רקע
יצחק לופבן
ההבנה הריאלית
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

רק פרטיכל מקוטע ואופיציאלי הגיע לידינו, לע“ע, מישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון. רק חצאי משפטים ורמזי דברים, ממה שנאמר וממה שלא נאמר, אפשר להקשיב ממנו. והרושם הכללי הוא, כי הישיבה הזאת היתה יותר חשובה, יותר פוריה ויותר אל הענין מאשר אלה שקדמוה. ב”פרופוזלים" ובפוליטיקה לא הרבו לדון הפעם. “אלמלי – אמר הד”ר ויצמן באחד מנאומיו בישיבה – אלמלי היה היסוד החקלאי שלנו בארץ יותר מוצק, כי אז היה לתביעותנו הפוליטיות יותר תוקף". זו היתה הודאת בעל־דין, או הרגשת בעל־דין – והרגשה זו היתה, כנראה, משותפת הפעם לכולם, ההרגשה, כי זכויות פוליטיות אינן תופסות בדברים שאין בהם ממש, וכי בכדי לאחוז בזכויות שכבר השגנו ובאלה שאנו רוצים להשיג, מוכרחים לעבוד בארץ, מוכרחים לאחוז בה אחיזה שבעין. אם בשבע חותמות יחתם ויאושר שטר הקנין שלנו – בלעדי החותם האחרון הזה, החותם שלנו, של אדמה, של עבודה, של קנין ממשי, ישאר הוא תמיד משולל תוקף ומשולל בטחון.

מה שהיה מובן אצלנו פה בארץ ברגע הראשון לנתינת הדיקלרציה, מה שציבור העובדים לא חדל מתבוע ומהכריז במשך כל הזמן הזה – הגיע ללונדון רק עתה. שתי שנים וחצי נמשכה הדרך. במשך שתי השנים וחצי הללו כאילו הסתתרה בינתנו המדינית. היו בתוכנו שהשלו את נפשם באילוזיות, שלעגו ל“אובסטנובוצ’קה”, שוויתרו, או שהיו מוכנים מוכנים לוותר על הישוב הקיים ובלבד להעמיד את ענינינו ב“שדה הראיה” של הפוליטיקה הכללית. היו שדיברו גבוהה גבוהה, העיפו רקיטים, אש־בנגלי – ושולל הפרדוכסים היותר גדול שבתוכנו, מקס נורדוי, הציף את עולמנו במבול של פּרדוכסים, של מושגים ערטילאים, ע"ד מקסימליות ומינימליות, והכה גלים בצלחת המים שלנו, הנרגשת והסוערת בלאו הכי. שתי שנים וחצי נמשכה הדרך. שתי שנים וחצי עברו עלינו ללא מעשה ממשי, ללא תוספת אנשים, ללא חיזוק עמדתנו וללא הגברת כוחנו בארץ.

הפעם נפקחו קצת העינים. לא תקוות נכזבות, לא מקסם שוא, אלא חזרה אל ההבנה הריאלית, אל הפוליטיקה האקספרימנטלית, שאינה יכולה להתקיים בלי נקודת משען יסודית, שאינה יכולה להיות רק סיסמא או צפיה המנסרת בעולם, מחוץ למקום ולזמן.

טענותיהם של בעלי ה“פוליטיקה המקסימלית” נסתתמו מיד בישיבת הועד הפועל. נורדוי חזר בתשובה, ושני השמפיונים הפוליטיים, ז’ן פישר ואלכסנדר מרמורק, המייחסים לעצמם משום מה להיות נושאי ירושתו של הרצל, הסתפקו בתרגילי ריטוריקה קלים ונשתתקו אף הם. אין לדעת אם נוכחו או לא נוכחו – אבל, ברור היה שאבדה ההשפעה לבקורת זו, והסערה שעמדה להתפרץ בישיבה נתפזרה בלי רושם מיוחד.

וצריך להודות כי דברים גדולים לא נתחדשו בישיבת הועד הפועל גם הפעם. בעצם היתה זו רק ישיבה קונסטיטוציונית, שאחרי שש שנים של פרוד הכרחי, היא באה להקים מחדש את שלמות ההסתדרות הציונית. אולם זו היתה גם ישיבת מעבר לפוליטיקה חדשה, פחות חיצונית ויותר פנימית, פחות אילוזיונית ויותר מעשית. מהלך הדעות הכללי בישיבה זו היה חדור כבר בתפיסה יותר ריאלית של המצב, ביחס יותר קרוב אל המציאות ואל תביעותיה. קולה של ארץ־ישראל נשמע בכל השאלות – והרבה מההחלטות המעשיות בשאלת העבודה בארץ ישראל הוצעו על ידי באות־כוחה של תנועת העבודה בציונות, “הפועל הצעיר” ו“צעירי־ציון”.

התביעות הפרינציפּאליות שלנו ביחס לדרכי העבודה הציונית מצאו להן הד רחב. רעיון הלאמת הקרקע ושיטת העבודה הלאומית, הודגשו כפּרינציפּים מכריעים בעבודתנו העתידה, בניגוד לשיטת האיניציאטיבה הפרטית וההתיישבות הקפיטליסטית, שרוב המשתתפים היו בעד הגבלתן וצמצומן, עד כמה שאפשר. אולם גם כאן העיקר חסר היה מן הספר. חסרה היתה עצם התכנית הישובית, אשר תוציא את הדברים האלה מגדר של הלכה, מגדר של ויכוחים תיאוריתיים. וחסר היה עוד עיקר אחד, שהוא ממדרגה ראשונה בשבילנו – חסר היה פתרון, או לכל הפחות העמדה נכונה של שאלת ההגירה לא"י, שהיא היותר בוערת והיותר מטרידה אותנו ברגע זה.

שני צדדים ישנם בשאלה זו בשבילנו, שאין אנו יכולים ואין אנו רשאים לעבור עליהם לסדר היום: שאלת ההגירה ופתיחת שערי א“י בכלל, ושאלת עלית החלוצים והגברת יסוד העבודה בארץ בפרט. אפשר מאד כי הדעה השלטת ברוב החוגים הציוניים, שאי אפשר לקשר את עבודתנו הישובית בא”י עם הקטסטרופה העברית בגולה, היא דעה נכונה, באופן אובייקטיבי. אולם מי יכול לדבר בקור רוח כזה, בשאלה זו, כרגע? מי זה יכול להעמיד את ענינינו כעת על פּרינציפּים אובייקטיביים ולהבדיל בין נגע לנגע, באסוננו הלאומי הכללי? ומה שנוגע לעלית החלוצים, לעלית כוחות עבודה לארץ – הרי כאן אין צדדים אובייקטיביים לגמרי, הרי זוהי השאלה הכי סובייקטיבית שלנו, זוהי עצם העבודה, החלק הבלתי נפרד מכל פעולה ישובית.

המו“מ בשאלה זו בישיבת הועה”פ היה קצר וחטוף. נראה היה שמדברים בה רק דרך אגב, בלי שום התאמצות להקיפה ולהעמידה על נקודת הגובה האקטואלית. וההצעה היחידה שהוצעה בנדון זה להחלטה, ע“י בא־כח “הפועל הצעיר” ו”צעירי־ציון", הדורשת “סיוע תכוף לעלייתם של האלמנטים החלוציים לשם עבודה בארץ”, גם הצעה זו הוסרה מעל הפרק בלי שום פתרון.

שורת ההחלטות שנתקבלו בישיבת הועד הפועל בודאי שאיננה נותנת סיפוק מלא. אפשר מאד שאלמלי היתה הישיבה מתרכזת בשתים שלוש שאלות הכי אקטואליות הדורשות את פתרונן, היתה היא מצליחה לבוא לידי מסקנות יותר ברורות ולידי החלטות יותר מבוססות. ערבוב הענינים השונים, שישיבת הוה“פ ראתה חובה לעצמה לנגוע בכל אחד מהם, שלל ממנה את היכולת להתעכב בפרוטרוט על המומנטים הכי עיקריים של העבודה הציונית הקרובה. אולם בסיכום הישיבה הזאת בדרך כלל, יש כדי להניח את דעתנו במידה ידועה. היא הסירה את המחיצה המדומה בין חלקי הציונות השונים, היא ריכזה שוב את כל הכוחות של התנועה לעבודה משותפת, ועלה בידה להוציא מלבם של חסידי ה”ציונות הפוליטית" כי ישנה בציונות אפשרות של פוליטיקה אחרת, מאשר פוליטיקה ריאלית ועבודת בנין ריאלית בא"י.

תר"פ


המלצות קוראים
תגיות