עם פסק־הדין של הועדה המשפטית של חבר־הלאומים לעניני הכותל המערבי, מסתיים אחד הפרקים האקספלוסיביים ביותר בשטח היחסים הפוליטיים שבינינו ובין תושבי הארץ המוש­למים, אשר הטריד אותנו זה קרוב לשלוש שנים. הפרק הזה מסתיים בשבילנו והוא מסתיים גם בשביל הערביים, אם כי במחנה הזה, בעיקר אצל מנהיגיו הפוליטיים, ניכרת תנועה של מחאה והבלטת הרצון לנפח שוב את הלהבה ולשמור על המקור היקר הזה של פרובוקציה ועלילות, אם כי גם במחננו אנו נמצאים עוד יחידים הנוטים להמשיך את סגנון התגובה הבלתי אחראית מלפני אב תרפ"ט.

אין צורך להכנס כאן בהערכת פסק־הדין הזה. מבחינה לאומית־מדינית, כלומר מבחינת תוכנה ורצונה של תנועת השחרור הלאומית והמדינית העברית, הוא לא נתן לנו מאומה ולא לקח מאתנו מאומה. ואף לא היה בכוחו שום דבר לקחת ולתת. מבחינה דתית־מדינית, ניתנה לפסק־דין זה הערכה קלסית כמעט, בקיצורה ובתוכנה הקולע, ע“י הרב זוננפלד דוקא: “הסידור הזה יספיק לנו עד ביאת הגואל”. לא נקפח שכר אימרה נאה זו, אעפ”י שיצאה מבית־מדרשה של “אגודת ישראל”, אשר המטבעות הלאומיות והמדיניות שלה זרות לנו בדרך כלל. זאת היא תשובה של מאמין, שיש בה הרבה יותר הכרה עצמית מאשר בדברי אלה המתפללים בעוית של דרוישים ומכריזים “הכותל – כתלנו”, ויש בה גם הרבה יותר בגרות מדינית ממאמרי הפייטנים ונאומי העסקנים, אשר אם ביודעים ואם בלא יודעים הם נמשכים ורוצים למשוך גם את הציבור הלאה לתוך המוקש הפרובוקציוני הטמון לנו בשטח זה, ומדמים בנפשם להיות נלחמים ומגינים על “קדשי האומה”.

הצד החיובי היחידי והמכריע בפסק־דינה של הועדה הוא בזה שהוא פירש את המושג הסתום והמטושטש של “סטטוס קבוֹ” והפכו לנורמות משפטיות ברורות וקבועות. עתה, אם לא יהיו פקידים מעונינים לסכסך ולחרחר ריב, ואם יהיה ברצון הממשלה ארץ־הישראלית לשמור על הנורמות הללו שקיבלו תוקף חוקי בין־לאומי, יוכרחו גם המנהיגים הערביים להרגע ולקבל את הדברים כעובדה שאין לשנותה. ומה שנוגע לנו, הרי אנו מעונינים יותר מכל בסטטוס קבוע, שאינו ניתן לשינויים ואין תקוה לערערו, על שטח זה המועד תמיד להיות קן של נרגנות וסכסוכים דתיים ופוליטיים, מבלי שתהיה צפויה לנו איזו שהיא טובת־הנאה ממשית או מוסרית. אפשר יראו הדברים בעיני רבים ככפירה, אבל בקומפלכס הענינים המהווים את בנין המולדת העברית ואת התחדשותו הכלכלית, המדינית והתרבותית של העם העברי בארצו, אין הכותל־המערבי תופס, ואי־אפשר לו שיתפוס, מקום גדול או קטן. שערות ראשנו מסומרות כשאנו משקיפים אחורנית על שתי השנים שעברו ומשוים נגד עינינו את טירוף־הדעת אשר השיא את הישוב ואת התנועה הציונית להילכד בפח הפאטאלי הזה, שאם לא היה הגורם הראשי לתסבוכת הפוליטית האיומה שאנו נקלעים בתוכה, היה בכל אופן אמתלא ראשית שלה. זה היה פשוט מעשה־שטן אשר הכה בסנוורים ובטפשות־לב חלק גדול מן הציבור היהודי, שמבלי לראות את הסכנה ומבלי להאמין לקולות שהזהירו על הסכנה הזאת, הוא נמשך אחרי הטרטור של קלי־דעת, אשר בדרך לסירוס תוכנן של שאיפותינו הלאומיות והמדיניות, הכניסו לתוך הקומפלכס הפוליטי שלנו גורמים דיסטרוקטיביים בהחלט, והגורם הדיסטרוקטיבי ביותר שביניהם הוא ענין הכותל־המערבי.

מתי ראתה הציונות בכותל המערבי את האמביציה המדינית שלה, את נקודת־השריפה של מאוויה וגעגועיה למולדת? אכן, ישנם מיליונים יהודים הקשורים עם א“י דוקא באמצעות “שריד מחמדינו”, הקול המנהם כיונה מבין החרבות. אבל גם באלה המיליונים לא היה אף ניצוץ של המרצה להפוך בפועל את שטח הקדושה הארכאי לשטח של חיים ובנין. להיפך, הם עמדו תמיד בסתירה לכל מחשבת בנין בדרך הטבע. העולם היהודי החרדי והמאמין קידש את השממה הזאת כמעט קדושה ניצחת. “ישוב א”י”, שהוא דיבר בו, היה תמיד ישוב שמעבר לגבולות, שמעבר לסף החיים; ואף תקות־גאולתו שהוא נשען בה על נסים ועל כוחות עליונים, הצטיירה בעיניו אחרת מאשר היא מצטיירת בעינינו. הוא ראה בה לכל היותר את חידוש ההיררכיה הדתית, את השבת התמידין והמוספין, את “הכהנים לעבודתם ואת הלויים על דוכנם”. בשם התפיסה הזאת הוא לחם ולוחם בציונות עד היום, רואה בה כפירה. כוח פריונו של הקשר הזה לגבי הארץ לא היה יותר גדול מאשר כוח פריונו של קשר הנצרות אל הקבר הקדוש ושל קשר האישלם אל ה“בוראק” – כל אלה יחד דבוקים באופן אורגני למסתורין שבשממה, והם שוקדים על השממה הזאת כעל ערכין דתיים. לפיכך ישנם חלקים גדולים בין הנוצרים ואולי גם בין המושלמים, אשר מחוץ לכל טעמים פוליטיים, הם עוינים את הציונות על אשר היא דוחקת את רגלי המיתוס ומוחקת מעל מפת א"י את עקבות הרומנטיקה הקדושה והשוממות, ומשווה לה דמות של חיי־חולין.

הציונות יצרה קשרים אחרים לגמרי בין העם ובין הארץ. אפשר לומר אפילו, כי הציונות היתה והנה מרידה ביחס הארכאי הזה. היא צמחה על קרקע של חולין, על הקרקע הסוציולוגית ולא התיאולוגית; היא שמה את נקודת הכובד שלה לא בשטחים הכרוכים בחיכוכים בין־דתיים, אלא ביצירת נכסים כלכליים ותרבותיים הדרושים לנו בתור עם הווה וצופה להתחדשות ולחיים נורמליים בעתיד, ולא ההוזה וממרר בגעגועיו על הרומנטיקה של העבר. עוד בימי תנועת חובבי־ ציון דיברו וכתבו על העתקת המרכז של ארץ־ישראל העברית החדשה מירושלים למקום אחר, באשר כל הערכה נכונה וכל הכרה בריאה אמרה ואומרת שירושלים הקדושה לשלוש הדתות לא תהי מסוגלת להיות המרכז של החיים העבריים החדשים. אף הרצל, החוזה המדיני, אשר העלה בקסמי דמיונו מראות אשר לא שערנו, העתיק באוטופּיה שלו את המרכז מירושלים לחיפה, והשאיר לירושלים את אופיה הבין־דתי, עם כל עם וכל דת בתחומי זכויותיו הקיימות, ללא שום פררוֹגטיבה מדינית.

זאת היתה תמיד תפיסה ציונית, בריאה ומבוגרת גם מבחינה פוליטית, וגם מתוך הערכה תכליתית של דרכנו ועבודתנו. “שריד מחמדינו” היתה ותהיה תמיד לציונות אדמת החולה ואדמת בית־שאן ואדמת עמק־הירדן ורצועת־החוף וכו' וכו', אשר עלינו ליצור עליה ישוב עברי הקולט ומכלכל המונים – ולא “כותל המערבי” ו“הר־המוריה”. יותר מזה: אילו היו המקומות הללו פנויים לגמרי, בלתי תפוסים ע“י דת אחרת, בלי “וקף” ובלי מסגדים ובלי 300 מיליונים מושלמים המאמינים כי מוחמד עלה על סוס ששמו “בוראק” השמימה – גם אז לא היינו עושים בודאי את המקומות הללו לנקודת־המוצא של תקומתנו ושל גאוותנו הלאומית ולא היינו מקימים מחדש את ההיררכיה הדתית, עם דישון המזבחות והקטרת חלבים, עם כהנים הנכנסים לאכול בתרומתם וש”קשה עליהם טהרת כלים משפיכת דמים“. ואיזו רוח שטות נכנסה פתאום ב”נאורים" ובלתי־חרדים בישוב ובציונות, שהחלו לראות כאן נקודת־כבוד ונקודת־הכרעה לאומה ולרצון שחרורה?

אותה האידיאולוגיה המבולבלת והמבלבלת שהכניסה בשנים האחרונות לתוך הציונות את הרדיפה אחרי פּרסטיג׳ה ריקה, אחרי סגנון מתרהב, אחרי כוחות־קנין פיקטיביים של זכויות פורחות, שאין להן בעלים ואין מתחתן שום משען של מציאות – היא אשר קסמה לנו בקסמיה הרעים ובילבלה את המוחות ואת הלבבות גם של אנשים שהם בדרך כלל מיושבים בדעתם בישוב ובציונות, ועאכו"כ של אנשים שהם בלאו הכי טרופי־מניות ורודפי־אילוסיות. השאיפה לחסכון של אנרגיה, להיסח־הדעת מן התפקידים הריאליים, הדורשים עמל רב ומאמצים גדולים ומתמידים, מבקשת לעצמה תמיד שטחי פעולה ועיסוק כאלה, שבהם היא יכולה להפעיל את העצבים הפריפריים, מבלי להטריד לגמרי את העצב המרכזי.

ההזיה הפוליטית היתה מאז ומעולם לחלק גדול בציונות מפלט מן העול ומן החובה, בה אפשר היה לנשום לרווחה, בה אין גבולות לדמיון ואין מעצור למעוף, בה אין פועלים החוקים של זמן ומקום, של כוח קליטה וכוח העמסה: זהו עולם האגדה שגמדים עליזים עם זקנים ארוכים עושים בו להטים, ומדינות ומלכויות נוצרות וקמות בהבל־שפתים. אבל בפסיכולוגיה של הציבור, כמו בפסיכולוגיה של היחיד, גורמים הדיכוי של אמתיות קשות ומכבידות והמרתן בתנחומי־שוא, לתופעות נירוטיות. אחד הגילויים הקשים ביותר של נירוֹזה זו היה ענין הכותל־המערבי, אשר הכניס אותנו לתוך סבך בשטחים הכי חיוניים דוקא של ענינינו, אשר איננו יכולים לצאת ממנו. הציונות זקוקה קודם כל לרפואת־הנפש, למען תוכל להשתחרר מן הסבך הזה. היא מוכרחה להתפכח מן האילוסיה הזאת, שיש איזה תוקף ממשי לקנינים הבנויים על “השכינה לא זזה”, אם אין מאחוריהם שכינת עם חי ויוצר ודבוק בפועל באדמת מולדתו.

לפיכך, מבלי להכנס לכל בקורת הפרטים שבפסק הדין של הועדה, אנו צריכים לקבל אותו כעובדה המוציאה שוב מקומפלכס ענינינו המדיניים את הגורם המסבך והדיסטרוקטיבי הזה. ואם ישנם נערים אשר נפשם חשקה בדיבורים פּרובוקציוניים, ואם ישנם זקנים המדברים דברי־נערות, בלתי שקולים ובלתי אחראים – חובת הישוב והציונות להודיע שענין הכותל־המערבי נגמר בשבילנו בהחלט ואינו עומד יותר על סדר יומנו. מחובת הרבנות הראשית בא“י יהיה כמובן לדאוג כי הנורמות החוקיות שנקבעו בפסק־הדין של הועדה תקוימנה ותשמרנה ע”י הממשלה – אבל יותר איננו שבים לשאלה, וחובתנו להלחם בכל נסיון להדיח את דעת־הקהל ולהכשילו ע"י פרובו­קציה פנימית איזו שהיא.

תרצ"א