רקע
יצחק לופבן
ווייצמאן בא
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

בנאומו אשר בבית־הפועלים בחיפה, באר נשיא ההסתדרות הציונית בקצרה, אבל באר־היטב, את הפּרוגרמה של ביקורו הנוכחי בארץ־ישראל. משני החלקים שמהם מורכבת פרוגרמה זו, החלק הכללי בקשר עם המצב בארץ והחלק הפּוליטי בקשר עם המצב בציונות לאחר הקונגרס הט“ו, נראה לנו החלק השני, אשר לו נתן ווייצמן גם הגדרה ברורה ומנוסחת: להכניס את האכסקוטיבה החדשה לעבודה ולסדר את העזרה ההדדית בינה ובין הציבור” – כעיקר המטרה.

תפקידו של נשיא ההסתדרות הציונית בשעה זו, לא יהיה בודאי תפקיד קל ביותר. על הקושי האובייקטיבי שבו נתונה הציונות בימים האלה, הוסיף הקונגרס האחרון קושי פנימי חדש, בערערו את יסודות העבודה המשותפת בתוך התנועה, ובמקום ליישר את ההדורים ולסתום את הפרצים, יצר הדורים ופרצים חדשים. יותר מהר מכפי שאפשר לשער, מתחילות להיות נראות התוצאות המתנקמות. רק ימים מעטים עברו מסגירת הקונגרס – והנה הסממנים הללו, שנועדו להיות סמי מרפא, הולכים ונהפכים לארס. בעצם השעה הזאת שצריך היה לקדש את המפעל החדש, את המלחמה המחודשת נגד המשבר, המצוקה וחוסר־המעשה, בכוחות משותפים ובשרשרת רתוקה אל החזית הציונית המאוחדת – בעצם השעה הזאת נראים מצד אחד סימני רפיון, דכאון ושפלות ידים ומצד השני – מנסרות סיסמאות של התבדלות בתוך המחנה ומבשרות עתידות לא טובות.

יש להצטער על הרושם הבלתי נכון שנשיא ההסתדרות הציונית יכול היה לקבל מנאומים שונים שהשמיעו לו במקום עבודה זה או אחר, כאילו אין לציבור הפועלים מה לומר לו ומה לתבוע ממנו כי אם תוספת אלף דונם אדמה לקבוצת פינסק, או פרה או עז או מקצת עבודה לסובלים. רק הדאגות הקשות של חיי יום־יום שמו בפי הנואמים האלה את התפילה הקצרה של הכהן־הגדול ביום־הכיפורים, שהזכירה ביאליק בפגישה שערכה עירית ת"א לווייצמן: “עמך ישראל צרכיהם מרובים – ודעתם קצרה”. אבל תהיה בודאי לווייצמן עוד הזדמנות לשמוע מפי שליחי ציבור הפועלים את הערכת המצב הנוכחי בציונות, את חששותינו ואת דאגותינו המרובות לגורל התנועה ולגורל מפעליה ואת תביעותינו אליו, היחידי בתוך ההנהלה הציונית היום שהננו שומרים על אמוננו בו ושאתו בלבד אנו יכולים לפעול בקואופרציה לתקנת המצב.

יש בזה בודאי מידה מרובה של אילוזיה והשלייה עצמית, אם אנו באים לווייצמן עם צרורות הצרות שלנו וחושבים שבידו וברצונו מסור הדבר להמציא לנו בשעה זו תנחומים אחרים, מאשר תנחומים שבעל־פה והשתתפות בצער המצב ובסבלותיו. אנחנו, כמובן, לא נחדל מתבוע את קיום ההתחייבות החגיגית בקונגרס בדבר הליקבידציה של חוסר־העבודה, כשם שלא נחדל לתבוע את עלבונם של ההתיישבות ושל החינוך וכדומה. אבל צריך שיהיה ברור, שאילו גם היתה ההתחייבות הזאת מתמלאה במאה אחוזים, לא היינו מסכימים בשום אופן למכור במחירה את הבכורה הציונית, ולא היינו מקבלים את זה כאקויואלנט או כפיצוי על הפגימות הקשות שפגם הקונגרס. השאלות העומדות לפנינו כיום אינן קשורות בפרובלימות השעה בלבד. עמדתנו בתוך התנועה הציונית, המסורת שלנו ותפקידנו בפעולות ההגשמה הציונית, אינם מרשים למי שהוא לייחס לנו תפקיד של אינטרסנטים, המבקשים טובת־הנאה איגואיסטית למעמד שלהם, ומלבד טובת־הנאה זו לא איכפת להם מי ומה ואיך.

ולא את הקואליציה שנהרסה בקונגרס אנו מבכים. קואליציה זו היתה דרושה בשורה הראשונה לציונות ולא לתנועת הפועלים. לתנועת הפועלים, בפרופיל המעמדי שלה, הרבה יותר נוח, גם מבחינה פוליטית וגם מכל שאר הבחינות, להמצא מחוץ לקואליציה. מלבד זה, השפעת ציבור הפועלים על תוכנה של הציונות ועל דרכי פעולותיה, לא היתה קשורה מעולם בהשתתפות הבלתי־אמצעית בההנהלה, כי אם באמת הפנימית של האידיאולוגיה שלו, באמיתות דרכו, מעשיו וסיסמאותיו. לפיכך, לא כלפי ציבור הפועלים עיוות הקונגרס, כי אם כלפי הציונות. והמעוות הכי גדול הוא בזה, שבשעה הכי חמורה לציונות, הדורשת המעטת הניגודים הפנימיים, התובעת במפגיע מיפקד חדש של הכוחות, לשם הבראת התנועה, לשם ליכודה והכשרתה לתפקידה ההיסטורי שעוד טרם בגרה בשבילו, בשעה זו באו הקרעים המסוכנים הללו מבפנים, והופקעה השפעתה של כל ההסתדרות הציונית העולמית כמעט, כדי להשען על משענת קנה־רצוץ של קבוצה אחת, דלה גם בכמות וגם באיכות, שכל תהילתה היא בזה שהיא נותנת מעט כסף לקה"י או לוקחת בשבילה מעט כסף מאחרים – עבודה שכשהיא לעצמה חשובה מאד וראויה להכרה, אבל איננה נותנת שום יסוד ושום זכות לחשוב שכל חכמת הציונות, בינתה, חזונה, נשמתה ואחריותה, נצטמצמו פתאום בד' אמות של צל הכסף הזה בלבד.

ברם, לא מי שיושב על כסא ההנהלה הוא המעניין והמכריע, ואף לא הקלסיפיקציה האישית של היושבים, כי אם האספירציות והכוונות שהעלו הנהלה זו או אחרת, המתווה מראש את האוריינטציה שלה בענינינו ובצרכינו. הכיוון החדש הזה, האומר להעביר את נקודת־הכובד של המחשבה וההכרה הציונית אל הפרגמטיזמוס האמריקני, בכלי שני ושלישי, כמובן, של הסנוביזמוס היהודי, והטנדציה של שלטון אוטוקרטי, בלי כל בקורת, לא של “משלם המסים” כי אם של “גובה המסים” – הוא המעורר אצלנו בשעה זו את הדאגה הכי קשה לגורלם של הציונות ושל המפעל הציוני.

פגישתנו עם ווייצמן כאן, באימון ובכבוד הראוי, איננה צריכה להתפרש כהשלמה וכהסכמה עם הפוליטיקה הפנימית שהוא, לצערנו, נתן לה בקונגרס האחרון את שמו. בזה שהוא בא עתה לא“י, כדי להוביל את ה”ילד" בראשית ה“זמן” אל ה“חדר” – אין עדיין שום דרך לתיקון המעוות. איזו “עזרה הדדית” אפשר לסדר בין ההנהלה הציונית הזאת ובין הציבור, בשעה שאין אף חצי אחוז בציבור הא“י, לא מימין ולא משמאל ולא מהאמצע, שיש לו אימון בהנהלה זו, בשולחיה ובכוונת שולחיה? בתקופת שלטונה של הנהלה זו אנחנו נראה בווייצמן בלבד את האדריסה של ההנהלה הציונית בשבילנו, אתו נבקש את הקואופרציה בעבודה הציונית וממנו גם נתבע את האחריות בעד מהלך הענינים. ואשר להנהלה הא”י, מכיון שהיא נבחרה ומשתמשת באוטוריטטה של הקונגרס, ניתן לה Fair play לא נכריז עליה לא “בויקוט מוסרי” ולא בויקוט אחר – אבל נלחם מלחמה גלויה נגד האספּירציות שהולידו אותה, בכל מקום שתבאנה לידי ביטוי, אם בשדה הפעולה המעשית בארץ ואם בחיים הפּוליטיים של התנועה, והננו מקוים שבמלחמה זו נראה את ווייצמן על צדנו.

תרפ"ח


המלצות קוראים
תגיות