רקע
יצחק לופבן
הכפר והעיר
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

שאלת הכפר והעיר בישובה של הארץ, ותקלת הדיספּרופּורציה בין שני אלה בהתפתחות הנוכחית, איננה שאלה טכנית גרידא. ותהיה טעות גמורה לראות בשאלה זו את חידושו של הויכוח בין השיטה הפיזיוקרטית והמרקנטילית בתפיסת התהליך של הכלכלה הלאומית. זאת היא בשורה הראשונה שאלת הפוליטיקה ההתיישבותית לאור הדרך והתכלית ההיסטורית של שאיפותינו ועבודתנו בארץ – שוב, איפוא, שאלת “גאולה או הצלה”.

תנועת שיבת ציון מראשיתה זיהתה באופן אינטואיטיבי את השיבה למולדת עם השיבה לאדמה. היא עשתה זאת לכתחילה ללא כל בחינה רציונלית וללא כל מדרש כלכלי מדעי. היא היתה דומה בנידון זה במקצת לאותם התינוקות המלקקים את הסיד מעל הקירות, באשר חסר להם היסוד הזה במבנה גופם הרך, ללא כל שמץ של הכרה וחשבון. ההרגשה שכאן בנקודה זו נמצא מקום התורפה בטרגדיה הגדולה של הגלות הישראלית, היתה לאינטואיציה משותפת אצל כל אלה שחזו את חזון הגאולה והפדות, החל מהחרזן הידוע אליקום צונזר אשר שר לנו את ה“במחרשתי כל עשרי ירשתי” עד הנדיב הידוע אשר הזיל למען מחרשה זו תועפות זהב מכיסו. זאת היתה אינטואיציה של עם שלם, שהרגיש את עצמו חסר את הדבר העיקרי הנותן חיים לכל חי, והביט משפל המדרגה שלו בקנאה גדולה אל עמים דבוקי אדמה, אל הבטחון של עמים עובדי אדמה, אעפ"י שעבודת האדמה כשלעצמה לא היתה מעולם מקור מושך בשפעתה ובעשרה.

אחרי כן היה הבלתי־מודע למודע, לחלק אורגני בחשבון עולמנו הלאומי. אנחנו אמרנו לעצמנו: לקינו בחוסר שרשים, בחוסר קרקע מתחת לרגלינו; ההיסטוריה של הגולה הטילה אותנו לתוך חגוי־הכלכלה של עמים זרים; אין אנו יוצרים צרכי בראשית בידינו, אין אנו משתתפים בפרוצס הייצור היסודי של הכלכלה; אנו נמצאים מחוץ לשורת ההתפתחות הסוציולוגית הנורמלית של העולם; כאן עמדתנו הדלה והעלובה. במקום שהתקלה גדולה ביותר מוכרח איפוא לבוא התיקון. וכאשר ארץ־ישראל נכנסה לתוך תחום ההגשמה הממשית של רצון־המולדת שלנו, שאלנו את עצמנו שוב: מה זאת מולדת? והתשובה הראשונה היתה וגם לא יכלה להיות אחרת מאשר שוב: אדמה! ואנחנו ידענו כבר אז את המהפכה שחלה במחשבה הכלכלית המדעית מאחרי אדם סמית; ידענו את תורת חילופי התוצרת בעולם, וידענו גם שישנם עמים וארצות אשר החקלאות תופסת רק חלק בלתי ניכר במבנה הכלכלי שלהם – והם חיים בכל זאת בעושר ובשגשוג. ואנחנו ידענו גם שאדמה פירושה תהליך אטי יותר של קליטה והתפתחות, וידענו את אדמת א“י העזובה, המנוצלת, שיש צורך להשקיע בה כוחות חלוציים, הון ואון עצומים כדי לעוררה לפריון – אעפ”יכ אמרנו: אדמה, שיבה לאדמה, שיבה לעבודת האדמה, וראינו בזה את המפתח העיקרי לשערי המולדת, להתאחזותנו בה, לשובנו לארחות נורמליים של חיי עם.

באשר השאלה לא היתה כאן כלכלית בלבד, לא שאלה אם אפשר לו לעם לבנות קומות כלכליות בארץ שהוא יושב בה, אם אפשר לו לעם להתפתח מן האדמה ולמעלה לקראת מבנה כלכלי יותר מורכב ויותר אינטנסיבי ולהגיע בדרך זו לידי רווחה ושגשוג – אלא השאלה היתה אם אפשר להתחיל מן הקומות, אם אפשר לו לעם לחדש את בריתו עם המולדת ולהגיע שוב לידי קבע־היסטורי, מבלי שיחדש מקודם את בריתו עם אדמת המולדת הזאת ומבלי אשר “מישטח הקרקע שמתחת רגליו יהיה כמידת קומתו של כל אדם בעם לכל ארבע הרוחות”, כהגדרתו של ביאליק, למען תהיה עמידתו איתנה ובטוחה ולמען יוכל להכות בו שרשים נאמנים. והכוונה לא היתה לרכוש קרקע בלבד, אשר זוכים בו בדרך הקנין הפורמלי, שהבעלים היהודיים מקבלים ממנו את הרינטה והפועל הלא־יהודי מעבדו ומרווה אותו בזיעתו, אלא להתערות העם באדמתו, למחרשת העובד הכובשת, הקונה ומקנה את האדמה לבעליה לנצחים, מתוך מגע מתמיד ובלתי אמצעי ומתוך יצירת הווי־חיים חדש, המעניק לאדם ולעם לא רק את לחם חוקו, אלא פותח לפניו גם את מקורות היניקה האורגניים של תרבות רוחו.

ואנחנו ידענו כי המעבר הזה בשביל העם היהודי, אשר במשך עשרות דורות ניתק מן האדמה ולא ידע את טעמם, את חדוותם ואת סבלותיהם של החיים האלה – לא היה עתיד להיות קל. לפיכך ראתה כאן ביחוד תנועת העבודה העברית את יעודה החלוצי, בהעמיסה על שכמה את התפקיד הקשה והמהפכני ביותר של הבנין. לפיכך העלינו את שאלת הקרקע והיצירה החקלאית העברית בא“י, כתפקיד ראשון במעלה בתפקידי ההגשמה הציונית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית ותרבותית; לא מתוך שלילת יתר התפקידים הכלכליים, אלא מתוך הכרה שכאן היא נקודת ההכרעה ההיסטורית, אם אנו באים לא”י תחת הסימן של “גאולה”, בתור עם נושא רעיון של שחרור, של רינסנסה לאומית, הרוצה לתקן מעוות של דורות בקיומו ובאורח חייו, או אנו באים אליה כמהגרים מבקשי הצלה פורתא, אשר לא איכפת להם מה, במה וכיצד ובלבד למצוא פתרון לקשי־יומם האקטואלי, ללא כל חשבונות רחוקים ומקיפים.

במשך שנים רבות הדרכנו את התנועה הציונית, לכל הפחות להלכה, בכיוון הרעיון שלנו, אשר שם את פסקי הטעמים על הקרקע ועל החקלאות בפעולת הבנין הציוני. ההתאבקות מבפנים היתה תמיד קשה בשטח זה. תמיד נמצאו נביאי־שקר בציונות אשר עשו להם קרני־ברזל מהכלכלה הקלה של העיר, הנוצרת כאילו באפס יד, והכריזו: “באלה תנגח!”. תמיד נמצאו “חכמי־כלכלה” ציוניים אשר לעגו לחזון החקלאי שלנו, חשבו אותו לבטלנות, לדבר “שאינו כדאי”, אשר שללו את ה“עמק” ואת החקלאות העובדת, ראו בהם “אכספּרימנטים” מסוכנים, והציגו לעומתם את ההמשך של אורח־החיים היהודי בגולה כאידיאל נכסף בבנין הארץ. במקום קרקע הם אמרו “בנקים”, במקום חקלאות אמרו “מסחר”, במקום עבודה אמרו “קיבולת”. את פסקי הטעמים הם העמידו בשורה הראשונה של ה“רינטביליות”, על מלת־הקסם הזאת שצריכה לשמש כוח מושך ליחידים, לבעלי האיניציאטיבה הפרטית, אשר במקום מולדת היא מבטיחה להם עסק טוב, רווחים ורינטה גדולה.

בשטח האידיאולוגי ניצחנו אנחנו בהתאבקות זו – אולם בשטח המעשי נוצחנו. העם לא יצר מתוכו את היכולת הגדולה שהיתה דרושה לפעולת הגשמה לאומית בדרך תכניתית ותכליתית. הרבה הזדמנויות של גאולת הקרקע והרחבת אחיזתנו החקלאית בארץ והתבצרותה נשמטו מתחת ידינו במשך חמש־עשרה השנים האחרונות, מקוצר יכולת, אך לא מעט גם מקוצר ראיה. אבל אם נוצר בארץ דבר־מה של קיימא, הקובע את תוכנה ואת אופיה הנכון של עבודתנו, אשר לא רק אנחנו כי אם גם אלה שמחוצה לנו מכירים בו את אותות הגאולה היהודית, את הדרך החדשה שבחר בו העם העברי כדי לכבוש לו שוב מקום כבוד בעולם ובחברה האנושית – הרי זהו המעט אשר נוצר בחקלאות היהודית העובדת, במשק העובד העברי.

היחס בין העיר והכפר לא הגיע בא“י מעולם לאותה פרופורציה ששאפנו אליה, שהניחה את דעתנו ושאפשר היה לראות בה קו ומשקולת להתפתחות נורמלית של החיים הכלכליים והישוביים. אולם בשנים האחרונות, עם הדינמיקה החדשה של ההתפתחות, שבאה בעקבות העליה ההמונית והגורמים החיצוניים שהטילו שכבות שונות של יהודים, בתוכן בעלי־הון מרובים המבקשים מפלט והצלה לרכושם, אל חופי הארץ, הוכרעה כף המאזנים לצדה של העיר במידה הרבה יותר מבהילה. עתה אין כבר בישוב ובציונות אשר לא יחוש ולא יודה ברפיפות עמדתנו שנגרמה ע”י כך. עתה החלו לצעוק ולקבול על הדיספּרופּורציה הזאת גם אלה אשר היו מקודם נושאי האידיאולוגיה שלה. וקשה לומר אם הצעקה הזאת באה אצל כולם מתוך נקודת מוצא משותפת. אבל אין ספק בדבר שההתפתחות הנוכחית מעמידה את הפּירמידה של בניננו על חודה. וגם אם המשבר לא ימהר לבוא ואפשר יהיה לקיים עוד למשך זמן רב מבחינה כלכלית את “שיווי המשקל” המלאכותי הזה של עמידה על החוד בכוח התנועה והמחזור של הון זורם מן החוץ, (והרי מעשי־להטים קרקסאים כאלה אפשריים לפעמים) – אין אנו רשאים שלא לשוות נגד עינינו תמיד את הסכנה החמורה שבמצב הזה, מכל הבחינות, גם מבחינה כלכלית גרידא ועל אחת כמה וכמה מבחינת הערכת תפקידנו הלאומי ההיסטורי בבנינה של א"י.

החרושת והתעשיה נמצאות עדיין באיסטדיה של התחלה, של גישוש והתאבקות מרה על קיומן. גם בימים כתיקנם, כששלטה בעולם השיטה של חילופי תוצרת נורמליים, היתה הפּרובלימה של יצירת חרושת חדשה בארץ מן הארצות חמורה מאד. בדרך כלל אפשר היה ליצור חרושת בת התחרות עם ארצות־החרושת המפותחות, רק בשני דרכים, או ע“י רציונליזציה מופרזת המורידה את הוצאות הייצור ומוציאה דרך אגב גם את העובד מתהליך הייצור, והחרושת נשארת שוב רק מכשיר לאגירת רווחים בשביל יחידים ולא מקור כלכלה להמונים, או ע”י העמדת כוחות עבודה זולים בעלי דרגת חיים נמוכה לשרות החרושת הזאת (הודו, יפן וכדומה). שני הדרכים האלה, אילו היינו אוחזים בהם בא"י, היו עומדים בסתירה לתכליתנו הלאומית. קושי מיוחד נוסף להתפתחותה של חרושת חדשה כיום, ביחוד בארץ־ישראל, כאשר חילופי התוצרת בעולם נעשו לבלתי נורמליים, וכל הארצות מקימות מסביבן חומות מכס גבוהות מצד אחד בפני כניסת תוצרת זרה, ומציפות מצד השני את העולם בתוצרת החרושתית שלהן במחירים הרבה יותר זולים מכפי שהן מוכרות אותן בארצן. והן יכולות לעשות זאת ללא חשש של הפסד, בעזרת תמיכות ממשלתיות, או בעזרת המחירים הגבוהים שהן מקבלות בעד התוצרת הזאת בארצות ייצורה, המוגנת מפני ההתחרות.

ואפשר כמובן לבוא ולטעון: מה אחרות אוטרקיה, אף אנו כך; מה אחרות חומות מגן לחרושתן, אף אנו כך. והנה כאן מתחיל הקושי העיקרי. אילו גם אפשר היה להשיג על נקלה מכסי־מגן לחרושת הצעירה שלנו, השאלה עדיין לא נפתרה. אוטרקיה אפשרית רק בארץ שיש לה בסיס חקלאי מפותח, שהיא יוצרת את צרכי־בראשית ההכרחיים ביותר בתוכה גופא. ארצות כאלה יכולות להסתגר, ואם כי העלאת צרכי החיים הנגרמת ע"י הסתגרות זו מרוששת קודם כל את החקלאי – אפשר בכל זאת לקיים סדר כלכלי כזה. אבל בארץ שאין בה חקלאות מפותחת, יש חשש (ולא רק חשש בלבד) ששכרן של חומות מכס יוצא בהפסדה של התייקרות צרכי החיים, והן עלולות אמנם מצד אחד לעודד כמה ענפי תעשיה, ושוב להעשיר יחידים אחדים בעלי הענפים האלה, ולהביא מצד שני לידי מחנק ומשבר כבד להמונים.

אבל עצם פתרון השאלה בצורה כזאת איננו קל ביותר. ישנם כמובן חכמים כאלה בציונות אשר הכל אצלם חלק ופשוט. צריך רק לומר את הפסוק “מכסי מגן” והם כבר קמים וישנם. אבל ישנם מכשולים פוליטיים־משפטיים בעמדתה המיוחדת הבין־לאומית של א“י, אשר עושים את דבר מכסי־המגן מצד אחד לבלתי אפשרי לגמרי ומצד שני לענין של התפתחות אטית וקשה. גם בסיטואציה מדינית הטובה ביותר, גם בשעה שממשלת אנגליה תהא מוכנה לקיים את המנדט הא”י לכל סעיפיו, ככתבו וכלשונו – היא לא תתן לנו מכסי־מגן בארץ לענפי התוצרת שהיא עצמה מייצרת אותם ומבקשת להם שווקים. לענפי התוצרת האחרים, שאינם מיוצרים באנגליה, שאף הם תופסים חלק גדול מאד במאזן האימפּורט של הארץ, יקומו מכשולים בודאי מצד מדינות אחרות. במלחמה פוליטית נמרצת, אפשר בודאי להשיג לאט־לאט איזה הישגים בשטח זה ועלינו החובה לנהל מלחמה זו. אך גם לאחר ההישגים האלה, הרי אנו מודים כיום כולנו, שהחרושת שלנו יכולה להיות בנויה לכל היותר על סיפוק השוק הפנימי ולא על אכספורט. נשארת איפוא השאלה של produit net של עודפי הכנסה מקוריים אשר ייצרו את כוח הקניה של אוכלוסי הארץ ולא ע"י אימפּורט של כספים מן החוץ בלבד.

את הפתרון היחידי לשאלה זו נותנת החקלאות. פיזיוקרטיה? גורל הפיזיוקרטיה במדע הכלכלה היה דומה במקצת לגורל ההומיאופטיה במדע הרפואי. שניהם נחשבו פעם לדברים בלתי מדעיים שעבר זמנם – ושניהם מוּצאים מפעם לפעם מתוך ארכיון השיכחה ומגלים בהם יסודות קיימים ונצחיים. בדרך פיזיוקרטית זו מבקשות ארצות רבות כיום את המוצא מן המיצר הכלכלי שלהן. המפעל הענקי של אינדוסטריאליזציה ברוסיה היה נידון בודאי לכשלון גמור, אילו לא היה לה לרוסיה מקודם בסיס חקלאי חזק ומבוצר ואילו לא היתה משקיעה יום יום מרץ ואמצעים ענקיים להרחבתו ולביצורו הנוסף של הבסיס הזה. והארצות שיש בהן חרושת מפותחה מימים ומקדם, עם שווקים כבושים ומכסי־מגן ומכסי־בכורה, משתדלות בכל האמצעים לבנות מתחת לחרושת שלהן בסיס חקלאי חזק ולהרחיב ולבצר את הקיים. “האם לכל חי” נשארה בכל זאת האדמה – ואליה שבים כל מבקשי רפאות לכלכלה המתמוטטת.

וכשאנו מדברים על חקלאות, אנו מדברים בשורה הראשונה על חקלאות היוצרת צרכי מחיה אלמנטריים, לחם וביצים, ירקות וחלב, אם כי אין אנו מזלזלים כלל וכלל גם באותם הענפים המכוונים לשוקי חוץ (מטעים). והנה מה זעום ומה קטסטרופלי הוא חלקה של החקלאות, של מקור־ההכנסה־הנקיה הזה, אשר ממנו בלבד מתחילה כל כלכלה לאומית יציבה, בתוך המחזור הגדול של מיליונים יוצאים ונכנסים, עוברים מכיס לכיס ומתמעטים והולכים בדרכי המעבר השונים! מתוך כך מקבלת הכלכלה הנוצרת כיום בארץ, על כל השגשוג וההרווחה שלה, צורה של גנים תלויים, דיקורטיביים מאד, מרהיבי עין, אבל בלתי מציאותיים במסכת של חיים ובנין נורמליים. אם הדבר יימשך כך, ואם העומס של הגנים התלויים האלה ילך ויגדל מבלי אשר יהיה בסיס קרקעי מוצק מתחתם, עתידים הם להתמוטט ולהתנפץ לרסיסים ולקבור תחת מכיתותיהם את כל מפעלנו.

ואין אנו מעלימים כלל וכלל עין מן הקשיים העומדים גם בדרך התפתחותנו החקלאית, כדי לעשותה לחקלאות המונית, בעלת כוח קליטה גדול ובטוח – אך התאבקות עם הקשיים האלה והשקעת כל המרץ החומרי והרוחני שלנו לשם הסרתם הוא הצו המוחלט של השעה הנוכחית. הפנים לקרקע, לכפר! – צריכה להיות הסיסמה שלנו לקונגרס הי"ט. ולא רק סיסמא לעצמנו, אלא התכנית לציונות ולעם, ואזהרה חמורה כלפי האנרכיה השלטת כיום בדרכי העבודה והבנין בארץ.

תרצ"ה


המלצות קוראים
תגיות