רקע
משה סמילנסקי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים־ברלין, יבנה; תרפ"ד

ציור


 

א

אנכי הייתי אז בעצם ימי עלומי, כל העולם כלו היה בשבילי מלא גיל וששון, הכל צחק בי הכל צחק מסביבי. זרם של חיים, של רצון ושל תנועה זרם תמיד, בלי הפסק מכל פנימיותי. לבי ונפשי היו מלאים על כל גדותיהם אהבה לכל היקום. הכל נראה לי כה טוב, כה ישר וכה יפה. את הכל אהבתי: את האנשים ואת הטבע, את העיר ואת הכפר, את השדה ואת היער. והכל נתנו לי ספוק נפשי ועונג עד לאין קץ, ויותר מכל, אשר יצר הבורא בעולמי, אהבתי את הנערה. ואהבתי זו היתה כה יפה, כה זכה, וכה נקיה מכל דופי, כעלה הראשון של העץ המלבלב. כבר ידעתי אז את האשה, כמו שיודעים אותה כל הבחורים, בגיל של עשרים שנה כמוני אז, אבל ידיעתי זו לא פגמה בי את האהבה הנאצלה והטהורה אל הנערה. אהבתיה כסמל היופי של החיים, כפאר היקום.

*

היה אחד מימי החורף הנהדרים, שארץ הצפון מצוינת בהם. כל השדות הרחבים, המתפשטים לכל עבר בלי סוף ובלי גבול, היו מכוסים מכסה עב של לובן מבריק, מזהיר ומשובץ רבבות אלפים של זיקים. השמים הטהורים והנמוכים השתפכו לתוך הלובן של הקרקע ויהיו לגוף אחד, והקרנים העקומות של השמש הקרובה הכו על הפנים ועל העינים וילטפום לטיפה קלה, חמה ונעימה. אבל חסרי אונים הן הקרנים לעמד בפני הקור החזק, הצובט בלי הרף את הפנים, את הידים, את החוטם, את ריסי העינים וכל מקום, שמצא לא מכוסה ולא נסתר תחת אדרת השער. אנכי אהבתי את צביטות האויר הקר הזה, את כל כחות עלומי הנסתרים היו מעוררים בי. שאפתי את האויר הקר מלוא ריאתי, ואיזה רצון פראי היה מתעורר בי לצהל, לצעק ולקרוא בקול, ולעתים קרובות לא הייתי יכול לשלט בי וקולות בודדים היו מתפרצים כאלו מעצמם מפי. ואוֹהב לשמע את הֵדם הרחוק של קריאותי ההולך וחוזר אלי.

נסעתי בעגלת־צב מהירה, הרתומה לזוג סוסים אבירים. במהירות הבזק החליקה העגלה על גבי השלג החלק בדרך המלך הרחבה. על ידי ישבה אחותי הצעירה, כסויה ועטופה אדרת שער, כמוני. היא היתה נערה בראשית הפריחה.

הדרך היתה רחוקה. בבקר השכם יצאנו לדרכנו ורק עם פנות היום נבא למטרת נסיעתנו. בצהרים עמדנו לנוח באחד הכפרים, בבית מרזח, אשר על אם הדרך. אחותי היתה קפואה מן הקור ובעמל רב הורדתיה מן העגלה להובילה הביתה לחממה. היא הלכה נשענת בזרועי ולרגעים כפפו רגליה לנפל, ואף הדבר הזה עורר בלבותינו הצעירים, צחוק, אשר התפרץ לרגעים מפינו כזרם מים חיים. ומתוך צחוק ושאון והמולה התפרצנו אל הבית, אל תחת תקרתו הנמוכה של חדר גדול ומרווח. לפנינו עמדה בעלת הבית, אשה באה בימים, מסורבלת מטפחת גדולה ועבה על כתפיה, למרות החום הגדול והמחניק שעמד בחדר. מטפחת משי דקה היתה דבוקה אל ראשה, אל מצחה ואל אזניה. היא עמדה לפנינו בדחילו ורחימו ותבט אלינו מתוך מבוכה ותרעומות. “על הפריצות שלנו היא מתרעמת…”

המחשבה הזאת היתה, כנראה, משותפת לי ולאחותי ביחד, כי מבטינו נפגשו פתאום. ושוב פרץ זרם של צחוק מפינו. פני האשה נעוו קצת.

– בעלת־בית־נו, תה יש?… נא, רחמינו־נא, תה?… חם, חם עד מהרה… נקפאנו…

– יהודים?! – קראה האשה בקול מיואש למחצה ובקול פכוח מפחד למחצה. היא חשבתנו, כנראה, ל’אדונים', מבני הארץ, ותוסף: – מה רעש?… תה… מהיכא תיתי, יהיה תה… למה לא?… חנה!… קראה האשה בקול בלפי החדר השני ותוך כדי דבורה ישבה על הספה הישנה בפנת החדר ותתעטף עוד יותר בתוך מטפחתה העבה… ושוב הבטנו איש אל אחותו ושוב מלא זרם של צחוק את כל חללו של החדר.

– הנני, אמא!… נשמע קול מן החדר השני וארתע לאחור: כמה עָרֵב היה קול זה… מוסיקה!… ואבט אל אחותי ואף היא הביטה מתמיהה אלי. באותו רגע נפתחה דלת שניה פנימית ועל המפתן עמדה נערה… ואלינו הביטו שתי עינים שחורות וגדולות מלאות ניצוץ עמום ומביעות סקרנות ומבוכה כאחד… מה יפה היתה נערה זו!… פרח שנקטף זה עתה ממיטב הערוגות שבגן: גבוהה, דקה, זקופה וכאלו מחוטבה ביד חוטב, ראש קטן ומורם, הנמשך משהו לאחור על ידי הצמה העבה והשחורה הנופלת מטה, מטה. הפנים זכים זכים, ואדמומית קלילה פרחה בלחיים הצחורות. צל של צחוק קל, קל רחף על שפתיה האדמומיות. פיה הקטנטן פתוח משהו עד בכדי לגלות אפס קציהן של שתי שורות שנים קטנטנות ולבנות כשיש. ולבושה היתה כבימי הקיץ: בסנר לבן, חולצה לבנה ודקה…

אנחנו, אנכי ואחותי, עמדנו ונבט בה מלוא עינינו.

– חנה, הנה החתן והכלה רוצים תה… מהרי עשי…

ושוב מלא צחוקנו את כל פנות הבית. בעלת־הבית נעלבה והבת נבוכה ותתאדם כלה כשושנה אדומה.

– מנין לבעלת־הבית שאנו חתן וכלה?

– כלום עִוֶּרת אני?… רואים… אתם סוברים, שנשים זקנות דעתן נטרפה עליהן?

– תכף, אמא!…

נשמע שוב הקול ההרמוני, והנערה נעלמה מעבר לדלת, לעומת שבאה.

– מה יפה בתך!…

לא התאפקה אחותי ותגלה את לבה. פני האם הביעו רצון והנאה מעורבים טענה ותרעומות.

– יפה… מה בצע אצלנו ביופי?… לא כמו אצל אחרים… אין מזל… שכולה בכפר… לא עיר כאן…

בת שבע־עשרה!

היא גמרה מתוך אנחה עמוקה.

*

– אמא!… תה… סוכר…

הנימות ההרמוניות הרעידו שוב את האויר, הדלת נפתחה לרוחה וחנה נכנסה החדרה ובידיה מחם נוצץ, הומה ורותח. בתנועה מהירה העמידה את המחם על השלחן. אנו ישבנו מסביב לשלחן לאכול ולשתות, כי רעבנו מאד, והיא נסוגה אחורנית לאחת מפנות הבית, עמדה ותשם בנו את מבטה ולא הסירתו עוד. אני לא הבטתי אליה, לא העזתי; ידעתי שמבטי יבלבלנה, אבל הרגשתי את מבטה העובר וזוחל מפני אל פני אחותי וחוזר חלילה… היא חקרה ובחנה אותנו. רק פעם התגנבתי ואבט אליה מבט סתר: היא היתה כלה אדומה. לחייה בערו ממש כגחלים לוחשות ועיניה השחורות נוצצו. מבטי חפש בהן דבר־מה חדש, דבר־מה תוסס. לא ידעתי חקרו: אם קנאה זאת, אם רצון להתחקות לנו ואם איזה רצון טמיר, סתום שלא נתן להגלות. שפתיה האדומות היו פתוחות משהו, כפרח זה ההולך ונפתח יחד עם זריחת החמה, וכאלו בקשו טל של נשיקה. צדקה האם: אין מזל, אוצר כזה בתוך הכפר השומם. לבי נקפני, היא הרגישה במבטי, התחלחלה.

ותורד את עיניה. גם אחותי התבוננה, כנראה אליה. היא לחשה על אזני:

– מה היית נותן לה בעד נשיקה אחת?…

– חצי חיי!… עניתי אף אנכי בלחש, וארגיש שהנני מתאדם כלי. חנה הרגישה בלחשנו, התעוררה ובתנועה מהירה עברה את כל החדר ותעלם בתוך החדר השני.

– רוצה אנכי לראותה מקרוב… לשמע מה בפיה… אמרה אחותי, קפצה ממקומה ותלך אחריה. ומה קנאתי באחותי ברגע הזה!… ולמה אמרה לי בדבר הנשיקה!… מה עלתה על דעתה!…

הרגשתי בי, כי קדחת קלה אחזתני ואהיה כשכור ולא מיין.

*

השעון הגדול, עתיק הימים, התלוי על הקיר בין תמונת גינירל זקן מהצד האחד וה’רבי' מהצד השני, צלצל ויזכירני, כי שעת הנסיעה הגיעה. עוד לפנינו חצי הדרך. יצאתי אל החצר לזרז את העגלון ולבדק את החפצים, יצאתי בלי אדרת שער והקור תקפני מכל עבר. רצתי לשוב הביתה והתפרצתי במהירות אל תוך המסדרון האפל, וברגע הזה פרחה לפני חנה, מתוך האפלה, מעבר השני, ובידה האחת החזיקה שני גזרי עצים להסקה, איזה דבר חזק התעורר בי, תקפני ויכני על לבי ועל ראשי.

– האם לא קר לה ככה, רק בחולצה?…

היא התחלחלה ותבט בי.

– לא…

לחשו שפתיה לחש חרש ועיניה הביטו אלי בתחנונים ובבקשת סליחה, כאלו חטאה לי על העיזה לענותני. היא היתה כה קרובה אלי. חום גופה הרענן נשם, נשף על פני; שד שובב צחק בי ויגרני ואושיט את ידי, אחזתיה בזרועותיה ונשקתיה על שפתיה… שפתי נצרבו… פניה חורו כשיד, הדפתני בידה החפשית ותמָלט ותעָלם לתוך הבית.

*

– כמה מגיע, בעלת־הבית?…

– כמה מגיע?… כלום יודעת אנכי?… אתם, אדונים, אתם יודעים יותר ממנו…

שלמתי לה בעין יפה. זיק של רצון מיוחד נצנץ בתוך עיניה. ולבי אנכי נקפני: “בעד הנשיקה לבתה שלמתי לה”…

– תזכו להכנס לחופה בשעה טובה!

– למה בעלת הבית חושבת שאנו חתן וכלה?…

– למה? – נעלבה שוב האשה ותוסף: – אמנם בנות־כפר אנו, אבל גם עינינו לא טחו מראות.

– לא, גברתי שגתה… לא כלתי זאת, כי אם אחותי… כלה אין לי עוד. תברכני בעלת־הבית שיתן לח ה' כלה נאה כבתה…

היא התחלחלה.

– בתי?… לא!… אתם אנשים עשירים והיא בת עניים… רבונו של עולם ישלח לה את בן זוגה… חנה!… קראה האשה לבתה מתוך קול של דאגה. היא עמדה בפתח החדר ופניה חורים ועיניה מביטות אלינו ושפתיה נעות. ונדמה לי ששמעתי את קול שפתיה הנעות: ‘אחות’?…

ברכנו את האם ואת הבת. כשאמרתי את ברכתי לאחרונה התאדמתי – התאדמה אף היא. ישבנו בעגלתנו ונסע. כשסובבה העגלה בסוף הרחוב לצאת אל מרחב השדה, הפניתי את ראשי לאחורי: היא הוסיפה לעמד עוד בפתח הבית לבושת סנרה וחולצתה הלבנים ותבט אחרינו!…

 

ב

עברו הרבה שנים. אנכי עמדתי בסוף שנות הכה. אבל כחי נשת זה כבר, נשת ועבר כחלום ליל, יחד עם שנות העלומים ועם חלומות העלומים. מיטב החיים עם יפי אמונתם ועם יפי תקותם היו בעבר, בהוה היה טעם מר של יאוש ועיפות. והעתיד לא הבטיח עוד כל טוב.

רחוק הייתי מארץ הצפון עם ימי החורף הקרים שלה, עם הנסיעה המהירה בעגלת צב על חלקת השלג הלבן. רחוק הייתי מאותם החיים הטובים והקלים של ימי עלומי ומכל מה שהיה קשור בחיים ההם. גם אותו המקרה הקל, שקרה לי בימים ההם באכסניה שעל אֵם הדרך, ירד כבר לתהום הנשיה, ומה יעלנו משם?

אנכי הייתי מורה באחת המושבות העבריות, בארץ העבר והעתיד של עמנו. באתי אל הארץ בראשית ימי כחי. טעם החיים כבר פג אצלי אבל עוד כחותי עמדי, עוד חפץ המנוחה רחוק ממני ועוד היתה בי השאיפה לבקש דבר־מה בתוך הרוחות החולפים, הסוערים והמשתנים של החיים. עברו שנים אחדות, ושארית הכח, הרצון והשאיפה כלו עד מהרה בתוך התנאים הנוראים של מלחמת הקיום החדשה והקשה. וכחלוף שנות הכח כבר הגעתי לתקופה של ליאות, של עיפות, של חסר רצון ושאיפה ושל משיכה בעול החיים מתוך אונס.

*

באתי אל אחת המושבות לשאת במשרה חדשה. המושבה היתה גדולה והומיה, כאחת העירות. חייה עם המונם ושאונם היו רחוקים ממני. ידעתי את עבודתי, את מלוא חובי ואת מעוני. ומעוני היה בביתה של אשה עניה אחת, שבעלה היה גם אכר, גם פועל ועל כלם עני ואביון. פרנסת הבית היתה ברובה על עבודת בעלת הבית: על שלחנה אכלו אחדים מבחורי המושבה, אכרים צעירים ומשגיחים. אף אנכי אכלתי על שלחנה וגם קבעתי דירתי בחדר הפנוי אשר בביתה. אל ביתו הביאני מכיר אחד, אכר אלמן, שְׁאֵרוֹ הרחוק של בעל־הבית, וגם הוא אכל על שלחנה. בימים הראשונים לא השגחתי הרבה לא בבעלת־הבית ולא בבעלה. הייתי עסוק הרבה בסדור עניני במקום החדש, בבצוע חכוכים חדשים ובהתפשרות עם יסורי נפש חדשים. רק זאת ידעתי, כי בעלת הבית נראית צעירה יותר מדי לעומת מראה בניה ובעלה. ועוד זאת, כי חוט של חן מתוח על פניה – חן בלוית עצב חרישי ונכרים בהם עקבות יופי בלתי רגיל. זאת ועוד אחרת, כי בעלה היה בריה משֻׁנה: טפש, טרחן ו’לא יצלח' גמור.

“כמה משונה זוג זה?”… חלף במוחי הרהור קל, בבואי לביתם, בפםעם הראשונה – חלף במוחי ועבר – מה לי ולהם?

*

עברו שבועות אחדים מיום בואי אל מקומי החדש, באחד בימי השבת, אחרתי לבוא אל ארוחת הצהרים ואוֹכל לבדי, אחרי שסעודת האורחים כבר כלתה. בעלת־הבית ישבה ממולי על ארגז גדול, לבושה בגדי השבת שלה, אשר הוסיפו חן על חנה. היא היתה שקועה במחשבותיה. ואף אנכי הייתי שקוע במחשבותי. ומחשבותי נשאוני רחוק, רחוק מן המקום ומן המצב שנמצאתי בו עכשיו. כשאין לך כלום בהוה וכשאין תקות העתיד משחקת לך – בעל כרחך הנך מרחף בעולם עברך הרחוק, אשר על קברו עלו דשאים, עלו ויבשו.

התתעוררתי, הרגשתי מבט חודר, מבט נוקב, נעוץ בי. הרימותי את ראשי. ובאותו רגע סר מעלי מבטה של בעלת־הבית ופניה התכסו אודם קל של מבוכה. ופתאום הכה איזה דבר על לבי:

“היכן ראיתי את הפנים הללו או דומים להם?”

היא לקחה במהירות את הצלחת אשר לפני ותעמד אחרת במקומה. ושוב ישבה לה על הארגז הגדול שקועה במחשבותיה. אנכי לא חזרתי עוד למחשבות הראשונות, מחשבות העבר. מחשבה חדשה נתקעה במוחי: “את הפנים האלה ראיתי פעם… היכן ראיתים?” בקשתי לזכר ולא נזכרתי, השתדלתי להעלות על לבי את פני הנשים, אשר הכרתי בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לזו שישבה למולי. “אשאלנה איפה ראיתיה?” אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לשאלה. “היא תתבלבל על לא דבר. לא ראיתיה. טעות היא. כל בנות ישראל, בעלות החן, דומות הן”. גרשתי מלבי את מחשבתי על אודותיה. אבל בעשותה את השלחן, אחרי הסעודה, שוב התבוננתי אליה ואראה מבוכה גלויה על פניה.

“אולי זכרה אף היא דבר־מה, אולי הכירתני?”… ושוב חפצתי לשאלה ושוב מנעני דבר־מה.

*

מאותו היום התחילה בעלת־הבית דואגת לי דאגה יתרה. גם קודם הרגשתי, כי היא מבכרת אותי על פני יתר האורחים, אבל מאותו יום הלכה דאגתה לי וטפולה בי הלך וגדול מיום אל יום. את חדרי הייתי מוצא תמיד נקי ומצוחצח שבעתים, לבני היו תמיד מכובסים, מתוקנים ומסודרים ביד חרוצה ודואגת, ומאכלי היה מן הטוב והנבחר. במה זכיתי? ויש אשר התבישתי בעומק נפשי על הדאגה היתרה ועל הטפול המרובה, אשר גרמתי לאשה מסכנה זו, העמוסה עבודה מאור הבקר ועד חשכת הליל. תמיד היתה עסוקה, תמיד מטופלת: בביתה, בבניה, בבעלה, באורחיה ובי. ואותה המחשבה, אשר התחילה מנקרת במוחי, באותה השבת, לא נתנה לי מנוחה: "האשה הזאת נפגשה לי פעם בדרך חיי – היכן וכיצד נפגשה לי?… לשאלה דבר לא העזתי. לא העזתי, למרות מה שיחסנו נעשה יותר ויותר קרוב ואהיה כבן־בית ממש. לא העזתי, כי למרות יחסנו הקרוב נשאר בינינו איזה מרחק, איזה יחס של בישנות, ואיזו זרות מיוחדה, איזו שניות: מצד אחד נעשינו יותר ויותר קרובים. אנכי הרגשתי אליה רגש של קורבה משפחתית, ואדע שגם היא מרגישה אלי יחס כזה, היינו מבינים איש את חברתו על פי הרמז הראשון, בלי אומר ובלי דברים. ומצד השני עוד עמדה בינינו המבוכה של הימים הראשונים, כאלו רק זה אתמול נפגשנו. עם יתר האורחים היתה מרבה שיחה ועמי לא נכנסה עוד אף פעם בשיחה ארוכה. ואף לבי אנכי לא נתנני להרבות שיחה עמה. רק חלופי הדברים היותר הכרחיים והיותר קצרים היו בינינו. וגם במשך חלופי הדברים הקצרים האלה היתה נבוכה ופניה כבושים בקרקע. ואף אנכי הייתי נבוך.

אנכי סבלתי מן היחס המוזר הזה. היא נעשתה לי מיום אל יום יותר קרובה ויחד עם זה חשבתי לעזב את ביתה ולבקש לי מעון חדש.

*

שוב היתה שבת, ושוב אכלתי לבדי את ארוחתי בשעה מאוחרה. והיא ישבה למולי על ארגזה הגדול. וביום ההוא נראו לי פניה כה ידועים ולא היה לי עוד ספק בדבר כי אמנם ראיתיה פעם. היכן? אימתי? לבי היה טוב עלי ביום ההוא, רוח גבורה יתרה לבשתני ואחליט לשאול את פיה על דבר ספקי, ולא בלי דפיקת לב פניתי אליה:

– כלום לא נפגשנו פעם?… אולי לפני הרבה שנים?…

היא התאדמה כלה כפרח אדום. קמטי פניה נעלמו וברגע ההוא הכרתיה. דבר־מה נעלם לחץ פתאום על זכרוני ואזכר מקרה אחד משכבר הימים… הלא זאת היא הנערה, אשר ראיתיה לפני עשרים שנה, בכפר, בפונדק…

היא הביטה אלי מבט מלא מבוכה, מלא חנינה, מלא בקשת סליחה.

– אנכי הכרתיו בשבת ההיא… עוד ביום הראשון לבואו נדמה לי שראיתיו… אנחנו נפגשנו בבית אמי לפני עשרים שנה… הוא נסע אז עם ב… עם אחותו…

בעיניה השחורות, אשר ניצוצן כהה מרֹב ימים, נתלו שתי דמעות גדולות ונוצצות כספירים…

“הזאת היא?… האמנם?… מי פלל לפגשה שוב, כאן… לא יאומן!…”

ומדי כך נזכרתי בכל פרטי היום הרחוק ההוא כאלו רק אתמול היה הדבר.

– הגברת… חנה?

פתאום נזכרתי גם בשמה כמו שבטאה אותו אמה אז… כמה פעמים שמעתי את שמה מפי אורחיה ובני הבית אבל ‘חנה’ זו לא אמרה לי ולא כלום, ועכשיו צלצל שמה באזני כמו ששמעתיו אז.

– כן, אנכי…

– לא יאומן!

על פניה עברו קוי אור.

– כן?… אז הייתי אחרת. זקנתי… גם הוא נזדקן… אז היה כה צעיר… גם אנכי לא חפצתי להאמין שזה הוא… אנכי זכרתיו תמיד…

נימה דקה, דקה של עצב חרישי, פנימי רעדה בתוך קולה.

“כן, זאת היא…”

רגעים ממושכים אחדים הבטנו איש אל פני רעהו מבלי יכולת להגיד דבר־מה… שנינו כאלו בקשנו אחד בפני השניה את סימני הפנים של הימים ההם…

ולבסוף תקפה היא את מבוכתה ותאמר:

– הרבה שנים…

– עולם מלא…

– העלמה ההיא היתה באמת אחותו?…

– כן, כן, אחותי!…

– וכלה… לא היתה לו?…

– היתה… גם כלה היתה לי, גם אשה היתה… עכשיו אין לי כלום!…

דאגה יתירה והבעה של צער כסו את פניה.

– למה?…

– לא הייתי ראוי לאושר…

ושוב שתיקה קשה של רגעים ממושכים אחדים.

– וזה… בעלה?

היא נבוכה ותורד את עיניה.

– כן…

– כיצד?

רגע קט שתקה שתיקה קשה. אחרי כן הרימה את עיניה ותבט ישר אלי. אף פעם לא הביטה ככה אלי, לא לפני זה ולא לאחר כך.

– טוב מזה לא חפצתי… בחורים רבים בקשוני… יפים וצעירים… לא חפצתי… ואמי בכתה כל הימים…

– מדוע לא חפצה?…

– מאותו היום ההוא חכיתי… הרבה זמן חכיתי… אחרי כן נואשתי… אבל לא חפצתי להחליפו באחר… לא חפצתי לשכח… וזה היה אלמן ומכוער… זה לא ישכיחני דבר…

קול חרש, חרש שמעתי, קול ספוג צער ויגון עולמים.

 

ג

שנים אחדות ישבתי בביתה, ואלו היו מיטב שנות חיי. שנות מנוחה נפשית ומרגוע רוחני. איזה מלאך טוב רחף עלי תמיד ויגן עלי מכל צרה ומצוקה, מכל יסורים ועגמת נפש. רוח שקטה ומרגיעה היתה נובעת תמיד מדבריה ומכל תנועותיה ומשיבה עלי שקט ומרגוע. איזה יופי נפשי עמוק ומקיף, יופי של קבלת יסורים מאהבה, של משיכת עול מרצון, של קִדוש דבר־מה קדוש ונעלה – היה תמיד טבוע על פניה. ומן היופי הנפשי הזה היה נובע עלי דבר מה מרכך, מעודד, משיב נפש ומלטף כיד אם אוהבת ורחמנית. יחס של חבה אחותית שרר כל הימים בינינו. יחס של דממה שקטה וקדושה. בלי סימנים כל שהם של רגש סוער.

שנים טובות נמנו לי. נחתי מנוחת הגוף והנפש. נחתי וכאלו הגעתי לחוף שקט ובטוח אחרי נסיעה ארוכה בים סוער. והשקט הנפשי הזה השפיע על עבודתי, על יחסי לתלמידי ועל יחסי לחברי. כל מכירי אשר ראו בי את התמורה תמהו לי, ואף אנכי עצמי הייתי תמה לנפשי ושואל: היכן מרירותי של הימים הקדומים, היכן יאושי והיכן הטעם המר שהרגשתי תמיד?

*

ויד שובבה, יד מקרה שברה את מנוחתי ואת אשרי, אשר מצאתי. שברה שלא מדעת ושלא בכונה רעה. פעם נסענו – אנכי ועוד שני מכירים מבני המושבה – מן העיר אל המושבה רוכבים על חמורים. האחד היה האכר האלמן אשר הכניסני לבית חנה והשני רוק צעיר. כל הדרך דברנו ושוחחנו שיחה קלה ועליזה, שאינה תופשת שום מקום ואינה אחוזה בשום דבר, כרגיל, לפעמים, בשעה שהלב קל והנפש־שקטה. ומשיחה לשיחה באנו לשאלת המין, ומדברים כלליים, סתמיים עברו חברי־מלוי, לבסוף, לדברים פרטיים. הרוק הצעיר התאונן על החיים החד־גוניים שבמושבה. בעולמנו הקטן חסרים תנאי החיים שבלעדם אין חיי הגבר – לפי דעתו – נקראים חיים.

– לא… במושבה קשה לארג איזה יחס אינטימי… אי אפשר… כל התקרבות שהיא אל האשה מטילה עליך אחריות…

מתחילה הסכים לו האכר האלמן ופתאום הקשה עליו:

– לאו דוקא… לא תמיד אי אפשר… יש גם מקרים טובים…

– הא כיצד?

– לא כי ולא בך הדברים אמורים… יש מוצלחים…

ופתאום הרגשתי כי הדברים מכונים אלי. דבר מה קשה הכה, הלם את ראשי.

– למי מכונים דבריך? שאל הרוק הצעיר בתמיה. וגם אנכי הבטתי אליו במבט של שאלה ודרישה. הוא הביט אלי מבט מהול תמהון וגם פחד וידפק בחמורו ויעבר הלאה. הבתים הראשונים של המושבה היו לפנינו.

*

סער התחולל בי.

–הרי דבריו התכונו אליה?… באיך העיז להעליבה… בואנכי לא סטרתיו על לחיו!…"

וגם אחר כך לא סטרתיו על לחיו. אנחנו היינו נפגשים בכל יום בשעת ארוחת הצהרים, אנכי שתקתי. ואף הוא לא הזכירני אפילו ברמז קל ואפילו במבט עינים את השיחה שהיתה בינינו, כאלו לא היתה כלל. אבל לי אבדה מנוחת נפשי ולא יכלתי עוד להרגע. תולעת מצצה את לבי. יתוש נקר במוחי. סער חרישי התחולל תמיד בנפש, שווי המשקל של נפשי הופר. קשה היה לי להביט ישר אל פניה, וקשה היה לי לדבר עמה אפילו דברים מעטים. והיא הרגישה בכך. מן הרגע הראשון הרגישה, ולפעמים קרובות הרגשתי בי את מבט עיניה החוקר, הדורש – מבט עינים מלא דאבה, מלא צער ותמהון נפש.

בסוף אותה השנה התפטרתי ממשרתי ואלך למושבה אחרת. כשהגדתי לה את דבר התפטרותי עבר צל של כאב־נפש על פניה. אבל היא לא נפתעה ולא התחלחלה, היא חכתה, כנראה, למעשה הזה. רגעי מספר שתקה שתיקה קשה ולבסוף הרימה את מבטה הכואב ותשאלני בקול נמוך, נמוך!

– מדוע?…

החרשתי, לא עניתיה דבר.

*

הייתי רואה אותה לעתים רחוקות. לפעמים נפגשנו במקרה ולפעמים בקרתיה בביתה, כשהייתי בא אל המושבה. היא נזדקנה מאד, פניה נתכסו קמטים, קמטים עמוקים, עיניה הביעו צער ועלבון קשה. כלה היתה שבורה, רצוצה ועיפה. כשנפגשנו היתה שיחתנו קטועה וטרופה. עוד שלט בנו איזה רגש של בישנות. ולפעמים רחוקות מאד יש אשר תפשתי במבט עיניה זיק כל שהוא של תרעומות.

המלצות קוראים
תגיות