נקפו וחלפו חמש־עשרה שנה מימי מלחמת ההגנה של הפועל העברי על הגבול הצפוני של א"י. בימים האלה, כשבבניני תל־חי העזובים החלו לפכות שוב חיים חדשים, חיים צעירים ומתרוננים, וכשאותו עמק הביצות רחב הידים הנשקף מן התל הזה, שהיה מרחף רק כחלום־מאוויים רחוק לפני עיני המגינים הנצורים בחרדת הלילות והימים ההם, נהפך לאדמת־אחוזה יהודית ולתקות־עבודה והתיישבות קרובה לאלפים רבים – מקבל יום הזכרון הזה משמעות נוספת. הוא מסמל לא רק את תפארת הגבורה של לוחמים עזי־נפש אשר עמדו מעטים נגד רבים במטר כדורים ובסערת קרב ממושכת וקידשו בדמם את רצון־המולדת של האומה, אלא יש בו גם משום ראשית התגמול ההיסטורי לאותו פרק של מסירות־נפש חלוצית, שנסתיים בצורה כה טראגית ונפלאה כאחת ובקרבנות נפש כה יקרים ורבים.

מה שנאמר אז על קבר־האחים של חללי תל־חי, ש“במקום שהעובד העברי חי או מת – שם אחוזת נצח לישראל”, לא היה רק פתוס שוקק ושיגרת־לשון גרידא. היום אולי יותר מאשר בכל יום־זכרון אחר במשך חמש־עשרה השנים האלה, ניתנת לנו האפשרות להבין את הפשר האמיתי של המעשה הרב והנועז ההוא, ולחדור לתוך כבשונה של התחושה ההיסטורית הנכונה שהדריכה אז את הציבור שלנו, אשר על אף כל החשבונות הפוליטיים והאסטרטגיים של אותה שעה קיבל על עצמו ביודעים את חובת הקרבן הזה והלך לקראתו במידה רבה כהלום לקראת עקדה, בכל מלוא ההכרה כי “השה לעולה – בני”.

חשבון לא היה אז במעשה הזה, בכל אופן לא חשבון לשעה ההיא. ובאותה ישיבה של הועד הזמני שנתכנסה אור לג' אדר תר“פ בת”א לדון אם לשמור על עמדות ההגנה בגליל העליון או לוותר עליהן ולעזוב אותן, היתה בוודאי שורת־ההגיון הפשוט לצד אלה אשר ניסו להוכיח שהענין “איננו כדאי” משום בחינה. לא היתה תקוה לנצחון. האנשים היו מעטים. הזיון היה לקוי. האספקה היתה קשה. התוקפים היו המונים למודי מלחמה ושוד אשר הניסו מפניהם צבא צרפתי מסודר וחמוש בתחמושת מודרנית. מצד השלטון הבריטי בארץ לא ניתן כל סיוע למתגוננים. גם אובייקט ההגנה כשלעצמו לא היה בעל ערך מטריאלי גדול שכדאי להסתכן בגללו ולתת עליו קרבנות אדם מרובים. רק צריפים אחדים; רק משק קטן הנמצא עוד בחיתוליו, ואת האדמה הרי לא יגזלו מאתנו, “כי ישנם קושנים, דוקומנטים וכו' – ניחם אחד מאנשי הישוב החשובים בישיבה ההיא. אבל היה דבר אחר לגמרי. היה חשבון עולם של הציונות ומפעלה בארץ. הקול אשר קרא בתוכנו, בתוך ציבור הפועלים ובשורה הראשונה בתוך אלה שהתייצבו בגופם על המשמרת הנועזה ורבת הסכנות הזאת: לא לעזוב! להישאר! – היתה ההכרה העמוקה שאין כאן ענין של הגנה על רכוש מעט, בר־חילופין, שלגביו יש תפיסה לאותו שיקול־הדעת של “כדאי” ו”אינו כדאי", אלא שכאן עומד למבחן המפעל הציוני כולו, כוח יציבותו של המפעל הזה, שכאן עומדת למבחן יציבותנו אנו בארץ הזאת ונכונותנו לקיים בנו את הצו האלמנטרי של עם בן־מולדת, אשר אינו זז מאדמתו שבאים לשדדה ממנו טרם הגן עליה בגופו וטרם נוכח כי עליו להיכנע מפני ההכרח האחרון.

אלה שעמדו במערכת תל־חי לא רצו להיות “גיבורים”, “בני־חייל”, ולא היו בעלי ג’סטות חיצוניות רברבניות. הם היו פועלים, פועלים חקלאיים, אנשי עבודה רציניים וצנועים, שראו את זיו השכינה לא בשלח וברובה, אלא במחרשה ובניר, ובשדה היצירה הישובית והציונית בחרו לעצמם את התפקידים הקשים ביותר ואת הנקודות הנידחות ביותר. הם היו אנשי שלום. היו ביניהם צמחוניים, לא בסימני הבאה, אלא צמחוניים ממש, אשר שפיכת־דמים בכלל היתה להם לתועבה ועאכו"כ דם אדם (בנימין מונטר!) ואף איש־הצבא, לכאורה, יוסף טרומפלדור, היה איש העבודה, אשר הקדיש את ידו האחת שנשארה לו לנעיצת המחרשה בשדות דגניה, ובשובו לארץ שנית הועיד את עצמו לחזור אל התפקיד השלו והצנוע הזה. רק ההכרח, רק הכרח ההגנה העצמית והגנת העבודה שלה נדרו את נדרם, הוא אשר נתן, בשעה מכרעת ובאין ברירה ומוצא אחר, את הרובה בידם. והם מילאו את התפקיד הזה לא בתרועת אבירים ולא בקול ענות גבורה של מנפנפי חרבות, אלא מתוך סבל פנימי רב ומתוך עצבון ההכרה שגם זה, גם זה שניטל עליהם עתה, הוא אחד מחבלי הגאולה הקשים והאכזריים לעם ולאדם בארץ הזאת. ואם אמנם ברגעי גסיסתו לחש את אותו הפסוק “טוב למות בעד ארצנו”, הרי הוא לא התכוון לומר אלא זאת שגם למות טוב לו יותר לאדם בעד ארץ מולדתו מאשר בעד מולדת זרה – אבל יותר מאשר למות ומאשר להמית טוב לחיות בעד הארץ, להחיותה ולבנותה ולהקים את הריסות העם בתוכה. באשר התפקיד החלוצי של הדור אינו תפקיד של מות אלא של חיים, תפקיד של בנין חיים וציווי חיים לעם ולאדם בעם.

אלה שעמדו במערכה הכבדה והטראגית הזאת לא היו אנשי “הפגנה”. רק בריות הנטולות כל יחס נפשי אמיתי ליעודה ההיסטורי של האומה בארץ הזאת; רק אלה אשר “לאומיותם” אינה אלא פרי של התבוללות שטחית ו“מלכותם” אינה אלא מעשה סנוֹבּ וחיקוי חיצוני של קופים – יכלו לפרש את פרק תל־חי בזמנו כ“הפגנה”, ולחוות לו “קידה ג’נטלמנית” של ביטול; רק אלה שלא היו מסוגלים אז ואינם מסוגלים גם כיום להבין את פשר המעשה הזה, יכלו אחרי־כן להפוך את המלים “תל־חי” לסימן היכר של בריונים או להעויה מגוחכת של נערים מצדיעים, מתחפשים במדים ועוברים בסך – ואת “קרן תל־חי” לקרן מנגחת את האידיאה ואת המפעל שעליהם נלחמו האנשים שעמדו במערכה ההיא ועליהם נתנו את חייהם.

“במחרשה בא העובד אל תל־חי, בחרב גורש ממנה, ובמחרשה הוא שב אליה”. והוא שב לא אל אותה הנקודה הקטנה בלבד שנעקר ממנה אז, אלא אל מרחב חדש של כיבוש ויצירה חלוציים. עמק החולה לא היה נגאל עתה גם במחיר בית מלא של כסף וזהב לולא היה נגאל אז בימי הגנת תל־חי. ואם כי אבדן הנפשות היקרות הטמונות מתחת לתל הזה לא יסולא גם בתגמול הגדול ביותר; ואם כי האבל לא סר מאתנו גם לאחר שהפיג הזמן את רגשי־האוננות הבלתי אמצעיים – הרי יש בכל־זאת תנחומין גדולים בשבילנו כשאנו עומדים בפני העובדה של אפשרות ריאלית לקיים את הנדר שאנו מנדרים תמיד על קברי קרבנותינו בארץ הזאת, ש“במקום האחד אשר נפל – יבואו אלפים”. והנה אלפים, ואולי רבבות עומדים לבוא ולהאחז בתחום ההגנה הרחב, שתל־חי שימשה לו מצודה, ולהקים בו תלים של חיים רבים וממשיים ולא סמליים בלבד.

אך תל־חי הסמלית צריכה להיות מגדלור לתלי־החיים שבמציאות. דוקא בימים אלה, ימי ההעפלה והעליה הגדולים, כשאנו מתחילים לבוא על השכר ההיסטורי בעד עמלם, סבלם ומסירות נפשם של פורצי הנתיבות הראשונים – עלינו לשווה נגד עינינו את אותה המידה הנשגבה של נאמנות חלוצית שיש בה עוז ותעצומות לתת את עצמה בשלמותה ולמתוח את כוח ההתמדה שלה עד הקצה האחרון – כפי שהיא נתגלתה בהגנת תל־חי. וכוח התמדה זה דרוש לנו ולא רק כדי לתת את הנפש, כשיש הכרח בכך, אלא גם כדי לקיים את הנפש ולשמור עליה, את נפשה של עבודתנו, את תוכנה ואת יעודה.

תרצ"ה