המימרא המפורסמת של ביסמרק כי “כל מדינה אחראית סוף סוף לחלונות אשר העתונות שלה מנפצת”, במידה שהיא נכונה ואמיתית לגבי כל מדינה בכל מקום ובכל זמן, הפכה להיות ל“מדינתנו” אנו נבואת־פורענות שאין ממנה מפלט. בין המכשולים המרובים המתגלים על דרכה של תנועת השחרור העברית, גם בימים כתיקונם וביחוד בימי מצוקה, הרי אחד המכשולים הקשים ביותר הוא, בלי־ספק, העובדה ששירות־הפרסום של תנועתנו ברובו הגדול, בוגד בה שבע ביום ועושה לעתים קרובות מאד את שירותו ל“שירות הדוב”. אין כוונת הדברים להכנס עתה בהערכות ריטרוספּקטיביות, אבל אילו נמצא מי אשר יקבל על עצמו את העבודה “המדעית” לסקור את העתונות הציונית במשך תריסר השנים האחרונות מהכרזת בלפור עד היום, היה יכול להוציא ספר־של־דוגמאות רב־הכמות, שהיה פותר לנו במידה רבה את חידת המושגים המסורסים על תנועתנו, על תוכנה ועל שאיפותיה, הרווחים לא רק בין הגויים אלא גם בתוך העם העברי, ואפילו בתוך התנועה הציונית עצמה. הוא היה מגלה לנו איך מילא חלק גדול מהעתונות הזאת תפקיד הפוך מזה שבשבילו נועדה, איך טימטמה במקום לפקוח, איך האפילה במקום להאיר, איך האוילה במקום להשכיל, איך הוליכה שולל גם בקול ענות הגבורה וגם בקול ענות החלושה שלה, איך הנחילה לנו בהבל פיה בזיונות מוסריים וכשלונות מדיניים וכלכליים, ומה גדול חלקה בתסבוכת הענינים מבית ומבחוץ, שאנו שקועים בה בשעה זו.

אולם אין, כאמור, כוונת הדברים לסקירה היסטורית. גם בימים האלה, בימים שעניננו מוצג שוב למשפט העמים ואף למשפט העם העברי, בימים שאנו מצווים בהם על משנה שיקול דעת ועל משנה זהירות, וכל מלה היוצאת מקרבנו הופכת להיות כמעט לגורם פוליטי, הננו נבהלים בכל יום מחדש לקול נפץ השמשות בחלונותינו. ולא רק מצד העתונות היהודית והציונית בגולה, הניזונה מכתבנים קלי־דעת וחסרי־אחריות, ואשר מימי המאורעות עד עתה משמשים לה עניני א“י מקור בלתי פוסק של סנסציה, המסרסת את פני הדברים, אם לטובה ואם לרעה; המטפחת בתוך העם הלך־רוח של בהלה מצד אחד או קוסמת לפניו אילוסיות מדיניות מרגיעות מצד השני – אלא גם חלק ידוע של העתונות הא”י הננו פותחים בכל יום ברעדה, שמא נפגוש בה את קלוננו ונאזין מתוכה את האיולת ההומיה, שהיא מקור אסונות רבים לציונות ולמפעלה. זה עתה היינו עדים לחזיון מבהיל. סוכנות סט“א, זו הנחשבת כמעט לסוכנות הטלגרפית הרשמית של העם העברי, בעתונה האנגלי היו”ל בירושלים, שאינו נועד לנו, לשירות פנימי, אלא לזרים, לפקידות הבריטית בארץ, לצבא, לאנשי־מדינה ולאנשים אירופאים סתם, הבא להפיץ את מעינותינו חוצה, לקרב את ענינינו ללבות רחוקים, להסבירם, להבהירם, להבליט את תוכן מעשינו ולפרש את כוונותיהם, פירסמה במאמר ראשי באחד מגליונות העתון הזה תיזה משפטית שאין כמוה לחרפה אנושית ואין למצוא דוגמתה בעתונות השחורה והריאקציונית ביותר במשך מאה וחמשים השנים האחרונות. “מוטב שיתּלה איש חף מפשע, מאשר לא יתלה כלל”! – horresco referens כדברי וירגיל.

צמרמורת עוברת בבשרנו בשעה שאנו באים לחזור על הדברים. כי אין כאן שאלה פוליטית בלבד, לא שאלה באיזו מידה יכולה פליטת־דפוס נואלה זו להועיל או להזיק. אבל תיזה משפטית כזאת, המוצגת ע“י אורגן הטוען בשם הציונות ובשם הפוליטיקה הציונית, היא קודם כל יריקה בפני ההיסטוריה העברית ובפני תוכנו המוסרי של מפעלנו. כשהתחילה הליקבידציה המשפטית של מאורעות אב ונת­פרסמו פסקי־הדין הראשונים של מות, כבשה העתונות העברית האחראית בא”י את ספקותיה ואת חוות־דעתה אם יש להוציא את פסקי־הדין הללו לפועל או מוטב שיחליפום בעונש אחר, חמור לפי מידת הפשע, שיש בו “למען ישמעון וייראון”, אבל אין בו להוסיף דם על דם. אנחנו תבענו ותובעים משפט לפורעים, משפט צדק, אשר יוכיח גלוי שדם יהודי אינו הפקר, וישמש אזהרה מפני השנות מאורעות כאלה. אבל אנחנו היינו והננו רחוקים מכל מחשבת נקם, ופיקפקנו מאד אם התליה היא התגמול הנכון, ויותר מזה, אם היא האמצעי הנכון להשלטת הבטחון והסדר בארץ. כי מלבד הפילוסופיה המשפטית הכרוכה בשאלה זו, יש גם פילוסופיה פוליטית האומרת כי משפטי מות בכלל אינם אמצעי למניעת פשעים, וכי אין בכוחם להפחית את הסכנה של התנפלות חדשה. כי הנסיון מלמד, שבין כל האמצעים שמשתמשים בהם לדיכוי קשרים ומהומות, הרי התליה היא האמצעי הכי פרובלימטי ותוצאותיו הן עפי"ר הפוכות מאלה שמתכוונים אליהן.

במקרים רבים הופך אמצעי זה גם מעשי פשע פשוטים, שמקורם באינסטינקטים ובתאוות איגוֹאיסטיות, למפעל נוצץ בתפארת של “מורד” ו“מעונה”, דבר שאנו רואים אותם כבר עתה במקרה שלנו, עוד בטרם הוצא גם פסק־דין אחד לפועל. ואם בכל זאת השאירה העתונות ודעת הקהל העברית את הענין למצפונו של המשפט הבריטי, הרי לא עשו זאת מתוך רגש פּרימיטיבי של הצדק התובע “נפש תחת נפש”, אלא מתוך הנחה כי במקום שקיים עדיין משפט המות בכלל, במקום שמחר יוצא להורג כל רוצח־נפש אחר בצדיה, אפשר שיראה חסד זה כפּריבילגיה לפורעים. אך הישוב העברי לא עשה את עונש המות לתביעתו הפוליטית, ובודאי שלא היה ואין בר־דעת בתוכנו אשר יחשוב כי יש להשלים עם עונשי מות לחפים מפשע, ואשר יהגה נוסחה מבישה כזאת, כפי שהגו וכתבו אותה על דפי ה“פלשתין ביוליטן”, לבושתנו ולחרפתנו.

על אנשי־סדום נכמרו רחמי אבות: “התספה צדיק עם רשע?” ומי כמונו יודע את נפש החף־מפשע הנתלה בחטאי אחרים? אנו, שבמשך דורות הננו עלולים להיות נפגעים ראשונה ע“י עיווּת־דין וסילוף־משפט, רגשותינו פתוחים תמיד לקראת כל מידה אנושית העומדת לצד הנשפט על לא אוון בכפו. אנחנו צירפנו בהתרגשות נאמנה את מחאתנו למחאת העולם התרבותי נגד משפט סקו־ונצטי, וכמה שמחנו על הקבוצה המתקדמת בצרפת בשעתה, שיצאה להציל איש נקי ממאסר־עוני; כמה רגשות הערצה אצלנו לאמיל זולא, בעד מדברותיו, כתבי ההגנה שלו ומכתבו היפה אל הנוער בעת משפט דרייפוס; וכמה חיבה הגה בית ישראל בכל ארצות פזוריו למקלקוב הרוסי שלימד סנגוריה במשפט בייליס? האם בתוכנו ובשמנו יכתב בקור־רוח “מוטב שיתלה חף מפשע” ודעת־הציבור לא תמלא חצץ את פי מנאצי כבודנו ומשחירי פנינו? אכן, יודעים אנו היטב איזה רוחות מנשבות בסט”א, מה הן הטנדנציות הפוליטיות הפועלות בה, שהיא אינה מבטאה את דעת הציבור העברי ואין הציבור הזה ולא ההנהלה הציונית יכולים לשאת באחריות לידיעותיה ולדבריה. אנו יודעים כי היא נזונה ממעין נרפש זה של הלך־רוח רביזיוניסטי, הלך רוח של תפיפה חסרת־בינה ושל סיסמאות מכשילות. אבל היודע זאת מי מן החוץ? היודע זאת הקורא הזר? המסוגל הוא להבדיל מי המדבר ובשם מי מדברים? היש לנו סוכנות טלגרפית ענפה אחרת, שאפשר יהיה לנו לומר עליה: לזו אנו אחראים ולא לזו? האם לא היה הדבר מקובל אצל ועדת־החקירה כי ה“פלסטין ביולטין” הוא האורגן הרשמי של ההנהלה הציונית והאם הוציאו את הדבר הזה מלבה? והאם אנו מעריכים כראוי איזו מסקנות יכולות להיות לתביעות זכות וצדק הבאות בלווית הנחות משפטיות ומוסריות כאלה? וכמה יוסיף זה על הסימפּטיה לעניננו בעיני העולם התרבותי, כמה ידידים נוספים ירכוש לנו זה בחוגי חבר הלאומים ובחוגים המדיניים הפרוגרסיביים, שאנו מעונינים כה לקרבם להבנת שאיפתנו ומפעלנו?

אכן, אין זה ניפוץ חלונות סתם, אלא אחד ממעשי ההכשלה והפּרובוקציה שנודעו לנו ע"י אנשי הכנופיה הזאת בשנה האחרונה, שגרמו לא מעט להסתבכות הענינים ומוסיפים באיולתם לתת יום יום חומר חדש לקטרוג נגדנו ונגד עבודתנו בארץ.

ועוד שירות פוליטי “אחראי” עשתה לנו סט“א הלזו בימים האחרונים. ז׳בוטינסקי דיבר בלונדון. במסיבה רביזיוניסטית השוה השואות בין א”י ובין אפריקה הדרומית, והסוכנות הטל­גרפית הזריזה הפיצה את האיולת הזאת כחזון־פוליטי חשוב על פני העולם, והעתונות נואלה להדפיס זאת כטלגרמה פולי­טית חשובה באותיות גדולות בראשי עמודיה, אפילו בא"י.

אין אפוטרופסות לדברי ז׳בוטינסקי. אתו פסק הויכוח הרציני בתוך הציונות זה כמה שנים, באשר אפשר להתווכח על דעות משובשות, אך אין להתווכח על רעות־רוח. הוא מופיע זה שנים אחדות כאדם שמחוץ לכל ישוב־דעת ואחריות, המדבר בא“י, על משטר חברתי של איזה “גרגשי”, מטיף לעבדות, לדם ולבוץ ובכוח דמיונו המסולף הוא מבקש לבסס את הקונ­צפּציה שלו ע”י היקשים מגוחכים וחסרי־שחר. אולם בשעה הזאת דוקא, בשעה שאנו נשאלים ועלינו לתת תשובה, ואין ואינה יכולה להיות תשובה אחרת מאשר זו הכנה והאמיתית, המונחת ביסוד השאיפה הנאמנה של הציונות: שאין אנו באים לא“י ככובשים ומשעבדים, שאין ברצוננו לשלוט על אחרים, אלא לשלוט על גורלנו אנו ולחיות בארץ זו בזכויות שוות יחד עם האחרים, כשני עמים, מבלי שיפריע האחד בעד התפתחותו החפשית והאוטונומית של השני – מצאה סט”א הגיון פוליטי להפיץ בעתונות, ומוצאה העתונות הגיון פוליטי לפרסם את המשל הדרסטי ביותר של כיבוש משעבד בתולדות הקולוניזציה, כנקודת מוצא ליחסים פוליטיים בינינו ובין שכנינו בארץ! איך שיהיו חילוקי הדעות בתוך הציונות בדבר העמדה המדינית האקטואלית לגבי שאלת המשטר וכדומה, ועד כמה שיהיו גדולים בלבנו הצער והכאב על זה שעוללו לנו המסיתים והפורעים הערביים בששת החדשים האחרונים – הרי לעצם השאלה של קביעת יחסי שכנים אנושיים בארץ אין ואי־אפשר שיהיו חילוקי־דעות. ושוב, רק מוחות חולניים ותפוסי מניות יכולים לבקש נקודות־מגע, אפילו רחוקות ביותר, בין שאיפתנו לתחיה לאומית ובין תכסיסי שלטון ושעבוד של קולוניזטורים רודפי עושר וניצול, ולרצות לקבוע את היחסים המדיניים בינינו לבין הערביים בארץ על פי המוֹדוּס שבין המיעוט הלבן והרוב השחור באפריקה הדרומית. גם כאן אין לשקול את הדברים רק עפ“י הריוח וההפסד הפוליטי שבהם, באיזו מידה הם עלולים לשפר את היחסים בארץ ולבצר את עמדתנו על הפוֹרוּם הפוליטי הבין־לאומי, אלא עפ”י הסתירה היסודית שיש בהם לכל מערכת המחשבה הציונית, הרצינית והאחראית, ולפי ערכם החינוכי הנפסד.

ואם לזה התכוון מר גרוסמן באותה מסיבה, באמרו כי “משתדלים ליצור פּלטפוֹרמה משוּתפת בין שתי ההשקפות שבציונות(!), אולם המלה האחרונה היא לאקזקוטיבה הציונית” – הרי אין אף שמץ ספק בדבר כי המלה האחרונה הזאת תהיה “לא!”. יסוד לפּלטפוֹרמה משותפת יכולה לשמש רק אחריות ציונית, אחריות פוליטית ואחריות מוסרית גם יחד, אבל לא המונומניה הזאת, המפיחה מצד אחד הנחות פוליטיות כוזבות ואינה פוסקת מצד השני את מעשיה הפּרובוקציוניים, כלפי חוץ וכלפי פנים.

תר"ץ