רקע
יצחק לופבן
שתי תפיסות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הערבוביה השלטת בהערכת המצב בציונות ובא“י, והתסבוכת הנוראה של התשובות הניתנות על השאלות שמוצגות לפנינו בקשר עם מצב זה – מחייבות אותנו לשוב מדי פעם בפעם לבירור דרכי הציונות ולבירור דרכנו אנו בציונות ובבנין הארץ. בימים האלה שאונאת־הדעת העצמית משמשת מפלט יחידי לחוגים רבים בתוכנו, הרי אין זה תפקיד פּופּולרי ביותר לפזר אילוזיות, ואין הוא עלול להיות מוכתר על נקלה בהצלחה. לעתים קרובות מאד נטפלת ההרגשה שהמחנה הציוני, זה שההיסטוריה הישראלית העמיסה על שכמו מפעל אדירים, הדורש אחריות גדולה, חכמה רבה ופכחון הנפש והמוח – הפך להיות מחנה של פּר־גינטים, גיבורי־שפתים וטרוּפי מניות, אשר מתחנה לתחנה בדרך האכזבה חוזרים ושבים לסורם. שום דבר איננו מלמד אותנו יותר, ואין אנו לומדים משום דבר, כאילו ניטל השלטון מן ההגיון ומן השכל הישר. כל מה שנאמר עתה אצלנו, בעתונות הציונית ובמקראיה בארץ ובחו”ל, אם איננו היפוקריזה, אם איננו בא לשלם תנחומין במטבעות מזויפות, אם איננו בא לקדש את המוסכמות, את זה שנכשלנו עליו, שהננו שוברים את ראשינו בפגיעתו הרעה, את זה המעכב והמכשיל את מפעלנו ואת כיוון מחשבתנו לפעולה – אין לו קשב ואין לו גם תקוה גדולה להיות נשמע בשקט, מבלי להצית מיד את החומר המפוצץ, זה שנערם אצלנו במקום המחשבה ושיקול־הדעת. ישנם צרורות מוכנים הנזרקים בכל עת מצוא ב“פקחים ובאנשי־מעשה”, וישנם כתרים של בזיון וקצף אשר מכתירים בהם אצלנו מיד את כל המעיז להעיר את שימת הלב, שהנה יש לחשוש שאנו מידרדרים במדרון ושיש צורך לחשב את דרכנו מחדש ולבדוק את המתודים שאנו משתמשים בהם לאור המציאות והנסיון, אם הם קולעים למטרה אם לאו. ואף־על־פי־כן לא נינקה בפני המצפון ובפני הגורל ההיסטורי של העם העברי, אם הנימוק האופורטוניסטי יעכב בעדנו מלהיכנס בבירור זה ומלהסיק ממנו את המסקנות ההכרחיות.

צדק בלי ספק מי שאמר במועצת ההסתדרות האחרונה ששולטות שתי תפיסות בדרכי הציונות ותפקידיה. צריך רק להוסיף שזה אינו נוגע רק לשאלה אקטואלית זו או אחרת, כ"א אלה הן תפיסות יסודיות, שמהן נובעת שלשלת של מסקנות בכל הערכין הקובעים את פרוצס ההגשמה, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים. התפיסות האלו אינן מחולקות לפי מעמדות ושדרות חברתיות שמהן מורכבת התנועה הציונית, הן עוברות את התנועה וחוצות אותה בנפח שלה לכל שכבותיה.

מבלי להיכנס בבירור מקיף ומפורט, אפשר לנסח את התפיסה האחת בהנחות מצומצמות כדלקמן: השעה דוחקת לקצר עד כמה שאפשר ולהחיש את הפרוצס של הגשמת הציונות ובנין המולדת העברית. הציונות השיגה תנאים פוליטיים אובייקטיביים המאפשרים, בלי עיכובים רציניים, את הגשמתה המהירה. נקודת הכובד של מפעל ההגשמה מונח עתה בעם העברי, ביכולתו ובכשרונו. לנו דרושים עתה כוחות מגשימים מוכשרים ומוכנים, בעלי הכרה ציונית ובעלי רצון חלוצי, ודרושים לנו גם תכנית משקית ברורה ואמצעים מרוכזים ומספיקים כדי להוציאה לפועל. את הרכוש הזה אפשר ליצור ע“י עבודת הסברה והכשרה אינטנסיבית ומתמדת וגם ע”י עבודה פּוליטית מותאמה. תנועת הפועלים בא"י, העומדת במרכז פעולת הבנין, הנושאת על שכמה באופן בלתי־אמצעי את כל כובדו ואחריותו של מפעל ההגשמה, והשואפת לחיים חברותיים מתוקנים וצודקים – איננה רואה את עצמה בשאיפתה זו ובמעשיה ובמלחמתה להגשמתה, כשומרת וכמגינה על איזה שהם אינטרסים איגואיסטיים, כי אם על אינטרסי העם כולו, על תוכנה הרעיוני והמעשי של הציונות ועל הפוסטולטים המוסריים שלה. הקווים היסודיים שהתוותה תנועת העבודה העברית בבנין הארץ, עבודה עצמית על קרקע הלאום וצורות קואופּרטיביות של חיים ועבודה במשק הכפרי והעירוני – אלה הן הדרכים היחידות האפשריות להקמת המשק הלאומי בארץ, הן מבחינה כלכלית מעשית, הן מבחינת צרכי המוני העם העברי והן מבחינת תוכנו החברתי של רעיון התחיה הלאומית.

אין אנו מצווים ועומדים ללמד זכות על כל שגיאה ששגינו ושהננו שוגים בנסיונותינו ובחתירתנו למטרה זו. שגיאה בכלל איננה לא חטא ולא בושה. אלה שאינם עושים מאומה – אינם עלולים לשגות לעולם. אולם שום דבר איננו מתקדש ע"י כך לנצחים, משום שנראה היה לנו פעם לדרך טובה ורצויה. מכל מה שהתבדה ומתבדה בדרך הנסיון שלנו – עלינו להרפות; את שגיאותינו נתקן, את הפרצות שלנו נגדור – אבל על הדרך היסודית הזאת נשמור ונלחם בכל המצבים ובכל התנאים, באשר היא איננה באה, כאמור, לשמור על אינטרסי פרט או מעמד, כי אם על התנאים ההכרחיים להגשמת הציונות.

גם בשעת רווחה וגם בשעת משבר אסור לנו לאבד את הראש. אי־אפשר לראות את העניינים מתוך היקף של שעה אחת, של יום אחד, או של שנה אחת בלבד. צריך להעריך את ההופעות ולדון בהן מתוך הכרת הסיבות שלהן ולא מתוך סימניהן הפינומינליים. אם בא משבר לארץ בגלל זה שהיתה עליה מבוהלת בלי פעולה כלכלית מקבילה לקליטתה, אם נכנסו אנשים לארץ כאמיגרנטים סתם, משום ששערי הארצות האחרות היו סגורות; לא מתוך יחס לא“י ולא מתוך רצון ציוני, כי אם כ”מבקשי זהב“, והם נשברו ונהרסו – הרי זה אסון גדול, אבל אי אפשר להפוך ע”י כך את הציונות ל“ועד־מחלק” ולאפרט לסיוע לכלכלת רעבים, אלא מן ההכרח לרכז את האנרגיה במפעלים כלכליים וביצירת מקורות עבודה, ומן ההכרח לקבוע לעתיד פּוליטיקה של עליה יותר בריאה. דרישתנו לעליה חפשית איננה יכולה אף פעם להתפרש כפשוטה. זאת דרישתנו הפּוליטית, שענין סידור העליה, ארגונה וקביעת ה“קווֹטה” שלה ימסר לידי הסוכנות היהודית הבונה את הארץ. אבל חופש איננו אנרכיה, ואנחנו לא נוכל ולא נהיה רשאים אף פעם להשתמש בחופש זה במובנו הוולגרי. אנחנו נצטרך אולי יותר מן הממשלה להקפיד על העליה שלא תהיה חפשית. מידת הדין וההגיון הישובי יצטרכו תמיד להתגבר אצלנו בנדון זה על מידת הרחמים. א“י איננה יכולה לע”ע לשמש מפלט לסחופי־גורל סתם; ואם יעלו עתה, למשל, לארץ מאת אלף משפחות המוזגים שעומדות להשאר בלי פרנסה בפולין, עם האספירציות שלהן ועם הרגלי חייהן, הרי לא נוסיף ע"י כך שום דבר לבנינה של הארץ, כי אם נחריב אותה ונחריב גם את תקוותנו לבנות אותה פעם. העליה צריכה להיות באמת לפי “כוח הקליטה הכלכלי של הארץ” ושל מפעלינו הכלכליים בה המכוונים להגדלת כוח הקליטה הזה – אבל את כוח הקליטה הננו רוצים לקבוע בעצמנו, ולא שאחרים יקבעו אותו בשבילנו.

היחס המתוח תמיד בין הצורך והיכולת, שאיננו עלול להשתנות, ושגם במקרה של הרווחה גדולה יהיה תמיד הצורך יותר גדול מכפי אשר תשיג ידנו למלאותו – מחייב אותנו להנהיג חסכון מכסימלי בעבודתנו המשקית ובכל ענפי העבודה הלאומית האחרים בארץ. ציבור הפועלים, בשליחות ההיסטורית שלקח על עצמו, צריך להיות בשורה הראשונה נושא ההקפדה שאף פרוטה אחת מכספי הלאום לא תתבזבז לבטלה ולא תגזל מצרכיה המרובים של יצירתנו הלאומית. התביעה לתכנית משקית בריאה, איננה רשאית להיות מוסר שאחרים יטיפוהו לנו, כי אם להיפך אנחנו צריכים להיות מטיפיו של מוסר זה ואנחנו צריכים גם לשמור עליו. מעשינו ומוסדותינו הכלכליים צריכים להיות לדוגמא ולמופת. צריך להשתחרר מהדילטנטיזם, מכל מיני תכניות והמצאות פורחות, ולאור הבקורת העצמית עלינו לבדוק גם רבים ממפעלינו אנו ולצרוף אותם מסיגיהם. אנחנו נוכל להיות תובעים מאת אחרים ויהיה תוקף מוסרי בתביעותינו, אם מעשינו אנו לא יהיו לקויים; אנחנו נצליח להקנות לתנועה הציונית ולגורמים האחרים שעומדים עתה להצטרף לפעולה הישובית הכלכלית את הכרת דרכנו, את צדקתה ואת הכרחיותה, אם נוכיח מידת אחריות מלאה וכיוון תכליתי בעבודתנו המשקית.

התפיסה הזאת של הענינים, הנחות אלה שאפשר כמובן עוד להרחיב אותן ולהוסיף להן גם פאתוס רב וגם הוכחות חותכות – אינן קונצפּציה חפשית. אין זאת אחת הדרכים, שלעומתה אפשר להציג דרך אחרת שאף היא מובילה אל המטרה, כי אם הדרך היחידה האפשרית. התפיסה הזאת מתבססת על הכרת המציאות על הכרת עצמנו ועל הערכת יחסי הכוחות והתנאים. היא רואה את פּרוצס ההגשמה מותנה בשני גורמים מכריעים, ביכולים וביכולת, בתכנית בנין רציונלית ובאמצעים להוציא אותה לפועל; בחומר ובצורה, בשתי אמות היצירה הללו, שהן מכבשונה של כל הוויית העולם. היא מאמינה בכוחו של הרצון, אבל איננה מאמינה בנסים. היא מאמינה באפשרות ליצור עובדות פּוליטיות, אבל איננה מאמינה באפשרות של פּוליטיקה אשר אין עמה עובדות מציאותיות. היא רואה את המטרה הציונית בכל צעד של התקדמות בעבודתנו, בכל תוספת אחיזה בארץ, בכל ביסוס ובכל הרחבת התחומין של כיבושנו הכלכלי והתרבותי – אבל איננה מחשבת קצין ואיננה נושאת טרנספרנטים עם סיסמאות, אשר כוונתן לגלות מראש, בלי כל שריד, את קצה הכוונה האחרונה…

לעומת זאת, יש בתפיסה השניה ההיפך הגמור מכל מה שנמנה בראשונה. היא איננה מתבססת לא על הכרה עצמית ולא על הכרת המציאות. מתוך איגנורציה גמורה של יחסי הכוחות והתנאים, היא מריקה בכל הזדמנות פּאתוס גדול של רדיקליזמוס ותפיסת־מרובה, שאינם נמצאים בשום התאמה לא עם התכלית ולא עם התועלת של עבודתנו הציונית ומשאת נפשה. בעלי התפיסה הזאת נשארו “חולמי הגיטו” גם בשטח הרינסנס הלאומי בפוליטיקה. הם כולם מסורת ונושאי סבל ירושה. החינוך הפוליטי שלנו במשך דורות רבים לא היה ולא היה יכול להיות אף פעם חינוך לפוליטיקה תכליתית וקונסטרוקטיבית. התנאים שהיינו נתונים בהם בכל מרכזי הגולה בתור מיעוט נרדף, בתור משוללי זכויות, מצוקים ונרמסים, יצרו בתוכנו את רוח ההתקוממות חסרת האונים, אשר התבטאה באופּוזיציה בלבד לכל ממשלה, בבקורת עויינת גרידא של כל פעולה, בחשדות לכל מעשה מדיני. במרוצת הימים הפך הדבר אצלנו לסגולה גזעית כמעט. האופוזיציה היתה לנו לאינסטינקט, הנפעל לא ע“י העצב המרכזי, לא על ידי התנועה השקולה והמחושבת מראש, כי אם ע”י העצב הפריפרי, ע“י התנועה החוזרת, בלי מחשבה ובלי חשבון המעשה. ובהמשך מרוצת הימים נואלנו אפילו לחשוב את הרודימנטים האלה לאורגנים פּוליטיים מפותחים ועיקריים. אף בשטח הפּוליטיקה הציונית והא”י שמעמידה לפנינו תפקידים תכליתיים בלבד, הולכת תפיסה זו עפ“י הקו המקובל. השאלה בשבילה איננה איך נשיג את המבוקש ומה עלינו לעשות כדי להשיגו, כי אם איך נענה על הגירוי, איך “נפעול” ואיך “נתעסק” באופן פּוליטי. לכיוון פּוליטי זה יש במובן כלי זין מיוחדים ואמצעי־מלחמה, שלא רק שאינם מובילים לשום מטרה, כי אם גוררים עפי”ר נזק ברור. בעצם ההנחה הזאת, ששאלת המשבר הנוכחי בא"י היא שאלה פּוליטית חיצונית, כרוך כבר נזק רב הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. היא משתקת חלק גדול מהאנרגיה הציונית ומסיחה את הדעת מהפּרובלימות החיוניות המכריעות אל אימוציות־שוא, שאין מהן שום תוצאות. גם תיאור המטרה הפוליטית בצבעים אכספרסיוניסטיים צעקניים, והשימוש בהכרזות ובהגדרות שאינן אקטואליות לא להיום ולא למחר, ושתוכנן הוא אפּקטיבי בלבד – הוא מזיק ומטפח אילוזיות ומקלקל את היחסים הפּוליטיים שאנו מצווים עליהם לשפרם. זה אשר במקום לשנות את יחס הכוחות למעשה, מתכחש להבנה בכלל ליחס־הכוחות, מוכיח רק שהוא בעצמו הנהו חדל אונים; ומי שמתייחס בביטול אל העובדה המציאותית ודורש את הבלתי־אפשרי בשעה הנתונה, איננו מכסימליסטן ולא ריבולוציונר, לא בעל שכל גדול ואף לא בעל מעוף, כי אם פשוט אדם שאבד את שיווי המשקל בהבחנה האלמנטרית של הדברים.

הקווים האופייניים לתפיסה זו בפוליטיקה סתם, חוזרים ונשנים כחוט השני גם בתפיסת הפוליטיקה הכלכלית והחברתית. גם כאן נחשבים רודימנטים שונים לכלי שימוש ופעולה ממדרגה ראשונה. מצד אחד באים עם כדם הכלכלי השבור נושאי המסורת והרגלי הדורות, שחיו במשך כמה שנים כאיזוב בקירות חייהם הכלכליים של אחרים, התפרנסו כעורב וככלב ורואים בהמשך המסורת הזאת בא“י את האידיאל של בנין – ומצד השני ערבוביה איומה של המצאות וסברות־כרס כלכליות, גם במחננו אנו וגם במחנות אחרים שמחוצה לנו. הפלס ההכרחי, שבלעדיו אי־אפשר להקים לא בית ואף לא סוכת־קרשים טובה – נעלם לגמרי מאופקיה של תפיסה זו, כשבאה לדבר על הקמת משק לאומי ובנין מדינה. הכל נושם בספיקה של אי־רציונליות. אין מוקדם ואין מאוחר. אין חלל ואין זמן. הכאום נחשב לקוסמוס. זה שעומד כמטחוי דורות בקצה המטרה האחרונה, מדברים עליו כאילו היתה זאת שאלה של יום המחרת; וזה שבוער, אקטואלי, שאם לא נעשנו היום ישמט מחר מתחת ידינו – נדחה כהלכתא דמשיחא. “חוקי־הברזל” בפוליטיקה כלכלית זו נקבעים עפ”י פינומינים ולא עפ“י יסודות, שרשים וסיבות. לפיכך עומדות, כמעט על אותו שטח עצמו, מצד אחד התביעה ל”רינטבליות" קיצונית, שאיננה לוקחת בחשבון שום תנאים אובייקטיביים שבהם מותנה בנין משקנו הלאומי – ומצד שני האיגנורציה הגמורה כלפי תביעה זו. לפיכך גם כאן, כמו בפוליטיקה סתם, שלטת הפרזה רבה בהגדרת דרכים ובהערכת אפשרויות כלכליות מכל הצדדים. והמומנט היסודי הזה בפרוצס ההגשמה הציונית, שהוא קודם כל מוכרח להיות ברור ובולט, משום שהוא בבחינת אבן השתיה לכל הקונצפציה הלאומית שלנו – עוד מעט והפך להיות לתיאולוגיה.

ציינתי רק בראשי־תיבות כמעט את הקונטורות של שתי התפיסות האלה השולטות כיום בציונות, שלשתיהן בלי ספק כוונה משותפת: הגשמת הציונות. מלבד אלה ישנן עוד כמה וכמה דעות ואספּירציות, שאיפות פרטיות ומעמדיות, שמצרפות גם הן את קולותיהן למוסיקה הכושית הזאת של התפיסה השניה. משתי התפיסות האלה נובעות, כמובן, מסקנות שונות להערכת הופעות חיינו, המעשים והמפעלים שאנו עסוקים בהם והחליפות והתמורות, העליות והירידות במצבנו. בה במידה שהתפיסה הראשונה היא מקור היצירה הציונית, מקור כיבושיה הריאליים והיא תקות הצלחתה בעתיד – הרי התפיסה השניה היא מקור המבוכה הגדולה שהועמדה בה הציונות בשעת משבר קשה זו, אשר את ראשיתה יש לראות לא בהפסקת העליה הרביעית אלא בהתחלתה ובדרכים שהלכה בהן. ואף עתה, כשאנו באים לתת תשובות על שאלות המתעוררות בקשר עם הליקבידציה של המשבר הזה, הננו נתקלים שוב בשתי התפיסות האלה ובדרכים השונות שנובעות מהן: מצד אחד התביעה להבנה ריאלית של המצב, לביטול הסיבות של המשבר, לעקירת הרע משורשו, ליצירה משקית וליצירת מקורות עבודה מתמידים שיספגו לתוכם את חוסר־העבודה, שייצרו צנורות של מחיה לא ליום אחד כי אם גם למחר ולמחרתיים ושישמשו התחדשות והמשך לפעולת־בנין ציונית – ומצד השני השלמה עם המשק הבנקרוטי של העליה הרביעית ופסיכולוגיה של פושטי־רגל שרוצה רק לדחות את הקטסטרופה ע“י טלאים זמניים וחיצוניים, ע”י “גמילות־חסד” ליום ולשעה.

ויש להצטער ביחוד על זה, שגם בתוך ציבור הפועלים, אשר יותר מכל שכבה ציונית אחרת הנהו מאוחד בעיקרים היסודיים של דרך הבנין הציוני, שולטות כיום במידה ידועה שתי התפיסות האלה. במועצת ההסתדרות האחרונה הן באו במידה ידועה לידי ביטוי בולט. הלך־רוח זה שמטפחים אותו בארץ, שבשאלת פתרון הפרובלימה של חוסר־העבודה עומדים זה מול זה מחוסרי־העבודה וההסתדרות הציונית כתובעים ונתבעים ולא כנתונים בצרה אחת ובדאגה אחת, וכי יש דרך לפתרון זה בהסרת האחריות, במיטינגים, ובדימונסטרציות – הוא פרי התפיסה השניה. חוסר העבודה בארץ הוא אסון גדול לציונות, הוא מתנקש בנפשה וברכושה הכי יקר: בכוחות החלוציים שגדלו לה ושצפויים להתנוונות – אבל התשובה ע“י הקמת משק של שעת־מצוקה בלבד, אף היא גוררת אחריה אסון לא פחות מזה. התשובה יכולה להיות תכנית עבודה ולא עבודה סתם לשלושה חדשים או לחצי שנה, אשר אחרי כך לא ישאר ממנה כל זכר ונעמוד שוב בפני האבוס השבור. פרי התפיסה השניה היא גם אותה הקונצפציה המוזרה התולה את פתרונה של פּרובלימה קרדינלית זו, שיש לרכז בשבילה את כל האנרגיה הציונית ואמצעים גדולים, בפעולות ביתיות קטנות כמו הורדת איזה אחוזים ממשכורות הפקידים בהנה”צ וכדומה. את המשכורות המוגזמות, שאינן עומדות בהתאמה לכוחנו הכלכלי צריך בין כך וכך להוריד. צריך בכלל להנהיג חסכון בכל מקום שאפשר, וצריך לבטל את הפּריבילגיה הזאת שבין הסמוכים על שולחן אחד יהיו אלפים רעבים ומאות נתונים במותרות – אבל אי־אפשר לעשות זאת לסיסמא מצילה ואי־אפשר להטיף בזה תנחומין למצוקה שאנו נתונים בה.

ציינתי כאן רק מומנטים אחדים אקטואליים כיום לשם קונקרטיזציה, אבל לא לזה בלבד מכוונים הדברים. הכוונה היא להבליט, כי מתן תשובות לא נכונות על שאלות שבהן תלויים החיים והמות בציונות, מהווה את השבר הפּסיכולוגי בתנועה, שהוא אולי יותר קשה מהמשבר הכלכלי. הדבר דומה לחולה בטיפוס הבהרות שמדביקים לו אספלניות לרפא את הבהרות, ומזניחים את עצם המחלה שהבהרות הן רק סימניה החיצוניים. בדרך זו לא נרחיק ללכת, לא נוכל ללכת, לא נוכל לתת פתרון לשום שאלה ולא נציל את המצב, כי אם נסבך אותו עוד יותר.

הננו עומדים עתה אולי על סף של שינויים מכריעים בהתפתחות העתידה של עבודתנו, ועד שבאים לייעץ לנו צמצומו של הרעיון הציוני כתרופה ל“קונסולידציה משקית” – נתחיל קודם כל באמת בקונסולידציה של המחשבה הציונית והגיונה, עלינו לברר לעצמנו בפעם האלף מה אנו רוצים ולאן פנינו מועדות ועלינו ליצור תכנית ברורה לבנין א"י, אשר תשמש לנו קו מחייב, תציל אותנו מהערבוביה הנוראה השלטת ומהפתעות וסיבוכים שאין מהם מוצא. מבחינה זו יש אולי חשיבות מרובה לועדה שתבוא לארץ. היא תכריח אותנו להכניס קצת סדר בתהו ובהו שאנו נתונים בו. כי הועדה הזאת תצליח בעבודתה רק אז אם אנחנו נציע לה תכנית מבוססת, ואם נצליח להקנות לה הבנתנו אנו את העניינים ולא להיפך.

תרפ"ז


המלצות קוראים
תגיות