רקע
יצחק לופבן
מתנגדי ווייצמן (לקונגרס הי"ז)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הערכת השיסוי והגידוף הנטושה בחלקים ידועים של ההסתדרות הציונית נגד אישיותו של ווייצמן, שבראשה עומדים הרביזיוניסטים ואחריהם נגררים כל אלה המתקדשים למלאות את התפקיד המהולל של החמור במשלי קרילוב – אין דומה לה לניוול ולזיוף, לא רק בהיסטוריה הציונית אלא בקורות החברה התרבותית בכלל. במיתולוגיה היוונית ישנה אגדה ידועה על אודות אקטיאון ולהקת כלביו, ששיסעו בעיוורונם את אדונם ורועם ואחרי כן היו הולכים ומייבבים ומחפשים אותו על פני כל הארץ. משהו מכבשונה של אגדה זו צפונה בלי ספק באותו הטירוף המשתולל של להקת המגדפים, המכריזים את ווייצמן כ“בוגד” וכ“עוכר הציונות” ורוצים לעשותו שעיר לעזאזל על חטאים וכשלונות שמקורם לא במנהיג אלא במונהגים וקודם כל באלה אשר הערימו להופיע כשופטים וכתובעים בשעה שמקומם האמתי הוא על ספסל הנאשמים של המשפט הציוני.

ההתנגדות לווייצמן חדלה כבר מזמן להיות אופוזיציה פוליטית בציונות והפכה בחלקה הכי גדול לאבנטורה של רודפי־ירושה ומזייפי־צוואה אשר היו רגילים להראותם בתעלוליהם במחזות הקלוקל של הראינוע הישן. אין בודקים באמצעים, שום דיבה ושום מעשה דימגוגי איננו פסול כדי להבאיש את ריחו, וכדי להביא את נשיא הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית1 לידי דיסקרדיטציה כלפי חוץ וכלפי פנים. עלילות קרימינליות, במובן הכי פשוט של המלה הזאת, מושלכות כל יום מחדש לתוך חלל האויר הציוני באין פוקד ובאין עונש. ווייצמן מכור לאנגליה; הרביזיוניסטים בוינה יודעים אפילו לנקוב את הסכום המדויק: שלושים אלף לירות לשנה הוא מקבל בעד בגידתו בציונות – דוגמת שלושים השקלים שקיבל יהודה איש קריות בעד בגידתו בישו; ווייצמן עבדו של פספילד, של המופתי; ווייצמן מתכונן לקבל את התואר לורד בשכר ויתורו על הציונות וכו' וכו' – את כל הרשעות והסכלות והתככים המקננים בנשמת המלעיזים והמשטינים, הם פולטים בנשיפת נחשים ומתוך אותה הספקולציה הטיפוסית לכל הנוכלים והצבועים בעולם: “שקר, שקר, ־ דבר מה מזה יקלט וישאר!”.

אולם לא רק בשטח הרביזיוניסטי, אשר בו קיבלה המלחמה בווייצמן צורת עיסוק של זדון ורשע, אלא גם במקום שנשתמרה עדיין כלפי חוץ הצורה של אופוזיציה פוליטית, הפכה המלחמה להיות שיסוי אישי, המלווה טינות פרטיות, קטנות וגדולות – טינות שלא נוקו מהן, לצערנו, גם ותיקים ונאמנים ומכובדים בתנועה, שעשרות שנות עבודה מסורה ויוצרת משקיפות מבין שערות השיבה שלהם. כל העסקנים המרגישים את עצמם מקופחים ע"י ווייצמן בעמדתם הציבורית והציונית, או שרואים בו מכשול לקריירה הפרטית שלהם בתנועה, מביאים עתה את חשבונותיהם לידי גוביינא. “ידידים” מאתמול, אותו סוג של ידידים המכבד תמיד עשירים ומצליחים ומסתופף בחביונם, היו הראשונים שנחרו בו, משהריחו שינוי בקוניונקטורה; כן, אף מלחכי־פנכא שונים, שהיו קופצים לעומתו תמיד לעומתו ומקשקשים בזנבות החנופה, אותם הטיפוסים הידועים בתוך הציונות האמריקנית, שהניחו תמיד את ראשיהם הנבובים תחת כפות רגליו, כמו ששת אצל רובינזון קרוזו, החלו לנבוח ולעפר בעפר, אספו את זנבותיהם לבין רגליהם ומוכנים לקשקש בהם שוב בפני כל “עולה לגדולה” חדש.

משהו מגורל זה הועידה ההיסטוריה לכל רועה ומנהיג. הדברים כתובים וחתומים, והם נשנו ונשלשו גם אצלנו וגם אצל אומות העולם. אצלנו נוסף רק ה“המלמד שהיו טרחנים”, שהוא כנראה פגימת־הנפש של העם מראשית דרכו ההיסטורית. הדברים אינם באים כאן לשם השוואות והיקשים, אבל ישנה אצלנו תמונה עתיקה של חיים פוליטיים פנימיים אשר נחקקה לפני חמשים דורות והיא כאילו לקוחה מן הכרוניקה של השבוע האחרון: “הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן־עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו! אחר לצאת, אמרו: מה ראה בן־עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים? – יושב ויועץ עליכם עצות ומחשב עליכם מחשבות!”

וכך בספרי הימים של ההיסטוריה הציונית החדשה. חשדנות ופרשנות, לזות־שפתיים ורמיזות־זדון, דיבות אוילים ולעג שאננים – זוהי נחלת המנהיג בישראל בחייו, יהא דגול מרבבות, עניו הענוים וטהר הטהורים. זו היתה גם נחלתו של הרצל בטרם הזדככה דמותו בתוך האגדה והמיתוס, וזו נחלתו של ווייצמן היום. כי עדת קורח לא מתה, האדמה לא כיסתה על האנשים הרעים והמטומטמים אשר מאז ומעולם…

אחת נקודות המכריעות בשאלת ההנהלה העתידה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית היא, בלי“ס, שאלת ווייצמן. ווייצמן התפטר בתורת מחאה נגד הספר־הלבן של פספילד; התפטרותו עשתה רושם כביר בעולם הפוליטי, ביחוד באנגליה, והשפיעה במידה יותר גדולה מכל צורות המחאה האחרות שלנו, על הנסיגה הפורמלית לכל הפחות מצד הממשלה הבריטית מן הפוליטיקה האנטי־ציונית הגלויה של משרד־המושבות. עפ”י בקשת הוה“פ הציוני ניהל ווייצמן הלאה את עניני הציונות ובעיקר את המו”מ עם הממשלה עד הקונגרס. אולם בינתים הודיע וייצמן על התפטרותו המוחלטת מנשיאות ההסתדרות הציונית והסוכנות גם כלפי פנים – וספק גדול אם יש עוד תקוה להניע אותו שישנה את החלטתו זו. הליכתו של וייצמן בכלל וביחוד בשעה זו של תסבוכת מדינית ומשבר כלכלי, היא אסון וקטסטרופה נוספת לתנועה. רוֹוח בתוכנו הנוסח, ואף מפי וייצמן עצמו הוא נשמע, בעת ביקורו האחרון בארץ, כי “אין תנועתנו יכולה להיות תלויה באיש אחד”. בדרך כלל ומבחינה היסטורית זה בודאי נכון: תנועת החיים בכללה ואף תנועה לאומית ותנועה מדינית איננה מתעכבת על היחיד ואינה נעצרת במהלכה גם על גאון הגאונים. אבל הדבר אינו נכון בדרך פרט ובתנאים מסויימים של מקום וזמן, ובעיקר במקום ובזמן שמוכרחים להעריך את הדברים לא מתוך פרספקטיבה היסטורית וחוקי התנועה הנצחיים בלבד, אלא גם מתוך השפעתם בהווה השוטף ומתוך מסקנותיהם למחר ולמחרתים.

התוכל התנועה הציונית לוותר, לו גם לשנה או שנתיים, על הכוח המבורך, רב־הנסיון וגדול ההשפעה הזה? היש בתוכה כיום אישיות בעלת איכות דומה אפילו במקצת? אין כוונת הדברים לתנות בזה את שבחיו של וייצמן. לא השלמנו עדיין עם פרישתו ועם החלטתו לשכך בקרבנו את מוֹלך השיסוי המשתולל. וייצמן בודאי בן־תמותה, איננו infallible , בלתי מסוגל לשגות; הוא שגה לא פעם, ואם תרצו: הוא שגה הרבה משום שפעל הרבה. אבל אם היה ואם ישנו איש בציונות אשר קרע לה חלונות ודלתות לחיים פוליטיים ריאליים ותכליתיים, אשר קישר וטיפח בה את הקשר הממשי הראשון לא לחזון המדיניות הישראלית אלא למציאותה – הרי זה וייצמן ולא אחר; אם היה וישנו איש אשר העמיס על שכמו את כל הטורח והמשא של תנועת השחרור העברית בימי הנחלה והכאב שלה, בימים שאיננה יותר חלום והזיה ואספקט רחוק, אלא תפקיד טרגי של מימוש והגשמה – הרי זה וייצמן ולא אחר; אם היה וישנו איש אשר ידע ויודע להעריך ולהרגיש את תוכנה המוסרי של הציונות, את דרכה החלוצית, את משאת־נפשה המהפכנית והקונסטרוקטיבית גם יחד – הרי זה וייצמן; ואם ישנו איש אשר מבין, יחד אתנו, כי פוליטיקה היא אמצעי ולא מטרה, כי היא כשלעצמה משוללת כל משקל וממשות, אם איננה נשענת על הוויה מציאותית, על ערכין וקנינים ריאליים קיימים ומושרשים, כי המציאות קודמת תמיד, כי היא העיקר: הבנין, העבודה, האדמה, היצירה הכלכלית, התרבותית והחבר­תית, וכי לזה צריכה להיות מוקדשת כל האנרגיה של העם – הרי זה שוב וייצמן. הוא האיש, עשיר האינטואיציה ורב־התבונה, המחונן בקסם אישי, באותה ה־charisma שבה התחבב ומתחבב על כל האנשים שבא עמם במגע, שבה קשר את קשריה המדיניים של הציונות על הפורום הבין לאומי, שבה קירב רחוקים מבפנים, רכש כוחות חדשים מרובי השפעה לתנועה; הוא הנשיא של הציונות וגם השמש שלה, הרפרזנטנט הפוליטי וגם השד"ר, הוא המבוע לכל מאוייה ולכל מכאוביה. האם ממנו יכולה התנועה להנזר בימי לבטיה ההיסטוריים הקשים ביותר?

אכן לא בכל דרכיו וייצמן הצליח, אבל האם לא הצליח יותר מכל הקודמים לו, גם על השדה המדיני וגם על השדה הכלכלי־היצירתי? וכי זה שלא הצליח, הוא לא הצליח? האם כל שנות פעולתו אינן התאבקות בלתי פוסקת עם האטמוספירה הממרה, עם המציאות הפעוטה והזחלנית, עם עצלות הלב והרוח של העם? האין זאת התאבקות טרגית של היוצר עם החומר? זאת היא התעלמות גמורה מן המציאות שלא להעריך את ערכו ואת משקלו של וייצמן כראש התנועה, שלא להעריך את הפוטנציה הרבה הצפונה בו עוד, שלא להבין באיזו מידה תתייתם התנועה כאשר יסתלק מהנהגתה אפילו לזמן קצר; באשר אין כיום בציונות איש שיכול למלאות את מקומו והמסוגל להוציא אותה מן המיצר והסבך שנקלעה לתוכם. האמונה הרווחת בתוך חלקים ידועים בציונות, גם בחלקים שאינם ממתנגדי וייצמן, כי עם הסתלקותו הזמנית אפשר יהיה להביא לידי פציפיקציה פנימית של התנועה הציונית, היא מוטעית2 ביסודה. הפציפיקציה הזאת תוכל לבוא רק אם התנועה תעבור לפעולה קונסטרוקטיבית מחודשת ותצא מתוך הכאוס הפוליטי שהיא מיטרפת בו. בלעדי זה – הרי בלי וייצמן יהיה המצב הפנימי עוד יותר קשה, ופרוצס ההתפרקות יגבר, אחרי שהתנועה תפסיד גם מידה רבה של הפרסטיג׳ה החיצונית שלה ואחרי שיתרופפו גם אותם הקשרים מבפנים שוייצמן עוד מקשר אותם.

אבל יכול להיות כי זאת היא גזירת הגורל, שאי־אפשר יהיה אחרת, והקונגרס הציוני הי"ז יצטרך לבחור בהנהלה שוייצמן לא יהיה בה. גם אז שאלת וייצמן אינה נפתרת עדיין – באשר שאלת וייצמן איננה שאלת האיש בלבד, כי אם שאלה של שיטה מדינית ושיטה ישובית – ואם וייצמן יכול להסתלק, השיטה איננה יכולה ואיננה רשאית להסתלק, אם לא להפקיר יחד עמם את גורלו ההיסטורי של מפעלנו. אנו לא הזדהינו ואיננו מזדהים תמיד עם וייצמן בכל מעשיו – אבל המלחמה נגד וייצמן היא ברובה המכריע מלחמה נגדנו, נגד הציונות הקונסטרוקטיבית ונגד דרכה של תנועת העבודה בציונות. תפקידנו ותפקיד כל החלקים האחראים בציונות יהיה קודם כל ליצור בקונגרס זה קונצנטרציה אנטי־רביזיוניסטית, אשר תמנע את המרת דרך הבנין הציוני באבנטורה פשיסטית חסרת אחריות, ותציל את התנועה מאסון פוליטי וישובי אשר לא תוכל להרפא ממנו. ובין אם תבחר הנהלה קואליציונית עם וייצמן או בלעדי וייצמן – רוחו של וייצמן ועזרתו צריכים להיות מובטחים לה מראש, באשר רק בהנהלה כזו יש תקוה למנוע משברים פנימיים נוספים בציונות ולהוציאה מתוך המבוכה שהיא נתונה בה כיום.

אנו לא השלמנו עדיין עם ההנחה “בלעדי וייצמן”. אבל ברור, שאם וייצמן יפרוש היום, לא יפרוש לזמן רב. אף אלה המשסים ומעפרים בעפר לעומתו עתה, אולי יתחרטו אחרי כך וירגישו מה שאבד לתנועה בהעדרו. אנו נשמור לו אמונים כיוצרה הנאמן והמסור, לא של הציונות המדינית, אבל של המדיניות הציונית, הבונה והמגשימה. ואם גזירה היא מלפניו שיסתלק – נאמר לו את הדברים שכתב פעם ביאליק לאחד־העם: “לא רב צבאך, המורה, אך יש לנו רב – פניך המאירים עוד ילכו עמנו בקרב”.


תרצ"א



  1. “היצונית” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

  2. “מוטעים” במקור המודפס – הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות