רקע
יצחק לופבן
שלושים שנה לקונגרס הציוני
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

מציבי הדלתות ובוני הטפחות

יכירו מי ירה האבן הראשה…

(ביאליק)


מעבר לשטח הצללים של שעה זו לציונות, ניצבת נגד עינינו תקופת שלושים השנה שעברה מאז התכנס בבזל הקונגרס הציוני הראשון עד הקונגרס הט"ו אשר נפתחה בה בעיר לפני ימים מעטים. מעל הרמה של הערכה היסטורית, אפשר לנו לראות את הענינים באספקלריה יותר בהירה; לא מתוך ראיה־חלקית ומתוך קללת השעה החולפת ללא מלוא משאלות־לבנו, כי אם מתוך ראית־הכול ומתוך ברכת־הנצח, המצטרפת אצלנו, כמו בכל מקום ובכל זמן, מטיפות קטנות של הצלחה ומצעדים אטיים של התקדמות בתוך יגיעת־שנים ועמל־דורות.

זאת היא בודאי פרזה בנלית, אולם אי־אפשר להתכחש בשום אופן לאמת שבה. שלושים שנה במפעל אדירים של בנין עם ומולדת אינם יותר מאשר הרף־עין. אנחנו, שלא האמנו בנסים, במשיח שיבוא בהיסח־הדעת, וראינו בציונות תמיד מפעל־יצירה אנושי, המלווה בהכרח קושי רב והתאבקות מתמדת, הנתון לניגודים בלתי פוסקים בין הצורך והיכולת, לעליות וירידות, להעפלות ולנסיגות לאחור ושוב להעפלות חדשות – אנחנו לא נסיק מסקנות של יאוש מן העבר ולא נביט דרך המשקפים הכהים של ימי־המצוקה הנוכחים על הימים אשר יבואו. ילל־החתולים הפסימיסטי, ההולך וגובר כיום בתוך המחנה הציוני, המתנה את גדולת־העבר, את תפארת הקונגרסים הראשונים, את הזוהר שנאסף ואת “תור הזהב” שחלף, ומבכה את הירידה, את ה“ליקבידציה” ואת הבירא עמיקתא שנפלנו לתוכה מאיגרא רמא – כל זה הוא פרי מבוכה של אנשים אשר איבדו את הקשר החי עם התנועה ועם המפעל ומזינים את נפשם הריקה בקסמי־שוא של תפארת שדודה.

הננו חדורים כולנו יראת־הכבוד ויראת הרוממות לזכר האדם הדגול מרבבה, יוצר הקונגרס ומחוללו, זה אשר הקים את הבמה הזאת “למקראי ציון” ואשר, בלשונו של אחד־העם, פרץ את גדר “הצניעות” של “התשובה הלאומית על שאלת היהודים”, הוציאה לרשות הרבים ו“פרשה לכל העם בקול רם, בשפה ברורה ובקומה זקופה”. הרבה מאורה של הציונות בעבר ובהווה ממנו ומשלו הוא, ובעלות לפנינו זכרון השנים האלה, נזכר בראשונה בדמות דיוקנו הקורנת. אבל, “תור־הזהב” של הציונות איננו מאחורינו, כי אם מלפנינו. הוא עוד לא היה והוא עוד איננו, אבל הוא יהיה ויבוא כתגמול אחרון של מאמצי בנין ויצירה על אדמת א“י. כל האגדות ע”ד ה“ימים־הטובים” שהיו לציונות מלפנים אינם יותר מ“סיפורי הירח”, שאין להם שום אחיזה במציאות. מי שמכיר את תולדות התנועה, את תלאותיה המרובות, את חבלי גידולה וצמיחתה ואת שלשלת האכזבות המלוות אותה מן הקונגרס הראשון עד היום, יודע היטב שלא היתה בה אף שעה אחת של קורת־רוח אמתית, אף רגע אחד המניח את הדעת ואף מפעל אחד הממלא את הנפש השוקקה. ואעפי"כ, מתוך ההתאבקות הזאת והאכזבות האלה, נוצר מה שנוצר, הוקם יסוד־המעלה ונוצרה הפוטנציה הכבירה, אשר חסר לה רק מעט בכדי להיהפך בן רגע לכוח־הגשמה מחולל עלילות נפלאות.

אינני יודע אם יש מי כיום בתוך התנועה הציונית אשר חושב ברצינות, שהיתה ביום מן הימים אפשרות אובייקטיבית יותר קלה ויותר נוחה להגשמת הציונות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת ההכשרה הנסיונית, מכפי שישנה עתה. למרות כל התלונות הגדולות והקטנות שלנו, ולמרות אי שביעת רצוננו הכרונית, עלינו להודות כי הכיבוש הפוליטי שכבשה הציונות בעשר השנים האחרונות, פתח לפנינו מרחב לפעולה אשר לא חלם עליו הרצל גם בשעות הכי אופּטימיות שלו. מתקופת הגישוש האטומה ומתקופת ההזיה וההשערות המעורפלות, עברה הציונות לתקופת־מילואים ממשית והועמדה לפני שערים פתוחים של יכולת־הגשמה אובייקטיבית, כמעט בלתי מוגבלת. הדברים שהיו מלפנים בבחינת סכימות מטושטשות ומשאלות רחוקות, החלו ללבוש בשר וגידים ונעשו לערכי־מציאות, במידה שיצרנו להם בארץ נושאים ממשיים ושטחי־תפיסה ריאליים בחיינו הכלכליים והתרבותיים. עצם העובדה הזאת, שלתביעותינו הפוליטיות יש כיום הזה מראי־מקומות קונקרטיים, שאיננו מדברים יותר על “שלוש־סעודות” פּוליטי סתם, כי אם אנו מצביעים על פגימות פה ועל ליקויים שם, על קיפוח־זכות במקום זה או אחר – זהו הסימן הכי מובהק שהננו נמצאים כבר מעבר לרוביקון הפּוליטי.

הערכה איננה אומרת השלמה, איננה אומרת קוויאטיזמוס, איננה אומרת הסתפקות במה שיש. אנחנו נלחמנו כל השנים נגד צועקי ה“הידד” מכל המינים, נגד מפיחי הכזבים ונגד הרכרוּכית הסנטימנטלית הזאת, הרואה בכל מקום ובכל דבר בא“י גילויי־שכינה ושמי־תכלת צוחקים. אבל גם זהו מנהג שטות, וולגרי וזול, לעטוף תמיד שחורים ולנהום לתיאבון מתוך קופה של ניהיליזמוס. מי שאיננו יודע להעריך עובדות קיימות, איננו יודע גם להעריך את עצמו והנהו בכלל נטול חוש־המידה. מכאן אותו ה”מכסימליזמוס" האוילי, המדבר תמיד על פּוליטיקה ערטילאית, חובקת זרועות עולם, כביכול, ודש בעקביו את המציאות הפוליטית הגדלה עמנו בארץ לעינינו. זאת היא סוף־סוף אוילות פּוליטית להקים שאון של מחאות נגד זה שקבר רחל מצוייר על בולים בעלי יחוס פחות גדול מאשר אלה שצויר עליהם מסגד־עומר, למשל, ולא להעריך את עצם העובדה הפוליטית של בולי דואר, בולי־קבע, עם כתובת עברית, אם גם כתוב עליהם לע“ע “פלשתינא” ואם גם “א”י” נתונה עדיין בסוגרים ובראשי־תיבות. עם שלא יצאו לו מוניטין זה אלפיים שנה; עם שסוחר ועוגב עם כל המוניטין שבעולם; המלקק בלשונו את כל בולי־הדואר שבעולם; המחמם בדרך נדודיו את כל תעודות־המסע וכרטיסי־הרכבת שבעולם – האומנם יכול הוא לבלי לראות בזה זכות גדולה וכיבוש פּוליטי רב־ערך, אם האותות האלה קמים לפניו בארצו בשפת עברו ועתידו, אם גם לע"ע למחצה ולשליש?! הרי אי־אפשר למחות נגד קיפוח הלשון העברית במוסדות הממשלה ונגד הטופסים המשובשים בתעודות הטאבו וכדומה, מבלי להעריך את העובדה המעודדת של זכות ממשלתית רשמית ללשון זו אשר רק לפני שלושים שנה אמר עליה הרצל, שאין יהודי בעולם אשר ידע לקנות באמצעותה כרטיס־נסיעה ברכבת. אי־אפשר גם לבלי למחות במידה ידועה למראה השיבושים הרשמיים האלה, כשם שיחד לב אם בראותה את ילדה המעבט את ארחותיו בראשית צעדיו עלי קרקע. אי אפשר לראות הצל מבלי לראות את האור ואי אפשר לראות את קיפוח־הזכות מבלי לראות את הזכות. הדברים האלה הנראים כקטנים ושאין אנו יודעים להחשיבם כראוי, הם בתי־קיבול למנת־חיים גדולה, הם ראשית המסגרת לאחרון המאוויים במשאת נפשנו המדינית. כל השרטוטים הקלושים יתבלטו יותר במידה שתתבלט יותר מציאות־חיינו בארץ זו. גם פקידי הממשלה שאינם מבני ישראל ישלמו את מס־הכבוד הראוי ללשון־העברית, אם אנחנו בעצמנו נשלם את המס הזה, ואם אלה המוחים שבע ביום ילמדו קודם כל את לשונם לדבר כן בלשון זו אשר הם מגינים על זכותה בפני אחרים – ולא יחתרו בשפת־חייהם יום־יום תחת זכויותיה הקיימות.

נקטתי בסמלים פּוליטיים אחדים רק לשם דוגמא, איך אנו משכלים את מידות־ההערכה ומבליטים תמיד את החסר, מבלי להדגיש את היש. גם ביחס לפוליטיקה המעשית, היותר מקיפה, זו אשר צריכה לאפשר את התיישבותנו ואת בנין חיינו הכלכליים בארץ, אנו משתמשים במקרים רבים במידות־הערכה בלתי נכונות. אנחנו חוטאים בזה לציונות ולתפקידיה, אם אנו מחפשים לנו בשטח הפוליטי הצדקה עצמית על כשלון זה או אחר, ואם אנו רוצים למצוא כאן את המעצורים המכריעים בדרך עבודתנו הישובית והתפתחותנו החפשית בארץ. לא שהכל כאן בסדר ושאין לנו על מה להלחם ומה לתבוע, אלא שלא כאן נקודת הקושי, ואין אנו רשאים להרגיע את מצפוננו שהנה אנחנו אנוסים במעשינו ע“י הפרעות חיצוניות. רק בעצלות־הלב שלנו הננו מבקשים לנו תמיד צואר מן החוץ, כדי לתלות עליו את הקולר. בכל פעם שאנו מגיעים לרכז את מחאותינו ואת תביעותינו בהגדרות קונקרטיות, הרי כל הפילים הגדולים האלה מתכווצים ומצטמקים עפי”ר לאפיזודות אדמיניסטרטיביות, העומדות מחוץ לתחומים של פוליטיקה לאומית, כמו מכסים, מסי עשור וכדומה. מכל הקומפלכס הפוליטי העומד בקשר עם פעולתנו ההתיישבותית, אפשר לציין שנים שלושה ענינים ריאליים, שיש לנו בהם אינטרס לאומי מאוחד, כמו השתתפות הממשלה במפעל החינוך והבריאות שלנו, והשתתפותנו אנו בכוחות ההגנה של הארץ, זכותנו בעבודה הציבורית וכו' אשר עליהם כמובן עלינו להמשיך את מלחמתנו ואשר בחלק מהם (בחינוך) ניכרת כבר התחלה של פתרון. אולם הדבר הוא למעלה מכל ספק, שבהיקף הפוליטי הכללי אין הפרעות בדרך הגשמת הציונות, אם גם אין עדיין הסיוע הדרוש בפועל, שאליו נתבעת הממשלה המנדטורית.

אין כוונת הדברים כאן ליישר את ההדורים ולפשט את העקמומיות וללמד זכות על משהו ועל מישהו – כי אם לברר לעצמנו את אחת ההנחות היסודיות, שממנה יתד ופינה להבראת המחשבה הציונית ולהכרת דרכה ותפקידה בעתיד. נקודת־הכובד של הציונות איננה כיום בכיבושים פוליטיים חיצוניים, כי אם בכיבושים פנימיים בתוך העם העברי. קוטב הפּרובלימה אינו בהשגת זכויות פּוליטיות כי אם ביצירת עובדות פּוליטיות, ע“י מפעל התיישבותי רחב־מידות וע”י תוספת אחיזת בנין ומנין בארץ. בשלושים השנים של עבודה פּוליטית, מן הקונגרס הראשון ועד היום, השיגה הציונות בשדה זה אולי יותר מאשר עלה במחשבתה תחילה. מה שהיה בעיני הרצל המכשול הכי גדול והכי קשה – אנחנו עברנו אותו בנקל, בשעת רצון ידועה שהרצל ראה אותה אמנם באספקלריה המאירה שלו. אבל דוקא זה שהיה כה קל וכה פשוט בעיני הרצל, פרוצס המימוש וההגשמה, הוא הפך לנו למכשול ולפרובלימה הכי מסובכת.

אין צורך ואין טעם, כמובן, לזלזל גם בכיבושים הכלכליים של הציונות בשלושים השנים האלה. אנחנו הנמצאים בלי הרף על יד העבודה הזאת ובתוכה ובתוך מריה, תלאותיה ועצבונה, איננו מסוגלים להעריך במלואם את צעדי ההתקדמות שנעשו בה, למרות המעצורים והמכשולים הקשים אשר על דרכה. משאת־נפשנו הגדולה, המחשבת את הקץ והדוחקת את הקץ, הרוצה לראות בנחמה הקרובה והחרדה למפעל1 הגואל, הגדול ורב ההיקף, יוצרת בתוכנו לא פעם את הבוז לקטנות ומורידה בעיני עצמנו את זה שחוללו ידינו. את תהילת מפעלנו אנו שומעים עפי"ר בתמהון מפי אחרים; לא רק מפי תיירים עוברי־אורח, המתפעלים מכל דבר קטן וגדול, למראה־עיניהם השטחי ולהלך־נפשם הסנטימנטלי, כי אם מפי אנשי־מידות ונסיון, בעלי מחשבה בקורתית וכוח־שיפוט רציני. אלה שבאים מן החוץ ואינם יודעים את מכאובינו הפנימיים ואת צער הגידול שלנו, רואים אולי בעינים יותר פקוחות מאשר רואים אנחנו ומעריכים אולי את עבודתנו בהערכה יותר אובייקטיבית.

במשך השנים האלה שלחנו בכל זאת שרשים בארץ זו, הצלנו מתוך השממה איים כלכליים והנחנו יסודות למשקנו הלאומי. לא כל מה שנזרע נקלט. במעשי־ידינו לא שלטה תמיד הברכה. היה הרבה עמל־שוא ועבודת־סיזיפוס. גם הזורע הכי מנוסה המפזר גרעינים מבוררים על קרקע דשנה, אין לו תקוה שעל כל גרעין וגרעין תעניק לו האדמה את ברכתה – ועאכו“כ לנו, שלא היינו מעולם זורעים מנוסים וגרעינינו אינם מבוררים ואדמתנו אינה דשנה. הן מאחורי החנויות, בתי־הספר וספסלי בתי־המדרש לוקחו אנשינו להיות עובדי אדמה ויוצרי כלכלה בארץ – בעוני ובמצוק, בתנאים בלתי אנושיים ועל אדמה מקוללה! ואעפי”כ, ברעב ובאהבה, במלחמת־איתנים עם השממה הגדולה, עם הסלעים ועם הביצות ועם קטב־מרירי של אקלים אכזרי, נכבשו צעד אחרי צעד, בקרבנות מרובים, עמדות־יצירה – ומלקטי פירורים תחת שולחן־הכלכלה של אחרים הפכו להיות מוציאי־לחם־מן־הארץ ומצמיחי תרבות־שדה שהעם העברי לא ידע כמותם מיום גלותו מעל אדמתו.

אין בשום אופן לשכוח בתוך דאגות־השעה את רכוש־הנצח שלנו. כיום הזה שאלת ההתיישבות בא“י היא אולי בעיקרה שאלה של אמצעים חומריים, של כסף, אבל עוד עד אתמול לא היתה זו שאלה של כסף בלבד. מה שיש לנו – יותר מאשר ע”י הכסף שהושקע בו הוא נוצר ע“י מסירות נפש חלוצית, ע”י כוחות מעפילים ופורצי דרכים, ע“י חינוך עצמי וע”י האמונה והאהבה הגדולה למפעל השחרור של העם. גם מחר־מחרתיים לא תבנה א“י ע”י כסף בלבד; אבל בעקבות הנסיון שנרכש בחלבו ודמו של דור החלוצים העברי, בודאי תקל הדרך – ודור לדור יספר “מי ירה את האבן הראשה” ומי נטה את הקו. כל תפילתנו לכמות, שאנו מתפללים כיום, היתה בודאי תפילת־שוא לולא האיכות אשר נוצרה במשך השנים האלה. ואף לימים הבאים, יהא לנו ברור שכל המשך וכל נסיון של עפלה חדשה, אשר לא ילכו במחתרת הזאת שנחתרה ע"י דור־החלוצים תחת חומת ההרגל והמסורת הנפסדת באורח חייו הכלכליים והתרבותיים של העם – לא יצלחו ולא ישאו פרי.

היו אורות וצללים בשלושים השנים האלה. אנחנו, עם המתלוננים והרוגנים, מדור־המדבר ועד היום, הננו נוטים תמיד להבליט את הצללים ולהאפיל על האורות. דוקא בשעה זו, העצובה והקשה, בשעה שכל פה מלא קללה ורוק וכל חדל אישים מבקש לו הזדמנות להראות ולהתבלט בלעגו ובעפרו בעפר־עלינו, קשה להלחם נגד ה“ניהיליזמוס” הזה שנעשה לקישוט של מודה בציונות. מלבד זה שהערכה זו איננה מבוססת, והיא מזוייפת ומזייפת את פני המציאות, הרי מאיזה צד שהיא באה, מימין או משמאל או מן האמצע, היא הנה בעצם יסוד עקר, מעכב ומהרס בתוך התנועה. לא לשם תכסיס פּרופּוגנדיסטי ולא בכדי להרגיע את הרוחות – כי אם לשם האמת ההיסטורית והמציאותית, עלינו להבליט את דמות הדברים לאמתתם, מתוך הכרת ערך עצמנו ומתוך הכרת ערך היצירה הציונית בא"י, למרות הקושי והמועקה שאנו נתונים בהם בימים האלה. את הליקויים צריך לתקן, את החולה והנשבר אצלנו צריך לחבש ולהבריא; צריך לשמור על הקיים וצריך לאמץ את הכוחות ואת היכולת בשביל המשך של בניין בטמפּו יותר מהיר ובממדים יותר גדולים; צריך להרים את רוח העם ואת רוח ההתנדבות בעם; צריך לחדש את פני התנועה החלוצית ולכוונה שוב לנתיבות הראשונים של העפלה ונאמנות. אבל צריך שתהיה לנו ברורה ההנחה היסודית כי הציונות היא מהפכה ברוח ופרוצס ממושך בהגשמתה המעשית. חוקי המקום והזמן בה לא ישבותו. בהכרת הדרך והשיטה, בצעד אחרי צעד ובכיבוש אחרי כיבוש נגיע עד המטרה.

בשלושים השנים האלה נוצרו היסודות. נוצרו התנאים הפּוליטיים, נסללה הדרך ליצירה כלכלית יסודית, הוקמו מצודות לתרבות העברית וללשון העברית, הוכנו ידים ורוחות, קם מחנה של כוחות מגשימים, העובדים בכל עבודה ומשלוח־יד בשדה ובעיר. זוהי פּוטנציה כבירה, אשר יכולה לגדול בכל שעה ולחולל יצירות גדולות, חסר לה רק מעט: נכונות העם למלאות את נדרו לארצו ולמולדתו – בה בלבד תלוי היום המשך התפתחותו ושגשוגו של מפעלנו ההיסטורי. והקונגרס הט"ו, המתכנס עם סיום דור־חיים ראשון לציונות, בעלת ההיקף המדיני ומשאת־הנפש הגדולה, דור אשר נתן לנו את מניחי־היסודות – הלואי ויתפזר מתוך בטחון כי הדור הבא יתן לנו את מציבי הדלתות ואת בוני הטפחות.

תרפ"ז



  1. “למעפל” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות