I    🔗

בּפטרבּוּרג אֵירע בּשנוֹת הארבּעים מאוֹרע שעוֹרר אצל כּל איש השתּוממוּת: נסיך יפה־תּוֹאר, מפַקדה של פּלוּגת המִשמר הקיסרית בּגדוּד הפּרשים הקיראסירים, מי שניבּאוּ עליו כּי הוּא עתיד להגיע למַעלת שליש ולעלוֹת לגדוּלה בּשירוּת הקיסר ניקוֹלאי הראשוֹן, — קם ויצא בּדימוּס, כּשעמד לשאת לוֹ בּעוֹד חוֹדש ימים לאשה עלמה יפהפיה מנַערות החצר, שנוֹדעה לה חיבּה יתירה מאת הקיסרית, ניתּק את הבּרית אשר עם ארוּסתוֹ, נתן את אחוּזת נחלתוֹ הקטנה מתּנה לאחוֹתוֹ, ויצא אל בּית־מנזר כּדי להשתּקע שם בּתוֹרת נזיר.

אוֹתוֹ מאוֹרע נראָה בּלתּי־רגיל וּבלתּי־מוּבן בּעיני האנשים שלא הכּירו את סיבּותיו הנסתּרות; ואוּלם בּעיני הנסיך סטפּאן קאסאטסקי עצמוּ היתה השתּלשלוּת הדברים טבעית בּמידה כּזוֹ, שלא יכוֹל אפילוּ לשער שהוּא יכוֹל היה לפעוֹל בּאוֹפן אחר.

אביו של סטפּאן קאסאטסקי, שר־גדוּד בּדימוּס מצבא הגוַארדיה, מת בּזמן שבּנו היה בּן שתּים־עשׂרה. אם כּי צר היה מאד לאֵם לשלוֹח את הילד מן הבּית, לא יכלה בּכל זאת להחליט בּנפשה לסוּר מדברי הצוָאה של בּעלה, והוּא ציוָה כּי לאחר מוֹתוֹ לא תֹגַדל את הנער בּבּית אלא תּכניסהוּ לבית־החינוּך לקצינים, — והיא עשׂתה כּן והכניסה את הנער לבית־החינוּך לקצינים. האלמנה עצמה עברה עם בּתּה וַארוַארה לפּטרבּוּרג, כּדי לגוּר בּמקום מגוּרי הבּן ולהביאהוּ הבּיתה בּימי החגים.

הנער הצטיין בּכשרוֹנוֹתיו המזהירים וּבשאיפה עזה לכבוֹד, וּמתוֹך כּך נעשׂה ראשוֹן בּמַעלה גם בּמדעים, בּיחוּד בּמַתּימַטיקה שעסק בּה מתּוֹך נטיה יתירה, וגם בּתרגילי השירוּת וּברכיבה. ואם כּי קוֹמתוֹ גָבהה מן הרגיל, היה בּכל זאת נאה וזריז. וּמלבד זאת עלוּל היה לשמש חניך קצינים למוֹפת גם לפי ההתנַהגוּת, אילמלא היה נוֹח לכעוֹס. הוּא לא שתה לשכרה, לא הלך אחרי זנוּנים, והיה איש דוֹבר־אמת עד להפליא. רק דבר אחד מנע אוֹתוֹ מהיוֹת למוֹפת — זה שנתפּס לפרקים להתקפוֹת של כּעס, שעה שחדל לגמרי לשלוֹט בּרוּחוֹ ונעשׂה כּעין חיה. פּעם היה מעשה וכמעט שהשליך דרך החלוֹן את אחד מחניכי הקצינים, שהתחיל מתלוֹצץ על אוֹסף המינרלים שלוֹ. וּפעם אחרת אירע דבר שהצעידהוּ כמעט לאבדוֹן: הוּא הטיל צלחת מלאה קציצוֹת בּפני מנהל המשק, התנפּל על הקצין, ואמרוּ שסטר לוֹ על־פּניו על שהתכּחש לדבריו הקוֹדמים ואמר בּגלוּי דברי שקר. עתיד היה בּודאי שיוֹרידוּהוּ לדרגת חַייל פּשוּט, אילמלי מנהל בּית־החינוּך שהעלים את כּל הענין וגירש את מנהל המשק.

בּן שמוֹנה־עשׂרה הוֹעלה לדרגת קצין ונשלח לשרת בּגדוּד מיוּחס של הגוַארדיה. הקיסר ניקוּלאי פּאבלוביטש הכּיר אוֹתוֹ עוֹד בּהיוֹתוֹ בּבית־החינוּך לקצינים והראה לו תּשוּמת לב גם אחרי כן, בּזמן השירוּת בּגדוּד, וּלפיכך ניבאוּ עליו כּי יגיע למעלת שליש של הקיסר. וקאסאטסקי התאַוָה לדבר לא רק מתּוֹך אהבה כּבוֹד בּלבד, כּי אם בּעיקר מתּוך זה, שעוֹד מזמן היוֹתוֹ בּבית־החינוּך רחש לבּו אהבה רבּה, ממש אהבה רבּה, לקיסר ניקוֹלאי פּאבלוביטש. כּל פּעם שניקוֹלאי פּאבלוֹביטש בּא לבקר בּבית־החינוּך, — והוּא בּא אליהם לעתּים קרוֹבוֹת, — כּל פּעם שהיה נכנס בּצעדים אמיצים גבר גבה־קוֹמה, בּעל חזה בּולט, חוֹטם גיבּן מעל לשפם ופיאוֹת לחָיים גזוּזוֹת קמעה, והיה אוֹמר לחניכים בּקול אַדיר את בּרכּת השלוֹם — אָחזה את קאסאטסקי התרגשוּת־עוֹנג של אוֹהב, בּדומה לזוֹ שהרגיש אחרי כן, כּשהיה פּוגש בּאהוּבתוֹ. אלא שהתרגשוּת האהבה הנתוּנה לניקוֹלאי פּאבלוֹביטש היתה גדוֹלה עוֹד יוֹתר: הוּא השתּוקק להראוֹת לוֹ את מסירוּתוֹ לאין־קץ, ולהקריב למענוֹ דבר, להקריב את הכּל, את חייו. ניקוֹלאי פּאבלוֹביטש ידע כּי הוּא גוֹרם להתרגשוּת אהבה זוֹ, והיה מעוֹרר אוֹתה בּמתכּוון. הוּא נהג לשחק עם החניכים, היה מאַסף אוֹתם מסביב לוֹ, התהלך עמהם. פעמים בּפשטוּת שבּילדותיוּת, פּעמים בּדרך ריעוּת וּפעמים בּהוֹד רוֹממוּת. לאחר אוֹתוֹ מעשׂה, שאירע לו לקאסאטסקי עם הקצין, לא אמר ניקוֹלאי פּאבלוֹביטש לקאסאטסקי שוּם דבר, אלא בּזמן שהלה ניגש ועמד סמוּך אצלוֹ — הרחיקוֹ מעל פּניו בּתנוּעה תּיאַטרלית, העמיד פּנים זוֹעפים ואיים כּנגדוֹ בּאצבּעוֹ, ואחרי כן, עם יציאתוֹ, אמר: תּדע לך, שהכּל ידוּע לי, אך יש דברים שאין בּרצוני לדעתּם, אבל הם גנּוזים כּאן.

הוּא רמז בּידו על הלב.

ואוּלם אוֹתה שעה שהחניכים היוֹצאים לבגרוּת הוֹפיעוּ לפניו — לא זכר את הענין ההוּא, ואמר, כּמנהגוֹ תּמיד, שכּוּלם רשוּת להם לפנוֹת אליו בּמישרין, כּי עליהם לעבוֹד אוֹתוֹ ואת המוֹלדת בּאמוּנה, והוּא יהיה להם תּמיד לראש ידידיהם. כּוּלם היוּ נרגשים, כּמוֹ תּמיד, וקאסאטסקי, שזכר את העבר, בּכה בּדמעוֹת ונדר נדר לעבוֹד את הקיסר האהוּב בּכל מַאמצי כּוחוֹ.

משיצא קאסאטסקי לשרת בּגדוּד — עברה אמו עם הבּת לגוּר בּמוֹסקוָה ואחרי כן בּכּפר. קאסאטסקי נתן את מחצית רכוּשוֹ לאחוֹתוֹ, וּמה שנשאר בּידוֹ הספּיק לוֹ רק כּדי סַפּק את צרכיו בּגדוּד המפוֹאר שבּוֹ שירת.

כּלפּי חוּץ נראה היה קאסאטסקי כּקצין רגיל מקציני הגוַארדיה, קצין צעיר וּמהוּדר העוֹמד לעלוֹת בּדרגוֹת שירוּתוֹ, אבל בּנפשו הלכה ונמשכה עבוֹדה מוּרכּבת וּמאוּמצת. מעצם ילדוּתוֹ הלכה ונמשכה, כּנראה, עבוֹדה מרוּבּת סוּגים, אבל זוֹ בּעיקר היתה תּמיד רק אחת והיא ההתכּוונוּת להשׂיג בּכל הענינים המזדמנים לוֹ בּדרכּו את השלמוּת ואת ההצלחה שהבּריוֹת גוֹמלים עליהם תּשבּחוֹת והתפּלאוּת. כּך היה בּענין הלימוּד והמדעים — הוּא נטפּל אל אלה ועסק בּהם עד לאוֹתה שעה שהתחילוּ משבּחים אוֹתוֹ ועוֹשׂים אוֹתוֹ מוֹפת לאחרים. וּמשהשׂיג זאת בּאחד הדברים, התחיל עוֹשה בּדבר אחר. בּדרך זוֹ הגיע למקוֹם הראשי בּמקצוֹע המדעים; וּכשעמד פּעם על־כּך בּהיוֹתוֹ עוֹד בּבית החינוּך, כּי דיבּוּרו בּצרפתּית אינוֹ רהוּט כּהלכה, יגע והגיע שתּהא הלשוֹן הצרפתּית שגוּרה על פּיו כּלשוֹנוֹ הרוּסית; וכך הצליח אחרי כן, משהתחיל להתעסק בּמשׂחק השחמַט, ונעשׂה משׂחק מצוּין עוֹד בּזמן שישב בּבית החינוּך.

בּכל עת היתה מטרה מסוּימת לנגד עיניו, מלבד המגמה הכּללית של החיים, שמהוּתה היתה עבוֹדת הקיסר והמוֹלדת, ואף אם קטוֹן היה הדבר — מסוֹר התמסר לוֹ בֹכל מאוֹדוֹ. עשׂה אוֹתוֹ לענין חייו עד לשעה שהשׂיגוֹ. אוּלם אך השׂיג את המטרה שעמדה לנגד עיניו, מיד נסתּמנה בּהכּרתוֹ מטרה אחרת וירשה את מקוֹמה של הקוֹדמת. שאיפה זו להצטיינוּת, וכתנאי להצטיינוּת, — השׂגת המטרה הנכספת, היא היא שמילאה את כּל חייו. וּמשנכנס לדרגת קצין, התוָה לעצמוֹ מטרה להשתּלם בּתכלית השלמוּת בּידיעת השירוּת, וּבמשך זמן קצר נעשׂה קצין למוֹפת, ואם כּי גם כּאן דבק בּוֹ אוֹתוֹ פּגם של התקפוֹת כּעס, שהביאהוּ גם בּמסיבּת השירוּת לידי מעשׂים מגוּנים המקלקלים את שוּרת הצלחה. אחרי כן, משהבחין פּעם, אגב שׂיחה בּמסיבּה של החברה הגבוֹהה, כּי השכּלתוֹ הכּללית לקוּיה, החליט בּנפשוֹ להשלים את השכּלתוֹ, והתחיל שוֹקד על ספרים והשׂיג את מבוּקשוֹ. אחרי כן החליט בּנפשו לתפּוֹשׂ עמדה של כּבוֹד בּחוּג החברה המיוּחסת, למד בּשלמוּת את אמנוּת הריקוּדים והגיע בּזמן קצר לידי כּך, שהתחילוּ מזמינים אוֹתוֹ לכל נשפי המחוֹלוֹת של החברה הגבוֹהה וּלכמה מסיבּוֹת־ערב. ואוּלם מצב זה לא השבּיעהוּ רצוֹן. רגיל היה שיהא תּוֹפס את מקוֹם הכּבוֹד, וכאן נמצא עדיין רחוֹק בּיוֹתר ממקוֹם זה.

החברה המיוּחסת היתה עשוּיה בּימים ההם, והיא עשוּיה כּך, כּמדוּמני, בּכל מקוֹם וּבכל זמן, ארבּעה סוגי אנשים: 1) אנשים עשירים וּקרובים לחצר המלכוֹת; 2) אנשים לא־עשירים אלא שנוֹלדוּ וגדלוּ בּמסיבּת חצר־המלכות; 3) אנשים עשירים המחַקים את הקרוֹבים לחצר המלכוּת; 4) אנשים לא־עשירים ולא קרוֹבים לחצר המלכוּת המחַקים את אלה ואת אלה. קאסאטסקי לא השתּייך לסוּג הראשוֹנים; הוּא היה אוֹרח רצוּי בּשני הסוּגים האחרוֹנים. גם עם כּניסתוֹ לחוּג החברה המיוּחסת שׂם לו למטרה לבוֹא בּיחסים עם אשה מן החברה המיוּחסת, וּלתמהוֹנוֹ השׂיג את מבוּקשוֹ בּזמן קצר. ואוּלם לא עברוּ ימים רבּים עד שהבחין בּדבר, כּי כּל חוּגי החברה שהוּא התהלך בּקרבּם לא היוּ אלא חוּגים נמוּכים, וכי היוּ מצוּיים חוּגים גבוֹהים, וּבחוגים הגבוֹהים האלה הוּא היה בּבחינת זר, אם כּי ניתּנה לו שם דריסת רגל; הללוּ התהלכוּ עמוֹ בּנימוּס, אבל הליכוֹתיהם עמוֹ העידוּ על כּך, כּי יש אנשים מן־החבוּרה וכי הוּא אינוֹ שייך לאלה. וקאסאטסקי רצה להיוֹת אחד מן החבוּרה. ואת המבוּקש הזה אפשר היה להשׂיג אוֹ על־ידי דרגת שליש, — והוּא ראה את עצמוֹ צפוּי לכך, — אוֹ על־ידי נישוּאין עם אשה מן החוּג הזה. והוּא החליט לעשׂוֹת כּן. והוא בּחר בּעלמה יפהפיה, אשר מעלמוֹת החצר, מי שהיתה לא רק בּת־חבוּרה בּחברה ההיא, שלתוֹכה רצה להכּנס, אלא שאֶת קרבתה בּיקשוּ כּל אוֹתם האנשים שתּפסוּ עמדה גבוֹהה וּבטוּחה בּיוֹתר בּחוּג החברה העליוֹן. זאת היתה הרוֹזנת לבית קוֹרוֹטקוֹב. קאסאטסקי התחיל מחַזר אחרי קוֹרוֹטקוֹבה לֹא רק מתּוֹך שאיפתוֹ לעלוֹת לגדוּלה, — העלמה חמוּדה היתה באוֹפן יוצא מן הכּלל והוּא התאַהב בּה בּמשך זמן קצר. מתּחילה התהלכה עמוֹ בּמידה יתירה של קרירוּת, אבל לאחר זמן נשתּנה פּתאוֹם הכּל והיא התחילה נוֹטה לוֹ חיבּה, ואמה היתה מזמינה אוֹתוֹ לביתה מתּוֹך מידה יתירה של שידוּל.

קאסאטסקי בּא בּהצעת נישוּאין, והצעתוֹ נתקבּלה. הפליא אוֹתוֹ הדבר שאוֹשר כּזה נתגלגל לוֹ בּדרך קלה כּל כּך, ועוֹד הפליא אוֹתוֹ משהוּ מוּזר בּהליכוֹתיהן של האם והבּת. הוּא היה אחוּז התאַהבוּת וּמוּכּה סַנורים, וּמתּוֹך כּך לא הבחין בּדבר שהיה ידוּע כּמעט לכל אַנשי העיר: כּי ארוּסתוֹ שימשה שנה לפני כּך פּלגש לניקוֹלאי פּאבלוֹביטש.

 

II    🔗

יוֹם אחד, כּשבוּעיים לפני היוֹם הקבוּע לחתוּנה, ישב קאסאטסקי אצל ארוּסתוֹ בּבית הקיץ אשר בּצארסקוֹיֶה סֶלוֹ. היה יוֹם חם בּחוֹדש מַאי, החָתן והכּלה התהלכוּ על פּני הגן וישבוּ על ספסל בּשדרה המצילה של עצי התּרזה. מרי נראתה נאה בּיוֹתר בּשמלתה מעשׂה מַלמלה. היא היתה כּדמוּת כּלילת תּוֹם ואהבה. בּשעת ישיבה הוֹרידה פּעמים את ראשה וּפעמים הבּיטה אל הגבר הכּבּיר יפה־התּוֹאר, שסח אליה מתּוֹך מידה יתירה של רוֹך וּזהירוּת, בּחששוֹ שהוּא עלוּל להעליב וּלהכתּים בּכל מלה וּבכל תּנוּעה את טוֹהר־הכּרוּבים של כּלתוֹ.

קאסאטסקי השתּיייך לסוּג האנשים משנוֹת הארבּעים, שאינם מצוּיים עוֹד, — אנשים שהתּירוּ לעצמם בּהכּרה את הטוּמאה בּתחוּם היחסים המיניים ונמנעוּ מלדוּן בּנפשם טוּמאה זוֹ לכף חוֹבה, ואוּלם תּבעוּ מאת האשה טהרה אידיאַלית ושמַימית, וטהרה שמימית זו ראוּ בּכל אשה־עלמה המשתּייכת לחוּג החברה שלהם, וּלפי זה התייחסוּ אליהן.

בּהשקפה זוֹ היתה מידה גדוֹלה של שקר, וּמידה של הפסד בּאוֹתה פּריצוּת שהגברים התּירו לעצמם; ואוּלם לגבּי הנשים היה, כּמדוּמני, משוּם תּוֹעלת בּנקוּדת השקפה זוֹ, השוֹנה תּכלית שינוּי מהשקפתם של הבּחוּרים המצוּיים בּימינוּ, הרוֹאים בּכל אשה־עלמה את הנקבה המחפּשׂת אחרי בּן־זוּג. הנערוֹת, שראוּ את עצמן נַערצות הערצת־אלוֹהים, השתּדלוּ להיוֹת דוֹמוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר לאֵלוֹת. השקפה כּזו היתה גם לקאסאטסקי, וכך ראה את ארוּסתוֹ, אוֹתֹו יוֹם גבר עליו בּיוֹתר רגש ההתאַהבוּת, וארוּסתוֹ לֹא עוֹררה בּוֹ כּל כל תּשוּקה חוּשנית — להיפך, הוּא הבּיט אליה בּלב נכמר, כּעל משהוּ עילָאי.

הוּא קם בּמלוֹא קוֹמתוֹ הגבוֹהה ועמד לפניה, כּשהוּא נשען בּשתּי ידיו על חַרבּוֹ.

-  רק עכשיו הגעתּי למידת האוֹשר השלמה של אדם! — והיא שנתנה לי — אָמר מתּוֹך חיוֹך של בֹיישנוֹת — את האוֹשר הזה.

-  הוּא עמד בּאוֹתה תּקוּפת זמן שֶמִלת הנוֹכח “אַתְּ” אינה שגוּרה עדיין, והוּא, שמבּחינה רוּחנית ראה אוֹתה כּנַעלָה עליו, ירא היה לדבּר בּלשון " אַתְּ" אל מלאך־שמים זה.

-  אני הכּרתּי את עצמי בּזכוּתך… אַתְּ, הכּרתּי שאני טוֹב מכּפי שחשבתּי.

-  ואני מאז ידעתּי זאת, ועל כּן גם אהבתּיו.

הזמיר נתן את קוֹלוֹ בּשיר בּקירוּב־מקוֹם, העלים הרעננים זעוּ למַשב רוּח קלה.

הוּא אחז בּידה וּנשקה וּדמעוֹת נקווּ לתוֹך עיניו. היא הבינה כּי הוּא מוֹדה לה על־דבר אשר אָמרה כּי אהבתהוּ; הוּא התהלך אָנה וָאָנה ואחרי כן ניגש וישב.

-  היא יוֹדעת, אַתּ יוֹדעת… הרי אין הבדל בֹדבר. לא בֹלי פניָה התקרבתּי אליך, רציתי למצוֹא דרך אל החברה הגבוֹהה, אבל לאר כֹך… כֹמה עלוֹב נעשׂה כּל זה כּנגדך, לאחר שעמדתּי על טיבך. האינך מתרעמת עלי בּשל כּך?

היא לא ענתה דבר, ורק נגעה בּידה על כּף־ידוֹ.

הוּא הבין שהיא רצתה לוֹמר: “לא איני מתרעמת”.

-  הנה אמרתּ, — הוּא נתעכּב בּדיבּוּרו, חשש שמא יהיה הדבר נוֹעז מדי, — אמרתּ כּי אהבתּיני, אבל — סלחי לי, אני מאמין בּכך, אבל יש עוֹד משהוּ מלבד זאת הגוֹרם לך חרדה וּמבוּכה. מהוּ הדבר הזה?

“אמנם כּן, אם לא עכשיו — אימתי? — עבר הרהוּר בּלבּה; הרי בּין כּך וכך יתגלה לוֹ הדבר. אבל עכשיו לא יסתּלק מעמי. הה, מה נוֹרא יהיה הדבר אם יסתּלק מעמי!”

והיא סקרה בּמבּט אהבה את מלוֹא דמוּתוֹ הכּבּירה, הגאָה והחסוּנה. היא אהבה אוֹתוֹ עכשיו יוֹתר מאשר את ניקוֹלאי, אילמלא כּתר הקיסרוּת, לא היתה מחליפה בּו את העוֹמד לפניה.

-  ישמע־נא, אין אני מסוגּלה לכחד את האמת. הכרח לי להתוַדוֹת. על מה? הוּא שוֹאל. על כּך, שכּבר אהבתּי איש.

היא הניחה את ידה על ידוֹ מתּוֹך תּנוּעה של תּחנוּנים.

הוּא שתק.

-  הוּא רוצה לדעת — את מי? הן אוֹתוֹ, את הקיסר.

-  כּוּלנוּ אוֹהבים אוֹתוֹ; אני מתאר לי, בּשעה שלמדה בּבית־החינוּך לבנוֹת…

-  לא, בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר. זאת היתה משיכת־לב שמתּוֹך התאַהבוּת, וזוֹ נפוֹגה אחרי כן… אבל אני צריכה לסּפר…

-  וּבכן, מה הדבר?

-  לא, אני לא בּאוֹפן פּשוּט.

היא כּיסתה בּידיה על פּניה.

-  כּיצד, היא נתמַסרה לוֹ?

היא שתקה.

-  כּדרך אהוּבה?

היא שתקה

הוּא קפץ ממקוֹמוֹ ועמד לפניה כּשחוורוֹן מות על פניו ולסתוֹתיו אחוּזוֹת רעדה. הוא נזכּר עכשיו בּאיזו חיבּה בּירך אוֹתוֹ ניקוֹלאי פּאבלוֹביץ בּרכּת מזל טוֹב כּשפּגש בּוֹ.

-  הה, אלי! מה עשׂיתי! סטיבה!

-  אל תּגע בּי, אל תּגע בּי. הה, מה גדוֹל עינוּי זה!

הוא פּנה והלך לעבר הבּית.

בּבּית בּאָה לקראתוֹ האֵם.

-  מה רצוֹנך, אדוֹני הנסיך? אני…

היא נשתתּקה משראתה את פּניו. זרם דם פּרץ פּתאם אל פּניו.

-  היא ידעה את הדבר והתכּונה להשתּמש בּי כּדי לחַפּוֹת על אלה. אלמלא נשים אתּן!— נתן את קוֹלוֹ בּצעקה, בּהניפוֹ עליה אגרוֹף עצוּם, והוּא פנה עוֹרף ויצא בּמנוּסה.

אילוּ היה אוֹתוֹ בּן־אדם, מאַהבה של ארוּסתוֹ, איש פּרטי, היה נוֹטל את נפשוֹ, אבל הוּא היה הצאר האהוּב.

וּכבר למחרת היוֹם הגיש בּקשה לחוּפשה וּלדימוּס, והתחפּש כּחוֹלה, שלא יראה פּני אדם, ויצא אל הכּפר.

את ימי הקיץ בּילה בּכפר אחוזּתו, בּסֹדרוֹ את עסקיו, ואוּלם משעבר הקיץ לא חזר לפּטרבּוּרג, אלא נסע לבית מנזר ונשתּקע שם בּתורת נזיר.

האֵם כּתבה לוֹ מכתּבים והזהירה אוֹתוֹ שלֹא יעשׂה מעשׂה מכריע כּזה. הוּא השיב לה, כּי העבוֹדה לשם שמים קוֹדמת לכל בּחינה אחרת, והוּא רוֹאה את עצמוֹ מזוּמן לכך. רק אחוֹתוֹ בּלבד, גאָה וּתאֵבת כּבוֹד כּאחיה, הבינה לרוּחוֹ. היא הבינה כּי הוּא נעשׂה נזיר כּדי להיוּת גבוּה מעל אלה שהתכּוונוּ להראוֹת לוֹ כּי הם גבוֹהים מעליו.

והיא הבינה לרוּחוֹ. משנעשה נזיר הראה על ידי כּך, כּי הוּא מוּאס בּכל אוֹתם הדברים שבּזמן שירוּתוֹ בּצבא נראוּ גם לוֹ וגם לאחרים חשוּבים בּמידה יתירה, וכי הוּא התרוֹמם למעלה אחרת וּגבוֹהה כּל כּך שממנה יוּכל להשקיף, בּחינת רם על שפלים, על כּל האנשים שקינא בּהם קוֹדם. ואוּלם לא הרגש האחד הזה בּלבד, כּפי שחשבה אחוֹתוֹ וַאראֶנקה, הניע אוֹתוֹ למעשׂהוּ. בּלבבוֹ קינן עוֹד רגש אחר: רגש אמת של אמוּנה, שוַאראנקה לא ידעה כּמוֹתוֹ, ממוּזג עם רגש גאוָה וּשאיפה לעמוֹד בּראש, הניע אוֹתוֹ למעשהוּ. האַכזבה שגרמה לוֹ מרי (ארוּסתו), שהיתה בּעיניו כּכרוּב שמים, רגש העלבּוֹן — היוּ חזקים כּל כּך, שהביאוּהוּ לידי יאוּש, ולאן הביאוהוּ היאוּש? אל אלוֹהיו, אל האמוּנה מימי הילדוּת, אשר מעוֹלם לא נתמוֹטטה בּוֹ.

 

III    🔗

בּיום פּוֹקרוֹב¹ קיבּל קאסאטסקי על עצמוֹ את הנזירוּת בּמנזר.

מנהל המנזר היה איש מן האצילים, סוֹפר־למדן ואחד מן הקרוּיים זקנים, לאמוֹר, מי שהוֹלך אחרי מסוֹרת הנזירים שמוֹצאה מוַאלאכיה, נזירים המצייתים ללא ערעוּר למָרוּת המַדריך והמוֹרה שקיבּלוּ על עצמם. המנהל היה תּלמידוֹ של הזקן המפוּרסם אַמבּרוֹסיה, תּלמידוֹ של מאקארי, תּלמידוֹ של הזקן ליאוֹניד, תּלמידוֹ של פאִיסי הויליטשקוֹבי, למרוּתוֹ של מנהל זה, בּבחינת זקן, נשמע קאסאטסקי.

מלבד אוֹתוֹ רגש של נַעלוּת על פּני אחרים, שמצוּי היה אצל קאסאטסקי בּבית המנזר, מצא גם כּאן שׂמחה, כּדרכּוֹ בּכל מעשׂיו שעשׂה בּימיו, בּהשׂגת המעלָה הגבוֹהה של שלמוּת, כּחיצוֹנית כּפנימית, כּשם שבּגדוּדוֹ התנהג לא רק כּקצין ללא־דוֹפי, אלא כּמי שעוֹשׂה למעלה מן הדרוּש, והיה מרחיב את גבוּלוֹת השלמוּת, כּך השתּדל להיוֹת מוּשלם גם בּבחינת נזיר עמל תּמיד, מסתּפק בּמוּעט, עניו, רך לב, טהוֹר לא רק בּמעשׂים כּי אם גם בּמחשבה, וּמציית. וּביחוּד זוֹ הסגוּלה, אוֹ מידת השלמוּת, הנקוּבה לאחרוֹנה, היא שהקלה עליו את חייו. אם כּמה תּביעוֹת בּחיי המנזר, ששימש מטרה למבקרים רבּים, לא ישרו בּעיניו, היוּ לוֹ כּמכשוֹלי עווֹן, — הרי כל זה נתבֹטל בּכוֹחה של הצייתנוּת: לא עניני הוּא שאהרהר אחרי הדבר, עניני הוּא למלא את החוֹבה אשר הטילוּ עלי, — וּתהא זוֹ עמידת משמר ליד עצמוֹת קדוֹש, אוֹ זמרה בּמקהלת בּית היראה, אוֹ עריכת החשבּוֹנוֹת של בּית האַכסניה. כּל אפשרוּת של פּקפּוּק לגבּי איזה דבר שהוּא — מסוּלקת היתה בּכוֹחה של אוֹתה צייתנוּת כּלפּי הזקן. אלמלא הצייתנוּת היוּ עליו למשׂא גם האריכוּת והחדגוֹניוּת שבּעבוֹדת בּית־היראה, גם המוּלת האוֹרחים, גם דרכיהם המגוּנוֹת של האחים, ואוּלם עכשיו היה כּל זה לא רק סבל מתּוֹך שׂמחה, אלא גם נחמה וסַעד בּחיים. “אין אני יוֹדע מה טעם יש לשמוֹע כּמה פּעמים ביוֹם אוֹתן התּפילוֹת עצמן, אבל אני יוֹדע כּי יש צוֹ־רך בכך, הרי הללוּ גוֹרמוֹת לי חדוָה”. הזקן אמר לוֹ, כּי כּשם שהמזוֹן הגשמי נחוּץ להמשכת קיוּם החיים, כּן נחוּץ המזוֹן הרוּחני — התּפילה בּבית אלוֹהים — להמשכת חיי הנפש. הוּא האמין בּכך, וזוֹ עבוֹדת בּית־היראה, שלפעמים היה מתעוֹרר אליה עם בּוֹקר מתּוֹך עמל, גרמה לוֹ בֹאמת הרגעה וחדוה. את החדוה נתנה לוֹ זוֹ ההכּרה שהכּיר בּשפלוּת רוּחוֹ וּבאמיתּוּתן של פּעוּלוֹת הנקצבות לוֹ על פּי דבר הזקן. ואוּלם ענין החיים כּלוּל היה לא רק בּהכנעה גדוֹלה והוֹלכת של הרצוֹן, בּשפלוּת רוּח גדוֹלה והוֹלכת, אלא גם בּהשׂגת כּל המידוֹת הטוֹבוֹת של הנצרוּת, אלה שנראוּ לוֹ בּזמן הראשוֹן כֹנוּחוּת להשׂגה. את אחוּזתוֹ נתן בּשלמוּת לאחוֹתוֹ, ולא התחרט על המעשׂה; עצלוּת לא היתה מצוּיה אצלוֹ; ענוָה לגבּי נמוּכים ממנוּ נהג לא רק בּקלוּת, אלא גם מתּוֹך שׂמחה. ואפילוּ הנצחוֹן על חטא החַמדנוּת, בּין חמדת בּצע וּבין חמדת בּשׂרים, עלה בּידוֹ מתּוֹך קלוּת. הזקן הזהיר אוֹתוֹ ביחוּד על החטא הזה, ואוּלם קאסאטסקי שׂמח על כּך שהוּא פּטוּר ממנוּ.

הציק לוֹ רק זכר ארוּסתוֹ. ולא רק הזכר בּלבד, אלא גם הדמוּי החי של זה שהיה עלוּל להיוֹת בעל כּרחוֹ צפה לפניו הדמוּת המוּכרת של אהוּבת הקיסר, שנישׂאה אחרי כן לאיש ונעשׂתה אשה מהוּגנת לבעלה ואֵם למשפּחה. וזה בּעלה עמד בּשירוּת גבוֹהה, זכה גם בּשלטוֹן וגם בּכבוֹד וקנה לוֹ אשה טוֹבה חוֹזרת־בּתשוּבה.

בּשעוֹת טוֹבוֹת לא גרמוּ מחשבוֹת אלה לקאסאטסקי מבוּכת נפש. משנזכּר בּכגוֹן זה בשעוֹתיו הטוֹבוֹת — שׂמח בּלבּוֹ שנפטר מפּתּוּיי היצר האלה. ואוּלם יש ונזדמנוּ לוֹ שעוֹת אשר כּל מעשׂה חייו נתכּהה פּתאוֹם לנגד עיניו, ולא שחדל להאמין בֹמעשׂה חייו, אלא שחדל לראוֹתוֹ בּמוֹ עיניו, לא יכוֹל להעלוֹת בּנפשוֹ את מעשׂה חייו, ונשתּלט עליו הזכּרוֹן וגם — נוֹרא להגיד — הנוֹחַם על התּמוּרה שבּחייו.

ההצלה ממצב זה בּאה על ידי הצייתנוּת — העבוֹדה — ועל ידי כּך שאֶת כּל יוֹמוֹ נתן לתפילה. הוּא התפּלל כּדרכּו, כּרע כּריעוֹת, ואפילוּ הרבּה בּתפילוֹת מן הרגיל, אבל התפּלל בּגוּפוֹ, ונפשוֹ לא היתה עם התּפילה. מצב כּזה נמשך יוֹם, לפעמים יוֹמַים, ואחרי כן חלף ועבר מאליו. ואוּלם אוֹתוֹ יוֹם אוֹ אוֹתם יוֹמים היוּ איוּמים. לקאסאטסקי היתה הרגשה, כּי לא בּרשוּת עצמוֹ הוּא נמצא, ולא בּרשוּת אלוֹהים, אלא בּרשוּתוֹ של מי שהוּא אחר. וּלעתּוֹת אלה כּל אשר יכוֹל לעשׂוֹת, גם עשׂה. לא היה אלא מה שיעצהוּ לעשׂוֹת הזקן: להחזיק מעמד, לא לנסוֹת לעת כּזאת דבר תּחבּוּלה, וּלהמתּין, בּמשך כּל הזמן ההוּא חי קאסאטסקי בּדרך כּלל לא לפי רצוֹן עצמוֹ, אלא לפי רצוֹן הזקן, וצייתנוּת זוֹ השרתה עליו מידה מיוּחדת של מנוּחה.

כּך חי קאסאטסקי בּמנזר הראשוֹן, שבוֹּ קיבּל על עצמוֹ את הנזירוּת, שׂבע שנים. מקץ השנה השלישית נמשה ליֶרוֹמוֹנאך וניתּן לוֹ שם סרגי. גם קוֹדם לכך ידע נחמה גדוֹלה ועליית נשמה בּשעה שהיה מקבּל את לחם הקוֹדש; ואוּלם עכשיו, משנזדמן לוֹ לכהן בּעצמוֹ בעבוֹדה, ירדה עליו השראה של רוֹך והתלהבוּת בּשעה שנשׂא את תּפילת הקרבּן. ואוּלם אחרי כן הלך רגש זה ונתקהה, ומשאֵירע לוֹ פּעם לכהן בּעבוֹדה בּאוֹתוֹ מצב של דכּאוֹן רוּח, המצוּי אצלוֹ — הרגיש כּי גם זה סוֹפוֹ שילך ויתנדף. וּבאמת, אוֹתוֹ רגש הלך ונחלש, אבל נשאר ההרגל.

בּכלל, בּשנה השביעית לשבתּוֹ בּמנזר התחיל סרגיי משתּעמם. כּל מה שהצטרך ללמֹוד, כּל מה שהצטרך להשׂיג — כּל זה כּבר עלה בּידוֹ, ועכשיו לא היה עוֹד בּידוֹ כּל מעשׂה.

ואוּלם לעוּמת זה הלך מצב ההרדמה הלוֹך ותגבּר. בּתקוּפת זמן זה נוֹדע לוֹ, כּי אמוֹ מתה וכי מרי נישׂאה לאיש. את הבּשׂוֹרוֹת השתּים האלה קיבּל בּאדישוּת. כּל תּשׂוּמת לבּו וכל חפץ לבּו נתוּנים לחיי נפשוֹ

בּשנה הרביעית לכהוּנתוֹ בּתוֹרת יֶרוֹמוֹנאך הראָה לוֹ ראש האיפּרכיא חסד רב, והזקן אָמר לוֹ שלא יסרב לדבר אם יציעוּ לפניו כּהוּנה גבוֹהה. ואז התעוֹררה בּנפשוֹ שאיפת הכּבוד הרגילה בּמנזרים, — זוֹ שהיתה בּזוּיה בּעיניו משראָה אוֹתה אצל הנזירים. קבעוּ לוֹ שילך אל בֹּית־מנזר הקרוב לעיר הבּירה. הוּא עמד לסרב, אבל הזקן ציוה עליו שיקבּל את ההתמנוּת. הוּא קיבּל את ההתמנוּת, נפרד מן הזקן ועבר לשבת בּבית־המנזר האחר.

כּניסה זוֹ, שסרגיי נכנס אל בּית־המנזר האחר, שימשה בּחייו מאוֹרע חשוּב. היוּ הרבּה דברים מפתּים, וכל כּוֹחו של סרגיי היה נתוּן לצד זה.

בּבית־המנזר הקוֹדם לא הציק לוֹ בּיוֹתר לסרגיי היצר לנשים; ואוּלם כּאן נתגבּר יצר זה בּכוֹח עצוּם והגיע לידי כּך שנתגלם בּדמוּת מסוּימת. היתה גברת אחת, ידוּעה בּהתנהגוּתה המגוּנה, וזוֹ נטפּלה בּחלָקות אל סרגיי. היא נכנסה עמוּ בּשׂיחה והזמינה אוֹתוֹ שיסוּר לביתה. סרגיי דחה את ההזמנה בּדברים חמוּרים, אבל פּחד גדוֹל אחזהוּ בּשל הממשוּת שבּתשוּקתוֹ. פּחדו גדל בּמידה כּזוֹ, שהוּא כּתב על כּך לזקן. ולא זה בּלבד, — כּדי להכניע את עצמוֹ קרא אליו את חניך הנזירים המשמש לפניו, וּבכבשוֹ את רגש הבּוּשה התוַדה לפניו על חוּלשתוֹ ובּיקש מאתּוֹ שישמוֹר את הליכוֹתיו ולא יניח לוֹ ללכת לשוּם מקוֹם, מלבד אשר לצוֹרך העבוֹדה וחוֹבוֹת הנזירוּת.

ועוֹד מכשוֹל עווֹן גדוֹל נתרגש על סרגיי, והוּא שמנהלוֹ של אוֹתוֹ מנזר, איש זריז מן החברה הגבוֹהה השוֹאף לעלוֹת לגדוּלה בּפקוּדוֹת הכּהוּנה, היה רע עד מאד בּעיני אבּא סרגיי. כּל כּמה שסרגיי נלחם בּנפשוֹ — לא עלה הדבר בּידוֹ להתגבּר על רגש זה של טינא. הוא קיבּל על עצמוֹ שפלוּת רוּח, אבל בּסתר לבּוֹ נשאר רגש הגינוּי. ורגש נפסד זה הגיע לבסוֹף לידי פוּרקו.

הדבר אירע עוֹד בּשנה השניה לשבתּו בּבית־המנזר האחר. וכך היה למעשׂה: בּיֹום פּוֹקרוֹב נעשׂתה עבוֹדת הלילה בּבית־התּפילה הגדוֹל. היה קהל רב של אנשים מן החוּץ. אבּא סרגיי עמד בּמקוֹמוֹ הקבוּע והתפלל, לאמוֹר, היה שרוּי בּאוֹתוֹ מאבק נפש שבּא עליו תּמיד בּשעת העבוֹדה, — וּביחוּד בּבית־התּפילה הגדוֹל, — שעה שהוּא עצמוֹ לא שימש כּוֹהן. מאבק זה מהוּתוֹ היה בּכך, שהוּא רגז על הקהל, על האדוֹנים, וּביחוּד על הגבירוֹת. הוא השתּדל שלא יראה אוֹתן, שלא יבחין בּכל הנעשׂה מסביב, — שלא יראה כּיצד חייל מוֹליך אוֹתן בּהדפוֹ לצדדין את המוֹן העם, כּיצד הגבירוֹת רוֹמזוֹת זוֹ לזוֹ על הנזירים, לעתּים קרוֹבוֹת גם עליו ועל נזיר אחר שהיה מפוּרסם כּגבר יפה־תּוֹאר. הוּא השתּדל, כּתריס בּפני כּוָנת הלב, שלא יראה דבר מלבד זיוָם של הנרוֹת אשר אל קיר הקדֹושים והאיקוֹנין ואשר בּידי השמשים, שלא ישמע דבר מלבד המלים הנאמרוֹת והמוּשרוֹת עם התּפילה, ושלא ירגיש שוּם רגש אחר מלבד אוֹתה שכחת נפש הבּאה מתּוך ההכּרה שנעשׂה דבר נחוּץ, זוֹ ההכּרה שנלותה אליו. מיד כּשהיה שוֹמע וּמוֹציא מפּיו את התּפילוֹת השגוּרוֹת כֹל כֹך על אָזנוֹ.

כּכה עמד, כּרע והצטלב בּמקוֹמוֹת המקוּבּלים, בּהתמסרוֹ חליפוֹת לגינוּי שמתּוך מחשבה קרה אוֹ לעֶלפּוֹן המחשבה והרגש שהעלָה על עצמוֹ בּמתכּוון, — והנה ניגש אליו השמש של לשכּת הכּלים, אבּא ניקוֹדים, אף הוּא מכשוֹל עווֹן לאבֹא סרגיי, אּותוּ ניקוֹדים שהוּא התרעם עליו בּלי־משׂים כּעל מי שעוֹשׂה בּחלקוֹת וּמחניף למנהל המנזר, — וּבהשתּחווֹתוֹ לפניו השתֹחוָיה עמוּקה אמר לוֹ, כּי המנהל קוֹרא לוֹ לבוֹא אליו אל המזבּח, אבּא סרגיי אסך את אִיצטלתוֹ, חבש את כּיפתוֹ וּפנה ללכת הליכה מהירה בּינוֹת לקהל.

-  Lise, regerdez 'a droite a’est iui “²” הגיע לאזניו קוֹל אשה.

-  ³ " Ou, ou il n’est pas tellement beau"

הוּא ידע כּי הדברים מוּסַבּים עליו. הוּא שמע את הדברים, וּכמוֹ תּמיד בּשעת גירוּי היצר כּן חזר גם עכשיו על המלים: “אל תּביאני לידי נסיוֹן”, והוֹריד את ראשוֹ ועיניו ועבר על פּני המעלה שלפני המזבּח, עקף את החזנים לבוּשי החלוּקים שעברוּ אוֹתה שעה לפני הפּרוֹכת, ונכנס בּפתח הצפוֹן. משעלה על המזבּח כּרע כּריעה עמוּקה לפני האיקוֹנין, בּהצטלבוֹ מתּוֹך כּריעה, אחרי כן הרים את ראשוֹ ונתן את עיניו כּנגד מנהל המנזר, כּשראה מתּוֹך זוית העין את דמוּתוֹ הניצבת ליד דמוּת אחרת מבריקה בּמשהוּ, וּפנה לא פּנה אליהם.

המנהל עמד ליד הקיר לבוּש גלימת כּהוּנתוֹ, כּשכּפּוֹת ידיו הקצרוֹת משוּרבּבוֹת מתּחת לגלימה וּנתוּנוֹת על בּטנוֹ השמנה, והוּא משפשף את גדילי הגלימה וסח מתּוֹך חיוּך עם קצין צבא בּמדים של גנרל מצבא־הלוָיה של הקיסר, מקוּשטים בּפתוּחי שם וּבּפתילי כּתף, שעמד והסתּכּל עכשיו בּאבּא סרגיי בּמבּט המצוּי אצל אנשי הצבא. הגנרל היה לשעבר מפקד הגדוּד שלהם. עכשיו עמד, כּנראה, בּמעלת שירוּת גבוֹהה, ואבּא סרגיי הבחין מיד בּדבר, כּי המנהל יוֹדע זאת ושׂמח לזאת, ולכן מבהיק כל כך פּרצוּפוֹ המַאדים והשמן אשר עם הקרחת. אבא סרגיי נתעצב ונעלב על כּך, ורגש זה עוֹד נתגבּר יוֹתר מששמע מפּי המנהל, כּי בּקראוֹ אליו את אבּא סרגיי לא היה דרוּש לו שוּם ענין אחר מלבד אשר למלא את תּאות הסַקרנוּת של הגנרל, — לשוב ולראוֹת את מי שהיה חבר־לשירוּת, כּפי שהוּא אמר.

-  אני שׂמח מאד לראוֹתוֹ בּדמוּת של קדוּשה, — אמר הגנרל בּהוֹשיטוֹ את ידוֹ, — מקוה אנכי כּי זכר החבר לשעבר לא נשכּח מלבבוֹ.

הכּל: פּרצוּפוֹ של המנהל, המאדים וּהמחייך מתּוֹך עטרת שׂיבה, ומראהוּ כּאילוּ מבּיע הסכמה לדברי הגנרל, פּרצוּפוֹ של הגנרל המחייך כּאדם המרוּצה מעצמוֹ, ריח היין הנוֹדף מפּי הגנרל וריח הסיגרוֹת הנוֹדף מפּיאוֹת זקנוֹ, — כּל זה הביא את אבּא סרגיי לידי בּוּלמוֹס של התרגזוּת. הוא החוָה קידה כּנגד המנהל ואמר:

-  כּבוֹד מעלתוֹ הוֹאיל לקרוֹא לי?

והוּא כּלא את דבריו, בּהביעו בּכל ארשת פּניו ועיניו את השאלה: לשם מה?

המנהל אמר:

-  ודאי, לשם כּך שיִתראֶה עם הגנרל.

-  כּבוד מעלתוֹ, אני התרחקתּי מן העוֹלם כּדי להנצל ממַדוּחים, — אמר אבא סרגיי כּשפּניו מַעלים חיורוֹן וּשפתיו מרעידוֹת. — ולמה זה ינסני כּבוֹדוֹ בּאלה לעת שאנכי עוּמד בֹתפילה בּבית אלוֹהים?

-  לך, לך לדרכּך, — אמר המנהל מתּוֹך חימה וקדרוּת פּנים.

למחרת היוֹם בּיקש אבּא סרגיי מחילה מאת המנהל וחֶבר האחים על דבר גאוָתוֹ, ואוּלם יחד עם זה החליט, לאחר שעמד כּל הלילה בּתפילה, כּי הכרח לוֹ לצאת מבּית־המנזר הזה, והוּא כּתב מכתּב לזקן וּביקש מאתּוֹ כּי ירשהוּ לחזוֹר אל בּית־המנזר אשר בּפקוּדת הזקן. בּמכתּבוֹ אמר, כּי הוּא רוֹאה את חוֹלשתוֹ ואת אי־יכלתּו לעמוֹד בּכוֹח עצמוֹ כּנגד המדוּחים, בּאין עמוֹ הזקן, והבּיע את חרטתוֹ על חטא הגאוָה. בּדוֹאר החוֹזר הגיע מכתּב מאת הזקן, וּבו כּתב לוֹ הלז כּי לכל הדבר סיבּה אחת — מידת הגאוה שבּקרבּוֹ. הזקן הסבּיר לוֹ, כּי הכּעס נשתּלט עליו מסיבּה זוֹ שהוּא נטל לעצמוֹ שפלוּת רוּח, משויתּר על מַעלוֹת כּהוּנה גבוֹהוֹת, לא לשם שמים אלא לשם גאותוֹ, כּאילוּ התכּון להראוֹת כּי הוּא אדם שאין לוֹ צוֹרך בּשוּם דבר, וּמשוּם כּך לא היה בּכוֹחוֹ לסבּוֹל את מעשה המנהל. אני ויתרתי על הכל למען אלוהים, והנה מציגים אוֹתי לראוָה כּאחת החיוֹת. “אילוּ ויתרתּ על התּפילה למען אלוֹהים, יכוֹלת לסבּוֹל את הדבר. עדיין לא נעקרה מלבּך גאוַת העוֹלם הזה. חשבתּי עליך מחשבוֹת, בּני סרגיי, ועמדתּי בּתפילה, והנה הדבר אשר נתן אלוֹהים בּלבּי על אוֹדוֹתיך. בּנוה הבּדידה הטאמבּיני נפטר מן העולם הפּרוּש אילַאריוֹן, שחי כּקדוֹש. המנהל הטאמבּיני שאל, אם ימצא אח נזיר שיחפּוֹץ לשבת שם. והנה הגיעני מכתּבך. לך אל אבּא פאיסי אשר בּמנזר הטאמבּיני, ואני אפנה אליו בּמכתּב, ותציע לפניו את בּקשתך כּי יתּן לך לשבת בּתא אשר ישב בּו אילאריוֹן, ואין הכּוַנה שאתּה ראוּי למלא את מקוֹם אילאריוֹן, אלא שלך דרוּשה התבּוֹדדוּת כּדי שתּכניע את היהירוּת. וּברכּת אלוֹהים עליך”.

סרגיי שמע בּעצת הזקן, הראה את מכתּבוֹ למנהל, וּלאחר שקיבּל ממנוּ רשוּת — מסר למנזר את תאוֹ ואת חפציו, ויצא אל נוה הבּדידה הטאמבּיני.

בּנוה הבּדידה הטאמבּיני נתקבּל סרגיי על ידי המנהל, — שהיה איש משק מצוּין מקרב מעמד הסוֹחרים, — בּפשטוּת וּבשלוַת רוּח, והלה הוֹשיבהוּ בּתאוֹ של אילאריוֹן. מתּחילה העמיד לוֹ משמש ואחרי כן, לפי בּקשת סרגיי, נתנוֹ לשבת בּיחידוּת. התּא היה מערה שנחפּרה בּהר. בּה נקבּר אילאריוֹן. בּמערה האחוֹרית נקבּר, וּבמערה אשר מפּנים היה שקע בּקיר לשם משכּב, וּבשקע מזרן של קש, והיה גם שוּלחן קטן וּמדף ועליו איקוֹנין וּספרים. ליד הדלת החיצוֹנית, שאפשר היה לנעוֹל אוֹתה, נמצא מדף, עליו היה מניח אחד הנזירים פּעם בּיוֹם את מנת האוֹכל המוּבאה מבּית־המנזר.

ואבּא סרגיי נעשׂה מתבּוֹדד.

 

IV    🔗

בּ“שבוּע החמאָה” שבּשנה הששית לחיי ההתבּוֹדדות של אבּא סרגיי, התכּוֹננה בּעיר הסמוּכה חבוּרה עליזה של גברים ונשים מן העשירים, לאחר סעוּדת לביבוֹת עם יין, לצאת לנסיעת טיוּל בּטרוֹיקוֹת. בּחבורה היוּ שני עוֹרכי־דין, בּעל־אחוּזה אחד עשיר, והרביעית היתה אשה גרוּשה, יפהפיה, אשה עשירה וחוֹמדת־זרוּת, שהיתה מפליאָה וּמבלבּלת את העיר בּתעלוּליה.

מזג־האויר היה מצוּין, הדרך — כּעין הרצפּה. הללוּ עברוּ בּנסיעה כּדי עשׂר וירסטאוֹת מאחורי העיר, עשׂוּ הפסקת עמידה והתחילוּ דנים בּיניהם איך לכוּון את המשך הנסיעה: הלחזוֹר אוֹ לנסוֹע הלאה.

-  וּלאן בּעצם מוֹליכה דרך זוֹ? — שאלה מַקוֹבקינה האשה הגרוּשה, היפהפיהּ.

-  מכּאן עד לטאמבּינוֹ מרחק של שתּים־עשׂרה וירסטה, — אמר עוּרך־הדין, זה שהיה מחַזר אחרי מַקוֹבקינה.

-  וּמשם והלאה?

-  משם והלאה הדרך אל ל., על פּני בּית־המנזר.

-  הוּא המקוֹם ששם מתגוֹרר אוֹתוֹ אבּא סרגיי?

-  כּן.

-  קאסאטסקי? אוֹתוֹ גבר יפהפה החי בּהתבּוֹדדוּת?

-  כּן.

-  גבירוֹתי, רבּותי! הבה נסע אל קאסאטסקי. בּטאמבּינוֹ נעשה לנוּ הפסקת נוֹפש, נערוֹך לנוּ סעוּדה קלה.

-  אבל לא יהיה סיפּק בּידנוּ לשוּב הבּיתה ללינת לילה.

-  לא איכפּת נלוּן אצל קאסאטסקי.

-  לָאו דוקא, יש שם בּית־אַכסניה ליד המנזר. הייתי שם בּזמן שניהלתּי סַנגוֹריה בּמשפּטוֹ של מאחין.

-  לא, אני אלָין אצל קאסאטסקי.

-  לא. דבר זה אי אפשר, אפילוּ בּכל עצמתה שלה.

-  אי אפשר? נתערב בּכך.

-  מסכּים. אם היא תּלין אצלוֹ, אהיה מוּכן לשלם כּל מחיר שהיא תּרצה.

-  A Discretion⁴

-  ואף אתם מסכּימים?

-  יהא כּך, נסע.

לעגלוֹנים הגישוּ יין. בּני החבוּרה העלוּ בּעצמם את הארגז אשר בּוֹ התּוֹפינים והיין והממתּקים, הגבירוֹת התעטפוּ בּפרווֹת הצחוֹרוֹת אשר מעוֹרוֹת כּלבים. העגלוֹנים התנצחוּ בּיניהם מי מהם יסע בּראש, ואחד צעיר הסיט את עצמוֹ על צדוֹ בּתנוּעה של בּן־חַיִל, נפנף את שוֹטוֹ הארוֹך והכּבּיר, — והמצילוֹת התחילוּ מַזילוֹת את קוֹלן וּבדי המזחלוֹת התחילוּ חוֹרקים.

המזחלוֹת הרעידוּ והתנַדנדוּ כּל־שהוּא, סוּס־הלוָי דלג דילוּג ישר ועליז, כּשזנבוֹ המקוּשר כּדי זקיפה עוֹלה על פּני רצוּעוֹת הריתמה המקוּשטוֹת, הדרך החלקה, כּעין המשוּמנת, ירטה בּמהירוּת לאחוֹר, העגלוֹן נפנף בּמוֹשכוֹת כּדרך בּן־חיל, עוֹרך הדין והקצין, שישבוּ כּנגד מקוֹבקינה, היוּ מספרים עם שכנתּם דברי הבאי, והיא עצמה, משהתעטפה עטיפה שלמה בּפרוָתה, ישבה בּלי נוֹע והרהרה בּלבּה: “תּמיד אוֹתוֹ דבר עצמו, המאוּס עד כּדי תּוֹעֵבה: פּרצופים מאדימים וּמבהיקים שנוֹדף מהם ריח יין וטאבּאק, אוֹתם הדבּוּרים ואוֹתן המחשבוֹת, והכּל מכוון לעצם הדבר הסאוּב. וכוּלם מרוּצים וּמאמינים כּי כּך ראוּי להיוֹת, והם מסוּגלים לחיוֹת בּדרך זוֹ עד סוֹף ימיהם. ואני איני מסוּגלה לכך. שעמוּם לי. צוֹרך לי שיבוֹאֵני איזה דבר אשר יבלבּל ויהפוֹך את כּל המהוּת הזאת. ויהא זה אפילוּ כּעין מה שאירע לאלה מאנשי סאראטוֹב, כּמדוּמני, שנסעוּ בּדרך ונקפּאוּ מצינה עד למיתה. וּמה מעשה היו עוֹשׂים האנשים שלנוּ בּמקרה כּעין זה? כּיצד היוּ מתנהגים? ודאי, בּאוֹפן מגוּנה. כּל אחד היה דוֹאג לעצמוֹ. ואף אנכי הייתי מתנהגת בּאוֹפן מגוּנה. אבל אנכי הריני יפה, לכל הפּחוֹת. הללוּ מכּירים בּכך. וּמה טיבוֹ של אוֹתוֹ נזיר? וכי אינוֹ מסוּגל עוֹד להבחין בּכעין זה? לא יִתּכן הדבר. רק את זה בּלבד הם מבינים. בּדומה לכך שהיה בּסתיו עם אוֹתוֹ חניך קצינים. וכמה גדוֹלה היתה טפּשוּטוֹ של אוֹתוֹ חניך קצינים”.

-  אִיוַאן ניקוֹלאיֶביטש, — אמרה.

-  מה, גברתּי?

-  יגיד לי, בּן כּמה שנים הוּא?

-  מי?

-  אוֹתוֹ קאסאטסקי.

-  בּן ארבּעים וּלמעלה, כּמדומני.

-  וכיצד, האם דרכּו לקבּל פּני כּל איש ואיש?

-  הריהוּ נוֹתן לכל איש לבוֹא לפניו, אבל לא תּמיד.

-  יוֹאיל נא לעטוֹף את רגלי. לא כּך. כּמה לא־זריז הוּא? רציתי בּעטיפה יתירה, עוֹד ועוֹד. ואינוֹ נתבּע כּלל ללחוֹץ את רגלי.

בּדרך זוֹ נסעוּ והגיעוּ עד ליער, מקוֹם שם נמצא תּא הנזירים.

היא ירדה וֹּפקדה עליהם שיסעוֹ לדרכּם. הללוּ דיבּרו על לבּה שלא תּעשה את הדבר, אבל היא כּעסה ופקדה עליהם שיסתּלקוּ לדרכּם. המזחלוֹת הפליגוּ ונסעוּ, והיא, בּפרוָתה הצחוֹרה אשר מעוֹרוֹת כּלבים, פּנתה והלכה על פּני השביל. עוֹרך־הדין ירד ונשאר בּמקוֹם, לראוֹת מה שיהיה.

 

V    🔗

אבא סרגיי חי זוֹ השנה הששית בּהתבּוֹדדוּת. הוּא היה בּן ארבּעים ותשע. חייו היוּ קשים, — לא מתּוֹך הקוֹשי שבּצוֹם וּתפילה: בּאלה לא היה משוּם קוֹשי, — אלא בּשל המַאבק שבּנפשוֹ, שלכּמוֹתוֹ הוּא לא ראה את עצמוּ צפוּי כּלל וּכלל. מקוֹרוֹת המאבק היוּ שנים: הספק ויצר הבּשרים, ושני האוֹיבים האלה שתוּ עליו תּמיד בּבת אחת. הוּא חשב כּי הללוּ הם שני אוֹיבים נפרדים, בעת שלא היה אלא אוֹיב אחד יחידי. משבּטל הספק, בּטל עמוֹ גם יצר הבּשרים. וּאולם הוּא חשב כּי הללוּ הם שני רוּחוֹת רעים הנפרדים זה מזה, והוּא נלחם בּכל אחד מהם לחוּד.

" הה, אֵלי, — היה מהרהר בּלבּו, — למה לא תּתּן בּנפשי את האמוּנה? הנה זה יצר הבּשרים. הלא עם יצר זה נאבקוּ הקדוֹשים: אַנטוֹני הקדוֹש ואחרים, אבל האמוּנה… זוֹ היתה מצוּיה אצלם, ולי יש רגעים ושעוֹת וימים שאני שרוּי ללא אמונה. מה תּכלית בּעולם הזה בּכל חמדתוֹ, אם הוּא חטיבה של חטא וּמצָוה לוַתּר עליו? למה בּראת את מכשוֹל העווֹן הזה? מכשול עווֹן? מי יוֹדע אם לא זה הוּא מכשוֹל העווֹן, אשר חפצתּי להתרחק מהנאוֹת העוֹלם הזה ואני עוֹשׂה וּמכין לי דבר בּמקום שהוּא אוּלי ריק מכּל דבר?" — אמר לנפשוֹ והתפּלץ מאֵימה, סלד על נפשוֹ. “משוּקץ אתּה, משוּקץ! שכּמוֹתך רוֹצה להיוֹת קדוֹש”, התחיל מגדף את עצמוֹ. והוּא עמד להתפלל. ורק פּתח בּתפילה — מיד ראה בּדמיוֹנוֹ כּמוֹ חי את מראה עצמוֹ, כּפי שהיה בּמנזר: בּכיפּת הנזירים, בּגלימת הכּהוּנה, וכוּלוֹ מראה רוֹממוּת. והוּא נד בּראשוֹ: לא, לא זה הדבר הנכוֹן. זוֹהי רמאוֹת. ואוּלם רק את האחרים אני יכוֹל לרמוֹת, אבל לא את נפשי ולא את אלוֹהים. לא איש מרוֹמם אנכי, כּי אם איש עלוּב, נלעג". והוּא הסיט לצדדין את כּנפוֹת החלוּק וסקר את רגליו העלוּבוֹת אשר בתּחתּוֹנים, וחיוּך עלה על שפתיו.

אַחר כּך הוֹריד את כנפוֹת חלוּקוֹ והתחיל בּקריאת התּפילוֹת, והיה הוֹלך וּמצטלב וכוֹרע כּריעוֹת. “האוּמנם יהיה יצוּעי קברי?” קרא פּסוּק מן התּפילה. והנה כּמוֹ רוּח שׂטן לחש לוֹ על אזנוֹ: “גם יצוּע של מתבּוֹדד הוּא קבר. שקר הדבר”. וּהוּא ראה בּדמיוֹנוֹ את כּתפיה של האשה האלמנה אשר חי עמה חיי אישוּת. הוּא התנער והמשיך בּקריאתוֹ. משסיים את קריאת התּקנוֹת, נטל את האָוַנגליוֹן, פּתח את הספר וּמצא מקוֹם שהוּא חזר עליו לעתּים קרוֹבוֹת וידע אוֹתוֹ בּעל־פּה: “אאמין, אלוֹהים, עזרני לבל אכחש בּאמוּנה!” הוּא חזר ודחה את כּל הספיקוֹת שהגיחוּ מנפשוֹ. כּשם שמייצבים דבר שאינוֹ שרוּי בּשווּי משקל גמוּר, כּך הוּא חזר ויצב את אמוּנתוֹ על הכּן המתנדנד ונתרחק מאצלה בּזהירוּת, שלא ידחוֹף אוֹתה ולא יפּילנה. שוּב הוֹריד את תּריסי העינים, וּמנוּחה נשתּלטה עליו. הוּא חזר על התּפילה אשר מימי הילדוּת: “אלוֹהים, קח אוֹתי, קחני!” והוּא הרגיש בּקרבּוֹ לא רק רגש של הקלה, כּי אם גם חדוָה ורוֹך־לב, הוּא הצטלב ושכב על המצע הדק אשר על הספסל, בּהניחוֹ למראשוֹתיו את חלוּק הקיץ שלוֹ. והוּא נרדם.

בּשנתו הקלה היה דוֹמה לוֹ, כּי הוּא שוֹמע צליל מצילוֹת. לא ידע אם הדבר בחלוֹם אוֹ בּהקיץ. אך הנה עוֹררתהוּ משנתוֹ דפיקה על דלתוֹ. הוּא התרוֹמם ממקוֹמוֹ ולא האמין למשמע אזניו. אך הדפיקה נשמעה שנית. אמנם כּן, זאת היתה דפיקה מקרוֹב על דלתוֹ, בלוית קוֹל אשה.

“הה, אלי! האוּמנם נכוֹן הדבר אשר קראתי בּדברי־הימים של הקדוֹשים, כּי השׂטן מעלה על עצמוֹ לפרקים דמוּת אשה?… אכן, זה קוֹל של אשה, והקוֹל רך, מהסס, נעים. תּוּף! — פּלט רקיקה. — לא, זה היה רק דבר שבּדמיוֹן”, אמר לעצמוֹ, וניגש עד לקרן הזוית ששם עמד על המדף האיקוֹנין, וכרע על בּרכּיו מתּוֹך כּריעה רגילה וּקצוּבה, אוֹתה הכּריעה שהיתה גוֹרמת לוֹ בּפני עצמה חדוה וּנחמה. הוּא כּרע לארץ, שׂערוֹתיו נתלוּּ על פּניו, והוּא הטיל את מצחוֹ, שכּבר היתה בּוֹ קרחת, אל מַרבד הפּשתּן שעל הרצפּה (מן הרצפּה עלה משב קרירוּת).

הוּא קרא פּרק מתּהילים, שהיה בּוֹ משוּם סגוּלה, כּפי שאמר לוֹ הזקן פּימן, כּנגד היצר הרע. הוּא זקף מתּוֹך קלוּת על רגליו האמיצוֹת את גוּפוֹ הקל, שנעשׂה כּחוּש, ורצה להמשיך בּקריאה, אבל התאפּק מקריאה והטה בּלי משׂים את אזניו לשמוֹע. הוּא השתּוֹקק לשמוֹע. שׂררה דממה גמוּרה. אוֹתן הטיפּוֹת נטפוּ מן הגג לתוֹך החביוֹנה שהוּעמדה בּפּינה. בּחוּץ היה חוֹשך, ערפל שמוֹגג את השלג. הכּל היה דוֹמם, דוֹמם. וּפתאום נשמע רשרוּש מאצל החלון ונשמע קוֹל בּרוּר, אוֹתוֹ קוֹל רך וּמהסס, אשר כּמוֹתוֹ היה רק לאשה לוֹקחת לב, והקוֹל סח:

-  יכניסני פּנימה, בּשם ישוּ…

נדמה כּאילוּ כּל דמוֹ פּרץ לתוֹך הלב וּפסק מזרוֹם. הוּא לא יכוֹל להוֹציא אנחה מלבּוֹ. “יקוּם אלוֹהים ויפוצוּ אוֹיביו”…

-  לא השטן אנכי… — והיה נשמע כּי השׂפתים הדוֹברוֹת כּן מחַייכוֹת מתּוֹך דיבּוּר. — לא השׂטן אנכי, אלא פּשוּט אשה חוֹטאת, ותעיתי בּדרך, לא בּמוּבן הרמז, אלא בּמוּבן הפּשוּט (היא נתנה את קוֹלה בּצחוֹק), אני אחוּזת צינה וּמבקשת מקוֹם מַחסה…

הוּא הדבּיק את פּניו אל זגוּגית החלוֹן. אוֹר העששית שמאצל האיקוֹנין נשתּקף והבהיק על פּני כּל שטח הזגוּגית. הוּא האֶהיל בּכפוֹת ידיו משני צדי פּניו והיה הוֹלך וּמבּיט. ערפל, חשיכה, דמוּת עץ, ושם מעֵבר ימין — היא. אמנם כּן, היא דמוּת אשה בּפרוָה אשר עם שׂערוֹת צמר ארוּכּוֹת וּצחוֹרוֹת, על רֹאשה כּוֹבע, וּפניה נעימים, נעימים. פּנים נוֹחים ונפחדים, והם בּמרחק של שתּי אצבּעוֹת מאצל פּניו והם נטוּיים כּנגדוֹ. עיניהם נפגשוּ והם הכּירוּ זה את זוֹ. לא שהם ראוּ בּיוֹם מן הימים זה את זוֹ: מעוֹלם לא ראוּ איש את רעוּתוֹ, ואוּלם מתּוֹך המבּט, שהם החליפוּ בּיניהם, הרגישוּ (בּיחוּד הוּא) כּי הם מכּירים זה את זוֹ, כּי הם מבינים איש אל נפש רעוּתוֹ. לאחר אוֹתוֹ מבּט אי אפשר היה עוֹד להטיל ספק בּדבר כּי זה בּאמת השׂטן, ולא אשה פּשוּטה, נוֹחה, נעימה וּביישנית.

-  מי היא? מה רצוֹנה? — אמר הוּא.

-  אבל יפתּח לי! — אמרה מתּוֹך פּינוּק שבּתקיפוּת. — אני אחוּזת צינה. הן אמרתּי — תּעיתי בּדרך.

-  הרי אני נזיר, מתבּודד.

-  יפתּח לי איפוֹא. ושמא רצוּי לוֹ שאגיע לידי מיתת צינה מעבר לחלוֹנוֹ, בּשעה שיעמוֹד בּתפילה.

-  וכיצד זה היא…

-  הן לא אטרוֹף אוֹתוֹ. בּשם אלוֹהים, יפתֹח לי. הרי אני קפוּאה מצינה.

היא עצמה היתה נפחדת. היא אמרה את דבריה בּקול של בּכי.

הוּא סר מאצל החלוֹן, תּלה את עיניו בּאיקוֹנין של ישוּ אשר בּזֵר הקוֹצים. “אלוֹהים, היה לי לעזר, אלוֹהים, היה לי לעזר”, דוֹבבוּ שׂפתיו כּשהוּא כּוֹרע וּמצטלב, אחרי כן ניגש עד הדלת וּפתח אוֹתה לצד המסדרוֹן, בּמסדרוֹן גישש למצוֹא את הוַו הסוֹגר והתחיל שוֹלף אוֹתוֹ. מן העֵבר האחר הגיע לאזניו קוֹל צעדים. היא צעדה והלכה מאצל החלוֹן אל הדלת. “אוֹי!” זעקה פּתאוֹם. הוּא הבין כּי רגלה דרכה בּשלוּלית שנקוותה ליד המפתּן. ידיו רעדוּ והוּא לא יכוֹל בּשוּם אוֹפן לשלוֹף את הוַו שנמתּח בּכוֹח הדלת.

-  מה זה עמוֹ, יתּן לי סוֹף סוֹף להכּנס. אני נרטבתּי בּכל גוּפי. אני קפוּאה מצינה. הוּא שרוּי לוֹ שם בּמחשבוֹת של גאוּלת הנפש, ואנכי קפוּאה מקוֹר.

הוּא משך אליו את הדלת, הרים את הוָו והדף את הדלת לצד חוּץ, וּמשלא כּיוון את כוח ההדיפה — פּגע באשה העוֹמדת בּחוּץ.

-  הה, סּליחה! — אמר, כּשהוּא מַזקיק את עצמוֹ פּתאוֹם לדרך הנימוּס אשר בּיחס לנשים, זוֹ שהיה רגיל בּה לשעבר.

היא חייכה מששמעה אוֹתוֹ אוֹמר “סליחה”. נראה שהאיש אינוֹ נוֹרא כּל כּך", עבר הרהוּר בּלבּה.

-  אין דבר, אין דבר, עליו הסליחה, — אמרה משצעדה ועברה על פּניו. — בּשוּם פּנים לא הייתי מַרשה לעצמי דבר כּזה, אלא שהכריחַני לכך מקרה יוֹצא מן הכּלל.

-  בּבקשה, — מלמל הוּא, משנתן לה לעבוֹר על פּניו. ריח נוֹדף של מי־בּוֹשׂם עדינים, שכּמוֹתוֹ לא חש זה ימים רבּים, המֵם אוֹתוֹ. היא נכנסה דרך המסדרוֹן אל הקיטוֹן. הוּא סגר את הדלת החיצוֹנית בּלי שנעל אותה בּוָו, עבר על פּני המסדרוֹן ונכנס אל הקיטוֹן.

-  “אדוֹני ישוּ המשיח, בּן האלוֹהים, רחם עלי כּי חָטאתי, אדוֹני, רחם עלי כּי חטאתי”, היה הוֹלך וּמתפּלל בּלי הפוּגוֹת לא רק תּפילה שבּלב, אלא גם בּהניעוֹ בּלי משׂים בּגלוּי את שׂפתיו.

-  בּבקשה, — אמר.

היא עמדה בּאמצע החדר, בּגדיה הזילוּ מים אל הרצפּה, והיא הסתּכּלה בּוֹ. עיניה היוּ כּצוֹחקוֹת.

-  יוֹאיל נא ויסלח לי על אשר בּאתי והשבּתּי אוֹתוֹ מהתבּוֹדדוֹתוֹ. אבל עיניו רוֹאוֹת בּאיזה מצב אנכי. וכל זה נתגלגל עלי בּשל כּך, שיצאנוּ מן העיר לטייל בּמזחלוֹת, ואנכי קיבּלתּי עלי בּהתערבוּת שאלך לבדי מווֹרוֹבּיוֹקה עד לעיר, אלא שנתעֵיתי מן הדרך, ואלמלא נתקלתּי בּבית הבּדידה שלוֹ… — התחילה סחה לפניו דברי שקר. אלא שמראה פּניו הטיל בּה מבוּכה, והיא לא יכלה להמשיך בּדברים ונשתּתּקה. היא לא שיערה כּלל שמַראהוּ יהיה כּגון זה. הוּא לא היה יפה־תּוֹאר בּאוֹתה מידה שהיא תּיארה לעצמה, אבל מראהוּ היה נהדר בּעיניה: השׂערוֹת המסוּלסלוֹת של הראש והזקן, אשר עם חתימת השׂיבה, האף הדק והקצוּב, העינים שלהטוּ כּגחלים בּזמן שהוּא הבּיט בּמבּט ישר — הפליאוּ אוֹתה.

הוּא הכּיר, כּי היא משקרת.

-  כּך איפוֹא הדבר, — אמר, משהרים אליה את עיניו וחזר והשפילָן, —— אָנכי אסתּלק חי לשם, ולה יהיה כּאן מקוֹם.

והוּא הוריד את העששית והדליק נר, וּמשהחוָה לפניה קידה עמוּקה — יצא אל תּא הגרוּטוֹת אשר מעֵבר למחיצה, והיא שמעה שהוּא התחיל גוֹרר שם משהוּ… “דוֹמה שהוּא סוֹגר על עצמוֹ מפּני בּאיזה חַיִץ”, הרהרה מתּוֹך חיוּך, וּמשפשטה את פרוָתה הצחוֹרה התחילה מסירה את כּוֹבעה, שנאחז בּשׂערוֹת, ואת המטפחת הסרוּגה אשר מתּחת לכּוֹבע. היא לא נפגעה כּלל מרטיבוּת משעמדה לפני החלוֹן, ולא אמרה דבר זה אלא בּבחינת אַמתּלָה, כּדי שיפתּח לפניה את דלתּו. ואוּלם ליד הדלת דרכה בּאמת בּשלוּלית, ורגלה השׂמאלית נרטבה עד לקיבּוֹרת השוֹק, והנעל והערדל היו מלאים מים. היא ישבה על יצוּעוֹ, — קרש ועליו שטיח קטן למצע, — והתחילה חוֹלצת את נעליה. התּא הקטן היה בּעיניה כּנוה חמוּדוֹת. הקיטוֹנית, בּת שלוֹשה אַרשין בּרוֹחב וארבּעה אַרשין בּאוֹרך, נקיה היתה כּלוּח זכוּכית. בּקיטוֹנית נמצא רק אוֹתוֹ יצוּע, שהיא ישבה עליו, מעל היצוּע מדף של ספרים. בּקרן זוית מדף האיקוֹנין. ליד הדלת מַסמרים קבוּעים, אדרת, חלוּק. מעל מדף האיקוֹנין — איקוֹנין של ישוּ בּזר קוֹצים ועששית — נדף ריח משוּנה: ריח שמן וזיעה ואדמה, הכּל היה לה לרצוֹן, ואפילוּ הריח הזה. היא חָששה לרגליה הרטוּבוֹת, וּביחוּד לאחת מרגליה, והתחילה חוֹלצת בּמהירוּת את נעליה, משאֵינה חדלה לחַייך והיא שרוּיה בּחדוָה לא משוּם כּך, בּעיקר, שהשׂיגה את מטרתה, אלא משוּם כּך שהבחינה בּדבר, כּי היא הביאה אוֹתוֹ לידי מבוּכה, את הגבר החָמוּד והמַפליא, המוּזר והמוֹשך לב. “אמנם הוּא מנע את עצמוֹ ממענה. אבל אין בכּך כּלוּם”, אמרה אל לבּה.

-  אבּא סרגיי, אבּא סרגיי! הלא כּך קוֹראים לוֹ?

-  מה רצוֹנה? — ענה קוֹל חרישי.

-  יוֹאיל נא ויסלח לי על אשר בּאתי והשבּתּי אוֹתוֹ מהתבּוֹדדוּתוֹ. בּאמת, נמנע ממני לעשׂוֹת אחרת. אלמלא כּך ודאי שהייתי נפגעת בּמחלה. וגם עכשיו איני יוֹדעת מה שיהיה עמי, אני אחוּזת רטיבוּת, רגלי כּעין הקרח.

-  תּסלח לי, — ענה הקוֹל החרישי, — אין בּידי לעזוֹר לה בּשוּם דבר.

-  בּשוּם פּנים לא הייתי בּאה להפריע את מנוּחתוֹ. אשאר רק עד אוֹר הבוקר.

-  הוּא לא יכּנס הנה? — שאלה מתּוֹך חיוּך. — שכּן אני צריכה לפשוֹט את שׂמלוֹתי, כּדי להתנגב.

-  הוּא לא ענה, משהמשיך מעֵבר לקיר לקרוֹא את תּפילוֹתיו בּקוֹל קצוּב.

-  “הנה בּן־אדם כּהלכה”, הרהרה בּלבּה, משמשכה בּיגיעה בּערדלה המשקשקת מרטיבוּת כּדי לחָלצוֹ. היא הוֹסיפה למשוֹך וּמלאכתּה לא הצליחה בּידה, והדבר גרם לה בּדיחוּת דעת. והיא נתנה את קוֹלה בּצחוֹק חרישי. ואוּלם משידעה כּי הוּא שוֹמע את צחוֹקה וכי צחוֹק זה ישפּיע עליו אוֹתוֹ רוֹשם ממש שהיה רצוּי לה, התחילה צוֹחקת בּקוֹל רם יוֹתר, והצחוֹק הזה, העליז והטבעי והמפיק נדיבוּת לב, השפּיע עליו בּאמת רוֹשם ואוֹתוֹ רוֹשם ממש שהיה רצוּי לה.

“אכן בּאיש כּגון זה אפשר לדבּוק בּאהבה. אלה העינים ואלה הפּנים הנוֹחים והנדיבים, שיש בּהם — על אף כּל מלמוּל התּפילה שבּפה — ארשת של תּאוָה”. הרהרה בּלבּה. “אוֹתנוּ, את הנשים, אי אפשר לרמוֹת. כּבר אז, משהקריב את פּניו אל זגוּגית החלוֹן וראה אוֹתי, גם הכּר הכּיר וגם ידוֹע ידע. בּעיניו הבריק ונחתּם הדבר. הוּא נתן לי את אהבתוֹ, נתן לי את תּשוּקתוֹ, אמנם כּן, נתן לי את תּשוּקתוֹ”, דיבּרה לנפשה, משחָלצה לבסוֹף את הערדל ואת הנעל ושלחה את ידה אל הגרבּים. וּכדי להסיר אוֹתם את הגרבּים הארוּכּים האלה אשר עם בּיריוֹת גומי, הכרח היה לה להפשיל את השׂמלוֹת. רגש של בּיישנוּת נטפּל אליה, והיא קראה: — אל יכּנס.

ואולם מֵעבר לקיר לא הגיע כּל מענה, הלך ונשמע המלמוּל הקצוּב ועוֹד אִושה של תּנוּעה. “ודאי הוּא כּוֹרע עכשיו לארץ”, הרהרה בּלבּה. “ואוּלם בּכריעוֹתיו לא יִפטוֹר את עצמוֹ, — סחה לנפשה. הוּא הוֹגה בּי כּשם שאני הוֹגה בּוֹ, וּמתּוֹך אוֹתוֹ רגש עצמוֹ הוּא הוֹגה בּרגלים האלה”, אמרה משחָלצה את גרבּיה הרטוּבים ודרכה בּרגליה היחפוֹת על פּני היצוּע ואָספה אוֹתן תחתּיה. היא שהתה זמן קצר בּישיבה כּזוֹ, כּשהיא חוֹבקת את בּרכּיה בּשתּי ידיה וּמבּיטה לנוֹכח פּניה מתּוֹך הרהוּרים. “אכן פּה מקוֹם בּדידוּת גמוּרה, מקוֹם דממה, וּלעולם לא ידע איש את הדבר”…

היא ירדה ממקוֹם שבתּה, נשׂאה את הגרבּים אל התּנוּר, תּלתה אוֹתם על צנוֹר הארוּבּה — מין צנוֹר ארוּבּה משוּנה היה זה. היא סוֹבבה אוֹתוֹ בּידה, ואחרי כן, בּהוֹליכה את רגליה היחפוֹת בּצעדים קלים, חזרה אל היצוּע וישבה שוּב עליו, בּאספה תחתיה את רגליה. מעֵבר לקיר לא בּא עוֹד כּל קוֹל. היא הבּיטה אל השעוֹן הקטן, שהיה תּלוּי אצלה על צוָארה, היתה השעה השניה. “שלנוּ עוֹמדים להגיע לכאן בּמזחלוֹת עם השעה השלישית בּערך”. בּרשוּתה נשאר רק זמן של שעה אחת.

“מה יהיה, וכי אני עתידה לשהוֹת כּאן כּל הזמן בּיחידוּת? טיפּשוּת שכּזוֹ! איני רוֹצה בּכך. מיד אקרא לוֹ”.

-  אבּא סרגיי! אבּא סרגיי! סרגיי דמיטרייֶביטש! הנסיך קאסאטסקי!

מעבר לדלת היתה דממה.

-  ישמע נא, הרי זו אַכזריוּת. אלמלא הכרח לי בּכך, לא הייתי קוֹראת לוֹ. אני חוֹלה, איני יוֹדעת מה זה היה לי, — פתחה בּקול כּמוֹ מתּוֹך מכאוֹבים. — אוֹי, אוֹי! — התחילה גוֹנחת, משהטילה את עצמה אל היצוּע. דבר מוּזר, היא חשה בּאמת כּי היא מתמוֹגגת מחוֹלי, מתמוֹגגת והוֹלכת מחוֹלי, כּי כּל גוּפה כּוֹאב עליה, וכי רעדה אחזתּה, רעדה של קדחת.

-  ישמע נא, יגיש לי עזרה. איני יוֹדעת מה היה לי, אוֹי, אוֹי! — היא התירה את שׂמלוֹתיה, חָשׂפה את חזה וּפרשׂה את זרוּעוּתיה החשׂוּפוֹת עד למרפק. — אוֹי, אוֹי!

כּל אוֹתוֹ זמן הוּא עמד בּתא הגרוּטות והתפלל. כּבר סיים לקרוֹא כּל תּפילת ערבית, ועכשיו עמד בּלי נוֹע כּשעיניו לטוּשוֹת אל קצה חטמוֹ, והיה הוֹלך ואוֹמר תּפילה “שבּכוָנה”, בּחזרו בּמחשבה על המלים: “אדוֹני ישוּ המשיח, בּן האלוֹהים רחם נא עלי!”

ואוּלם הוּא שמע את הכּל. הוּא שמע כּשהעלתה רשרוּש בּאריג המשי, בּפשטה את שׂמלתה, כּשדרכה על הרצפּה בּרגליה היחפוֹת, הוּא שמע כּשהיא שפשפה את רגלה בּכף ידה. הוּא הרגיש כּי הוּא חלש ועלוּל בּכל רגע ורגע להמיט על עצמוֹ כּלָיוֹן, וּמשוּם כּך לא פּסק מתּפילה. מה שהוּא הרגיש היה דוֹמה למַה שהרגיש ודאי אוֹתוֹ גבּוֹר האגדה שהוּכרח ללכת בּלי הבּיט לאחוֹר. כּן גם סרגיי שמע, הרגיש, כי הסכּנה והכּליוֹן נמצאים על ידוֹ, מעל לראשוֹ, מסביבוֹ, וכּי מַלט את נפשוֹ רק אם לא יסוֹב את עיניו אף רגע להבּיט אל הסכּנה. וּפתאוֹם אחַזתהוּ תּשוּקה להבּיט. אוֹתוֹ רגע אמרה:

-  שמע נא, הלא זוֹ אכזריוּת, אני עלוּלה למוּת.

“אמנם הלוֹך אלך, אבל אעשׂה כּפי שעשׂה אוֹתוֹ אבּא כּומר, שנתן את ידוֹ על הקדשה ואת ידוֹ האחרת על מַחתּת הגחלים. אבל אין בּרשוּתי מחתּת גחלים”. הוּא הבּיט סביבוֹ. העששית , הוּא הוֹשיט את אֶצבּעוֹ אל האֵש והעלה על עצמוֹ קדרוּת פּנים בּהתכּוֹננוֹ לסבּוֹל את המכאוֹב. רגע ארוּך למדי היה דוֹמה לוֹ כּי אינוֹ חש בדבר, וּפתאוֹם — בּטרם החליט אם יש לו כּאב וּבאיזּו מידה הוּא הכּאב — קימט את מלוֹא פּניו, והסיט את ידוֹ הצדה מתּך נפנוּף. “לא, איני מסוּגל לכך”.

—בּשם אלוֹהים! אוֹי, יכּנס אלי! אני גוֹוַעַת! אוֹי!

“האוּמנם נגזר עלי שאאַבּד את עוֹלמי? היה לא תּהיה כּזאת”.

-  עוֹד רגע ואכּנס אליה, — אָמר, וּפתח את דלתּוֹ ועבר על פּניה בּלי להבּיט אליה, ויצא בּדלת אשר אל המסדרוֹן, מקוֹם שם היה חוֹטב עצים, גיששש ומצא את הסַדן, שעליו היה חוֹטב את העצים, ואת הקרדוֹם הנשען אל הקיר.

-  תּיכף וּמיד, — אמר, וּמשנטל את הקרדוֹם לידוֹ הימנית הניח את האצבע של היד השׂמאלית על הסדן, נפנף בּקרדוֹם והכּה בּוֹ על האצבּע, מעבר לפּרק השני. האצבּע ניתּזה בּיתר קלוּת מאשר גזרי עצים בּעובי כּזה, נתהפּכה והוּטחה אל קצה והסדן ואחרי כן לארץ.

אָזנו קלטה את הקוֹל הזה לפני שאחָזהו הכּאב. ואוּלם לא הספּיק להשתּוֹמם על כּך שאין לוֹ כּאב, עד שחש כּאב יוֹקד וזרם חם של הדם השוֹתת. בּתנוּעה מהירה עטף את הפּרק הנוֹתר בּכנף חלוּקוֹ, וּמשלחץ את הפרק אל שוֹקוֹ — חזר ונכנס בּדלת, עמד כּנגד האשה ושאל, משהוֹריד את עיניו:

-  מה לה?

היא הבּיטה אל פּניו שהעלוּ חיוָרון, שלסתּם השׂמאלית היתה אחוּזת רעדה, ורגש של בּוּשה תּקף אוֹתה. היא קפצה ממקוֹמה, נטלה בּתנוּעה מהירה את הפּרוָה, הטילה אוֹתה על גוּפה והתעטפה בּה.

-  כּן, הרגשתּי קוֹדם מכאוֹבים… תּקפתני הצטננוּת… אני… אבּא סרגיי!… אני…

הוּא תלה בּפניה את עיניו, שהזהירוּ בּאוֹר רך של שׂמחה, ואמר:

-  אחוֹתי החביבה, למה חפצתֹ להביא כֹלַיה על נפשך בֹת האַלמָות? גזירה היא שיבוֹאוּ לעוֹלם מכשוֹלי עווֹנוֹת, אבל אוֹי למי שמביא לעוֹלם מכשוֹל עווֹן… התפּללי לאלוֹהים, למען יסלח לנוּ.

-  היא שמעה את דבריו והבּיטה אליו. וּפתאום קלטה אזנה טפטוּף של טפּוֹת נוֹזלים, היא הבּיטה סביבה וראתה שהדם נזל מן היד אל פני החַלוּק.

-  מה עשׂה לידוֹ? — היא נזכּרה בּצליל שהגיע קוֹדם לאזנה, וּמשתּפסה את העששית יצאה בּריצה אל המסדרוֹן והבחינה בּאצבּע עטוּפת הדם שעל הרצפּה. בּפנים שהחוירוּ יוֹתר מאשר פּניו חזרה אל הקיטוֹנית ורצתה להגיד לוֹ דברים, ואוּלם הוּא נתכּנס בּחשאי לתוֹך מדוֹרוֹ ונעל אחריו את הדלת.

-  יסלח לי, — אמרה. — בּמה אוּכל לכפּר את עווֹני?

-  לכי לדרכּך.

-  יניחני ואחבוֹש לוֹ את הפּצע.

-  לכי מכּאן.

בּחפּזוֹן וּבשתיקה לבשה את בּגדיה, וּמשגמרה, והיא כּבר בּפרוָתה, חשבה להמתּין. מעֵבר החצר נשמע קוֹל מצילוֹת.

-  אבּא סרגיי! יסלח לי.

-  לכי לדרכּך. עם אלוֹהים הסליחה.

-  אבא סרגיי! אני אשנה את דרך חיי, אַל יעזבני.

-  לכי לדרכּך.

-  יסלח לי ויתּן לי בּרכה.

-  בּשם הבּן והאב והרוּח הקדוֹש, — נשמע קוּל מעבר למחיצה. — לכי לדרכּך.

היא התיפּחה בּבכי ויצאה מן התּא. עוֹרך־הדין הלך וּבא לקראתה.

-  וּבכן, הפסדתּי, אין לשנוֹת את הדבר. והיכן היא רוֹצה לשבת?

-  אחת היא לי.

היא עלתה וישבה בּמזחלת, ועד לביתה לא הוֹציאה מפּיה אף דיבּוּר אחד.

לאחר שנה נמשחה משיחה ראשוֹנה של נזירוּת וחיתה חיי פּרישות גמוּרים בּבית המנזר, בּהשגחתו של המתבּודד אַרסאַני, שהיה כוֹתב לה לפרקים מכתּבים.

 

IV    🔗

עוֹד שבע שנים חי אבּא סרגיי בּתא הבּדידה. מתּחילה היה עוֹד נוֹטל לעצמוֹ הרבּה דברים ממה שהביאוּ לוֹ — גם תּה וסוכּר, גם לחם לָבן וחלב, גם מלבּוּשים ועצים.

אך כּכל שהזמן הלך ונמשך, כּן הוֹסיף להתקין את נוֹהג חייו בּדרך חמוּרה, בּהדירוֹ את עצמוֹ מכּל מוֹתר, ולבסוֹף הגיע לידי כּך שלא קיבּל אלא לחם שחוֹר בּלבד פּעם אחת לשבוּע. כּל מה שהביאוּ לוֹ חילק לעניים, שהיוּ בּאים לפתחוֹ. את כּל זמנוֹ בּילה בּתוֹך תּאוֹ בּתפילה אוּ בּשׂיחה עם האוֹרחים, שמספּרם הלך ורב בּלי הרף. אבּא סרגיי לא יצא מפּתח תּאוֹ אלא לשם הליכה לבית התּפילה שלוֹש רגלים בּשנה, אוֹ לשם הבאת עצים וּמים, משהיה הכרח בּכך.

מקץ חמש שנים לחיים האלה אֵירע אוֹתוֹ מאוֹרע מֵקוֹבקינה, שנתפּרסם עד־מהרה בּכל מקוֹם, דבר בּיקוּרה לעת לילה והתּמוּרה שהיתה בּה לאחר כּך וּכניסתה לבית־מנזר. מאוֹתוֹ זמן התחיל מתגדל שמוֹ של אבּא סרגיי. מספּר האנשים הבּאים לראוֹת את פּניו נתרבּה בּלי הרף, וּבקרבת מקוֹם לתאוֹ נתישבוּ נזירים, נבנוּ בּית־תּפילה וּבית־מלון. תּהילת אבּא סרגיי, — וכרגיל מתּוֹך הגזמת מַעשׂיו — נתפּשטה יוֹתר ויוֹתר. התחילוּ בּאים אליו מרחוֹק, והתחילוּ מביאים אליו בּעלי חוֹלי ואוֹמרים שהוּא רוּפא אוֹתם.

המקרה הראשוֹן של רפּוּי חוֹלה אירע בּשנה השמינית לשבתּוֹ בּהתבּוֹדדוּת. הנרפּא היה נער בּן ארבּע־עשׂרה אשר אמוֹ הביאתהוּ אל אבּא סרגיי ותבעה ממנוּ שישׂים עליו את ידיו. לא היה אפילוּ בּמחשבתּוֹ שכּוֹח בּידוֹ לרפּא חוֹלים. מחשבה כּעין זוֹ היה רוֹאה כּחטא גדוֹל של גאוָה; ואוּלם האם, שבּאה עם הנער, הפצירה בּוֹ בּלי־חַשׂך, כּרעה לרגליו, וחזרה ואמרה: למה לא יחפּוֹץ לעזוֹר לבנה, והוּא מרפּא חוֹלים אחרים? התחַננה אליו בּשם ישוּ. וּבאמוֹר לה אבּא סרגיי כּי רק אלוהים הוּא המעלה ארוּכה לחוֹלים, ענתה ואמרה כּי רק זאת תּבקש מאתּוֹ אשר ישים את ידיו על הנער ויתפּלל בּעדוֹ. אבּא סרגיי סירב ונסתּלק לתאוֹ. ואוּלם למחרת היוֹם (הדבר היה בּסתיו, והלילוֹת כּבר היוּ קרים), משיצא מפּתח תּאוֹ כּדי להביא מים, ראה שוּב את האם הזאת עם בּנה, נער בּן ארבּע־עשׂרה חיור פּנים, ושמע שוּב אוֹתם דברי התּחנוּנים. אבּא סרגיי נזכּר בּמשל על דבר השוֹפט המרשיע, והוּא אשר מתּחילה לא פּקפּק כּלל שהוּא חייב לסרב, התחיל לפקפּק בּדבר, וּמשהגיע לידי ספק — פּנה ועמד בּתפילה עד שעלתה בּלבּוֹ החלָטה. והחלטה זו אמרה, שהוּא חייב לציית לדרישת האם, כּי אמוּנתה עלוּלה להציל את בּנה, והוּא עצמוֹ, אבּא סרגיי, ישמש בּדבר זה מכשיר פּחות־ערך שנבחר בּידי אלוֹהים.

ואבּא סרגיי יצא אל האם ועשׂה כּדבר בּקשתה, שׂם את ידוֹ על רֹאש הנער ונשׂא תּפילה.

האם נסעה עם בּנה לדרכּה, וכעבוֹר חוֹדש ימים החלים הנער, וּבסביבה יצא קוֹל תּהילה על דבר הזקן סרגיי, כּפי שקראוּ לוֹ עכשיו, כּי ניתּן לו לרפּא חוֹלים בּכוֹח הקדוּשה. מאוֹתוֹ זמן ואֵילָך לא עבר אף שבוּע בּלי שבּאו אל אבּא סרגיי חוֹלים הבּאים בּרגל וחוֹלים הבּאים בּרכב, וּמשלא סירב לקצת חוֹלים — לא יכוֹל לסרב גם לאחרים, והיה שׂם את ידוֹ ונוֹשׂא תּפילה, ורבּים מהם נרפּאוּ מחַלים, וּתהילתוֹ של אבּא סרגיי נתפּשטה יוֹתר ויוֹתר.

וכך עברו עליו תּשע שנים בּבתּי־המנזרים וּשלוש־עשׂרה שנה בּהתבּוֹדדוּת. מראה אבּא סרגיי היה כּמראה זקן: זקנוֹ היה ארוֹך ולבן, ואוּלם שׂערוֹת ראשוֹ, אם כּי נעשוּ קלוּשות, נשארוּ שחוֹרוֹת וּמסוּלסלוֹת.

 

VII    🔗

אבּא סרגיי היה נתוּן זה כּמה שבוּעוֹת למחשבה אחת עקשנית: אם נכוֹן הדבר אשר הוּא עוֹשׂה בּהשלימוֹ אל מצבוֹ, זה שהוּא נשקע בּוֹ בּעצם לא לפי רצוֹן עצמוֹ אלא לפי רצוֹן האַרכימאנדריט והמנהל. הדבר התחיל לאחר מקרה הריפּוּי של הנער בּן הארבּע־עשׂרה. מאוֹתוֹ זמן ואילך, עם כּל חוֹדש וכל שבוּע וכל יוֹם, חש אבּא סרגיי איך חייו הפּנימיים הוֹלכים ומתבּטלים וחיים חיצוֹניים בּאים בּמקוֹמם. דוֹמה היה כּאילוּ הפכוּ את מַהוּתו מצד פּנים לצד חוּץ.

סרגיי הבחין וראה, כּי הוּא נעשה אמצעי למשוֹך אוֹרחים ונדבנים לבית־המנזר, וכי מטעם זה היוּ אנשי הפּקידוּת של המנזר מחזיקים אוֹתוֹ בּתנאים כּאלה שיוּכל להביא את התּוֹעלת הגדוֹלה בּיוֹתר. עכשיו, למשל, לא הניחוּ לוֹ עוֹד כּלל שוּם אפשרוּת לעסוֹק בּעבוֹדה. היוּ מזמנים לוֹ את הכּל, ותבעוּ ממנוּ רק דבר אחד — שלא ימנע את בּרכתוֹ מן האוֹרחים שהביאוּ לפניו. לשם נוֹחיוּת קבעוּ ימים מיוּחדים שבּהם היה מקבּל אוֹרחים. עשׂו חדר קבּלה לשם גברים, וגם מקוֹם מיוּחד, מגוּדר מַעקה, שלא יהדפוּהוּ הנשים הנדחָקוֹת אליו — מקוֹם ששם יכוֹל לחלק את בּרכתו לבּאים. היוּ אוֹמרים לוֹ, כּי הוּא דרוּש לבּריוֹת, כּי משקיבּל על עצמוֹ את מצוַת ישוּ — את האהבה — אינוֹ רשאי לדחוֹת את האנשים הבּאים לראות את פּניו, ואילוּ הרחיק את האנשים האלה מעל פּניו היה עוֹשׂה מעשה אכזריוּת. הוּא לא יכוֹל להתכּחש לטענה זוֹ, ואוּלם כּכל שהתמַכּר לחיים האלה היה הוֹלך וּמרגיש, כּי מה שהיה בּחינה נפשית נתגלגל בּבחינת חיצוֹנית, כּי מקוֹר המים החיים נסתּם בּנפשוֹ, וכי כּל מה שעשׂה הלך ונעשׂה יוֹתר ויוֹתר מעשׂה לשם הבּריוֹת ולא מעשׂה לשם שמים.

בין שחלק לָקח לאנשים אוֹ רק נתן להם את בּרכתוֹ, בין שנשׂא תּפילה בּעד החוֹלים אוֹ נתן עצוֹת לאנשים בּדבר מגמַת חייהם, בּין שהקשיב לדברי תּוֹדה מפּי אנשים אשר עזר להם, כּפי שאָמרוּ לוֹ, בּרפאוֹ אוֹתם מחָלים, וּבין שהוֹרה אוֹתם אִמרי בּינה, — לא יכוֹל היה למנוֹע את עצמוֹ משׂמוֹח על הדבר, מדאוגֹ לתוֹצאוֹת פּעוּלתוֹ ולתוֹצאוֹת השפּעתוֹ על האנשים. בּמחשבתּוֹ ראה את עצמוֹ בּבחינת מאוֹר דוֹלק, וּככל שנמשכה הרגשתוֹ זוֹ כּן גם הוֹסיף להרגיש כּי האוֹר האלוֹהיי אשר לאמת,המאיר בּקרבּוֹ, הוֹלך וּרפה, הוֹלך וכבה. “זה המעשׂה אשר אני עוֹשׂה — באיזוֹ מידה הוּא מכוּוַן לשם שמים וּבאיזוֹ מידה לשם הבּריוּת?” שאלה זוֹ הציקה לוֹ בּלי הרף, והוּא לא פּתר אוֹתה כּל הזמן לא משוּם שלא מצא לה פּתרוֹן, אלא משוּם שלא העֵז להגוֹת את הפתרוֹן. הוּא הרגיש בּעוֹמק נפשוֹ, כּי השׂטן המיר את כּל פּעוּלתוֹ לשם שמים בּפעוּלה לשם הבּריוֹת. הוּא הרגיש בּדבר מתּוֹך כּך, שבּדוֹמה למה שנצטער קוֹדם אם הפריעוּ אוֹתוֹ מהתבּוֹדדוּתוֹ — כּך נצטער עכשיו בּשעת ההתבּוֹדדוּת. האוֹרחים היוּ עליו לטוֹרח והוֹגיעוּ אוֹתוֹ, אבל בּעוֹמק נפשוֹ שׂמח עליהם, שׂמח על הקילוּסים שהיוּ מקלסים אוֹתוֹ.

היה אפילוּ זמן שהוּא רצה להסתּלק, להסתּתּר. הוּא אפילוּ שקל בּמחשבתּוֹ כּיצד יעשׂה את הדבר. הכין לו כּוּתּוֹנת של מוּז’יקים, תּחתּוֹנים, חַלוּק וכוֹבע. הסבּיר שכּל זה נחוּץ לוֹ כּדי לחַלק למבקשי נדבוֹת. והוּא שמר אצלוֹ הלבּשה זוֹ, והיה שוֹקל בּמחשבתּוֹ כּיצד ישׂים על עצמוֹ את הלבוּש ויגזוֹז את השׂערוֹת ויסתּלק מן המקוֹם. בּראשוֹנה יעשׂה דרכּו בּנסיעה שבּרכּבת, יעבוֹר כּמרחק של שלוֹש מאוֹת וירסטה, וירד ויתחיל מהלך מכּפר לכפר. הוּא שאל וחָקר אצל זקן מן החיילים מה סדר הליכתוֹ, היכן נוֹתנים נדבוֹת וּפוֹתחים דלת לעניים. החייל סיפר לוֹ כּיצד והיכן יש להשׂיג בּשיעוּר מרוּבּה נדבוֹת והכנסת אוֹרחים, וּבדוֹמה לכך רצה להתנַהג גם אבּא סרגיי. בּאחד הלילוֹת התלבּש אפילוּ ורצה לצאת לדרך, אלא שלא ידע מה טוֹב משניהם: להשאר אוֹ לברוֹח? מתּחילה היה שרוּי בּספק, אבל הספק נעלם, הוּא התרגל ונכנע לשׂטן, וזה לבוּש המוּז’יקים רק שימש לו זכּרון למחשבוֹתיו וּלרגשוֹתיו.

עם כּל יוֹם ויוֹם נתרבּה מספּר האנשים הבּאים לראוֹת את פּניו, והלך ונתמעט הזמן שנשאר בּרשוּתוֹ לחיזוּק הנפש ולתפילה. לפרקים, בּרגעים של צלילוּת הנפש, היה מהרהר בלבּוֹ כּי הוּא משוּל למקוֹם שנמצא שם לשעבר מַעין. “היה מעין לא־עז של מים חיים, שהֵקר בּלאט את מימיו מנפשוֹ, דרך צנוֹר נפשוֹ. אז היוּ חייו חיי אמת, שעה שהיא (מתּוֹך חמדת לב זכר תּמיד את הלילה ההוּא ואוֹתה, הקרוּיה עכשיו אמא אַגניה) בּאה לפתּוֹתוֹ. היא טעמה מן המים החיים, ואוּלם מאוֹתוֹ זמן ואילך אין המים מספּיקים להיקווֹת בּוֹ עד שבּאים הצמאים ונדחקים אליו וחוֹטפים איש מיד רעהוּ. והללוּ רמסוּ את הכּל, לא נשארה טלא מַדמנה”. כּך הרהר בּלבּוֹ בּרגעים נדירים של צלילוּת נפש. ואוּלם מצב הנפש השָכיח אצלוֹ בּיוֹתר היה העייפוּת ורגש החנינה כּלפּי עצמוֹ בּשל אוֹתה העייפוּת.

היה אביב, ערב חג הרביעי⁵. אבּא סרגי שימש כּוֹמר לתפילת הלילה בּבית־התּפילה שבּמערתוֹ. מספּר המתפּללים היה כּמספּר האנשים שהמקוֹם יכוֹל להכיל — כּעשׂרים איש, כּל אלה היוּ אדוֹנים וסוֹחרים עשירים. אבּא סרגיי היה מַניח לכל איש להכּנס, אבל בּרירה זוֹ נעשׂתה על ידי הנזיר שהעמידוּ לוֹ בּתוֹרת בּן־לוָיה, ועל ידי התּוֹרן שהיוּ שוֹלחים יוֹם יוֹם מן המנזר אל נוה הבּדידה. המוֹן עם, כּשמוֹנים איש מסוּג המוּז’יקים־המשוֹטטים, בּרוּבּם נשים, התגוֹדדוּ בּחוּץ והמתּינוּ ליציאתוֹ של אבּא סרגיי וּלקבּלת בּרכה מידוֹ. אבּא סרגיי כּיהן בּעבוֹדה, וּמשיצא, מתּוֹך אמירת אמירת תּשבּחוֹת, כּדי ללכת אל קבר הנזיד הקוֹדם, התמוֹטט ועמד לנפּוֹל, אלמלא תּמכוּ בּוֹ האיש הסוֹחר שעמד מאחריו ונזיר ששימש בּתוֹרת כּוֹמר עוּזר.

-  מה היה לוּ? אבּא, אבּא סרגיי! רחימַאי! הה, רבּוֹן עוֹלם! — ניתּכוּ קוֹלוֹת הנשים. — כּמטפּחת לבנה נעשׂוּ פּניו.

ואוּלם אבּא סרגיי התעוֹדד בּן־רגע, ואף שהיה עוֹד חיור בּיוֹתר — דחה מאצלוֹ את האיש הסוֹחר ואת הנזיר, והמשיך בּשיר התּפילה. אבּא סאַראפּיוֹן והכּומר העוֹזר והשמשים והגברת סוֹפיה אִיבנוֹבה, זוֹ שהתגוֹררה בּקביעוּת ליד נוה־הבּדידה והיתה מטפּלת בּאבּא סרגיי, התחילוּ מפצירים בּוֹ שיפסיק את עבוֹדת התּפילה.

-  אין דבר, אין דבר, — השיב אבּא סרגי, כּשהוּא מחַייך חיוּך כּל־שהוּא מתּחת לשׂפמוֹ. — אל תּשבּיתו את עבוֹדת התּפילה.

-  “הרי כּך נוֹהגים הקדוֹשים” עבר הרהוּר בּלבּוֹ.

-  קדוֹש הוּא, מַלאך אלוֹהים, — שמע אוֹתוֹ רגע מאחרי גבּוֹ קוֹל אמירה של סוֹפיה איבנוֹבנה וגם של אוֹתוֹ הסוֹחר שתּמך בּוֹ קוֹדם. הוּא לא נעתר להפצרוֹתיהם והמשיך בעבוֹדת התּפילה. ושוּב נצטוֹפפוּ כּוּלם וחזרוּ ועברוּ דרך המסדרוֹנים הצרים אל בּית־התּפילה הקטן, ושם סיים אבּא סרגיי את תּפילת הלילה, ואם כּי קיצר אוֹתה כּל־שהוּא.

מיד לאחר סיוּם התּפילה בּירך אבּא סרגיי את הנמצאים בּבית־התּפילה. ויצא לשבת על הספסל תּחת עצי הבּוקיצה אשר עם פּתח המערה. הוּא רצה להנפש, לשאוֹף אויר צח, הרגיש כּי הדבר הוּא הכרח לוֹ, ואוּלם לא הספּיק לצאת עד שאנשי ההמוֹן השתּערוּ עליו והתחילוּ תּוֹבעים בּרכה וּמבקשים עצה ועזרה. בּקרב אלה נמצאוּ נשים משוֹטטוֹת, שדרכּן לנדוֹד תּמיד ממקוֹם קדוש אל מקוֹם קדוֹש, מזקן אל זקן, וּלבבן מתמוֹגג בּפני כּל חטיבה של קדוּשה וּבפני כּל זקן. אבּא סרגיי הכּיר את הטיפּוּס השכיח הזה, שאין כּמוֹהוּ לחוֹסר־רליגיוֹזיוּת, לקרירוּת־לב, לנוּסח־מוּסכּמוֹת. היוּ משוֹטטים כּאלה שנעקרוּ מישיבת חיים קבוּעה, בּרוּבּם חיילים לשעבר, זקנים אֵביונים שהיו כּרוּכים על פּי רוֹב אחרי השתיה ונדדוּ מבּית־מנזר אחד למשנהוּ רק לשם מציאת מזוֹנוֹת; היוּ כּאן גם כּפריים וכפּריות רגילים, שתּבעוּ לטוֹבת עצמם ריפּוּי ממחלוֹת אוֹ הכרעה לפקפּוּקיהם בּענינים מעשׂיים בּיוֹתר: בּענין השׂאַת הבּת, שׂכירת חנוּת, קניית חלקת שׂדה אוֹ מחילת חטא על תּינוֹק שנחנק אגב שיהב ועל תּינוֹק שבּא בּעבירה. כּל זה היה לאבּא סרגי בּבחינת דברים מוּכּרים מכּבר וחסרים כּל ענין. הוּא ידע כּי הבּריות הללוּ לא יגידוּ לוֹ שוּם דבר חדש, כּי הבּריוֹת הללוּ לא יעוֹררוּ בּוֹ שוּם רגש של אמוּנה, ואוּלם הוּא אהב לראוֹתן, בּחינת המוֹן־עם שהוּא וּברכּתו וּדברו נחוּצים לוֹ, וּמשוּם כּך המוֹן עם זה היה עליו לטוֹרח וגם נעם לוֹ. אבּּא סאֶראפּיוֹן התחיל דוֹחה אוֹתם, בּאָמרו כּי אבּא סרגי נתעייף, ואוּלם הוּא, שזכר אגב כּך את דברי האֶוַנגליוֹן: “אַל תּמנעוּ אוֹתם (את הילדים) מבּוֹא אלי”, והרגיש עם זכר זה רוֹך וּפיוּס כּלפי עצמוֹ, אמר כּי יניחוּ להם לבוֹא לפניו.

הוא קם, ניגש אל המַעקה, ששם נדחקוּ האנשים, והתחיל מברך אוֹתם ועוֹנה לשאלוֹתיהם בּקוֹל רפה כּל כךּ, שעוֹרר בּוֹ בּעצמוֹ רגש של חנינה. ואוּלם על אף רצוֹנוֹ לא יכוֹל לקבּל את פּני כּוּלם; שוּב היתה כּמו אפילה לנגד עיניו, הוּא התמוֹטט ושלח את ידוֹ להשען אל המעקה. שוּב הרגיש כּעין זרם שפּרץ לראשוֹ, פּניו החוירוּ תּחילה ואחר כּך נתלהטוּ בּבת אחת.

-  אכן נראה הדבר שאצטרך לדחוֹת עד למחר. איני יכוֹל עכשיו, — אמר, וּמשנתן בּרכה משוּתּפת לכל העוֹמדים עליו — פנה ללכת אל הספסל. הסוֹחר שוּב אחז בּוֹ, הוֹליכוֹ בידוֹ והוֹשיבוֹ על הספסל.

-  אבּא! — נשמע קוֹל מקרב ההמוֹן. — אבּא! רחימאי! אל תּשליכנוּ מעל פּניך, אבוֹד נאבד בּלעדיך!

-  הסוֹחר, משהוֹשיב את אבּא סרגי על הספסל שמתּחת עץ הבּוֹקיצה, הטיל על עצמוֹ שירוּת של שוֹטר והתחיל מפזר את ההמוֹן בּתקיפוּת יתרה. אמנם הוּא סח את דבריו בּקוֹל נמוּך, עד שאבּא סרגי לא שמע אוֹתם, אבל הוּא סח בּתקיפוּת וּבכעס:

-  הסתּלקוּ! הסתּלקוּ! הרי קבּלתּם בּרכה, וּמה לכם עוֹד? לכוּ לכם! ואם לא — אטיל בּכם מכּות, פּי המדבּר. די, די. ואַתּ הדוֹדה, צרוֹר מַטליוֹת שחוֹר שכּמוֹתך, לכי לָך, לכי לך. וּלאן אתּה נדחק? הרי אמרוּ — סוֹף דבר. מחר, אם ירצה השם, והיוֹם תּם ונשלם.

-  רחימאי, הניחני ואבּיט רק כּהרף עין בּפניו החמוּדים. — סחה זקנה אחת.

-  מיד תּדעי טעם של הבּטה. לאן אַתּ פּוֹרצת?

אבּא סרגי הבחין בּכך שהסוֹחר הוֹלך ופוֹעל בּתקיפוּת יתירה,ואמר בקוֹל רפה למשמשוֹ כּי לא יגרש את האנשים. אבּא סרגי ידע כּי הלָה יגרש אוֹתם בּין כּך וכך, והוּא השתּוֹקק מאד להשאר בּיחידוּת וּלהנפש אבל שלח את משמשוֹ להגיד את הדבר כּדי לעוֹרר רוֹשם.

-  ניחָא, ניחא. איני מגרש אוֹֹתם, אלא מדבּר על לבּם, — השיב הסוֹחר. — הללוּ הרי מוּכנים וּמזוּמנים להביא אדם לידי אפיסת הכּוֹחוֹת. אין להם רגש של רחמים, רק לעצמם הם דוֹאגים. הן אמרתּי שאָסוּר, הסתּלק לך! מחר תּבוא.

והסוֹחר גירש את כּוּלם.

אוֹתוֹ סוֹחר פּעל בּשקידה יתירה גם מתּוֹך כּך שאהב את הסדר ואהב להדוֹף את המוֹן העם וּלהתעמר בּוֹ, וגם מתּוֹך זה, בּעיקר, שהיה לו דבר אל אבּא סרגי. הוּא היה אַלמן, והיתה לוֹ בּת יחידה, ידוּעת חוֹלי, שלא יכלה להנשׂא לאיש, והוּא הוֹליכה בּדרך של 1400 וירסטה והביא אוֹתה אל אבּא סרגי כּדי שירפּאֶנה מן החוֹלי. מאז מחלתה, זה שנתיים, ריפּא את בּתּוֹ בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מתּחילה בּעיר הפּלך האוּניברסטאית, בּבית־החוֹלים שליד האוּניברסיטה — ולא הוֹעילוּ לה כּלוּם; אחרי כן הוֹליכה אל המוּז’יק אשר בּפלך סאראטוֹב — וּמצבה הוּטב בּמקצת; אחרי כן הוֹליכה אל הרוֹפא אשר בּמוֹסקבה, ושילם דמי ריפּוּי מרוּבּים, והדבר לא הוֹעיל כּלוּם. ועכשיו אמרוּ לוֹ, כּי אבּא סרגי מסיר חוֹלי מן החוֹלים — והוּא הביא אוֹתה לכאן. והנה, משהסוֹחר הדף לאחוֹר את כּל המוֹן העם — התקרב אל אבּא סרגי, כּרע על בּרכּיו ללא כּל הכנה קוֹדמת, ואָמר בקוֹל רם:

-  אב קדוֹש! הוֹרידה בּרכתך על ראש הבּת נגועת החוֹלי אשר לי, למען יִרפא לה מכּוֹבד חָליה. העזתּי בּנפשי לכרוֹע לרגליך הקדוֹשוֹת.

והוּא קעֵר את כּף ידוֹ האחת אל השניה לאוֹת תּחנוּנים. את כּל אלה אמר ועשׂה בּצוּרה כּזוֹ, כּאילו עשׂה מעשׂה מוּתקן לפי החוֹק והמנהג, כּאילוּ היה מן הצוֹרך וההכרח לבקש על רפּוּי הבּת דוקא כּך ולא בּאיזה אוֹפן אחר. הוא עשה את הדבר בּאופן כּזה, שאפילוּ אבּא סרגי דימה לעצמוֹ שכּאן ראוּי לדבּר ולעשׂוֹת דוקא כּך ולא בּאיזה אוֹפן אחר. אבל בּכל זאת ציוה עליו כּי יקוּם ויספּר לוֹ את הענין. הסוֹחר סיפּר, כּי בּתּוֹ, ריבה בּת עשׂרים וּשתּים, חלתה לפני שנתים, לאחר שהאֵם מתה מיתה חטוּפה, גָנחה גניחה, כּפי שהיה אוֹמר, וּמאז ואילך היתה כּמקוּלקלת. והנה הוא הביא אוֹתה לכאן, ממרחק של 1400 וירסטה, והיא שוֹהה בּבית האַכסַניה עד שאבּא סרגי יצווה להביא אוֹתה לפניו. בּיום אינה מהלכת, פּחד אצלה מפּני האוֹר, והיא יכוֹלה לצאת רק לאחר שקיעת החמה.

-  כּיצד, וכי היא חַלשה בּיותר? — סח אבּא סרגי.

-  לא אין בּה חוּלשה מיוחדת, ואֶברי גוּפה מלאים, אלא שהיא לקוּיה בּעצבּנוּת, כּפי שאמר הרוֹפא. אם אבּא סרגי יצווה, אביא אוֹתה היוֹם. טוּס אטוּס כּעל כּנפים. אב קדוֹש! ישיב נא חיים ללב אב, ירפּא את זרעוֹ, יִגאַל את בּתּוֹ מחָליה בּכוֹח תּפילוּתיו.

והסוּחר שוּב נפל נפילת פּתאוֹם על בּרכּיו, ומשהניח מן הצד את ראשוֹ על שתּי כּפּוֹת ידיו, שעשׂה אוֹתן כּעין חוֹפן, קפא בּמקוֹמוֹ. אבּא סרגי שוּב ציוה עליו כּי יקוּם, ולאחר שהרהר בּפני עצמוֹ כּמה קשה פּעוּלתוֹ וכמה גדוֹלה בּכל זאת סַבלנוּתוֹ עם פּעוּלה זוֹ — נאנח אנחה עמוּקה, שהה כּמה רגעים בּשתיקה, ואמר:

– יהי כּך, תביא אוֹתה הערב. אתפּלל בּעדה, אבל בּשעה זוֹ אני עייף. — והוּא עצם את העינים. — כשיהיה הזמן, אשלח שליח.

הסוֹחר הלך לוֹ, כּשהוּא צוֹעד על פּני החוֹל על בּהוֹנוֹת רגליו וּמַגָפיו חוֹרקים אגב כּך בּיתר רעש, ואבּא סרגי נשאר בּיחידוּת.

כּל חייו של אבּא סרגי היוּ נתוּנים לשירוּת התּפילה ולאוֹרחים, ואוּלם יוֹם זה היה קשה בּיוֹתר. בּבּוֹקר בּא בּתוֹרת אוֹרח שׂר חשוּב אחד, שניהל עמוֹ שׂיחה בּמשך שעה ארוּכּה; לאחר זה בּאה גברת בּלוית בּנה. הבּן היה פּרוֹפיסוֹר צעיר לימים, כּוֹפר בּדת, והאם, הדבקה בּכל מאוֹדה בּאמוּנתה וּכרוּכה אחרי אבּא סרגי, הביאה אוֹתוֹ לכּאן והפצירה בּאבּא סרגי עד שהסכּים לנַהל עם הלז שׂיחה. השׂיחה היתה קשה בּיוֹתר. האיש הצעיר, שלא רצה בּודאי להכּנס בּויכּוחים עם נזיר, הסכּים עמוֹ בּכל הדברים שאמר, כּדרך שמסכּימים עם איש חַלש, אבל אבּא סרגי ראה כּי האיש הצעיר אינוֹ יוֹדע אמוּנה, וכי על אף זאת הוּא שרוּי בּרוח טוֹבה וקלה וּבמנוּחת נפש. זכר אוֹתה שיחה עורר עכשיו בּאבּא סרגי רגש של אי־נעימות.

-  הגיע זמן של סעוּדה, אבּא, — אָמַר המשמש.

-  ניחא, יביא משהו.

המשמש נכנס אל התּא הקטן, שהוּקם בּמרחק עשׂרה צעדים מן המערה, ואבּא סרגי נשאר לבדוֹ.

זה מכּבר עבר הזמן אשר אבּא סרגי התגוֹרר בּיחידות ועשׂה במוֹ ידיו כּל דבר שהיה נחוּץ לוֹ ומאכלוֹ היה רק מצת הקוֹדש ולחם. זה מזמן הכניסוּ בּלבּוֹ את ההוֹכחה, כי אין לוֹ רשוּת לסכּן את בריאוּתוֹ, והמאכלים שהגישוּ לוֹ היוּ אמנם מסוּג המאכלים של ימי הצוֹם, אבל מַבריאים. הוּא אכל מעט מאֵלה, אבל בּמידה מרוּבּה יוֹתר מאשר לפנים, ולעתּים קרוֹבוֹת היה אוֹכל בּהנאה יתירה, ולא מתּוֹך תּיעוּב והכּרת החטא, כּפי שהיה אוֹכל קוֹדם. וכך אירע לוֹ גם בשעה זוֹ. הואּ אכל את מנַת הדייסה, שתה ספל טה ואכל כּמחצית הלחם הלבן.

המשמש הלך לוֹ, והוּא נשאר לבדוֹ על הספסל אשר תּחת עץ הבּוֹקיצה.

היה ערב נפלא בּחוֹדש מַאי. הליבנה הרֶטיט, הבּוֹקיצה, הענביה והאַלון פּיתחוּ עלים ראשוֹנים. שיחי הענביה אשר מאחרי עץ הבּוֹקיצה עמדוּ במלוֹא פּריחתם והנשירה עוֹד לא היתה בּהם; הזמירים — אחד בּקירוב מקוֹם ושנַים אוֹ שלוֹשה אחרים בּמוֹרד, בּין השׂיחים, ליד הנהר, פּצחוּ את צליליהם והשתּפּכוּ בּשיר. מעבר הנהר מרחוק הגיע קוֹל זמרה של פוֹעלים, שחזרוּ בּודאי מן העבוֹדה; השמש שקעה מאחורי היער והתּיזה שברי קרנים מבּעד היֶרק. צד זה היה כּוּלוֹ בּהיר־ירוֹק; האחר, אשר עם עץ הבּוֹקיצה, היה אָפל. החיפּושיוֹת היוּ מתעוֹפפוֹת ומטיחוֹת את עצמן ונוֹפּלוֹת.

לאחר גמר הסעוּדה התחיל אבּא סרגי מתפּלל תּפילה שבּלב: “אדוֹני ישוּ המשיח, בּן האלוֹהים, רחם עלינוּ”, ולאחר זה פּתח בּקריאַת מזמוֹר של תּהלים. וּפתאם, תּוֹך כּדי קריאַת המזמוֹר, בּא אֵי־מזה אַנקור וקפץ מעל שֹיח לאָרץ וּמתּוֹך ציוּץ וניתּוּר התקרב אליו, אַך נבהל משוּם מה ונסתּלק. אבּא סרגי קרא תּפילה שבּה סח על פּרישוּתוֹ מן העוֹלם, והחיש את קריאת התּפילה כּדי שישלח להביא לפניו את הסוֹחר עם הבּת החוֹלה: זוֹ עוֹררה בּוֹ ענין. היא עוֹררה בּוֹ ענין בּבחינת דבר שיגרוֹם לוֹ הסחת הדעת ובבחינת פּנים חדשוֹת, — וּמבּחינה זוֹ שגם אָביה וגם היא חשבוּ אוֹתוֹ לצדיק וּלמי שתּפילתוֹ מתקיימת. הוּא דחה זאת, אבל בּסתר נפשוֹ אף הוּא חשב את עצמוֹ לצדיק כּזה.

לעתּים קרוֹבוֹת היה מתפּלא בּלבּוֹ, כּיצד אירע כּדבר הזּה אשר הוּא, סטיפן קאסאטסקי, הגיע למעלת צדיק, נעשׂה ממש בּעל מוֹפת, אבל עצם הדבר, שהוּא בּעל מוֹפת, היה מחוּץ לכל ספק: מן הנמנע היה שלא יאמין בנפלָאוֹת שראה בּמוֹ עיניו, למן אוּתוּ נער חלש גוּף עד המקרה האַחרוֹן אשר עם הזקנה, שנעשׂתה פּקוּחת עינים בּכוֹח תּפילתוֹ.

אמנם מוּזר היה הדבר, אבל היה היה כּך. וּבבחינה זוֹ עוֹררה בּוֹ בּת הסוֹחר ענין משוּם היוֹתה פּנים חדשוֹת, משוּם שהאמינה בּוֹ, ואף משוּם כּך שנתגלגלה לוֹ כּאן הזדמנוּת להעיד על כּוֹחוֹ כּרוֹפא חוֹלים וּלחַזק את תּהילתוֹ. “ממרחק אלף וירסטה יבוֹאוּ אלי, העתּוֹנים מוֹדיעים על כּך, הקיסר יוֹדע את הדבר, בּאירוֹפּה השרוּיה בּכפירה יוֹדעים את הדבר”, הרהר בּלבּוֹ. וּפתאוֹם אחָזתהוּ בוּשה על דבר גאוַת ההבל אשר בּקרבּוֹ, והוּא התחיל שוּב מתפלל לאלוֹהים?: “אדוֹני, מלך השמים, אל חַנוּן, אל אמת, היה בּנפשנוּ, טהרנוּ מכּל שמצה, גאַל, אלוֹהים, את נפשנוּ. — טהרני משמצת התּהילה המסערת את לבּי”, חזר והתפּלל, וּבזכרוֹנוֹ עלה הדבר אשר הוּא התפלל על כּך זה פּעמים רבּוֹת וּתפילוֹתיו לא הביאוּ בּבחינה זוֹ כּל פּרי, תּפילוֹתיו עשוּ נפלאוֹת למען אחרים, ואוּלם משהתפּלל בּעד נפשוֹ לא זכה שאלוֹהים יעתר לוֹ ויִגאלהוּ מן התאוָה העלוּבה הזאת.

הוּא זכר את תּפילותיו אשר בּתּקוּפה הראשוֹנה להתבּוֹדדוּתוֹ, כּשהיה מתפּלל לאלוֹהים כּי יזכּהוֹ להגיע לידי טהרה ונמיכוּת רוּח ואהבה, אף זה זכר כּי אלוֹהים, כּכה נדמה לוֹ בּימים ההם, שמע את תּפילתוֹ, הוּא נעשׂה טהוֹר וקיצץ את אצבּע ידוֹ. והוּא הרים את בּדל האצבּע, המקוּמט מכּפלי העוֹר ונשק לוֹ, דוֹמה היה לוֹ שאָז היה בּאמת נמוּך רוּח, עת ראָה את עצמוֹ כּל הימים מסוֹאָב מיֶצר החטא, ודוֹמה היה לו כּי לבּוֹ ידע אז גם אהבה, כּי זכוֹר זכר בּאיזה רגש של רוֹך קּיבל אז את הזקן שסר אליו, ואת האיש השיכּוֹר מן החיילים, שתּבע ממנוּ כּסף, ואוֹתה. ואוּלם עכשיו?…. והוא שַאל את עצמוֹ אם יש אַהבה בּלבּו למישהוּ, לסוֹפיה איבנוֹבנה, אוֹ לאבּא סאֶראפיוֹן, אם לבּוֹ רחש רגש אַהבה לכל האנשים האלה שבּאוּ אליו היוֹם — וּלאוֹתוֹ אַברך מלוּמד, שעמוֹ ניהל שׂיחה גדוּשת לקח מתּוֹך דאָגה אחת בּלבד, להראוֹת לוֹ את שׂכלוֹ ואת היוֹתוֹ בּלתי מפגר אחרי ההשׂכּלה. נעימה וּנחוּצה לוֹ האַהבה שהוא זוֹכה בּה מידם, ואוּלם הוּא לא רחש להם כּל רגש אהבה. עכשיו לא ידע אהבה, לא ידע גם נמיכוּת רוּח, לא ידע גם טהרה.

נעם לוֹ הדבר מששמע, כּי בּת הסוֹחר היא בּת עשׂרים ושתּים, והוּא רצה לדעת אם היא יפה, ועת ששאל על דבר חוּלשתה, התכּוון בּאמת לחקוֹר ולדעת, אם היא חמוּדה בּגוּפה.

“האוּמנם ירדתּי עד לידי שפלוּת כּזוֹ? — הרהר בּלבּוֹ. — אֵלי, עזרני, החזירני לטוֹב, אדוֹני ואלוֹהי!” והוּא שילב את ידיו וּפתח בּתפילה. הזמירים השתּפּכו בּשיר, חפּוּשית הוּטחה אליו מתּוֹך טיסתה והתחילה זוֹחלת על ערפּוֹ. הוּא השליך אוֹתה מעל גבּוֹ. “אך האם הוּא קיים? ואוּלי דוֹמה אנכי למי שדוֹפק על דלת של בּית הנעוּלה מבּחוּץ?… המנעוּל הוּא על הדלת, והייתי יכוֹל לראוֹת אוֹתוֹ בּעיני. מנעוּל זה הוּא — הזמירים, החיפּוּשית, הטבע. אפשר שצדק אוֹתוֹ אַברך”. הוּא התחיל מתפּלל בּקוֹל רם והאריך בּתפילתוֹ עד שנמוֹגוּ כּל הרעיוֹנוֹת האלה והוּא חש שוּב בקרבּוֹ מנוּחה וּבטחוֹן. הוּא צלצל בּפּעמוֹן הקטן ואמר למשמשוֹ, כּי ישלח אליו עכשיו את הסוֹחר עם בּתּוֹ.

הסוֹחר הביא את בּתּוֹ, שהוֹליכה מתּוֹך שילוּב זרוֹע, הכניס אוֹתה אל התּא ונסתּלק מיד לדרכּוֹ.

הבּת היתה בּהירת שיער, בּעלת פּנים מבהיקים מלוֹבן, חיורת, שמנַת גוּף, נערה רכּת רוּח עד מאד עם פּנים ילדוּתיים ויצוּרי גו מפוּתּחים בּיוֹתר. אבּא סרגי נשאר על הספסל ליד הפּתח. כּשהנערה עברה ועמדה על ידוֹ והוּא אָצל לה בּרכה — השתּאה הוּא עצמוֹ מתּוֹך זעוַת נפש למבּט זה ששלח בּגוּפה. היא עברה, והוּא חש את עצמוֹ כּנשוּך נשיכת אֶרס. לפי פּניה הכּיר, כּי היא חוּשנית וּלקויה בּשׂכלה. הוּא קם ונכנס אל התּא, היא ישבה על כּסא העץ וחיכּתה לבוֹאוֹ.

משנכנס — קמה ממקוּמה.

-  אני רוצה לחזוּר אל אבּא שלי, — אמרה.

-  אל תּפחדי, — אמר הוּא, — היכן אצלך מַכאובים?

-  בּכל גוּפי יש לי מכאוֹבים, — אמרה, וּפתאוֹם הוארוּ מלוֹא פּניה בּחיוּך.

-  תּהיי בּריאה, — אמר, — התפּללי.

-  למה אתפּלל, עשיתי תּפילה ולא הוֹעילה לי כּלוּם. — והיא לא פּסקה מלחַייך. —

אבל יתפּלל הוּא בּעדי וישׂים עלי את ידיו. ראיתי את פּניו בּחלוֹם.

-  כּיצד ראית בּחלוֹמך?

-  ראיתי כּאילוּ הוּא הניח את כּף־ידוֹ על חָזי. – היא נטלה את ידוֹ ולחצה אוֹתה אל חזה — הנה כּאן.

הוּא מסר לה את ידוֹ הימנית.

-  מה שמך? — שאל, כּשהוּא רוֹעד בּכל גוּפוֹ וּמרגיש שהוּא מנוּצח, כּי אין לוֹ עוֹד שליטה על יצר התּאוה.

-  מַריה, וּלשם מה הוּא שוֹאל?

היא נטלה את ידוֹ ונשקה אוֹתה. ואחרי כן כּרכה את אחת מידיה מסביב למתניו ולחצה אוֹתוֹ אל גוּפה.

-  מה את עוֹשׂה? מַריה, אַתּ — השׂטן.

-  מילא אפשר, אין דבר.

-  וּמשחיבּקה אוֹתוֹ ישבה עמוֹ על המיטה.

_________________

עם השכּמת הבּוֹקר יצא אל פּתח הבּית.

“האוּמנם אירע הדבר בּאמת? האב יבוֹא, היא תּספר לוֹ. היא — השׂטן. וּמה אעשה איפוֹא? הנהוּ: אוֹתוֹ קרדוֹם שבּוֹ קיצצתי את האצבּע”. הוּא נטל בּתנוּעה מהירה את הקרדוֹם ופנה והלך אל התּא.

משמשוֹ בּא כּנגדוֹ.

-  היצווה לחטוֹב עצים? יתּן לי את הקרדוֹם.

-  הוּא מסר את הקרדוֹם. נכנס אל התּא. היא שכבה וישנה את שנתה. הוּא העיף בּה את עיניו מתּוֹך רגש של זוָעה. יצא אל מעֵבר למחיצה, הוֹריד את לבוּש המוּז’יקים לבש אוֹתוֹ, נטל מספּרים, גזז את שׂערוֹתיו, ויצא אל השביל היוֹרד בּמוֹרד ההר לעבר הנהר, הנהר אשר לא יצא אליו זה ארבּע שנים.

לאוֹרך הנהר נמשכה דרך; הוּא הלך בדרך הזאת והמשיך בּהליכתוֹ עד לעת הצהרים. לעת הצהרים נכנס לתוֹך קמה של שיפּוֹן ושכב בּתוֹך הקמה. עם ערב הגיע לכפר אשר ליד הנהר. הוּא לא הלך לצד הכּפר, אלא אל המדרוֹן התּלוּל אשר על שׂפת הנהר.

היתה השכּמת בּוֹקר, כּחצי שעה לפני עלוֹת השמש. הכּל היה אָפוֹר וקוֹדר, וּמפּאַת מערב נשבה רוּח צינה אשר עם שעת שחר. “אָכן יש לסיים את הדבר. אין אלוֹהים. וכיצד יש לסיים? האקפּוֹץ לתוֹך הנהר? אני יוֹדע לשׂחוֹת — לא אטבּע. האֶתלה את עצמי? אָמנם כּן, יש לי האַבנט על ענף” דבר זה נראָה אפשרי וקרוֹב כּל כּך, שאחָזתהוּ זוָעה ונתעוֹרר בּוֹ הרצוֹן, כּמוֹ תּמיד בּרגעי יאוּש, להתפּלל, אבל לא היה מי שישמע את תּפילתוֹ, לא היה אלוֹהים. הוּא שכב, בהשענוֹ על זרוֹעוֹ, וּפתאוֹם אחַזתהוּ תּשוּקת שינה עזה כּל כּך, שלא יכוֹל עוֹד לתמוֹך את ראשוֹ בזרוֹעוֹ, והוּא פּשט את זרוֹעוֹ, הניח עליה את ראשוֹ ונרדם תֹּוך כּדי הרף עין. ואוּלם שנתוֹ לא נמשכה אלא רגע אחד, הוּא מקיץ מיד משנתוֹ וּמתחיל רוֹאֶה דברים כּמוֹ בּחלוֹם אוֹ כּמוֹ בּזכּרוֹן.

והנה הוּא רוֹאֶה את עצמוֹ, בּעוֹדנו כּמעט ילד קטן, בּבית אמוֹ, בּכּפר, ואל בּיתם בּאָה ועוֹמדת כּרכּרה, וּמן הכּרכּרה יוֹרדים: הדוֹד ניקוֹלאי סרגייביטש, אשר זקנוֹ השחוֹר יוֹרד כּגָל, ועמוֹ ילדה רזה ששמה פּאשֶנקה אשר עיניה גדוֹלוֹת ורכּוֹת וּפניה בּיישנים וּמעוֹררים רחמים. והנה אל חבוּרתם, חבורת הילדים, מצרפים את זוֹ הילדה פּאשנקה. ויש לשתף אוּתה בּמשׂחקים, והדבר משעמם. היא פּתיה, והענין מסתּיים בּכך שעוֹשׂים אוֹתה לצחוֹק. כּוֹפים אוֹתה שתּראֶה כּיצד היא עוֹשה שׂחיה. זוֹ משתטחת על הרצפּה ומראה את הדבר על היבּשה. וכוּלם מריעים בּצחוֹק ועוֹשׂים אוֹתה טיפּשה. והיא מַבחינה בּכך, והאדמוּמית עוֹלה בּפניה כּתמים כּתמים, והיא נעשׂית עלוּבה, עלוּבה בּמידה כּזוֹ, שמתעוֹררת בּושה בּלב ושאין לשכּוֹח עד־עוֹלם את חיּוּכה זה המעוּקם, המבּיע טוּב לב והכנעה. וסרגי נזכּר בּדמוּתה, משראָה אוֹתה לאַחר כּך. כּעבוֹר זמן רב ראָה אוֹתה, ערב הזמן שקיבּל על עצמוֹ את הנזירוּת. נשוּאָה היתה לבעל־אחוּזה אחד, שבּיזבּז את כּל רכוּשה והיה מכּה אוֹתה. היוּ לה שני ילדים: בּן וּבת. הבּן מת בּילדוּתוֹ.

סרגי נזכּר איך ראָה אוֹתה בּדמוּת אשה אוּמללה. וּלאַחר זמן ראָה אוֹתה בּבית המנזר והיא אשה אַלמנה. היא היתה כּמו לפנים — לא אמרוּ עליה כּי היא טיפּשה, אבל תּפלָה, חַסרת ערך ועלוּבה. היא בּאָה בּלוית בּתּה וַחתנה. ואוֹתוֹ זמן הם כּבר הגיעוּ לעניוּת. לאחר זמן שמע כּי היא מתגוֹררת בּאיזוֹ עיר מחוֹז והיא עניה מאד. "וּמה טעם אני מטפּל בּזוֹ בּמחשבתּי? " שאל את עצמוֹ. ואוּלם הוּא לא יכוֹל למנוֹע את עצמוֹ מחשוֹב על אוֹדוֹתיה. “היכן היא זוֹ? מה עמה? וכי היא עדיין אוּמללה ּכפי שהיתה אָז, שעה שהראתה כּיצד עושים שחיה על הרצפּה? וּמה טעם אני מטפּל בּה בּמחשבתּי? מה עמי? עניני הוּא להביא את הקץ”.

ושוּב אחָזתהוּ זוָעה ושוּב, כּדי להפּטר ממחשבה זוֹ, התחיל מהרהר בּפּאשנקה.

וככה שהה שעה ארוּכּה בּשכיבה, משהרהר פּעמים בּקצוֹ שבּבחינת הכרח וּפעמים בּפּאשנקה: זוֹ פּאשנקה נצטיירה לוֹ במחשבתּוֹ כּחטיבת הצלה. לבסוֹף שקע בּתרדמה, ואוּלם מתּוֹך שינה ראָה מלאָך שבּא אליו ואָמר לו: “לך אל פּאשנקה וּשמע מפּיה את הדבר אשר עליך לעשׂוֹת, ומה עווֹנך וּמה כּפּרתך”.

הוּא הקיץ, וּמשהחליט בּנפשוֹ כּי המראה היה מאת אלוֹהים — נכנסה שמחה ללבּו והוּא החליט למַלאוֹת את הדבר אשר הוּגד לוֹ בּמַראה. הוּא ידע את שם העיר שבּה התגוֹררה פּאשנקה — עד לאוֹתה עיר היה מרחק של שלוֹש מאות וירסטה — קם והלך אֶל המקוֹם ההוּא.

 

VIII    🔗

פּאשנקה חָדלה זה־מזמן מהיוֹת פּאשנקה, והיתה אשה זקנה ומצוּמקת וּכמשה בּשם פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה, חוֹתּנוֹ של לא־יוּצלח, פּקיד ממשלה כּרוּך אַחרי השתיה. היא גרה בּאוֹתה עיר מחוֹז שחתנה שירת שם לאַחרוֹנה בּמשׂרה, והיתה מפרנסת שם את כּל המשפּחה: את הבּת, ואת החתן עצמוֹ, החוֹלה וּלקוּי העצבּים, ואת חמשת הנכדים הקטנים. פּרנסה זוֹ השׂיגה על־ידי כּך, שנתנה שיעורי נגינה לבנוֹת של סוֹחרים. שעוֹת ההוֹראָה היוּ פּעמים ארבּע וּפעמים חמש ליוֹם, ואלה הכניסוּ לחוֹדש כּסכוּם של ששים רוּבּל. וּבסכוּם זה התפּרנסוּ לעת עתּה, מתּוֹך ציפיה למשׂרה. מכתּבי בּקשה על דבר משׂרה שלחה פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה לכל מכּריה וּקרוֹביה, וּבכלל זה גם לסרגי, אוּלם אוֹתוֹ מכתּב לא הגיע לידוֹ.

היה יוֹם שבּת, ופּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה הכינה בּמוֹ ידיה בּליל קמח בּחמאָה וחלב בּשביל פּת צמוּקים, אוֹתוֹ מין לחם שעוֹד הטבּח מן המשוּעבּדים אשר בּבית אָביה ידע להכינוֹ באוֹפן משוּבּח כּל־כּך. פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה רצתה להכין למחר, ליוֹם השבֹתוּן, מַאכל מגדנוֹת בּשביל הנכדים הקטנים.

מַאשה בּתּה טיפּלה בּפעוּט, הילדים הגדוֹלים, ילד וילדה, היוּ בּבית־הספר. החתן עצמוֹ לא ישן כּל הלילה והוּא נרדם עכשיו. פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה היתה עֵרה אמש עד לשעה מאוּחרת, משהשתּדלה להמתּיק את כּעס הבּת שכּעסה על בּעלה.

היא ראתה כּי החתן, יצוּר חלש, לא היה מסוּגל לדבר ולחיוֹת בּצוּרה אחרת, וראתה כּי התּוֹכחוֹת כּנגדוֹ מצד אשתּוֹ לא יוֹעילוּ דבר, והשתּדלה בּכל כּוֹחה להמתּיק את אלה, לבטל את התּוֹכחוֹת ואת הרע. היא לא יכלה בּאוֹפן גוּפני כּמעט לסבּוֹל יחסים רעים בּין הבּריוֹת. בּרוּר היה לה כּל־כּך שבּדרך זוֹ אין להשׂיג שוּם השבּחה, אלא הדברים עלוּלים להתקלקל יוֹתר ויוֹתר. אך אפילוּ דבר זה לא העלתה בּמחשבתּה; מראה הרשעוּת גרם לה פשוּט צער, בּדוֹמה לריח רע אוֹ רעש מחריד אוֹ מכּוֹת שַמכּים על גוּף אָדם.

זה עכשיו הוֹרתה מתּוֹך זחיחוּת לב את לוּקריה כּיצד מַתקינים את הבּצק, והנה מישה, הנכד בּן השש, בּלבוּש הסינר, אשר רגליו מעוּקמוֹת, נתוּנוֹת בּגרבּים מתוּקנים, נכנס בּריצה אל חדר המטבּח וּפניו נפחדים.

-  סבתּא, בּא וּמבקש אוֹתך זקן נוֹרא.

לוּקריה הציצה החוּצה.

-  באמת, איזה איש מן המשוֹטטים, גברתי.

פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה ניגבה את מרפּקיה הצנוּמים זה בּזה ואת כּפּוֹת ידיה בּסינר, ושׂמה פּניה ללכת החַדרה, כּדי לקחת מתּוֹך האַרנק חמש קוֹפּיקוֹת לשם מתּן נדבה, אַך נזכּרה תּוֹך כּדי כּך כּי אין מטבּע בּפחוֹת מעשׂר קוֹפּיקוֹת, והחליטה לתת בּתוֹרת נדבה פּרוּסת לחם וחזרה והלכה אל האָרון, אַך פּתאוֹם התאַדמה, משזכרה כּי חשבה לקמץ, והיא אָמרה ללוּקריה שתּבצע פּרוּסה מן הפּת, וּבעצמה הלכה לקחת גם את המטבּע בּת עשׂר הקופֹּיקוֹת. “הרי לך בּתוֹרת עוֹנש, — אָמרה לנפשה, — עכשיו תּתּני נדבה כּפוּלה”.

מתּוֹך התנצלוּת נתנה על יד המשוֹטט את שני הדברים, וּמשנתנה לוֹ — לא זוֹ בּלבד שלא התגָאתה עוֹד על נדיבוּתה, אלא, להיפך, התבּיישה על מיעוּט נתינתה. עג כּדי כּך נראָה לה המשוֹטט חשוּב.

אַף על פּי שסרגי עבר דרך של שלוֹש מאוֹת וירסטה כּעני חוֹזר על הפּתחים ונעשׂה בּלוּי וכחוּש וּפניו השחירוּ, ושׂערוֹתיו היוּ גזוּזוֹת, וכוֹבעוֹ כוֹבע מוּז’יקים וּכן גם מגפיו, ואף על פּי שהיה משתּחווה דרך הכנעה — בּכל זאת עוֹד היה לסרגי אוֹתוֹ מראה מפיק חשיבוּת שמשך אליו בּיותר את עיני הבּריוֹת. ואוּלם פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה לא הכּירה אוֹתוֹ. היא גם לא יכלה להכּיר אוֹתוֹ, לאחר שלא ראתה את פּניו זה עשׂרים שנה.

-  אַל יתרעם, רחימַאי. ושמא הוא רוֹצה לסעוֹד את לבּוֹ?

הוּא קיבּל את הלחם ואת הכּסף, פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה התפּלאה על כּך שאינוֹ מסתּלק, אלא עוֹמד וּמבּיט בּה.

פאשנקה, בּאתּי אליך, קבּלי את פּני!

ועיני השחוֹר הנהדרוֹת הבּיטוּ בּה בּמבּט חוֹדר וּמתחנן ונצנצוּ מתּוֹך מקוה הדמעוֹת. וּמתּחת לשׂפם המלבּין משׂיבה ריטטוּ השׂפתים בּרטט מעוֹרר חמלָה.

פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה הטיחה את ידיה אל חזה הצוֹמק, וּפערה את פּיה, ואישוֹני עיניה המוּרדוֹת דבקוּ בּלי־נוֹע אל פּני המשוֹטט.

-  היתּכן הדבר! סטֶפה! סרגי! אבּא סרגי!

-  אָמנם כּן, אני הוּא, — אָמר סרגי בּקוֹל חרישי. — אבל לא סרגי, לא אבּא סרגי, אלה החוֹטא הגדוֹל סטפן קאסאטסקי, חוֹטא גדוֹל האוֹבד בּחטאוֹ. קבּלי את פּני, תּני לי את עזרתך.

-  לא יתּכן הדבר. וכי כּיצד הוּא הגיע לידי הכנעה כזוֹ? אבל יבוֹא נא עמי.

היא הוֹשיטה את ידה, אבל הוּא לא נטל את היד, והלך אחריה.

אַך לאָן היא תוֹליך אוֹתוֹ? הדירה ההיתה קטנה. לה יחדוּ מתּחילה חדר קט, כּעין קיטוֹנית קטנה, אלא שלאחר כּך ויתרה גם על הקיטוֹנית זוֹ לטוֹבת הבּת. אוֹתה שעה ישבה שם מַאשה ונדנדה את הפּעוּט.

-  ישב כּאן, לשהוּת קלה, — אָמרה לסרגי, בּרמזה לוֹ על הספסל שבּמטבּח.

סרגי ישב מיד בּאוֹתוֹ מקוֹם, והוֹריד את צרוֹרוֹ מתּוֹך תֹנוֹעה שכֹבר נעשׂתה לוֹ הרגל, כֹנראה, קוֹדם מן הכּתף האַחת ואַחר־כּך מן הכּתף האחרת.

-  ריבּון עוֹלם, ריבּון עוֹלם, לאיזוֹ מידה של הכנעה הוּא הגיע, רחימַאי. היה ידוּע לתהילה, וּפתאוֹם נעשׂה כּעין זה…

סרגי לא ענה דבר, רק חייך חיוּך של ענוָה, והטיל לרגליו את הצרוֹר.

מַאשה, הידעתּ מי זה?

וּפּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה סיפּרה בּלחש לבּת מי זה אוֹתוֹ סרגי, וּשתּיהן בּיחד הוֹציאוּ מן הקיטוֹנית את המיטה ואת העריסָה, וּפינוּ את המקוֹם בּשביל סרגי.

פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה הכניסה את סרגי אל הקיטוֹנית.

-  ינוּח לו כּאן, אַל יתרעם. ולי הכרח ללכת.

-  לאָן?

-  אני עוֹסקת כּאן בּנתינת שיעוּרים, אפילוּ בּושה לספּר — אני מוֹרה לנגינה.

-  לנגינה — הרי זה דבר טוֹב. רק דבּוּר אחר, פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה, אני הן בּאתי אליה לשם ענין מסוּים. מתי אוּכל לשׂוֹחח עמה?

-  לאוֹשר אחשוֹב לי את הדבר. האֶפשר בּערב?

-  אֶפשר. רק עוֹד בּקשה אַחת: אל תּספּר לאיש מי אָנוֹכי. רק לה בּלבד התוַדעתּי. אין איש יוֹדע לאיזה מקוֹם הסתּלקתּי. מן הצוֹרך הוּא שיהיה כּך.

-  אוֹי, ואני סיפּרתּי את הדבר לבתּי.

-  מילא, תּבקש מאתּה שלא תּגלה את הדבר.

סרגי חָלץ את מגפיו, שכב ושקע מיד בשינה, לאחר לילה ללא שינה והליכה של ארבּעים וירסטה.

_____________

שעה שפּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה חזרה הבּיתה ישב סרגי בּחדר הקט והיה מַמתּין לה. הוּא לא יצא לארוּחת־הצהרים, אלא אָכל בּחדרוֹ את המרק ואת הדיסה שהביאָה לוֹ לוּקריה.

-  איך זה הקדמתּ לבוֹא מכּפי שאמרת לי? — ועכשיו אַתּ פּנוּיה לשׂיחה?

-  וכיצד זה גרם לי מזלי שאֶזכּה בּאוֹרח שכּמוֹתוֹ? מילא, בּיטלתּי את עצמי משיעוּר אחד. אחר כּך… כּל הזמן הייתי מדמה לעצמי את הדבר כּי אסע לראוֹת את פניו. כּתבתּי לוֹ, והנה הגיעני פתאוֹם אוֹשר זה.

-  פאשנקה, ראי בּיקשתּיך, הדברים אשר אני עוֹמד להגיד לך יהיוּ דוֹמים בּעיניך כּדברי וידוּי, כּאילוּ אָמרתּי אוֹתם לפני אלוֹהים בּשעת מיתה. פּאשנקה, לא איש קדוֹש אָנכי, ואין אני אפילו כּאַחד האנשים הפּשוּטים והרגילים:חוֹטא אָנכי, חוֹטא מזוּהם ונתעב שנתפּס למשוּגה וּליהירוּת, לא אדע אם אני גרוּע מכּל איש ואיש, אבל גרוּע אנכי אפילוּ מן האנשים הרעים בּתכלית הרע.

פּאשנקה הבּיטה מתּחילה בּעינים לטוּשוֹת; היא האמינה בּדברים. אחר כּך, משקיבּלה את הדברים בּאמּונה גמוּרה, נגעה בּידה בידוֹ, ואָמרה מתּוֹך חיוֹך של רחמים:

-  סטיבה, ושמא אתּה מגזים?

-  לא פּאשנקה. אני נאַפתי, אני רצחתּי, אני חיללתּי שם אלוֹהים ועשׂיתי כּמעשׂה נוֹכל.

-  ריבּוֹן עוֹלם, היתּכן הדבר? — סחה פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה.

-  אבל הכרח הוּא להמשיך בּחיים. ואָנכי, אשר דימיתי לי כּי אני יוֹדע את הכּל, שהוֹריתי לאחרים את דרך החיים, — איני יוֹדע כּלוּם, וּבקשתי אליך שתּלמדיני דעת.

-  מה הדברים האלה שבּפיך, סטעבה? אַתּה מלגלג עלי. למה זה אַתּם מלגלגים עלי תּמיד?

-  מילא, ניחא, יהי שאני מלגלג עליך; אבל הגידי נא לי, מה חַייך עכשיו וכיצד עברוּ עליך כּל החיים?

-  מה חיי אני? חיי אני היוּ מאוּסים וּמגוּנים בּיוֹתר, ועכשיו עוֹנש לי מיד אלוֹהים, כּראוּי לי. חיי הם גרוּעים כּל כּך, גרוּעים כּל כּך…

-  וּכיצד נכנסתּ לנשוּאין? כּיצד היוּ חייך עם בּעלך?

-  הכּל היה רע. נישׂאתי לאיש — התאַהבתּי בּדרך מגוּנה בּיוֹתר. אבא לא רצה בּכך. אני לא השגחתּי בּשוּם דבר, נכנסתּי לנישוּאין, וּכשהייתי נשוּאָה לא עזרתּי לבעלי, כּפי שהייתי צריכה לעשׂוֹת, אלא הייתי מציקה אוֹתֹו בּקנאָה, שלא יכוֹלתּי להתגבּר עליה.

-  הוּא היה כּרוּך אחרי השתייה, כּפי ששמעתּי?

-  אָמנם כּן, אבל אני לא ידעתּי להשפּיע עליו הרגעה. בּאתי עליו בּתוֹכחוֹת, אבל הרי הדבר הוּא — מַחלה. הוּא לא יכוֹל לכבּוֹש את תאוַתוֹ, ואני נזכּרת עכשיו בּדבר איך שעיכבתּי בּידו. והיינוּ מגיעים לידי מדנים איוּמים.

והיא הבּיטה אל קאסאטסקי בּעינים נהדרוֹת, שהזכּרון העלָה בּהן הבּעה של יסוּרים.

קאסאטסקי זכר את אשר סיפּרוּ לוֹ כּי הבּעל היה מכּה את פּאשנקה, ועכשיו, בּהבּיטוֹ אל צוארה הרזה והצוֹמק עם הגידים הבּוֹלטים אשר מאחוֹרי האזנים ואל צרוֹר שׂערוֹתיה הקלוּשוֹת, לבנוֹת למחצה צהבהבוֹת למחצה, — היה לוֹ כּאילוּ ראה בּמוֹ עיניו את מחזה המכּוֹת האלה.

-  ואחרי כן נשארתּי לבדי עם שני ילדים וּבחוֹסר כּל אמצעים.

-  והרי היתה לכם אחוּזה.

-  מכרנוּ את זוֹ עוֹד בּזמן שוַאסיה היה בּחיים, וכל הכּסף יצא לפרנסתנוּ. החיים תּבעו את צרכּם, ואני לא ידעתּי שוּם מלאכה, בּדוֹמה לכל בּנוֹת החוּג שלנוּ, העלָמוֹת. אלא שאָנכי הייתי גרוּעה וחלשה בּיוֹתר. וכך הוֹספנו והוֹצאנוּ את שארית כּספנוּ. לימדתּי את הילדים, וּבעצמי השתּלמתּי קצת בּלימוּּדים. והנה חָלַה מיטיה, והוא כּבר במחלקה הרביעית, ואלוֹהים לקח אוֹתוֹ. אַניטשקה התאַהבה בּוַאניה — חתני. וּמה יצא — הוּא אדם טוֹב, אבל אוּמלל. אדם חוֹלה.

-  אמא, — הפסיקה אוֹתה הבּת מדיבּוּרה, — תּקח נא לידיה את מישה. אין לי יכוֹלת לעשׂוֹת את הכּל בּבת אַחת.

פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה נזדעזעה, קמה ממקוֹמה ויצאָה מן החדר, משהיא צוֹעדת צעדים מהירים בּנעליה המטוּלָאוֹת, וּמיד חזרה וּבזרוֹעוֹתיה תינוֹק כּבן שנתים, שהיה הוֹלך ומסיט את עצמוֹ לאָחוֹר ושוֹלח את ידיו הקטנוֹת אל המטפּחת שעל צוַארה.

-  וּבכן, בּאיזה ענין הפסקתּי את דיבּוּרי? בּזה, שהיתה לוֹ כּאן משׂרה טוֹבה, וראש הפּקידוּת אדם נעים בּיוֹתר, אך וַאניה לא יכוֹל היה לעמוֹד בּמשרתוֹ ויצא בּדימוס.

-  ומה איפוֹא מחלתוֹ?

-  הוּא לקוּי עצבּים; זוֹהי מחלה איוּמה שאלנוּ בּרוֹפאים, אַך ראוּי היה להוֹליך אוֹתוֹ למקוֹם אחר, אלא שאין לנוּ אמצעים לכך. אבל אני עוֹד מקוה שגם כּך יתרפּא. אין לו מיחוּשים מיוחדים, אבל…

-  לוּקריה! — עלה קוֹלוֹ של הלז, קוֹל זוֹעף ורפה. — כּל פּעם שיש בּה נחיצוּת, שוֹלחים אוֹתה מן הבּית. אמא!

-  תּיכף וּמיד, — הפסיקה פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה שוּב את דבריה. — הוּא לא אָכַל עדין את ארוּחת הצהרים. אינוֹ יכוֹל לסעוֹד בּמסיבּתנוּ.

היא נסתּלקה, התקינה שם איזה דבר וחזרה אל הקיטוֹנית משהיא מנַגבת את כּפּות ידיה השזוּפוֹת והצנוּמוֹת.

-  והנה כּך הם החיים שלי. ואָנוּ חיים תּמיד בּתרעוֹמת וּבאי־רצוֹן, והרי, תּוֹדה לאֵל, הנכדים כּוּלם נחמדים וּבריאים, ויש עוֹד יכוֹלת למשוֹך בּחיים. אבל מה ענין לדּבר על אֹודֹותי.

-  אבל מהיכן פּרנסתכם?

-  הרי אני משתּכּרת מַשהוּ. לפנים השתּעממתּי כּשלמדתּי נגינה, וכמה תּוֹעלת לי עכשיו מזוֹ.

היא החזיקה את כּף ידה הקטנה על גב הקוֹמוֹדה, שבּסמוּך לה ישבה, והיתה מוֹליכה את אצבּעוֹתיה הצנוּמוֹת בּנֹענוּעים כּמעשׂה תּרגילים.

-  וכמה משלמים לה בּשׂכר השיעוּרים?

-  משלמים גם רוּבּל, וגם 50 קוֹפּיקוֹת וגם 30 קוֹפּיקוֹת. כּל אלה לבּם טוֹב אלי בּמידה רבּה.

-  ואיך הדבר, הללוּ מצליחים בּלימודיהם? — שאַל קאסאטסקי, כּשהוּא מעלה בּעיניו חיוּך כּל־שהוּא.

פּראסקוֹביה מיכאלוֹבנה לא האמינה מתּחילה ששאלה זוֹ נאמרה בּכוֹבד־ראש, והיא הציצה לתוֹך עיניו בּמבּט בּוֹחן.

-  יש שגם מצליחים בּלימוּדיהם. יש ילדה אַחת נחמדה, בּתּוֹ של קצב, ילדה טוֹבה וחביבה. והנה אילוּ הייתי אשה הגוּנה הרי יכוֹלתּי, כּמוּבן, בּזכוּת היחסים שהיוּ לאבּא, למצוֹא משׂרה לחתני. אלא שלא הייתי מסוּגלה לשוּם דבר, והבאתי את כּל המשפּחה לידי מצב שכּזה.

-  כּן, כּן, — סח קאסאטסקי אגב הרכּנת ראש. — וּבאיזוֹ מידה, פּאשנקה, היא משתּפת את עצמה בּחיי הכּנסיה?

-  הה, אַל ישאַל. כּמה מגוּנה אני בּבחינה זוֹ, כּמה הזנחתּי את חוֹבתי. אני מקיימת עם הילדים את תּקנוֹת הצוֹם ואָז אני הוֹלכת עמהם אל בּית התּפילה, אבל מחוּץ לכך לא תּדרוֹך רגלי על סף בּית־התּפילה בּמשך ירחים שלמים. את הילדים אני שוֹלחת לבית־התּפילה.

-  וּמפני מה אין היא עצמה הוֹלכת לתפילה?

-  האַגיד לוֹ דברי אמת… – היא התאַדמה, — אם אצא בּשמלתי הבּלוּיה, הרי בּוּשה לי בּפני הבּת והנכדים, וחדשה אין לי. ופשוּט מתּוֹך עצלוּת.

-  וּבבּית היא מַתקינה את התּפילות?

-  אני מתקינה תּפילה בּבּית. אבל מה טעם לתפילתי כּשזוֹ בּלי שוּם כּוָנה. אני יוֹדעת שלא כּך ראוּי להתפּלל, אבל איני מגיעה לידי התעוֹררוּת הלב; ולא נשאר לך אלא להכּיר את כּל התּיעוּב שבּנפש…

-  כּן, כּן, זה הדבר, — סח קאסאטסקי, כּמבּיע הסכּמה לדבריה.

-  תּיכף, תּיכף, — ענתה לקריאַת חתנה. ומשתּיקנה את הרביד על צורה יצאָה מן החדר.

הפּעם לא חזרה אלא לאחרי שהוּת מרוּבּה. וּמשחזרה — ישב עוֹד קאסאטסקי בּמצב הקוֹדם, כּשהוּא נשען בּזרוֹעוֹתיו אל בּרכּיו וראשוֹ מוּרד. אבל צרוֹרוֹ כּבר היה תּלוּי על גבּוֹ.

משנכנסה וּבידה עששית של פּח, ללא גוּלה, הרים אליה את עיניו הנאוֹת, שהבּיעוּ עייפוּת, והעלה מלבּו אנחה עמוּקה בּיוֹתר.

-  לא אָמרתּי לאלה מי הוּא, — התחילה סחה בּקוֹל מהסס, — רק אמרתּי שבּא משוֹטט מן האצילים, וכי הכּרתּי אוֹתוֹ. נכּנס לחדר־האוֹכל, לשתיית תּה.

-  לא.

-  אם כּך — אָביא לכאן.

-  לא, אין צוֹרך בּשוּם דבר. יוֹשיעֵך אלוֹהים, פּאשנקה. אני אלך לדרכּי. אם יש בּך חמלה, אַל תּגידי לאיש כּי ראית את פּנַי. בּשם אלוֹהים חיים אני משבּיע אוֹתך: אַל תּגידי לאיש. תּוֹדה לך. הייתי משתּחווה לרגלייך, אלמלא ידעתּי כּי הדבר יביאֵך לידי מבוּכה. תּוֹדה, סלחי למען ישוּ.

-  יברכני נא.

-  אלוֹהים יברכך, סלחי למען ישוּ.

והוּא רצה להסתּלק, אבל היא עצרה אוֹתוֹ, והביאָה לוֹ לחם וּכעכים וחמאָה. הוּא נטל את כּל אלה ויצא.

היתה אפילה, ולא הספּיק הוּא לעבוֹר הלאָה כּמרחק שני בּתּים, עד שנעלם מעיניה והיא לא הבחינה עוֹד בּהליכתו אלא על פּי זה, שכּלבּוֹ של הכּוֹמר מתן עליו את נביחתוֹ.

______________

"הנה איפוא פּתרוֹן חלוֹמי. פּאשנקה — בּדוֹמה לה הייתי צריך להיותֹ, והיה לא הייתי כּמוֹה. אני חייתי למען הבּריות וכוַנתי כּביכוֹל לשם שמים, והיא מקיימת את חייה לשם שמים ומדמה לעצמה, כּי חייה הם למען הבּריוֹת.

"אָמנם כּן, מעשׂה טוֹב אחד, מַתּן של ספל מים שאין עמוֹ כּוַנה לקבּלת שׂכר, עוֹלה בּערכּו על כּל החסד שגָמלתּי לרבּים למען הבּריוֹת. אבל הלא היה בּקרבּי זיק של תּשוּקה כּנה לעבוֹד את אלוֹהים? " שאַל את עצמוֹ. התּשוּבה היתה: “אָמנם כּן, אבל כּל זה נסתּאֵב, נטמַן מתּחת לתּהילה הבּאָה מידי אָדם. אַכן אין אלוֹהים למי שעשׂה כּמוֹני והתקין את חייו לשם התּהילה אשר מבּני־אַדם. אלך ואבקש את אלוֹהים.”

והוּא התחיל מהלך כּשם שהלך בּדרכּו אל פּאשנקה, מכּפר לכפר, משהוּא מתחבּר אל משוֹטטים ומשוֹטטוֹת וחוֹזר ונפרד מהם, משהוּא מבקש בּשם ישוּ נדבה לחם ולינה. לפעמים רחוֹקוֹת נטפּלה אליו בּחרוּפים בּעלת־בּית רעת לב. לפעמים, חרפהוּ מוּז’יק שרוּי בּשכרה, אבל על פּי רוֹב נתנוּ לוֹ מַאכל וּמַשקה, אפילוּ העניקוּ לוֹ דמי נסיעה. הכּרת פּניו, המעידה על היוֹתוֹ מן האדוֹנים, עוֹררה מקצת אנשים שיתייחסוּ אליו בּטוֹבה יתירה. אחרים, להיפך, כּאילוּ נהנוּ לראוֹת שהנה אַחד האדוֹנים הגיע לידי מדרגה כּזו של עניוּת. אבל ענותנוּתוֹ היתה מפייסת את כּל הבּריוֹת.

שכיח היה הדבר כּי בּמצאוֹ בֹאיזה בּית את ספר האָוַנגליוֹן היה נוֹטלוֹ וקוֹרא בּוֹ, ותמיד וֹבכל מקוֹם היוּ הבּריוֹת מתפּלאים וּמרגישים חנינת לב מששמעוּ מפּיו את הדברים והם כּחדשים וּמוּכּרים גם יחד.

אם אירע לוֹ שגָרם טוֹבה לאנשים בּנתינת עצה אוֹ בּלימוּד הקריאָה אוֹ בהרגעת המתקוֹטטים — לא קיבּל תּוֹדה מידם, משוּם שנסתּלק לדרכּוֹ. וּבהדרגה התחיל אלוֹהים מוֹפיע בּקרבּוֹ.

פּעם אַחת היה מהלך עם חבוּרה של שתּי זקנוֹת וחייל אחד. בּדרך פּגשוּ ועצרוּ אוֹתם אָדוֹן וּגברת, שנסעוּ בּכרכּרה נהוּגה על־ידי סוּס־מרוֹץ, וגבר ואשה שנסעוּ ברכיבה. הרוֹכבים היוּ הבּעל והבּת של הגברת וּבכּרכּרה ישבה הגברת ועמה איש צרפתּי תּייר, כּפי שהעידה עליו חָזוּתוֹ.

הללוּ עצרוּ אוֹתם כּדי להראוֹת לוֹ Les pélérinse⁶ אנשים אשר תּחת לעבוֹד הם משוֹטטים ממקוֹם למקוֹם, מפּני היוֹתם דבקים בּאמוּנה הטפלה השכיחה בּקרב הרוּסים.

הם דיברוּ צרפתּית, בּחשבם כּי איש מן האחרים לא יבין את דבריהם —Demandez leur אמר הצרפתי, — s’ils bien sürs de ce que leur pélérinage est agreeable á Dieu⁷

הזקנוֹת השיבוּ:

-  אלוֹהים יראה כּרצוֹנוֹ. בּרגלינוּ אנוּ עמלוֹת לכבוֹדוֹ, אבל מי יוֹדע אם גם בּלבּנוּ?

שאלוּ את החייל. הוּא אמר כּי הוּא איש גלמוּד, — אין לו קוֹרת גג בּעוֹלם.

שאלוּ את קאסאטסקי מי הוּא.

-  עבד אלוֹהים.

־Qu’est ce qui’l sit? II ne répond pas⁸ —

II dit quil est un serviteur de dieu⁹

Cela doit étre un fils de prétre. II a de la race. Avez vous de la petite monnaie?¹⁰

הצרפתּי מצא בּכיסוֹ מעוֹת קטנוֹת, והוּא נתן על יד כּל אחד מטבּע בּת עשרים קוֹפּיקוֹת.

– Mais dites leur que ce n’est pas pour les cieges que je leur donne, mais pour qu’ils se regalent he thé¹¹

ואגב חיוך: טשאַי, טשאַי, אַמר בּטפחוֹ בֹידוֹ אשר בּכפפה על גבּו של קאסאטסקי:

– pour vous, Mon vieu.

-  לישוּ הישוּעה, — ענה קאסאטסקי, משאינוֹ חוֹבש את כּוֹבעוֹ וּמרכּין לקידה את ראשוֹ הקרח.

וקאסאטסקי שׂמח שׂמחה יתירה על הפּגישה הזאת, מתּוֹך שבּיטל בּלבּוֹ את דעתּם של הבּריוֹת ועשׂה מעשׂה קל, חסר כּל ערך, — נטל מתּוֹך הכנעה את המטבּע בּת עשׂרים הקוֹפּיקוֹת ונתן אוֹתה לעמיתוֹ, עני עיור. כּכל שבּטלה חשיבוּתה של דעת הבּריות, הוּרגשה יוֹתר מציאוּת אלוֹהים.

___________

קאסאטסקי התהלך כּך שמוֹנה חדשים, וּבתּשיעי נתפּס בּעיר הפּלך, בּבית מחסה, מששהה שם ללינת לילה עם משוֹטטים, ונלקח לבית המשטרה כּמי שאין לוֹ תּעוּדת דרך. מששאלוּ אוֹתוֹ היכן תּעוּדתוֹ וּמי הוּא, ענה כּי אין לו תּעוּדת דרך וכי הוּא עבד אלוֹהים. נתנוֹ אוּתוּ בּכלל הנוֹדדים, העמידוּהוּ למשפּט ודנוּ אוֹתוּ לגלוּת סיבּיר.

בּסיבּיר השתּקע בּחלקת אחוּזתוֹ של אכּר אָמיד, והוּא מתגוֹרר שם עכשיו. הוּא עוֹבד בּגינת הירק של בּעל־הבּית, מלמד את הילדים וּמטפל בּחוֹלים.