מחוץ תשכלנה גזירות פוליטיות – ומבית אימה של שיתוק וחוסר־יכולת. זה יהיה האסון הגדול ביותר שיארע לציונות, אם מלבד המרי המוסרי שבו פגשנו את זממת ההכשלה מבחוץ לא יעמוד בנו הכוח להמנע ולהנצל מן הכשלון הפנימי, המהלך באפילת הימים האלה. אשר אמרנו כי נוכח פני המצוקה המדינית, נוכח הרצון הזר הבא לגדע את מאמצי העם העברי ואת שאיפתו ההיסטורית, על־ידי פוליטיקה של מרמה ועלילות, נקים מתוכנו כוח נגדי, לא רק פוליטי, אלא כוח עזוז כלכלי, בונה ומרחיב, שיבקיע מבפנים את חישוּקי הגזירות וההג­בלות – לע"ע לא קם, וסימנים רבים מבשרים כי אין הוא עתיד גם לקום בימים הקרובים. להיפך, ימים קשים מתרחשים, כפי הנראה, לבוא, ימים שלא רק אינן צפויות בהם תקוות של הרחבה וגידול, שיפגינו על שדה ההגשמה בארץ את רצונו של העם העברי ויבצרו את עמדתנו, אלא ימים של צמצום וחוסר מעשה, אשר מי יודע אם אפשר יהיה לשמור בהם במידה מלאה אפילו על המסורת והטימפּו של מהלך עבודתנו עד היום.

כי מלבד האכזבה המדינית שנודעה לנו בעשרת החדשים האחרונים, נודעה לנו עוד אכזבה אחת, והיא אולי מסוכנת ביותר. הסוכנות המורחבת, שהקימונו בימי שלום, בימים שהתביעה האובייקטיבית בלבד של עבודתנו הכריעה את כף הפקפוקים והחששות לזכות, לא עמדה בנסיון כאשר על התביעה הזאת נוספו גורמים מזרזים ומאיצים של שעת־חירום. אנו נזהרנו מלהשתמש עד עתה במלה “אכזבה” לגבי הסוכנות, ביקשנו לה כל הזמן נימוקים מקילים, כדי להמתיק את משפטה ולסייע בידה לנקות את עצמה מן החשד ומן אי־האמון שהלך וגבר בתוכנו. אולם עוד מעט ונצטרך לסיים את מאזן השנה הראשונה לקיומה, ובמאזן הזה עלול להתברר לנו כי החששות שחששנו נתקיימו כמעט כולם, ומהתקוות שתלינו בה לא נתמלאה עדיין אף אחת. הלך־הרוח והפאתוס המכוונים את דרכו ואת פעולתו של החלק הלא־ציוני בסוכנות, גם אינם עשויים להגביר את האמונה כי אמנם זאת היא שעת־מעבר והכנה אשר תתן את פריה בעתה, ומחר מחרתיים נצא אל המרחב. בפתיחת המגבית המאוחדת הראשונה בניו־יורק, בימים האלה שעם־ישראל כולו אחוז חרדה לגורל ההיסטוריה של מפעלנו, שציונים ולא־ציונים ואפילו לא־יהודים, נאורים ובלתי־משוחדים ע“י משפטים קדומים, מאוחדים בסנטימנט הארץ־ישראלי, ברגש של מחאה ושל תביעה כלפי ארץ־ישראל – בפתיחה זו, לא תפסה א”י מקום יותר נכבד מאשר רומניה, ליטא, תורכיה וכל ארץ אחרת שעל מפת־הצדקה של הג׳וינט! והפותח היה יו"ר הועד האדמיניסטרטיבי של הסוכנות, המופיע כנגיד ומצווה בקורפורציה החדשה הזאת שהוטל עליה להגשים את הציונות ולבנות את המולדת לעם ישראל! עם כל התפילה שלנו להצלחת המגבית הזאת, שבה תלוי במידה רבה גורל עבודתנו הקרובה, הרי גם הצלחתה החמרית הגדולה ביותר תיהפך לפיגול בגלל העובדה המבישה הזאת, שלא יתואר בשום אופן כי מקרה היא, כי נעשתה בלי כוונה תחילה להוריד את דרגת המטרה, לחללה, לפרוק את עדיה מעליה ולהעמידה בשורה אחת ובערך אחד לפני קופת הצדקה הגדולה. בין כל הסטיות של הסוכנות, אשר מיררו לא מעט את חיינו במשך החדשים האלה, הרי זאת היא הסימפטומטית ביותר, ומעלה לפנינו מחדש את כל הספקות שכבשנו אותם עד עתה בלבנו.

בכסף אי־אפשר להלבין לשון של זהורית זו. אבל גם כסף אין. תקציב צוריך לא נתגשם ולא יתגשם, כפי הנראה. מה שקיבל על עצמו החלק הציוני שבסוכנות, אירופה הדלה והעניה, נתמלא כמעט בשלמותו; מה שקיבל על עצמו השותף העשיר הלא־ציוני שבאמריקה לא נתמלא. על ההתיישבות החקלאית, על העבודה הכי חשובה והכי חיונית שלנו, עומד לנפול נטל הגרעון הזה. התכניות הגדולות של חברות השקעה בנות מיליונים, נעלמו מעל סדר היום. כספי קרן־העזרה מתמסמסים ללא כל רושם קונסטרוקטיבי, ואף הבשורה המעודדת שיצאה מישיבת הועד האדמיניסטרטיבי בלונדון בדבר “התיישבות האלף”, מהדהדת לע"ע בחלל ריק. לקראת שנת העבודה החדשה מגיעות כבר אלינו בשורות קיצוצים עוד יותר גדולים. לא מיליונים, לא פרישת־כנפים, לא פריצת תחומין, אלא מחנק שלא ידעה ההסתדרות הציונית בשנים הכי ירודות שלה. זהו המאזן של השנה הראשונה והפּרספּקטיבה של השנה השניה לקיום הסוכנות. נוסף לזה, מכונה ביורו­קרטית חדשה; נוסף לזה רצון של שלטון, של דיקטטורה, של הטלת מרות על מפעל, אשר לא היה לשותפינו החדשים שום חלק בו עד עתה, ושלא ידוע עדיין כלל וכלל מה יהיה חלקם בו בעתיד.

נס קרה לציונות בימי הנסיון הכי קשים שלה. הישוב העברי בא“י גילה לא רק גבורת־נפש לעמוד בפני רצון ההשמדה של מתגריו המדיניים, אלא גם גבורה משקית וכלכלית, שבלעדיה היה בודאי נכפל משא אסוננו. עיר עוז היה לנו הישוב; לבדו, בלי כל עזר וסיוע נוסף מן החוץ, הוא נשא את כל נטל התביעות והצרכים של שנת מבוכה זו, שעברה ללא זעזועים כלכליים, ללא חוסר עבודה, לקליטה מכסימלית של העליה. לולא זה, אילו הוטל עליו לצפות לעזרת הסוכנות ולחסדיה, היינו מגיעים לידי קטסטרופה איומה, שהיתה מוסיפה נשק כבד מאוד בידי הקטרוג המדיני והיתה שוללת מאתנו גם את יכולת ההגנה העצמית האמיצה שישנה בידינו כיום. אולם, שנה שלמה של קיום במצב של מצור כמעט, של מכה אחרי מכה מבחוץ ושל רפיון־רוח ושפלות־ידים בתוך התנועה הציונית מבפנים, בלי כוחות־מלואים כלכליים ובלי נטף של תנחומין – שנה כזאת מספיקה אמנם להוכיח את היציבות המשקית של הישוב העברי בא”י, אבל אינה מספיקה בשום אופן לתת לנו בטחון כי ככה ימשך הדבר גם להבא. סימנים של התרופפות פנימית מתחילים להיות ניכרים כבר היום. האיניציאטיבה הפרטית איננה מגבירה יותר חיילים כמו לפני שנה־שנתיים. חוסר הבטחון הפוליטי, ואולי יותר מזה ההטפה המגזימה את חוסר הבטחון פי כמה יותר מכפי שהוא במציאות, ההכרזה הבלתי פוסקת שהנה אנו יושבים על “הר געש”, ההנחה הרווחת בתוך חוגים ציוניים רחבים כי אין לעשות מאומה בארץ כל עוד לא ניתנו לנו הערבונות המדיניים הנכספים, הטילו מורך בלבות רבים. אף הרהורי התשובה שהתעוררו אחרי המאורעות אצל אכרי המושבות בארץ, להגביר את העבודה העברית במשקיהם, הולכים ומרפים לאטם. שוב גובר חשבון הפרוטה, ופרצים רבים נראו כבר בחומת הסולידריות הלאומית שהוקמה בימי ההתרגשות הראשונים לאחר מאורעות־הדמים. ראשית חוסר העבודה כבר נראה בארץ – ואין צורך לפרש ולברר מה יהיה רושם הדבר אם חוסר העבודה יפשה בימים האלה, ומה יהיה משקלו המדיני. כבר עתה, בשעה ששיווי־המשקל עדיין משתמר בדרך כלל, כשחוסר העבודה הוא קטן, “נורמלי”, מצא משרד המושבות עוז בנפשו לשכל את הנימוקים שלו לגזירת העליה, ובמקום הנימוק המדיני שנתן בהודעתו הראשונה, נתן עתה, בתשובתו להנהלת הסוכנות היהודית, פירוש כלכלי. ומה יהיה אחר כך, כשדרוש זה ימצא לו אסמכתות במציאות?

מלחמתנו הפוליטית כלפי חוץ תהא משוללת תקוות להצלחה, אם יוטל עלינו להתאבק באותו זמן מבפנים עם משברים כלכליים ועם חוסר עבודה. זאת תהיה נעיצת סכין בלב ולא בעורף, הכשלה גמורה ופתיחת המבואות לכל המתנקשים בעבודתנו ובקיומנו בארץ. אולם לא רק סכנה של משבר, אלא כל עמידה ושיתוק בשעה זו, פירושן נסיגה לאחור ואבדן עמדות. אין אנו יודעים מה יהיה גורל הפעולה הדימונסטרטיבית שלנו, אם תביא בכנפיה תשועות פוליטיות או לאו, אולם ברור כי במקרה הכי טוב תוּצא העז מביתו של המלמד – והפּרובלימה המדינית של א“י תעמוד ותצפּה הלאה לפתרונה מידינו אנו ולא מידי אחרים. ואף אם תוחלפנה הגזירות וההגבלות בסיוע מדיני, לא ימלא ה”סיוע" הזה לעולם את תפקידי ההגשמה הבלתי אמצעיים המוטלים עלינו ואשר מיום ליום הם נעשים הכרח תכוף יותר, גם מפאת עמדתנו האובייקטיבית בארץ וגם מפאת מצבו הטרגי של העם העברי בארצות אירופה המזרחית. ההכרה הזאת מלאה את נפשנו והדריכה את מנוחתנו עוד לפני המאורעות, והיא אשר דחפה אותנו לבקש בסוכנות מסגרת יותר רחבה של יכולת וכשרון־פעולה. היא אשר האיצה בנו לוותר לזמן מה על פרינציפּים, על מקצת הבטחון שבארגון הדימוקרטי ולהבליג על כל הספיקות שהתעוררו בתוכנו בקשר עם הצעד הזה. הרכנו את קומתנו כדי להרים את קרנה של הציונות, כדי לא לסכן אפילו את השמא ולא לאבד גם כל ספק של הזדמנות להרחבת פעולתנו ולהחשתה.

ההכרה הזאת קיבלה עתה משנה תוקף, ותכיפותו של ההכרח הזה הולכת וגדלה מיום ליום. ואם בשעה כזאת לא רק מתבדות התקוות להגדלת הממדים והטימפּוֹ של העבודה, אלא הולכים ומצטמצמים אפילו ביחס ליכולת שהיתה בתנועה הציונית לפני יצירת הסוכנות, יכולת זו שנחשבה בעינינו תמיד כ“אבוס שבור”, הרי אי אפשר שלא תתיצב לפנינו השאלה: על מה ולמה? על מה היתה המלחמה הזאת במשך שנים, שהכניסה מרירות כה רבה בתוך ההסתדרות הציונית, שכמעט פילגה אותה מבפנים וקרעתה לגזרים? ומהו המישחק של תביעת שלטון ויתרון זכויות – האם כל זה רק כדי לעשות את ארץ ישראל איפרכיה של הג׳וינט? אין הדברים האלה באים כאן לשם פולמוס, ובודאי לא כדי לחדש את הויכוח בעד הסוכנות וכנגדה. אבל חייבים אנו להביט בעינים פקוחות על המצב, ולאמץ את כל הכוחות כדי לקדם את הסכנות הכרוכות בהמשכו ובהתפתחותו. הדבר היחידי ש“הרויחה” הציונות מהסוכנות המורחבת לעת עתה הוא זה, שההסתדרות הציונית באמריקה נחרבה ונהרסה. אפשר אמנם לומר שהיא “גברא קטילא”, שגם בלאו הכי לא התקיימה בפועל ולא היתה אלא מכונה של מגבית אשר פעלה על פי רוטינה ידועה ובכוח של אינרציה שהלכה ופחתה. ואף־על־פי־כן דומה הדבר כי רק עתה, אחרי שאבדה לנו, נתחיל להעריכה ולגלות את הצדדים החיוביים שבה, לעומת המצב הנוכחי. היא היתה מלאה עוונות ופגימות כרימון, אבל כל עוד היתה קיימת, היתה קיימת גם התקוה לתיקונה, לטיהורה, להעלאתה. היא היתה בכל זאת מסגרת של הסתדרות ציונית, נכנעת למרוּת המוסרית של התנועה, נושאת את שם ארץ־ישראל בכבוד לאומי ומנחילה אותו להמונים; היא היתה בכל זאת מקור של סיוע חמרי חשוב לעבודתנו במשך שתים־עשרה השנים האחרונות; היא היתה כתובת שאליה אפשר היה לפנות ועליה אפשר היה להסתער בשעת מצוקה; היא היתה רתוקה לאחריות קולקטיבית, למרות היותה סוררת לא פעם ולמרות אשר ביקשה אף היא פרס של שררה בעד פרוטותיה. ומה יש לנו עתה?

ג׳וינט מצד אחד – ומצד השני כאילו עסק שפשט את הרגל, העומד לעבור לרשות האפוטרופסות של מתחרה ישן. והמתחרה מציג תנאים, בלי כל זיק של רצון להציל, אלא מתוך כוונה גלויה להנקם באחת על חשבונות העבר; לדכא, להשפיל ולדרוך ברגל גאוה על צואר ה“אויב” שקרס ונפל. התנאים שהציגו ברנדייס וקבוצתו להסתדרות הציונית באמריקה, שפנתה אליו בהצעה של שלום־בית, שביקשה ממנו להיות לה לקצין, הם, אחרי נאומו של ורבורג בפתיחת המגבית, סימפטום שני למצבנו האיום מבפנים. לא חשובה עתה לגמרי התכנית הקונסטרוקטיבית, כביכול, שהוא אומר לכפות אותה בהזדמנות זו, באשר אין היא כרגע אלא הלכה שאין עמה מעשה, ואינה יוצרת שום מצע לויכוח עניני. אבל מעניינת ביותר התכנית של ריאורגניזציה. “השותק הגדול” מושינגטון הפסיק את שתיקתו בשעת חרדה זו לציונות, כדי – כדי לנקום בקבוצת ליפסקי, להאציל לה את מכת־החסד, להרכיב “הנהלה מכובדת”, שאין לאנשים שנהלו את עניני הציונות באמריקה עד היום שום דריסת רגל בה, לסדר את הריאורגניזציה לאט לאט, במשך שנתים, אגב “חופש גמור מלחץ כספי” ומכל אחריות של פעולה. וזה צריך להיות “החזרת כבוד ההסתדרות” ומפעל השלום וההבראה! ברם, במאזני הסימפּטיה שלנו נשאו תמיד יחד ליפסקי וברנדייס, ניומן ודי־האז. לא היתה לנו מעולם כל סיבה ורצון להעמיד את עצמנו על איזה צד במלחמה תפלה זו, שאין לה כל טעם וכל סיבה רצינית, מלבד יחסים מקומיים ואישיים. אולם שלום בית כזה, שבו משליך צד אחד את השני החוצה, שבו הכפיה של דעות והשקפות הולכת לפני כל חובה של פעולה – מוטב לו שלא יקום משיקום.

בתוך מעגל מקולל זה נתונה הציונות בימים אלה. גם מחוץ לאמריקה, הנחשבת למשען החמרי העיקרי של מפעלנו, אינם ניכרים סימני התאוששות לקראת פעולות ומעשים מרחיבים, המכוונים להקמת הכוח הנגדי הממשי מבפנים כלפי המזימות והגזירות הפוליטיות מבחוץ. המחשבה הציונית תפוסה עתה כולה לניחוש באספקטים מדיניים, לויכוח מסביב לשאלות הקונגרס, התפטרות האכסקוטיבה וכדומה. ארץ ישראל המציאותית, התשובה הפוליטית שבעבודת ההגשמה, צרכי העבודה ותביעותיה – כל זה נעלם משדה הראיה והדאגה. האומנם נלך בעינים עצומות לקראת הגדול בכשלונות הצפויים לנו, לקראת צמצום והתכווצות, חוסר פעולה וחוסר עבודה ומשברים כלכליים חדשים בארץ? האומנם נקבל גזירות תקציביות פאטאליות בלי מרי, בלי התקוממות, בלי מעשה רב לשנות את המצב? במידה שאנו מזעיקים עתה את העולם הציוני והיהודי בכלל, למחות ולהפגין נגד העוול הנעשה לנו מבחוץ, עלינו להזעיקו לפעולה נמרצת נגד אימת השיתוק והכשלון מבפנים. עלינו להזכיר מחדש לסוכנות המורחבת את חובותיה ואת התחייבויותיה. את היחס הזה לא"י, כלאחת האיפרכיות של הג׳וינט, העומדת במדרגה שווה עם יהודי תורכיה וליטא, לא נקבל ולא נסבול. אם זוהי השיטה ואם זאת היא הכוונה – מוטב לנו לשוב אל “האבוס השבור” שלנו, לקרן היסוד ולקרן הקיימת ולתביעה הציונית. ועלינו להזכיר שוב לתנועה הציונית כי המחאה והמלחמה הפוליטית היא אמנם מצות השעה, אבל המצוה התכופה יותר היא הפעולה המעשית. כי מה שכתבה אתמול ועדת שאו, מה שיכתוב מחר סיר ג׳ון הופ סימפסון ומה שיאמרו ויגזרו הלורד פספילד והפקידות הקולוניאלית, אינו מכריע – ומה שנעשה אנחנו ומה שלא נעשה, זהו המכריע והקובע את גורל מפעלנו.

תר"ץ