רקע
יצחק לופבן
חבלי קליטה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

הכינוס של עולי גרמניה, יוצאי תנועת א“י העובדת, אשר כונס ע”י הסניף התל־אביבי של מפלגת פועלי א“י, שימש הזדמנות ראשונה לחלוף־דברים בלתי־אמצעי, באסיפה רבת משתתפים, על דרכי היקלטותם הכלכלית והחברתית־תרבותית של סוג העולים החדש הזה בארץ ובעבודה. בחלל עולמנו נישאת כבר מזמן אושה של תלונות הדדיות: מצד עולי גרמניה על היחס הקר והמתנכר של הישוב אליהם, ומצד היישוב על הדיסימילציה של העולים הגרמנים, על התבדלותם הציבורית, על יהירותם ה”אירופאית", על תביעותיהם המופרזות וכו'. שמץ מן התלונות האלה הגיע כבר עד פתחי העתונות, אבל יותר משפרץ חוצה מבעבע מבפנים והולך ומתגבש כטינא קשת־רוח, כנופך נוסף בכוס המרירות ופירוד־הלבבות המלאה כבר ועוברת על גדותיה בלאו הכי.

חשיבות הכינוס הזה היתה בעצם היותו, במתן ההזדמנות לשיחה חפשית וגלויה, לפירוק המועקה שבלב, לעריכת הטענות ולניסוח התביעות, לבחינת התרעומת של הפרט לאור עניניו של הכלל, ולהערכת הפרובלימה של חבלי הקליטה וקשייה אשר העולים החדשים מגרמניה מתנסים בהם כעת, לאור הנסיון העשיר של תנועת הפועלים הא"י במשך שלושים שנות עליה חלוצית מצד אחד, ולאור התנאים הכלכליים והחברתיים המיוחדים שאנו נתונים בהם בתקופה זו בישוב ובציונות מצד שני.

נקודת הכובד בכינוס זה לא היתה בשאלות הגדולות והקרדינליות שבשטח המדיני והסוציאלי אשר נגעו בהם אגב הויכוח, כי אם בדברים הקטנים שאנו דשים אותם בעקבינו, ואשר הם הם מקור של כשלונות רבים ועצומים אצלנו מימים ימימה. דבר אי־היותנו מוכנים לשום דבר, זה שאנו מסתובבים תמיד בתוך ד' האמות הצרות של חיי־שעה, או לכל היותר של שדה ראיה המקיף את שלושת החדשים הקרובים בלבד, זה שאין אנו רואים אף פעם את הנולד ואין בידינו לא מנגנון ולא מכשירים לקבל את פני הנולד משבא – זה הוא בעוכרי עבודתנו במשך כל השנים. תולדות חמש־עשרה השנים האחרונות בא“י טבועות בסימן זה, שכל מיפנה חדש בתנאים האובייקטיביים, בתנאי העם כמו בתנאי הארץ, פוגש אותנו ללא כלים ממשיים ואף ללא הכשרה פסיכולוגית לקדם את פני הדברים. את עצם המפנה המדיני של הארץ במוצאי־המלחמה העולמית פגשנו בידים ריקות, ללא אמצעים, ללא תכנית פעולה, ללא ידיעה מה מוקדם ומה מאוחר; ונוכח כל התמורות שנתהוו מאז ועד היום, הן לטובה והן לרעה, בשטח הפוליטי כמו בשטח הכלכלי, הננו עומדים כמו פרה נוכח שער חדש, תוהים על ההפתעות, נוהמים מתוך אכזבות או צוהלים מתוך שובע, אך אין אנו מוכנים לעולם לקבל פני סיטואציה חדשה ולנצל את ה”שנסים" שהיא מביאה אתה, או להתבצר בפני התקלות אשר בעקבותיה. כך לא דאגנו לרכוש לנו רזרבה של קרקע מספיקה בימים שאפשר היה לעשות זאת בתנאים נוחים, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית; כך לא דאגנו לאפשרות לקדם פני העליה בצורך האלמנטרי הראשון שלה, בדירות, והענין נהפך ממילא לאובייקט של ספקולציה וניצול איומים; יותר מזה: אם נמצא מי שהוא אשר ראה קצת את הנולד, אם בימי “שלטון השמאל” בעירית תל־אביב נמצא מי אשר רצה לדאוג לבניה עממית והכין בימי שפל רזרבה של קרקע לעיר בשביל ימי הגאות, רזרבה קרקעית שנתנה כיוון מכריע להתפתחותה של העיר (הצפון) ואשר בלעדיה היתה תל־אביב מגיעה בודאי לידי קטסטרופה בימים אלה – הרי שימש המעשה הזה למקור של שטנה וקטרוג והאשמות על “בזבוז הרכוש הציבורי” בפי “פני” העיר הבעל־ביתיים כלפי ציבור הפועלים.

אולם אי־ההכנה הזאת איננה רק בקוים היסודיים והרחבים של דרכי הבנין וההגשמה הציונית, אשר לא תמיד ישנה בידינו האפשרות לשלוט בהם, אלא גם בפרטי דברים סידוריים וארגוניים שאנו מטפלים בהם בין כך ובין כך, אך תמיד מתוך חוסר התאמה, או יותר נכון – מתוך התאמה לחיי שעה בלבד ומתוך קוצר יד לתפוס סיטואציות חדשות החורגות מתוך תחומה השיגרא היום יומית. וכך יוצא שלא רק רזרבה של קרקע ורזרבה של דירות אין לנו כדי לקדם בהם פני עליה מתגברת, אלא אין גם בית עולים בעל כוח קליטה מספיק ואין סידורים אלמנטריים בשביל שלושת או חמשת הימים הראשונים של שהות העולה בארץ, ואין לנו אפרט מתאים לא לקבל את פני העליה הגדולה, לא לטפל בה, לא לסדרה בעבודה, לא להחיש את פרוצס האסימילציה התרבותית והחברתית שלה ולא להתעניין בבעיותיה הקטנות אבל החשובות והמכריעות בפרוצס ההקלטה של אנשים חדשים בארץ.

לא היינו מוכנים לקבל את העליה הגרמנית, כשם שלא היינו מוכנים לקבל את העליות שקדמו לה. תמיד גרמה לנו אי־הכנה זאת בזבוז רב של אנרגיה לאומית, תמיד גררה אתה אכזבות לעולים, גם במקום ובשעה שאכזבות אלה לא היו מחוייבות מבחינת המציאות האובייקטיבית, ואף בהתהוות המשברים שבאו אחרי תקופות גאות קצרות או ארוכות היה חלקה של אי־הכנה זו ניכר ובולט מאוד. הליקוי הזה בולט ביותר בפעם, עם העליה הגרמנית, מפאת אופיה המיוחד של העליה הזאת, התובעת מטבעה הכנה, טיפול ושימת לב מיוחדים, וגם מפאת שטר־החובה אשר חתמנו בפני העולם בכלל והעולם היהודי בפרט, בקשר עם העליה הזאת, בדבר היות ארץ ישראל מוכנה לקבל את בניה הנידחים של האומה, ולתת פתרון לכל הפחות לחלק גדול של “יציאת מצרים” הגרמנית. שטר זה מטיל עלינו התחייבות היסטורית בשעה הזאת. בו אנו מפגינים לעיני צוררים מבחוץ ומבפנים את צדקת דרכנו, עליו אנו נסמכים בתביעתנו המדינית להרחבת תחום העליה, ואותו אנו רוצים להפוך למנוף הגשמה, רחבה במידותיה ומזורזת בטמפּו שלה.

בראשית התהוות המצב החדש בגרמניה, אשר עקר משרשיה המדומים את כנסת ישראל זו, שהיתה מתפארת בלבה שהבליגה כבר על גורל ישראל בגולה ומצאה מרגוע בתוך העם שהיא שוכנת בקרבו – נתמלאה האומה הישראלית חרדה והאזינה מתוך מאורע זה את צלצולה של שעה היסטורית גדולה. אל בשורת הכליון החרוץ נלוותה, כמו תמיד בשעות מפנה כאלה בקורות ימינו, גם תקוות שחרור מאוששת – ונדמה היה לנו כי הפעם, עם נצחון האידיאה הציונית על ארמילוס הרשע שבמרכז האסימילציה היהודית, יבוא גם נצחון המעשה הציוני בקנה־מידה שיש בו באמת להמציא פדות ומפלט לאחים האובדים בארץ גרמניה כמו לאחים האובדים בתפוצות הגולה האחרות. ואמנם נראה היה כי נפתח לב האומה כפתחו של אולם לקראת מאמץ משותף למעשה גואל – ואילמלי היינו מכוונים את האנרגיה הציונית לניצול שעת רצון זו, היתה אולי ההיסטוריה של בנין א“י מקבלת בימים אלה צורה אחרת, אולם, בעוונותינו הרבים, השטן המקטרג מבפנים ידע לסובב את פני הדברים גם הפעם שנבזבז את שעת הרצון, ובמקום לנגד את הברזל בשעת ריתוחו, נצנן אותו ע”י שהיות וע“י סטיות אל דרכי תגובה בלתי פרודוקטיביים. באופן זה ניטל מאת הפעולה למען התיישבות יהודי גרמניה בא”י כוח תנופתה, והיא נהפכה למפעל קטן של עזרה, מפוצל לצנורות צנורות צרים, לועדים ולגבאים, עד כדי למעט ולשתק אפילו את מידת הפרודוקטיביות של האמצעים אשר הספיקו לאסוף עד עתה למטרה זאת.

בפרוצס הקליטה של עולי גרמניה בא"י אין עדיין מפעל העזרה הזה של היהדות העולמית ניכר, בכל אופן ניכר הוא במידה זעומה מאוד. ואם החלק בעל האמצעים שבעליה זו הולך לו בקו האנרגי של הקוניונקטורה הכלכלית, מסתגל אליה או נאבק עמה בכוחותיו העצמיים, הרי החלק מחוסר האמצעים או דל האמצעים נתון באמת במצב הרבה יותר קשה מעולים אחרים מסוג זה, אשר מצויה אצלם מידה יותר גדולה של גמישות ויכולת של הסתגלות. איך שנעריך את הדבר ואיך שנתייחס אליו, זאת היא עובדה שאין להכחישה, שאופייה של עליה זו הוא שונה בהרבה מאופיין של העליות מאירופה המזרחית. זאת היא ברובה הגדולה עליה של מעמד־בינוני (גם החלק החלוצי שבה!) אמתי, בעל הרגלי חיים קבועים ובעל מנטליות מיוחדת, והתמורה אשר חלה בחייו של מעמד זה, כל אשר עבר עליו בגרמניה עד יציאתו, וכל העובר עליו בארץ עד היקלטותו, מעמידה אותו במבוכה הרבה יותר גדולה ובקשיים הרבה יותר עצומים, גם פסיכולוגיים וגם מעשיים, מאשר אלה שעומד בהם העולה החלוצי או אפילו בן סוג מעמדו הדומה מארצות אחרות.

מלבד זה־ הזרות התרבותית, ההווי העדתי המיוחד, הקושי בלימוד הלשון העברית, הדבקות בלשון תרבותית זרה, ללא שיור לכל הפחות של אותן ד' האמות שהלשון האידית, כאמצעי של הגנה עצמית תרבותית־לאומית, תופסת עוד אצל חלקים עצומים של היהדות באירופה המזרחית ובאמריקה וכו' וכו'. לנו ישנן טענות נושנות כלפי היהדות הגרמנית, כמו כלפי חלקי היהדות האחרים שבארצות אירופה המערבית, אשר העמידו את גורל קיומם הרוחני והכלכלי על פיקציה היסטורית, אשר התרחקו מן היהדות, מערכיה התולדתיים, מן הלשון העברית, מרחק הרבה יותר גדול מאשר כל חלקי העם האחרים, ונהפכו לנושאי־תרבות של עמים זרים. אבל הטענות האלה חדלות להיות “טענות” והן נהפכות לקשיים טראגיים בשעת תשובה דוקא, כאשר באים לטהר ומנסים להחזיר את גלגל ההתפתחות ההיסטורית אחורנית. מצב זה דוקא מטיל עלינו תפקידים מיוחדים, ומחייב אותנו לטיפול יותר אינטנסיבי ויותר אינטימי בעליה זו. הוא מחייב אותנו להבין את הקשיים האובייקטיביים שישנם בשינוי דמות ותוכן של קיבוץ יהודי אשר נעקר מזרועות האסימילציה הגמורה, מאותן הזרועות שליפפו לא רק את החלקים הזרים והרחוקים לגמרי מן המחשבה היהודית, אלא במידה רבה גם את החלקים הציוניים, שהנם שותפים נאמנים אתנו ברעיון ובמעשה מראשית צמיחתה של התנועה הציונית עד היום, ואף את החלקים החלוציים שבציונות הגרמנית.

והנה, אנחנו לא היינו מוכנים לעליה זו ואיננו מוכנים לה גם עתה, לאחר שהיא זורמת כבר כשלושת רבעי שנה לארץ. הישוב לא קיבל את העליה הזאת כראוי. הוא קיבל אותה מצד אחד בגל של ספּקולציה מחפירה, בבהילות של יחידים להתעשר מהשריפה של בית־ישראל; הוא קיבל אותה מצד שני במידה רבה של התנשאות יהירה כלפי “יורדים” וכלפי “שונים”. המלה “יעקע” נעשתה אצל חוגים רבים למעין גזר־דין של ביטול וזלזול כלפי העולה החדש הזה הנבוך וחסר־האונים. ואם כי גם עליות קודמות היו נפגשות בארץ ביהירות מעין זו מצד אלה אשר קדמו להם, וביחס שיש בו יותר אמבטי של צוננים, דחיה וביטול, מאשר עידוד וקירוב־לבבות – הרי במקום שהמבוכה וקשי־ההסתגלות נתונים וקיימים גם מבחינה אובייקטיבית, עשוי היחס הזה לחולל שמות בנפשו ובהרגשתו העצמית של העולה.

אולם לא רק הישוב, הסתמי והאנונימי, כי אם גם אנחנו, תנועת הפועלים בארץ, עם כוחה הארגוני, עם מוסדותיה הרבים ועם המנגנון הגדול שלה, גם אנו לא היינו מוכנים ואיננו מוכנים גם היום לטיפול ראוי והכרחי בעליה זו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה תרבותית וחברתית. זאת היתה שגיאה יסודית לחשוב, כי אפשר לשלב את הטיפול בעליה זו בתוך השגרא המשרדית הכללית והרגליה 1 היום־יומיים. מן ההכרח היה ליצור למענה מנגנון מיוחד ולקבוע צורות של טיפול מותאמות לאופיה של העליה הזאת כדי להקל עליה את חבלי קליטתה. ואת זאת לא עשינו, ואין פלא אם מתוך כך נשתלטה אצל חוגים ידועים של עולי גרמניה הרגשה של אמיגרנטים מיותמים ועזובים, על כל המרירות ועל כל חזיונות הלואי2 שבהרגשה זו. ואין פלא אם חלק גדול מן העולים האלה לא מצא עדיין את דרכו לתנועתנו ולכיבוש החלוצי בארץ, ומשמש אובייקט של ספּקולציה פוליטית מצד זרמים ומפלגות ידועות. הפּסיכולוגיה של אמיגרנטים יצרה תמיד “מחוז של ציד” נוח מאוד לכל סוגי רמאות פרטית וציבורית. אנחנו יודעים תאורים כאלה מתחנות האמיגרנטים לארצות אמריקה לפנים. התחנות האלה המו תמיד ממיסיונרים וגונבי־כיס, מ“אגנטים” ושתדלנים, ורבים נתעו אחריהם וניצודו ברשתם.

ואם הכינוס המדובר ישמש דחיפה לתקן איזה דבר בנידון זה, לתקן קודם כל אשר יש לתקן אצלנו – הרי הוא עלול להיות גם בעל חשיבות מעשית רבה. גם אחרי זה בודאי לא יוסרו כל הקשיים, והתלונות בודאי לא יפסקו. גם אחרי זה נוסיף לפגוש בודאי בחוג עליה זה את החזיונות המלווים כל עליה גדולה: אכזבות רבות וגם פרישות ויציאות וסטיות. אבל “הדבר הוא בסדר גמור אם היין תוסס בטרם שהוא מצטלל” – אי הסדר מתחיל רק כשישנן סיבות והנחות פנימיות מוקדמות לכך שהתסיסה הזאת תבשיל חומץ במקום יין. את הסכנה הזאת בידינו למנוע ע"י מאמץ פנימי והשקעת כוחות ארגוניים ותרבותיים, בטיפול נכון ותכליתי בעולה הגרמני.

תרצ"ד



  1. “היגליה” במקור המודפס, צ“ל: ”הרגליה. – הערת פב"י.  ↩

  2. “הלוי” במקור המודפס, צ“ל: ”הלואי“ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות