּוֹעל. אין אני רוֹצה שמדברַי יסיקוּ מסקנה שאני נלהב לרעיוֹן, שבּאוֹפן פוֹרמלי וּמשפּטי יסתלק הפּוֹעל מזכוּת השביתה. אבל חוֹבתנוּ היא, וּמעניני הפּוֹעל הוּא, לעקוֹר מהלב את היחס התינוֹקי, היחס הבּערוּתי הזה, אשר הביאוּ אִתם נערי וַרשה – קוֹדם “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל ואחוּז מסוּים מהעליה שלנוּ בּדרך כּלל, ואוּלי חלק בּזה ל”השוֹמר הצעיר", – חוֹסר כּל הבנה לדרך ריאַלית בּמלחמתוֹ של הפּוֹעל. ועוֹד דבר.
לפי הטרמינוֹלוֹגיה המקוּבלת בּמלחמת המעמדוֹת נכוֹנה היא קוֹדם כּל דרך השביתה, ועצם ענין הבּוֹררוּת הוּא כּבר למעשׂה טשטוּש של המלחמה. אני מוּכן לקבּל את הפוֹרמוּלה שאמר זיאמה: בּראשית היתה השביתה, בּראשית תנוֹעת הפּוֹעלים היתה השביתה. אמנם בּראשית היוּ הרבּה דברים. אבל אין זאת אוֹמרת שמַה שיש לוֹ ערך מכריע, ערך רוֹמנטי, חשיבוּת מחנכת בּראשית התנוּעה, שזה מכריע גם בּאמצע הדרך וּבתקוּפת הנצחוֹן. מי שיוֹדע את מלחמוֹת תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם יוֹדע שבּוֹררוּת זוֹהי צוּרה של מלחמה עליוֹנה של הפּוֹעל המאוּרגן. כּל זמן שהפּוֹעל הוּא חלש, כּאשר אין לוֹ דרך אחרת להגן על עצמוֹ אלא בּדרך של מכּוֹת, של שביתה מתוֹך יאוּש, הוּא אוֹחז בּאמצעי של שביתה, אבל בּרגע שהפּוֹעל נעשׂה לכוֹח, כּשהוּא מתאַרגן בהסתדרוּת, מגלה צוּרוֹת חדשוֹת של מלחמה, אז בּא ענין המשׂא־וּמתן הרציני, בּא ענין הבּוֹררוּת, בּא ענין החוֹזה, בּא ענין התערבוּת הממשלה. לא תמיד זהוּ לטוֹבה, לא תמיד יש בּזה היוֹפי שיש לפּוֹעל בּזמן השביתה. אבל זהוּ מגוּחך לא להעריך את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית של תנוּעת הפּוֹעלים. אוֹתה השביתה של עכשיו אינה אוֹתה השביתה שהיתה בּראשוֹנה ואין לה אוֹתוֹ התפקיד. ואם היוֹם אמר לנוּ נמירוֹבסקי שבּשנת תרצ"ד היוּ 100 שביתוֹת, אין אני יוֹדע אם זהוּ סימן להתפּתחוּת משקית גדוֹלה וּלכוֹח גדוֹל של ההסתדרוּת, אוֹ זאת היא תעוּדה לחוּלשתנוּ אנוּ, לרמה נמוּכה למדי, בּאשר לא ידענוּ להפסיק שביתוֹת מיוּתרוֹת, בּלי להשתמש בּאמצעי זה בּשעה שאפשר להשׂיג הישׂגים בּדרך אחרת. העוֹבדים שלנוּ בּמידה שהם רוֹכשים נסיוֹן הם בּעצמם עוֹמדים על המשמר ויוֹדעים למנוֹע כּמה מלחמוֹת מיוּתרוֹת וּלהשיג הישׂגים גדוֹלים בּלעדיהן, ואין זה מקרה שבּמפעלים הגדוֹלים בּארץ, אצל רוּטנבּרג, “נשר”, “שמן” ועוֹד בּכמה מקוֹמוֹת, לא הלכוּ בּדרך זוֹ. האם זה רק מקרה אוֹ פּשרנוּת של המנהיגים? האם לא סידרנוּ שם בּאמצעוּת משׂא־וּמתן דברים ששיחררוּ אוֹתנוּ מהצוֹרך בּאמצעי זה של מלחמה. אבל בּצדק יאמרוּ לי, כּל זה אפשרי מפּני שלפּועל יש זכוּת השביתה, הוּא יכוֹל להטיל על בּעל־הבּית את אימת השביתה. אני מקבּל את האַרגוּמנט הזה, אינני מזלזל בּוֹ, אבל אני אוֹמר: זכוּת הפּוֹעל בּרגע ידוּע להשתמש בּזכוּת הסתלקוּתוֹ מעבוֹדה, היא זכוּת חשוּבה מאד, דוקא כּאשר משתמשים בּה לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוּלם שני דברים עלי להוֹסיף, אינני מוֹדה שיש בּהסכּם־עבוֹדה מבּחינה פוֹרמלית בּיטוּל הזכוּת הזאת; שנית, אינני מוֹדה שיש לנוּ היוֹם בּמצב הקיים זכוּת אַבּסוֹלוּטית של שביתה. בּהסכּם אין בּיטוּל הזכוּת, אבל ישנוֹ צמצוּם הזכוּת בּתנאים ידוּעים. אם רוֹצים לראוֹת בּזה הגבּלה בּלתי־נעימה וּבלתי־רצוּיה אני מוּכן כּרגע להניח זאת, אם כּי הייתי מקבּל גם בּשבילנוּ את ההגבּלה של 25%. אבל אני רוֹצה לראוֹת מה המצב הקיים, אם זכוּת שביתה פּרוּשה לא לעשׂוֹת כּל העוֹלה על דעתי, כּי אם כּוֹח לאַיים בּוֹ על בּעל־הבּית, אז אני שוֹאל מה כּרגע המצב בּענין זה, האוּמנם הנשק הזה פּעיל אצלנוּ? האומנם בּעל־הבּית מרגיש בּאִיוּם כּזה? מבּחינה משפּטית אין חוֹק בּארץ שיאסוֹר שביתה, אבל מבּחינה ריאַלית אנחנוּ מוּגבּלים עד היסוֹד וּמוּגבּלים עד היסוֹד וּמוּגבּלים על ידי עשׂרוֹת גוֹרמים; ויֶשנוֹ גוֹרם אחד שאי אפשר לא לראוֹת אוֹתוֹ. בּרגע שהפּוֹעל ידע בּכל בּית־חרוֹשת שיש נגדוֹ מחנה גדוֹל של מפירי־שביתה, בּרגע זה כּל הזכוּת לשבּוֹת אינה שוה כּלוּם. כּלוּם זהוּ הדבר החשוּב שיהיה כּתוּב בּקוֹנסטיטוּציה של מדינה שיש זכות שביתה לפּוֹעל?
זה כּתוּב גם אצלנוּ. אבל חשוּבה האפשרוּת הריאַלית לשבּוֹת. בּרגע שמתבּרר שישנוֹ חלק גדוֹל של פּוֹעלים העוֹמדים כּל יוֹם מוּכנים וּמזוּמנים להפיר את השביתה, אז השביתה מאַבּדת את כּח כּוֹחה לנצחוֹן. אם נשׂים לב למה שנעשה בּעוֹלם, הרי מיד לאחר המלחמה, בּמצב הרבוֹלוּציוֹני ששׂרר בּעוֹלם היוּ הרבּה שביתוֹת, אבל מהזמן שנגלתה מכּת חוֹסר־העבוֹדה, תנוּעת השביתה ירדה פּלאים (רק עכשיו בּאמריקה עם תמיכת הממשלה בּאִרגוּן הפּרוֹסיוֹנלי שוּב אנחנוּ רוֹאים גל של שביתוֹת). כּל זה בּא מפּני שעצם חוֹסר־העבוֹדה יוֹצר את המחנה הרזרבי הזה השוֹלל את האפשרוּת של הצלחת השביתה. ויש דבר־מה עוֹד יוֹתר גרוּע מחוֹסר־עבוֹדה, בּאם ישנם מחנוֹת גדוֹלים של פּוֹעלים העוֹמדים מחוּץ לארגוּן וּמוּכנים לשבּוֹר כּל ארגוּן, משוּם שזאת היא מלחמת־מצוה אצלם, אידיאה, אשר לה הם מתחנכים. ואמנם לא נחוּץ הרבּה בּשביל להפיר שביתה בּבית־חרוֹשת, מספּיק שחלק של פּוֹעלים יעבוֹד. אצלנוּ מספּיק שהרביזיוֹניזם יאַרגן בּארץ גדוּד מעוֹפף של אלף פּוֹעלים מפירי־שביתה, שיתקיים על חשבּוֹן המפלגה הרביזיוֹניסטית, נגיד על חשבּוֹן קרן־תל־חי ועל חשבּוֹן הבּעלים, אמנם גם על חשבּוֹן הקרבּנוֹת והסבל שלהם. האין זה מספּיק כּדי לשׂים לאַל כּל מלחמה מקצוֹעית שלנוּ? נזכּוֹר נא שכּדי שתפרוֹץ שביתה אצל פרוּמין מספּיק היה שפּוֹעלת אחת – שעד עכשיו לא נפתרה השאלה אם היא היתה רביזיוֹניסטית אוֹ לא – תזעזע את כּל עוֹלמם של אלפי פּוֹעלים, תגרוֹם להוֹשבת עשׂרוֹת פּוֹעלים בּמאסר, תגרוֹם לפּוֹעלים שיהיוּ בּיניהם פּצוּעים ואינבלידים ותגרוֹם לנוּ את כּל הצרוֹת הפּוֹליטיוֹת שהיוּ לנוּ מזה. זאת הרי דוּגמה קלַסית למצב המלחמה שלנוּ. אני אוֹמר זאת בּלי כּל הטלת פּחדים, כּמוֹ שעוֹשׂים כּל אלה המתארים את האסוֹנוֹת שיצאוּ מההסכּם, כּי אם אני מדבּר מההוֹוה. העוּבדה הזאת של מפירי־שביתה פּרוֹפסיוֹנליים, שהם שברוּ לנוּ את המלחמה הראשוֹנה בּכפר־סבא, שהם שברוּ שוּרה של שביתוֹת, זוֹהי עוּבדה מציאוּתית, והרי אני שוֹאל אתכם: נניח שההסכּם הזה הוּא רע, נניח שאם 20% של פּוֹעלים בּמקוֹם עבוֹדה רשאים לדרוֹש בּוֹררוּת זה מסוּכּן, אבל מי אוֹמר שזהוּ גרוּע מאוֹתה המציאוּת שישנה כּיוֹם בּארץ, שבּזמן שאגודה מקצוֹעית יוֹשבת לדוּן על שביתה, אי אפשר עכשיו שלא תקח בּחשבּוֹן את העוּבדה של קיוּם מחנה שׂכירים של מפירי־שביתה. וּמחנה כּזה קיים, והוּא עתיד לגדוֹל בּכוֹח עליה וגם בּכוֹח בּגידה של חלקים אצלנוּ. מי זה יוֹכיח שהפּרספּקטיבה הזאת היא יוֹתר טוֹבה מההסכּם הזה? בּין הנימוּקים נגד ההסכּם אמר זיאמה כּדברים האלה: הוּא שאל את המחַייבים, האוּמנם הם מאמינים שזה יתקיים. תחילה אפשר היה להבין ששאלתוֹ מתכּוונת לזה אם הרביזיוֹניסטים יקיימוּ את ההסכּם.
זוֹהי שאלה לא קשה, שהרי לא פּרקנוּ עדיין את נשקנוּ מעלינוּ, ההסתדרוּת עוֹדנה קיימת, ואם יתבּרר שהרביזיוֹניסטים לא יקיימוּ את ההסכּם אוּלי ההסתדרוּת אפילוּ תרויח מזה בּהוֹכיחה שהם גם את הנסיוֹן הזה לא קיבּלוּ. אוּלם זיאמה העמיד את השאלה בּאוֹפן יוֹתר עמוֹק: חברינוּ לא יקיימוּ את ההסכּם. הוּא הביא לכך ראָיה, שבּמקוֹם פּלוֹני היתה שביתה נגד רצוֹן ההסתדרוּת וּבמקוֹם אלמוֹני הוּחלט עליה נגד רצוֹן הועד הפּוֹעל, הוּא הראה על הניגוּדים שישנם בּין האַפּרט ההסתדרוּתי בּמקוֹם, בּין העסקנוּת המקוֹמית וּבין חברינוּ בּמקוֹמוֹת העבוֹדה שרצוּ להיוֹת רדיקליים על חשבּוֹן המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת, שאלה יאסרוּ על השביתה. וּמתוֹך כּל זה אוֹמר זיאמה, אין לחתוֹם על ההסכּם, מפּני שחברינוּ לא יקיימוּ אוֹתוֹ, אינני רוֹצה לנבּא אם יהיה כּכה אוֹ לא, אוּלם אם זהוּ נימוּק נגד ההסכּם אזי אוֹי ואבוֹי לנוּ. אם זהוּ נימוּק נגד ההסכּם הרי זוֹהי התעוּדה הקשה בּיוֹתר להסתדרוּת כּוּלה וּלחייה הפּנימיים. אם ההסתדרוּת תגיע לכך שתכּיר – מתוֹך החשבּוֹן הכּללי של המעמד, לשם פּתיחת דרך לקירוּב הפּוֹעל הבּית“רי, לשם מניעת הכּוֹח המוּסרי שיכוֹל ללכּד מחנוֹת פּוֹעלים מחוּצה לנוּ, ־ שכּאשר בּבית־חרוֹשת בּאיזה מקוֹם יהיוּ 20% של פּוֹעלים שלא ירצוּ בּשביתה יהיוּ רשאים לעכּב אוֹתה, ואז הפּוֹעלים שלנוּ לא יוּכלוּ לשׂאת בּמצב הזה, אזי אין לנוּ בּכלל מה לדבּר. ואוּלי המצב הזה שמנהיגינוּ ושליחינוּ האַקטיביים שבּהתנגדוּתם להסכּם פּוֹעל אצלם הרצוֹן לא להיקָרע מהציבּוּר, מפּני שהציבּוּר לא יקבּל אוֹתוֹ – הרי אף הוּא תעוּדה קשה לכל מצב־הרוּח הפּנימי בּתנוּעה. ועל זה אני אוֹמר: אם זיאמה הזהיר אוֹתנוּ מפּני אוֹתה האיסטרטגיה שיכוֹלה לסייע לאידיאוֹלוֹגיה זרה, אני אוֹמר, גם איסטרטגיה כּזאת למנהיגינוּ שמפחדים לאמוֹר את האמת שלהם אף היא סיוּע לאידיאוֹלוֹגיה זרה. עכשיו כּמה מלים על פּרשת שאר ההסכּמים העוֹמדת כּצל כּבד מאחוֹרי כּל הדיוּן אצלנוּ. אינני רוֹאה כּל קשר הגיוֹני בּין הסכּם עם בּית”ר בּעניני עבוֹדה וּבין הסכּם פּוֹליטי עם הרביזיוֹניסטים. יש לנוּ הסכּם־עבוֹדה טוֹב מאד עם “הפּוֹעל המזרחי” ואין לנוּ כּל קוֹאַליציה עם “המזרחי”, אלא אנחנוּ נמצאים בּמלחמה קשה מאד עם האגף שלהם, וזה לא הזיק לנוּ. למעשׂה שמרנוּ יפה מאד את הסכּם העבוֹדה עם “הפּוֹעל המזרחי” והם שמרוּ אוֹתוֹ יפה מאד, והיוּ לנוּ חברים טוֹבים בּ“הפּוֹעל המזרחי”. וּבשבילי הצוֹרך הּברית עם “המזרחי” – אם כּי “המזרחי” זהוּ בּכלל קלריקלים וכדוֹמה – היה צוֹרך יוֹתר גדוֹל מאשר הקוֹאַליציה עם הרביזיוֹניסטים. רביזיוֹניזם זהוּ מקרה חוֹלף. אבל מציאוּת חלק דתי בּעם היהוּדי זוֹהי לא עוּבדה שבּאה אתנוּ לעוֹלם ושיכוֹלה לעבוֹר מהעוֹלם עם קוֹאַליציה זוֹ אוֹ אחרת. השאלה כּיצד יבנה הפּוֹעל את עתידוֹ בּארץ מתוֹך בּרית עם אוֹתם הפּוֹעלים שהחרדיוּת מאַרגנת אוֹתם, היא בּשבילי שאלה פּוֹליטית רצינית. אינני רוֹאה שוּם קשר בּין שני ההסכּמים הללוּ ואפשר לקבּל הסכּם אחד ולדחוֹת הסכּם שני. מאידך גיסא, אני יכוֹל לתאר לעצמי להלכה, שבּמצבים ידוּעים יכוֹלה להיוֹת קוֹאַליציה עם אנשים שיש להם אוֹריֶנטציה על ארגוּן עוֹבדים מיוּחד. ישבנוּ בּקוֹאַליציה עם פרבּשטיין ועם סוּפרסקי. אבל אני אוֹמר שלמעשה אין כּל צוֹרך לכרוֹך את שני ההסכּמים גם יחד. האפשרוּת של הסכּם ציוֹני עם הרביזיוֹניסטים אינה קיימת בּשוּם אוֹפן. אני יכוֹל להבין יפה את המאמץ האישי אשר עשׂה בּן־גוּריוֹן בּרצוֹנוֹ לבדוֹק גם אפשרוּת כּזאת. אני יכוֹל גם להעריך את המאמץ הזה. אבל מבּחינה ציבּוּרית אני חוֹשב שהנסיוֹן הזה החטיא את המטרה, הכבּיד על מצבנוּ, לא על מצבנוּ החיצוֹני, על זה הוּא לא הכבּיד, אין שוּם חשש לדבר זה. כּל ההוֹדעוֹת וכל הגילוּיים של ז’בּוּטינסקי בּמשך הזמן האחרוֹן הציגוּ את הענין בּאוֹפן בּרוּר מאד בּפני העוֹלם החיצוֹני, ואינני מבין למה האֶכּסקוּטיבה צריכה היתה להוֹדיע שיש עוֹד מקוֹם למשׂא־וּמתן בּענין זה. אבל אם יהיה משׂא־וּמתן אוֹ לא יהיה, אני אוֹמר, אין שוּם אפשרוּת של הסכּם כּזה ואני רוֹצה שהדבר הזה יהיה בּרוּר לגמרי, ואני שוֹאף לכך שבּענין זה המפלגה תאמר את דברה בּאוֹפן בּרוּר מאד. לא שהמפלגה אינה שוֹאפת לקוֹאַליציה מַכּסימלית על יסוֹד של מינימוּם של פּעוּלה משוּתפת, זוֹ צריכה להישאר מגַמתנוּ. אבל יש דברים שאי אפשר למכּוֹר אוֹתם בּעד קוֹאַליציה. הרביזיוֹניזם הציג את עצמוֹ כּמגמה פּוֹליטית מסוּימת העוֹמדת בּניגוּד גמוּר לעצם קיוּמה של ההסתדרוּת הציוֹנית המאוּרגנת, מגמה שיכוֹלה אוֹ להשתלט בּתנוּעה הציוֹנית אוֹ לפרק אוֹתה. בּענין זה פּגשתי הבנה רבּה גם אצל רבּים ממחַייבי ההסכּם. לפי דעתי, הסכּם בּשאלוֹת העבוֹדה פּוֹתח שער לאוֹתה המלחמה עם הרביזיוֹניזם שבּה אני חפץ. הוּא לא מטשטש את המלחמה שלי עם הרביזיוֹניזם. אינני רוֹצה להילָחם עם הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי בּקשר עם חלוּקת עבוֹדה וּבקשר עם עבוֹדה עברית וּבקשר עם עבוֹדה ערבית, מחוֹבתי הקדוֹשה היא לנסוֹת למנוֹע כּל מלחמה כּזאת.
אבל אני רוֹצה בּמלחמה בּרביזיוֹניזם שהוּא מהוה דגנרציה של הציוֹנוּת על ידי הפּוֹליטיקה שלוֹ, על ידי היחס שלוֹ לערבים, על ידי החינוּך הפּוֹליטי ההמוֹני שלוֹ, בּיחסוֹ לקרנוֹת, בּעמדתוֹ לזכוּיוֹתיה של ההסתדרוּת הציוֹנית. על ידי הסכּם העבוֹדה אנחנוּ יכוֹלים להרים את המלחמה הזאת בּתקוּפה זוֹ. ההמוֹנים הגדוֹלים בּעוֹלם יבינוּ את זאת. הם לא יבינוּ מדוּע הם צריכים להיוֹת בּעד הסתדרוּת עוֹבדים שלנוּ ולא בּעד הסתדרוּת עוֹבדים לאוּמית, מדוּע הם צריכים להיוֹת בּעד פּוֹעלים שאינם רוֹצים לתת עבוֹדה לפּוֹעלים אחרים. את זאת לא יבינוּ ההמוֹנים היהוּדים, אבל הם יבינוּ מדוּע אנחנוּ קוֹראים להצבּיע נגד אלה הרוֹצים לפרק את התנוּעה הציוֹנית ושאינם מבינים את ערך הקרנוֹת ושתוֹמכים בּספּקוּלַציה. את המלחמה הזאת אנחנוּ יכוֹלים להרים בּכוֹח גדוֹל. מחוּץ לחשיבוּת שיש לעצם הסכּם־העבוֹדה, שאני מבּיט עליו כּעל דף חדש בּתנאי המלחמה המקצועית שלנוּ, שאני רוֹאה בּוֹ אשנב שממנוּ אפשר לי לדבּר עם הפּוֹעל הרביזיוֹניסטי כּמוֹ עם בּן־אדם, הרי מבּחינת הציוֹנוּת המדינית אני רוֹאה בּוֹ הסרת כּמה וכמה אבני־נגף מדרך מלחמתנוּ הפּוֹליטית נגד הרביזיוֹניזם, כּדי שהמצב יהיה בּרוּר. כּשאני קוֹרא מה שז’בּוֹטינסקי כּוֹתב אני מגיב על זה בּדיוּק להיפך מאשר בַּנקוֹבר; אני שׂמח שפּה מתבּטא ז’בּוֹטינסקי בּגילוּי־לב ואינוֹ מנסה לרמוֹת את חבריו. מבּחינת המלחמה הפּנימית בּציוֹנוּת אני רוֹאה את המאמרים של ז’בּוֹטינסקי כּמטהרים את האַתמוֹספירה, למען נוּכל להגיד: את זה הם רוֹצים. הם רוצים בּהסתדרוּת ציוֹנית שלא יהיה לה כּוֹח שליטה על חלקיה, זהוּ פּירוּק ההסתדרוּת הציוֹנית. זה פּוֹגע גם בּציוֹני ב‘, וגם הם יבינוּ את זאת ולא רק ציוֹני א’. יתכן שהמוֹעצה לא תקבּל החלטוֹת בּדרך כּלל, אבל המוֹעצה היתה עוֹשׂה שליחוּת גדוֹלה אילוּ היתה רוֹצה לקבּוֹע יחס לכל הענין, למשׂא־וּמתן, להסכּם כּנגד מעשׂי־אַלָמוּת, להסכּם־העבוֹדה וּלהסכּם ציוֹני. והיתה יוֹצרת בּהירוּת בּעוֹלם הציוֹני.
2. בּקיעים בּגרעין החלוּצי של תנוּעת הפּוֹעלים 🔗
הארץ־ישׂראלית
(קטע, רשוּם בּכתב־ידוֹ של בּרל)
מכּל פּגעי הויכּוּח על ההסכּם קשה לי מכּוּלם זה: הגרעין החלוּצי, זה הלוּז־שבּשדרה של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית, חלוּ בּוֹ בּקיעים. כּל החלטה שהיא, גם זוֹ שנראֵית כּשלעצמה טוֹבה בּיוֹתר, אינה שוה בּנזק זה. ואין לראוֹת שוּם החלטה, גם הרעה בּיוֹתר כּשלעצמה, שבמחירה אפשר להסיר מאתנוּ את הנזק הזה. כּי בּאחדוּת הגרעין הזה, למרוֹת הסדקים הרעים כּשלעצמם והמבשׂרים רעוֹת, הערוּבּה העיקרית שתנוּעתנוּ תעמוֹד בּערכּה וּבשלימוּתה. הויכּוּח על ההסכּם חילק את מחננוּ חלוּקה אחרת לגמרי ממה שידענוּה עד כּה. חלוּקה בּלתי־טבעית.
מי שאמר: נחשׂפוּ הניגוּדים הקיימים – לא כּיון אל האמת. לא נחשׂפוּ אלא פּרצוּ ניגוּדים, ניגוּדים שלא היוּ צריכים להיוֹת. פּרצוּ ורחבוּ. נתרחקוּ קרוֹבים שקרבתם קרבת־אמת, ונתקרבוּ רחוֹקים שריחוּקם ריחוּק בּיסוֹדוֹ. וההתרחקוּת החדשה, התרחקוּת־סחף, סכּנה שסוֹפה להתקיים, בּשעה שההתקרבוּת החדשה אין סוֹפה להתקיים. כּי אין עמה קרבת־דרך, שיתוּף־יצירה.
ב. ל“ההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת לפעוּלה תרבּוּתית” 🔗
“לא שארץ־ישׂראל היא עכשיו גוּלת הכּוֹתרת בּשביל הגוֹלה האמידה והעשירה, אלא ארץ־ישׂראל היא אִי־ההצלה היחידי בּשביל המוֹני ישׂראל, הנמלטים על נפשם. והבּאים אלינוּ אינם יהוּדים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת עברית, שעליהם הטיל אחד־העם את יהבוֹ, ולא יהוּדים שאין חסר להם בּעוֹלמם אלא ההשלמה הרוּחנית־הלאוּמית העליוֹנה, כּי אם יהוּדים פּליטי חרב, פּליטי פּרעוֹת, פּליטי דלדוּל, “נשׂרפים”, נרדפים ועקוּרים, עקוּרים לא רק מזכוּיוֹתיהם ומעמדם הכּלכּלי והחברתי, כּי אם עקוּרים משרשי התרבּוּת הלאוּמית, עקוּרים מהוָיה תרבּוּתית”. בּענין זה דיבּר בֶּרל בּאסיפת פּוֹעלים בּתל־אביב, בּאוּלם קוֹלנוֹע “עדן”, בּ ו' בּכסליו תרצ"ד, 24.11.33. הדברים לא פּוּרסמוּ עד כּה.
1. משוּט בּתפוּצוֹת הגוֹלה 🔗
בּאמצע המערכה הכּבדה שבּה אנוּ עוֹמדים, המערכה על עליית שבי־ציוֹן, בּשעה שמביאה לנוּ נסיוֹן חמוּר אוּלי יוֹתר מכּל הקוֹדמים לוֹ, – כּי תכנוֹ הוּא בּזה כי דוקא כּאשר ארץ־ישׂראל נהיתה להמוֹנים בּגוֹלה לא רק חזוֹן וחלוֹם, כּי אם גם מקלט, כּאשר נגלוּ בּה אוּלי בּפּעם הראשוֹנה לאחר חמישים שנוֹת מאמצים ציוֹניים אפשרוּיוֹת לשמש בּאמת מקוֹם קליטה בּשביל המוֹנים, בּאה ההתנקשוּת הקשה אוּלי בּיוֹתר בּעליה, – בּשעה זוֹ בּחרתי לספּר על מה שראיתי ותרתי בּתפוּצוֹת הגוֹלה. איני רוֹאה כּל ניגוּד וּמרחק בּין שני אלה. מלחמת העליה וּתשׂוּמת־הלב למה שנעשׂה בּגוֹלה – היינוּ הך. מלחמת העליה מוּפנית כּלפּי הגוֹלה. ואין סכּנה גדוֹלה יוֹתר מאשר אוֹתם גילוּיים של קהוּת לגבּי העליה וגוֹרלה, בּין אם היא מתגלה על ידי רמת שׂכר־הדירה בּתל־אביב, בּין אם היא מתגלה בּסוּג ידוּע של מאמרים הרוֹצים לתחוֹם תחוּמים לעבוֹדה העברית. ואפילוּ אִי־תשוּמת־הלב, אוֹ האדישוּת, אוֹ אי־ההבנה, אוֹ אי־הנכוֹנוּת לקרבּנוֹת המתגלה בּציבּוּר הפּוֹעלים – מצטרפוֹת לתמוּנה אחת העלוּלה לסכּן כּל מה שיש לנוּ. צריך להגבּיר את הקשרים עם היהדוּת שאינה עדיין איתנוּ. זוֹ היתה בּעצם מטרת נסיעתי לגוֹלה. הלכתי לא בּתוֹר איש תעמוּלה ולא לשם עבוֹדה פּוֹליטית. הלכתי לשמה של הגוֹלה, לראוֹת בּמה היא חיה וכוֹאבת וּמה יכוֹלה ארץ־ישׂראל לעשׂוֹת בּשבילה. שנים רבּוֹת הלכנוּ לגוֹלה להיעזר לשם ארץ־ישׂראל. הגענוּ עכשיו לימים שהננוּ הוֹלכים לגוֹלה בּכוָנה להוֹשיט יד עֵזר. בּמלים קצרוֹת אמסוֹר רוֹשם תמציתי מבּיקוּרי בּגוֹלה. אוּכל לוֹמר אוּלי בּשתי מלים: התחזקתי בּאמוּנתי הציוֹנית.
אף על פּי שלכאוֹרה לא הייתי זקוּק לחיזוּק בּאמוּנתי הציוֹנית, לאחר שחייתי את רוֹב ימַי בּמחשבה הציוֹנית. לא מוֹתרוֹת, לא בּית לשכבה עליוֹנה אוֹ לצרכים עליוֹנים היא ארץ־ישׂראל כּיוֹם להמוֹנים – לחם, הצלה מגיהינוֹם, מכּלָיה, מחיי חרפּה וקלוֹן, גם מרעב, כּל כּמה שהאמנתי, לא הרגשתי בּשבתי כּאן בּארץ בּמַמשוּתוֹ של הדבר. כּשיצאתי וראיתי את מצבוֹ המדיני, הכּלכּלי והרוּחני של אדם מישׂראל בּגילוּיים שוֹנים בּארצוֹת־הרדיפה, וגם בּארצוֹת הזכוּיוֹת והחוֹפש, – הרגשתי על עצמי וּבשׂרי עד כּמה הכרחית כּיוֹם ארץ־ישׂראל בּשבילוֹ, עד כּמה אינוֹ יכוֹל לחיוֹת בּלי ציוֹנוּת מתגשמת בּימינוּ, עד כּמה לא תספּיק לוֹ היוֹם ארץ־ישׂראל אך ורק בּתוֹר אידיאה של גאוּלה. נסיעתי היתה קצרה למדי בּכדי להכּיר את החיים היהוּדיים בּארצוֹת שבּהן לא בּיקרתי 28–25 שנים.
אין להסתפּק בּביקוּר כּזה כּדי להיחָשב מוּמחה בּעניני גוֹלה. גם לא אוֹפיע בּתוֹר שכּזה. עוֹד נשארוּ בּפנַי כּמה פּרשיוֹת סתוּמוֹת. אך ממה שראיתי בּטיסוֹת שוֹנוֹת, בּביקוּרים בּעיירוֹת וּבכפרים, בּירידים וּבבתי־מדרשות, בּבתי־ספר וּבמוֹסדוֹת, בּביקוּרים שהיוּ מרוּבּים ואינטנסיביים מאד, וּבמצבים שוֹנים, – אני רשאי לסַכּם רשמים כּלליים, ואוּלי גם לעשׂוֹת חשבּוֹן של מצב ישׂראל בּאירופּה וּמה מצאנוּ שם חמש־עשׂרה שנה לאחר גמר המלחמה העוֹלמית [הקוֹדמת]. המלחמה נסתיימה, כּידוּע, בּהכּרת זכוּיוֹת היהוּדים בּארצוֹת שבּהן היוּ משטרים של גזירוֹת. בּמשטר החדש של שחרוּר עמים מדוּכּאים בּארצוֹת מזרח אירוֹפּה הוּשׂם קץ לתחוּם המוֹשב, למצב המדיני המדכּא. הגיע הזמן שצריך היה לתת ליהוּדי מזרח אירוֹפּה – בּהבדל מזה שניתן ליהוּדי אירוֹפּה המערבית – גם זכוּיוֹת לאוּמיוֹת, מדיניוֹת.
בּמשך עשׂרים שנה כּמעט, שלפני גמר המלחמה העוֹלמית, טוּפּחה בּרחוֹב היהוּדי האמוּנה בּאוֹטוֹנוֹמיה, בּסמכוּת ידוּעה, בּכוֹח מדיני מסוּים בּגוֹלה. מי יוֹדע – אמרוּ – אם מדינת היהוּדים בּארץ־ישׂראל תתגשם, זוֹ אינה אוּלי אלא אוּטוֹפּיה, אבל מידת־מה של מדיניוּת יהוּדית בּגוֹלה, אוֹטוֹנוֹמיה בּענינים פּנימיים, תרבּוּתיים, סוֹציאליים, כּלכּליים – אלה הוּכּרוּ על ידי מדינאים ואידיאוֹלוֹגים, אף היוּ נחלה לכל המפלגוֹת, הן של הציוֹנוּת הכּללית והן של השׂמאל. תכנית הֶלסינגפוֹרס, “פּוֹעלי־ציוֹן”, סיימיסטים – כּוּלם דגלוּ בּאוֹטוֹנוֹמיה בּגוֹלה.והנה אַרשה לעצמי לסַכּם בּקיצוּר נמרץ מה מצאתי בּתפוּצוֹת הגוֹלה מבּחינה כּלכּלית, משפּטית, מדינית ותרבּוּתית. קוֹדם כּל – העוֹני. איני צריך לסַפּר לנאספים בּאוּלם זה, שבּוַדאי אינם בּני בּרוֹדסקי ורוֹטשילד, אף לא בּאים בּרוּבּם מארצוֹת הבּרית אוֹ ממערב אירוֹפּה, – מה היה העוֹני היהוּדי בּתחוּם המוֹשב, מה היוּ שם הפּרוֹפֶסיוֹת היהוּדיוֹת. ועתה, חמש־עשׂרה שנה לאחר שבּטלוּ הגזירוֹת, לאחר שהוּסרוּ המניעוֹת מעל דרך ההמוֹנים היהוּדים מִצאת למרחב, מעבוֹר לפרנסוֹת יוֹתר בּריאוֹת – מהוּ כּרגע המצב הכּלכּלי של רוֹב בּנין העם? ראיתי את אחינוּ בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּגרמניה, ארץ שלא נמנתה על תחוּם המוֹשב. מצב היהוּדים בּה נחשב לאיתן וּמבוּסס. היהוּדי חדר בּה למשׂרוֹת עליוֹנוֹת בּמדינה, לפּרוֹפסיוֹת מכוּבּדוֹת וּמכניסוֹת יפה, בּפינַנסים, בּפקידוּת, בּאוּניברסיטאוֹת. ראיתי את אחינוּ בּגרמניה ואת פּליטיהם בּלוֹנדוֹן וּבפּריס. ראיתי את חלוּצי גרמניה עוֹבדים בּהכשרת עצמם לארץ־ישׂראל בּארצוֹת שוֹנוֹת. ואם יש בּיניכם מי שראה בּשנים שלפני המלחמה, אוֹ זמן קצר אחריה, את העוֹברים בּגניבה את הגבוּל הרוּסי וּמתכּנסים בּעיירה גַליצאית אוֹ בּבּרֶמן אוֹ בּהַמבּוּרג; מי שראה פּליטים יהוּדים, פּליטי פּרעוֹת וּפליטי צבא, יוֹשבים בּ“הֶקדש” וּמחכּים לעזרה הקטנה כּדי לעבוֹר לאמריקה; מי שראה את החיים הללוּ, את העוני והדלוּת שהשׂתררוּ בּערי־הגבוּל וּבערי־הנמל – יהא לוֹ מוּשׂג ממה שנעשׂה בּין הפּליטים היהוּדים מגרמניה, בּין אוֹתן משפּחוֹת משׂכּילוֹת, לשעבר מבוּססוֹת, שלא הרגישוּ מעוֹלם שיתוּף־גוֹרל עם אחיהם בּמזרח. ראיתים בּחדרים האפלים, עם ספל וצלחת בּיד, מחכּים בּתוֹר לקבּלת מנה של מרק. ראיתים בּחדרים מלאים מיטוֹת; – אנשים מסוּגים וגילים שוֹנים, שבוּרים וּרצוּצים, בּלי יכוֹלת לסדר בּעצמם את חייהם. ולא זה בּלבד שמצבם אָפל כּרגע, שתלוּיים הם בּועד העזרה שקוּפּתוֹ מתרוֹקנת ויש פּחד שכּל יוֹם יסגרוּהוּ, וגם קסַרקט זה וגם מטבּח זה לא יהיוּ עוֹד, – הם אינם יוֹדעים מה יהא בּסוֹפם. יש מקומוֹת שבּהם הם יוֹשבים ללא רשוּת לעסוֹק בּעבוֹדה, ללא רשוּת לחפּש עבוֹדה. אינם יוֹדעים מאַיִן תבוֹא עזרתם, אינם רוֹאים פּתחוֹן פּתח למקוֹם שבּוֹ יוּכלוּ להכּוֹת שרשים כּלשהם. בּמצב כּזה נמצאים כּמה אלפים אוֹ גם רבבוֹת אנשים. אמנם לא כּוּלם חיים על צלחת המרק של ועד העזרה. יש עוֹד כּאלה שהפּרוּטה לא כּלתה מכּיסם, עוֹדם מתחבּטים וּמתלבּטים, מחכּים למשהוּ. אבל העתיד הנוֹרא הזה נשקף לרוּבּם הגדוֹל. וראיתי גם את העוֹני היהוּדי בּמזרח, המַקיף שטחים גדוֹלים: גם את הארצוֹת שהיוּ קוֹדם תחת שלטוֹן בּית הַבּסבּוּרג ושהיוּ תחת שלטוֹן רוּסיה. למן היהדוּת הפּשוּטה, הפּרימיטיבית, העמלנית מאד, היוֹשבת בּרוּבּה הגדוֹל בּעיירוֹת וּכפרים ועוֹבדת בּעבוֹדוֹת קשוֹת וּמפרכוֹת, ועד יוֹשבי עיירוֹת גליציה וליטה. קוֹדם כּל בּטלוּ הפּרנסוֹת, כּי הם נפלוּ ראשוֹנים קרבּנוֹת של המשבּר הכּלכּלי הכּללי. בּכל מקוֹם חוֹזרת אוֹתה התמוּנה של עוֹני איוֹם, העלוּל להפחיד גם את אלה שהכּירוּ לפנים את תחוּם המוֹשב בּכל עניוּתוֹ. מי שראה את השוּק היהוּדי בּוילנה, שבּוֹ התרוֹצצוּ אנשים בּרפש, בּצפיפוּת, בּמלחמת התחרוּת על חצי פּרוּטה, מי שזוֹכר את מוֹראוֹתיו של שוּק זה – יבּהל למראה השוּק היוֹם. הוּא נעשׂה עוֹד יוֹתר דל גם בּוילנה גם בּלבוֹב. אֵילוּ בּלוֹיי סחבוֹת. שם סוֹחרים כּבר לא בּבגדים ישנים ולא בּנעלים ישנוֹת אלא בּטלאים שעליהם. מי שרוֹאה אוֹתם לא יבין כּיצד אפשר בּכל היריד הזה להשׂיג מזוֹן סעוּדה אחת אפילוּ פּעם בשבוּע. שאלת המצב הכּלכּלי בּגוֹלה אינה שאלת הכּמוּת. זוֹהי שאלת העתיד הריק. הרי חיוּ גם קוֹדם בּעניוּת, ויתכן כּי גם הוֹריהם וזקניהם של יהוּדי קַרפַּטוֹרוּסיה וּוילנה וּלבוֹב לא ידעוּ חיים יוֹתר שׂבעים.
אבל כּיצד ימשיכוּ בּחיים כּאלה? מה יעשׂה הנוֹער הגָדל? לאן יזוּזוּ וּלאן ילכוּ? כּאן מתגלה חזיוֹן מחריד, אשר להוֹגי־הדעוֹת בּינינוּ נגלה בּאוֹפן תיאוֹרטי זה מזמן. עוֹד לפני עשׂרים שנה, כּאשר דיבּרנוּ בּין מיסדי התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאליסטית, “פּוֹעלי־ציוֹן”, על המצב הכּלכּלי המיוּחד של היהוּדים, על דחיקתם מתהליך היִצוּר, על אי־ יכלתם ליהפך לפועלים, – דיבּרנו לא בּתיאוֹריוֹת שיצאו מבּתי־מדרש של חוֹקרים. דעוֹת אלה היוּ נחלת צעירים שמתוֹך כּאב וצער ואינטוּאיציה עממית ניגשוּ גישה חדשה למציאוּת היהוּדית: לא גישה של יהוּדים בּעלי־בּתים על המציאוּת הקיימת והקבוּעה, ולא גישה של הסוֹציאליסטים היהוּדים, אשר תירגמוּ לאידיש מוּשׂגים סוֹציאליסטיים כּלליים ולא הבינוּ את התהליכים ההיסטוֹריים של הגוֹלה היהוּדית ואת השתקפוּת המהפּכה העוֹלמית אצלנוּ. מה שחָזינוּ אז בּעיני רוּח נתקיים בּצוּרה הרבּה יוֹתר חריפה ואכזרית ממה שתיארנוּ לנוּ. לדוֹר היהוּדי הצעיר, שהפּרנסוֹת היהוּדיוֹת הקוֹדמוֹת כּבר ניטלוּ ממנוּ לעוֹלם ועד, אין לאן לפנוֹת. שוּם פּרנסוֹת חדשוֹת לא נגלוּ: בּמידה שנאלץ לפנוֹת לחדשוֹת – נתבּרר שנתפּסוּ המקוֹמוֹת. ואם היתה לוֹ איזוֹ אחיזה בּיִצוּר, הרי עם כּל מַשבּר וזעזוּע הוּא הוֹלך ונדחק ממה שהיה לוֹ עד עכשיו. וכמה משוּנה הדבר. בּזמן שאנוּ בּוֹכים על חוּרבּן יהוּדי גרמניה – כּשאנוּ רוֹאים יהוּדים שישבוּ איתן על כּסאוֹת מכוּבּדים, בּאוּניברסיטאוֹת, בּבּנקים, בּממשלה, בּבתי־ספר, בּמשׂרדי עוֹרכי־דין, בּחדרי־רפוּאה, כּיצד לוּקחוּ בּיוֹם אחד וטוּאטאוּ בּמטאטא השמד, – יש מדינוֹת אחרוֹת שהוֹאילוּ להשתתף בּצערנוּ, דיבּרוּ דברי ידידוּת, הוֹפיעוּ כּמגינים וּמליצים, מחוּ נגד האכזריוּת הגרמנית, וּמהן מדינוֹת דמוֹקרטיוֹת, פּרוֹגרסיביוֹת, עוֹמדוֹת על השקפת החוֹפש. והנה גם בּהן מתנהל למעשׂה אוֹתוֹ תהליך של דחיקה מוּחלטת של רגלי היהוּדי, אמנם בּכפפוֹת על היד וּבלי הבלטה. למשל, צ’כוֹסלוֹבקיה הדמוֹקרטית והפּרוֹגרסיבית. ודאי אין להאשים את שלטוֹנוֹתיה בּשמץ אנטישמיוּת, אבל מבּחינת המצב הכּלכּלי הרי עתידנוּ שם הוּא אוֹתוֹ עתיד מר. בּמחוֹזוֹת שלא היתה עדיין אינטליגנציה בּמספּר מספּיק ולא היוּ המקוֹמוֹת תפוּסים, בּמחוֹזוֹת שבּהם נשארוּ לנוּ עוֹד פּרנסוֹת בּירוּשה מאוֹסטריה בּפקידוּת – בּשנים הראשוֹנוֹת היה עוֹד צוֹרך בּנוּ. אך בּיתים הוֹפיעה אינטליגנציה צעירה הזקוּקה לעבוֹדה – וכל משׂרה בּבית־ספר חדש וגם ישן הוֹלכת ונכבּשת על ידי בּני האוּמה השוֹלטת. אוּמוֹת אחרוֹת בּאוֹתה מדינה, כּגוֹן סלוֹבקים, – להן יש כּוֹח לתבּוֹע, להילָחם, הן מרוּכּזוֹת בּמחוֹזוֹת שלהן. בּני אוּמוֹת אלה קוֹבלים: אחוּז הפּקידים קטן. הם מוֹרדים, קוֹשרים קשרים, הוֹלכים לבית־הסוֹהר. אך לאחר כּל ההפגנוֹת והמאסרים בּאה גם הבטחה שיגדילוּ את מספּרם. יהוּדים אינם יכוֹלים לעשׂוֹת זאת בּשוּם מקוֹם. הממשלה מפצה תמיד את העם המתקוֹמם על חשבּוֹן הפּקיד והעוֹבד היהוּדי… וגם בּבית־המלאכה וּבבית־החרוֹשת היהוּדיים, בּתעשיוֹת שכּוּלן אוֹ רוּבּן יהוּדיוֹת, כּשבּא משבּר וצריך לקצץ – הרי בּעל התעשׂיה אינוֹ יכוֹל להיוֹת רשע לגבּי רוּתֶנים וצֶ’כים, תוֹשבי הסביבה.
הקרבּן הראשוֹן לחוֹסר־עבוֹדה הוּא היהוּדי. לא רק הרוֹכל נדחק, – גם הפּוֹעל היהוּדי, שעוֹד היה לוֹ מקוֹם, נוֹפל קרבּן ראשוֹן. וּמה שאמרתי על צ’כוֹסלוֹבקיה, המדינה הפּרוֹגרסיבית והנקיה כּמעט מאנטישמיוּת, חל על היהדוּת בּפּוֹלין. כּל אוֹתם הדברים הטוֹבים שמשמיעים דיפּלוֹמַטים פּוֹלנים בּגנף וּבהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת, אוֹתוֹת האַהדה שמגלים לציוֹנוּת, כּל ה“שלוֹם־בּית” שהוּקם בּזמן האחרוֹן בּין הציבּוּריוּת היהוּדית וּבין המדינה הפּוֹלנית – כּי הציבּוּריוּת היהוּדית בּפּוֹלין עזבה כּבר מזמן את העמדה האוֹפּוֹזיציוֹנית מתקוּפת גרינבּוֹים, וּבמקוֹמה בּאה השלָמה – לא נגעוּ כּלשהוּ בּמצב הכּלכּלי. אוֹתה הדחיקה, גם בּטרַאם, גם בּעיריה, גם בּמקוֹמוֹת עבוֹדה פּשוּטים. תהליך הנישוּל קיים כּמוֹ שהיה. לא בּא שוּם שינוּי לטוֹבה. בּמצב הזה נמצא שגם הסיסמאוֹת שהיוּ בּזמנן כּה פּוֹפּלָריוֹת וּמקוּבּלוֹת, וכל אחד חזר עליהן בּהכּרה אוֹ שלא בּהכּרה, נתרוֹקנוּ מתכנן. היתה סיסמה של פּרוֹדוּקטיביזציה, לַבּוֹריזציה, של מעבר מבּטלה לעבוֹדה; סיסמה זוֹ היתה מקוּבּלת על כּל חלקי העם, הָחֵל מבּית הגביר פּוֹליאקוֹב שהקים את הועד לתמיכת בּעלי־מלאכה יהוּדים, על מנת להפיצם מחוּץ לתחוּם המוֹשב (הועד הזה נתגלגל אחר כּך בּשם “אָרט”), ועד הסוֹציאליסטים היהוּדים. כּוּלם דאגוּ להעביר את המוֹני ישׂראל מבּטלה לעבוֹדה. נזדמן לי לראוֹת מוֹסד אחד, בּית־ספר מקצוֹעי, מהמשוּבּחים שבּפּוֹלין, בּית־ספר למַסגרוּת וּלנַגרוּת מהטיפּוּס הטוֹב, אחד מבּתי־הספר האלה, שהיוּ נתמכים בּכספי עשירים (שלא כּבתי־תלמוּד־תוֹרה שהיוּ עניים), שנתקיימוּ בּבנינים טוֹבים, עם בּתי־מלאכה מתוּקנים שהתנהלוּ על ידי מהנדסים וּבעלי־מקצוֹע משׂכּילים. האמינוּ כּי הם שירימוּ את קרן ישׂראל. בּיקרתי בּית־ספר כּזה. יפיוֹ החיצוֹני לא שוּנה, דיבּרתי עם המנהל. עברית אינוֹ יוֹדע. אידיש הוּא מתבּייש לדבּר, היה מוּכן לדבּר רוּסית. והנה שאלתי את התלמידים על עתידם. התענינתי בּעתידו של כּל אחד מ־150 הצעירים, מהם מוּשלמים שלמדוּ מפּי מוֹרים טוֹבים, עשׂוּ עבוֹדוֹת משוּבּחוֹת לתערוּכוֹת, כּנהוּג. כּל אחד ענה לשאלה על עתידוֹ – ארץ־ישׂראל. שוּם תקוה, שוּם חלוֹם שאפשר בּזמן זה לבנוֹת את העתיד בּנַגרוּת וּבמַסגרוּת בּפּוֹלין עצמה. לא נזדמן לי אף אחד, בּין אם הוּא קרוֹב לתנוּעה החלוּצית בּין אם איננוּ קרוֹב, שאמר כּי ישאר בּאוֹתה ארץ. איני צריך להרבּוֹת דברים על עתידם של המוֹני הגולה לגבּי הגירה אל מעבר לים. הנה היתה ועידה גדוֹלה בּלוֹנדוֹן לטוֹבת פּליטי גרמניה, לטכּס עצה מה לעשׂוֹת בּהם. והיה בּועידה חלק לא קטן שאינוֹ רוֹאה בּעין יפה את הנעשׂה בּארץ־ישׂראל והוּא שׂמח לתמוֹך בּכל פּעוּלה הנעשית מחוּץ לארץ־ישׂראל. יש חברת “אֶמיגדירקט” שבּה משתתפת גם יק"א, אשר פּעם היוּ לה אמצעים גדוֹלים מאד. החברה מקשקשת בּקוּפסוֹת גדוֹלוֹת, מדבּרת בּלי הרף על העברת יהוּדי גרמניה לבּרזיליה, אוּרוּגואי, פּאראגואי וכדוֹמה.
והנה נמצא איש אחד בּועידה ששאל: כּמה העברתם כּבר לכל הארצוֹת האלה יחד, התשוּבה לא ניתנה מהר. אבל האיש חקר ודרש: אוּלי אלפים? לא. אוּלי אלף? לא. שאל על 500 ושוּב נַענה לא. זה נגמר בּ־80, בּאוֹתוֹ פּרק־זמן שלארץ־ישׂראל עברוּ 7.000 נפש מגרמניה. קַבּלוּ איפוֹא מוּשׂג על אפשרוּיוֹת ההגירה ליהוּדים. את חשבּוֹן השלטוֹן העצמי היהוּדי אוּכל לעשׂוֹת בּמלים קצרוֹת. הבּאים מארצוֹת המזרח יוֹדעים כּי החלוֹם על אוֹטוֹנוֹמיה בּגוֹלה אינוֹ בּמצב יוֹתר טוֹב מהחלוֹם על פּרוֹדוּקטיביזציה. איני מדבּר כּשׂמח לאיד. כּי אין לי כּל הנאה בּצייני את חוֹסר הממשוּת בּחלוֹמוֹת שהיינוּ מתנחמים בּהם. תקוּפת האוֹטוֹנוֹמיה בּאוּקראינה וּבליטה היתה קצרה. נבלה בּטרם פּרחה. גם מתוֹך חוֹסר כּוֹחוֹת פּנימיים וגם מתוֹך מציאוּת מדינית חיצוֹנית, שלא יכלה לסבּול חיים דמוֹקרטיים אצל המיעוּטים כּשכּל המשטר אינוֹ סוֹבל חירוּת. הגענוּ לקהילוֹת עלוּבוֹת שבּהן שוֹלט התקיף בּממשלה ה“אגוּדה”. עתה מתכּוֹננים הרביזיוֹניסטים לבוֹא בּמקוֹם ה“אגוּדה”; ויוֹתר מכּוּלם שוֹלט ה“סטרוֹסטה” הממשלתי. גם החלוֹם של רֶנֶסַנס תרבּוּתי יהוּדי, שהעסיק רבּים ושלכאוֹרה אפשר היה לצפּוֹת ממנוּ טוֹבוֹת יוֹתר מאשר מחלוֹמוֹת אחרים, בּאשר הוּא פּחוֹת תלוּי מהחוּץ ויוֹתר בּכּוֹחוֹת הפּנימיים, – גם חשבּוֹן זה, חשבון מצבנוּ התרבּוּתי בּגוֹלה, מר מאד. הרבּה העניוּת עוֹשׂה. עניוּת איוּמה שאינה נוֹתנת לפרנס מוֹרה ולתת לוֹ קיוּם בּטוּח אפילוּ בּצמצוּם. ראיתי מוֹרים שלא קיבּלוּ זה חדשים את משׂכּוּרתם, הפּחוּתה מזוֹ שבּארץ־ישׂראל, ושאין להם גם תקוה לקבּל אוֹתה. הרבּה עניוּת עוֹשׂה, והרבּה – השלטוֹן, שאין לוֹ צוֹרך בּבית־ספר יהוּדי ואין לוֹ גם אֵמוּן אל בּית־ספר כּזה מבּחינת הכּשרוּת המדינית. בּכל המדינוֹת גוֹברת המגמה של מדיניוּת לאוּמית, כּלכּלית ותרבּוּתית: אחדוּת השׂפה, אחדוּת השלטוֹן הממשי בּבית־הספר.
בּצ’כוֹסלוֹבקיה הרי זה בּלי גזירוֹת מיוּחדוֹת. עוֹד לוֹמדים יהוּדים בּכל בּית־ספר גם עברית. אבל אין להם כּל צוֹרך בּעברית. בּמחוֹז אחד הם שוֹמרים עוֹד אמוּנים להוּנגרית, ראיתי בּצ’כוֹסלוֹבקיה ילדים בּעלי פּיאוֹת ארוּכּוֹת וכיפּוֹת על ראשיהם והם בּבית־ספר מַדיאָרי או רוּתֶני; וּבמחוֹז אחר אפילוּ – רוּסי. יש שם שבט רוּסי עלוּב, שלשוֹנוֹ מנוּונת, וילדי יהוּדים אין להם דרך אל התרבּוּת ואל ההשׂכּלה אלא בּבית־הספר של אלה. וּבפּוֹלין היוּ בּראשוֹנה גם בּתי־ספר מיוּחדים ליהוּדים, כּלוֹמר, בּעלי תכנית־לימוּדים פּוֹלנית, אלא שבּשבּת היוּ סגוּרים, “שבּתוֹבקה” קראוּ להם. היוּ בּהם גם מוֹרים יהוּדים. אחר כּך החכּימה הממשלה: למה לה בּית־ספר עם מוֹרים יהוּדים ועם אוֹפי יהוּדי? החלה לסגוֹר את המחלקוֹת הגבוֹהוֹת וּלהעביר את הילדים לבית־ספר ה“פּוֹבשַכנה” (לַכּל). והאב היהוּדי עוֹדנוּ שוֹאף לבית־ספר בּעל זכוּיוֹת, אם כּי הכּל יוֹדעים מה תתנה הזכוּיוֹת לגוֹמר בּית־ספר כּזה. מלבד זאת הרי את בּית־הספר היהוּדי הפּרטי צריך לפרנס, כּי הממשלה נוֹתנת לכל ילד יהוּדי חינוּך חינם בּבית־ספר פּוֹלני, אבל בּבית־הספר היהוּדי צריך לשלם, והיהוּדי בּדרך כּלל אינוֹ יכוֹל לשלם, וזה שיכוֹל – אינוֹ רוֹצה. הוּא מבכּר את בּית־הספר הפּוֹלני על פּני בּית־ספר היהוּדי. ואין הבדל בּזה בּין ציוֹנים לבין לא־ציוֹנים, בּין אידישיסטים ולא־אידישיסטים. ראיתי ציוֹנים השוֹלחים את ילדיהם לבית־ספר פּוֹלני, וראיתי אידישיסטים קנאים הנלחמים בּהֶבּרַאיזם וּמוֹנים בּוֹ התבּוֹללוּת, אבל את בּניהם הם שוֹלחים דוקא לגימנסיה הפּוֹלנית. אך אין לאַחד כּיוֹם הזה בּמלים אחדוֹת את כּל השכבוֹת. יש עדיין הבדל בּין הלָך־הרוּחוֹת בּוילנה לבין זה שבּעיירה בּפּוֹלין, בּין המצב בּעיירוֹת וולין וּפּוֹלֶסיה לבין זה שבּגליציה, גם מבּחינת ההתבּוֹללוּת. אך הרוֹשם הכּללי המתקבּל מהציבּוּריוּת היהוּדית הוּא: הבּוּר, בּני־קוֹרח – אלה הם השוֹלטים בּציבּוּריוּת היהוּדית. לפיכך אפשר שהתקיף ועם־הארץ יכבּשוּ את הקהילה הגדוֹלה בּיוֹתר, ולכן אפשר ש“בּרית החייל” תתכּוֹנן לקבּל את השלטוֹן הממשי המדיני בּקהילוֹת היהוּדיוֹת. המלחמוֹת הפּנימיוֹת, כּגוֹן בּין ה“בּוּנד” והקוֹמוּניסטים, חדלוּ לגמרי להיוֹת מלחמוֹת רעיוֹניוֹת. אין בּהן אפילוּ מאוֹתן “דיסקוּסיוֹת”, שלא היוּ גם הן עמוּקוֹת בּיוֹתר אפילוּ בּימים הטוֹבים. הרעיוֹנוֹת פּינוּ את מקוֹמם למלחמוֹת אחרוֹת, לאגרוֹף, לסכּין. אלה יוֹצרים עתה בּמוּבן ידוּע את הרקע של המלחמה הציבּוּרית היהוּדית בּפּוֹלין. ואשר להתבּוֹללוּת. בּגרמניה, בּצרפת, בּאמריקה היתה ההתבּוֹללוּת חדירה אל העם השכן, כּניסה לחייו. לעוּמת התנכּרוּת לעם היהוּדי היתה הידבּקוּת בּתרבּוּתוֹ של אזרח הארץ; היתה בּגידה ביהדוּת, אך התקשרוּת עמוּקה אל תרבּוּת אחרת. אבל ההתבּוֹללוּת שראיתיה בּפּוֹלין היא ממין אחר לגמרי: בּלי כּל תקוה להידבק בּעם השליט, להתקבּל לתוֹך חייו. בּהתבּוֹללוּת זוֹ יש רק אבדן צלם האדם, ויתוּר על הקנינים התרבּוּתיים וההיסטוֹריים שהיוּ נחלתוֹ של כּל אדם פּשוּט, לאו דוקא של גדוֹלים וחכמים בּישראל. הלכתי בּשׂמחת־תוֹרה בּשוּק המפוּרסם של לבוֹב, בּרחוֹבוֹת שבּהם עוֹמדים בּתי־הכּנסיוֹת של גדוֹלי ישׂראל. וראיתי שחלק מהחנוּיוֹת הקטנוֹת והעלוּבוֹת והאוּמללוֹת פּתוּחוֹת בּשבּת, כּבכל חג. גם בּימים נוֹראים ישבוּ בּחוּרי ישׂראל בּחנוּיוֹת אלה, שאין מה לעשׂוֹת בּהן, והיוּ משׂחקים בּקלפים. דמוּתוֹ של השוּק היהוּדי אינה שוֹנה עכשיו בּהרבּה מהגרוּע אשר בּסביבה הלא־יהוּדית. בּוַרשה וּבלוֹדז ראיתי בּני חסידים עוֹנים בּפּוֹלנית למי שפּוֹנה אליהם בּאידיש. כּאן אין התבּוֹללוּת בּמוּבן הקלסי. זהוּ חזיוֹן של אבדן הקנינים הרוּחניים האנוֹשיים שנשתמרוּ אצלנוּ בּמשך דוֹרוֹת רבּים.
וכיצד קרה הדבר שבּעוֹלם זה של בּטלה מאוֹנס, השתעבּדוּת מרצוֹן, הכנעה מכּל הסוּגים, “אגוּדת־ישׂראל”, תקיפים יהוּדים, קוֹמוּניזם שאינוֹ דוֹרש כּלוּם, המתבּטל בּפני העוֹלם הגדוֹל שמעבר לגיטוֹ היהוּדי, – כּיצד אפשר שבּעוֹלם חרב זה תקוּם תנוּעה כּתנוּעתנוּ, של 50 אלף חלוּצים מבוּגרים, בּפּוֹלין לבדה, של 100 אלף חלוּצים בּכל העוֹלם? וּמסביב לזה כּמה וכמה תנוּעוֹת נוֹער המוֹנוֹת רבבוֹת. יש חלוּץ כּלל־ציוֹני, נוֹער ציוֹני כּללי, “הפּוֹעל המזרחי”, פּוֹעלי “אגוּדת ישׂראל”. אם לקבּל את המספּרים הנמסרים לנוּ יש לחשוֹב את מספּר כּוּלם יחד כּ־200.000 איש. כּיצד אפשר היה שמתוֹך סביבה מקוּללת, אוּמללה, חסרת כּל מוֹצא, תגדל תנוּעה כּזוֹ, אשר גם בּלי אידיאַליזציה יתירה, הרי יש בּה מלחמה עקשנית נגד בּטלה, נגד חיי נישוּל, נגד הרקבוֹן הציבּוּרי ונגד הגוֹרל המר הצפוּי לנער ולנערה היהוּדים בּגוֹלה?
כּיצד הגיעוּ לשאיפה להשתחרר מרקבוֹן בּעל־בּיתי, מצביעת שׂפתים, מעם־הארצוּת, ולחתוֹר לרכישת תרבּוּת בּאוירה של חוֹסר תרבּוּת, של חוֹסר בּית־ספר עברי, לשאיפה לדיבּוּר עברי? זהוּ אוּלי אחד הפּלאים הגדוֹלים בּיוֹתר, הנסים הכּבּירים של ההיסטוֹריה העברית. כּאן מילאה ארץ־ישׂראל תפקיד עצוּם, אוּלי בּלא יוֹדעים. גם בּזמן שארץ־ישׂראל היתה עוֹד חלשה וּמוּעטה ולא יכלה להקדיש כּוֹחוֹת בּשביל הגוֹלה, הרי דמוּת האדם והחלוּץ הארץ־ישׂראלי שימשוּ כּוֹח מניע. החלוֹם הרחוֹק הזה, שבּזכוּת מיוּחדת אפשר יהיה להגיע לארץ־ישׂראל, נתן את האפשרוּת לחיוֹת את החיים המשוּנים והאכזריים של חלוּץ יהוּדי בּגוֹלה. לא אתאר תמוּנה כּוֹזבת ואידיאלית מהחלוּץ בּגוֹלה. אל תתארוּ לכם צעירים מלאים וּגדוּשים תרבּוּת, החיים חיים מסוּדרים וּמחכּים לסרטיפיקטים. התנוּעה קיימת בּעניוּת נוֹראה בּאנשים וּבאמצעים. תבוֹאוּ לעיר ועיירה, תיכּנסוּ לאוּלם של החלוּץ, “השוֹמר הצעיר”, הנוֹער הציוֹני, גוֹרדוֹניה. זמזוּם של כַּוֶרת. מלא וגדוּש עד שאי אפשר להיכּנס. הנכנס לא יוּכל לעבוֹר בּלי להתחכּך בּאנשים הנמצאים. אין כּסאוֹת וספסלים אלא בּצמצוּם גדוֹל. בּחדר אחד כּזה נמצאים לפעמים מאוֹת. הוּא משמש לתרבּוּת, לחוּגים, לשׂיחה, לזמרה. תארוּ לכם כּיצד אפשר לעבוֹד עבוֹדת תרבּוּת כּאן. כּבית־ספר בּלי ספר, בּלי מכשיר, בּלי שוּלחן – כּך עוֹבדת תנוּעת החלוּץ. גם ההכשרה אינה אידיאלית כּמלפנים, כּאשר הקימוּ חווֹת־הכשרה שעלוּ בּכסף רב וּבכל אחת מהן 40־30 בּחוּר וּבחוּרה שהתכּוֹננוּ לארץ־ישׂראל. היוֹם אין חווֹת ואין בּתי־ספר.
החלוּץ בּעצמוֹ קם יוֹם אחד וניסה לעשׂוֹת מה שעשׂה הפּוֹעל בּארץ. הוּא נעשׂה כּוֹבש עבוֹדה. לא נשאר הרבּה ממה שדוּבּר על הפרודוקטיביזיציה, מלבד תנוּעה זוֹ. ללא מדריך, ללא נסיוֹן והכנה, הסתערוּ הצעירים האלה לכבּוֹש עבוֹדה. הם הלכוּ אפילוּ לשרת בּבתים, לעשׂוֹת כּל עבוֹדה קשה. בּשנה אחת הקיפה התנוּעה את כּל עיירוֹת פּוֹלין. אלפים יצאוּ להכשרה. בּפּוֹלין מוֹנים 8.000 איש בּהכשרת “החלוּץ”, מלבד ציוֹנים כּלליים, “המזרחי”, בּית“ר ועוֹד. וּבתוֹך אוירה של עבוֹדת כּיבּוּש של מאוֹת צעירים אתם יכוֹלים לראוֹת לפעמים בּחוּרים וּבחוּרוֹת עם המטבּח שלהם ועם בּתי־מלאכה ללא נסיוֹן משקי. אין יוֹדעים אפילוּ איך לנקוֹת חדר, איך לנהל מטבּח. לא לחינם נפוֹץ שם מאד הפּסוּק הבּא, שאין יוֹדע מי חיבּרוֹ: “תוֹרת החלוּץ אכזרית בּמציאוּתה ונפלאה בּמַהוּתה”. דבר־מה אכזרי ישנוֹ בּכל ההסתערוּת הכּיבּוּשית הזאת. התנוּעה הזאת התנהלה בּלי עזרה. איני יוֹדע היכן האינטליגנציה אשר תמיד שׂשׂה לדברים שיש בּהם משוּם חזוֹן. לא ראינו את האינטליגנציה הבּלתי־ציוֹנית המדבּרת על פּרוֹדוּקטיביזציה. וּמאידך עמדוּ כּצר ואוֹיב סביב תנוּעת כּיבּוּש העבוֹדה סוֹציאליסטים וקוֹמוּניסטים וּ”בּוּנד". הם טענוּ שחוֹתרים תחת עמדוֹתיו של הפּוֹעל המאוּרגן. האיגוּד המקצוֹעי לא עזר, ואדרבּא, בּכמה מקוֹמוֹת נלחם נגד הבּאים לעבוֹד. גם התנוּעה הציוֹנית וגם המוֹרה לא הוֹשיטוּ עזרה לתנוּעה זוֹ. אם היתה עזרה מן החוּץ – הרי היתה רק מכּוֹח שליחים מוּעטים מן הארץ, שהתנדבוּ וחיוּ בּתוֹך התנוּעה על כּל סבלוֹתיה. גם אלה מהמתנדבים שהלכוּ לעבוֹד לא מעצמם הלכוּ. לא ראינוּ שיקוּם חבר ויאמר: לאחר היוֹתי מסוּדר אצא לגוֹלה ואחיה בּה שנה־שנתים בּשביל הפּעוּלה החלוּצית. רק חוּגים מסוּימים – הקיבּוּץ המאוּחד, “השוֹמר הצעיר”, גוֹרדוֹניה – הם שעשׂוּ שליחוּת זאת.
בּזמן האחרוֹן הוֹלכת וּמתרקמת תנוּעה חדשה מקבּילה ל“החלוּץ”. בּמידה ש“החלוּץ” בּגיל צעיר עוֹמד בּגזירה של הכשרה, הדוֹרשת תנאים קשים ואכזריים, הנה הפּוֹעל בּעל המקצוֹע פּטוּר מזה. מתוֹך שכבה זוֹ קמה לפני חדשים אחדים תנוּעה בּשם “העוֹבד”. היא מתרקמת בּארצוֹת שוֹנוֹת (בּגליציה היא נקראת “עוֹלים־פּוֹעלים”). בּה משתתפים מבוּגרים מבּני 35־25. הם בּעלי מקצוֹע. דרוּשה להם הכשרה תרבּוּתית. וגם תנוּעת “העוֹבד”, החסרה כּל עזרה והדרכה, מַקיפה כּבר אלפים. אני מקוה כּי כּאשר יעלה בּידינוּ להתגבּר על גזירוֹת העליה, עתידה תנוּעת “העוֹבד” למלא תפקיד גדוֹל בּחיינוּ, בּארץ וּבעליה. “העוֹבד” הרגיל בּעבוֹדה קשה יסתגל לבעל־המלאכה, לסבל, ולא יפּוֹל טרף לשַרלַטַנים וּלדמגוֹגים. הפּוֹעל והעמל בּגוֹלה ימצא בּ“העוֹבד” את דרכּוֹ לצבא העוֹבדים בּארץ. יש לי יסוֹד לחשוֹב כּי שתי התנוּעוֹת הללוּ, “החלוּץ” ו“העוֹבד”, עלוּלוֹת לגדוֹל מאד. לפני שנים אחדוֹת לא האמינוּ כּי אפשר להביא תנוּעוֹת נוֹער עברי למספּרים שהננוּ רוֹאים היוֹם – והנה נוֹכחנוּ בּזה. אם רק נפרוֹץ את שערי העליה – יפרצוּ מַעינוֹת חלוּצים חדשים, שיביאוּ שינוּי גם בּמערכוֹת חיינוּ בּגוֹלה. המפלגוֹת חיוּ בּגוֹלה בּמשך שנים רבּוֹת חיים עלוּבים למדי, אם כּי תפקידן לא היה קטן. גם כּרגע תפקידן עלוּב למדי בּהשוָאה עם התנוּעה החלוּצית. המפלגוֹת חיפּשוּ ולא מצאוּ דרך השפּעה על המוֹנים. “פּוֹעלי־ציוֹן” האמינוּ כּי בּמידה שיתקרבוּ אל “הבּוּנד” יכבּשוּ את נפש הפּוֹעל היהוּדי. כּשבּאוּ פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אחרי המלחמה, כּשבּאה “אחדוּת־העבוֹדה” והכריזה על דרך ארגוּן הנוֹער והחלוּץ – ראוּ בּזה אֶפּיקוֹרסוּת, חוֹסר אוֹריֶנטציה על הפּוֹעל היהוּדי. אך זוֹ היתה טעוּת. המוּשג “פּוֹעל יהוּדי” אינוֹ ענין של כּרטיס חבר. אין זה ענין של הוֹוה, כּי אם של עתיד. תנוּעה צריכה לכוּון את פּניה אל המחר. מי שראה כּי הנוֹער עתיד להיוֹת נוֹשא הפּוֹעלוּת היהוּדית הבין מדוּע נחוּץ קוֹדם כּל ארגוּן הנוֹער. בּשעה שכּל העסקנוּת הפּרוֹפֶסיוֹנלית עלוּבה, עמדוֹת האיגוּד המקצוֹעי נהרסוּ מתוֹך מלחמוֹת בּרבּריוֹת שאין להן ענין־אמת בּמצב, – מתרכּזת בּצוּרת “החלוּץ” ו“העוֹבד” מסביב לתנוּעה הציוֹנית תנוּעת פּוֹעלים גם בּבתי־חרוֹשת, וּממנה עוֹמדים למעשׂה להתווֹת גרעינים בּריאים של פּוֹעלוּת יהוּדית בּגוֹלה.
גם המעבר לארץ, ההכשרה, הקיבּוּץ, ההשתתפוּת בּתנוּעה, נוֹתנים כּוֹח אחר וּמשקל אחר למפלגוֹת שלנוּ בּגוֹלה. הן נפגשוֹת בּרעיוֹן משוּתף לכל התנוּעה הציוֹנית בּגוֹלה. חוֹסר המנהיגוּת. גם מי שראה מה שנעשׂה בּציוֹנוּת הכּללית, בּתנוּעוֹת שוֹנוֹת, יתמה על הרמה הנמוּכה של השכבה המנהיגה. המחנה שלנוּ עוֹדנוּ צעיר מאד. הוּא עוֹמד רק על סף הבּגרוּת. לגבּי תנוּעתנוּ בּגוֹלה הננוּ משוּלים לקוֹצרים. צוֹמח ירק – ממהרים לקצוֹר. כּל עליה לארץ – קציר חדש, וזה ממריץ את הקציר הבּא. זוֹהי זכוּתה הגדוֹלה של תנוּעתנוּ. על ידי הקציר אנוּ מדרבּנים את הגידוּל. הננוּ המלאך המכּה על ראש דשאינוּ הצעירים ואוֹמר להם: גדלוּ! אבל משוּם כּך קשה למצוֹא בּתנוּעתנוּ אדם מבוּגר. אֳפי המפלגה בּגוֹלה הוּא שהנאמנוּת וההישארוּת בּגוֹלה הן דבר והיפּוּכוֹ. גם בּאוּלם זה נמצאים חברים שהיוּ חברי ועדים בּחוּץ־לארץ, נוֹאמים, סוֹפרים, עסקנים, מרכּזיים, מדריכים. כּרגע הם בּמערכה שלנוּ. ושם נשארוּ – לא נאמר הפּחוּתים בּיוֹתר, החלשים בּיוֹתר – אבל ודאי שחסרים לנוּ שם כּוֹחוֹת הדרכה. וּמשוּם כּך אין למפלגתנוּ בּגוֹלה האפשרוּת למלא תפקידים גדוֹלים להנהגת היהדוּת. מבּחינת הבּגרוּת אין כּל תקוה שתנוּעתנוּ תוּכל לעמוֹד שם בּמקוֹמה הראוּי. מכּאן חזיוֹנוֹת קשים בּתנוּעת הנוֹער והחלוּץ שלנוּ. גוֹרל סידוּר משקים נמצא בּידי בּני 20־18, שהשׂכֹּלתם, חינוּכם והכשרתם הארץ־ישׂראלית חלשים למדי. ועליהם לעבוֹד בּין אוֹיבים, נחשוֹלי קוֹמוּניזם, התבּוֹללוּת, קריֶריזם. עם כּל זה עליהם להילחם, מלבד אשר יש להתכּוֹנן לארץ, לנהל ועדי קיבּוּצים, לפתוֹר שאלוֹת אידיאוֹלוֹגיוֹת. כּל זה על שכם דוֹר חלש מאד מאד. מכּאן מסקנוֹת אחדוֹת לגבּי אפשרוּיוֹת ותפקידים המחכּים לנוּ בּגוֹלה.
היה זמן שחוֹבתנוּ היתה להסתיר פּנינוּ מן הגוֹלה. היה עלינוּ לכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע המוֹלדת, לעשׂוֹת את ארץ־ישׂראל מחלוֹם למציאוּת. ועזרתנוּ לגוֹלה היתה אז בּהליכה לארץ־ישׂראל, כּדי להיוֹת מה שהננוּ. זה היה הדבר היחידי שיכוֹלנוּ לעשׂוֹת ואשר עשׂינוּ. לקחנוּ אז מהגוֹלה כּמעט כּל מה שהיה לנוּ לקחת. והיינוּ רשאים לעשוֹק את הגולה. הוֹצאנוּ ממנה כּל בּעל־יכוֹלת. והנה בּאוּ ימים אחרים. היוֹם אנוּ החזקים, המבוּססים, העשירים בּחוֹמר. הננוּ עשירים גם בּנכסים רוּחניים לגבּי הגוֹלה. והנה כּיוֹם, כּדי להבטיח את עצמנוּ, ולא רק מתוֹך רגש רחמים לגוֹלה, אין לנוּ אלא לכוון את פּנינוּ לגוֹלה. יש להבין כּי הגוֹלה של היוֹם היא ארץ־ישׂראל של מחר. אלה שאנוּ מדבּרים עליהם היוֹם בּביטוּל וּבזלזוּל – הם יהווּ מחר את ארץ־ישׂראל. מהם יצאוּ כּוֹחוֹת הבּנין. מתוֹך דאגה למה שיהיה מחר בּארץ עלינוּ לשוּב וּלהוֹשיט יד אל הגוֹלה. הסכּנה הגדוֹלה הצפוּיה לתנוּעת הפּוֹעלים היא סכּנת רמתים, שתי רמוֹת: ציבּוּר אחד ותיק וּמוּשרש בּארץ, נבדל ונפרד בּמשקיו, בּקיבּוּציו, בּשכבוֹתיו העליוֹנוֹת; והוּא יתחיל להבּיט על החלוּץ הבּא כּמוֹ שהבּיטוּ האכּרים עלינוּ כּשבּאנוּ אנוּ. מאידך גיסא, הפּוֹעל החדש לא יֵדע את יוֹסף, לא ידע את הירוּשה שהוּכנה לוֹ, לא ירצה לקבּלה. לא ירצה להיכּנס אל המערכה. בּהתלכּדוּת הגמוּרה בּין השכבוֹת, בּברית האחים בּין הכּוֹחוֹת הראשוֹנים לכּוֹחוֹת הצעירים – תלוּי גוֹרל התנוּעה. אוֹ שתהיה תנוּעה שתוֹסיף נדבּך על נדבּך, תעשיר את הדוֹר הזקן בּכוֹחוֹת נוֹער וּתצייד את הדוֹר הצעיר בּעוֹשר רוּח, בּנסיוֹן חברים ותיקים – אוֹ שניכּשל ונתפּוֹרר וכל כּיבּוּשינוּ יהיוּ למרמס, וכל דמַגוֹג ואוֹיב יוּכל לנעוֹץ חרב בּכל תנוּעתנוּ. האדמה קשה ודלה. ועם זאת בּמידה שמוּתר לי להסיק מסקנוֹת, אני מחכּה ליבוּל נפלא. אם הדוֹר בּגוֹלה הוּא דוֹר יתוֹם, חסר השׂכּלה והכשרה תרבּוּתית, הרי ישנם כּוֹחוֹת דוֹחפים, הדוֹחפים את הדוֹר בּגולה למעשׂים שגם המשׂכּילים לא היוּ מסוּגלים להם. הדוֹר מבקש הוֹראה והדרכה מאִתנוּ, אינוֹ מבּיט עוֹד על ארץ־ישׂראל כּמוֹ שהבּיטוּ עלינוּ חברינוּ לפנים. היה זמן שהבּיטוּ על חבר ארץ־ישׂראלי כּעל ילד־שעשוּעים אוֹ כּעל בּן סוֹרר וּמוֹרה, ותמיד היתה ארץ־ישׂראל מתקוֹממת: כּל ציר מארץ־ישׂראל בּקוֹנגרס, בּועידה עוֹלמית, היה כּמכבּיד, כּמקלקל יחסים: תמיד תוֹבע, תמיד בּלתי־מרוּצה, מכריח את התנוּעה ללכת בּדרכים שאינן רגילוֹת. הארץ היתה צעירה ורכּה ודרשה לעצמה הגמוֹניה, הרגישה את עצמה מבוּגרת; בּעוֹד שהתנוּעוֹת בּגוֹלה ראוּ את עצמן בּעלוֹת סמכוּת וּמבוּגרוֹת, וקשה היה להן לקבּל מרוּת.
בּא שינוּי גדוֹל. הגוֹלה כּוּלה, הגוֹלה החלוּצית, הנוֹער הציוֹני־סוֹציאליסטי זקוּק למרוּת, למצווֹת, למוֹרי הוֹראה. הגוֹלה מוּכנה להכּיר בּהגמוֹניה של ארץ־ישׂראל. התנוּעה בּגוֹלה מחכּה שארץ־ישׂראל תשליט את עצמה בּכוֹחוֹת גדוֹלים. הנה יש בּית־ספר עברי בּגוֹלה, בּעל ערך עצוּם בּשביל עתידנוּ. החלוּץ הטוֹב בּיוֹתר בּא מבּית־הספר העברי. אוּלם בּית־הספר הוּא כּיוֹם עני וּמפגר, הוּא זקוּק לעזרה מן הארץ. גם “החלוּץ”, “העוֹבד”, “הפּוֹעל”, תנוּעוֹת הנוֹער, מחכּים להדרכה שתבוֹא מארץ־ישׂראל ותוֹליך אוֹתם לארץ דרך הכשרה, ארגוּן בּקיבּוּצים, לימוּדי־עברית עקשני. גם היוֹם אנוּ מוֹצאים איים ירוּקים של תרבּוּת קנאית, דיבּוּר עברי מוּחלט. יש התחלוֹת. הדבר תלוּי בּאיזוֹ מידה ימָצאוּ כּוֹחוֹת חלוּציים שירצוּ לחיוֹת את חיי הגוֹלה, למלא חוֹבה כּלפּי הגוֹלה שהיא גם החוֹבה לארץ־ישׂראל. וּמלים אחדוֹת על העבוֹדה הזאת בּקשר עם המצב הנוֹכחי. התחלתי את דברַי על שעת־הנסיוֹן הקשה. אנוּ רק נכנסנוּ לתוֹכה ואיננוּ יוֹדעים אם שעת־הנסיוֹן קצרה היא, אם נשבּוֹר מיד את המַנעוּל מעל שערי העליה אוֹ שהשעה הקשה תהא ממוּשכת. הננוּ נכנסים וּצריכים להיכּנס למערכה כּבדה. שאלה היא בּאיזוֹ מידה יעלה בּידינוּ לגייס את ציבּוּר הפּוֹעלים ואת הישוּב, בּאיזוֹ מידה נוֹכיח שחוֹסר עוֹבדים מעכּב את בּנין המשק. אך יש צד אחד חשוּב מבּנין המשק. עלינוּ לדעת מה קרה בּינתים. איזה שינוּי רדיקלי בּא בּערכּה של ארץ־ישׂראל לגבּי הגוֹלה. עד לפני זמן קצר היתה ארץ־ישׂראל בּאוֹפן היוֹתר טוֹב אידיאל, חזוֹן. עכשיו חדלה להיוֹת חזוֹן. היא הפכה ללחם בּשביל הגוֹלה. בּקוֹנגרסים היוּ קוֹראים לארץ־ישׂראל עבוֹדת־העתיד ולעבוֹדה בּגוֹלה “געגענווארטס־ארבּעט”, ואיננוּ יוֹדעים כּיצד נכנה עכשיו את עבוֹדת הגוֹלה בּשביל הגוֹלה. זהוּ השינוּי הקוֹבע את יחס העם לארץ־ישׂראל. לוּ אמרנוּ לפני שלוֹש שנים שארץ־ישׂראל תקלוֹט 20.000 נפש לשנה היוּ אפילוּ מַכּסימליסטים שׂבעים רצוֹן. והנה העלינו בּשנה אחת 40.000 נפש, ולוּלא המעצוֹרים מן החוּץ יכוֹלנוּ להעלוֹת עוֹד ועוֹד. ודבר זה אוֹמר ליהוּדים מה עלוּלה להיוֹת ארץ־ישׂראל. ועכשיו הוּנף הגרזן על התקווֹת. העם שעמד בּנסיוֹנוֹת קשים וּפתאוֹמיים, בּכשלוֹן העליה הרביעית, בּמַשבּר 1927־1926, בּיציאה מן הארץ, בּמאוֹרעוֹת אב, כּאשר כּפעם בּפעם עמדה אמוּנתנוּ להישבר, – ספק אם יחזיק מעמד כּעת ויוּכל להחזיק בּאמוּנתוֹ בּשעת אכזבה כּזאת. וּלפיכך תפקידנוּ הגדוֹל הוּא מלחמה בּלתי־נרתעת על עליה, לא רק על ידי עבוֹדה פּוֹליטית ולא רק על ידי אסיפוֹת־מחאה. אלוּ אינן כּל כּך קשוֹת. המצב מחַייב משטר מסוּים, יחסים ציבּוּריים מסוּימים, גישה מסוּימת לעוֹלה וגישה מיוֹחדת לגוֹלה. בּלי משטר מסוּים של מלחמה לעבוֹדה עברית, בּלי שמירה על איחוֹד הישוּב, אפילו בּמחיר קרבּנות,לשם בּידוּד החוֹתרים תחת עבודה עברית– לא יעלה בּידינוּ ולא־כלוּם. אין יפה מזה להישבע אמוּנים לעליה. חוּץ מ“האוֹר” והפרקציה אין בּישוּב איש מעיז לדבּר נגד עליה. אבל משטר עליה בּישוּב אינוֹ מן הדברים הקלים. הוּא מטיל חוּמרוֹת. הוּא מחייב נכוֹנוּת להכאיב לעצמנוּ יוֹתר, לשלם קרבּנות בּעד העליה. הוּא מחייב יחסים אחרים בּין שכבוֹת בּהסתדרוּת, מחייב יוֹתר השוָאה, לא ליצוֹר שכבוֹת מיוּחסוֹת בּהסתדרוּת, הוּא מחייב יחס אַקטיבי לגוֹלה, חרדה למה שנעשׂה בּה. ידָרשוּ לא רק עשׂרוֹת שליחים לחוּץ־לארץ. אוּלי תצטרך ההסתדרוּת לגַייס מאוֹת חברים וגם חברוֹת. המטבּח האוּמלל בּקיבּוּץ ההכשרה גרוּע מכּל מטבּח בּארץ. מצב החוֹלה בּקיבּוּץ הכשרה קשה ממצב כּל חבר בּקוּפּת־חוֹלים שלנוּ. נחוּצים לנוּ אנשים לא למלחמה בּעד הֶבּרַאיזם, כּי אם להעלוֹת ארוּכה עברית בּמקוֹמוֹת החלשים ולכבּוֹש כּיבוּשים בּשביל התרבּוּת העברית. תנוּעתנוּ תיתָבע ותתבּע. וּבמידה שתגדלנה האפשרוּיוֹת תגדל התביעה לתפקידים גדוֹלים בּגולה. ולא רחמנוּת ולא פילַנטרוֹפּיה יש בּזה. גם הרחמנוּת והפילנתרוֹפּיה יפוֹת וטוֹבוֹת. אך בּדאגה לגוֹלה יש קוֹדם כּל דאגה לעצמנוּ, לארץ־ישׂראל עצמה. הדאגה לגוֹלה היא כּיוֹם הדאגה לבנין העם והארץ.
2 🔗
“סכּנוֹת מרוּבּוֹת אוֹרבוֹת לנוֹער העברי הארץ־ישׂראלי, בּחלקוֹ הגדוֹל אינוֹ מסתפּק בּאפשרוּיוֹת החינוּכיוֹת שיש לוֹ בּארץ, והוּא נוֹשׂא את עיניו ל”השתלמוּת" בּחוּץ־לארץ. מַשמעוֹ של דבר: קַריֶריזם, בּריחה מהתפקידים הקשים שהארץ מציגה ליהוּדי הצעיר, השתמטוּת מן החיים הפּשוּטים שהארץ מאַפשרת“. על נוֹשׂא זה הרצה בֶּרל בּאסיפת הנוֹער שנקראה על ידי ועד הקהילה ליהוּדי ירוּשלים, אוֹר לד' בּאָב תרצ”ד, 15.7.1934 (לפי הסטנוֹגרמה של י. מימוֹן). הדברים לא פּוּרסמוּ עד כּה.
הליכה לכּפר 🔗
אוּלי זאת היא הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת קהילת ירוּשלים, שועד הקהילה מסדר אסיפה מיוּחדת לשם דיוּן בּשאלת ההליכה לכּפר. אוּלי זאת היא הפּעם הראשוֹנה בּתוֹלדוֹת הקהילוֹת בּארץ־ישׂראל, בּימי הישוּב החדש, ואוּלי זאת היא גם הפּעם הראשוֹנה שעל בּמה אחת מזדמנים בּימים מרים אלה, בּימים של פּירוּד לבבוֹת, אנשים השייכים לזרמים שוֹנים בּישוּב, כּדי לדבּר על ענין אחד וּלהנבּא כּמעט בּסגנוֹן אחד. אפשר לברך “שהחיינוּ”. אבל מאידך גיסא זה גם מוֹכיח שבּאוּ, כּנראה, מים עד נפש, אם בּאנוּ לידי כּך שיש צוֹרך לכנס אסיפוֹת וּלדבּר על דברים שהיוּ נחשבים לפעמים כּדברים פּשוּטים וראשוֹניים. חברים צעירים! אינני יוֹדע מה אתם חוֹשבים בּלבּכם על אוֹתם האנשים המשוּנים, שבּזמן כּזה, בּשעה שהחיים בּעיר הם כּה נוֹחים, והרבּה אנשים שהיוּ קוֹדם בּכּפר עוֹזבים את מקוֹמוֹתיהם והוֹלכים לעיר (ולא לכל עיר ילכוּ: עוֹזבים את העיר ירוּשלים והוֹלכים לעיר אחרת, מַפקירים את העבוֹדה פּה והוֹלכים לעיר אחרת, שבּה החיים הם אוּלי יוֹתר קלים ונוֹחים וּמוֹשכים יוֹתר מאשר פּה), אם בּזמן זה אוֹמרים הם לכם: עזבוּ את העיר, לכוּ לכּפר, לעבוֹדה הקשה, לעבוֹדה שאינה משתלמת כּל כּך! בּשעה שכּאן מאיר לכם חלוֹם ללמוֹד עוֹד מעט אַנגלית, לפטפּט קצת בּשׂפה זוֹ, בּתקוה לקבּל פּעם משׂרה, להיכּנס למשׂרדי הממשלה, לחדוֹר בּין אנשים “הגוּנים”, הלבוּשים הרבּה יוֹתר טוֹב, שהרבּה תענוּגוֹת פּתוּחים לפניהם. מה האנשים האלה רוֹצים מכּם? מה הם בּאים לדבּר אליכם בּשם העם, בּשם החלוּציוֹת וּבשם בּנין הארץ? והרי בּמשך שנים רבּוֹת הוּרגל הנער הארץ־ישׂראלי לכך שענין זה של החלוּציוֹת הוּא ענין בּשביל אנשי הגוֹלה; הלָלוּ אין להם מה לעשׂוֹת בּגוֹלה וגם פּה אינם יכוֹלים להסתדר יפה, ואם הם רוֹצים לעלוֹת לארץ הרי הם צריכים לשלם את המחיר הזה של עבוֹדה וחלוּציוּת, להתרגל שם בּגוֹלה לעבוֹדה בּכדי שיוּכלוּ לקבּל סרטיפיקט וּלהשחיר את ימיהם כּאן, אבל למה לנוֹער הארץ־ישׂראלי ללכת דוקא לעבוֹדה? לוֹ יש הרבּה אפשרוּיוֹת בּארץ, ואם אינן בּארץ, אפשר למצוֹא אוֹתן בּחוּץ־לארץ. כּי הנה בּשעה שהנער העברי בּגוֹלה מתחבּט וּמתיסר בּכל מיני יסוּרים בּכדי להגיע לשערי ארץ־ישׂראל, מעסיקה את הנער הארץ־ישׂראלי הדאגה איך להגיע לחוּץ־לארץ. היוּ ימים שגם ההוֹרים היוּ עוֹזרים לוֹ בּזה, היוּ מלמדים אוֹתוֹ צרפתית ודאגוּ איך לשלוֹח אוֹתוֹ לאמריקה, לאוֹסטרליה וּלאפריקה; שם היוּ מכרוֹת־זהב, שם לא צריך היה לחיוֹת כּאִכּר בּארץ־ישׂראל. עכשיו הגיעוּ ימים שבּארץ נעשׂה יוֹתר קל.
אין בּני הארץ צריכים לברוֹח לחוּץ־לארץ בּכדי לחיוֹת חיים קלים. ילדים עברים גוֹמרים גימנַסיוֹת וּבתי־ספר תיכוֹניים אחרים בּארץ. והעיקר הוּא שתהיה תעוּדה בּכיסוֹ של הנער, הפּוֹתחת לפניו כּל מיני אוּניברסיטאוֹת ואת כּל העוֹלם כּוּלוֹ, את כּל בּתי־הקפה ואת כּל בּתי־הריקוּד. אם בּארץ־ישׂראל יהיה צוֹרך בּרוֹפא אוֹ בּעוֹרך־דין יעשׂה חסד אתנוּ, ישוּב אלינוּ ויקבּל כּאן משׂרה וירויח רוָחים טובים, ואם ארץ־ישׂראל לא תתן לוֹ משׂרה הגוּנה, יחיה את חיי האֶמיגרנט הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ, כּמוֹ שהרבּה מילידי ירוּשלים ויתר קהילוֹת הקוֹדש מוֹסיפים לחיוֹת בּמשּך שנים רבּוֹת והם מתהלכים שם וּמתגַנדרים בּיחוּס מיוּחד של ילדי ארץ־ישׂראל. והנה בּמצב כּזה בּאים אליכם אנשים ואוֹמרים לכם: ילדים! תחשבוּ על דרכּכם, תחשבוּ על חייכם ותתבּוֹננוּ אם אתם הנכם עלים תלוּשים מן העם, אם הנכם דבר־מה שאין לוֹ קשר לא עם היסוּרים של העם, ולא עם תקווֹתיו ולא עם בּנינוֹ, אוֹ אוּלי בּכל זאת יש לכם חלק בּדבר הזה ולא לחינם לימדוּ אתכם מוֹרים ודיבּרוּ אתכם בּמשך שנים רבּוֹת על עם, ארץ וּמוֹלדת! האם היוּ אלה דברים בּעלמא אוֹ גם תוֹכן היה בּהם? אם היה תוֹכן, הרי זה גם מחַייב. והתוֹכן הזה אוֹמר: יש חשבּוֹן חיים של פּרט ויש חשבּוֹן חיים של כּלל. אני יוֹדע שבּבתי־הספר שלנוּ מדבּרים הרבּה, כּמוּבן, על לאוּמיוּת ועל גוֹרל העם ועל זכוּיוֹת העם ועל תקווֹת העם. אבל האם גם מדבּרים אתכם על ההוֹוה של העם כּיוֹם הזה, על ההוֹוה שלוֹ בּחוּץ־לארץ ועל ההוֹוה שלנוּ בּארץ? אוּלי רבּים מכּם נהנים בּחייהם, אוּלי מוּרגשת בּביתכם הקלה חמרית, מצב של גיאוּת, של רוָחים, קוֹניוּנקטוּרה וּפּרוֹספּריטי, יתכן שכּל המצב הזה הגיע לבתיכם ויתכן שבּבתי הוֹריכם המצב החמרי הוּקל קצת, יש יוֹתר רוָחים ויש לכם יוֹתר תקוה להגיע למשׂרה ולעלוֹת בּסוּלם החברה, אבל הייתי רוֹצה, ילדים, שתחשבוּ גם על הצד השני של המטבּע: מה היא העליה הזאת, האם היא עליה אמיתית של בּניננוּ בּארץ, האם יש בּזה ממשיוּת, הבראה, התגבּרוּת, האם אנחנוּ הולכים וּמתבּססים כּאן בּארץ הזאת, אוֹ יתכן שהפּריחה הזאת היא פּריחה מדוּמה, פּריחה חיצוֹנית, לא פריחה של התוֹצרת, כּי אם של הצרכּנוּת. הצרכּנוּת בארץ פּוֹרחת, ההוֹצאוֹת גדוֹלוֹת, תענוּגוֹת החיים הוֹלכים אוּלי וּמתרבּים, אבל האם מרבּים אנו להכּוֹת שרשים כאן בּאדמה זו? זו היא השאלה. אם נחפּוֹץ לראוֹת נכוֹחה, ניוָכח שיש הרבּה סימנים המראים לנוּ כּי הגידוּל שלנוּ בּארץ עכשיו, אותם הבּנינים הגבוֹהים והרוָחים השוֹנים הם רוָחים מפוּקפּקים, רוָחים שהעם איננוּ נהנה מהם, אוּלי רק מעטים נהנים מהם, והשׂכר הזה יוֹצא לפעמים בּהפסד קשה מאד. כּוּלנו שׂמחים לכל התעשרוּת שלנוּ בּארץ, אנוּ שׂמחים לכל הוֹן הנכנס לארץ, אנו שׂמחים לכך שהחיים בּארץ נעשׂים יוֹתר קלים, שהעוֹבד יכוֹל לאכוֹל לחם לשׂוֹבע. אבל לפעמים צריך לראוֹת מה הוּא הרוַח הזה בּארץ, האם זהו רוַח מפּני שהאדמה הגבּירה את תנוּבתה לעוֹבד, מפּני שהתעשׂיה פוֹרחת וכוֹבשת שוַקים חדשים או שהרוָחים בּאים ממקוֹרוֹת אחרים לגמרי? צריך לראוֹת אם הרוָחים בּאים מזה שרוֹכשים אדמה חדשה, שמקימים מוֹשבוֹת, משקים וּפרדסים חדשים, אוֹ שאוּלי הרוָחים הם מפוּקפּקים. נדמה שהרוָחים שלנוּ עכשיו הם לא פּרי של כוֹחוֹת יצירה, אלא רוחים העוברים מיד ליד ויוֹצאים לבסוֹף מידינוּ. אם, למשל, מגרש אחד בּעיר עובר דרך עשׂר ידים, מרויחים אמנם עשׂרה אנשים מזה, כּל סרסוּר וספסר שהתעסק בּהעברת המגרש הרויח; הוא עצמוֹ מפזר אחר כּך את הכּסף שלוֹ בּארץ וּבחוּץ־לארץ. אוּלם השאלה היא, אם עם ישׂראל מתעשר על ידי זה.
וצריך להגיד, שלא. יתר על כּן, עם ישׂראל מתדלדל על ידי “רוָחים” כאלה. זהוּ עוֹשר השמוּר לעמוֹ לרעתוֹ.ּ עשׂרוֹת יהוּדים בּוֹדדים עוֹשׂים כאן רוָחים על חשבּון זה שמיליוֹנים יהוּדים בּגוֹלה נמַקים בּעָנים וּבאמוּנם וחוֹלמים לבוֹא לארץ־ישׂראל וּמוּכנים לשלם בּעד זה קרבּנוֹת גדולים. בּעקב צרת המיליוֹנים האלה וּשאיפתם החזקה להיאָחז בּצפּרניהם בּארץ־ ישׂראל וּבאדמתה בּעד כּל קרבּנות שבּעוֹלם יכול מספּר קטן של אנשים לחיוֹת בּארץ, להתעשר וּלהרויח כל זמן שהגלגל הזה מסתוֹבב. הרוֹצים אתם להיוֹת שוּתפים לרוָחים הנבזים הללוּ, לחיים הריקים האלה אוֹ בּרצוֹנכם להיוֹת בּין אלה הבּוֹנים את הארץ בּשביל המוֹני היהוּדים שיבוֹאוּ הנה. חיים וייצמן אמר פּעם: כיצד יודעים מה זאת עליה מוֹעילה לארץ־ישׂראל, מה זאת עליה ציוֹנית וּמוֹעילה – ומה זאת עליה לא־מוֹעילה, כּי אם מזיקה? הוא אמר: עליה אמיתית ומוֹעילה היא זוֹ הפּוֹתחת את השער בּשביל עוֹד עליה שלאחריה. עליה שלילית היא זוֹ הסוֹגרת את שערי הארץ בּפני היהוּדי העוֹמד מעבר לשער וּמתדפּק עליו. ואם הקרן הקימת לישׂראל קוֹנה אדמה ומאַפשרת על ידי זה למספּר יהוּדים לעבוֹר מחיי אויר וּמחיי תלישוּת לחיים מעוֹרים בּארץ וּלהכּוֹת שרשים בּקרקע, הרי על ידי זה היא לא רק מבססת מספּר יהוּדים בּארץ, כּי אם יוֹצרת בּסיס שעליו יוּכלוּ אחר כּך להתקיים מאוֹת ואלפים. אבל אם יהוּדים הוֹלכים וּמוֹציאים קרקע אחד מידי השני וּמפקיעים את השער וּמרימים את המחיר, הם, לכאוֹרה, בּוֹנים דבר־מה, אבל למעשה לא רק שאינם בּוֹנים כּלוּם, כּי אם על ידי הפּוֹליטיקה הקרקעית שלהם ועל ידי רדיפת הבּצע הם סוֹגרים את שערי־הארץ בּפני אלפי יהוּדים. יש תקוּפוֹת של אינפלַציה בּפּוֹליטיקה של המטבּע בּעוֹלם. יש מין שיטה פינַנסית כּזאת המוֹרידה את מחיר המטבּע, וּבני־אדם שׂמחים: יש להם הרבּה כּסף, הרבּה מיליוֹנים של מַרקים. אבל למעשׂה מחירם של מיליוֹנים אלה הוּא אפס, משוּם שאת ערך הכּסף מעריכים בּמה שאפשר לקנוֹת בּשבילוֹ. בּימי אינפלַציה ערך הכּסף יוֹרד וכל אחד יש בּידוֹ סכוּם גדוֹל של כּסף, אבל הסחוֹרוֹת, החפצים מתיקרים והוֹלכים. אנוּ עוֹשים עכשיו בּארץ־ישׂראל מין אינפלַציה. מרויחים, מצלצלים בּמטבּעוֹת, בּמטבּעוֹת רבּוֹת, אבל גוֹרמים לידי כּך שהכּסף של היהוּדי הנמצא בּחוּץ־לארץ אוֹ של היהוּדי הבּא כּבר לארץ, אוֹ של הפּוֹעל הנמצא בּארץ, שוה הרבּה פּחוֹת ממה שהיה שוה קוֹדם. אם מקוֹדם יהוּדי שבּא ארצה וּבכיסוֹ 500 לירה היה יכוֹל לקנוֹת מגרש ולבנוֹת בּית עליו, עכשיו נחוּצוֹת לוֹ לשם כּך 5.000 לירה. אלה הן התוֹצאוֹת של הפּוֹליטיקה הפינַנסית שיהוּדים מנהלים עכשיו בּארץ־ישׂראל. ואם לא די ליהוּדים מה שהם עוֹשׂים, הרי בּאה עוֹד הממשלה ו“עוֹזרת” להם. בּצמצמה את העליה וּבמנעה הכנסת ידים עוֹבדוֹת לארץ יוֹצרת הממשלה מצב כּזה שכּל אחד בּישוּב הרוֹצה “להסתדר” וליהנוֹת מאיזוּ פּריבילגיוֹת מתוֹך הסבך הזה יכוֹל להתפּרנס מעבוֹדוֹת קלוֹת, ואין בּישוּב יוֹתר לחץ של המוֹנים יהוּדים המבקשים עבוֹדה. ואם לא די בּזה שהממשלה מצֵרה את צעדינוּ ושוֹללת מאתנוּ אפשרוּת של התבּססוּת ממשית בּארץ בּעבוֹדוֹת השוֹנוֹת מתוֹך חוֹסר פּוֹעלים עברים ושעל ידי כּך נדחק הפּוֹעל העברי ממילא מעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת שוֹנוֹת, מעבוֹדוֹת הממשלה, גם מעבוֹדוֹת בּמוֹשבוֹת המעוֹרבוֹת ואפילוּ בּמוֹשבוֹת החדשוֹת שחשבנוּ אוֹתן למבוּצרוֹת בּשביל הפּוֹעל העברי; ואם לא די בּזה, הרי בּאה שערוּריה חדשה, היחס של האכּר, החוֹשב שבּא הרגע לפרוֹק מעליו את העוֹל של העבוֹדה העברית. עכשיו ניתנה בּידוֹ אמתלה מצוּינת בּכדי להסתלק מעוֹל זה.
תמיד היה הפּוֹעל העברי יוֹתר יקר מהערבי, הוּא גם מעיז פּנים יוֹתר, בּעל רגש כּבוֹד, זקוּף קוֹמה; ותמיד היה יוֹתר נוֹח לאכּר ולנוֹתן־עבוֹדה בּכלל לעבוֹד עם פּוֹעל שהוּא בּבחינת עבד וּמשרת, היוֹדע להחניף לבעל־הבּית שלוֹ, לקבּל סטירה ולשתוֹק. עכשיו כּשפּוֹעל עברי מחוּסר־עבוֹדה איננוּ בּנמצא והמשק סוֹבל מחוֹסר הפּוֹעל העברי, עכשיו נמצאוּ כּל מיני אמתלאוֹת בּכדי להחריב בּאוֹפן גלוּי בּלי בּוּשה וּבלי פּחד את העמדוֹת שנחשבוּ עד עכשיו לנחלה איתנה של הפּוֹעל העברי. ואם אתם חוֹשבים שזוֹהי הצרה האחרוֹנה, הרי עלי להגיד שיש צרה עוֹד גדוֹלה ממנה. עד עכשיו דיבּרנוּ על הכּוֹחוֹת החיצוֹניים שהם שוֹגים וחוֹטאים בּמצב הזה. דיבּרנוּ על הספסרוּת שבּארץ, על יחס הממשלה ועל נוֹתן־העבוֹדה המתנכּר. אוּלם אל תחשבוּ שהפּוֹעל העברי הוּא חף מפּשע. אם הפּוֹעל העברי בּמוֹשבה איננוּ מבין את ערך העמדה הזאת ואיננוּ מוֹקיר אוֹתה ואיננוּ מוּכן להקריב קרבּנוֹת בּשביל לשמוֹר עליה, מפּני שכּרגע יש לוֹ בּמקוֹם אחר עמדה יוֹתר קלה ויוֹתר נוֹחה, שכּעת יוֹתר קל לוֹ לעבוֹר מעבוֹדה פּשוּטה לעבוֹדה מקצוֹעית, מן הכּפר אל העיר, מחיי עבוֹדה קשים לחיים קלים, והוּא אוֹמר: מה חטא יש בּזה, גם אני רוֹצה לחיוֹת, גם אני רוֹצה לחסוֹך קצת כּסף – הרי שמבּחינה פּרטית אי אפשר לטעוֹן כּנגדוֹ ולא־כּלוּם, אבל הרי הפּוֹעל שלנוּ אמר כּל השנים שהוּא חלוּץ, חלוּץ האוּמה, שהוּא סוֹלל דרכים חדשוֹת לאוּמה, ואם הוּא מפקיר היוֹם הזה את עמדת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, מזניח אוֹתה ומשאיר אוֹתה לידים אחרוֹת, הוּא מתחייב בּנפשוֹ וּבנפש תנוּעת הפּוֹעלים וּמפסיד עמדוֹת, שאחר כּך לא יוּכל לכבּוֹש אוֹתן. ואם בּרצוֹננוּ לשנוֹת את המצב הזה, לא די שנצעק חמס כּנגד אחרים, כּי אם נצטרך לראוֹת מה נוּכל בּעצמנוּ לעשׂוֹת. עשׂינוּ בּחדשים האחרוֹנים הרבּה בּמלחמתנוּ למען העבוֹדה העברית. גייסנוּ חברים ממשקים, ממוֹסדוֹת, מעבוֹדוֹת מקצוֹעיוֹת, והם עזבוּ את מקוֹמוֹת העבוֹדה שלהם והלכוּ לעבוֹד עבוֹדה קשה בּפרדס בּמחיר נמוֹך. גייסנוּ חברים שיש להם בּעצמם משקים מסוּדרים בּדגניה, בּעין־חרוֹד וּבנהלל והם הפקירוּ את משקיהם שסבלוּ בּלָאו הכי מחוֹסר ידים עוֹבדוֹת והלכוּ והתיצבוּ בּשוּרה בּשרוֹן כּדי לשמוֹר עד כּמה שאפשר על העמדוֹת של העבוֹדה העברית שם, כּדי שהעמדוֹת האלה תישמרנה בּשביל עוֹלים חדשים. מאוֹת חברים הלכוּ ועמדוּ בּמשמרוֹת, בּידעם שהמשמרת אינה חוּקית, כּי ממשלת המַנדט עשׂתה יד אחת עם האכּר המתנכּר והכריזה את המשמרת בּלתי־חוּקית והשתמשה בּכל הזדמנוּת כּדי לשבּוֹר אוֹתה ולשלוֹח את חבריה לבתי־הסוֹהר. בּבית־הסוֹהר בּירוּשלים מתענים טוֹבי חברינוּ מפּוֹעלי כּפר־סבא שניהלוּ את מלחמת העבוֹדה העברית בּכפר־סבא ונדוֹנוּ ונשפּטוּ לכמה חדשים של מאסר. אבל אם אתם חוֹשבים כּי מלחמת המשמרת מספּיקה והתכּוֹננות ללכת למאסר מספּיקה, הרי אינכם אלא טוֹעים. גם המלחמה הזאת היא חשוּבה, מכּיון שאוֹתה המשמרת השקטה, שבּה אין הפּוֹעל העברי עוֹשׂה שוּם מעשׂי־אַלָמוּת, כּי אם רק מרים דגל שעליו כּתוּב: “בּל תנַשלוּ את הפּוֹעל העברי”. אוֹתה המשמרת השקטה זוֹעקת עד לב השמים וּמבּיעה את כּל הטרגיוֹת וכל האסוֹן שבּחיינוּ. היא אוֹמרת שכּאן מתחילים להכין לנוּ את כּל אוֹתם החיים הידוּעים לנוּ מן הגלוּת, חיים של תלוּש מהקרקע, ששרשיו בּאויר, תלוּי על בּלימה, חיים של עם מנוּשל מכּל פּרנסוֹת פּרוֹדוּקטיביוֹת; כּי גם כּאן בּארץ, כּאן בּמוֹלדת, בּמקוֹם שהאמַנוּ תהיה לנוּ קרקע תחת רגלינוּ, גם כּאן אוֹרבת הסכּנה של גלוּת חדשה, כּלוֹמר, של חיים לא בּריאים, לא מבוּססים, חיים ללא קרקע וּללא עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. את כּל זה אוֹמרת המשמרת. אוּלם המשמרת הזאת אינה מספּיקה בּשביל להילָחם למען העבוֹדה העברית. אנחנוּ צריכים גם להוֹכיח שאנחנוּ מוּכנים בּחיינוּ אנוּ למלא כּל חלל ריק. אם הממשלה אינה מאַפשרת לנוּ להכניס את מספּר הידים העוֹבדוֹת הדרוּשוֹת לנוּ, הרי חוֹבתוֹ של כּל אחד מאתנוּ למלא את החלל הריק בּכל אשר יוּכל. וכל ילד, כּל נער וכל צעיר יכוֹל למלא כּאן תפקיד חיוּני. ראינוּ בּמשך ימי חוֹפש הפּסח איזה תפקיד חיוּני מילאוּ אוֹתם מאוֹת תלמידים שעבדוּ בּעבוֹדת הקטיף. בּמשקים בּעמק מתקרב בּציר גדוֹל וּמוּצלח. אוּלי המשקים שלנוּ לא יתעשרוּ מזה, אבל הבּציר יוּכל לאַפשר להם לאכוֹל השנה לשׂוֹבע. אוּלם חסרוֹת ידים עוֹבדוֹת בּשביל הבּציר. לא רק בּשביל העבוֹדוֹת הקשוֹת, אלא אפילוּ בּשביל העבוֹדוֹת הקלוֹת של הבּציר חסרוֹת עכשיו ידים עוֹבדוֹת. וּבמצב כּזה יכוֹל כּל נער וכל צעיר, כּל נערה וכל צעירה למלא תפקיד. אם הם פּה בּארץ־ישׂראל, אם הם חניכי בּית־הספר העברי, אם אינם זרים לעמם, ליסוּרים של עמם וּלתקוַת עמם, אזי כּל אחד מהם איננוּ רשאי לשבת בּחיבּוּק ידים וּלהצטרף למחנה הפּרזיטי והבּטלני הגדוֹל ההוֹלך ונוֹצר עכשיו בּארץ, איננוּ רשאי להצטרף אל אוֹתוֹ המחנה הגדוֹל המשמש כּבר גשר להתבּוֹללוּת חדשה בּארץ־ישׂראל, התבּוֹללוּת מסוּג של המתיַונים בּימי הבּית השני. יש כּבר בּארץ זוֹ צעירים, לא רק אלה שהתחנכוּ בּבתי־הספר של המיסיוֹן וּבבתי־ספר לוֹעזיים, כּי אם גם הרבּה, עשׂרוֹת וּמאוֹת, מיוֹצאי בּתי־הספר העבריים, שבּכל חייהם, בּכל האַמבּיציוֹת של חייהם וּבכל הקריֶרה של חייהם הם משתדלים להסתגל לעם השוֹלט וללשוֹן של העם השוֹלט וּלסגנוֹן החיים שלוֹ והם חוֹשבים שבּזה הם מתעלים לגזע יוֹתר נעלה מאשר אנחנוּ היוֹשבים בּחוֹשך. ואם יש ממש בּחינוּך, שקיבּלתם בּבית־הספר העברי, שאתם מקבּלים בּהסתדרוּיוֹת הנוֹער, הרי אל יתבּטא זה רק בּכינוּסים, בּשעשוּעים וּבספּוֹרט, כּי אם בּאוֹתוֹ הדבר הרציני של הצטרפוּת לעבוֹדה, לאוֹתוֹ המחנה שהעבוֹדה היא אצלוֹ שאלה לחיים ולמות. אתם נדרשים לכך לא רק לערב זה, ולא רק לימי החוֹפש, כּי אם זוֹהי הדרישה האמיתית – שלא אני דוֹרש מכּם, כּי אם גוֹרל ישׂראל ועתידכם אתם דוֹרש מכּם. יתכן שרבּים מכּם חוֹשבים שעכשיו בּארץ יש נמל ויש חברוֹת בּין־לאוּמיוֹת, ויש גם תקוה למשׂרוֹת שוֹנוֹת, והלחץ שהיה קוֹדם לפני שנים אחדוֹת על רוֹב הצעירים והעוֹלים, הלחץ של מעבר לעבוֹדה איננוּ עכשיו; אפשר שנער עברי יעשׂה חשבּוֹן, שהנה כּל עוֹרכי־הדין בּארץ מרויחים יפה, כּנראה שיהוּדים אוֹהבים להישפט, כּל הרוֹפאים בּארץ מרויחים יפה, כּנראה שיהוּדים אוֹהבים להתרפּא, יש מסחר רב בּקרקעוֹת, משׂרדים של תיווּך בּקרקעוֹת שוֹרצים לרוֹב, יש תקוה למשׂרה, למה איפוֹא ללכת לעבוֹדה חקלאית בּכּפר? אבל אם אתם עוֹשים את חשבּוֹן עוֹלמנוּ ואת חשבּוֹן עתידכם לא רק לשעה קלה זוֹ של גיאוּת, – שאין יוֹדעים כּמה תארך, כּי בּכל שיטת חיינוּ אנוּ מקצצים אוֹתה – צריכים אתם לדאוֹג גם למחר וגם למחרתיים, גם לימי התבּגרוּת ולשנוֹת עמידה שלכם. ואז תבינוּ שכּמוֹ שבּכל העוֹלם כּל המעמד הזה של לבלרוּת ושל עוֹרכי־דין, של האינטליגנציה – את הדוּגמה הבּוֹלטת נתנה יהדוּת גרמניה, שבּנתה את כּל עתידה על התעוּדה האוּניברסיטאית, על המקצוֹע החפשי ועל ההצלחה בּמסחר, – כּשם שבּכל העוֹלם המעמד הזה הוֹלך ונחרב בּרגע שעוֹלים כּוֹחוֹת כּלכּליים חדשים, הדוֹחקים אוֹתוֹ החוּצה, כּכה גם כּאן בּארץ, כּאשר לא יהיוּ לנוּ שרשים בּקרקע, בּעבוֹדה בּריאה וּבמשק בּריא, קיוּמנוּ לא יהיה קיוּם ועתידנוּ לא יהיה עתיד. יחשוֹב כּל אחד את חשבּוֹנוֹ הפּרטי, יחדיר את עצמוֹ בּהכּרת חשיבוּת החיים על ידי הצטרפוּת למפעל בּעל ערך, יחשוֹב כּל אחד את חשבּוֹן העם שממנוּ הוּא בּא, שבּכוֹחוֹ בּא הוּא עצמוֹ אוֹ אוּלי בּאוּ הוֹריו לארץ, יחשוֹב גם על אלה שהם עוֹברים בּגניבה את גבוּלוֹת הארץ והם יוֹשבים עכשיו בּעכּוֹ וּבבתי־סוֹהר אחרים, גם כּאן בּירוּשלים (בּבתי־הסוֹהר בּירוּשלים תמצאוּ כּלוּאים יהוּדים, אנשים ונשים, היוֹשבים שם בּגלל “החטא” היחידי הזה שניסוּ לחדוֹר לארץ מבּלי לקבּל רשיוֹן מן השוֹער). אם כּל אחד יֵדע שגוֹרלוֹ קשוּר לא בּפראזיאוֹלוֹגיה הציוֹנית, אלא בּאוֹתה המלחמה הנוֹאשת שהעם מנַהל אוֹתה לחיים ולמות בּמשך כּל הדוֹרוֹת שלפנינוּ, כּי אין לוֹ כּל מוֹצא וכל שער, אלא אוֹתוֹ הסדק הקטן המוֹביל לחיי העבוֹדה בּארץ, אז אני בּטוּח שלמרוֹת שלחלקוֹ הגדוֹל של הנוֹער הארץ־ישׂראלי ישנה מסוֹרת רעה, שהוּא השלים עם זה שהתפקיד החלוּצי יפּוֹל על כּתפיו של הנוֹער בּחוּץ־לארץ והוּא יקטוֹף את הפּרי, למרוֹת שהנוֹער הארץ־ישׂראלי בּמשך עשׂרוֹת בּשנים מימי בּיל“וּ, העליה השניה והעליה השלישית נתן רק קוֹמץ קטן של נוֹער חלוּצי, שנכנס בּעצמוֹ וּבגוּפוֹ לחיי עבוֹדה בּארץ, – בּטוּח אני שהכּרה זוֹ של שיתוּף עם חיי העם תהא מוּכרחת להביא לשינוּי נמרץ בּחיי הנוֹער. הוּא יֵדע שבּריחתוֹ לחוץ־לארץ כּביכוֹל לשם תוֹרה וּלשם מדע, אבל בּעצם לשם קריֶרה, שהבּריחה לחוּץ־לארץ, ההתאַחזוּת בּמשׂרה הקלה שנפתחת, יש בּה משוּם רישוּש ודלדוּל וטשטוּש קיוּמנוּ הכּלכּלי בּארץ. הוּא לא יוֹסיף ללכת בּאוֹתה הדרך שבּה הלך הנוֹער ממאה־שערים, מבּתי ההוּנגרים והעיר העתיקה וכל ק”ק, שהספּיק לכל הגוֹלה שוֹחטים, חזנים ושמשים וכל מיני כּלי־קוֹדש, אוּלם לא יכוֹל להספּיק לארץ־ישׂראל קוֹמץ קטן של אכּרים, הוּא לא יוֹסיף ללכת בּאוֹתה הדרך שהלכוּ בּה בּני אכּרים שעזבוּ את כּל העמל של הוֹריהם והלכוּ לאוֹסטרליה, לאפריקה ולאמריקה, בּדרך שהלך בּה הנוֹער מבּתי־הספר התיכוֹניים, שהלכוּ לחוּץ־לארץ וּבינתים שכחוּ את הירוּשה שנתן להם המוֹרה העברי, שכחוּ גם את הספר העברי, ורק בּאסיפוֹת וּבהזדמנוּיוֹת של כּיבּוּדים הם נזכּרים שהם יוֹצאי מחזוֹרי בּתי־הספר העבריים בּארץ וּמוֹפיעים כּמיוּחסים. אני מקוה שדרכים אלה לא תהיינה עכשיו דרכיו של הנוֹער הארץ־ישׂראלי, והוּא ירגיש שהוּא חייב, ראוּי וּמסוּגל לשׂאת בּעוֹל המפעל וּבעוֹל הבּנין החלוּצי של ארץ־ישׂראל לא פּחוֹת מאשר הנוֹער הבּא מחוּץ־לארץ.
ג. ל“קוֹדמי־קוֹדמינוּ” 🔗
1. 🔗
“תערוּכת העתוֹנוּת – מפעל תרבּוּתי שמן הראוּי שיֵהפך ממעשׂה ארעי למוֹסד קבע”. בּתקוּפה ההיא נערכוּ שתי תערוּכוֹת על ידי זלמן פֶּבזנר, מאַסף העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית. בּזה דברי בּרל בּתערוּכה השניה (בּי“א בּאייר תרצ”ה בּתל־אביב) שפּוּרסמוּ בּ“קוֹבץ מאמרים לדברי ימי העתוֹנוּת בּארץ־ישׂראל”, בּעריכת דויד יוּדילוֹביץ, כּרך ב', עמוּד 194.
תערוּכת העתוֹנוּת 🔗
לא ההרצאה פּה העיקר, אלא התערוּכה. ואין ההרצאוֹת בּאוֹת אלא לשמש את התערוּכה העתוֹנית, הראוּיה בּאמת שישמשוּ אוֹתה וילמדוּ הימנה. ואכן, עשׂוּיה תערוּכה זוֹ ללמד אוֹתנוּ לא רק דעת העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית וקוֹרוֹתיה, אלא גם… צניעוּת. נכנס אדם לאוּלם התערוּכה, ואפילוּ הוּא רוֹאה עצמוֹ למדן, כיון שהוּא מתחיל להתבּוֹנן מיד הוּא מכּיר בּעצמוֹ כּמה עוֹד יש לוֹ ללמוֹד וללמוֹד. הנלמד? קירוֹת התערוּכה וּמוּצגיה אוֹמרים לנוּ כּי יש ויש ללמוֹד, לחקוֹר, לדעת, ולא רק על עתוֹנוּתנוּ כּשהיא לעצמה, אלא גם על ישוּבנוּ וקוֹרוֹתיו. מה שהוּשקע בּשטח אדמה זה ראוּי שיחָקר. ועדיין אין לנוּ שוּם ספר רציני אשר יספּר את תוֹלדוֹת ישוּבנוּ. אין לנוּ אוֹסף־חוֹמר רציני הראוּי לענין. אוּלם בּשעה מאוּחרת זוֹ לא אטריח אתכם בּדברים ארוּכּים ולא איַגה אתכם בּמחשבוֹת נוּגוֹת, אין כּונתנוּ הערב אלא לעסוֹק קצת בּפרסוּמי־מלים. למי כּל חמדת פּבזנר וכל עמלוֹ וטרחוֹ, אם לא לנוּ העתוֹנאים, אשר את מעשׂי ידינוּ הוּא מקיים וּמשַמר שלא תשלט בּה – לפחוֹת כּל כּך מהר – כּלָיה ושכחה? מן הראוּי איפוֹא שלא נהיה כּפוּיי־טוֹבה ונטה גם אנחנוּ שכם לטרחוֹ ולעמלוֹ. ולכבוֹדה של התערוּכה ולכבוֹדוֹ של ז. פּבזנר אסתפּק בּשעה זוֹ בּשתים־שלוֹש מחשבוֹת קטוּעוֹת:
השנה מלאוּ 75 שנים לעתוֹנוּת הארץ והשנה מלאוּ 75 שנים למעשׂה ישוּבי ראשוֹן שלנוּ – לראשית בּנינה של מוֹצא הקטנה. פּבזנר, שוֹמר העתוֹנוּת, הוּא גם ששמר את העתוֹנים הבּלים שבּהם נשתמר זכר ימי מוֹצא הראשוֹנים והרפּתקאוֹתיהם. קרבת שני התאריכים הללוּ אינה דבר שבּמקרה: עדוּת היא לקשר העמוֹק שבּין העתוֹן הארץ־ישׂראלי לבין המפעל הישוּבי, בּין הספרוּת העברית לבין תקוּמתנוּ הלאוּמית. וּכשם שאין זה מקרה שזה שלוֹשים שנה מזוּוָג האֵת עם העֵט וּמזוּוָג הספר עם המחרשה, כּך אין זה מקרה שזה האיש יוֹאל משה סלוֹמוֹן, אשר יסד את “הלבנוֹן”, העתוֹן הראשוֹן2 בּארץ־ישׂראל, הוּא אשר היה גם מיוֹצרי השכוּנה הראשוֹנה – נחלת־שבעה – בּירוּשלים החדשה, וּמיוֹצרי המוֹשבה הראשוֹנה בּארץ – פּתח־תקוה, בּטרם התחילה תנוּעת ההתישבוּת. התערוּכה פּוֹרשׂת לפנינוּ לא רק את הקשר שבּין העתוֹנוּת לבין הציבּוּריוֹת וּתנוּעוֹתיה, כּי אם גם את הקשר שבּין העתוֹן והספר. מן הנוּסח הטוֹב הוּא לבכּוֹת על שהעתוֹן “אוֹכל” את הספר. לאוֹר הדברים שאנוּ רוֹאים כּאן בּתערוּכה עלינוּ לוֹמר שאין העתוֹנוּת צוֹררת את הספר ואינה גוֹבלת (סוּרוֹגַט) של הספר ודוֹחקת את רגליו, אלא המבשׂרת של הספר. כּשם שהעתוֹנוּת העברית – מן “המאַספים” ודרך “השחר” ו“האמת”, עתוֹניו של בּן־יהוּדה, ו“השילוֹח” ועד עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ – הלכה בּראש התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת: השׂכּלה, סוֹציאליזם, חיבּת־ציוֹן, ציוֹנוּת, תנוּעת העבוֹדה, וסללה את הדרך לישוּב העמקים, כּך הלכה עתוֹנוּתנוּ בּראש הספרוּת וּפילסה דרך לשירה ולמחשבה העברית. לא מקרה הוּא שכּמעט כּל שיריו של בּיאליק פּוּרסמוּ בּעתוֹנוּת, ולא מקרה הוּא שכּמעט כּל “על פּרשת דרכים” הוּא פּרי העתוֹנוּת – ולָאו דוקא עתוֹנוּת ירחוֹנית, אלא אף יוֹמית. וכן הכּרכים הגדוֹלים של לילינבּלוּם ושל בּרדיצ’בסקי ושל בּרנר ושל א. ד. גוֹרדוֹן וארלוֹזוֹרוֹב כּוּלם בּאוּ לספרוּתנוּ לא מתוֹך עבוֹדה אקדמאית, לא כּמפעלים ספרוּתיים מבוּססים, החיים בּפני עצמם, ואשר רוּח של בּתי־מתיבתא נוֹשבת בּהם, לא! כּל אלה אינם אלא פּרי מחשבה שוֹטפת, לוֹחמת, לוֹהטת, הקשוּרה בּפעוּלה עתוֹנאית. הנוֹאם שקדמני3 דיבּר מתוֹך התפּעלוּת על ההישׂגים הטכניים והמשקיים של עתוֹנוּתנוּ הצעירה. נשׂמח לשמוֹע דברי שבח והכּרה, אוּלם הבּוֹנים את העתוֹנוּת הצעירה והכּוֹבשת הזאת הם יזכּרוּ בּהכּרת־טוֹבה והערצה את אלה אשר הביאוּ לארץ את מכבּש־הדפוּס הראשוֹן, אשר העיזוּ להוֹציא את הדפּים הקטנים והתמימים, אשר לערכּם הציבּוּרי־המלחמתי אין ערוֹך. מאידך גיסא, עלי להוֹדוֹת שכּל הטכניקה המשוּכללת של עתוֹנוּתנוּ אינה מניחה את דעתי. יוֹדע אני את הישׂגיה, אך ידעתי גם את תפקידיה. וּמלבד תפקידיה המדיניים־ישוּביים־ציבּוּריים־ספרוּתיים יש לה עוֹד תפקיד אחד, אשר שוּם עתוֹן בּעוֹלם לא ידעוֹ: לשאוֹף לחיי הארץ וּלבנינה בּרבבוֹת עוֹלים חדשים, להנחיל להם את הלשוֹן העברית וספרוּתה. בּימינוּ, ימי עליה עממית, הרי זה תפקיד כּבוֹד וכבד מאין כּמוֹהוּ, וזה מטיל על העתוֹן העברי חוֹבוֹת שעדיין איננוּ יוֹדעים למלא אוֹתן. וכל עודֹ לא תהיינה לנוּ מכוֹנוֹת לסידוּר וּלניקוּד, למען שהעתוֹן העברי יצא כּוּלוֹ מנוּקד, וכל עוֹד לא נלמד להסבּיר את כּל השאלוֹת הגדוֹלוֹת בּלשוֹן עברית קלה וּפּשוּטה, וכל עוֹד לא נלמד להרצוֹת את השקפוֹתינוּ וּלנהל את מלחמוֹתינוּ בּצוּרת־בּיטוּי בּהירה וּמוּבנת להמוֹני קוֹראים, לעוֹלים מן המזרח וּמן המערב, – הרי עוֹד רבּה הדרך לפנינוּ.
2 🔗
בּתערוּכת העתוֹנוּת הראשוֹנה, שנתקיימה שלוֹש שנים לפני כן, הרצה בּרל בּמוֹצאי־שבּת בּד' בּאִייר תרצ“ב על עתוֹנוּת הפּוֹעלים. ההרצאה נדפּסה בּכרך א' של קוֹבץ העתוֹנוּת הנזכּר, עמוּד 53, שלא בּעריכתוֹ של בּרל. ראשיתה שימשה אחר כּך יסוֹד למאמר “קוֹדמי קוֹדמינוּ”, שנכתב על ידי בּרל בּאייר תרצ”ה (כּרשוּם בּאחד הפּנקסים שלוֹ) ונדפּס בּגליוֹן העשׂוֹר של “דבר” (מספּר 3056, כ“ח בּאייר תרצ”ה, 31.5.1935). בּראשוֹ בּאה הערה זוֹ: “בּיוֹם ש”דבר" משקיף על עשׂר שנוֹת חייו יש צוֹרך להעלוֹת את זכרם של אלה שקדמוּ לנוּ בּשׂדה העתוֹנוּת העברית והמעוֹררים בּנוּ רחשי קרבה והכּרת טוֹבה. הפּרק הקטוּע הניתן בּזה מצטמצם בּתחוּמי העתוֹנוּת הארץ־ישׂראלית שקדמה לעליה השניה. הוּא נרשם בּעקבוֹת דברים שבּעל־פּה שנאמרוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת, מהם גם שהוֹפיעוּ בּדפוּס מבּלי שתהא אחריוּת מסירתם עלי. שאר הפּרקים העתידים לבוֹא בּקרב הימים: על “האמת”, “המעוֹרר”, “הפּוֹעל הצעיר”, “האחדוּת”, “קוּנטרס”.סוֹפה של אוֹתה ההרצאה בּתערוּכה הראשוֹנה מוּקדש לתקוּפת “המעוֹרר” וּלעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, והוּא ניתן בּזה מתוֹך קוֹבץ העתוֹנוּת וּלפי סטנוֹגרמה מן העזבוֹן בּתיקוּנים קלים.
המשמרת החדשה של העתוֹנוּת העברית: 🔗
עתוֹנוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית 🔗
עוֹד נסיוֹנוֹת בּוֹדדים של בּטוּי, אמנם דלים מאד לעוּמת אלה של יהוֹשע בּרזלי ואלה של זאב יעבּץ, נעשׂוּ על ידי פּוֹעלים מתקוּפת יצירת רחוֹבוֹת וחדרה, מאוֹתוֹ החוּג הקטן שנשאר בּארץ, בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, למשל: בּלוּחוֹת של א. מ. לוּנץ, של אדם אשר המשיך עוֹד את העתוֹנוּת הירוּשלמית; היוּ בּלוּחוֹת אלה גם מחקרים וּכבר אפשר היה בּהם למצוֹא בּפרוֹזה וּבשירה מפּעם לפעם איזה בּיטוּיים, דלים מאד אמנם, של עבוֹדה וקרקע בּארץ, כּגוֹן של האיש אשר היה משוֹררם של הפּוֹעלים, נח שפּירא (בּפסידוֹנים “בּרנש”), אשר זכה שהשיר שלוֹ “יָה חי לי לי” יתפּרסם בּגוֹלה. הוּא היה אחד מאלה אשר השתתפוּ בּאוֹתה העתוֹנוּת. מגדוֹלוֹת על כּל פּנים היוּ הדברים רחוֹקים מאד. בּערך שנים אחדוֹת לפני העליה הקרוּיה העליה השניה, בּמידה שהוּנף הגרזן על קיוּם ציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת של הבּרוֹן, בּזמן שנתנוּ לרבּים מהם כּסף כּדי שיעזבוּ את הארץ. הלך ענין העבוֹדה העברית בּארץ הלוֹך והתדלדל. ואגוּדת הפּוֹעלים שהיתה קיימת בּארץ היתה רחוֹקה מאד מכּל מיני חלוֹמוֹת ספרוּתיים. וּכשהפּוֹעלים הראשוֹנים מהעליה השניה בּאוּ לארץ, הם ספרוּת, על כּל פּנים, לפניהם לא מצאוּ, את הספרוּת הקוֹדמת לא ידעוּ, ושוּם דוּגמה אשר אפשר להידבק בּה, אשר אפשר להמשיך בּה, הם כּבר לא מצאוּ. השאלה היא מה המשיכוּ הפּוֹעלים בּארץ? כּדי להבין מה נוֹצר אז בּארץ צריך להקיף וּלהבין מה היה אז מצב העתוֹנוּת בּגוֹלה. אין לשכּוֹח מה עבר בּאוֹתן השנים, אשר עליית הפּוֹעלים התחילה לבוֹא לארץ, נאמר בּשנוֹת 1905־1904, מה עבר אז על העתוֹנוּת העברית שבּגוֹלה, ולא רק על העתוֹנוּת, כּי אם על כּל הספרוּת העברית. בּחיי הטבע אפשר את זה להשוות עם איזוֹ קטסטרוֹפה גיאוֹלוֹגית, עם דבר־מה שפּוֹרץ וּמחריב וּמשאיר רק חרבוֹת. המצב האמיתי של העתוֹנוּת העברית בּזמן ההוּא ניתן על ידי השיר של בּיאליק אל אחד־העם.4 הוּא מתאר שהנה היה אי יפה, והנה בּאוּ סערוֹת, פּרחוּ החיים, ונחרב האי. תמוּנה זוֹ, אשר בּיאליק מעלה בּשירוֹ, היא היא התמוּנה הנכוֹנה של העתוֹנוּת העברית בּאוֹתן השנים. אלה היוּ שנים של נחשוֹל, שנים של פּרעוֹת, לא נחשוֹל של 1882, כּי אם נחשוֹל של קישינוֹב, הוֹמל, אשר רק בּישׂר את מה שעתיד לבוֹא אחריו – את הפּרעות של 1905, חוּרבּן של קהילוֹת ואנשים, גל היציאה הגדוֹלה, גל הבּריחה הגדוֹלה לאמריקה. אבל עוֹד יוֹתר מזה אוּלי גרם ליאוּש של הספרוּת העברית של השמד הפיסי ולא רק גל הבּריחה, כּי אם הנחשוֹל הפּוֹליטי היהוּדי אשר עלה אז בּרחוֹב היהוּדי. רק זמן קצר לפני 1905, נאמר 8־7 שנים לפני זה, כּמעט בּאוֹתו השנים אשר הוֹפיע הרצל, כּמעט בּתקוּפה אחת עם התחלת הציוֹנוּת המדינית, ראתה הספרוּת העברית בּפּעם הראשוֹנה בּאמת סימנים אמיתיים של פּריחה: החזיוֹנוֹת של הוצאוֹת “אחיאסף”, תוּשיה“, ההוֹצאוֹת של בּן־אביגדוֹר, הנסיוֹן הראשוֹן ליצירת ירחוֹן מוֹדרני כּמוֹ “השילוֹח”, הוֹפעוֹת של כּוֹחוֹת צעירים, נאמר של בּיאליק בּשירה, אשר הקדים לזמן ההוּא ואשר גדל וּפרח בּזמן ההוּא, של פייאֶרבּרג, אשר ניצנץ בּאוֹתן השנים הראשוֹנוֹת, אפשרוּת של הוֹפעת ירחוֹן מוֹדרני ספרוּתי, כּ”הדוֹר" של פרישמן בּזמן ההוּא. בּבת אחת צצה שוּרה של סוֹפרים וּמשוֹררים, התחילה פּריחה אשר הספרוּת העברית לא ראתה כּמוֹה בּמשך הרבּה הרבּה שנים, וגם נדמה היה שהפּריחה הזאת בּרוּסיה בּזמן ההוּא יש לה יוֹתר מזל מאשר בּשנים הקוֹדמוֹת, מאשר הפּריחה אשר היתה בּגליציה, אוֹ הפּריחה אשר בּאה בּליטה בּראשית שנוֹת ההשׂכּלה, מפּני שאחרי הפּריחוֹת ההן תמיד בּאוּ התנוּעוֹת של אַסימילַציה, של הסתגלוּת ללשוֹנוֹת הארץ, בּה בּשעה שכּאן נראוּ תקווֹת מדיניוֹת, התעוֹררוּת לאוּמית ידוּעה. אוּלם מה מוּזר הדבר, שהפּריחה הזאת היתה קצרת־ימים מאד. כּל אוֹתן הבּיבּליוֹתיקוֹת אשר פּרחוּ אז הוֹציאוּ שנתים־שלוֹש, וּמיד הלכוּ תמס. הירחוֹן היחידי העברי בּגוֹלה התקיים בּכמה וכמה הפסקוֹת מפּעם לפעם, וּכשבּאה שנת 1905, נתגלה כּי אזלוּ הכּוֹחוֹת, נתגלה שיש איזה נחשוֹלים חדשים, אידיאוֹלוֹגיה חדשה, והספרוֹת העברית החדשה ונוֹשׂאיה אין להם כּוֹח להחזיק מעמד. עשׂרוֹת בּשנים חיוּ בּשלוֹם שתי הספרוּיוֹת – העברית והאידיש: כּמעט כּל אוֹתם הסוֹפרים אשר יצרוּ את הספרוּת העברית הם הם גם היוּ אבוֹת הספרוּת האידישיסטית, אלה היוּ הזקנים יצחק בֶּר לוינזוֹן, גוֹטלוֹבּר. זאת אוֹמרת, זקני הספרוּת בּגליציה, בּפּוֹלין. גם אחר כּך היוּ חזיוֹנוֹת, כּמוֹ מנדלי בּזמנוֹ, אשר בּשתי ידיו עבד בּשביל שתי השׂפוֹת (והיוּ סוֹפרים ממדרגה יוֹתר קטנה, אשר אף אחת מהספרוּיוֹת אינה זוֹכרת אוֹתם), גם חוֹבבי־ציוֹן, כּמוֹ לילינבּלוּם, כּמו לוינסקי – כּל אלה לא הרגישוּ שוּם ניגוּד בּין עבוֹדתם בּשתי השׂפוֹת. אך בּבת אחת נחפּרה תהוֹם, וזוֹ היתה לא רק תהוֹם בּלב הסוֹפר, כּי אם תהוֹם ציבּוּרית גדוֹלה, אשר הסוֹפר לא מצא כּוֹח לגַשר אוֹתה. הקוֹרא העברי מהדוֹר הישן, אוֹתוֹ הקוֹרא החביב, אשר אליו היה פּוֹנה כּל עוֹרך, אשר היה שוֹלח לוֹ, לעוֹרך, את הרוּבּלים שלוֹ, אוֹתוֹ בּעל־הבּית אשר את בּניו היה שוֹלח כּבר לגימנסיה שילמדוֹּ שׂפוֹת זרוֹת, אבל הוּא בּעצמו עוֹד היה קוֹרא עברית, בּעל־הבּית הזה פּתאוֹם בּיוֹם בּהיר אחד נתמוֹטט, נהרס, עבר מהעוֹלם; החיים החדשים נהיוּ זרים לוֹ, כּוֹחוֹ הציבּוּרי ניטל ממנו לגמרי, יתכן שגם כּוֹחוֹ הכּלכּלי כּבר התחיל להתמוֹטט בּאוֹפן רציני. בּדוֹר הצעיר צמחה בּבת אחת, בּמשך תקוּפה קצרה מאד, אילוּזיה גדוֹלה נהדרה של תרבּת עממית, של אפשרוּת של ויתוּר על קנינים קוֹדמים, אוֹ אילוּזיה של אַסימילַציה, על מנת בּבת אחת להפוֹך אוֹתה לקנין קבוּע לעם, לעשוֹת אוֹתה בּשביל העם גם פּוּלחן, גם מרכּז לכל עניני התרבּוּת, אילוּזיה זוֹ ניצנצה וכיבּוּשיה היוּ עצוּמים. כּרגע אנוּ יוֹדעים רק חזיוֹנוֹת של סוֹפרים שהתחילוּ בּזמנם כּסוֹפרים עבריים, כּמוֹ פּרץ הירשבּיין וכמה ממחנה ה“בּוּנד” (גם ליטבַקוֹב התחיל כּפּוּבּליציסט עברי. לרבּים יהיה תמוּה וּמוּזר – דויד איינהוֹרן התחיל כּסוֹפר עברי, אלא שלא זכה בּזמנוֹ ששיריו יוּדפּסוּ) שנסחפוּ בּזרם זה; אבל הענין היה הרבּה יוֹתר עמוֹק מזה: לא רק השכבה הקטנה של הסוֹפרים אוֹ של האינטליגנציה נקרעה ונתלשה מן הספרוּת העברית, כּי אם האמוּנה ניטלה מההמוֹנים הגדוֹלים, מהקוֹראים וגם מהסוֹפרים. זה לא מקרה שבּשנת 1905 נפסק “השילוֹח”, זה לא מקרה שנפסקה כּל העתוֹנוּת העברית: הבּסיס הציבּוּרי הרחב כּבר ניטל מהם, הקוֹרא הישן כּבר הלך למוּת, אבד את יחסוֹ, הדוֹר הצעיר, המסוּגל לקיים ספרוֹת, לא היה, לא גדל. לא רבּים אוּלי מהסוֹפרים שלנוּ, מאלה אשר הנם בּעצם פּריחתם, יחפּצוּ לספּר לכם את הוידוּי שלהם, איך הם התהלכוּ ימים ולילוֹת בּין שתי השׂפוֹת, בּין העברית וּבין אידיש, אוֹ גם – השׂפוֹת הלוֹעזיוֹת. אין אני אוֹמר את זה בּכדי לוֹמר למי שהוּא שאני בּא להזכּיר עווֹן, אבל יתכן שגם אנשים בּעלי שרשים עמוּקים גם הם מתנוֹעעים בּסערה. אם לגבּי בּרֶנר עוֹד אפשר לחשוֹב שנאמנוּתוֹ לעברית היתה פּרי של אנליזה חריפה מאד של מצב ההמוֹנים ושל התרבּוּת העברית, הרי לגבּי אנשים אחרים, כּמוֹ שוֹפמן, אוֹ כּמוֹ א.נ. גנסין – אשר לכאוֹרה כּוּלם משכוּ אוֹתם ואמרוּ להם: הנה פּה אין לכם קוֹרא, הדוֹר הצעיר איננוּ, וכאן ישנם לא רק פּרץ, אַש, רייזין, כּי אם דוֹר צעיר, אשר מתחיל לעלוֹת על בּמת החיים, – אני אוֹמר, כּי למרוֹת כּל הנסיוֹנוֹת אפשר להביא לידי בּטוּי את חבלי הסוֹפר והיוֹצר העברי, אשר נשאר, בּמצב של מפּוֹלת גמוּרה מסביב, נאמן לעמוֹ, נאמן לעטוֹ. אחרי כּל זה עוֹד לא קיבּלנוּ אוּלי את התמוּנה המלאה של כּל עומק התסיסה ההיא, זוֹ התמוּנה של התמוֹטטוּת ההמוֹנים בּכלל, תמוּנה של אבדן האמוּנה אצל השכבוֹת אשר מימים ימימה היוּ נוֹשׂאי הספרוּת העברית, עמוּדי הספרוּת העברית היחידים, אשר אליהם פּנוּ בּשעת צרה והם בּרחוּ מהמערכה, ואצל כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת הצעירים, אשר אפשר היה לקווֹת שהם הם יהיוּ נוֹשׂאי הספרוּת העברית החדשה, מטפּחי הספרוּת הצעירה.
אם תשאלוּ עכשיו, היכן היוּ אז כּל אלה אשר בּוַדאי אין לפקפק בּנאמנוּתם, היכן היוּ אנשי “השילוֹח”, אנשי “בּני משה”? המפּוֹלת הזאת, הקטסטרוֹפה הגיאוֹלוֹגית הזאת כּל כּך הדהימה אוֹתם, כּל כּך עקרה מתחתם כּל קרקע, שהם לא מצאוּ את עצמם. הם לא בּגדוּ, חלילה, אבל הם עשׂוּ דבר אשר היה הרבּה יוֹתר גרוּע מכּל חטא, הם לא מצאוּ בּקרבּם כּל כּוֹח פּנימי להרים את הדגל. שוּם כּוֹח לכנס תחת דגלם את שארית הפּליטה, אוֹ לגלוֹת את שארית כּוֹחוֹת היצירה, לא נשאר בּהם, לא מצאוּ בּקרבּם. בּזמנוֹ בּיאליק כּתב את דבריו המחרידים, שירי הזעם, אוּלי בּסתר פּינה עסק גם בּ“ספר האגדה”, אבל בּשטח הציבּוּרי היה חוּרבּן גמוּר. ואז בּא מעשׂה קטן, מעשׂה אשר אוּלי בּשביל כּל בּני הדוֹר ההוּא, בּשביל כּל אנשי הרוּח בּזמן ההוּא, גם עברים וגם פּחוֹת עברים, היה זה כּמעט בּגדר אֶפּיזוֹדה, דבר משוּנה, גם דבר חסר־טעם. אני מדבּר על יסוּד “המעוֹרר” בּלוֹנדוֹן על ידי יוֹסף חיים בּרנר, על ידי אדם זה אשר כּוּלוֹ, כּל חייו וכל מחשבוֹתיו, היוּ בּניגוּד גמוּר לכל מחשבה לאוּמית מסרתית – בּניגוּד גמוּר לא רק לקוֹנסרבטיביוּת של יעבּץ וּפּינס, כּי אם גם בּניגוּד גמוּר ללאוּמיוּת של אחד־העם, גם בניגוּד לאמוּנה הציוֹנית, גם בניגוּד גמוּר לחלוֹמוֹת של “שׂפה בּרוּרה” – אדם זה אשר היה אחד הנבוּכים של הדוֹר, אשר לא הציע בּמשך כּל ימי חייו שוּם פּרוֹגרמה חיוּנית. זכוּת זוֹ של הצלת הספרוּת העברית, של נעיצת הקנה, אשר ממנוּ תצמח מחדש, נתגלגלה ליד בּרנר, לידי האיש הזה אשר עלה בּידוֹ לגשת לדבר אחרי שנים של מלחמוֹת רבּוֹת, אחרי שׂריפת כּתבי־יד, אחרי יאוּש גמוּר מערך הספרוּת העברית, ממציאוּת סוֹפרים, מסביבה של קוֹראים, בּמרחק גמוּר מההמוֹנים היהוּדים, וּבעיר אשר כּלל לא היוּ בּה סוֹפרים עברים, ולא קוֹראים, בּעיר אשר היה זר בּה, בּעיר אשר יהוּדים חיוּ בּה חיי אֶמיגרטים. מוַייטשפּל אשר בּלוֹנדוֹן, אשר שם חיוּ הפּליטים מרוּסיה, התרכּזוּ קבוּצוֹת אנרכיסטים שהיוּ מסדרים משתה בּיוֹם־הכּיפּוּרים, דוקא משם נשמעה המלה העברית, אשר הניחה יסוֹד לספרוּת העברית החדשה, אשר נתנה אוֹת זה, אשר בּלעדיו מסוּפּקני מאד אם היה נמצא אחר כּך גם הכּוֹח הזה, אשר נמצא אצל אנשי העליה השניה, להקים את העתוֹנוּת בּארץ. וּתכוּנוֹת אחדוֹת אשר נתגלוּ בּאוֹתוֹ “המעוֹרר” עברוּ בּירוּשה גם לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. אמנם, יתכן מאד שיוֹצרי העתוֹנוּת בּארץ בּזמנם קיבּלוּ פּחוֹת אוֹ יוֹתר את חינוּכם על בּרכּי הספרוּת העברית. בּוַדאי רבּים מהם חייבים הרבּה לאחד־העם, אוֹ לספרוּת הלאוּמית כּוּלה, ואף על פּי כן הסגנוֹן הפּנימי, היסוֹד האינטימי של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, וגם מגמוֹת אנוֹשיוֹת ידוּעוֹת עברוּ אליהם בּירוּשה מ“המעוֹרר”; אינני מתכּוון לשוּם מֶמוּאַריסטיקה, לשוּם זכרוֹנוֹת, לא עמדתי ליד עריסתה של עתוֹנוּת הפּוֹעלים – אני אחד מאלה אשר הגליוֹנוֹת הראשוֹנים של,הפּוֹעל הצעיר" מצאוּ אוֹתם בּגוֹלה – ואינני בּא לספּר את הצד הרוֹמַנטי אשר עבר עליה. כּוָנתי היא רק לציין את אָפיה המיוּחד, בּמה היא שוֹנה מהשכבוֹת אשר קדמוּ לה, מה הם הנכסים המיוּחדים אשר היא הכניסה לספרוּת העברית. ואציין את זה בּקוים קצרים מאד. הקו הראשוֹן המציין את העתוֹנוּת הזאת זהוּ לא הסוֹפר ולא העוֹרך שלה, כּי אם קוֹדם כּל הקוֹרא. יוֹתר מאשר לאיזה סוּג עתוֹנוּת קוֹדמת ניתן לעתוֹנוּת הזאת להגדירה על פּי הקוֹרא המסוּים שלה. לעתוֹן ההשׂכּלה היה הקוֹרא שלה, זה היה חוּג רחב למדי – אם זה היה בּחוּר־ישיבה אוֹ משׂכּיל, אוֹ בּעל־בּית, אך זוֹ היתה קריאה בּסתר על גבּי עליה, אם זוֹ היתה קריאה של שבּת אחרי “הטשוֹלנט” – אבל אלה היוּ חוּגים שוֹנים, אשר, מלבד בּוֹדדים, הקשר שלהם עם העתוֹנוּת העברית לא היה קשר של חיים, אלא קשר ארעי, אשר היה מתחיל ונפסק מפּעם לפעם: בּחוּר־ישיבה אשר יצא לתרבּוּת רעה והלך להיוֹת אֶקסטֶרן כּבר יצא מהספרוּת העברית ועבר לספרוּת אחרת, וּבעל־הבּית, אוֹתוֹ בּחוּר אשר לפני הנישׂוּאין היה חוֹתם על “המליץ”, אחרי הנישׂוּאין, כּשהיה סמוּך על שוּלחן חוֹתנוֹ והתעשר קצת, הרי כּבר הזניח את הדברים הבּטלים הללוּ, לעוּמת זאת, הרי לעתוֹנוּת העברית בּארץ היה כּבר נוֹשׂא מסוּים, נוֹשׂא קבוּע, זאת אוֹמרת, הצרכּן הכּלכּלי, הקוֹרא אשר בּשבילוֹ היתה צוֹרך ממשי, צוֹרך מלחמתי, חיוּני, אנוֹשי, אינטימי. הדבר אשר חיפּשׂ אוּלי בּרנר בּ “המעוֹרר” – את הקוֹרא העברי, אשר בּשבילוֹ הספרוּת העברית אינה לוּכּסוּס, כּי אם צוֹרך החיים, הדבר הזה נמצא על ידי עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. ואם תשאלוּ מי הוּא יוֹצר עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ, אזי, בּלי לקפּח את זכוּתם של עוֹרכים שוֹנים, מהראשוֹנים ועד האחרוֹן, צריך לוֹמר, שהזכוּת האמיתית של יצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים ושל קיוּמה היא לא זכוּתוֹ של העוֹרך דוקא, כּי אם היא זכוּתוֹ של הקוֹרא. אוֹתוֹ הפּוֹעל בּארץ, שהיה בּה בּבדידוּתוֹ הגדוֹלה, שהיה זר לכל הסביבה כּאן והיא היתה זרה לוֹ, בּחוֹסר כּל תנחוּמים בּיאוּשוֹ הגדוֹל, גם בּחוֹסר כּל כּוֹח של איזוֹ יצירה משקית להישען עליה, היה לוֹ קוֹדם כּל צוֹרך לבוֹא בּמגע עם איזה חבר שלוֹ, היה לוֹ צוֹרך לכתוֹב מכתבים, והצוֹרך הזה, לא הפֶטיש הספרוּתי, הכּוֹח הגדוֹל, כּי אם הצוֹרך הנפשי של חבר פּוֹעל בּארץ, הוּא אשר נתן את הדחיפה הראשוֹנה העצוּמה לעתוֹנוּת הפּוֹעלים. מי היוּ היוֹצרים של עתוֹנוּת זוֹ? – אם תתבּוֹננוּ לשנים הראשוֹנוֹת של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ ותשאלוּ מי הם האנשים אשר עשׂוּ את הדבר הזה, מאין בּאוּ העוֹרכים, מאין בּאוּ הסוֹפרים, תיוָכחוּ שכּל אלה הם כּמעט פּנים חדשוֹת, לא אנשים אשר בּאוּ מתוֹך שכבוֹת הספרוּת העברית, לא אנשים אשר המשיכוּ את העתוֹנוּת הישׂראלית הקוֹדמת, את המסוֹרוֹת הקוֹדמוֹת, לא אנשים אשר היוּ להם בּמוֹת, ואשר היה להם צוֹרך לחַדש אוֹ להמשיך את בּמוֹתיהם, – אלה היוּ אנשים אשר כּתיבתם בּאה מתוֹך מפעל חייהם, מפעל חייהם הוּא שעשׂה אוֹתם לסוֹפרים וּלעוֹרכים. יש קוֹבץ מאמרים אחד “הארץ והעבוֹדה”, אשר יצא לפני המלחמה וּבוֹ הקדמה קטנה מאת א.ד. גוֹרדוֹן, שבּה הוּא מנסה להבּיע את האוֹפי של הספרוּת הזאת, והוּא אוֹמר: כּאן כּוֹתבים אנשים אשר אילמלא העבוֹדה לא היוּ כּוֹתבים, אילמלא בּאוּ לארץ ספק אם מי שהוּא מהם היה לוֹ צוֹרך להבּיע את עצמוֹ בּספרוּת. הקו הזה אשר היה בּראשית יצירת העתוֹנוּת בּארץ, זאת אוֹמרת, בּראשית היצירה הספרוּתית שהיא פּרי מפעל־חיים ידוּע, שהיא נוֹצרה רק כּדי לשמש את המפעל הזה, והנוֹפלת בּרגע שהוּא נוֹפל, – הקו הזה הניח את חוֹתמוֹ על עתוֹנוּת הפּוֹעלים גם בּשנים יוֹתר מאוּחרוֹת. אמנם מאז כּבר נשתנוּ הדברים בּהרבּה. בּעתוֹנים הראשוֹנים לא תמצאוּ אף שם של סוֹפר מפוּרסם, בּאוּ צעירים, פּחוֹת מפוּרסמים, ואחר כּך בּאוּ יוֹתר מפוּרסמים, נתגלוּ כּוֹחוֹת ספרוּתיים מקצוֹעיים בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים, אבל הקו הזה של שיתוּף עם היצירה, הקו הזה של ספרוּת מן החיים, נשמר בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים שנים רבּוֹת; ואני מקוה שהוּא ישאר תמיד, כּלוֹמר, אני מניח שבּרגע שהקו הזה יפָּסק בּוֹ בּרגע לא יהיה טעם לעתוֹנוּת זוֹ, היא תיפּסק; על כּל פּנים היא תחדל להיקָרא עתוֹנוּת של פּוֹעלים. בּשנים הראשוֹנוֹת של יצירת הפּוֹעלים בּארץ התלקטוּ הנה כּמעט כּל אוֹתם הכּוֹחוֹת העיקריים אשר השתתפוּ בּיצירת “המעורר”, זאת אומרת, כּל אוֹתה קבוּצת הסוֹפרים הצעירים העיקרית, אשר התחילה להתגבּש בּתקוּפה שהכּל מסביב התפּוֹרר. בּזמן ההוּא היוּ הם סוֹפרים צעירים, לא מפוּרסמים בּיוֹתר, אבל כּבר מלאי כּוֹח. הם התלכּדוּ אז מסביב לעתוֹנוּת הפּוֹעלים, וכך נתגלה כּוֹחוֹ הספרוּתי הפּוּבּליציסטי של י. וילקנסקי, כּך נתגלה בּספרוּת כּשרוֹנוֹ של ר' בּנימין, גם דוֹר של סוֹפרים יוֹתר צעירים. מוּבן מאליו, שבּרנר, הכּוֹפר, הפּסימיסט, העוֹקב בּחרדה אחרי כּל התחלה קטנה וּמכריז מראש שהוּא איננוּ מאמין בּה, בּרנר, אשר אימוּץ־ידים אמיתי היה בּשבילוֹ לא תיאוּר הדברים בּפריחתם, לא חיזוּק ה “אתה בחרתנוּ” שלנוּ, לא חיזוּק האפקים הרחבים שלנוּ, אלא לוֹמר: “אין משיח לישׂראל – ולעבוֹדה”, בּרנר זה מצא לנחוּץ מיד לבוֹא לארץ וּלשתף את עצמוֹ בּיצירת הספרוּת הזאת. גם שכבוֹת שוֹנוֹת של סוֹפרים יוֹתר צעירים בּאוּ לארץ, ואמנם שירתם אוֹ כּתיבתם ינקה ממקוֹרוֹת אינדיבידוּאַליים שלהם, אבל המרכּז, הבּית – היתה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ: אם זה היה המשוֹרר שמעוֹנוֹביץ, עגנוֹן אוֹ יעקב שטיינבּרג (אין אני קוֹרא הרצאה בּיבּליוֹגרפית). אוּלם החזיוֹן האָפייני בּיוֹתר בּשביל עתוֹנוּת הפּוֹעלים, – יוֹתר גם מאשר יצירת בּמוֹת לכוֹחוֹת אשר נתחדשוּ, אחרי עשׂרוֹת שנים של קיוּם עתוֹנוּת מפוּקפּקת בּארץ, עתוֹנוּת חצי־בּוּלברית, אחרי כּל מיני נסיוֹנוֹת להקים דברי סוֹפרים, אשר לא הצליחוּ – הדבר האָפייני בּיוֹתר הוּא לא רק יצירת הבּמה הספרוּתית, כּי אם גידוּל כּוֹחוֹת היצירה. יוֹדע אני כּי רבּים ממבקרי הספרוּת בּודאי לא יסכּימוּ להערכתי זוֹ, ורבּים אוּלי גם יפָּגעוּ אם אוֹמַר שהדבר החשוּב בּיוֹתר בּעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ הם לא אוֹתם הכּוֹחוֹת הספרוּתיים הגדוֹלים, אשר נתבּלטוּ בּתוֹכה (לא היא יצרה אוֹתם, אבל היא נתנה להם מקוֹם להתבּטא), כּי אם אוֹתם הכּוֹחוֹת, אוּלי הרבּה יוֹתר צנוּעים, הרבּה יוֹתר חלשים מבּחינה ספרוּתית, אבל המקיימים צרכים, אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר אילמלא תנוּעת הפּוֹעלים לא היוּ מגיעים לספרוּת, אילמלא תנוּעת הפּוֹעלים לא היוּ יוֹדעים לכתוֹב עברית, ואוּלי גם לא היוּ יוֹדעים לכתוֹב בּכלל, אוּלי גם לא היה להם מה לכתוֹב. תנוּעת הפּוֹעלים נתנה להם גם את התוֹכן וגם את היכוֹלת לכתוֹב. נדמה לי שזוֹהי הזכוּת הגדוֹלה – הפּעם הראשוֹנה אחרי הבּעל־שם־טוֹב, – להוֹציא את איש העם ולעשׂוֹת אוֹתוֹ לאיש עדה ציבּוּרית המוֹנית, זאת אוֹמרת, להרים המוֹנים יהוּדים גדוֹלים וּלשתף אוֹתם בּשׂמחה הרוּחנית הגדוֹלה ולעשׂוֹת את המחשבה הלאוּמית, את התרבּוּת העברית לא רק לנחלה של רבּנים, של תלמידי־חכמים, כּי אם להעלוֹת אליהן שכבוֹת רבּוֹת של המוֹנים יהוּדים. הדבר הזה נעשׂה בּמידה ידוּעה על ידי עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ. הדבר החשוּב בּיוֹתר הוּא לא אוֹתוֹ המאמר הפּוּבּליצסטי אשר זכה להיכּנס לתוֹך הקוֹבץ, הדבר החשוּב בּיוֹתר זוֹהי אוֹתה הקוֹרספּוֹנדנציה הקטנה הראשוֹנה, אוֹתוֹ מכתב־חברים מאיזוֹ פּינה בּגליל, אשר נכתבוּ בּלי כּל יכוֹלת ספרוּתית, אוּלי מתוֹך רטט פּנימי של אדם חדש בּארץ, של כּוֹבש הארץ, כּל זה אשר הוֹפיע בּצוּרוֹת שוֹנוֹת בּזמן הראשוֹן, אוּלי בּצוּרה של קוֹרספּוֹנדנציה פּשוּטה, בּצוּרה של גמגוּם, אשר בּוַדאי שהעוֹרך היה מסוּפּק אם להכניס את זה לעתוֹן או לזרוק לסל. הדברים האלה הגיעוּ כּעבוֹר זמן גם לידי גוֹבה גדוֹל, גם לידי גוֹבה מחשבתי וגם לידי גוֹבה ספרוּתי. ויוֹדע אני שבּשביל ההיסטוֹריוֹגרף של עתוֹנוּת רשמית עדיין הדברים אינם בּאים בּחשבּוֹן. אבל לא רק בּ א. ד. גוֹרדוֹן היתה הפּסגה, כּי אם היוּ כּמה וכמה פּסגוֹת שוֹנוֹת מפוּזרוֹת אשר הנחילוּ נכסים, אשר כּבשוּ קנינים מחשבתיים, ישוּביים בּספרוּת העברית. די אם אזכּיר, למשל, הוֹפעה כּמוֹ יבנאלי, חזיוֹן כּמוֹ לביא (לבקוֹביץ) מעין־חרוֹד, אחד מהוֹגי המחשבוֹת אשר ישנם בּספרוּת שלנוּ בּשמננוּ, כּשם שאני יכוֹל לגבּי התחלות של ספרוּת יפה בּתנוּעת הפּוֹעלים לקרוֹא בּשני שמוֹת – בּשמוֹ של צבי שץ וּבשמה של רחל.
כּל אלה הם הנם ילדיה של ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ, הם גדלוּ על בּרכּיה, אבל הם היוּ גם בּלתי־אפשריים אילמלא הספרוּת הזאת. והספרוּת הזאת היא גם מוֹכיחה לנוּ שבּינה וּבין הקוֹרספּוֹנדנציה הקטנה, בּינה וּבין מכתבי החברים הפּשוּטים יכוֹל להיוֹת הבדל גדוֹל בּכשרוֹן, הבדל גדוֹל בּיכוֹלת של הבּיטוּי, אבל בּמַהוּת הדברים, בּהתלכּדוּת הפּנימית של המלה ושל החיים, של הדיבּוּר ושל המעשׂה, בּהתלכּדוּת הפּנימית הזאת, בּלשד הזה של המלה המלאה – בּזה אין הבדל. רשימה בּוֹדדת של שוֹמר שנהרג אשר אוּלי פּעם אחת הספּיק לראוֹת את שמוֹ בּדפוּס, איזה מכתב של חברה אשר אוּלי לא חלמה שדבריה יוּדפּסוּ, תעוּדוֹת בּוֹדדוֹת שוֹנוֹת כּאלה המפוּזרוֹת בּספרוּתנוּ, מן הקוֹרספּוֹנדנציה הראשוֹנה עד הקוֹבץ של “דברי פּועלוֹת” – כל אלה הם נסיוֹנוֹת מיוּחדים בּמינם גם להוֹציא את איש־המעשׂה ואת איש־העם אל בּמוֹת של יצירת תרבּוּת, וגם להפרוֹת את התרבּוּת, אשר תמיד צפוּיה לה סכּנה של התנַוונוּת, של השתעשעוּת בּעצמה, בּמחשבוֹתיה המוּפשטוֹת, להפרוֹת את התרבּוּת העברית בּיצירה חיוּנית, בּיצירת כֹּיבוּש, בּמאמצים של חיי אדם, בּספר של חיי האדם. נדמה לי שזהוּ אוּלי הקו הבּוֹלט בּיוֹתר, ואוּלי גם היקר בּיוֹתר, של ספרוּת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית.
בּסוֹף דברַי אני רוֹצה רק לציין, שבּינינוּ, בּתוֹך הקהל הזה, יוֹשב אדם אחד אשר היה העוֹרך הראשון אוֹ מהעוֹרכים הראשוֹנים של עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּארץ – זהוּ החבר אהרוֹן טוּרקֶניץ.
3. בּמסיבּת חג־העשׂוֹר של “דבר” 🔗
דברי בּרל אלה כּתוּבים מקצתם (עד “וּבהרבּה השקעה נפשית”) בּכתב־ידוֹ, יתרם – על ידי אחר. לא פּוּרסמוּ עד כּה.
זאת הפּעם איני רוֹאה עצמי חייב לדבּר על “דבר”. לפני היוֹת “דבר” ראיתי עצמי חייב לעוֹרר בּעצמנוּ את הכּרת הצוֹרך בּעתוֹן־פּוֹעלים יוֹמי ואת האמוּנה כּי בּידינוּ להקימוֹ וּלקיימוֹ. בּשנים הראשוֹנוֹת ל“דבר”, כּשעוֹד נאבקנוּ על עצם חיינוּ ודאגת קיוּמנוּ ליוֹם מחר היתה מטרידה יוֹם יוֹם, הייתי אנוּס לצאת לעזרת “דבר” בּדברים שבּעל־פּה. עכשיו אני פּטוֹר מחוֹבוֹת אלה, ואיני מדבּר מתוֹך חוֹבה ל“דבר”, אלא מתוֹך רצוֹן לענוֹת לקהל הידידים אשר בּאוּ לברכנוּ. פּלוּגתה ישנה היא: מי רשאי להעריך? הצניעוּת המקוּבּלת גוֹזרת על “הנוֹגעים בּדבר” שלא יהיוּ מעריכים את מפעלם ואת עבוֹדתם. בּלבּי איני מקבּל גזירת־נימוּס זוֹ.
מאמין אני בּיוֹתר בּהערכה מלגו. העוֹמד מבּחוּץ רוֹאה על פּי רוֹב כּמה סימנים חיצוֹניים להערכה, מידת הצלחה מוּכּרת, פּגמים אמיתיים או מדוּמים, הישׂגים ממשיים אוֹ מוּסכּמים. כֹּנגד זה ניתן לאדם מבּפנים, העוֹשׂה בּמלאכה, לעמוֹד על כּמה מסוֹדוֹתיה, אשר עין זר לא תשוּרם, ולראוֹת את המַעקשים וההדוּרים שבּדרכּה אל ההישׂגים. וּכבר הוֹרה ג. שוֹפמן, שרק האמן־היוֹצר בּכוֹחוֹ לעמוֹד על ערכּם של דברי יצירה. על סף העשוֹר השני של “דבר” רצוֹני לוֹמר משהוּ לחברים ולידידים. לא הערכת ההישׂגים מעסיקה אוֹתי בּרגע זה (עוֹד מוּקדם לנוּ!), אלא ציוּן והערכה לתפקידים, לאחדים מן התפקידים. ואוֹדיע מראש, כּי מתוֹך רצוֹני לוֹמר מה שאני חוֹשב אצא מגבוּלוֹת הצניעוּת המקוּבּלת. מי יאמר מהוּ מקוֹרה של עתוֹנוּת, בּרוּך אוֹ ארוּר! האם טהוֹר מַעינה אוֹ מזוּהם? יש שאתה מעיין בּעתוֹנים, עתוֹנים גדוֹלים, מהם “עוֹלמיים”, בּעלי שם ועֶמדה, בּעלי אמצעים גדוֹלים והשפּעה עצוּמה, ולרשוּתם מכשירי אינפוֹרמַציה נפלאים וסוֹפרים מזהירים, והנה אתה נוֹכח שהמכשירים הללוּ טבוּלים בּשוֹחד, בּחנוּפה, שהם נמכּרים למַרבּה בּמחיר, שהם משרתים לתקיפי העוֹלם, אוֹ משרתים חליפוֹת למי שהשעה משחקת לוֹ.
ואתה רוֹאה עתוֹנים אשר מכשירי היכוֹלת וההשפּעה שבּידיהם נתוּנים־נתוּנים לטמטוּם ההמוֹנים, להעלמת האמת, להפחת כּזבים, לשיסוּי, לשׂנאת האדם, לרדיפת נרדפים, לנקמה בּמוּכּים, כּלוּם לא יעלה על דעתך כּי העתוֹנוּת היא מן השׂטן, מממשלת הזדוֹן, וּראוּיה היא שיעבירוּ אוֹתה מן העוֹלם. ואם גם יש בּה קב של בּרכה ותוֹעלת יוֹצא שׂכרה בּהפסדה על ידי כּמה וכמה קבּים של זוּהמה וכסל ורשע? אך יש עוֹד עתוֹנוּת. אחרת. וכל רבבוֹת הגילוֹנוֹת אשר עיניהם לבצעם ולכזבם אין בּכוֹחם לעקוֹר מלבּך את ההכּרה הוַדאית כּי יש ויש עתוֹנוֹּת אחרת. עתוֹנוּת אשר אינה נקנית ואינה נמכּרת. עתוֹנוּת אשר אינה מתכּוונת להנאת השאננים וּלהרדמת ההמוֹנים. וגם בּימינוּ, אשר כּל השמוֹת הקדוֹשים נתחללוּ, לא אהיה חוֹשש לוֹמר שיש עתוֹנוּת אשר גם בּהיוֹתה בּת־יוֹמה, נתוּנה ללהט הרגע, היא שוֹאבת ממקוֹרוֹת שאנוּ רגילים לקרוֹא להם מקוֹרוֹת־עד, מהעפּלת האדם אל האמת, אל הדעת, אל הטוֹב ואף אל החסד. ישנה עתוֹנוּת אשר עוֹשׂיה נכוֹנים לשלם בּדמי לבּם, בּמחסוֹר וּביסוּרים, בּעד אמיתם, אשר עליה הם כּוֹתבים ולה הם נלחמים. ועתוֹנוּת זוֹ, אף כּי היא לוֹבשת צוּרה, יש לה “שלשלת קבּלה” ארוּכּה, אוּלי עוֹד מאוֹתם ימים קדוּמים אשר בּני־אדם ראוּ את האמת כּ“אש עצוּרה בּעצמוֹת”. ותראוּ בּזה תמימוּת אוֹ יהירוּת: בּימינוּ אלה, הפּיקחים והמפוּכּחים, “שהכּל” יוֹדעים שאמת וצדק הם מוּשׂגים מפוּקפּקים וּמעוּרפּלים, וכי רק הדיפה וחטיפה הם מוּשׂגים וַדאיים וּממשיים, נוֹצר “דבר” בּמחשבה תחילה לשמש בּתפקידים שדוֹרוֹת על דוֹרוֹת עשׂוּ אוֹתם אנשים בּמעט “הצלחה” וּבהרבּה השקעה נפשית.
____________
יש כּמה סתירוֹת ש“דבר” רצה לפתוֹר אוֹתן. היה מקוּבּל שיש סתירה בּין עניניו המצוּמצמים של הפוֹעל, הענינים הקטנים, הישרים והצוֹדקים, לבין עניני האוּמה בּכללה. היה מקוּבּל כּי הפּוֹעל וציבּוּרוֹ מהוים כּת, קרן־זוית. יש לוֹ זכוּת למשהוּ, לפינה משלוֹ. אך אין לוֹ זכוּת לעלוֹת ולעמוֹד בּ“מזרח”, בּמרכּז, בּראש האומה. אמש סיפּר דויד שמעוֹנוֹביץ בּמסיבּה קטנה יוֹתר מה שאמר לוֹ הוֹגה־הדעוֹת המנוֹח אחד־העם עם הוֹפעת “דבר”: למה? מה הצוֹרך בּעתוֹן מיוּחד לפוֹעלים? האין עתוֹנים? וּבמה ימלאוּ הפּוֹעלים את עתוֹנם? פּעם בּימי הבּחירוֹת וּפעם בּיום שביתה יפרסמוּ מה שיש להם. אבל מה יש להם לוֹמר יוֹם יוֹם? ולא רק הוֹגה־הדעוֹת אחד־העם, כּי אם גם אנשים חשוּבים מבּפנים לא האמינוּ שיש לפּוֹעל העברי מה לוֹמר מחוּץ לשטח הקטן, בּיחס, של מפלגה והסתדרוּת. לא האמינוּ שיש לוֹ מה לוֹמר בּעניני תרבּוּת עברית, שאלוֹת הלאוֹם, הסוֹציאליזם. ו“דבר” הציג לעצמוֹ תפקידים לא צנוּעים. הוּא לא הכריז עליהם, אך העיז לטפּח בּקרבּוֹ מחשבוֹת גאוֹת, שיש לפּוֹעל לוֹמר הרבּה דברים, לעצמוֹ, לעם, להמוֹנים היהוּדים. אם הצלחנוּ בּזה, לא אדוּן בּכך כּאן. האמַנוּ כּי הסתירה בּין עניני הפּוֹעל לעניני האוּמה סתירה מדוּמה היא ויש לבטלה. יש להוֹציא את הפּוֹעל מבּמוֹתיו הקטנוֹת וּלהעמידוֹ כּחלוּץ האוּמה. ועוֹד היה מקוּבּל, ולא רק אצל פּוֹעלים יהוּדים, כּי אם גם בּתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית: גם בּזמן שהיוּ כּבר לפּוֹעלים צירים בּפּרלמנטים, וּבאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת שלהם היוּ מאוּגדים מיליוֹנים, לא תפסה תנוּעת הפּוֹעלים מקוֹם בּחיי התרבּוּת. העתוֹן היה לתעמוּלה, אך תרבּוּת? ספרוּת? שירה? אלה נמצאים, חשבוּ, בּבּמוֹת הקבוּעוֹת, הספרוּתיוֹת, בּ“טיימס”ים, בּשבוּעוֹנים וּבירחוֹנים, שבּהם משתתפים האקדמאים הגדוֹלים, אנשי־הרוח המקוּבּלים. שם, אמרוּ, פּוֹעמת מחשבת האוּמה. ו“דבר” טיפּח מחשבה גאה לבטל עד היסוֹד את המחיצה בּין תנוּעת־פּוֹעלים לתרבּוּת־האוּמה. הוּא שאף לראוֹת צירוּף אמיץ של כּוֹחוֹת היצירה הספרוּתית עם כּוֹחוֹת העבוֹדה המדינית והסוֹציאלית.
ושוּב איני דן בּאיזוֹ מידה השׂיג “דבר” את התוֹצאה הזאת. סבוּרני כּי לא השׂיג זאת בּמידה מספּיקה כּלל. אך כּל מי שרוֹאה את “דבר” וּמקוֹמוֹ בּארץ וּמעשׂיו בּשביל הספרוּת העברית יאמר כּי “דבר” עשׂה צעדים ניכּרים לביטוּל הסתירה בּין תנוּעת הפּוֹעלים לכוֹחוֹת שליטים בּעוֹלם הרוּח היהוּדי. למי חייב “דבר” על הישׂגיו? איני רוֹצה לקפּח את זכוּיוֹתינוּ אנוּ, זכוּיוֹתיהם של האנשים שעבדוּ בּ“דבר” עבוֹדה ספרוּתית וטכנית ואִרגוּנית, אך למען האמת איני רשאי לקחת לנוּ את הזכוּת בּשלימוּת. מיוֹם היוָסדוֹ, ועוֹד לפני זה, ראה “דבר” את עצמוֹ לא כּעתוֹן סתם, אלא כּאחד האברים של תנוּעת הפּוֹעלים הארץ־ישׂראלית. אוּלי בּזה צמצוּמוֹ וּתכוּנוֹת מסוּימוֹת לגנאי, אבל בּהרגשה זאת כּוֹחוֹ האמיתי. אם עלה “דבר” מתפוּצה של 2.500 עד 18.000־17.000 טפסים, הרי קוֹדם כּל בזכוּת העליה העוֹבדת שאוֹתה שירתנוּ, שלמענה נוֹצרנוּ ואשר או־תה אנוּ מתכּוֹננים לשרת. העליה שהרימה את הציוֹנוּת ממדרגת חלוֹם, ואוּלי חלוֹם־שוא, אל מדרגת מעשׂה ריאַלי, העליה שהפכה מאוַיים של תנוּעת פּוֹעלים, מאוַיים אוּטוֹפּיסטיים, הזיוֹת, לכוֹח כּבּיר מדיני, לכוֹח כּלכּלי עצוּם, אשר יוֹתר משהוּא מתגלה כּיוֹם יתגלה אוּלי בּעתיד, לעליה זוֹ אנוּ מכּירים טוֹבה, שהביאה את “דבר” עד הלוֹם. ויתכן שגם כּוֹחוֹתינוּ אנוּ – האמוּנה בּעליה והמלחמה בּעדה (ואיני מתַנה עתה את התנאים הרוּחניים של עבוֹדתנוּ, ואיני מזכּיר את הסיוּע ואת המַשבּרים המדיניים), הוֹעילוּ. והכּוֹח השני שאיפשר ל“דבר” להחזיק מעמד הוּא אוֹתוֹ חֶבר אנשים – לא בּמוּבן הצר של צירוּף המלים האלוּ, לא רק אלוּ שיוֹם יוֹם נשאוּ על גבּם את העוֹל, כּי אם חבר האנשים הרחב, אנשי עבוֹדה וּמחשבה ושירה שעמלוּ אתנוּ והתיצבוּ לעזרתנוּ ושרוּבּם עמלים אתנוּ עד היוֹם. וּבענין זה היוּ לנוּ גם נסיוֹנוֹת מרים. לא כּל מי שחפצנוּ בּוֹ האמין בּנוּ והתיצב אתנוּ ולא כּל אחד שבּא אל דגלנוּ גם שמר אמוּנים לנוּ והיה לוֹ כּוֹח לעבוֹד בּתנאים החמוּרים שלנוּ. בּרגע זה אנוּ מוֹדים לכל אנשי העבוֹדה, המחשבה והיצירה, אשר בּשׂמחה וּבאהבה וּברצוֹן נשאוּ בּסבלנוּ. וּמכּאן עלינוּ לשלוֹח את רגשי הכּרתנוּ לשני חברים שעבדוּ אתנוּ למן הימים הראשוֹנים: זלמן רוּבַּשוֹב וּבן־גוּריוֹן. רוּבּשוֹב הוּא מעוֹרכי “דבר” וּבן־גוּריוֹן השתתף ועבד אתנוּ למן היום הראשוֹן. ואזכּיר שמוֹת חברים שכּל אחד מהם חרת את שמוֹ בּתוֹלדוֹת תנוּעת העבוֹדה וחיי הרוּח של ארץ־ישׂראל, כּל אחד על פּי דרכּוֹ.
אזכּיר בּעת שׂמחתנוּ את הנעדרים: אליעזר שיין, רחל, נֶלי מוֹשינזוֹן. ואזכּיר את האדם שאין חל עליו התוֹאר חבר, משוּם שהוּא למעלה מתארים, גדל־האוּמה חיים נחמן בּיאליק ששיתף את עצמוֹ בּ“דבר”, בּשיר וּבנאוּם וּבמוּבן נפשי, מן ההתיעצוּת הראשוֹנה בּענין העתוֹן עד השׂיחוֹת הפּרטיוֹת בּימיו האחרוֹנים. גאותנוּ היא שזכינוּ ליהנוֹת מעזרתוֹ ומאהבתוֹ וּמהערכתוֹ.
וּבשעה זו, חברים, בּתחילת העשוֹר השני, רצוֹני לוֹמר לכם, כּי לאחר אוֹתוֹ לילה ש“דבר” שמע כּל כּך הרבּה שבחים, לא נשכּחוּ מלבּנוּ כּלל כּל דברי הבּיקוֹרת עלינוּ. ואם סבוּרים אתם כּי בּעשׂוֹר השני נחיה כּבר אתכם בּשלוֹם וּבשלוה – הרי אתם טוֹעים. מקרה הוּא ששמענוּ דברים טוֹבים על “דבר”. שמענוּ הרבּה דברים מרים וקוּבלנוֹת קשוֹת, ולא אוֹמַר שהם היוּ תמיד בּלתי־צוֹדקים. פּעמים היינוּ מוּכרחים להרכּין ראשינוּ, להצדיק את הקוּבלנה ולספּוֹג את הנזיפה. ולא פּעם יכוֹלנוּ לעמוֹד בּראש מוּרם וזקוּף נגד קטרוּג לא רק מבּחוּץ, אלא גם מבּפנים. עמדנוּ בּהכּרת צדקנוּ. וכך יהיה גם להבּא. רחוֹקים אנוּ מאד משלימוּת. חברי המערכת יוֹדעים יוֹתר את השגיאוֹת. הם הכּוֹאבים בּוֹקר בּוֹקר את השגיאוֹת, אם הן שגיאוֹת־דפוּס ואם הן מסוּג אחר. מבּחינה זוֹ אנוּ מוּכנים לקבּל גם להבּא בּיקוֹרת ותרעוּמוֹת וּנזיפוֹת. אנוּ לוֹמדים. לא נתעקש.
אוּלם, חברים, יש דברים שאינם בּגדר טעוּת. יש דברים שהם בּגדר היאבקוּת בּין העתוֹן לבין הציבּוּר. אנוּ – עתוֹן הציבּוּר. עתוֹן הרוֹצה בּכל לבּוֹ לשרת, לעזוֹר, להילחם את מלחמתוֹ של הציבּוּר. גם בּדברים קטנים: על כּל יוֹם עבוֹדה, ועל כּל גרוּש של שׂכר, ועל מצב התימני הקטן המנוּצל, ועל מצב עוֹזרת־הבּית, ועל זכוּת־הבּחירה של פּוֹעל. אך לא רק זה. הגנה זוֹ היא התפקיד הקל בּיוֹתר לעתוֹן פּוֹעלים. אבל יש גם תפקידים אחרים, ושוּב לא צנוּעים. נבחרנוּ להיוֹת צוֹפים לתנוּעת העבוֹדה, וּמחוֹבת השוֹמר־הצוֹפה להזהיר על סכּנוֹת גם בּזמן שהמחנה שׂמח ואיתן וחזק, ואינוֹ רוֹצה לשמוֹע שוּם דבר שלא לפי טעמוֹ. השוֹמר שנכנע לטעם הציבּוּר אינוֹ שוֹמר. הוּא מוֹעל בּשליחוּתוֹ. אנוּ מאמינים בּתוֹם לבּנוּ כּי נבחרנוּ לא כּדי לוֹמר הן לכל מה שהציבּוּר אוֹמר הן, ולא כּדי לוֹמר לָאו לכל מה שהציבּוּר אוֹמר בּרגע ידוּע לָאו. בּעתוֹנים שכּל קיוּמם בּנוּי על הרמוֹניה נפשית עם התנוּעה, ולא על שירוּת קוֹמץ קפּיטליסטים, השאלה היא לשמוֹר תמיד על מגע נפשי, אך לא לוַתר על מה שנראה לנוּ יקר וצוֹדק. זוֹהי הבּעיה הקשה בּיוֹתר. היא קשוּרה עם קוֹנפליקטים והיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת. מפּעם לפעם נתנסינוּ בּכך. ואוּלי עוֹד לא בּמידה המלאה והגמוּרה. תנוּעתנוּ כּל מה שהיא מתקרבת יוֹתר אל הדרכת האוּמה, אל ההגמוֹניה בּחיי התרבּוּת, גוֹבר בּה יוֹתר ויוֹתר הצוֹרך לרכּז כּוֹחוֹת רוּחניים ולעמוֹד גם נגד המחנה כּשהוּא טוֹעה או כּשהוּא, גרוּע מזה, חוֹטא. וּבהיוֹת שאני רוֹאה את העשׂוֹר הבּא כּשנים חמוּרוֹת מאד, ודוקא משוּם שבּאוֹת שנים של גידוּל מהיר יוֹתר, משוּם שאני דוֹרש שנילָחם על עליה מוּגדלת ועל טמפּוֹ גדוֹל יוֹתר, אני רוֹאה וּמרגיש את חבלי הגידוּל, את סכּנוֹת הגידוּל ואת מחלוֹת הגידוּל. וּסבוּרני שציבּוּר הפּוֹעלים נמצא בּמצב גיאוּת וּבשכרוֹן־גיאוּת. אוּלי הגיאוּת מרדימה בּכל העוֹלם את החוּשים העמוּקים של תנוּעת הפּוֹעלים וּמאפילה על סכּנוֹת המצוּיוֹת בּתוֹכה. לי נראית כּל תקוּפה של גיאוֹּת כּתקוּפה של סכּנוֹת. גיאוּתנוּ גם מרגיזה כּוֹחוֹת־חוּץ, גם מוֹלידה כּוֹחוֹת־הרס מבּפנים. מחוּץ מתרכּזים כּוֹחוֹת שאינם מוּכנים לראוֹת את גידוּלנוּ והתחזקוּתנוּ, וּמצדם עלוּלים לבוֹא צעדים נוֹאשים כּדי להרוֹס את גידוּלנוּ. מבּפנים אתם רוֹאים את צעדי ה“הבה נתחכּמה, פּן ירבּה” בּיציאת הרביזיוֹניסטים, בּשאיפת אחרים לבוֹדדנוּ בּקוֹנגרס, בּרצוֹן להפוֹך את ההסתדרוּת הציוֹנית לדבר־מה צדדי, שהטוֹבים ישארוּ מחוּצה לה; כּל אלה אינם אלא סימנים של מצב נוֹאש שעלוּל להביא לידי צעדים מסוּכּנים. ונחוּץ כּוֹח רוּחני וּנחוּצה זהירוּת לעמוֹד בּפני כּל אלה. יתכן שבּינינוּ וּביניכם תפּוֹלנה מלחמוֹת פּנימיוֹת גדוֹלוֹת. אני אבטיח לכם רק דבר אחד: אפשרוּת לתנוּעה להבּיע את השקפוֹתיה: חירוּת המחשבה והויכּוּח, כּאשר נהגנוּ בּויכּוּח על ההסכּם. לא הבטחנוּ להוֹריד את דגלנוּ, לסַגל את הכּרתנוּ לדעת אחרים, כּשדעתנוּ לא תהא רצוּיה לרבּים.
חברים! בּעצם הרי צריך חג־עשׂוֹר זה להיוֹת ליוֹם חשבּוֹן גדוֹל של התנוּעה כּוּלה, אוּלם איני מתכּוון לעשׂוֹת עתה את החשבּוֹן. חפצתי רק לוֹמר וּלהזכּיר כּי שעה זוֹ עכשיו – שעת גיאוּת חמרית, בּצרוֹן מדיני מסוּים, בּצרוֹן בּתנוּעה הציוֹנית, הישׂגים כּלכּליים חשוּבים, – מוּכרחה להיות שעת התכּוֹננוּת לקראת הימים החמוּרים הבּאים, זוֹ מוּכרחה להיוֹת תקוּפה של קבּלת תפקידים קשים בּיוֹתר. ואם לא תתגבּר תנוּעת הפּוֹעלים על תפיסוֹת אֶגוֹאיסטיוֹת צֶכיסטיוֹת, אם לא תעמוֹד התנוּעה בּמבחן בּשטח הקוֹאוֹפּרציה והאיגוּד המקצוֹעי, בּקליטת עליה וּביחסים עם המוֹנים שמחוּץ להסתדרוּת ועם פּוֹעלים שטעוּנים עוֹד כּיבּוּש רוּחני, אם לא תסגל לעצמה מוּשׂגים נכוֹנים וּמוּשׂגים אמיצים, נכוֹנוּ לנוּ ימים קשים. וּמחוֹבתוֹ של העתוֹן להזהיר על כּך. אוּלם “דבר” מאמין כּי אם גם איננוּ לוֹמדים בּמהירוּת הדרוּשה, הרי צפוּנים בּציבּוּר כּוֹחוֹת, וימָצאו עוֹד כּוֹחוֹת־רוּח חדשים להתגייסוּת פּנימית, כּדי להתגבּר על הסכּנוֹת הבּאוֹת. לזה מזמין “דבר” את עצמו ואת כּוּלם.
4. ּבין “דבר” לקוֹראיו 🔗
דברי בֶּרל בּמסיבּת מערכת העתוֹן עם בּאי־כּוֹח הקיבּוֹּצים והקבוּצוֹת
(“דבר”, גליוֹן 3286, ד' בּאדר תרצ"ו, 27.2.1936)
חברים התאוֹננוּ שאין “דבר” משקף את הוָי הקבוּצה. אכן זה ליקוּי כּבד בּ“דבר”. אבל בּמי האשם? האוּמנם לא רצה “דבר” לטפּח דברים כּאלה? והרי דוקא כּאן יש מה לשקף וּמה להבּיע. נדמה לי: כּל עוֹד לא יתעוֹרר בּאנשי הקיבּוּצים הרצוֹן והצוֹרך לשתף את הציבּוּר בּהוָיוֹת חייהם – לא נמצא דרך לכך. לפנים היה אחרת: חבר שחי בּיבנאל אוֹ בּכנרת היה לוֹ צוֹרך לוֹמר משהוּ לחבריו, ועל ידי כּך נוֹצרה ספרוּת העבוֹדה. וספרוּת זוֹ היתה מקוֹרית. החיים בּקיבּוּצים עכשיו עשירים יוֹתר. אבל לחברים אין צוֹרך לדבּר אל הציבּוּר – חוּץ מחבריהם, חברי הזרם שלהם. ואוּלם גם הבּמוֹת המיוּחדוֹת לא הצליחוּ בּזה, ואנוּ, “דבר” – אין לנוּ תקוה להצליח כּל עוֹד לא ישתנה מצב הבּדילוּת. הנוֹשׂא הזה רציני מאד; תוֹצאוֹת המצב עלוֹלוֹת להיוֹת מחרידוֹת. אנוּ מתפּצלים לשבטים שבטים. וזה האסוֹן הגדוֹל בּיוֹתר שיכוֹל לקרוֹת לציבּוּר הפּוֹעלים. והעתוֹן, שהוא יכוֹל להיוֹת קשר וּמכשיר־שיתוּף לכל ההסתדרוּת, אינוֹ יכוֹל לקיים את תפקידוֹ, כּשאין לאיש צוֹרך לשתף את שאר החברים בּחוָיוֹתיו וּבדעוֹתיו, אלא אם כּן יש לוֹ משהוּ לתבּוֹע ממישהוּ. אם יש בּידכם הצעוֹת למערכת: מה לעשׂוֹת כּדי להצליח – אנוּ מוּכנים לעשׂוֹת כּל נסיוֹן כּדי לשתף חברים. החבר ג. דוֹרש להוֹפיע כּמזמין לגבּי הסוֹפר: הפּוֹעל רוֹצה בּספרוּת כּזוֹ ולא אחרת. שאלה גדוֹלה היא, מה הפּוֹעל רוֹצה. אבל סבוּרני שצרכינוּ – אף כּפּוֹעלים – שוֹנים הם מצרכי הפּוֹעל בּוַרשה קוֹרא ה“פוֹלקסצייטוּנג”. לא הרי פּוֹעל בּוֹנה מדינה כּהרי פּוֹעל סתם. איני מאמין בּ“הזמנה סוֹציאלית” מהסוֹפר. חשוּבה אוּלי ההזמנה שהחיים מזמינים, בּלא יוֹדעים, אך לא ההזמנה ש“נוֹתן־העבוֹדה” מזמין. את בּרנר לא הזמינוּ, הוּא הזמין את עצמוֹ. אם יכתוֹב שניאוּר על פּי הזמנת “השוֹמר הצעיר”, לא יהיה שניאוּר. בּיאליק וּמנדלי לנוּ יצרוּ, אם גם לא על פּי הזמנה. ג. סבוּר, כּנראה, שהיחס לססס“ר בּ”דבר" הוּא מעשׂה־נקמה ציוֹני. טעוּת. כּל הנכתב אצלנוּ על רוּסיה נכתב מתוֹך קריטריוֹן סוֹציאליסטי. החשבּוֹן הציוֹני הפּוֹליטי הוּא גדוֹל, וחבל שאין אנוּ מעמיקים בּחשבּוֹן עד היסוֹד. אבל חשבּוֹנוֹתינוּ עם רוּסיה הם קוֹדם כּל חשבּוֹנוֹת סוֹציאליסטיים. לצערנוּ, רוֹב עתוֹני הפּוֹעלים יש להם חשבּוֹן סוֹציאליסטי זעוּם מאד. יש להם תפיסה אוֹפּוֹרטוּניסטית, טכסיסית, אך לא סוֹציאליסטית. איני רוֹאה יחס מעמיק אפילוּ מצד המחַייבים. יש גם יפי־רוּח סוֹציאליסטי: עמדתם של סוֹציאליסטים אנגלים, המקבּלים את הקוֹמוּניזם בּשביל רוּסיה ודוֹחים אוֹתוֹ לגבּי אנגליה, איננה עמדה סוֹציאליסטית. אשר לזכרוֹנוֹת ויוֹבלוֹת: דוקא רוּסיה, אשר ג. מסתמך עליה, מעמיקה לחפּוֹר בּשכבוֹת המראוֹת את הקוֹדמים וקוֹדמי־הקוֹדמים. הקוֹרא הצעיר שלנוּ בּארץ הוּא חסר השׂכּלה עברית מינימַלית. אף המשׂכֹּיל בּקיבּוּץ משוּלל פּה כּמעט אינטרסים רוּחניים עבריים. אין זה מצב נוֹרמלי אפילוּ בּלא יחס מיוּחד לתרבּוּת לאוּמית. ספק גדוֹל אם הדבר נכוֹן דוקא מבּחינת הקריטריוֹן הסוֹציאליסטי.
אמנם ה“מוּסף” לוֹקה בּחוֹסר חיוּניוּת, אך אין הדבר תלוּי בּמערכת, כּשאין כּשרוֹנוֹת מתגלים. בּמידה שישנם הם מוֹצאים מקוֹם. בּתחילתוֹ של ה“מוּסף” היתה הדרך הזאת לקו, אך בּמשך הימים – נצטמצמה. אין טעם רב לסיוּרים בּמשק מטעם המערכת. גם אין המשק מכבּד את הכּתיבה מתוֹך סיוּר, כּל חבר מהמשק ייטיב לכתוב מכּתיבה כּזאת. גם משעמם הדבר. אך הציבּוּר רוֹצה לדעת וּלהרגיש את דוֹפק החיים. היוּ זמנים שהיוּ סוֹפרים־פּוֹעלים בּמקוֹמוֹת, בּ“קוּנטרס” וכדוֹמה. אנוּ נכוֹנים לחדש זאת בּכל לבּנוּ.
שמעתי על התסיסה בּקיבּוּצים בּענין האיחוּד בּתנוּעה הקבוּצתית, אך לא נמצא איש שירצה להגיב אוֹ להשמיע. גם נשתמש בּמידת האפשרוּת בּכל העתוֹנוּת הפּנימית. אך העיקר שיהיה צוֹרך בּמקוֹמוֹת לכתוֹב וּלהשתתף. האם נכוֹן הדבר ש“דבר” אינוֹ מגיב למַדי על הענינים הפּנימיים המנַסרים בּציבּוּר? אני מוֹדה ש“דבר” אינוֹ אוֹחז בּמידה מַספּקת בּציצית ראשוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים וּמכַוונוֹ. אמת, אך אם אתם אוֹמרים זאת איני מקבּל את זאת. אם אשאל בּאיזוֹ מידה ניסוּ 10,000 איש אלה, שהם גרעין התנוּעה והחלוּץ ההוֹלך בּראשה, לכוון את התנוּעה, לא אמצא תשוּבה. בּזמן האחרוֹן נדפּסוּ בּ“דבר” שני מאמרים חשוּבים בּיוֹתר של יבנאלי, מוּפנים כּלפּי פְּנים; פּרקי “בּמרי שׂיח”5 לא רבּים כּמוֹהם בּספרוּתנוּ, – היכן התגוּבה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.