רקע
משה סמילנסקי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים־ברלין, יבנה; תרפ"ד

בתחנת ל. היה עלי לחכות שעה שלמה. מה לעשות במשך שעה זו? חפצתי לנוח. הייתי רצוץ הגוף מטלטולי הדרך הרחוקה ורצוץ הנפש מטלטולים אחרים, שמהם בקשתי מנוס ומפלט בתוך טלטולי הדרך. ואולי ללכת העירה ולראות את הגליריות המפורסמות, אשר עליהן שמעתי וקראתי כל כך הרבה? אבל איך אתהלך פה בעיר הזאת הזרה לי בלי מכיר ומודע?… ופתאום נזכרתי: הרי פה בעיר לומדת רחל’ה… ואיך שכחתי את הדבר?! הרי הבטחתי לאביה למצאה פה ולראותה. וגם אנכי כה נכספתי לראות את זו שידעתיה בעודנה ילדה קטנה, בעודנה מתפנקת על ברכַּי וצובטת את הסימנים הראשונים של שפמי. אנכי לא ראיתיה זה שבע או שמונה שנים, מזמן לכתה לחוץ־לארץ ללמוד והיא אז נערה־ילדה, בת חמש־עשרה, קופצת ורוקדת כל היום כעֵז… ימים טובים היו אז, ימי תקוות חדשות. אראנה ואזכור בימים ההם… ומתוך מחשבתי זאת הוקל לי, הונח לי מעצבי ומרגזי ובלב קל מסרתי את מזודתי לשמירה ואשא רגלי ואלך העירה.

*

טפסתי עד לקומה הרביעית. על דלת אחד החדרים היה מודבק כרטיס קטן: ‘רחל’. דפקתי. נשמע קול קפיצה, קול קריאה של שמחה וריצה של צעדים מהירים אל הדלת… לפני עמדה עלמה גבוהה, זקופה וגמישה. שתי צמות שחורות ועבותות נפלו עד למתנה הדק עד להפליא.

– האדון?… כֵן?!

– אנכי, רחל’ה!…

– ידעתי מראש!… זה שבוע ימים אנכי מחכה לו בקר, בקר… אבי כתב לי…

ידה הקטנה, המארכה והלבנה כשיש לחצה בכח ובחום את ידי. ועיניה השחורות והנוצצות כגחלים בוערות הביטו אלי מתוך תודה וחבה.

– אנכי כה חכיתי לו!… הייתי מכירו אפילו אם לא ידעתי על דבר בואו… אותם הפנים… חברו הטוב של אבי!…

– ואנכי לא הייתי מכירֵך… עלמה… קשה לי לדבר אליך בלשון נוכחת… ומה יפית!…

– האמנם?…

פניה אדמו ותאחז שוב בידי…

– בשבילו הנני אותה רחל’ה הקטנה גם עכשיו ואַל יעיז לדבר אלי אחרת מאשר היה רגיל!… אבל למה אנכי מחזיקו פה על סף הדלת?… הוי, טפשה!… יבוא, יבוא… אל חדר משכיתי…

היא משכתני בכח אחריה, עברנו דרך פרוזדור קטן ונכנס אל טרקלינה… הכתלים היו מכוסים תמונות וציורים שונים, מעשה ידי אמנים. החפצים שעל השלחן וכלי החדר העידו שאין מקפידים כאן ביותר על הסדר…

– אינני חרוצה ביותר… כן?… היגיד לאמי?… לא!… אַל יגיד. לו בא אלי בזמן אחר היה מוצא אצלי יותר סדר…

היא נשתתקה פתאום. עיני תפסו כעין צל שחור אשר עבר רגע על פניה הסגלגלים, הלבנים, המלאים חן מקסים; אולם הצל עבר חיש ונעלם…

– ישב… הנה פה ישב… על הכסא הזה… פה רך… ונוח… יספר לי על אודות אבי… אמי… ביתנו והמושבה… ואחרי כן נלך לטיל בעיר… בודאי ירצה לראות את הגַלירַיות… הלא כן? כֵן!… אנכי אובילנו, אביאנו לכל המקומות… אנכי אראה לו את הכל… את הכל!… ומדי דברה לא עמדה אף רגע. סדרה קצת על השלחן. העבירה ידה על שערות ראשה לפני המראה. העיפה מבט עין על איזה ציור שעל הכותל. ושוב התבוננה אלי…

– אדוני לא נזדקן… כמו שזכרתיו… ואבי… הנזדקן? כן… הוא כתב לי…

מסכן… זה שבע שנים וחצי… ואמי?…

ושוב עבר על פניה ועל מצחה הגבוה והלבן צל שחור של עצב אבל היא הניעה תנועה עזה בראשה, עד שטֻלטלו צמותיה באויר, התנערה מעצבונה ותאמר:

– לא עת דברי עצב עכשיו!… אורח כה יקר… הבה אכין לך טס קהוה כאשר אוהבים שם אצלנו, הוא ינוח מעט ואחר נלך לטיל בעיר… ילך?… כן!… טוב מאד!…

“מה החרדה אשר בנפשה?…” חשבתי. ואביט אליה מתוך דאגה.

*

הזאת היא רחל’ה?… לא האמנתי למראה עיני. הרגשתי את עצמי קצת נבוך וקצת נכלם ללכת על ידה ברחובות העיר ההומים. אנכי הזר, כבד התנועה וחסר הנימוס העירוני ולבוש בגדי הדרך שלי – על יד היפה־פיה הזאת, שכל תנועה מתנועותיה היתה מלאת הוד וחֵן וראשה הזקוף – ראש מלכה. כל הגברים שנפגשו לנו נעצו בה את מבטיהם. ויש שעמדו ויביטו במשך רגעים אחריה. והיא הוסיפה ללכת מהלכה המלכתי ולא הסבה אף פעם את ראשה ימינה או שמאלה… כאלו אין איש מסביבה.

– ככה תמיד… אין נותנים לעבור את הרחוב במנוחה… עם ארור הם הגברים שלכם…

דבר מה דקרני בעומק נפשי. הזאת היא רחל’ה שלנו, הנערה הקטנה והכחושה, המתבישת מפני כל איש ונחבאת אל הכלים… ואלה הם דבריה!…

היא עצרה קצת את צעדיה ותלחץ מעט יותר אלי.

– אדוני מתפלא עלי? האין זאת?… הוא זכר את רחל’ה הילדה הבישנית… ועכשיו מצא אשה… האין זאת?

אנכי סננתי בין שני דברים אחדים הנשמעים לשני פנים… עוד לא יצאתי מתוך מבוכתי, עוד לא מצאתי את עצמי.

נכנסנו אל אחד הגנים. עברנו בתוך שדרה מלאה צל. ושוב עצרה קצת את צעדיה ותבט ישר, ישר אל פני.

– אדוני עודנו מחזיק בהשקפותיו החפשיות על האהבה?…

דבר־מה הכני על לבי.

– מנין את יודעת את השקפותַי?…

– ידעתי. חבריו ספרו לי.

רגעי מספר שתקתי. עד שמצאתי את עצמי. לבי לא היה טוב עלי.

– כן, רחל’ה. כל ימי חשבתי את האהבה לרגש הכִי קדוש אשר חננו בו הטבע. וככה אחשוב גם עתה.

צל של רצון עבר על פניה. עיניה מלאו אורה.

–… ובלי יוצא מן הכלל?

– איני מבין את שאלתך?

– ואם נערה עבריה תאהב איש נכרי?…

עיניה הביטו ממני והלאה. ואף אני הסרתי עיני מנגדה. פחדתי. אבל הרגש הרגשתי, כי פניה לבשו פתאום הבעה קשה. היא חכתה לגזר דינה. רגעי מספר עמדה שתיקת מות בינינו. שמעתי את קול צעדי וצעדיה.

– את אוהבת איש נכרי?

– כן.

קולה המדֻכא והמעֻנה הגיעני כאלו מתחתית תהום. ושוב שתקנו שתיקה קשה. שוב שמעתי את קול צעדינו.

– איך היה הדבר?

– לפתע פתאום. זה היה בגליריה העירונית הגדולה. אנֹכי עמדתי לפני תמונה אחת. אחת התמונות היותר חביבות עלי. פתאום הרגשתי כי מבט חודר נתון בי. הסבתי את רֹאשי ומבטי שנינו נפגשו. הוע עמד בין קבוצה של פסלם ויבט ישר אלי. הורדתי את עיני. זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהורדתי את עיני בפני מבט של גבר. וברגע ההוא הרגשתי, כי לא אוכל לעמוד בפניו ובפני רצונו. אהבתיו.

איזו הרגשה קשה דכאתני.

– וקודם לא נפגשתם אף פעם?…

– הרבה פעמים נפגשנו. באקדימיה. בגלֵריות. אבל עד הרגע ההוא נשארנו זרים בינינו.

– שוב מי הוא?

– פַּסָּל.

– לא… מאיזה לאום?…

– פולני…

דבר־מה דכאני לארץ.

– אנֹכי יודעת את מחשבתו ברגע הזה…

– מה?…

– בן העם, אשר רחץ פעמיו בדם עמנו…

– כֵן.

קולי היה קשה. צל שחור עבר על פניה. ויחר לי עד מות. היא עמדה. גם אנֹכי עמדתי. מבטינו נפגשו.

– הצריכה אנֹכי לשבור את חיי?…

– רחל’ה, יהודי שלא שבר את חייו – חזקה, שלֹא היה לו מה לשבור…

העוברים ושבים עצרו במהלכם ויביטו אלינו.

– נלך מזה… נלך ונשב על אחד הספסלים…

סרנו מן השדרה הראשית אל אחת השדרות הצדדיות ונשב על ספסל בין עצי מצל. רגעים אחדים ישבנו מבלי לדבר דבר. כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הקשות.

–… אנכי יודעת את כל מחשבותיו ברגע הזה. ההורים… יודעת אנֹכי מה אני מעוללת להם… מי יודע?… אולי לא יעמוד אבי בנסיון… הלוא קנאתו לעמנו כֹה גדולה… אבל… אדוני היקר… איני יכולה לעשות אחרת… אין בי כֹח… רק שתי דרכים לפני: חיים או מות. ולבחור במות איני יכולה. הייתי רוצה, אבל איני יכולה. אוהבת אנֹכי את החיים…

שתקתי. מה אגיד לה? לי לעצמי לֹא מצאתי ברגע ההוא מה להגיד. רק אחד ידעתי: אסון נורא שומר את צעדינו וקָרבנו הראשון תהי רחל’ה. מִשֶּׁהוּ נורא ואיום אחז את נשמתי בצבת… ושוב פנתה אלי מתוך תנועה מהירה:

– בקשה לי אליו…

– אלי?… בקשה?… מה?…

– ישאר עוד הלילה ללון בעיר…

– אשאר, רחל’ה, אשאר!…

עוד בטרם אשר בקשתני החלטתי להשאר בעיר ימים אחדים.

*

לפנות ערב דפקתי שוב על דלתות חדרה. היא נגשה בצעדי חרש אל הדלת ותפתחנה. ובלי אומר ודברים ורק במבט עיניה המלאות עצב חרישי בקשתני להכנס.

אחזתי את ידה הקטנה והרכה ולחצתיה. ופתאום נפלה על צוארי וקול בכי חנוק, קשה ומר פרץ מפיה…

– כֹה קשה לי, כֹה קשה… אבן כבדה לוחצת את לבי… לוחצת בלי הרף… בלי הפסק!… לו יכֹלתי לעקרה… ולו גם בדמי!…

אנֹכי לא אמרתי לה דבר. רק העברתי ידי על שערות רֹאשׁה השחורות והארוכות, אשר נפלו ויתפזרו על שכמה. החלקתי באצבעותי את שערותיה מתוך כל הרֹך והחום שבלבי. מתוך כל עומק נפשי חפצתי להקל לה. והיא בכתה, בכתה בלי הרף.

לאט, לאט פסק בכיה. ורק לרגעים רעד עוד כל גופה רעד פנימי. ישבנו על ספתה הרכה. היא תמכה את ראשה בזרועי. בקשתי עצות בנפשי להפיג קצת את צערה. ואתחיל לספר לה על המושבה, מכיריה, חברֵי ילדותה. נזכרתי במאורעות מימי ילדותה. ובאמת: דברי פעלו עליה פעולה עצומה. רוחה שבה אליה וצערה פג. קוי אור התגנבו ויבקיעו את ענן העצב, אשר כסה את פניה. היא הקשיבה לדברי רב קשב. ואף התחילה שואלת לדברים, אשר לא נגעתי בהם. ולבסוף התעוררה לגמרי, התחילה מדברת ונזכרת בעצמה זכרונות ימי עבר הרחוק… ותשאל ותחקור על המקומות החביבים עליה, שבסביבת מושבתנו, ועל עניני הישוב… וידעתי מדבריה ושאלותיה, כי קרובה היא עדין לכל ענינינו… היא שאלה ודברה מתוך חמימות יתרה, חבה והתלהבות… וכאלו שכחה את זמנה ואת מקומה. דבריה וזכרונותיה נשאוה הלאה, מעבר לימים… עד שעה מאוחרת ישבנו שנינו ככה וספרנו בתוך דמדומי החדר מבלי להרגיש בשעות החולפות ועוברות. שכחנו את העולם ומלואו. ולאחרונה הקיצה, התעוררה ותקפוץ ממקומה;

– עוד מעט והגיעה חצות הליל… ואנחנו יושבים בחושך… היא לחצה על הכפתור האיליקטרי. החדר נתמלא אורה.

– הלוא רעב אדוני?

– רעבתי!…

– נלך לסעוד את לבנו באחד מבתי־הַקפֶה.

– נלך!…

הלכנו. כל הדרך השתובבה כילדה קטנה. צחקה, קפצה, בקשה לזעזע קצת גם אותי. וגם בבית־הקפה היתה כל העת שמחה ועליזה, מלאה צחוק ותנועה. אנכי לא יכלתי להסיר את מבטי מעליה ואהיה מלא עֹנג ורצון. ורק כשקמנו ללכת נעשו פניה שוב רציניים ותבט אלי מבט של בקשת סליחה:

– חפצתי לבקשו…

– מה חפצת לבקשני?…

– לכתוב לו…

– למי?

– לאבי…

שוב הָשלכתי אל תהום הצער. עלטה עברה על פני ותכסם.

–היא מבקשת את עזרתי…"

– יסלח לי… יודעת אני כמה קשה לו הדבר… אבל כל תקותי רק בו, רק בו… מן הרגע שקבלתי את מכתב אבי על דבר בואו חכיתי לו מתוך כליון עינים ממש. מי יודיעהו?… אנכי לא אוכל… אמות ולא אכתוב לו… אבל אדוני יוכל לכתוב לו… ו… ל… לרַכֵך… הוא יודע… תמיד ידע להשפיע עליו…

אנכי שתקתי. לא יכלתי לענות לה דבר. רק אחת ידעתי: נפש רכה וענוגה עומדת לנפול ולהשָבר לעיני… ואנכי לא יכלתי להצילה. אסונה מוכרח לבא.

היא לא חכתה יותר לתשובתי. דומיה קשה עטפתה. היא עמדה אצלי חִורת, כאִלו לא נשארה אף טפת דם בפניה. ומבטה רחוק, רחוק ממני.

– רחל’ה… תמתיני עד מחר… היום לא אוכל לענותך דבר…

היא תפשה את ידי כמו בצבת:

– ידעתי, הוא טוב־לב. לו רק יכול היה להסכים לי!…

שתקתי.

*

הרבה לילות־נדודים נמנו לי בחיי. לא הייתי מעודי מפונק. אבל הליל ההוא היה אחד מהיותר איומים בחיי. הרהורים קשים ומחשבות מרות בעתוני כל הליל. ידעתי שצעדה זה של רחל’ה – מכת מות הוא לאביה. ואף זאת ידעתי: רחל’ה עומדת על עברי פי פחת. ומה כחי כי אעזור לה? אביה לא ימחול לי כל ימי חייו: “אתה עמדת על נפשה ולא הצלתיה…” ואף היא מחכה לעזרתי. היא מקוה שאקל מעליה את כובד משאה… ולאט, לאט נסוגו אחור יסורי האב מפני יסורי הבת. לא אדע מדוע, אבל למרות בגידתה היתה היא לי הנפש היותר יקרה ברגעים ההם… ואשכח את עלבון האב ואף את עלבון העם ואדע וארגיש רק את צערה. ידעתי: גדול צערה כים. קשו יסוריה כמות וחסרת־אונים היא להנצל. ואף אני חסר־אונים להצילה. גזרה היא מן השמים ואין לשנותה. יד קשה ונעלמה כתבה את גזר־דינה האכזרי ושום כח בעולם לא יבטלהו. ראיתי בחוש את צל המות המרחף על תמונתה הנהדרה של היפה־פיה…

וברגעים המעטים של תרדמה בעתוני חלומות רעים. וארא בחלומי והנה אנשים חזקים ומוצקים כברזל עומדים ונלחמים עם אנשים כחושים וחורים ועלובים ועומדים לבלעם חיים… ואיקץ מתוך פחד ובהלה וזיעה קרה כסתני. קמתי שבור ורצוץ כפלַים ממה שהייתי בבואי אל העיר הזאת. ובבקר החלטתי: אכתוב מכתב לאביה ואגיד לו את דבר אסונו, אכתוב ואבכה עמו על ההולכת… הרגשתי, כי חוב קדוש מוטל עלי לעשות את אשר החלטתי. מִשֶּהוּ פלאי לא הפסיק כל הזמן ללחוש:

“חסד של אמת אתה גומל עמה.”

*

כל היום ישבתי במעוני ואכתוב את המכתב לאביה. היא לא באה אלי ולא הפריעתני. לפנות ערב באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ביד רועדת, הביטה אלי מבט של חרדה, אשר הבכי נקרש בו, ועוד טרם אשר הספקתי להגיד לה דבר נפלה על צוארי ותתחיל בוכה כילדה. ככה היתה בוכה בחיקי, לפני הרבה, הרבה שנים, כשאבותיה היו מעליבים אותה והיא באה לבקש עזרה בחסותי…

– הוא נוסע היום?…

– כן… בעוד שתי שעות…

היא רעדה משהו ותכבוש את ראשה בקרקע.

– רחל’ה…

– מה יש?…

הבאתי לך את המכתב, אשר בקשת… אם רוצה אַת – קִראי… בדרך אשלחנו לתעודתו…

ואשים את המכתב על השלחן.

היא התעוררה כלה. אור של רצון הופיע על פניה. ותושט את ידה לקחת את המכתב. ופתאום חזרה מדעתה. ידה צנחה כאלו מאליה ופניה נתמלאו שוב כאב נפשי עמוק.

– אין צורך… לאו דוקא עכשיו… ישאר פֹה… אנֹכי אשלחנו… אחרי־כן… ופתאום נתרחקה מחשבתה מן המכתב וממני. עברו רגעי שתיקה קשים וממושכים. קמתי והושטתי לה את ידי.

– רחל’ה… עלי ללכת… היי לי ברוכה…

היא נזדעזעה בפחד ונתעוררה מעומק מחשבותיה. ותבט כאלו מתוך בהלה אלי ותתאמץ להבין את דברי…

– כבר?

היא אחזה בידי בכל כֹחה כאלו בקשה להאחז בו מבלי להפרד ממני לעולם. ופתאום אמרה בקול רועד:

– הוא דן אותי לכף חובה?…

שתקתי.

– ודעותיו על האהבה החפשית?…

– רחל’ה… אנחנו עומדים ונלחמים על קיומנו הלאומי… נלחמים מתוך התקוה האחרונה ומתוך התאמצות־כֹח האחרונה… וכל אבדה כֹה קשה לנו…

– אדוני יאמין לי… לעולם, לעולם אשאר גם עבריה…

גם?…

הדבר פרץ מפתחי פי שלא במתכוין. ואתחרט קשה: פניה חורו כשיד. ושפתיה נעו, נעו. לולא החזקתי בה היתה נופלת מלוא קומתה ארצה.

היא ישבה על הספה ותעלים את פניה בתוך כפיה. נשקתי לה על שערות ראשה ואצא מן החדר.

*

כבר צלצל השעון בפעם השלישית כשראיתיה פתאום נדחקת אלי, בתוך הקהל הרב, ומנפנפת בממחטתה הקטנה… אבל ברגע הזה זזה הרכבת ממקומה… היא התחילה לרוץ ונתעכבה… פניה חורו… היא עמדה לקראתי מלאה צער ויגון ושפתיה נעו… האמרה דבר־מה?…

*

עברה שנה מיום אשר ראיתיה. במשך כל הזמן הזה נדדתי רחוק מעבר לאוקיונוס. בקשתי את המנוחה אשר נפשי ערגה אליה והיא התחמקה ממני. לאחרית השנה שבתי אל ביתי. פֹה מצאתי מכתב עבה ועל גבי המעטפה כתב ידה של רחל’ה. נזדעזעתי כֻלי וביד רועדת פתחתיו. בתוך המעטפה היה מכתבי, אשר כתבתי לפני שנה לאביה. ואל מכתבי היה רצוף דף ניר מבֻשם ועליו כתובה בידה של רחל’ה רק שורה אחת: “רחל’ה נשארה רק עבריה”, הדף המבֻשם נפל מידי.


*

ממחרת בא אלי אביה. והוא מדוכא ומעונה תחת עול יסוריו. הוא ספר לי: רחל’ה חלתה לפני זמן מה. ועתה גברה מחלתה והרופאים שלחוה להרי הקרח שבשויץ. אמה הלכה אליה.

– הלוא ראיתיה לפני שנה, מה קרה לה?…

שתקתי ופני שנינו כבושים בקרקע.

המלצות קוראים
תגיות