אין טעם ואין תועלת להסתיר את המרצע בתוך השק. הטלגרמות והידיעות שהתפרסמו בזמן האחרון בעתונות כי “אין סכסוכים” בין מנהיגי הקבוצה הלא־ציונית בסוכנות ובין מנהיגי התנועה הציונית, אין בהם כדי להרגיע אותנו אף במשהו. כי השאלה איננה אם היו ואם יש “סכסוכים” או אין.

בדרכנו לסוכנות קיבלנו עלינו מראש ובידיעה את האפשרות של התגלות סכסוכים רבים ואולי גם קשים. אנחנו לא השלינו את נפשנו ולא חשבנו אף רגע שהננו הולכים לקראת אידיליה ושאפשר יהיה בלי חילוקי דעות ואף בלי מלחמה פנימית. אידיליה כזאת לא היתה קיימת מעולם ואיננה קיימת גם עתה בתוך התנועה הציונית עצמה. לעומת זה חשבנו, כי הסכסוכים האלה יהיו בודאי חזיונות־לוי לפעולה קונסטרוקטיבית רחבת מידות, וסמכנו על צדקת השקפתנו בדרכי הבנין וההתישבות שסופה לנצח. אולם כשהסכסוכים אינם חזיונות־לוי אלא עצם החזיונות, לא עם הפעולה הקונסטרוקטיבית אלא במקומה; כשהצעד הראשון מכוון להפקיע את המפעל הארץ־הישראלי מן האספּקט הלאומי המדיני, להפכו למפעל של סיוע, להוריד את ההסתדרות הציונית מעמדת־הבכורה שלה, לבטל את מסורתה הקונסטיטוציונית, להשתלט עליה מלמעלה, לנהוג בה שררה של “הנותן” כלפי “המקבל”, של ה“בּוס” כלפי הפקיד הסר למשמעתו, וכל זה בטרם היה איזה דבר, בטרם החלה הסוכנות באיזו פעולה ממשית, בטרם השקיעה מצדה איזו אנרגיה פורה ומפרה – עם זה לא השלמנו ולא נשלים לעולם. ומוטב – כפתגם העממי – “הריב הראשון”. אי־אפשר, כמובן, שתעמוד לפנינו עתה השאלה: כן סוכנות או לא סוכנות. בנסיון של שבעת החדשים האלה יש כדי לעורר צער והתמרמרות וגם יחס של בקורת חריפה, אך אין הוא יכול לעורר בתוכנו יחס של רביזיה לעובדת הסוכנות הקיימת והמוכרחה להתקיים.

אולם צריך שיהיה ברור הדבר בתוכנו כי ישיבת לונדון היא הצעד הראשון של מלחמתנו בתוך הסוכנות בעד הסוכנות – ועלינו להיות מוכנים למלחמה זו, באשר היא לא תהיה, כפי הנראה, קלה ביותר. תפקידה של ישיבת לונדון איננו, איפוא, תפקיד ארגוני־קונסטיטוציוני בלבד. היא מוכרחה להביא לידי בירור גלוי ויסודי את היחסים ואת התפקידים, את דרכי העבודה המשותפת ואת תוכנה. אי־אפשר לתרץ את כל החזיונות השליליים שהתגלו עם ראשית הופעת הסוכנות בחוסר “הקפיץ” הידוע, או בנוסחא־אחרינא בחוסר “שם המפורש בפי הגולם”. אדרבא, קפיץ ישנו, אלא הוא איננו במקומו הנכון והוא מקפיץ קפיצות־לצדדין ומניע את הגלגלים באופן כזה שעלול להביא לידי דיקונסטרוקציה את כל המכונה, יש גם שם המפורש בפי הגולם, אלא במקום ללכת מקודם לחטוב עצים, כמו אצל המהר“ל, הוא מרים מיד את הגרזן על יוצרו. אין צורך לחטט בנסתרות ולתור אחרי “סנסציות” שאינן ידועות לנו ואינן ידועות לציבור. אין גם לראות את נקודת־המוצא לבקורת שלנו באותה “המפה” המהוללה, שבאה לעשות busied באופן מוזר ומגוחך את מאתים ועשרים חברי הסוכנות הפזורים על חמשת חלקי התבל. את המעשה הזה אפשר לזקוף רק על חוסר ידיעה וחוסר אוריינטציה מספיקה בענינים ובאנשים. אבל דיה העובדה איך השכילו שותפינו החדשים בסוכנות לעקור את פריונה של היכולת הכלכלית הראשונה והמעטה, שיצר העם העברי אחרי המאורעות בא”י, איך פירטו את חצי מיליון הלירות של “קרן העזרה”, – שאמרנו כי הם יהיו קרן של “עזרה ע”י בנין" שתתן לנו בשנת פורענות זו לכל הפחות מקצת של אפשרות לחזק את עמדתנו בארץ ע"י פעולת התיישבות נוספת ומעודדת – לא רק לפרוטות קטנות אלא גם לאסימונים; ודיה העובדה השניה, שבשנה זו דוקא, שנודעו בה תפקידים מיוחדים ותכופים לקרן־הקיימת לישראל, לא רק בשביל היום אלא גם בשביל מחר ומחרתים, תפקידים שיש בהם ערך כלכלי ופוליטי מכריע על כל שטח עבודתנו בארץ – הפריעו, למרות רצונה ודרישתה של ההנהלה הציונית, בעד נסיעת אוסישקין לאמריקה, לשם פעולה מיוחדת לטובת הקרן הזאת; ודיה העובדה השלישית שהשנה הזאת כמעט אבודה כבר בשביל הפעולה ההתיישבותית, כי הנחמה הגדולה ביותר תהיה אם יתגשם תקציב צוריך, במקום אשר חשבנו, כי הכאב והחרדה שבאו בלבבות עם המאורעות ועם התהומות שנתגלו בעקבותיהם, יתנו לנו דחיפה לפעולה מאוששת, מגבירה חיילים ופורצת את מעגל חוסר־האונים שהסתובבנו בו עד עתה; ודיה העובדה הרביעית, העובדה של איגנוֹרציה גמורה גם ביחס למוסדות הקונסטיטוציוניים של הסוכנות עצמה והנסיון לנצח על הענינים בדרך של פקודות אדמיניסטרטיביות והזזת הפיגוּרות כמו במשחק של שח־מט.

את המצב הזה מוכרחים להפסיק תיכף, בטרם שנקבעות עובדות נוספות ונוצרים פּרצדנטים שאחרי כן אי־אפשר יהיה להשיבם בלי קרע רציני. עלינו לבאר באר־היטב לשותפינו החדשים בסוכנות, כי החלק הציוני בשותפות זו, אם כי ויתר מרצונו על יתרון־הזכיות הטבעיות שלו, אינו בכל זאת לא כמות מבוטלת ולא איכות מבוטלת, והוא לא יסבול שום אוזורפּציה ושום נסיון להפוך את הקונגרס הציוני ומוסדותיו הנבחרים ל“נתינים” משוללי זכות וסמכות מספיקה בהנהלת הענינים ובהכרעתם. והתפקיד הזה של באור והסברה, ואם יהיה צורך, גם של מלחמה, מוטל קודם כל עלינו, מחייבי הסוכנות, שהעמסנו על שכמנו גם חלק גדול מאד מהאחריות לדרכה ולפעולתה. הבקורת שלנו מוכרחה להיות גלויה וישרה, באשר עמדתנו בשאלת הסוכנות לא נבעה ואינה נובעת מתוך נצחנות פוליטית המחייבת אותנו להגן על קונצפּציה מסוימת, אלא מתוך דאגתנו העמוקה לעניני הציונות ולבנינה של ארץ־ישראל, אשר הטרידה אותנו טרם היוסד הסוכנות ואשר הולכת וגוברת עתה משעה לשעה. אין אנו נבהלים מפני הקושי שהתגלה ואינה מעניינת אותנו השאלה מי “צדק” בפּרוגנוֹזה; השאלה העומדת לפנינו, השאלה המכריעה והנוקבת עד התהום, היא איך נצדק אנחנו כלפי החובה ההיסטורית המוטלת עלינו בשעה הזאת? אי־אפשר שיהיו בתוכנו חילוקי דעות מה הם תפקידי הסוכנות כרגע, למה היא נתבעת ולקראת מה עלינו לכוון אותה. היא נתבעת להיות מכשיר ההגשמה הנאמן לבנין המולדת העברית, שהתחייבה לכך בהסכמים השונים לפני צוריך ובאופן חגיגי מיוחד במועצת צוריך עצמה. אבל היא נתבעת בשורה הראשונה להבין ולהודות כי המפעל הארץ־ישראלי איננו יכול להיות אחת הנקודות על “מפת” הצדקה־הגדולה של איזו פעולה פילנטרופּית מסועפת, אלא מפעל מרכזי, בעל ממדים היסטוריים ובעל תפקידים היסטוריים, המחייב מראש הערכה אחרת ושיטות־עבודה אחרות. אנחנו ויתרנו על מרותה האורגניזציונית של ההסתדרות הציונית על הסוכנות המורחבת, אבל לא ויתרנו ולא נוותר על מרותו של המעשה הציוני.

הלכנו לסוכנות אחרי היסוסים רבים ואחרי שיקול דעת קפדני, על אף כל החששות והסכנות שנתגלו לעינינו, משום שהיינו חדורים הכרת השעה הדוחקת ומשום שלא יכולנו לקבל את הנוסחא “עם יכול לחכות”, שחלק ידוע בתוך ההסתדרות הציונית רצה להסיח בה את דאגתו ואת דאגתנו לגורל הענינים. אבל אין אנו יכולים לקבל במקום זה נוסחא שניה כי “סוכנות יכולה לחכות” או שאנו יכולים לחכות לה. באשר השטר הבטוח ביותר שאינו קשור בתאריך של פרעון הופך ממילא לפיקציה, ובאשר השעה הזאת, שהיא שעת נסיון קשה למפעלנו, היא גם שעת מבחן ראשון ואולי מכריע לסוכנות המורחבת. לא מחר, כי אם היום היא נתבעת לתת את תשובתה. כי מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור לכולנו שהמוצא היחידי מן המיצר הנוכחי ומכל סבך הפּרובלימות שאכפו עלינו בחדשים האחרונים, היא תגבורת הפעולה הקונסטרוקטיבית שלנו בארץ. הדברים האלה אינם הפעם הנחות תיאורטיות בדרכי ההת­יישבות, שאפשר להתווכח בהן או לחלוק עליהן, אלא זעקת המציאות, שעוד טרם נמצא לה הביטוי ההולם כדי להכניסה לתוך הלבבות ולעשותה הכרה מחרידה וממריצה בתוך העם ובתוך התנועה הציונית.

מיום ליום הולך ונעשה יותר ויותר ברור, שאם צפויה סכנה רצינית למפעלנו ההיסטורי, הרי אין היא צפויה כל כך מפרעות או מנוסחא פוליטית זו או אחרת, כי אם מאבדן ההזדמנות הריאלית, ליצור את העובדה של מציאותנו הכלכלית והמדינית בארץ הזאת. אמרנו כבר את הדברים האלה פעמים רבות, אבל החובה לחזור ולשנן אותם אלף פעם ואחת, באזנינו אנו ובאזני התנועה הציונית והסוכנות, עד אשר יאומנו ועד אשר ידריכו כל מנוחה בתוכנו – כי הימים העוברים עלינו עתה אינם ימים אלא שנים, וכי מחוץ לשטח הפוליטי הולכים ונערמים מכשולים על דרכנו, שהם אולי הרבה יותר מסוכנים מאלה הנראים על שטח זה ושאליהם רותקה כרגע המחשבה הציונית.

לא מחר, כי אם היום! לא מפות של ועדות פיקטיביות, אלא מפה של בנין! לא מכונה אדמיניסטרטיבית חדשה, עם גנרלים וקצינים וסגני־קצינים וכו' וכו', כי אם כוח של פעולה ותכנית של פעולה! לא צדקה, כי אם מולדת לישראל! – אלה הם תפקידי שליחי ציבור הפועלים בישיבת לונדון הקרובה, תפקידי הסברה ותביעה, אבל גם תפקידי מלחמה. אנו מוכנים להרכין את ערפנו בפני כל עול של עבודה אשר תטיל עלינו הסוכנות, אך לא בפני קפּריזים סתם של נדיבים. בשיטת ה“אפּוטרופסות” נלחם הישוב העברי בא“י עוד לפני עשרות שנים, גם בשעה שהיא באה מידו המלאה והפתוחה של הברון, ועאכו”כ שאנו מצווים להלחם בה עתה, בשעה שהיא מושטה לנו, אפילו לא ביד קמוצה, אלא במרפק.

תר"ץ