א.    🔗

במאמרו של הוגו ברגמן “בדרך להסכם”, שנדפס ב“הפועל הצעיר”, ישנן כמה הנחות והצעות, שאפשר לצרף אותן אל החומר הרב הצריך עיון ושיקול דעת, בקשר עם השאלה האקטואלית בדבר יצירת יחסי־שכנים קבועים עם תושבי הארץ הערבים, אם ע“י הסכם פּוליטי־כלכלי, או בדרך אחרת מכוונת למטרה זו. אבל ישנן במאמר זה כמה הנחות והצעות העוברות את תחומי המטרה הזאת, ואלמלי היינו מקבלים אותן, היו הן עושות את כל השאלה בדבר “יחסי שכנים” למיותרת, לכל הפחות מנקודת־השקפה ציונית. טרם שאנו באים לדון בכל הקומפּלכס הזה, מן ההכרח שנציג לעצמנו את השאלה: מהי כוונתה ומהי תכליתה של שאיפת־שלום זו ושל בקשת הדרכים להסכם כזה או אחר? אם התשובה על השאלה הזאת איננה, כי אנו רוצים ע”י כך להגיע לידי אפשרות יותר טובה להגשים את הציונות ולהקים את מולדת העם העברי בא“י, ליצור תנאים יותר קלים לעליה היהודית, למפעלי ההתיישבות היהודים ולהתפתחותנו התרבותית, מבלי לעורר ע”י כך קנאת־חנם לאומית ושנאת־חנם ומבלי לבוא ע"י כך לידי קונפליקטים קשים והתנגשויות דמים וכו' וכו' – אם התשובה איננה זו, הרי חדלה הפרובלימה של שלום או לא־שלום עם הערביים להתקיים לגמרי בשבילנו, או שהיא קיימת רק מבחינה לוקלית, בשביל מאה ושבעים אלף היהודים היושבים כבר עתה בארץ, שאז בודאי לא קשה למצוא לה פתרון, אבל אז היא מאבדת גם את כל תוכנה וכל ענינה מבחינה ציונית מדינית.

מקום התורפה בקונצפציה של ברגמן איננו בנוסחא של מדינה דו־לאומית. על נוסחא זו בקירוב עמדנו בריזולוציה הפוליטית של הקונגרס השנים־עשר והיא יכולה וצריכה להתקבל ע“י הציונות כולה, אם היא נוסחא פוליטית למחר, אם היא מראה־מקום לסדור היחסים המדיניים בין הישוב העברי ובין הישוב הערבי, לאחר ששניהם ימצאו במדרגה שוה (לאן דוקא מספרית!) של הוויה לאומית בארץ, לאחר שהישוב העברי בא”י יגיע לידי רויה מכסימלית והציונות תהיה הווה ולא התהוות; לאחר שלא תעמוד בפניה יותר, באופן חיוני כמו שעומדת היום, שאלה של עליה ושל התיישבות; לא תהיה זקוקה יותר לדינמיקה הלאומית של תוספת וגדול מבחוץ, כי אם תעמוד בפני אותן השאלות שעומד לפניהן הישוב הערבי כיום, בפני שאלות של גידול וצמיחה מבפנים ובפני ביטויים לאומיים פורמליים בלבד; אז נכנס באופן טבעי לתוך תחום ההיקשים של שוויץ, פינלנד וקנדה, של מדינה אשר חיים בה שני עמים ומוכרחים לחיות בה מתוך קואופרציה מדינית, בזכויות שוות, מבלי שהאחד ישתלט על השני או ישועבד ע“י השני, בין אם הוא מיעוט או רוב. אולם השגיאה בקונצפציה זו מתחילה כאשר תופסים לשון הווה ביחס לעתיד, כאשר מסיחים את הדעת מהעובדה שכיום הננו נמצאים עדיין במרחק רב מהמצב הזה, שהננו עומדים עדיין בתוך הפרוצס של התהוות, בראשית הפרוצס הזה, וכל תכנית של הסכם ושל שיתוף־פעולה מוכרחה קודם כל להיות מבוססת על ההנחה כי התהוות זו טעונה שמירה מעולה וטיפוח אינטנסיבי, והיא צריכה לקבל ערבונות מספיקים ובטוחים שלא תקופח ולא תופרע במהלכה ובהתפתחותה. השגיאה מתחילה כאשר שוכחים כי לנו אין עדיין מה לתת ומה להחסיר מעצמנו, כי אין לנו כלל פררוגטיבות שאנו יכולים לוותר עליהן מבלי לוותר על הכל, כי א”י היא קטנה וסגולת הקליטה שלה מוגבלת באופן אובייקטיבי, כי הכוחות הכלכליים המציאותיים שלה הם דלים, כי אין בכורת זו דבש מוכן שאגרו אותו אחרים ואנחנו באים ליהנות ממנו בלי רשות, אלא אנו יוצרים את הכוחות הכלכליים הדרושים לנו בדם התמצית שלנו, יחד עם כניסתנו לארץ, ואנו מוכרחים, איפוא, לנצל כל הזדמנות להכות כאן שרשים ולהשתמש בכל אפשרות ובכל שטח פנוי כדי להגדיל את כוח הקליטה ולמצוא אחיזה יותר גדולה לכפות רגלינו.

כל הצעה שיש בה להרגיע, לפזר את אי־האמון הנובע מתוך חשדות שוא ולהקטין את שטח החיכוכים בין תושבי הארץ הערבים ובינינו, במידה שאיננה קובעת את עצם מטרתנו ואיננה מצרה את רגלינו, יש בה ברכה רבה ואנו מוכרחים להתייחס אליה ברצינות ובכובד־ראש. לשם זה כדאי לוותר על כל מיני פרסטיג’ות שאינן צריכות לגוף הענין, לשם זה אסור לנו לתת מקום לגלות במעשינו וברצוננו פנים שלא כהלכה, ומן ההכרח להמנע ולמנוע בעד כל מיני הגדרות ונוסחאות פוליטיות מנופחות, שאין להן שום יסוד במציאות ואין בהן להוסיף תוקף וכוח למפעלנו הממשי והאקטואלי. עלינו לעשות זאת לא משום שמוטלת עלינו חובה מוסרית לרצות את מי שהוא בעד העול הנעשה לו מצדנו ולא כדי לסובב בכחש את מישהו, אלא משום שאנו רוצים באמת ובאמונה להקים בארץ מפעל של שלום. אין אנו כובשים המתפרצים לתוך גבולות ארץ זרה, מתוך רצון לכוח, לשלטון ולגזילת־ירושה של אחרים. הננו בתור עם בבחינת עני המהפך בחררה שלו; שיבתנו לארץ זו איננה פעולה של אכספנסיה מדינית, אשר אפשר לקום לה בציץ של פציפיזמוס, או אנטי־אימפריאליזמוס. כל פציפיזמוס עלול להתבדות עד גמירא ולהיהפך לאבסורד, אם הוא ישתמש באמות־מידה שוות לגבי עם המתגולל על עם שני כדי לשעבדו ולשימו למס ולרתמו במרכבת הכיבוש האימפּריאלי שלו ולגבי עם השב לארצו, לא בחיל ולא בכוח ברוטלי, אלא בכוחות יצירה פוזיטיביים ובמשאת־נפש לבנות בה את חייו ולהציל מתוך שממונה את כברת האדמה ההכרחית לקיומו הלאומי. אין בכלל שיור ותקוה לשום מחשבת שלום בעולם, כל עוד לא תיפתר שאלה זו של אחיזת קרקע לעמים ולאנשים נטולי קרקע ותלושי מכורה – ובלי להביא בחשבון שום זכויות היסטוריות ופוליטיות, הרי זהו מושכל ראשון בכל פּציפיזמוס אמתי והגיוני. את זאת הבינו כל נביאי השלום בעולם, החל מנביאי ישראל הקדמונים עד נביאי האנושות האחרונים; את זאת הבינו טולסטוי וגוסטב לנדואר ואחרים. מבחינה מוסרית אי־אפשר, איפוא, שיהיה כאן מקום לשאלות ולפקפוקים.

ב.    🔗

אכן, ישנה זכות לסקפטיציזמוס. מי שמפקפק במידות שאפשר להגשים בהן את הציונות המדינית, אינו נעשה על־ידי־זה לפושע ישראל ואף לא לפושע הציונות. הסקפטיציזמוס בכלל איננו כוח עוצר, כי־אם להיפך, כוח מניע ומקדם. מי שניצב על פרשת־דרכים ומהסס ושוקל ושואל לנתיבות, הוא תמיד יותר בטוח כי יגיע אל מטרתו מאשר זה ההולך כסומא בארובה. לפני זמן קצר נתפרסם בהפה“צ תרגום מאמרו של ברטרנד רסל על “ערך הסקפטיציזמוס” בחיי החברה והמדינה, על ערכו המכריע, על התועלת הרבה שבדבר כאשר בוחנים ושוקלים את זה שנראה ברגע הראשון כאילו הוא רע בשבילנו, אם אין הטובה נעוצה בסופו – מאמר מחכים ומאלף שכדאי ללמוד ממנו דבר־מה. אופטימיזמוס בלתי־מוגבל, בטחון עיוור בחיים ובפוליטיקה הם תמיד נחלת האוילים. היה בתוכנו חכם אחד גדול, אשר בימי העליה והפריחה של הרעיון המדיני בציונות הטיף טיפות מרות מאוד של ספקות וכפירה לתוך הכוס התוססת של ההתלהבות והאמונה, והיה סותר באכזריות רבה את האילוזיות אחת אחרי השניה – והוא בכ”ז לא עיכב בעד התפתחותה של הציונות המדינית, אלא להיפך סייע בידה, נתן לה את הגה ההגיון והמציאות והציל אותה משקוע בתוך הזיות טרופות. אלה בתוכנו המתעלמים ממציאות תנועה לאומית ערבית, או מתייחסים אליה בביטול ומפחיתים את ערכה ואת משקלה; אלה שחושבים כי הכול חלק והולך למישרים, כי כל השאלות תפתרנה מאליהן, וכי עלינו להמשיך את היסח הדעת הזה גם להבא, מבלי לנסות אפילו לבקש את ה“מודוס ויונדי”; אלה אשר במקום להתאמץ לחשוב על השאלה הזאת בוחרים בדרך הקלה ביותר לדכא אותה אצל עצמם ואצל אחרים ע“י פראזיולוגיה נציונליסטית, ע”י התנפחות והפרזה בהערכת כוחנו הממשי ובהערכת היכולת הפוליטית שלנו; אלה הבאים ברפואות־אליל, מציעים לנו מידות לפתרון שאלות לאומיות הנהוגות בכל העולם, אלה הדוגלים בשם פּוליטיקה ללא־פשרה, בשם “אני או אתה” – כל אלה המבקשים שכר בעד ציונות של “מאה ומאתים אחוזים” ומקבלים אותו בכל תקופה של שלטון האופורטוניזמוס, הם מכשילי הציונות במידה יותר גדולה אפילו מאלה אשר מתוך קיצוניות שניה באים לידי הצעות שיש עמן יאוש והכנעה.

אין מבטלים עובדות ואין מעבירים אותן מן העולם ע“י כך שמכריזים עליהן כי אינן במציאות. השאלה היא רק מה הן המסקנות מתוך הכרת המציאות הזאת, והיכן היא הדרך להמציא פתרונים שאין עמם פריקת המטען וטשטוש תוכנה ומטרתה של הציונות. השאלה היא על מה אנו יכולים לוותר משום דרכי־שלום ועל מה איננו יכולים לוותר. אפשר להטיל ספק בדבר אם יש אצל מי מאתנו כיום תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזאת ואם יש בינינו היכולת לנסח נוסחאות מוחלטות בתוך מועקת השעה הנוכחית, כאשר האקטואליות של השאלה קיבלה את דחיפותה העיקרית ע”י מאורעות כאלה, שיש בהם כדי להעמיק את התהום בין עם לעם, אבל אין בהם בשום אופן כדי לגשרו ולקרב את הלבבות. השעה הזאת יפה אולי להזהיר על השאלה, אבל אינה יפה לתת לה פתרונים. אי־אפשר לדון בעניינים כאלה מתוך מתיחה של קנאה מצד אחד ותחת לחץ של איומים והמשך של פרעות מצד השני. אין עתה הכשרת־לבבות לא להשמיע ולא לשמוע איזה דבר בנידון זה בדעה צלולה ושקולה. אפשר כיום לדון על הענין רק בכללותו, אפשר להדגיש את חשיבותו ואת ההכרח להעמידו על סדר־היום של דאגתנו הפוליטית המרוכזת, מיד אחרי שתיפסק הפּסיכוזה מכל הצדדים. לעומת זה אסור לשלוח על־פני המים הצעות ונוסחאות בלתי מחושבות עד סופן ובלתי נבחנות בחינה מדויקת, לא רק לאור האחריות של המצב האקטואלי, כי אם גם לאור האחריות ההיסטורית למפעלנו.

רק דבר אחד אפשר לומר כבר היום, בשעה זו ובכל השעות והזמנים: ישנה שורה של הנחות מוקדמות, שהן מכבשונה של הציונות ותוכן חייה, שאתן הציונות קיימת ובלעדן אין כל טעם ואין כל ענין בקיומה, וההנחות האלה הן “טאבו”, בהן אי־אפשר לנגוע ואסור לעשות אותן אובייקט לשום מו“מ של ויתורים – והן: העליה היהודית לא”י, הפעולה הכלכלית וההתיישבותית היהודית החפשית, האוטונומיה הלאומית והתרבותית של הישוב העברי. רק מעבר לתחומי ההנחות האלה וכל הכרוך בהן, ורק לאחר ערבונות מספיקים לשמירת האינטגריטט שלהן, מתחיל שטח ההסכם והמו"מ הפוליטי בינינו ובין תושבי הארץ הערביים. מעבר להנחות האלה אפשר לדון על כל נוסחא פוליטית שיש בה משום פּציפיקציה של היחסים, מעבר להן מתחיל השטח של ויתורים הדדיים על כל מיני פּררוֹגטיבות, ומתחילה הקואופרציה והדאגה המשותפת למדינה המשותפת.

הנוסחה שמציע ברגמן כי “בכל הענינים הנוגעים למולדת המשותפת אנחנו קודם כל ארץ־ישראליים ואחרי זה ערביים או יהודים, היא פּרובלמטית מאד, באשר אין בה שום תוכן מסוים בשבילנו. בנוסחאות כאלה: “המולדת קודמת ללאום”, היו דוגלים תמיד החוגים המונרכיסטיים הריאקציוניים במדינות מרובות־הלאומים באירופא, אשר ביקשו לזהות את המושג “מדינה” עם המושג “מולדת” ורצו להכניס למשל, ללבם של תריסר הלאומים בקיסרות האוסטרית, שאוסטריה־אונגריה היא ה־ Vaterland שלהם, שזהו הפּרינציפּ העליון, ולפיכך עליהם לוותר על האספּירציות הלאומיות לטובתו. בנוסחאות כאלה דוגלים כיום גם חוגים יהודיים מתבוללים שונים, כמו ה־. V.C בגרמניה, היהודים בני־דת־משה בפולין וחוגים דומים אחרים בארצות אחרות, ואין אנו מוצאים יחס כזה למולדת לדבר טבעי. בנוסחא כזאת בערך דוגלים גם הרביזיוניסטים, המזהים את המושג “מולדת” עם תפארת של “מלכות” ועם כל הפּרדוֹת הגדולות של צבא, נשיאים, מיניסטורים ואמבּסדורים ורואים בזה את המטרה ואת התכלית של כל עבודתנו הלאומית, אשר לשמן מותר להשתמש בכל האמצעים, ב”רפש“, ב”בוץ“, ב”דם“, ב”שעבוד ובניצול" וכו' וכו'. למחשבה הלאומית המבוגרת לא היתה מעולם אוריינטציה כזאת. אנחנו חשבנו תמיד וחושבים גם עתה כי המולדת נוצרה בשביל הלאום ולא הלאום בשביל המולדת; ואם “המולדת המשותפת” בא“י לא תקנה לנו את החרות הלאומית, את האפשרות להתפתחות חפשית, את השלטון על גורלנו, כי אם, להיפך, תהפך למחנק ולמיטת־סדום בשבילנו, היא חדלה להיות “משותפת” וחדלה להיות לנו גם “מולדת”. מלבד זה, מי יכול לבוא ולהציג כאן סייגים והגבלות ולהוכיח בדיוק מהו לטובת המולדת המשותפת ומהו לטובת הלאום? לנו הזכות והצדקה לומר כי עבודתנו היוצרת בארץ, עליתנו אליה וכל הפעולה הכלכלית והתרבותית בתוכה היא לטובת הלאום ולטובת המולדת המשותפת גם יחד, וכל דבר אשר בא לצמצם את הפעולות הללו, כל דבר שהוא לרעתנו הלאומית הוא לרעת המולדת. חמשים שנות עבודתנו בארץ מוכיחות זאת למדי. בלי ההתיישבות היהודית, בלי הציונות ופעולותיה, לא היתה הארץ מגיעה בשום אופן למדרגת ההתפתחות הזאת שהגיעה אליה היום ושהיא עתידה להגיע אליה מחר. צעקות מנהיגי הערבים על הירידה והדלדול שהביאה אתה הציונות לא”י, היא דימגוגיה מזרחית טיפוסית. העליה והירידה במושגי המופתי הירושלמי ואנשי הועד הפועל הערבי נמדדת עפ“י מספר המשפחות המיוחסות שבימי השלטון התורכי היו קיימקאמים, פחות, או עריצים קטנים ולוקחי בקשישים ממין אחר, אף כי אם נבחן היטב את ה”סקלה" הזאת תתן גם היא מסקנות אחרות. ולמי מתכוון ברגמן בשעה שהוא אומר “המולדת קודמת”, על איזה אינטרסים הוא רוצה לשמור ע"י כך, על האינטרסים של קבוצת רודפי שררה עירוניים או על אינטרסי המוני העם הערבי?

מלבד זה לא הגענו עדיין למדרגה כזאת של התגבשות לאומית, למען נוכל להרשות לעצמנו את הלוקסוס הזה להיות מקודם אזרחים נויטרליים אפילו במדינת א“י ורק אח”כ יהודים. לנו אין עוד הבסיס לכך. פּרוצס ההתחדשות הלאומית שלנו נמצא עדיין בראשיתו. עלינו עוד לעבור כמה וכמה מדורות של נסיונות קשים כדי להפוך את “אזרח העולם” שבנו לאזרח העם והלאום, וכדי להעמיס על שכמנו את עול האחריות והערבות הלאומית ההדדית, הן במובן התרבותי והן במובן הארגוני, הכלכלי והמדיני; עלינו עוד לעבור כמה וכמה דרגות של חינוך עצמי כדי להגיע אל המדרגה של “עם מדינה”, שעליו מדבר ברגמן. כל זה דורש מאתנו ומכריח אותנו להיות קודם כל יהודים בתור קיבוץ, לעמוד עם הפנים אל ההיכל, להיות מרוכזים בדאגה לבנין עצמנו, ליצירת יסודות החומר והרוח הדרושים לקיומנו הלאומי. בלי מעט “איגוֹאיזמוס קדוש”, הדבר הזה איננו אפשרי. אין אנו יכולים לקפוץ מתוך עורנו, מתוך הטרגדיה האיומה של הוויתנו בעולם ובעמים, מתוך הגורל ההיסטורי שלנו, ולהשקיף על עצמנו ועל חיינו ועל יעודנו באובייקטיביות כזאת, כמו שאנו מביטים, למשל, על הפּרובלימה של ברית מדינות אירופה או על שאלת היחסים הפוליטיים שבין צרפת וגרמניה וכדומה. הציונות והגשמתה – זהו הענין החיוני ביותר בתקופה ההיסטורית הזאת של העם העברי; היא החיים והמות שלנו; אותה אי־אפשר להעמיד במדרגה שוה עם שום תנועה לאומית בעולם ואין להקיש עליה משום תנועה לאומית בעולם. ערביי א"י נמצאים בארץ, יושבים בה ישיבת קבע, בשבילם אין שאלה של עליה, של התישבות, של רכוז טריטוריאלי, של תחית לשון וכו' וכו'. התנועה הלאומית היא בשבילם רק שאיפה לביטוי פורמלי, לסובירניות, לשלטון, שבעקבותיהם כרוכים תמיד שוביניזמוס אגרסיבי, צרות־עין ורצון לשעבוד. התנועה הלאומית העברית היא קודם כל שאיפה לריכוז טריטוריאלי, להתאחזות קרקעית, לקבע; היא רצון לשלוט על עצמה ולא על אחרים, לשעבד את עצמה לחיי החרות של עם יוצר ולא לשעבד אחרים (הגילויים השוביניסטיים הנראים פה ושם גם בשורותינו, הם רק פרי של חיקוי שטחי, של סנוֹבּיזמוס, אשר אין לו שום אחיזה נאמנה ברצוננו הלאומי המבוגר והאחראי) – ואין לערבב את שתי הפרשיות הללו יחד ואין לייחס להן פונקציות מדיניות שוות. “המולדת קודמת” פירושה בשבילנו, בהכרח כל המסיבות – “הלאום קודם”.

ג.    🔗

אין להסיק, כמובן, מן הדברים האלה שמותר לנו לזלזל באיזו מידה בחריפות השאלה הערבית־היהודית בא“י, ושאין עלינו לעשות הכול כדי למצוא דרך לפתרונה. נכונים, בלי ספק, דברי ברגמן בנדון זה, שכיום עבר זמן ההכרזות וההצהרות על הרצון לשלום ושמן ההכרח להתחיל במעשים, שיש בהם כדי להוכיח את הרצון הזה בפועל, וכדי ליצור אימון הדדי שהוא תנאי מוקדם לכל מו”מ ולכל הסכם. אינני רוצה להכנס כאן בבדיקת ההצעות המעשיות אשר במאמרו של ברגמן. אפשר שיש ביניהן הצעות כאלו היכולות להתקבל על הדעת. אבל אינני חושב כי יש בהן חשיבות מכריעה לפתרון השאלה. אילו, למשל, לא היתה המדינה “מזניחה את חובותיה האלמנטריות כלפינו”, לא היתה בוודאי מתעוררת אצלנו שאלת חלקנו במסים, ועינינו לא היו צרות בשעה שהיא היתה ממלאה את חובותיה אלה כלפי יתר חלקי התושבים במידה שוה, אם גם היה יוצא שבאופן יחסי למכסת המסים שלנו, היתה הנאת הערביים יותר גדולה משלנו, מפני הטעמים שמנה ברגמן. התביעה לחינוך אלמנטרי רחב ולפעולה סניטרית יסודית בין תושבי הארץ הערביים, תמצא תמיד את תמיכתנו המלאה; ואינני מאמין כי ישנה בתוכנו עוד אוילות כזאת האומרת להפיק תועלת לאומית מחוסר התרבות ומחוסר ההיגיינה של הישוב הערבי. אנחנו מתרעמים כלפי המדינה (כלומר: כלפי האדמיניסטרציה הא"י) רק אז כאשר היא מזניחה את חובותיה האלמנטריות האלה ביחס לישוב העברי, כאשר היא רואה את עצמה בתפקיד של מדינה רק ביחס לחלק אחד של התושבים בלבד, וביחס לחלק השני היא סומכת על כוחותיו הוא ורואה את עצמה פטורה מכל חובה. אפשר גם לבחון במנוחה ובלי כל מצוה של דחיה ריגורוזית ושל התרגזות למפרע את יתר ההצעות הכלכליות של ברגמן. אין אני חושב כי מבחינה לאומית אנו מעוניינים, למשל, שהדיוידנדים של חברת ים־המלח ושל חברת החשמל יזרמו דווקא לכיסי קפיטליסטים זרים באנגליה או באמריקה שאין להם שום קשר עם א"י, ויהיו אסורים בהנאה לתושבי הארץ הערביים.

אבל בין הצעותיו המעשיות של ברגמן ישנה הצעה אחת שאי־אפשר להסכים לה בשום אופן ושיש לדחותה מראש, בלי כל ריזרבה, באשר היא מתנקשת בעצם תוכנה של הציונות ובמפעל הגשמתה – כוונתי להצעתו בשאלת העבודה העברית. אכן, אי־אפשר להפוך את הסיסמא של עבודה עברית לסיסמא של חרם כלפי הפועל הערבי, אבל ניסוחה של השאלה הזאת עפ“י ברגמן, שבדומה לו ניסח אותה גם הח' בן־גוריון במועצת ההסתדרות האחרונה, אלא הגיע לידי מסקנות אחרות לגמרי ביחס להווה – הניסוח הזה איננו הולם לא את מקומה של השאלה הזאת ולא את תוכנה ואת ערכה ביצירה העברית בארץ. שאלת העבודה העברית איננה בעצם “מלחמה על מקום העבודה לפועל העברי”, היא איננה שאלה כלכלית בלבד ואיננה שאלה סוציאלית בלבד, היא בשבילנו הכרח סוציאולוגי, היא פּרימט בהתהוות הלאומית והחברתית שלנו, ממנה בלבד אנו מתחילים להיות עם בא”י, ממנה מתחיל המרכז הגשמי והמרכז הרוחני שלנו גם יחד. מאז צמחה הפּרובלימה הזאת על שטח חיינו בארץ, הרגשנו תמיד שצפון בה הרבה יותר תוכן חיוני מכפי שאפשר היה להשיח ולנמק כדי לקרב את הדברים אל ההבנה הכללית של הישוב ושל הציונות. אנחנו הרגשנו כי זהו התא הראשון, כי זהו הקשר הראשון בין העם והארץ, כי זהו כוח הקנין היחידי שהוא בר־קיימא; כי לא הכסף קונה ולא הרכוש קונה ולא השטר הפוליטי קונה, כי אם העבודה ועמל העובד – ובכל תמורות סדרי חיים וחברה, כאשר כל כוחות־הקנין האחרים יתבטלו ויעברו מן העולם, כוח הקנין של העבודה בלבד לא יתבטל ולא יעבור. לא לחינם השקיעה תנועת העבודה במשך חצי יובל שנים כל כך הרבה כוחות חלוציים, כל כך הרבה סבל וקרבנות, בנקודה זו. זאת לא היתה מעולם בשבילנו שאלה כיצד להאכיל מספר כזה וכזה של אנשים סלטה של עגבניות וקציצות של תרד, כי אם שאלת הנצח של הציונות ושל מפעלנו בארץ. ואלמלי היו שואלים אותנו מה עדיף בשביל קיומנו הלאומי בארץ: משק יהודי ועבודה לא־יהודית, או משק לא־יהודי ועבודה עברית, לא היינו בודאי מהססים בדבר לענות כי האחרון עדיף. אינני רוצה לגולל כאן את כל התורה מבראשית, אף שיש, כנראה, צורך בזה, משום שהזמן והשיגרא השכיחו את טעמי המצוה הזאת והיא מופיעה בעיני חלק אחד כמפעל של צדקה, של “וחי אחיך עמך” ובעיני חלק שני בקטגוריה סוציאלית, כעבודה מאורגנת, לא־זולה, אשר חובתה היתה עוברת מן העולם אלמלי גם הצד השני היה בכוחו להציע עבודה מאורגנת ולא־זולה. אנחנו שוכחים גם את המהפכה הפסיכולוגית שיחסנו לסיסמא “שיבה לעבודה”, את משקלה המוסרי הגדול, את שינוי אורחות החיים הנפסדים של עם חנווני מצד אחד ושל אינטלקטואליזם מופרז מצד השני, לחיי עבודה ישרים וכו' וכו'.

אבל גם על הפונקציה הכלכלית של העבודה העברית איננו יכולים לוותר על נקלה. בתוך האפשרויות האובייקטיביות המוגבלות של הארץ הזאת, ודוקא בגלל מציאות שאלה ערבית כה חריפה בתוכה, המכריחה אותנו לנצל כל שטח פנוי וכל מקור כלכלה הנוצר על ידינו כדי להגדיל את סגולת הקליטה של הארץ בשביל העליה היהודית, הרי העבודה העברית היא כיום אחת הדרכים הריאליות המעטות שישנן לריכוז הלאומי שלנו בארץ. אמנם, היינו רוצים לפתור את השאלה הזאת באופן יותר רציונלי, ע“י העבודה העצמית, ע”י התיישבות צפופה על שטחי אדמה מוגבלים כדי כלכלת המשפחה העובדת; משום שהעבודה העברית, גם במאה אחוזים, במשקי־יחיד גדולים, איננה פותרת עדיין את השאלה הזאת ונותנת עוד מקום לקפח ולצמצם מבפנים את אפשרויות ההתישבות היהודית העממית וממילא גם את האפשרות להגשמת הציונות. אבל אם נרצה לוותר גם על השארית המעטה הזאת שנשארת לנו מההתיישבות הפרטית ומהפעולה הכלכלית היהודית בארץ – אנה אנחנו באים ?

העבודה העברית היא פּרימט. היא כמו עליה, כמו קרקע. בה אי־אפשר לקצץ מבלי לקצץ גם בשרשים. אסור להפכה לסיסמא של חרם, ויש בודאי הרבה חוסר טעם ושכל בכותרות הצעקניות בעתונות, הבאות להכתים מקרה יחיד פלוני או אלמוני. אבל אין לחשוש כלל וכלל שמא לא נוכל “לעמוד לפני פוֹרוּם סוציאליסטי בין־לאומי”, גם אם נודה בגלוי ובלי הסתר דבר ש“לא המלחמה בעבודה הזולה היא המכריעה בפוליטיקה של העבודה המתנהלת על ידינו”, אם גם נכריז ונדגיש כי בשורה הראשונה העבודה העברית היא בשבילנו שאלת חיים לאומית, היא תביעה ל“זכות העבודה”, אם כי בצורה אחרת מכפי שהוצגה במהפכת פברואר 1848 בצרפת. יסודותיה המוסריים של התביעה הזאת אף הם אינם מוטלים בספק.

ד.    🔗

מקום התורפה בקונצפּציה של ברגמן הוא באנלוגיה, בהיקש מהוויה לאומית אחת על השניה, בהכנסת הפרובלימה שלנו, שאין דוגמא לה בהיסטוריה, לתוך המסגרת הרגילה של בקורת פוליטית. הוא שכח כי אנחנו לעת עתה־עם בלי ארץ, עם בלי כלכלה לאומית, עם בלי עם. כי כל זה מוכרח רק להווצר, כי אנו נתונים עדיין בסבך של קשיים טראגיים מבפנים, כי על כל צעד ושעל מונחות ערימות של אבני נגף ומכשולים. אין אנו יכולים להגיד כיום הזה לתושבי הארץ הערביים: “כמוני כמוך”, משום שלא כמונו כמוהם, משום שאנו נתונים בתנאים אחרים ולנו דרושים תנאים ואמצעים אחרים להתהוותנו ולהתפתחותנו.

השאלה היא קשה. הגרעין היסודי בדבריו של ברגמן, כי אנו מוכרחים לבקש את הדרך להסכם ולשיתוף פעולה עם הערבים הוא נכון ולמעלה מכל ספק. אחרת לא נוכל. אלה שחושבים כי נוכל אחרת, משלים את נפשם ואת נפש הציונות בהשליה מסוכנת. אבל מה בצע בהסכם ובשלום המסירים מכשול אחד ומניחים עשרה מכשולים חדשים על דרכנו? בשעה זו אין בידינו עדיין תשובה מניחה את הדעת על השאלה הזאת. אבל “עלינו לעשות מצדנו – כדברי ברגמן – את כל מה שאפשר”. את כל מה שאפשר, את כל מה שאין בו משום “פסיק רישיה”. בשורה הראשונה צריך ודאי להפסיק את הפטפוט המתרברב בתוכנו, את הבגטליזציה של השאלה הזאת, את המחשבה המטורפת והנפסדת, כי אפשר לתת פתרון אחר לשאלה זו, ע“י התחרות בצעקנות וע”י אמצעים שיש בהם רק להגדיל את האנטגוניזם ולא לפשרו ולהמעיטו. אבל גם את ההצעות הללו הבאות להשליך את המטען מבלי להציל את הספינה, צריך להפסיק…

תר"ץ