רקע
יצחק לופבן
"סבלנות"?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

באניה הרוסית הראשונה, שהגיעה ישר מאודיסה לארץ־ישראל, נכנסו לארץ שש מאות ועשרים נפש יהודיות – עולים, שבי־גולה ופליטים. קשים כחבלי היציאה משם היו חבלי הכניסה לארץ: ביום סערה, ביום גשם טורד, באניה קודרת ומיטלטלת על גלי ים עכורים, הגיעו המה, אחרי נדודים רבים וטלטולי־דרך ארוכים, למחוז חפצם.

מהם – קודרים ואבלים, צללי בני אדם, שבפניהם ובעיניהם משתקפות עוד הבבואות של חיי הבלהה ברוסיה ובאוקריינא; אלמנות ויתומים, חצאי משפחות ושרידי משפחות, ובפיהם הבשורה האיומה, הבלתי אמצעית, מחרון־האף הגדול אשר ניתך על המוני בני עמנו האומללים.

ומהם – צעירים וצעירות, עליזי עבודה, מלאי מרץ והתפרצות למעשה יצירה על אדמת ישראל; עם שפה עברית חיה בפיהם, מזוינים בחלקם בידיעות ובהכשרה מוקדמת לעבודת השדה, עם רצון חלוצי וסבלנות רבה אשר הוקנתה להם בתקופה אכזרית זו של חמש שנות סבל ועינויים.

וכולם, כולם עדים חיים לטרגדיה העברית, עדי ראיה ועדי שמיעה לאותה היללה המחרידה, הנישאת אלינו מעמק בכא זה. לא משא נימירוב, לא סיפורי השממית בעליית הגג, לא “דברים הנוקבים את המוח ויש בהם כדי להמית” – כי אם געיה מרה קורעת לבבות ומקפיאה את הדם של צאן־ישראל המובל לטבח, של אחים נשחטים לרבבות ושל אחיות מחוללות, של עם הנדון לכליה, הנדרך כענבים בגת ואין מפלט ואין מוצא. מגילת איכה, שאין עדיין ככתב ולשון להביע בהם את תהום המכאוב הלאומי ואת יללת הצער האנושי השפוכים בה.

רק מלה אחת גואלת ומשחררת נשארה ליהדות הרוסית, רק תקוה אחת ויחידה, רק נחמה אחת מעצבונה הגדול ומאבלה הכבד – והמלה הזאת היא: ארץ־ישראל.

“אלמלא ארץ־ישראל לא היתה להם ליהודי רוסיה אפילו היכולת למות” – משיחה אחת הפליטות לפי תומה. בלי זיק התקוה האחרון הזה, בלי קו האור המנצנץ להם מבין מחשכי גורלם, היתה מתרחשת כנראה קטסטרופה עוד יותר נוראה ממות, קטסטרופה שאין לה עדיין תמונה ריאלית בדברי הימים.

ואנחנו מה? – האם נתנחם וננחם את העם המיואש בתקוות רחוקות, האם נחכה לחסד לאומים, האם לא נמצא דרך לתת תיכף תשובה על נהי התמרורים האלה, הנישאים אלינו מעל השפתים האלמות וממבטם הקפוא של פליטי הגיהנום אשר הגיעו אלינו עכשיו?

שש מאות ועשרים הנפש שנכנסו כעת אל הארץ, אלה בודאי יסתדרו בעבודה, באיזה אופן שהוא. אולם, רבבות, רבבות דופקים על שערי הארץ – האם לא יפתחו תיכף בפניהם? היש אצל מי שהוא בתוכנו אומץ־רוח אכזרי כזה להגיד להם: “חכו”! להגיד להם: השחטו, הכלו, היו מרמס לחיתו טרף, הקריבו את כבודכם ואת כבוד נשותיכם ובנותיכם עד אשר… עד אשר מי יודע מה? היש מי בתוכנו אשר יעיז ברגע זה להוציא מפיו את המלה הארורה הזאת: “סבלנות”!? האם לא יפתחו לבותיהם של בעלי היכולת בקרבנו, האם יאכלו במנוחה את לחמם על הדם, האם לא יתפלץ לבם למראה החורבן הנורא הזה ולא יקומו ויקדישו את כל אשר להם למען הציל את שארית הפליטה?

לא “לעזרה” זקוקה כעת היהדות הרוסית, לא לפת לחם להשקיט את רעבונה, לא לבגד לכסות את מערומיה – כי אם למקום מקלט, לפינת אדמה זו הממלאה את נפשה ואת הגיגיה ברגעי־היאוש הנוראים על סף הכליון. ואם מכאן לא תבוא ההצלה, אם לא תקום התנדבות לאומית גדולה, אם לא יבוא תיכף המפעל הרב של בנין המולדת, של עבודה מהירה ורחבה, יש לחשוש כי אכן נגזרה כליה על זרעו של אברהם.

לא תנחומין שבפה, לא להתנצלות ולהרגעת הרוחות אנו צריכים כרגע, יש רק מלה אחת היכולה לענות על זעקת השבר של עמנו – והמלה הזאת היא: עבודה! – עבודה על אדמת המולדת העברית!

תר"פ


המלצות קוראים
תגיות