בעשר השנים שעברו מהימים החגיגיים והנרגשים שבהם הגיעה אלינו, יהודי “השטח הנכבש”, בשורת הדקלרציה של בלפור עד עתה, נגוזה הרבה רומנטיקה, התנדפו אילוזיות רבות ונשרו כמה וכמה קליפות נוצצות, אשר נתנו מעוף לדמיון, למאוויים נמהרים ולדחיקת הקץ – אבל הגרעין לא נפגם והדמות הרצינית של הכרזה זו, שהיתה ראש פינה בדרכה הפּוליטית החדשה של הציונות, עומדת בעינה, בכל משקלה ההיסטורי ובכל משמעה הריאלי. מבעד לתסבוכת הפנימית בתנועה הציונית, מבין העבים הללו של הבנת־שוא ופירושי־שוא, מתחילה לאט לאט להראות קצת ההערכה הנכונה של המאורע הנפלא הזה, אשר יצר את העובדה הפוליטית האובייקטיבית, המטביעה על רצוננו הלאומי העתיק חותם של התחייבות ממשית במשפט הבין־לאומי והמוסרת לידינו את שני קצות החוטים של ההיסטוריה המדינית העברית, שנפסקה זה שבעים דורות – אבל יותר מאשר היא מעניקה לנו זכויות, היא מטילה עלינו חובות, ומעמיסה על שכמנו את כל כובד האחריות למילואים ולהגשמה. רק עם הערכה ריאלית זו חדלה האפוקליפסה ומתחילה ההבנה המדינית.

עשר שנים של הכרזת בלפור, הן עשר שנים של מלחמה על פירושה. על המלחמה עם הגורמים הפּוליטיים החיצוניים עוד נשוב לדבר בהמשך הדברים, כוונתי הפעם למלחמה הפנימית בתוך התנועה הציונית על פירושה לעצמנו, להבנת דרכינו ותפקידנו. עוד בימים הכי ראשונים של ההכרזה, בימים הרי־תעלומה ההם, כש“חושך כיסה ארץ וערפל לאומים” וחיל־גויים הביא לנו את הבשורה המעודדת, בלווית רעמי תותחים ושעטת פרסות סוסים כבדים – עוד בימים ההם התבלטו כבר שתי דרכי תפיסה והערכה מהותית של המאורע: האחת – בלתי־פּוליטית, אפוקליפטית, אשר ביקשה בכול את הגורמים הנעלמים, את החזון הסתום, אשר ראתה במקום דרך – קפיצת־הדרך, אשר חשבה עתק וגבוהה, והיתה נפעמת מרגשות נועזים עד כדי טשטוש ההערכה העצמית ועד כדי התפרצות למעשים שהיו חדורים, אמנם, כוונות נאמנות ומסירות־נפש, אבל היה בהם פירוש חיצוני ומסורס למשמעות השעה ההיא ולתביעותיה; והשניה – פוליטית, אשר גם בשעת ההתרגשות הגדולה לא אבדה את עשתונותיה, העריכה תמיד כראוי את הגורמים הגלויים וחשבה שהדרך היחידה אשר אפשר לנו בה לאחוז אחיזה ממשית באפשרויות הפּוליטיות החדשות שנוצרו, היא הדרך של מפעלים ריאליים, בונים ומרבים ערכין וקנינים כלכליים ותרבותיים על אדמת א"י.

מאז ועד עתה לא פסקה ההתאבקות של שתי התפיסות הללו בציונות. במטמורפוזות שונות, בתנאים שונים ובשטחים שונים, היא חוזרת ונעורה. ההתאבקות הזאת לא היתה ואיננה פולמוס דברים סתם, מלחמת דעות וניצוח אידיאולוגי, כי אם יש ממנה מסקנות מכריעות ישרות בחיי התנועה ובדרכי עבודתנו המעשית בארץ. בתוך עצלות־הלב השלטת בחיינו הלאומיים והציבוריים היתה תמיד יותר נוחה להקלט תפיסה אפוקליפטית מאשר תפיסה פּוליטית ריאלית. הראשונה איננה מעמיסה מצוות־מעשיות מרובות, היא משליכה את יהבה על אחרים, על זה שיבוא בהיסח־הדעת ויעוף כיונה אל ארובותינו. ברווח לה היא מסתפקת בהתרגשות, בהלל־הגדול בבתי כנסיות ובבתי־מדרשות ובברכות־“שהחיינו” שונות בכל הזדמנות ועת מצוא; ובצר לה, היא עושה מעשי־ילדות ומכה את הרצפה אשר עליה מעדו רגליה. והשניה – מטילה חובות רבות, תובעת התנדבות, אקטיביות ואחריות בלתי־אמצעית, ולא קל ביותר לעמוד בגזירותיה. התפיסה הראשונה, שהיתה השלטת במשך שנים רבות בתוך הציונות, השפיעה השפעה מהרסת על התנועה והשפעה מכשילה על העבודה הא"י. את החלק הכי גדול של האחריות בעד המשבר הקשה שאנו נתונים בו כיום יש לזקוף על חשבונה. הדביזה שלה היתה תמיד: “אם ה' לא יבנה בית – שוא עמלו בוניו בו”. “ה'” נתחלף להם במקרה זה בממשלת המנדט ובהכרזת בלפור… כך חינכה את הקהל הציוני ליחסי אפלטוני אל מפעל ההגשמה רב־האחריות, ללא קירבת־בשר וללא השתזרות אורגנית בגורל ההיסטורי של היצירה שלנו; כך חילקה ביד רחבה אבסולוציות אידיאולוגיות, המשחררות מחובות ומעוונות, כמו אפיפיור בימי הבינים. כשנתבעה לאדמה, ענתה: “אדמת הממשלה!”, כשנתבעה לעליה, ענתה: “שערים פתוחים!”, כשנתבעה לעבודה כלכלית בארץ, ענתה: “מכסי הגנה”, וכדומה, כשנתבעה למעשר: לא עישרה אפילו את התבן שלה. באופן זה, אלה שהיה ביכולתם לעלות ולהקים מפעלים בארץ (וכאלה מרובים בציונות אולי יותר מכפי שאנו משערים), השתמטו באמתלאות שונות; במקומם באה “העליה הרביעית”, פליטת העוני, הדלה, חסרת אמצעים חומריים ורוחניים גם יחד – והם חיככו את ידיהם מתוך הנאה והכריזו: הנה תנועה משיחית… אותו חלק בציונות אשר הלך בדרך התפיסה השניה הוא היה הכוח המגשים והבונה. הוא הקים אותו מועט המחזיק את המרובה, אשר ממנו יתד ופינה למילוי משאלות לבנו.

עשר השנים להכרזת בלפור הן גם עשר שנות מלחמה על פירושה עם הגורמים הפוליטיים החיצוניים, ובשורה הראשונה עם ממשלת המנדט הא“י. אף היא ניסתה במשך השנים האלה להקיף את האקט האנושי היחידי, בעל המשקל ההיסטורי הגדול, שנעשה על ידה לכפרת עוון המלחמה, בכמה וכמה פירושים מטשטשים, המצמצמים את ערכו וממעטים את דמותו. מבין שתי הפסקות שבהכרזת בלפור, אשר נכנסה גם בטופס המנדט, האחת המחייבת לעזרה אקטיבית בבנין הבית־הלאומי והשנייה המחייבת לשמור על זכויותיהם האזרחיות של יתר חלקי התושבים – בחרה לה הממשלה לשקוד על הפיסקה השניה ומשתמשת בפיסקה זו לשם תירוץ אוניברסלי לכל הסתירות ולכל התביעות. אף היא בחרה ללכת בדרך הקלה ביותר. את העזרה האקטיבית שהבטיחה לא נתנה לנו עד עתה, על כל פנים לא נתנה אותה במידה מספיקה, לעומת זה היו וישנם בתקופת האדמיניסטרציה של המנדט במשך כל השנים הללו, כמה וכמה מעשים מתנגדים וסותרים את רוח המנדט ואת הנחותיו המפורשות. אינני רוצה בשעה חגיגית זו להיכנס בפירוט העוונות והעלבונות שבמעשי האדמיניסטרציה הא”י, אשר פגעו בנו קשה, לא רק בתור נושאי זכויות מיוחדות בתוקף המנדט והכרזת־בלפור, כי אם גם בזכויותנו האזרחיות האלמנטריות; ולא רק בעבר, כי אם בשטח המעשים השוטפים, ההולכים ונמשכים, הננו מתאבקים עדיין יום־יום עם כמה וכמה מקרים המקפחים זכויותנו, מעליבים ומוסיפים קושי על עבודתנו הקשה בלאו הכי. ענין חיל־הספר, השתמטות הממשלה מלשאת בעול הוצאות הבריאות והחינוך שלנו, העמסת נטל מסים כבד, וכדומה – אלה אינם רק דברים שיש בהם שלילת עזרה להקמת הבית הלאומי, כי אם שימת מעצורים מכשילים ומכבידים על דרכנו. ואם גם איננו מפקפקים אף רגע ביחסה הרציני של ממשלת המנדט להתחייבויותיה – הרי יש כאן בכל זאת אופן משונה של קיום התחייבויות, אם בירושלים שוברים את החבית ובלונדון מכריזים: אנו שומרים על היין…

לא ממשלת המנדט ואף לא אנחנו מילאנו עד עתה אחרי ההתחייבויות והחובות שהכרזת בלפור והטילה עלינו. השנים האלה עברו עלינו ללא ניצול אינטנסיבי. הרבה יכולת אובייקטיבית, בחומר וברוח, נתבזבזה לבטלה; הרבה שעות־כושר עברו אולי ללא שוב. גם מהאנרגיה הרבה שהשקיעה הציונות בארץ במשך הזמן הזה לא הופקה התועלת המכסימלית. בין קפיצת־הדרך ובין צעדי הצב שאנו הולכים בהם, יש עוד באמצע הטמפּו הנורמלי של התפתחות. את זה עוד לא השגנו. אף חלק קטן ממשאלות לבנו עוד לא נתמלא. ואעפי“כ איננו רשאים להתעלם מערכה המרכזי והמכריע של הכרזה זו גם בעבר וגם בעתיד. עלייתנו על הפורום הפּוליטי הבין־לאומי כאחד הגורמים הרציניים, יש לה רפלכסים די ניכרים גם מחוץ לתחומי הפּרובלימה של הבית־הלאומי העברי בא”י. דומני, שנשתנה או הולך ומשתנה דבר־מה בשנים האלה גם בעמדתנו האובייקטיבית בתוך הסוציולוגיה העולמית. כוס־היגונים הזאת של העם היחידי בעולם שאין לו אחיזה משפטית ופוליטית בנכס דלא־נייד יקר זה ששמו “מולדת” – הולכת ומרפה לאט. עדיין אנו נתונים בנידון זה במשבר קשה, בחבלי לידה של הגילוי הפלסטי. אבל ישנה בכל זאת כבר היום הזה איזו הרגשת אחיזה גם ליהדות הגולה. צינורות ההשפעה של המאורע הזה הם אולי יותר גדולים ומרובים מכפי שאנו משערים. המושגים החדשים על עמדתה הפוליטית של היהדות בפסיכולוגיה של העמים, אף להם יש משקל עתידות. אכן, אפשר לדבר עת “תקופה חדשה” מבלי להיות בנלי. ע"י הפירוט לפרוטות קטנות ומתוך ראיה חלקית מיטשטשים ומתכווצים הדברים – אבל מתוך ראית־הכול הם בולטים וניכרים.

בחליפות ובתמורות שחלו במשך השנים האלה במצב הרוחות שלנו, לא היתה בידינו אף פעם המידה הנכונה להערכת הללו, הפרק החשוב הזה בדברי־ימינו החדשים. בימים של עלית־נשמה לאומית היינו תמיד טרופי־אילוזיות והזיות ללא מעצור. ובצר לנו, בשעה שאנו נקלעים מתקוה לאכזבה בדרך הקשה של הגשמה ומילואים, הננו מעליבים לפעמים בעצמנו בעובדה פּוליטית זו ומורידים את ערכה בעינינו. בין שני אלה נמצאת ההערכה הנכונה. הכרזת־בלפור היא בית קיבול למפעל אדירים – אבל את המפעל הזה, אם לא נחוללו בעצמנו, שום איש לא יחוללו בעבורנו. אין טעם ואין תועלת לצעוק על שעבר. המחר הוא תמיד יותר חשוב מאשר האתמול. ולמחר – משפט! למחר – השהות הזאת שניתנה לנו בשביל תקופת־מעבר הולכת ומצטמצמת. ידוע לנו היטב נאד־התנחומין הזה שהננו מוציאים בכל עת־צרה ממחבואו – שהנה הציונות היא מפעל של דורות המכוון לא לנו כי אם לאלה שיבואו אחרינו – אבל גם מפעל של דורות אין לו תקומה בטמפּוֹ זחלני זה שאנו הולכים בו. איננו קובעים זמן לאחרית ההגשמה: לא עשר ולא עשרים שנה – אבל גם לא “הלכתא למשיחא”. אין אנו רשאים לבקש לנו מפלט מן המצפון שלנו ע“י הרחקת העדות והשלכת יהבנו על הצפון בחיק עתידות. צריך שיהיה לנו ברור כי בסטטוס הפּוליטי של הציונות, בקוויו הרחבים, אינם עלולים כל כך מהר לחול שינויים. אותו “הקריזיס” הפּוליטי העולמי, שעליו נסמכה הציונות לפני המלחמה, בספקולציה המדינית שלה, כבר עבר. הוא התפרק במלחמה העולמית ונתן לנו את הכרזת־בלפור. המשיח הזה כבר בא. ה”קריזיס" החדש הנרקם ומתכונן, ואשר עתיד אף הוא להתפרק במלחמה ובתסבוכת פּוליטית גדולה שאין אנו יכולים עדיין לשער את ראשיתן ואת אחריתן – אין בידו להוסיף לנו מאומה, אבל יש בידו לגרוע, אם לא ימצא את הציונות כבר כעובדה פוליטית קיימת ומבוצרת. זאת היא הסכנה הכי גדולה לציונות, אם נבקש לנו תנחומים מרגיעים ואם הדאגה לכל שעה העוברת לבטלה לא תדריך את מנוחתנו ולא תאיץ בנו לזירוז הפעולה ולהכפלת הצעדים. כל עמידה על מקום אחד היא נסיגה אחורנית.

וכלפי המחר הזה עלינו לחזור על הפירוש האמתי והמציאותי שניתן על ידינו להכרזה זו למחרת הכיבוש הבריטי והופעת ועד הצירים הראשון בארץ: “קרקע ועבודה!” – באלה מונחים הבסיס והערובה הממשיים של הציונות בכל מצביה שהיא נמצאת או יכולה להמצא בהם". זהו דרך הקנין היחידי לזכויות פּוליטיות ולחרות לאומית. הוא משיח את הכל, הוא אומר: עליה, הרחבה, תוספת אחיזה ריאלית ויצירת עובדות פּוליטיות קיימות עם שרשים נאמנים שיכולים לעמוד בפני כל רוח מצויה ובלתי מצויה.

תרפ"ח