א.    🔗

בנאום הנעילה של הקונגרס בפראג הוסיף נ. סוקולוב על הנוסחא המפורסמת שלו עוד מלה אחת, סופרלטיבית: זה היה לא רק קונגרס “קשה” אלא קונגרס “נורא”. אינני יודע אם התכוון סוקולוב במלה זו למשהו אחר מאשר לסמן סיטואציה מקובלת ע“י משחק מלים בלבד. אבל לאמתו של דבר היתה זאת הפעם הגדרה נכונה וממצה. זה היה באמת קונגרס נורא. והנורא שבו איננו בזה שהוא היה פחות תוכני מאשר קונגרסים אחרים, פחות פרודוקטיבי, פחות מבריק בגובה הדיון וההחלטות שלו, אלא בזה שהוא עמד כולו בצל של עובדא מחרידה אשר לא ידעתה הציונות מעודה ולא ידעו דוגמתה הקונגרסים הציוניים על כל הנפתולים, המריבות וההתאבקויות הדרמטיות שהיו בהם. בהיסטוריה העברית בכלל יש רק משל אחד המזכיר במקצת אטמוספירה דומה בנוראותה. האגדה מספרת שבימי פולמוס פנימי בין מלכי החשמונאים, כשירושלים היתה נתונה במצור והכהנים היו משלשלים דינרים בקופה של נצרים מעל לחומה כדי להעלות תמורתם תמידים למקדש, התעללו בהם פעם הצרים והעלו חזיר בקופה, וכשהגיע לחצי החומה נעץ את צפרניו בחומה והזדעזעה ארץ־ישראל ת”ק פרסה על ת“ק פרסה מסביב. בשטח ההירארכיה הדתית בתקופה ההיא היה זה הדבר המחריד ביתר, להמיר את כבודו בתבנית חזיר, לחלל בצורה טמאה ואיומה כזו את קדושת המקדש והקרבן. משהו בדומה לזה קרה לנו. בקופת הציונות הועלה דבר גרוע מחזיר: הטומאה הגדולה והאיומה ביותר של רצח אחים ושפיכת דמים נעצה את צפרניה בחומת הציונות והיא הזדעזעה הרבה יותר מת”ק על ת"ק פרסה מסביבה.

היא הזדעזעה מן המסד עד הטפחות, אף על פי שציונים “כלליים” ו“מזרחיים” רצו להעמיד פנים שלוים ואמרו להניס מנגד עיניהם את העובדה הזאת באמתלאות של פקפוק באמיתותה; אף על פי שהתרעמו עלינו על אשר העלינו את הצל הזה על במת הקונגרס. כאילו אנחנו העלינו אותו! כאילו לא הגיח מאליו בכל חיתתו ודמותו המבעיתה; כאילו אפשר היה לקפוץ ממנו והלאה אל דיון שקט בפרובלימות מדיניות, כלכליות וארגוניות, מבלי אשר דמי ארלוזורוב יתבעו חשבון מאת הציונות; כאילו אפשר היה להביט ישר לתוך עיניה של הכנסת הגדולה הזאת, שנתקבצה כאן מכל פינות הגולה, כדי להיות נושאת ומבצעת את מפעל השחרור והתחיה הלאומית של העם העברי, מבלי להתפלץ מפני החשד (יהא כי זה רק חשד בלבד!) שבתוך כנסת זו נמצאים אנשים אשר העלו בחומת הציונות את הפשע האיום הזה; אשר מתוכם, מחינוכם המוסרי, מתכסיסם המדיני יצאו הרוצחים אשר גדעו בצדיה את חייו הצעירים של אחד ממנהיגיה הגדולה והנאמנים של התנועה הציונית; אשר טיפחו ומטפחים בקרבם כיתות של בריונים, אנשי בליעל ובנים משחיתים, המתהלכים כדבר באופל חיינו הציבוריים, שהמיטו עלינו כבר אסונות דמים וידם נטויה עוד לקעקע את כל מפעלנו ההיסטורי ולהכשיל מבפנים את מאמצי הדורות של העם העברי.

זאת לא היתה רק השליה, אלא פשוט טמטום־מוח וטפשות־לב, אם מי שהוא חשב שאפשר “לערוך” עתה קונגרס “נורמלי”, כי אפשר לנטות הצדה מעל החלל המוטל לרוחב דרכנו ולעבור בעינים עצומות לסדר היום של ענינים אובייקטיביים וכלליים. וכמה מעציב הדבר ומגוחך כאחד, אם לפני הקונגרס, בקונגרס עצמו ועתה לאחר הקונגרס עומדים ציונים טובים וסופקים כפים על כי החשיכו עליהם את עולמם, לא בזה שהציונות נטמאה בטומאת דמים, לא בזה שקרה בתוכנו אסון נורא, לא בזה ששוכן בתוכנו השטן המשחית – אלא בזה שקילקלו להם את ה“אידיליה” של הקונגרס, שהפריעו את מנוחת נפשם ומנעו מהם את השיגרא שהם דבוקים בה. ושוב, גם בענין זה ישנו משל טרגי אחד ממלכת הכהנים. בתלמוד מסופר על שני פרחי כהונה שהתחרו זה בזה בשעת דישון המזבח ואחד מהם נעץ את סכינו בלב חברו ורצחו נפש. וכשקמה בהלה בעזרה, והחלו מדיינים על הדם הנשפך, בא אביו של הנרצח למקום המעשה ונתן ביטוי לקורת רוחו “שעדיין בנו מפרפר ולא נטמא הסכין”. התלמוד מעיר על זה: “מלמד שהיה קשה עליהם טהרת כלים משפיכת דמים”. גם על “כהני” הציונות קשה כפי הנראה טהרת כלים משפיכת דמים, והם שמחים על הפרפור של בנם, והם מבקשים להם מפלט אל הספק שכאילו קיים עוד, והם היו רוצים שהכל ישאר על מקומו כפי שהיה, שנעטה מעטה של שקר נפשי על פני הדם הזה ונערוך עליו את המשחק של חיינו הציבוריים מתוך fair play מזויף, כאילו לא קרה דבר.

אכן זה היה קונגרס נורא. נורא גם מעוד בחינה אחת. בו נתגלה רוח העועים שבהסתדרות הציונית במידה שלא נתגלה אף פעם בשום הזדמנות אחרת. נימוקים פוליטיים פנימיים, הפחד מפני “השמאל” ותגבורת השפעתו בתנועה, הניעו חלק גדול מהציונים ה“על־מפלגתיים” לברית דמים גלויה וחשאית עם כנופית “החשודים ברצח” והודאים בבריונות מהרסת. “המזרחי” החרד על כל המצוות הקלות והחמורות שבתורה, שהציע לקונגרס פרוגרמה דתית מחייבת ביחס לכל שבות וכל סייג של שמירת שבת וכדומה, התעלם במתכוון מן המצוה הלוהטת שבעשרת הדברים, שאפילו בני נוח מצווים עליה, מ“לא תרצח!”, וכירכר כרכורי חיבה ושותפות עם הנאשמים בעבירה על הלאו החמור הזה. כל אלה העמידו פנים ככפויים וכמיואשים מחמת טורח הכפיה הזאת שכופים עליהם להתעסק בדברים ש“אינם שייכים לענין”, כאילו היה רצח ארלוזורוב וכל אשר נתגלה מסביבו אפיזודה רחוקה שקרתה בערבות מנג’וריה ולא בחיק הקונגרס הזה, ולא בחיק הציונות הזאת שהוא בא כוחה, ולא בחיקה של א“י זו שהיא מפעלה ונמצאת בתוך תחום אחריותה הבלתי אמצעית. ובאיזה קור ושיוויון נפש דיברו ומדברים על הענין הזה עסקנים מובהקים ומנהיגי סיעות ציוניות גדולות, באיזו אובייקטיביות מזהירה ושקטה כאילו היתה זאת “מהפכת זרים” שהם צופים בה מרחוק, איזה “ריב מפלגות” שאינו שלהם, כאילו אין הדבר הזה נוגע בשרשי הוויתה וקיומה של הציונות, כאילו היתה לקונגרס “טרגדיה יהודית” יותר חמורה ויותר מזעזעת מאשר הטרגדיה הזאת, כאילו היו לו תפקידים יותר תכופים, יותר בוערים ויותר מכריעים מאשר טהור התנועה הציונית מטומאתה, מטומאת הדם שדבקה בה ומירוק הפשע הנורא הזה לכל הפחות ע”י התבדלות גלויה מן האנשים הרעים והחטאים אשר חוללוהו.

ב.    🔗

אנחנו לא יכולנו להשתחרר מן המעמסה הטרגית הזאת של שפיכת־דמים ורצח אחים כמיתוֹד פוליטי בתוכנו, ולא יכולנו להסיח את דעתנו ממנה אף לרגע אחד. כאשר נסענו לקונגרס הזה לא ידענו איך נשב בתוכו, איך נשב תחת קורת גג אחד עם אנשים אשר שכינת האומה מורטת בודאי את שערותיה עליהם, וכל מצפון אנושי טהור צריך לקרוא להם: צאו טמאים! לא ידענו איך נוכל להצטרף עמהם לשותפות, במשא־ומתן, בויכוח, בהחלטות, בעצה ובדאגה למפעל השחרור של העם העברי ובאחריות להגשמתו ולדרכי הגשמתו. אולם הערכתנו אנו את הכנופיה הפושעת הזאת ואת תעלוליה המסוכנים בציונות ובארץ־ישראל, איננה מתחילה מן התאריך הטראגי של ליל כ“ב סיון תרצ”ג, ולא היתה זקוקה לחותם של דם זה כדי לעמוד על האסון הכרוך בה. עוד בראשית דרכה והתפתחותה של תנועת נפסדת זו ידענו שזהו המכשול הגדול ביותר אשר קם לציונות מביתה, ושבין כל הסכנות האורבות למפעלנו בשטחים שונים, מבחוץ ומבפנים, הרי זאת היא הסכנה הגדולה ביותר. במשך שנים רבות הזהרנו וחזרנו והזהרנו על השחיתות וכוחות ההרס שהיא מדגירה בחיקה, על זרע הרוש והלענה שהיא זורעת בציונות, בנפש הנוער, במוחות הנבוכים והנבובים של אנשים מבוגרים, על מעשי הפּרובוקציה שהיא מקיפה בהם את עבודתנו תמיד ועל פרי הבאושים שהיא עלולה עוד להבשיל. היו עוד תאריכים עקובים מדם ועקובים מהרס בפרשת דרכה ומעשיה של תנועה זו. היה ענין הכותל המערבי אשר דחף אותנו לתוך לוע הפּרובוקציה של אנשי המופתי ועלה לנו בק"ן נפשות חיות ובתסבוכת פוליטית שעוד טרם השתחררנו ממנה. היה ענין שבירת ההסתדרות הציונית, שבירת תנועת הפועלים ארץ־ישראלית ומעשי בריונות מסוכנים אחרים. עוד זמן רב לפני רצח ארלוזורוב עלתה בהסתדרות הציונית השאלה אם יש מקום לכנופיה זו בתוכה, ואם יכולה היא לשאת באחריות לתעלוליה. הסאה היתה גדושה כבר מקודם – עם דמו של ארלוזורוב ועם רשת הפּרובוקציה המאורגנת של ברית הבריונים היא גלשה על גדותיה. רק מבקשי רעתה וחורבנה של הציונות יכלו לסבול הלאה את התנועה הזאת בתוכה, רק אנשים אשר האמביציה האישית הקטנה או הרשעות המפלגתית הגדולה עקרו מקרבם את השריד האחרון של רגש אחריות, יכלו לצרף את הכוח המהרס הזה למשחק הפוליטי הפנימי שלהם בציונות, ולהשתמש בו כבנקודת־משען במלחמתם המעמדית נגד תנועת הפועלים.

אנחנו לא יכולנו. בשבילנו היתה זאת, והנה גם עכשיו, שאלת קיומה או חורבנה של ההסתדרות הציונית. התפקיד הראשון והעיקרי שראינו לפנינו בקונגרס זה היה “טהרת הכלים”, באשר הכרתנו העמוקה היא שאי אפשר בכלים טמאים להקים מפעל טהור, וכי ההסתדרות הציונית והקונגרס הציוני לא רק שלא יוכלו להתאושש לקראת התפקידים הכבירים העומדים לפניהם בשעה זו, ולהזדיין ביכולת חדשה כדי לענות על פרובלימות התקופה הזאת ביהדות ובבנינה של א"י, אלא הם צפויים לאבדון ולהתמוטטות מוחלטת, אם לא ינערו מחיקם את הפתן הרוויזיוניסטי, ואם לא תיווצר לכל הפחות מידה מינימלית של נקיון מוסרי, של אמון ואחריות פנימיים, שהם תנאי מוקדם לכל חיי תנועה ולכל עבודה קולקטיבית. אנחנו לא חשבנו אף רגע שיעלה בידנו לרכז את כל הקונגרס מסביב להכרה זו. ידענו היטב את השטן המרקד בתוכנו, את פרוצס הפירוד וההתפרקות ההולך וגובר, את הפוליטיקניות של מפלגות אזרחיות ידועות המעבירה אותן על דעתן ומכה אותן בסנוורים לבלי לראות את התהום שלתוכה מדדה הציונות במצבה הנוכחי. אבל אמונתנו היתה חזקה, שישנו עוד גרעין בריא, ויהא זה גרעין קטן, בפיזורי הציונות, אשר ידע להעריך את גודל הסכנה ואשר יתן לנו יד כדי לנסות יחד אתנו לתקן משהו בסוכה מוטה ופרוצה זו. וצריך להודות שלא נתאכזבנו באמונה זו.

אנחנו לא היינו רוב בקונגרס הזה. למרות הצלחתנו הגדולה בבחירות, למרות זה שרבע מיליון יהודים בכל תפוצות הגולה ובא“י נתנו את קולותיהם לרשימתנו, היינו רק כ־ 44% ממספר הצירים הכללי, ולא יכולנו לעשות לבדנו דבר. היינו זקוקים לבני ברית נאמנים; ולא לבני ברית פורמליים, הנכנסים אתנו ב”קואליציה" יחד עם השנאה הכבודה והגלויה אלינו ויחד עם המחשבה הזרה והמתנכרת להכשיל כל רעיון וכל רצון קונסטרוקטיבי, אלא לבני ברית ממש, שאנו יכולים להיות שותפים עמהם והם עמנו באחריות, שותפים לכל הפחות בקוים היסודיים של דרכי הבנין הציוני, של עבודה המדינית והכלכלית, שותפים בהכרת תוכנה המוסרי של התנועה וכיוונה המחדש בעם. לבני ברית כאלה היינו זקוקים למען נוכל להתחיל באופנסיבה להבראת הציונות, לטהורה, למען נוכל לעצור בעד התנוונותה המוסרית ואבדן כוחה היוצר. וזאת היתה נחמה גדולה בקונגרס הזה, אולי הנחמה היחידה שבו, שנמצא בתוכו חלק אשר לא פגע בו הרקבון שפשה בשכבות באזרחיות שבהסתדרות הציונית, שהשחיתות הפוליטיקנית המשתוללת לא כילתה את שכלו הישר ולא הכריתה את האחריות הציונית מקרבו. רק ע"י מציאותה של קבוצה כזאת, קבוצה המורכבת מן הכוחות החשובים והפרודוקטיביים ביותר שבתנועה, אשר היתה שותפת לנו בהרגשת נוראותו של המצב הקיים, אשר הבינה כי מלחמתנו זו איננה מלחמה מפלגתית כי אם מלחמתה החיונית של הציונות – נוצרה בקונגרס הזה שנסה גדולה לתיקון המצב, לצרף את ההסתדרות הציונית מסיגיה ולגשת באופן רציני ואחראי להבראתה ולחידוש כוחה ויכולתה.

ג.    🔗

הקונגרס הזה לא נועד להיות קונגרס של עבודה קונסטרוקטיבית. הקונגרסים בכלל אינם עושים כשלעצמם מעולם שום עבודה קונסטרוקטיבית. תפקידם הוא מיפקד פנימי של כוחות התנועה והפגנת רצונה כלפי חוץ. תפקידם הוא בהכשרת התנועה לקראת עבודה קונסטרוקטיבית במשך שתי השנים שבין קונגרס לקונגרס. מעולם לא היתה חשיבות ממשית ומכרעת לא לנאומי הקונגרסים ולא להחלטותיהם, אפילו לא לתקציביהם, כי אם לכשרון המעשה ולכוח המתיחה של המוסד המבצע אשר קם מתוכו מצד אחד, ולנכונות ההגשמה ורצונו החלוצי של העם מצד השני. רק מי שהקונגרס הוא בעיניו “אטראקציה” בשביל ימי הפגרא בשלהי הקיץ, דן עליו על פי הפסדה שלו, על פי אותם הסימנים הדיקורטיביים העושים אותו “מעניין” בשביל מסתכלים מן החוץ ועושים אותו נוח בשביל “האתליטיקה הקלה” של משנני־לשון וחורשי נוסחאות מבפנים.

את תפקידו להיות מיפקד פנימי של כוחות התנועה, מילא הקונגרס הזה בשלמות. הוא היה מיפקד חשוב מאוד. הוא היה טריבונל, טריבונל מוסרי כמובן, אף על פי שחלק גדול מבין הצירים הבעל־ביתיים לא רצו לראותו בכך. הוא שפט את הכנופיה המרשעת והאוואנטוריסטית והעמיד אותה לכל הפחות מבחינה מוסרית מחוץ לתחום האחריות של ההסתדרות הציונית, אם כי לא הוציא עדיין את פסק דינו הפורמלי. החלטות ועדת החקירה של הועד הפועל הציוני, נאומו של אוסישקין בישיבת הועד הפועל (כמסקנה ראשונה של עיון בחומר ההאשמה), שלצערנו לא נתפרסם ברבים, החלטת הקונגרס על בחירות ועדת חקירה בעלת סמכות רחבה ובחירות הועדה הזאת, שתצטרך בזמן הקרוב לבוא לידי מסקנות ברורות ולהביא את מסקנותיה גם לידי סיכום פורמלי – זהו משפט הקונגרס כלפי הרביזיוניסטים, אשר לא הסתמך כלל וכלל על ה“היפותיזה” אם סטאבסקי ורוזנבלט רצחו את ארלוזורוב או לא, כי אם על תועבות הכנופיה הזאת בתור “מפלגה מדינית” בציונות וכל הסכנות הכרוכות בהן.

הקונגרס הזה הפגין לעיני העם ולעיני העולם את רצונו בטהרת התנועה, ביושר דרכה ובכנות הליכותיה, ויצר גם את הנתונים הממשיים הראשונים לכך. אף זה היה מיפקד חשוב מאוד, המכריע אולי את גורל הציונות לימים הבאים. הוא התפקד ומצא בתוכו גרעין נאמן, המוכן בדרך של שלום ובשעת ההכרח גם בדרך של מלחמה צינורית, לחדש את פני הציונות כתנועה עממית חלוצית ויוצרת ולהצילה מן ההפקרות והעקרות שהן נחלתה כיום.

ההנהלה הקואליציונית אשר נבחרה בקונגרס זה איננה הנהלה של “אין ברירה”, כפי שטועים רבים לחשוב גם מבחוץ וגם בתוך מחננו אנו. זו היתה הדרך היחידה האפשרית בסיטואציה הנוכחית בציונות. אנחנו היינו המפלגה הגדולה ביותר בקונגרס זה ועלינו היתה מוטלת עיקר האחריות לגורלו, ואם התנהל בתוכנו ויכוח על “קואליציה גדולה” או “קואליציה קטנה”, הרי הדגש לא עמד כאן על “גדולה” ו“קטנה” כלל וכלל. תוכנה האמיתי של השאלה הזאת היה: אם יכולים ורשאים אנו ליצור הנהלה קואליציונית, שיש בה רק פיוס חיצוני ומעין “שלום בית” מדומה, עם קבוצות אנשים אשר לא רק יחסם המעמדי אלינו אלא עצם תפיסתם הציונית עומדת ומוכרחה לעמוד למכשול בדרך כל נסיון לתיקון המצב – או שעלינו לוותר על ה“אחדות” הפיקטיבית הזאת וליצור הנהלה המאוחדת לא רק ע“י “חוזה” פרוגרמתי בכתב אלא ע”י קירבה נפשית ורעיונית בתפיסת תפקידי הציונות, דרכה, וצרכיה? כי תפקידה של הנהלה ציונית בשעה זאת איננו סו“ס הנהלה אדמיניסטרטיבית, חלוקת איזה תקציב קיים וביצוע מפעלים מתוך שלטון על אמצעים מוכנים. לתפקיד כזה מספיק אולי הרכב מיכני של הנהלה הנותן לבאי־כוח הזרמים השונים אפשרות של השתתפות ושל קונטרולה. התפקיד כיום הוא ליצור את עצם מכשיר ההגשמה ולחדש את היכולת הקונסטרוקטיבית של הציונות – וחידוש יכולת זו פירושו הרמת קרנן של הקרנות הלאומיות, יצירת אמצעים לאומיים גדולים ומרוכזים גם בדרכים אחרות לגאולת הקרקע לרשות הלאום ולהתיישבות לאומית רחבת מידות, הרמת הרוח החלוצית ורוח ההתנדבות בתנועה, השלטת משמעת פנימית ואחריות גם בשטח המדיני וגם בשטח הכלכלי והישובי, מלחמה בספסרות ובכל הגילויים של אנרכיה משקית ושחיתות חברתית. ונשאלת השאלה: איך אפשר היה לנו ליצור קואליציה עם חוגים ועם זרמים אשר כל תפיסתם הציונית וכל המנטליות הציבורית שלהם נמצאות בסתירה גמורה לתכנית פעולה מעין זו? איך אפשר לפעול לשם הרמת קרנה ויכולתה של קרן היסוד, למשל, כדי להפכה לגורם מכוון ומכריע בפעולת ההתיישבות בארץ, בשותפות עם אנשים הרואים בדלדולה על קה”י לא אסון ונזק כי אם “התפתחות טבעית” וחושבים את תפקידה לנגמר או אפילו למיותר מלכתחילה? איך אפשר להלחם נגד אנרכיה משקית ושחיתות חברתית בשותפות עם אנשים אשר האנרכיה והשחיתות האלה הן בעיניהם חזיונות רצויים ונכספים? והוא הדין בשטח הפוליטי ובשטח העליה ובכל השטחים האחרים של הפעולה הציונית.

ד.    🔗

אנחנו יצאנו מן הקונגרס ברכוש קטן, אך בעל ערך פוטנציאלי גדול. נוצרה מחדש האפשרות לעבודה ציונית מתוך הסכם פנימי והבנה הדדית, מתוך בטחון שלכל הפחות מבית, מתוך הגוף הזה עצמו הקרוי לנהל את התנועה לא יקומו לו מכשולים ומכשילים. צורף מחדש לעבודה אקטיבית בתנועה הכוח הברוך ורב־היכולת חיים וייצמן. ואם כי יש להצטער צער רב על אשר וייצמן עמד בסירובו להתיצב מחדש בראש הנהלת הענינים, הרי סו"ס הוא הנהו אחד הכוחות הדגולים שלא המקום מכבד ומנשא אותם אלא הם מכבדים ומנשאים את המקום שהם נמצאים בו. יש כר נרחב לפעולה. המון תפקידים מאיצים ומכריעים בגורל הציונות ובגורל העם העברי מצפים לנושאים ומגשימים. וגדול, גדול מאד נטל האחריות המוטל על ההנהלה הזאת ועלינו בתוכה.

צועקים? כועסים? רועמים? מבשרים סבוטז‘, מלחמה עד חרמה, "מלחמה לה’ בעמלק ומלחמה למזרחי בפועלי א“י”? – מי לא ידע כל זאת מראש! למפלגות בעל־הביתיות המקופחות הרי יש בנידון זה נוסחאות משלהן ומוסר צבורי משלהן: “אין זה משקף את יחס הכוחות האמתי בעם”. הם דימוקרטים רק במידה שהדימוקרטיה עושה את רצונם. גם דיקטטורה תהיה רצויה להם כשתעמוד לשרותם. להם יש איזו “זכות אבות” טמירה ונעלמה להיות לרוב גם בשעה שהם מיעוט, ולחשוב שהם המכריעים ביחסי הכוחות בעם גם בשעה שכף המאזנים שלהם קופצת למעלה מחמת החומר הקל־מסובין המוטל עליה. להם מותר הכל.

כועס משה סמילנסקי? כועסים בני מעמדו? כועסים ומדברים סרה וסילוף משרתי מעמד הפרדסנים המצליח ושומרי ספו השכירים והמתנדבים? הם מאיימים בחרם, בסבוטז‘, במלחמה? – מי לא ידע זאת! ציונות של משה סמילנסקי פירושה התחרות, משחק חפשי של הכוחות, התחרות בין הפועלים לבין עצמם, התחרות בין בעלי הבתים וכו’ וכו'. ב“פרקי אבות” שלו כתוב: “מרבה התחרות מרבה שלום ומרבה עושר וצדקה בעולם”.

את “האלים הצמאים” של אנשי התאחדות המושבות אנחנו לא נוכל לפצות ולרצות לעולם, מלבד אם ניתן את עצמנו להאכל על ידם חיים. אתם היתה לנו מלחמה קשה כל השנים והיא תהיה בודאי יותר קשה בבאות. הם כוח, לא כוח מוסרי, לא כוח תרבותי, לא כוח חברתי, אבל כוח כלכלי, בעל כסף רב ובעל יצרים פראים. הם גם למדו מאתנו את חכמת הארגון, הם יכולים גם לקנות בכספם “גרים” או יותר נכון “משומדים” מתוכנו. הם בודאי יעשו את כל אשר לאל ידם להכשיל אותנו, להפריע להתגולל עלינו ולהתנכל לנו. אבל גם כוחנו אנו איננו כה קטן ולא כל “כלי יוצר” יצלח עלינו לכלותנו. חרם? כלום חדשה היא זאת בארץ? מהחרם של פתח תקוה לפני חצי יובל שנים עד היום – תחת סימנו של חרם זה גדל ופרץ הפועל העברי, כבש וביסס את עמדות העבודה שלו במושבה ובעיר.

אנחנו לא רצינו ואיננו רוצים במלחמת אזרחים בציונות ובישוב. רצינו, בפירוש רצינו, במלחמה בקונגרס זה והלכנו לקראתה מתוך הכרה, באשר זאת היתה מלחמת מצוה לציונות ולבנינה של א“י. אבל אנחנו לא כבשנו את הקונגרס בזרוע, לא עשינו בו מהפכה אנטיקונסטיטוציונית. נהלנו מלחמה ציבורית כשרה ושקטה. השתמשנו בכוחנו החוקי, ובכוח הזרמים האזרחיים שנתנו לנו את ידם, לכוון את פני הדברים באופן הנראה בעינינו לנכון ולהכרחי להצלחת מפעלנו ההיסטורי ולהצלתו. נגד הכוחות המהרסים מבפנים נמשיך את מלחמתנו בכל חריפותה. לא ע”י מעשי אלמות ולא באמצעים טמאים, אלא במלחמה ציבורית ומוסרית, עד אשר נבער את הרעה מקרבנו. אולם במלחמת אזרחים בציונות ובישוב אנו רואים אסון וסכנת הרס למפעלנו. ידנו מושטה לשלום. דברי שלום דיברה ההנהלה הציונית החדשה לידידיה ולמתנגדיה, בקריאתה הראשונה. לא לשם נימוס פורמלי בלבד, כי אם מתוך רצון אמתי להושיט יד לעבודה משותפת לכל הכוחות האחראיים והנאמנים בתנועה אשר טובת המפעל הציוני קודמת אצלם לחשבונות מפלגתיים. היד הזאת מושטה ותלויה. אבל אם יכפו עלינו מלחמה, אם השנאה המעמדית של החוגים האלה תעביר אותם על דעתם לרצות בהכשלת המפעל כדי להכשיל אותנו וכדי לראות בנקמה – אז ימצאו אותנו נכונים להשיב את המלחמה הזאת שערה.

תרצ"ד