רקע
רוברט זנדק
יהודיונים: דרמה במערכה אחת
רוברט זנדק
תרגום: עזריאל נתן פרנק (מפולנית)
mנחלת הכלל [?]
kמחזות
שפת מקור: פולנית
פרטי מהדורת מקור: ורשה: תושיה, קראקוי; תרס"ז

 

הנפשות:

פרופסור וִינְקְמַן – מורה חשבון.

תלמידים:

וַיסְבֶּרְגְּ

גֹּלדְשְׁטֵין

שׁמיד

רוֹלָף

קֶרְשׁטֶן

בִירלֵין

וֶרְקֶר

צֵלֶה


(בית ספר. התלמידים יושבים שחוח על המחברות וכותבים בעיון. המורה תפוש במחשבותיו מתהלך בחדר. אחרי רגעים אחדים קמים, כמעט ברגע אחד שלשה תלמידים ומרימים את ידיהם. המורה רושם במהירות את שמותיהם).

הפרופיסור וינקמן (בגשתו אל ורקר): ובכן, כמה?

ורקר. תשעה, אדוני הפרופיסור.

הפרופ. וינקמן: רע, רע מאוד. ואתה, מה אתה אומר, רוֹלף?

רוֹלף (במהירות): אחד עשר.

הפרופסור וינקמן: לא טוב. (אל ויסברג) אתה בודאי יודע.

ויסברג (אחרי התנודדו רגע): תשעה וחצי פרוצנט.

הפרופיסור וינקמן (בהשתוממות): איך זה? ויסברג איננו יודע… תלמיד בעל כשרון כמוהו! גש הנה אל הלוח, אני אבאר לכם. (ויסברג נגש אל הלוח).

הפרופיסור וינקמן: הזוכר אתה את השאלה?

ויסברג (במהירות): כן. מוכר הגורלות לקח למכירה מאה גורלות, שמחיר כל אחד מהם הוא שלש מרקאות וחמשים פפניג… בשכר מכירתו תשעים גורלות הוא לוקח עשרה גורלות. כמה פרוצנטים מרויח מוכר הגורלות?

הפרופיסור וינקמן: ובכן חשב. (דממה לרגע).

הפרופיסור וינקמן: התבין מדוע יש בתוך השאלה מחיר כל גורל?

ויסברג (בצחוק קל): אך למען אשר תהיה השאלה קשה יותר, כי הלא אך במכירה מרויחים ולא בקניה. במכור מוכר הגורלות מאה גורלות, הוא מקבל כסף במחיר כל המאה, והוא משלם אך במחיר תשעים, ובכן ישאר בכיסו כסף מחיר עשרה גורלות, או עשרה פרוצנט שלמים בשכרו.

הפרופ. וינקמן (בתמיה): הלא אתה מבין היטיב. מדוע לא ענית לי בראשונה?

(ויסברג מחריש).

הפרופ. וינקמן: השומע אתה מה שאני שואל? ענני!

ויסברג (בראשונה מגמגם ואחרי כן מדבר בבטחה): יען כי מעת שהחלונו ללמד פרוצנטים, אומרת הכתה, כי אנחנו יודעים תמיד היטב היטב מאד לחשב פרוצנטים, גם כאלה שאינם כתובים בספר.

הפרופ. וינקמן: מה זה “אנחנו”? אל מי ירמזו?

ויסברג (בחשאי): גלדשטיין ואני.

הפרופ. וינקמן: מדוע רק אתם שניכם?

ויסברג. (בהתאמצות) הלא תבין, אדוני הפרופסור.

הפרופ. וינקמן: הגד ברור.

ויסברג (בחשאי): אנחנו… אנחנו… היהודים.

הפרופ. וינקמן (בכעס): ומי זה מדבר אולת כזאת? עליכם ללמד יחדו ולא לדבר אולת. ואתה, ויסברג, איך ערבת להשיב תשובת שוא בעת אשר הבינות היטב את השאלה? וכל זאת מפני דברי הבל כאלה. מעשים יפים יעשו פה! (בחמה) מי הגיד לך ראשונה על דבר הפרוצנטים האלה?

ויסברג: כלם מדברים אלינו ככה.

הפרופ. וינקמן: אני שואל ברור: מי הגיד ראשונה, התבין?

ויסברג (בחשאי): אינני יודע, אדוני הפרופסור.

הפרופיסור וינקמן: שקר. אתה יודע היטיב וגם עלי לדעת. לא אוכל לסלוח למחרפים פה ולמפריעים את הסדר. אצלי הסדר מוכרח, ענה!

ויסברג (בחשאי): יודע אני, אדוני הפרופיסור, אך לא אקראם בשמותם.

הפרופיסור וינקמן: אל תירא, אם יציקו לך, אני אוכיחם. עלי לדעת את כל הנעשה פה. הגד, אל תירא!

ויסברג: אינני ירא, אך לא אקראם בשמותם: הם קוראים לנו יהודיונים. אמנם מתגאה אני שאני יהודי, ואין אפוא בשם הזה כל חרפה אך להתאונן על חברים ולהלשין עליהם, היא נבלה וחרפה גדולה (בעוז). אני יהודי… או יהודיון, כמו שהם אומרים, ועל כן אינני רע, ואינני רוצה להרע לשום חבר.

הפרופ. וינקמן (אחרי רגע בנחת): ובכן טוב, טוב! מה זה תאריך כה בדברים. שב ודום (אל כלם). זכרו, כי לא תוסיפו לדבר כזאת. פה עליכם ללמוד ולא לדבר אולת. אם עוד פעם יקרה כזאת אציג לכם ציונים בינונים על הנהגתכם. שונא אנכי את השנאה והמריבות בין החברים. מי אשר יוסיף לדבר כזאת, יגורש מבית הספר. ההבינותם? (יוצא).

כל התלמידים מקיפים את ויסברג וגלדשטין. גלדשטיין מתחבא באימה מאחורי ויסברג. קרשטן מניף את אגרופיו ומניעם לעומת ויסברג.

קרשׁטן: צמח יפה אתה. נבלת את כל החברים, למען נקבל ציונים בינונים על הנהגתנו. ראוי אתה להיות מוכה ופצוע אתה… אתה… אך לו עשינו כזאת, כי עתה רצת מיד להתאונן עלינו לפני המורה, אתה רך הלבב!…

ויסברג (בקצף): שקר, שקר בפיך! הלא כלם שמעו, כי לא התאוננתי על שום חבר. ספרתי לוינקמן את אשר אתם אומרים עלי, בחשבי, כי הוא יבאר לכם, מה מאד תרעו לעשות. חשבתי, כי הוא יבאר היטב. אך לא רציתי להרע גם לאחד מכם, לא רציתי ולא הרעותי. לא קראתי בשמות.

קרשטן (באטמו את אזניו): אינני שומע את אשר אתה מפטפט אתה, אשה זקנה, רך הלבב!

ויסברג (בקצף): רך הלבב אתה קורא לי! ומדוע, כאשר שאל המורה על דבר… הלא תדע, על דבר הפרוצנטים, לא קמת ולא אמרת… “אני אמרתי, כי זאת היא דעתי”. לו עשית ככה, כי עתה אמרנו, כי אתה אינך רך הלבב.

קרשטן (בבוז): אתה יודע לדבר בערמה. אין לתמה על זאת. בירושה באה לך הערמה.

רוֹלף: הנח לו, קרשטן, הוא אינו שוה גם לדבר אתו. התדמה, כי ויסברג זה ידאג לציונים שלנו? די לו, שלו לבדו יהיו ציונים טובים, וכל חבריו ישאו חרפה. הם כלם כמוהו… כל היהודים.

קרשטן (חוזר בבוז על דברי רעהו): כל היהודים! הוי, היהודים!

ויסברג (בקצף גדול): איך אתם יכולים, איך אתם מרהיבים לדבר ככה? מדוע, איזה צדקה יש לכם להבזותנו ככה? נבלה היא, השמעתם, נבלה!

ורקר (אחרי חשבו רגע בקול דממה): שמע, קרשטן, לא צדקת. אולי טוב היה, לולא הזכיר ויסברג את הפרוצנטים ההם כלל, ובכל זאת… הלא הוא אך את נפשו הצדיק, בלי התאונן על איש. לא קרא כל איש מאתנו בשם. ועתה הנך מציק לו, והטפשים ההם שונים את דבריך. הבט נא אל רולף, איך פניו נעשים מכוערים.

קרשטן (בגערה): כן אתה אומר, יען כי ירא אתה את וינקמן. אתה נוטה אחר היהוּדיונים, יען כי עתה ידם על העליונה. יודע אני אתכם, רכי הלבב, יודע אני.

ורקר: אני לא אריב את ריב היהודים, אך עלי להודות, כי הצדק את ויסברג. ואך אתה הנך רך הלבב.

קרשטן (בחמה): חמור, הנך חמור. ורכי הלבב הנכם כלכם, אתה והיהודיונים האלה. (ורקר רוצה להתנפל על קרשטן, אך ויסברג עוצר בעדו בכח).

ויסברג (בעצבון): הנח לו, ורקר; לשוא תשחית את דבריך, יושר וצדק לא תלמדהו עוד

ורקר (בלחצו את ידו): הצדק אתך: אלך מזה. (לוקח את ספריו יוצא, גם אחרים מכינים את עצמם לצאת, קרשטן בצאתו עם רולף ואחרים נצב רגע לפני ויסברג).

קרשטן (בקריצת שנים): אני אלמדך דרך ארץ, יהודיון! (בפתח): יהודיון! מלשין! חונף! יהודיון!

(כלם יוצאים, מלבד ויסברג וגלדשטין: ויסברג עומד תפוש במחשבותיו הנוגות, גלדשטין אשר החריש עד כה נגש אליו).

גלדשטין (בחשאי באימה ובהביטו כה וכה): שמע נא, צריך היה לספר הכל לוינקמן. הלא אמר, כי כל רע לא יאונה לך. הלא אמר, כי אם יעשו לך מאומה רע, תוכל לספר לו.

ויסברג (באי רצון): הלא אמרתי מפורש, כי אינני רוצה להתאונן על חברי.

גלדשטין (מפציר בו): ובכל זאת עליך היה לספר לו. לו ספרת, כי עתה היה לנו תמיד מנוחה, ומה הנזק, אשר היית מביא בזה לנפשך?

ויסברג: אין לאיש לעשות רע, יען כי לא יענש עליו; (בהביטו בעיני גלדשטין) האם באמת אינך מבין זאת? אני מתעב כל רע, ולכן אינני מתאונן, ולא מפני שאני ירא את הענש.

גלדשטין (בבוז): מה יועילו לי דבריך? טוב עשית, לו התאמצת להגן עלינו היהודים.

ויסברג: אינני רוצה לבקש מחסה בהתאוננות, במלשינות.

גלדשטין: לו ספרת לוינקמן, כי עתה נענש קרשטן וכל החברים היו יראים להתגרות בנו. ולא אך בכתה שלנו, אך בכל בית הספר חדלו מרדוף את היהודים: ואמנם טיב היה אלו גורש קרשטן מבית הספר ולאחרים היו ציונים רעים. אם הם רודפים אותנו, ישאו עונם: אני לא הייתי נד להם כלל.

ויסברג: הנני אומר לך מפורש: הנח לי – סור מעלי!

גלדשטין: ואתה מדמה, כי אנכי מוחל להם על גדפם אותי. על הכנויים שהם מכנים אותי; חכו, אני אראכם לדעת מה היהודיונים יכולים לעשות. אלכה לי אל וינקמן לביתו, ואספר לו את אשר אמר קרשטן. אז יושב לו כמעללו. והן איש לא ידע, כי הייתי בבית וינקמן.

ויסמן (בקצף): נבל! ובכן אתה רוצה ללכת בסתר אל בית המורה ולהתאונן בסתר על חברך, יען כי לא תענש על זאת. מה מגונה הוא מעשה כזה! שמע נא, הלא יודע אתה אותי ואני אומר לךָ מפרש, כי אם תעיז להוציא מפיך דבר, אכך מכות נוראות: זכור ואל תשכח את אשר אמרתי לך.

גלדשטין (במורא). הס… אל נא תרים כה את קולך… אולי הם עומדים מאחורי הדלת ושומעים. בשביל שונאינו הרודפים אותנו רוצה אתה להכות את אחיך היהודי.

ויסברג. הנני אומר לך עוד הפעם, כי אינני חפץ בך: נער רע אתה! לא טוב אתה מהם!

גלדשטין. אך אל נא תצעק. אני הולך.

(גלדשטין יוצא, אך ויסברג אוחז פתאם בידו ולוחש באזנו בקצף גדול).

היהודים האמתים טובים מהם, אך אתה… (פתאום מפסיק בדבורו ומפיו מתפרץ קול בכי. גלדשטין מניע בכתפיו ויוצא לאט).

המלצות קוראים
תגיות