ציור
א
אנכי הייתי אז בעצם ימי עלומי, כל העולם כלו היה בשבילי מלא גיל וששון, הכל צחק בי הכל צחק מסביבי. זרם של חיים, של רצון ושל תנועה זרם תמיד, בלי הפסק מכל פנימיותי. לבי ונפשי היו מלאים על כל גדותיהם אהבה לכל היקום. הכל נראה לי כה טוב, כה ישר וכה יפה. את הכל אהבתי: את האנשים ואת הטבע, את העיר ואת הכפר, את השדה ואת היער. והכל נתנו לי ספוק נפשי ועונג עד לאין קץ, ויותר מכל, אשר יצר הבורא בעולמי, אהבתי את הנערה. ואהבתי זו היתה כה יפה, כה זכה, וכה נקיה מכל דופי, כעלה הראשון של העץ המלבלב. כבר ידעתי אז את האשה, כמו שיודעים אותה כל הבחורים, בגיל של עשרים שנה כמוני אז, אבל ידיעתי זו לא פגמה בי את האהבה הנאצלה והטהורה אל הנערה. אהבתיה כסמל היופי של החיים, כפאר היקום.
*
היה אחד מימי החורף הנהדרים, שארץ הצפון מצוינת בהם. כל השדות הרחבים, המתפשטים לכל עבר בלי סוף ובלי גבול, היו מכוסים מכסה עב של לובן מבריק, מזהיר ומשובץ רבבות אלפים של זיקים. השמים הטהורים והנמוכים השתפכו לתוך הלובן של הקרקע ויהיו לגוף אחד, והקרנים העקומות של השמש הקרובה הכו על הפנים ועל העינים וילטפום לטיפה קלה, חמה ונעימה. אבל חסרי אונים הן הקרנים לעמד בפני הקור החזק, הצובט בלי הרף את הפנים, את הידים, את החוטם, את ריסי העינים וכל מקום, שמצא לא מכוסה ולא נסתר תחת אדרת השער. אנכי אהבתי את צביטות האויר הקר הזה, את כל כחות עלומי הנסתרים היו מעוררים בי. שאפתי את האויר הקר מלוא ריאתי, ואיזה רצון פראי היה מתעורר בי לצהל, לצעק ולקרוא בקול, ולעתים קרובות לא הייתי יכול לשלט בי וקולות בודדים היו מתפרצים כאלו מעצמם מפי. ואוֹהב לשמע את הֵדם הרחוק של קריאותי ההולך וחוזר אלי.
נסעתי בעגלת־צב מהירה, הרתומה לזוג סוסים אבירים. במהירות הבזק החליקה העגלה על גבי השלג החלק בדרך המלך הרחבה. על ידי ישבה אחותי הצעירה, כסויה ועטופה אדרת שער, כמוני. היא היתה נערה בראשית הפריחה.
הדרך היתה רחוקה. בבקר השכם יצאנו לדרכנו ורק עם פנות היום נבא למטרת נסיעתנו. בצהרים עמדנו לנוח באחד הכפרים, בבית מרזח, אשר על אם הדרך. אחותי היתה קפואה מן הקור ובעמל רב הורדתיה מן העגלה להובילה הביתה לחממה. היא הלכה נשענת בזרועי ולרגעים כפפו רגליה לנפל, ואף הדבר הזה עורר בלבותינו הצעירים, צחוק, אשר התפרץ לרגעים מפינו כזרם מים חיים. ומתוך צחוק ושאון והמולה התפרצנו אל הבית, אל תחת תקרתו הנמוכה של חדר גדול ומרווח. לפנינו עמדה בעלת הבית, אשה באה בימים, מסורבלת מטפחת גדולה ועבה על כתפיה, למרות החום הגדול והמחניק שעמד בחדר. מטפחת משי דקה היתה דבוקה אל ראשה, אל מצחה ואל אזניה. היא עמדה לפנינו בדחילו ורחימו ותבט אלינו מתוך מבוכה ותרעומות. “על הפריצות שלנו היא מתרעמת…”
המחשבה הזאת היתה, כנראה, משותפת לי ולאחותי ביחד, כי מבטינו נפגשו פתאום. ושוב פרץ זרם של צחוק מפינו. פני האשה נעוו קצת.
– בעלת־בית־נו, תה יש?… נא, רחמינו־נא, תה?… חם, חם עד מהרה… נקפאנו…
– יהודים?! – קראה האשה בקול מיואש למחצה ובקול פכוח מפחד למחצה. היא חשבתנו, כנראה, ל’אדונים', מבני הארץ, ותוסף: – מה רעש?… תה… מהיכא תיתי, יהיה תה… למה לא?… חנה!… קראה האשה בקול בלפי החדר השני ותוך כדי דבורה ישבה על הספה הישנה בפנת החדר ותתעטף עוד יותר בתוך מטפחתה העבה… ושוב הבטנו איש אל אחותו ושוב מלא זרם של צחוק את כל חללו של החדר.
– הנני, אמא!… נשמע קול מן החדר השני וארתע לאחור: כמה עָרֵב היה קול זה… מוסיקה!… ואבט אל אחותי ואף היא הביטה מתמיהה אלי. באותו רגע נפתחה דלת שניה פנימית ועל המפתן עמדה נערה… ואלינו הביטו שתי עינים שחורות וגדולות מלאות ניצוץ עמום ומביעות סקרנות ומבוכה כאחד… מה יפה היתה נערה זו!… פרח שנקטף זה עתה ממיטב הערוגות שבגן: גבוהה, דקה, זקופה וכאלו מחוטבה ביד חוטב, ראש קטן ומורם, הנמשך משהו לאחור על ידי הצמה העבה והשחורה הנופלת מטה, מטה. הפנים זכים זכים, ואדמומית קלילה פרחה בלחיים הצחורות. צל של צחוק קל, קל רחף על שפתיה האדמומיות. פיה הקטנטן פתוח משהו עד בכדי לגלות אפס קציהן של שתי שורות שנים קטנטנות ולבנות כשיש. ולבושה היתה כבימי הקיץ: בסנר לבן, חולצה לבנה ודקה…
אנחנו, אנכי ואחותי, עמדנו ונבט בה מלוא עינינו.
– חנה, הנה החתן והכלה רוצים תה… מהרי עשי…
ושוב מלא צחוקנו את כל פנות הבית. בעלת־הבית נעלבה והבת נבוכה ותתאדם כלה כשושנה אדומה.
– מנין לבעלת־הבית שאנו חתן וכלה?
– כלום עִוֶּרת אני?… רואים… אתם סוברים, שנשים זקנות דעתן נטרפה עליהן?
– תכף, אמא!…
נשמע שוב הקול ההרמוני, והנערה נעלמה מעבר לדלת, לעומת שבאה.
– מה יפה בתך!…
לא התאפקה אחותי ותגלה את לבה. פני האם הביעו רצון והנאה מעורבים טענה ותרעומות.
– יפה… מה בצע אצלנו ביופי?… לא כמו אצל אחרים… אין מזל… שכולה בכפר… לא עיר כאן…
בת שבע־עשרה!
היא גמרה מתוך אנחה עמוקה.
*
– אמא!… תה… סוכר…
הנימות ההרמוניות הרעידו שוב את האויר, הדלת נפתחה לרוחה וחנה נכנסה החדרה ובידיה מחם נוצץ, הומה ורותח. בתנועה מהירה העמידה את המחם על השלחן. אנו ישבנו מסביב לשלחן לאכול ולשתות, כי רעבנו מאד, והיא נסוגה אחורנית לאחת מפנות הבית, עמדה ותשם בנו את מבטה ולא הסירתו עוד. אני לא הבטתי אליה, לא העזתי; ידעתי שמבטי יבלבלנה, אבל הרגשתי את מבטה העובר וזוחל מפני אל פני אחותי וחוזר חלילה… היא חקרה ובחנה אותנו. רק פעם התגנבתי ואבט אליה מבט סתר: היא היתה כלה אדומה. לחייה בערו ממש כגחלים לוחשות ועיניה השחורות נוצצו. מבטי חפש בהן דבר־מה חדש, דבר־מה תוסס. לא ידעתי חקרו: אם קנאה זאת, אם רצון להתחקות לנו ואם איזה רצון טמיר, סתום שלא נתן להגלות. שפתיה האדומות היו פתוחות משהו, כפרח זה ההולך ונפתח יחד עם זריחת החמה, וכאלו בקשו טל של נשיקה. צדקה האם: אין מזל, אוצר כזה בתוך הכפר השומם. לבי נקפני, היא הרגישה במבטי, התחלחלה.
ותורד את עיניה. גם אחותי התבוננה, כנראה אליה. היא לחשה על אזני:
– מה היית נותן לה בעד נשיקה אחת?…
– חצי חיי!… עניתי אף אנכי בלחש, וארגיש שהנני מתאדם כלי. חנה הרגישה בלחשנו, התעוררה ובתנועה מהירה עברה את כל החדר ותעלם בתוך החדר השני.
– רוצה אנכי לראותה מקרוב… לשמע מה בפיה… אמרה אחותי, קפצה ממקומה ותלך אחריה. ומה קנאתי באחותי ברגע הזה!… ולמה אמרה לי בדבר הנשיקה!… מה עלתה על דעתה!…
הרגשתי בי, כי קדחת קלה אחזתני ואהיה כשכור ולא מיין.
*
השעון הגדול, עתיק הימים, התלוי על הקיר בין תמונת גינירל זקן מהצד האחד וה’רבי' מהצד השני, צלצל ויזכירני, כי שעת הנסיעה הגיעה. עוד לפנינו חצי הדרך. יצאתי אל החצר לזרז את העגלון ולבדק את החפצים, יצאתי בלי אדרת שער והקור תקפני מכל עבר. רצתי לשוב הביתה והתפרצתי במהירות אל תוך המסדרון האפל, וברגע הזה פרחה לפני חנה, מתוך האפלה, מעבר השני, ובידה האחת החזיקה שני גזרי עצים להסקה, איזה דבר חזק התעורר בי, תקפני ויכני על לבי ועל ראשי.
– האם לא קר לה ככה, רק בחולצה?…
היא התחלחלה ותבט בי.
– לא…
לחשו שפתיה לחש חרש ועיניה הביטו אלי בתחנונים ובבקשת סליחה, כאלו חטאה לי על העיזה לענותני. היא היתה כה קרובה אלי. חום גופה הרענן נשם, נשף על פני; שד שובב צחק בי ויגרני ואושיט את ידי, אחזתיה בזרועותיה ונשקתיה על שפתיה… שפתי נצרבו… פניה חורו כשיד, הדפתני בידה החפשית ותמָלט ותעָלם לתוך הבית.
*
– כמה מגיע, בעלת־הבית?…
– כמה מגיע?… כלום יודעת אנכי?… אתם, אדונים, אתם יודעים יותר ממנו…
שלמתי לה בעין יפה. זיק של רצון מיוחד נצנץ בתוך עיניה. ולבי אנכי נקפני: “בעד הנשיקה לבתה שלמתי לה”…
– תזכו להכנס לחופה בשעה טובה!
– למה בעלת הבית חושבת שאנו חתן וכלה?…
– למה? – נעלבה שוב האשה ותוסף: – אמנם בנות־כפר אנו, אבל גם עינינו לא טחו מראות.
– לא, גברתי שגתה… לא כלתי זאת, כי אם אחותי… כלה אין לי עוד. תברכני בעלת־הבית שיתן לח ה' כלה נאה כבתה…
היא התחלחלה.
– בתי?… לא!… אתם אנשים עשירים והיא בת עניים… רבונו של עולם ישלח לה את בן זוגה… חנה!… קראה האשה לבתה מתוך קול של דאגה. היא עמדה בפתח החדר ופניה חורים ועיניה מביטות אלינו ושפתיה נעות. ונדמה לי ששמעתי את קול שפתיה הנעות: ‘אחות’?…
ברכנו את האם ואת הבת. כשאמרתי את ברכתי לאחרונה התאדמתי – התאדמה אף היא. ישבנו בעגלתנו ונסע. כשסובבה העגלה בסוף הרחוב לצאת אל מרחב השדה, הפניתי את ראשי לאחורי: היא הוסיפה לעמד עוד בפתח הבית לבושת סנרה וחולצתה הלבנים ותבט אחרינו!…
ב
עברו הרבה שנים. אנכי עמדתי בסוף שנות הכה. אבל כחי נשת זה כבר, נשת ועבר כחלום ליל, יחד עם שנות העלומים ועם חלומות העלומים. מיטב החיים עם יפי אמונתם ועם יפי תקותם היו בעבר, בהוה היה טעם מר של יאוש ועיפות. והעתיד לא הבטיח עוד כל טוב.
רחוק הייתי מארץ הצפון עם ימי החורף הקרים שלה, עם הנסיעה המהירה בעגלת צב על חלקת השלג הלבן. רחוק הייתי מאותם החיים הטובים והקלים של ימי עלומי ומכל מה שהיה קשור בחיים ההם. גם אותו המקרה הקל, שקרה לי בימים ההם באכסניה שעל אֵם הדרך, ירד כבר לתהום הנשיה, ומה יעלנו משם?
אנכי הייתי מורה באחת המושבות העבריות, בארץ העבר והעתיד של עמנו. באתי אל הארץ בראשית ימי כחי. טעם החיים כבר פג אצלי אבל עוד כחותי עמדי, עוד חפץ המנוחה רחוק ממני ועוד היתה בי השאיפה לבקש דבר־מה בתוך הרוחות החולפים, הסוערים והמשתנים של החיים. עברו שנים אחדות, ושארית הכח, הרצון והשאיפה כלו עד מהרה בתוך התנאים הנוראים של מלחמת הקיום החדשה והקשה. וכחלוף שנות הכח כבר הגעתי לתקופה של ליאות, של עיפות, של חסר רצון ושאיפה ושל משיכה בעול החיים מתוך אונס.
*
באתי אל אחת המושבות לשאת במשרה חדשה. המושבה היתה גדולה והומיה, כאחת העירות. חייה עם המונם ושאונם היו רחוקים ממני. ידעתי את עבודתי, את מלוא חובי ואת מעוני. ומעוני היה בביתה של אשה עניה אחת, שבעלה היה גם אכר, גם פועל ועל כלם עני ואביון. פרנסת הבית היתה ברובה על עבודת בעלת הבית: על שלחנה אכלו אחדים מבחורי המושבה, אכרים צעירים ומשגיחים. אף אנכי אכלתי על שלחנה וגם קבעתי דירתי בחדר הפנוי אשר בביתה. אל ביתו הביאני מכיר אחד, אכר אלמן, שְׁאֵרוֹ הרחוק של בעל־הבית, וגם הוא אכל על שלחנה. בימים הראשונים לא השגחתי הרבה לא בבעלת־הבית ולא בבעלה. הייתי עסוק הרבה בסדור עניני במקום החדש, בבצוע חכוכים חדשים ובהתפשרות עם יסורי נפש חדשים. רק זאת ידעתי, כי בעלת הבית נראית צעירה יותר מדי לעומת מראה בניה ובעלה. ועוד זאת, כי חוט של חן מתוח על פניה – חן בלוית עצב חרישי ונכרים בהם עקבות יופי בלתי רגיל. זאת ועוד אחרת, כי בעלה היה בריה משֻׁנה: טפש, טרחן ו’לא יצלח' גמור.
“כמה משונה זוג זה?”… חלף במוחי הרהור קל, בבואי לביתם, בפםעם הראשונה – חלף במוחי ועבר – מה לי ולהם?
*
עברו שבועות אחדים מיום בואי אל מקומי החדש, באחד בימי השבת, אחרתי לבוא אל ארוחת הצהרים ואוֹכל לבדי, אחרי שסעודת האורחים כבר כלתה. בעלת־הבית ישבה ממולי על ארגז גדול, לבושה בגדי השבת שלה, אשר הוסיפו חן על חנה. היא היתה שקועה במחשבותיה. ואף אנכי הייתי שקוע במחשבותי. ומחשבותי נשאוני רחוק, רחוק מן המקום ומן המצב שנמצאתי בו עכשיו. כשאין לך כלום בהוה וכשאין תקות העתיד משחקת לך – בעל כרחך הנך מרחף בעולם עברך הרחוק, אשר על קברו עלו דשאים, עלו ויבשו.
התתעוררתי, הרגשתי מבט חודר, מבט נוקב, נעוץ בי. הרימותי את ראשי. ובאותו רגע סר מעלי מבטה של בעלת־הבית ופניה התכסו אודם קל של מבוכה. ופתאום הכה איזה דבר על לבי:
“היכן ראיתי את הפנים הללו או דומים להם?”
היא לקחה במהירות את הצלחת אשר לפני ותעמד אחרת במקומה. ושוב ישבה לה על הארגז הגדול שקועה במחשבותיה. אנכי לא חזרתי עוד למחשבות הראשונות, מחשבות העבר. מחשבה חדשה נתקעה במוחי: “את הפנים האלה ראיתי פעם… היכן ראיתים?” בקשתי לזכר ולא נזכרתי, השתדלתי להעלות על לבי את פני הנשים, אשר הכרתי בשנים האחרונות, אבל אף אחת מהן לא היתה דומה לזו שישבה למולי. “אשאלנה איפה ראיתיה?” אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לשאלה. “היא תתבלבל על לא דבר. לא ראיתיה. טעות היא. כל בנות ישראל, בעלות החן, דומות הן”. גרשתי מלבי את מחשבתי על אודותיה. אבל בעשותה את השלחן, אחרי הסעודה, שוב התבוננתי אליה ואראה מבוכה גלויה על פניה.
“אולי זכרה אף היא דבר־מה, אולי הכירתני?”… ושוב חפצתי לשאלה ושוב מנעני דבר־מה.
*
מאותו היום התחילה בעלת־הבית דואגת לי דאגה יתרה. גם קודם הרגשתי, כי היא מבכרת אותי על פני יתר האורחים, אבל מאותו יום הלכה דאגתה לי וטפולה בי הלך וגדול מיום אל יום. את חדרי הייתי מוצא תמיד נקי ומצוחצח שבעתים, לבני היו תמיד מכובסים, מתוקנים ומסודרים ביד חרוצה ודואגת, ומאכלי היה מן הטוב והנבחר. במה זכיתי? ויש אשר התבישתי בעומק נפשי על הדאגה היתרה ועל הטפול המרובה, אשר גרמתי לאשה מסכנה זו, העמוסה עבודה מאור הבקר ועד חשכת הליל. תמיד היתה עסוקה, תמיד מטופלת: בביתה, בבניה, בבעלה, באורחיה ובי. ואותה המחשבה, אשר התחילה מנקרת במוחי, באותה השבת, לא נתנה לי מנוחה: "האשה הזאת נפגשה לי פעם בדרך חיי – היכן וכיצד נפגשה לי?… לשאלה דבר לא העזתי. לא העזתי, למרות מה שיחסנו נעשה יותר ויותר קרוב ואהיה כבן־בית ממש. לא העזתי, כי למרות יחסנו הקרוב נשאר בינינו איזה מרחק, איזה יחס של בישנות, ואיזו זרות מיוחדה, איזו שניות: מצד אחד נעשינו יותר ויותר קרובים. אנכי הרגשתי אליה רגש של קורבה משפחתית, ואדע שגם היא מרגישה אלי יחס כזה, היינו מבינים איש את חברתו על פי הרמז הראשון, בלי אומר ובלי דברים. ומצד השני עוד עמדה בינינו המבוכה של הימים הראשונים, כאלו רק זה אתמול נפגשנו. עם יתר האורחים היתה מרבה שיחה ועמי לא נכנסה עוד אף פעם בשיחה ארוכה. ואף לבי אנכי לא נתנני להרבות שיחה עמה. רק חלופי הדברים היותר הכרחיים והיותר קצרים היו בינינו. וגם במשך חלופי הדברים הקצרים האלה היתה נבוכה ופניה כבושים בקרקע. ואף אנכי הייתי נבוך.
אנכי סבלתי מן היחס המוזר הזה. היא נעשתה לי מיום אל יום יותר קרובה ויחד עם זה חשבתי לעזב את ביתה ולבקש לי מעון חדש.
*
שוב היתה שבת, ושוב אכלתי לבדי את ארוחתי בשעה מאוחרה. והיא ישבה למולי על ארגזה הגדול. וביום ההוא נראו לי פניה כה ידועים ולא היה לי עוד ספק בדבר כי אמנם ראיתיה פעם. היכן? אימתי? לבי היה טוב עלי ביום ההוא, רוח גבורה יתרה לבשתני ואחליט לשאול את פיה על דבר ספקי, ולא בלי דפיקת לב פניתי אליה:
– כלום לא נפגשנו פעם?… אולי לפני הרבה שנים?…
היא התאדמה כלה כפרח אדום. קמטי פניה נעלמו וברגע ההוא הכרתיה. דבר־מה נעלם לחץ פתאום על זכרוני ואזכר מקרה אחד משכבר הימים… הלא זאת היא הנערה, אשר ראיתיה לפני עשרים שנה, בכפר, בפונדק…
היא הביטה אלי מבט מלא מבוכה, מלא חנינה, מלא בקשת סליחה.
– אנכי הכרתיו בשבת ההיא… עוד ביום הראשון לבואו נדמה לי שראיתיו… אנחנו נפגשנו בבית אמי לפני עשרים שנה… הוא נסע אז עם ב… עם אחותו…
בעיניה השחורות, אשר ניצוצן כהה מרֹב ימים, נתלו שתי דמעות גדולות ונוצצות כספירים…
“הזאת היא?… האמנם?… מי פלל לפגשה שוב, כאן… לא יאומן!…”
ומדי כך נזכרתי בכל פרטי היום הרחוק ההוא כאלו רק אתמול היה הדבר.
– הגברת… חנה?
פתאום נזכרתי גם בשמה כמו שבטאה אותו אמה אז… כמה פעמים שמעתי את שמה מפי אורחיה ובני הבית אבל ‘חנה’ זו לא אמרה לי ולא כלום, ועכשיו צלצל שמה באזני כמו ששמעתיו אז.
– כן, אנכי…
– לא יאומן!
על פניה עברו קוי אור.
– כן?… אז הייתי אחרת. זקנתי… גם הוא נזדקן… אז היה כה צעיר… גם אנכי לא חפצתי להאמין שזה הוא… אנכי זכרתיו תמיד…
נימה דקה, דקה של עצב חרישי, פנימי רעדה בתוך קולה.
“כן, זאת היא…”
רגעים ממושכים אחדים הבטנו איש אל פני רעהו מבלי יכולת להגיד דבר־מה… שנינו כאלו בקשנו אחד בפני השניה את סימני הפנים של הימים ההם…
ולבסוף תקפה היא את מבוכתה ותאמר:
– הרבה שנים…
– עולם מלא…
– העלמה ההיא היתה באמת אחותו?…
– כן, כן, אחותי!…
– וכלה… לא היתה לו?…
– היתה… גם כלה היתה לי, גם אשה היתה… עכשיו אין לי כלום!…
דאגה יתירה והבעה של צער כסו את פניה.
– למה?…
– לא הייתי ראוי לאושר…
ושוב שתיקה קשה של רגעים ממושכים אחדים.
– וזה… בעלה?
היא נבוכה ותורד את עיניה.
– כן…
– כיצד?
רגע קט שתקה שתיקה קשה. אחרי כן הרימה את עיניה ותבט ישר אלי. אף פעם לא הביטה ככה אלי, לא לפני זה ולא לאחר כך.
– טוב מזה לא חפצתי… בחורים רבים בקשוני… יפים וצעירים… לא חפצתי… ואמי בכתה כל הימים…
– מדוע לא חפצה?…
– מאותו היום ההוא חכיתי… הרבה זמן חכיתי… אחרי כן נואשתי… אבל לא חפצתי להחליפו באחר… לא חפצתי לשכח… וזה היה אלמן ומכוער… זה לא ישכיחני דבר…
קול חרש, חרש שמעתי, קול ספוג צער ויגון עולמים.
ג
שנים אחדות ישבתי בביתה, ואלו היו מיטב שנות חיי. שנות מנוחה נפשית ומרגוע רוחני. איזה מלאך טוב רחף עלי תמיד ויגן עלי מכל צרה ומצוקה, מכל יסורים ועגמת נפש. רוח שקטה ומרגיעה היתה נובעת תמיד מדבריה ומכל תנועותיה ומשיבה עלי שקט ומרגוע. איזה יופי נפשי עמוק ומקיף, יופי של קבלת יסורים מאהבה, של משיכת עול מרצון, של קִדוש דבר־מה קדוש ונעלה – היה תמיד טבוע על פניה. ומן היופי הנפשי הזה היה נובע עלי דבר מה מרכך, מעודד, משיב נפש ומלטף כיד אם אוהבת ורחמנית. יחס של חבה אחותית שרר כל הימים בינינו. יחס של דממה שקטה וקדושה. בלי סימנים כל שהם של רגש סוער.
שנים טובות נמנו לי. נחתי מנוחת הגוף והנפש. נחתי וכאלו הגעתי לחוף שקט ובטוח אחרי נסיעה ארוכה בים סוער. והשקט הנפשי הזה השפיע על עבודתי, על יחסי לתלמידי ועל יחסי לחברי. כל מכירי אשר ראו בי את התמורה תמהו לי, ואף אנכי עצמי הייתי תמה לנפשי ושואל: היכן מרירותי של הימים הקדומים, היכן יאושי והיכן הטעם המר שהרגשתי תמיד?
*
ויד שובבה, יד מקרה שברה את מנוחתי ואת אשרי, אשר מצאתי. שברה שלא מדעת ושלא בכונה רעה. פעם נסענו – אנכי ועוד שני מכירים מבני המושבה – מן העיר אל המושבה רוכבים על חמורים. האחד היה האכר האלמן אשר הכניסני לבית חנה והשני רוק צעיר. כל הדרך דברנו ושוחחנו שיחה קלה ועליזה, שאינה תופשת שום מקום ואינה אחוזה בשום דבר, כרגיל, לפעמים, בשעה שהלב קל והנפש־שקטה. ומשיחה לשיחה באנו לשאלת המין, ומדברים כלליים, סתמיים עברו חברי־מלוי, לבסוף, לדברים פרטיים. הרוק הצעיר התאונן על החיים החד־גוניים שבמושבה. בעולמנו הקטן חסרים תנאי החיים שבלעדם אין חיי הגבר – לפי דעתו – נקראים חיים.
– לא… במושבה קשה לארג איזה יחס אינטימי… אי אפשר… כל התקרבות שהיא אל האשה מטילה עליך אחריות…
מתחילה הסכים לו האכר האלמן ופתאום הקשה עליו:
– לאו דוקא… לא תמיד אי אפשר… יש גם מקרים טובים…
– הא כיצד?
– לא כי ולא בך הדברים אמורים… יש מוצלחים…
ופתאום הרגשתי כי הדברים מכונים אלי. דבר מה קשה הכה, הלם את ראשי.
– למי מכונים דבריך? שאל הרוק הצעיר בתמיה. וגם אנכי הבטתי אליו במבט של שאלה ודרישה. הוא הביט אלי מבט מהול תמהון וגם פחד וידפק בחמורו ויעבר הלאה. הבתים הראשונים של המושבה היו לפנינו.
*
סער התחולל בי.
–הרי דבריו התכונו אליה?… באיך העיז להעליבה… בואנכי לא סטרתיו על לחיו!…"
וגם אחר כך לא סטרתיו על לחיו. אנחנו היינו נפגשים בכל יום בשעת ארוחת הצהרים, אנכי שתקתי. ואף הוא לא הזכירני אפילו ברמז קל ואפילו במבט עינים את השיחה שהיתה בינינו, כאלו לא היתה כלל. אבל לי אבדה מנוחת נפשי ולא יכלתי עוד להרגע. תולעת מצצה את לבי. יתוש נקר במוחי. סער חרישי התחולל תמיד בנפש, שווי המשקל של נפשי הופר. קשה היה לי להביט ישר אל פניה, וקשה היה לי לדבר עמה אפילו דברים מעטים. והיא הרגישה בכך. מן הרגע הראשון הרגישה, ולפעמים קרובות הרגשתי בי את מבט עיניה החוקר, הדורש – מבט עינים מלא דאבה, מלא צער ותמהון נפש.
בסוף אותה השנה התפטרתי ממשרתי ואלך למושבה אחרת. כשהגדתי לה את דבר התפטרותי עבר צל של כאב־נפש על פניה. אבל היא לא נפתעה ולא התחלחלה, היא חכתה, כנראה, למעשה הזה. רגעי מספר שתקה שתיקה קשה ולבסוף הרימה את מבטה הכואב ותשאלני בקול נמוך, נמוך!
– מדוע?…
החרשתי, לא עניתיה דבר.
*
הייתי רואה אותה לעתים רחוקות. לפעמים נפגשנו במקרה ולפעמים בקרתיה בביתה, כשהייתי בא אל המושבה. היא נזדקנה מאד, פניה נתכסו קמטים, קמטים עמוקים, עיניה הביעו צער ועלבון קשה. כלה היתה שבורה, רצוצה ועיפה. כשנפגשנו היתה שיחתנו קטועה וטרופה. עוד שלט בנו איזה רגש של בישנות. ולפעמים רחוקות מאד יש אשר תפשתי במבט עיניה זיק כל שהוא של תרעומות.
בתחנת ל. היה עלי לחכות שעה שלמה. מה לעשות במשך שעה זו? חפצתי לנוח. הייתי רצוץ הגוף מטלטולי הדרך הרחוקה ורצוץ הנפש מטלטולים אחרים, שמהם בקשתי מנוס ומפלט בתוך טלטולי הדרך. ואולי ללכת העירה ולראות את הגליריות המפורסמות, אשר עליהן שמעתי וקראתי כל כך הרבה? אבל איך אתהלך פה בעיר הזאת הזרה לי בלי מכיר ומודע?… ופתאום נזכרתי: הרי פה בעיר לומדת רחל’ה… ואיך שכחתי את הדבר?! הרי הבטחתי לאביה למצאה פה ולראותה. וגם אנכי כה נכספתי לראות את זו שידעתיה בעודנה ילדה קטנה, בעודנה מתפנקת על ברכַּי וצובטת את הסימנים הראשונים של שפמי. אנכי לא ראיתיה זה שבע או שמונה שנים, מזמן לכתה לחוץ־לארץ ללמוד והיא אז נערה־ילדה, בת חמש־עשרה, קופצת ורוקדת כל היום כעֵז… ימים טובים היו אז, ימי תקוות חדשות. אראנה ואזכור בימים ההם… ומתוך מחשבתי זאת הוקל לי, הונח לי מעצבי ומרגזי ובלב קל מסרתי את מזודתי לשמירה ואשא רגלי ואלך העירה.
*
טפסתי עד לקומה הרביעית. על דלת אחד החדרים היה מודבק כרטיס קטן: ‘רחל’. דפקתי. נשמע קול קפיצה, קול קריאה של שמחה וריצה של צעדים מהירים אל הדלת… לפני עמדה עלמה גבוהה, זקופה וגמישה. שתי צמות שחורות ועבותות נפלו עד למתנה הדק עד להפליא.
– האדון?… כֵן?!
– אנכי, רחל’ה!…
– ידעתי מראש!… זה שבוע ימים אנכי מחכה לו בקר, בקר… אבי כתב לי…
ידה הקטנה, המארכה והלבנה כשיש לחצה בכח ובחום את ידי. ועיניה השחורות והנוצצות כגחלים בוערות הביטו אלי מתוך תודה וחבה.
– אנכי כה חכיתי לו!… הייתי מכירו אפילו אם לא ידעתי על דבר בואו… אותם הפנים… חברו הטוב של אבי!…
– ואנכי לא הייתי מכירֵך… עלמה… קשה לי לדבר אליך בלשון נוכחת… ומה יפית!…
– האמנם?…
פניה אדמו ותאחז שוב בידי…
– בשבילו הנני אותה רחל’ה הקטנה גם עכשיו ואַל יעיז לדבר אלי אחרת מאשר היה רגיל!… אבל למה אנכי מחזיקו פה על סף הדלת?… הוי, טפשה!… יבוא, יבוא… אל חדר משכיתי…
היא משכתני בכח אחריה, עברנו דרך פרוזדור קטן ונכנס אל טרקלינה… הכתלים היו מכוסים תמונות וציורים שונים, מעשה ידי אמנים. החפצים שעל השלחן וכלי החדר העידו שאין מקפידים כאן ביותר על הסדר…
– אינני חרוצה ביותר… כן?… היגיד לאמי?… לא!… אַל יגיד. לו בא אלי בזמן אחר היה מוצא אצלי יותר סדר…
היא נשתתקה פתאום. עיני תפסו כעין צל שחור אשר עבר רגע על פניה הסגלגלים, הלבנים, המלאים חן מקסים; אולם הצל עבר חיש ונעלם…
– ישב… הנה פה ישב… על הכסא הזה… פה רך… ונוח… יספר לי על אודות אבי… אמי… ביתנו והמושבה… ואחרי כן נלך לטיל בעיר… בודאי ירצה לראות את הגַלירַיות… הלא כן? כֵן!… אנכי אובילנו, אביאנו לכל המקומות… אנכי אראה לו את הכל… את הכל!… ומדי דברה לא עמדה אף רגע. סדרה קצת על השלחן. העבירה ידה על שערות ראשה לפני המראה. העיפה מבט עין על איזה ציור שעל הכותל. ושוב התבוננה אלי…
– אדוני לא נזדקן… כמו שזכרתיו… ואבי… הנזדקן? כן… הוא כתב לי…
מסכן… זה שבע שנים וחצי… ואמי?…
ושוב עבר על פניה ועל מצחה הגבוה והלבן צל שחור של עצב אבל היא הניעה תנועה עזה בראשה, עד שטֻלטלו צמותיה באויר, התנערה מעצבונה ותאמר:
– לא עת דברי עצב עכשיו!… אורח כה יקר… הבה אכין לך טס קהוה כאשר אוהבים שם אצלנו, הוא ינוח מעט ואחר נלך לטיל בעיר… ילך?… כן!… טוב מאד!…
“מה החרדה אשר בנפשה?…” חשבתי. ואביט אליה מתוך דאגה.
*
הזאת היא רחל’ה?… לא האמנתי למראה עיני. הרגשתי את עצמי קצת נבוך וקצת נכלם ללכת על ידה ברחובות העיר ההומים. אנכי הזר, כבד התנועה וחסר הנימוס העירוני ולבוש בגדי הדרך שלי – על יד היפה־פיה הזאת, שכל תנועה מתנועותיה היתה מלאת הוד וחֵן וראשה הזקוף – ראש מלכה. כל הגברים שנפגשו לנו נעצו בה את מבטיהם. ויש שעמדו ויביטו במשך רגעים אחריה. והיא הוסיפה ללכת מהלכה המלכתי ולא הסבה אף פעם את ראשה ימינה או שמאלה… כאלו אין איש מסביבה.
– ככה תמיד… אין נותנים לעבור את הרחוב במנוחה… עם ארור הם הגברים שלכם…
דבר מה דקרני בעומק נפשי. הזאת היא רחל’ה שלנו, הנערה הקטנה והכחושה, המתבישת מפני כל איש ונחבאת אל הכלים… ואלה הם דבריה!…
היא עצרה קצת את צעדיה ותלחץ מעט יותר אלי.
– אדוני מתפלא עלי? האין זאת?… הוא זכר את רחל’ה הילדה הבישנית… ועכשיו מצא אשה… האין זאת?
אנכי סננתי בין שני דברים אחדים הנשמעים לשני פנים… עוד לא יצאתי מתוך מבוכתי, עוד לא מצאתי את עצמי.
נכנסנו אל אחד הגנים. עברנו בתוך שדרה מלאה צל. ושוב עצרה קצת את צעדיה ותבט ישר, ישר אל פני.
– אדוני עודנו מחזיק בהשקפותיו החפשיות על האהבה?…
דבר־מה הכני על לבי.
– מנין את יודעת את השקפותַי?…
– ידעתי. חבריו ספרו לי.
רגעי מספר שתקתי. עד שמצאתי את עצמי. לבי לא היה טוב עלי.
– כן, רחל’ה. כל ימי חשבתי את האהבה לרגש הכִי קדוש אשר חננו בו הטבע. וככה אחשוב גם עתה.
צל של רצון עבר על פניה. עיניה מלאו אורה.
–… ובלי יוצא מן הכלל?
– איני מבין את שאלתך?
– ואם נערה עבריה תאהב איש נכרי?…
עיניה הביטו ממני והלאה. ואף אני הסרתי עיני מנגדה. פחדתי. אבל הרגש הרגשתי, כי פניה לבשו פתאום הבעה קשה. היא חכתה לגזר דינה. רגעי מספר עמדה שתיקת מות בינינו. שמעתי את קול צעדי וצעדיה.
– את אוהבת איש נכרי?
– כן.
קולה המדֻכא והמעֻנה הגיעני כאלו מתחתית תהום. ושוב שתקנו שתיקה קשה. שוב שמעתי את קול צעדינו.
– איך היה הדבר?
– לפתע פתאום. זה היה בגליריה העירונית הגדולה. אנֹכי עמדתי לפני תמונה אחת. אחת התמונות היותר חביבות עלי. פתאום הרגשתי כי מבט חודר נתון בי. הסבתי את רֹאשי ומבטי שנינו נפגשו. הוע עמד בין קבוצה של פסלם ויבט ישר אלי. הורדתי את עיני. זו היתה לי הפעם הראשונה בחיי שהורדתי את עיני בפני מבט של גבר. וברגע ההוא הרגשתי, כי לא אוכל לעמוד בפניו ובפני רצונו. אהבתיו.
איזו הרגשה קשה דכאתני.
– וקודם לא נפגשתם אף פעם?…
– הרבה פעמים נפגשנו. באקדימיה. בגלֵריות. אבל עד הרגע ההוא נשארנו זרים בינינו.
– שוב מי הוא?
– פַּסָּל.
– לא… מאיזה לאום?…
– פולני…
דבר־מה דכאני לארץ.
– אנֹכי יודעת את מחשבתו ברגע הזה…
– מה?…
– בן העם, אשר רחץ פעמיו בדם עמנו…
– כֵן.
קולי היה קשה. צל שחור עבר על פניה. ויחר לי עד מות. היא עמדה. גם אנֹכי עמדתי. מבטינו נפגשו.
– הצריכה אנֹכי לשבור את חיי?…
– רחל’ה, יהודי שלא שבר את חייו – חזקה, שלֹא היה לו מה לשבור…
העוברים ושבים עצרו במהלכם ויביטו אלינו.
– נלך מזה… נלך ונשב על אחד הספסלים…
סרנו מן השדרה הראשית אל אחת השדרות הצדדיות ונשב על ספסל בין עצי מצל. רגעים אחדים ישבנו מבלי לדבר דבר. כל אחד מאתנו היה שקוע במחשבותיו הקשות.
–… אנכי יודעת את כל מחשבותיו ברגע הזה. ההורים… יודעת אנֹכי מה אני מעוללת להם… מי יודע?… אולי לא יעמוד אבי בנסיון… הלוא קנאתו לעמנו כֹה גדולה… אבל… אדוני היקר… איני יכולה לעשות אחרת… אין בי כֹח… רק שתי דרכים לפני: חיים או מות. ולבחור במות איני יכולה. הייתי רוצה, אבל איני יכולה. אוהבת אנֹכי את החיים…
שתקתי. מה אגיד לה? לי לעצמי לֹא מצאתי ברגע ההוא מה להגיד. רק אחד ידעתי: אסון נורא שומר את צעדינו וקָרבנו הראשון תהי רחל’ה. מִשֶּׁהוּ נורא ואיום אחז את נשמתי בצבת… ושוב פנתה אלי מתוך תנועה מהירה:
– בקשה לי אליו…
– אלי?… בקשה?… מה?…
– ישאר עוד הלילה ללון בעיר…
– אשאר, רחל’ה, אשאר!…
עוד בטרם אשר בקשתני החלטתי להשאר בעיר ימים אחדים.
*
לפנות ערב דפקתי שוב על דלתות חדרה. היא נגשה בצעדי חרש אל הדלת ותפתחנה. ובלי אומר ודברים ורק במבט עיניה המלאות עצב חרישי בקשתני להכנס.
אחזתי את ידה הקטנה והרכה ולחצתיה. ופתאום נפלה על צוארי וקול בכי חנוק, קשה ומר פרץ מפיה…
– כֹה קשה לי, כֹה קשה… אבן כבדה לוחצת את לבי… לוחצת בלי הרף… בלי הפסק!… לו יכֹלתי לעקרה… ולו גם בדמי!…
אנֹכי לא אמרתי לה דבר. רק העברתי ידי על שערות רֹאשׁה השחורות והארוכות, אשר נפלו ויתפזרו על שכמה. החלקתי באצבעותי את שערותיה מתוך כל הרֹך והחום שבלבי. מתוך כל עומק נפשי חפצתי להקל לה. והיא בכתה, בכתה בלי הרף.
לאט, לאט פסק בכיה. ורק לרגעים רעד עוד כל גופה רעד פנימי. ישבנו על ספתה הרכה. היא תמכה את ראשה בזרועי. בקשתי עצות בנפשי להפיג קצת את צערה. ואתחיל לספר לה על המושבה, מכיריה, חברֵי ילדותה. נזכרתי במאורעות מימי ילדותה. ובאמת: דברי פעלו עליה פעולה עצומה. רוחה שבה אליה וצערה פג. קוי אור התגנבו ויבקיעו את ענן העצב, אשר כסה את פניה. היא הקשיבה לדברי רב קשב. ואף התחילה שואלת לדברים, אשר לא נגעתי בהם. ולבסוף התעוררה לגמרי, התחילה מדברת ונזכרת בעצמה זכרונות ימי עבר הרחוק… ותשאל ותחקור על המקומות החביבים עליה, שבסביבת מושבתנו, ועל עניני הישוב… וידעתי מדבריה ושאלותיה, כי קרובה היא עדין לכל ענינינו… היא שאלה ודברה מתוך חמימות יתרה, חבה והתלהבות… וכאלו שכחה את זמנה ואת מקומה. דבריה וזכרונותיה נשאוה הלאה, מעבר לימים… עד שעה מאוחרת ישבנו שנינו ככה וספרנו בתוך דמדומי החדר מבלי להרגיש בשעות החולפות ועוברות. שכחנו את העולם ומלואו. ולאחרונה הקיצה, התעוררה ותקפוץ ממקומה;
– עוד מעט והגיעה חצות הליל… ואנחנו יושבים בחושך… היא לחצה על הכפתור האיליקטרי. החדר נתמלא אורה.
– הלוא רעב אדוני?
– רעבתי!…
– נלך לסעוד את לבנו באחד מבתי־הַקפֶה.
– נלך!…
הלכנו. כל הדרך השתובבה כילדה קטנה. צחקה, קפצה, בקשה לזעזע קצת גם אותי. וגם בבית־הקפה היתה כל העת שמחה ועליזה, מלאה צחוק ותנועה. אנכי לא יכלתי להסיר את מבטי מעליה ואהיה מלא עֹנג ורצון. ורק כשקמנו ללכת נעשו פניה שוב רציניים ותבט אלי מבט של בקשת סליחה:
– חפצתי לבקשו…
– מה חפצת לבקשני?…
– לכתוב לו…
– למי?
– לאבי…
שוב הָשלכתי אל תהום הצער. עלטה עברה על פני ותכסם.
–היא מבקשת את עזרתי…"
– יסלח לי… יודעת אני כמה קשה לו הדבר… אבל כל תקותי רק בו, רק בו… מן הרגע שקבלתי את מכתב אבי על דבר בואו חכיתי לו מתוך כליון עינים ממש. מי יודיעהו?… אנכי לא אוכל… אמות ולא אכתוב לו… אבל אדוני יוכל לכתוב לו… ו… ל… לרַכֵך… הוא יודע… תמיד ידע להשפיע עליו…
אנכי שתקתי. לא יכלתי לענות לה דבר. רק אחת ידעתי: נפש רכה וענוגה עומדת לנפול ולהשָבר לעיני… ואנכי לא יכלתי להצילה. אסונה מוכרח לבא.
היא לא חכתה יותר לתשובתי. דומיה קשה עטפתה. היא עמדה אצלי חִורת, כאִלו לא נשארה אף טפת דם בפניה. ומבטה רחוק, רחוק ממני.
– רחל’ה… תמתיני עד מחר… היום לא אוכל לענותך דבר…
היא תפשה את ידי כמו בצבת:
– ידעתי, הוא טוב־לב. לו רק יכול היה להסכים לי!…
שתקתי.
*
הרבה לילות־נדודים נמנו לי בחיי. לא הייתי מעודי מפונק. אבל הליל ההוא היה אחד מהיותר איומים בחיי. הרהורים קשים ומחשבות מרות בעתוני כל הליל. ידעתי שצעדה זה של רחל’ה – מכת מות הוא לאביה. ואף זאת ידעתי: רחל’ה עומדת על עברי פי פחת. ומה כחי כי אעזור לה? אביה לא ימחול לי כל ימי חייו: “אתה עמדת על נפשה ולא הצלתיה…” ואף היא מחכה לעזרתי. היא מקוה שאקל מעליה את כובד משאה… ולאט, לאט נסוגו אחור יסורי האב מפני יסורי הבת. לא אדע מדוע, אבל למרות בגידתה היתה היא לי הנפש היותר יקרה ברגעים ההם… ואשכח את עלבון האב ואף את עלבון העם ואדע וארגיש רק את צערה. ידעתי: גדול צערה כים. קשו יסוריה כמות וחסרת־אונים היא להנצל. ואף אני חסר־אונים להצילה. גזרה היא מן השמים ואין לשנותה. יד קשה ונעלמה כתבה את גזר־דינה האכזרי ושום כח בעולם לא יבטלהו. ראיתי בחוש את צל המות המרחף על תמונתה הנהדרה של היפה־פיה…
וברגעים המעטים של תרדמה בעתוני חלומות רעים. וארא בחלומי והנה אנשים חזקים ומוצקים כברזל עומדים ונלחמים עם אנשים כחושים וחורים ועלובים ועומדים לבלעם חיים… ואיקץ מתוך פחד ובהלה וזיעה קרה כסתני. קמתי שבור ורצוץ כפלַים ממה שהייתי בבואי אל העיר הזאת. ובבקר החלטתי: אכתוב מכתב לאביה ואגיד לו את דבר אסונו, אכתוב ואבכה עמו על ההולכת… הרגשתי, כי חוב קדוש מוטל עלי לעשות את אשר החלטתי. מִשֶּהוּ פלאי לא הפסיק כל הזמן ללחוש:
“חסד של אמת אתה גומל עמה.”
*
כל היום ישבתי במעוני ואכתוב את המכתב לאביה. היא לא באה אלי ולא הפריעתני. לפנות ערב באתי אליה. היא פתחה לי את הדלת ביד רועדת, הביטה אלי מבט של חרדה, אשר הבכי נקרש בו, ועוד טרם אשר הספקתי להגיד לה דבר נפלה על צוארי ותתחיל בוכה כילדה. ככה היתה בוכה בחיקי, לפני הרבה, הרבה שנים, כשאבותיה היו מעליבים אותה והיא באה לבקש עזרה בחסותי…
– הוא נוסע היום?…
– כן… בעוד שתי שעות…
היא רעדה משהו ותכבוש את ראשה בקרקע.
– רחל’ה…
– מה יש?…
הבאתי לך את המכתב, אשר בקשת… אם רוצה אַת – קִראי… בדרך אשלחנו לתעודתו…
ואשים את המכתב על השלחן.
היא התעוררה כלה. אור של רצון הופיע על פניה. ותושט את ידה לקחת את המכתב. ופתאום חזרה מדעתה. ידה צנחה כאלו מאליה ופניה נתמלאו שוב כאב נפשי עמוק.
– אין צורך… לאו דוקא עכשיו… ישאר פֹה… אנֹכי אשלחנו… אחרי־כן… ופתאום נתרחקה מחשבתה מן המכתב וממני. עברו רגעי שתיקה קשים וממושכים. קמתי והושטתי לה את ידי.
– רחל’ה… עלי ללכת… היי לי ברוכה…
היא נזדעזעה בפחד ונתעוררה מעומק מחשבותיה. ותבט כאלו מתוך בהלה אלי ותתאמץ להבין את דברי…
– כבר?
היא אחזה בידי בכל כֹחה כאלו בקשה להאחז בו מבלי להפרד ממני לעולם. ופתאום אמרה בקול רועד:
– הוא דן אותי לכף חובה?…
שתקתי.
– ודעותיו על האהבה החפשית?…
– רחל’ה… אנחנו עומדים ונלחמים על קיומנו הלאומי… נלחמים מתוך התקוה האחרונה ומתוך התאמצות־כֹח האחרונה… וכל אבדה כֹה קשה לנו…
– אדוני יאמין לי… לעולם, לעולם אשאר גם עבריה…
– גם?…
הדבר פרץ מפתחי פי שלא במתכוין. ואתחרט קשה: פניה חורו כשיד. ושפתיה נעו, נעו. לולא החזקתי בה היתה נופלת מלוא קומתה ארצה.
היא ישבה על הספה ותעלים את פניה בתוך כפיה. נשקתי לה על שערות ראשה ואצא מן החדר.
*
כבר צלצל השעון בפעם השלישית כשראיתיה פתאום נדחקת אלי, בתוך הקהל הרב, ומנפנפת בממחטתה הקטנה… אבל ברגע הזה זזה הרכבת ממקומה… היא התחילה לרוץ ונתעכבה… פניה חורו… היא עמדה לקראתי מלאה צער ויגון ושפתיה נעו… האמרה דבר־מה?…
*
עברה שנה מיום אשר ראיתיה. במשך כל הזמן הזה נדדתי רחוק מעבר לאוקיונוס. בקשתי את המנוחה אשר נפשי ערגה אליה והיא התחמקה ממני. לאחרית השנה שבתי אל ביתי. פֹה מצאתי מכתב עבה ועל גבי המעטפה כתב ידה של רחל’ה. נזדעזעתי כֻלי וביד רועדת פתחתיו. בתוך המעטפה היה מכתבי, אשר כתבתי לפני שנה לאביה. ואל מכתבי היה רצוף דף ניר מבֻשם ועליו כתובה בידה של רחל’ה רק שורה אחת: “רחל’ה נשארה רק עבריה”, הדף המבֻשם נפל מידי.
*
ממחרת בא אלי אביה. והוא מדוכא ומעונה תחת עול יסוריו. הוא ספר לי: רחל’ה חלתה לפני זמן מה. ועתה גברה מחלתה והרופאים שלחוה להרי הקרח שבשויץ. אמה הלכה אליה.
– הלוא ראיתיה לפני שנה, מה קרה לה?…
שתקתי ופני שנינו כבושים בקרקע.
ציור
א
בעיירה קטנה בתוך יער־אֲרָנים גדול יָשבו אבותיה. משפחה עשירה ומיוחסת. ראש־הבית היה לא האב, אלא הסבא, אבי־האֵם. זקן גבוה, חסון כאורן, בעל פנים נזעמים, עינים מפיצות אֵש ולב רַגש. לדבריו היו חרדים בתו וחתנו ולא היו מעיזים לעבור על מוצא־פיו. והיא היתה בת־יחידה.
כשראיתיה בפעם הראשונה, היתה כבת שש או שבע. ערֵמת תלתלים שחורים על ראשה הזקוף ושתי עינים אפורות ויורות אש לה כעיני־הסבא. ואת אש־עיניה כסו עפעפיה השחורים והארוכים. רק לעתים רחוקות היו עיניה רָבות ברקים וגִצִּים ושקטה היתה, קולה לא נשמע בבית. והיתה נחבאת אל הכלים. כמתגנבת היתה מתהלכת, על בהונות רגליה. מפני האנשים הזרים, באי־הבית היתה מתביישת. והסבא אֲהֵבה. וגם המגן העז של קְשִי־לֵב, שהיה מכסה תמיד על רגשותיו, לא היה יכול לכסות על רגשו הרך אל נכדתו הקטנה.
ועוד פעם ראיתיה, והיא אז כבת שתים־עשרה. דקה, זקופה, עם נטיה לגובה של אורן, כסבא. ילדה היא עדיין – ועל פניה כבר יש איזה דבר משֶל אִשה. וראשה מכוסה ערמת־תלתלים גדולה מבראשונה. וברקי עיניה האפורות מתעלמים בתוך הערפל של העפעפים השחורים והארוכים. והסבה אוהבה פי שנים. ביחד עם הנערים היתה הולכת אל ה’חדר'. והזקן היה מתגאה בכשרונותיה. וכשבאתי בקשני לנסותה, עד כמה ידיעותיה מגיעות. וכשילדה־נערה זו ישבה קרובה אלי, פתחה את התנ"ך הגדול של הסבא, פקחה את עפעפיה השחורים ושתי עיניה האפורות, הגדולות והמביעות שאלה הוסבו אלי, – דפק בי לבי ונימה נפשית דקה רעדה. היא ידעה על בָּרים את כל הספרים, שעברה עליהם ועם תשובותיה על שאלותי סרה הביישנות לאט־לאט מעל פניה ואודם קל של התעוררות כסתם – כאשה האדימה ולא כילדה. וריח מלא־קסם נדף ממנה ושִׁכְּרני. ואשאל את נפשי: האומנם רק ילדה בת שתים־עשרה היא זו?…
לאחר שעות־מספר, כשעזבתי את הבית, שוב בקשוה עינַי וגם מצאוה. ושוב היתה ילדה נכלמה. שוב התהלכה בצעדי־חרש וקולה לא נשמע. פניה שקטים וצעיף דק של ביישנות פרוש עליהם.
ב
עברו עוד חמש שנים. ימים גדולים הפרידו אותי מן הארץ שבה נולדתי, מיער־הארנים הגדול, שבתוכו הסתתרה העיירה הקטנה עם הסבא הזועם ועם נכדתו הילדה־האשה. אבל היַמים הגדולים האלה לא כִבו בלבי את אש־געגועי אל הארץ ההיא ואל אשר בה. ושוב נדדתי אליה לשבור את צמאון־געגועי. ואבא גם עד העיירה הקטנה אשר בתוך יער־הארנים הגדול. היער שבו צל־תמיד ורחש סודי בלתי־פוסק.
פני הזקן לא נשתנו. גבוה, חסון וזקוף כשהיה. ורק לבנתו רבתה, כלבנת האורן חשוּף־הקליפה. חתנו ובתו, שעדיין הם חוסים בצלו, זָקנו. והילדה הנכדה גדלה, גבהה ונזדקפה. תלתליה לא היו לה עוד: שתי צמות שחורות ועבות התפתלו כנחשים על ערפה. עפעפיה השחורים היו פקוחים לרוחה ושתי עיניה האפורות הביטו ישר אליך מתוך שאלה־חוקרת: מי אתה ולמי אתה?… הסבא אֲהֵבָה כקדם. והפעם היתה אהבתו חבויה מתחת לצעיף קל של דאגה, ששכנה על מצחו ועל פניו המקומטים. וגם אל פני האב והאם התבוננתי ואדע, כי יש דאגה בבית.
מה הדאגה?
– נכדתך גדלה, – אמרתי לזקן: – עוד מעט – כלה…
– ואת התנ"ך עדיין אַתְּ יודעת כמו אָז? – פניתי אליה – והפסקתי. דברי קלעו אל פצע. היא הביטה אלי מתוך תרעומת קשה: “גם אתה?” –. ופניהם של האב והאֵם נתמלאו דאגה. ועל מצחו הגבוה של הזקן עבר צל קל של צער וכעס עצור.
– אנו אין אנו עוד ילדה תמימה. אנו רוצות בגימנסיה ולא בתנ"ך, – אמר הזקן בלשון־רבים לשם התול, ובמט קשה צנח על פני נכדתו.
–וכי אי־אפשר ללמוד גם תנ"ך וגם בגימנסיה?… – אמרה בקול עז ובוטח – בשנה השבע־עשרה עוד מוקדם לחשוב על חתנים.
“אף כאן, בתוך יער־הארנים, באה התמורה? ומנין לה קול זה של הכרה עצמית ובטחון?”.
– אַל תדברי עזות! – קראה האֵם מתוך צער גלוי. והזקן התרומם מלוא קומתו הזקופה, נתן עיניו בי ואמר בהטעמה:
– ואנכי חושב, שנערה בת שבע־עשרה יכולה וצריכה לחשוב על חתן!…
– אגמור את הגימנסיה, – השיבה בבטחון: – עוד שלש שנים. ואז עוד אספיק. בת עשרים אינה בתולה זקנה – אז אעשה כדבריכם.
– ידעתיך; איני מאמין בך עוד, – אמר הזקן ופנה אלי: – כבר רמתני פעם. לפני שנתים באה פתאום ואמרה: “תנו לי להתכונן למחלקה החמישית של הגימנסיה ולא אוסיף”. הסכמתי. הלכה אל עיר־המחוז. למדה. עמדה בבחינות והצליחה ועכשיו: שוב גימנסיה.
הבטתי אל הנערה. מנין רצון זה וכח־ההחלטה? וכיצד באה לידי כך כאן, בין הארנים?… ואדע ברגע הזה, כי מוכן אני לעזור לה בכל. והיא הרגישה בזה כרגע. זיק של מחשבה חדשה נצנץ בעיניה.
– הבה, נשאל אותו… יהי הוא השופט בינינו, – פנתה בהחלט אל הזקן, – וככל אשר יגיד כן יקום.
ועוד לא הסכים לה הזקן – וכבר פנתה אלי בשאלה:
–מה קודם: ‘כלה’ או גמר־הלמודים בגימנסיה? היא ידעה את תשובתי מראש.
– ובאמת, הלא הצדק אִתה… – פניתי אל הזקן: – את החופה לא תאחר בשנת העשרים. לא כדאי להפסיק את למודיה באמצע.
פני־האבות נתעַוו מדאגה. והזקן התעורר מתוך החלטה גמורה ואמר:
– כדבריך כן יהיה. היא תסיים את למודי־הגימנסיה. ובזה – נגמר! ואם גם אז לא תשמע לקולי, – אז – אני או היא!
היא קרבה אליו, חבקתו ונשקה לו. ופניו הוארו רקע קט אור של אושר.
ובשהגיעה שעת־הפרידה לא מצאתי את הנכדה בבית. היא יצאה מן הבית לפני איזה זמן. פני האבות היו מלאים מבוכה על שיצאה בלא ברכת־שלום. ופניו של הזקן שוב היו נזעמים.
– התחילה משתמטת ויוצאת מרשות־אבות – מה לעשות? – נאנחה האם והביטה אלי במבט של בקשת־השתתפות.
– מורדת, – סִנֵן הזקן מבעד לשפתיו.
ופתאום פנה אלי ואמר:
– ואתה הולך לשוב לארץ־הטורקים שלך?
קולו המר והמלא התול הפליאני.
– איזו שאלה? בודאי!
– שטות אתה עושה, במחילה מכבודך. ההולכים למוּת – מקומם שם. אי זה מקום בשביל הרוצים בחיים.
–הרי זו ארץ־אבות… ירושלים!…
– הבל־הבלים. עם משיח – ירושלים כאן. בלא משיח – הבל גם שם. טורקים וקברים. צעירים אינם צריכים לקברים. צעירים צריכים לחיים. אבותיך זקנו – עסקיהם לפניך. בנֵה לך בית וקח לך אשה כאן.
ברכתי את הזקן ואת בניו והלכתי. לבי נקפני. ולא ידעתי על מה: אם על דברי־הזקן או על התחמקותה של נכדתו.
*
עגלתי עברה בדרך־המלך והגיעה עד סוף היער. ופתאום נראתה לי מבין העצים עלמה זקופת־קומה, שמנענעת לי מרחוק במטפחת לבנה.
“מי היא זו? האמנם היא?”…
כן. זו היתה היא. ברגלים מהירות רצה ישר אל עגלתי. עצרתי בעגלון. קפצתי ארצה והלכתי לקראתה. פניה היו נלהבים ועיניה נוצצות ניצוץ של התעוררות יתרה.
– הלכתי בכוונה לפניך. רציתי לראותך לבדך, קודם שתלך מזה. בפניהם לא יכולתי להגיד לך מה שבדעתי.
– מה הדבר? – לבי הלם.
– להם שקרתי. לך איני רוצה לשקר. אני עוזבת אותם. לא אשוב אליהם.
– מפני־מה?
– איני רוצה בחיים של אמא: בשול ולידה… לידה ובשול…
– ומה אַת רוצה?
– רוצה אני בחיים של מעשה, של פעולה, של עבודה לטובת אחרים.
“מנין לה מחשבות אלו ורצון זה?…”
ופתאום נצנצה מחשבה חדשה במוחי:
– רוצה אַת בחיים של פעולה? – בואי עמי ותמצאי חיים רחבי־הקף, עשירי־עתיד.
לא! כלום יש לכם הקף רחב? תמֵהה אני עליך, כיצד יכול אתה, כה צעיר וכה חזק, לרקוב שם, על גבי השמרים השקטים… אילו היית כאן…
רגע רעדה בקולה איזו נימה דקה שהחרידתני. אבל לבי לא היה באותו רגע לנימה זו. דבריה העליבוני.
– כיצד אַת, כמעט ילדה, מרשה לעצמך לדבר כך?! – לחיים של תחיה לאומית, אַת קוראת ‘רקבון’ ‘שמרים שקטים’?…
– תחיה לאומית! תריסר מושבות – וטורקים!… כאן לפניך – כל העולם. כאן חיים. כאן תנועה. כאן המון רב. ושם מדבר, התנוונות.
הושטתי לה את ידי להפרד ממנה. היא הביטה אלי נבוכה והאדימה. והושיטה לי את ידה.
– סלח לי… הכאבתי את לבך בדבָרַי.
– אין דבר. בכל אופן אני שמח – אני שמח, שאינך ככל בנות עיירותינו. הצליחי.
– כן? –
בעיניה נצנץ זיק של הכרת־תודה. נסעתי. ומרגיש הייתי, שעדיין היא עומדת על אֵם־הדרך ומבטת אחרי, הרגשתי בה ולא יכולתי להפנות את ראשי אליה ולסוף, כשפניתי לאחורי: ראיתי מרחוק נקודה לבנה אחת, שהלכה ונבלעה בתוך חללו של האויר.
לבי נתכַּוץ מתוך כאב. ולא ידעתי מה היה כאבי: חרטה, או תרעומה, או – כאב של אבדה גדולה…
ג
עברו הרבה שנים. זכרונה של אותה ארץ, שאהבתיה פעם והתגעגעתי אליה ולכל אשר בה, הלך ונמחה מלבי. כבר אהבתי את הארץ הישנה־חדשה, שהקדשתי לה את חיי, ובכל פעם שנתרחקתי ממנה התגעגעתי אליה ולכל אשר בה. אבל נפשי לא ידעה מנוחה. לעתים קרובות התרוצצה בי נשמתי. ובקשתי להמית את תולעת אי־מנוחתי על־ידי נדודים בארץ ומחוצה לה.
ושוב הלכתי אל הארץ ההיא. הפעם הלכתי בלי אהבה ובלי געגועים. הלכתי כדי לזכור נשכחות. נודדתי במקומות רחוקים מן הפנה שנולדתי בה, רחוקים גם מיער־הארנים עתיק־הימים ומאותה העיירה, שבה ישבו הסבא ונכדתו. לא נתכוונתי אף לבוא אל המקומות ההם. קרובי לא נשארו שם וזכר האנשים והמקומות, שהיה פעם כה חביב עלי, נמחה לאט, לאט מעל לוח־לבי. איני יודע, באילו דרכים הגיעה השמועה עד לאותה עיירה, שבאתי מעבר לימים, וכיצד נודע להם מקום־מושבי. עופות־השמים הוליכו את הקול. ופתאום, ביום בהיר אחד, קבלתי מכתב מן האָב ומן האֵם, שבו בקשו אותי לבוא לעיירתם בענין חשוב מאד. והוסיפו, שגם הזקן מבקשני לבוא. את שְׁמָהּ לא הזכירו.
“עוד הזקן חי… והיכן היא?… מה היה לה?” –
ומתוך תהום־הנפש התעורר דבר, שחשבתיו כמת זה כבר. התעוררו געגועים חזקים. ובלי חשוב הרבה שמתי את פעמי לאותו יער ולאותה העיירה.
וכשנכנסתי הביתה חרדו אבותיה לקראתי. הם זקנו מאד. האב כולו הפך לבן. וגם האֵם – מאחורי הפאה הנכרית שלה התפרצו החוצה שערות לבנות.
– הכרתיך מיד… אך זהו ידיד נאמן! פנית לבקשתנו… סוחרי־עצים מליטה עברו כאן ומפיהם שמענו עליך… לא רצינו לכתוב לך. חשבנו: טרוד אתה. והזקן אומר: כִּתבו. הוא יבוא. רווק אתה עדיין?
– כמו שעיניכם רואות: בגפי ובמקלי.
שניהם נענעו בראשם תנועה של שלילה והביטו אלי מבט השתוממות והשתתפות־בצער גם יחד.
לבי נקפני. רציתי לשאול עליה – ולא מצאתי און בנפשי…
מאחורי הדלת, מן החדר השני, נשמעו צעדי רגלים משרכות דרכן בקושי. פני האם חורו קצת. הציצה כלפי הדלת מתוך דאגה, השחה את ראשה אלי ואמרה:
– הוא, המסכן, נעשה חרש לגמרי… אַל תתן לו להרגיש בכך… אינו סובל…
דלת־החדר נפתחה. על המפתן הופיעה תמונה שנחרתה עמוק, עמוק בלבי: גבוה, חסון כאורן, כמו שהיה, – כמדומה לי, זקוף עוד יותר, וראשו נשא למקום כקודם. אבל חִוָרוֹן מבהיל כסה את פניו, והעינים כאילו קמו בחוריהן… וצעיף של אֵבל קשה, כאבל על מת, כסה את הפנים החורים הללו ואת העינים שקמו.
– אַהא!… סוף־סוף חזר מארץ־הקברים שלו, – קרא אלי בקול רם, שלא בקולו הרגיל.
מהרתי לקראתו והוא הושיט לי את ידו ולחץ את ידי בכל כחו.
– שֵב! הלא עיפת מן הדרך. אנכי אעמוד. הישיבה קשה עלי. זקנתי. עכשיו אלך גם אנכי עמך. לא נשאר לי כלום אלא למות. תקחני?… לזאת קראתיך הנה…
הוא נתן בי עינים חודרות, כאילו בקש למצוא בי דבר־מה או לכסות ממני דבר־מה, והוסיף:
– אשה ובנים יש לך?
– אָין.
– הוא הביט אל בתו, כאילו נחש, אם כִּון היטב לתשובתי?
– אין?! אילו ימים הגיעונו! אילו דורות! אילו אנשים חדשים! אנו – קשה היה לנו לשבת בלא אשה גם עד שמונה־עשרה.
הוא השתתק. עבר את החדר לכל ארכו. עמד ויתן עיניו בבתו: “‘כבר ספרתּ לו?’ – ומבטה שלה השיב: לא”. ואז נגש לאט, לאט עד לדלתי החדר השני – ונעלם בו כלעומת שבא.
ד
והאם ספרה לי תוך לחש למחצה:
"… הלא תזכור מה שהבטיחה אָז?… היא לא עמדה בדבורה. לאחר שגמרה את הבחינות האחרונות בגימנסיה חזרה הביתה. שמחנו עליה כעל משיח. הוא לא ידע מה לעשות לה. על כפים נְשָאה כילדה קטנה. אהֵבה מאוד. והיא שתקה כל הימים. עצובת־רוח היתה. ופתאום, ביום בהיר אחד, עמדה לפניו בראש כפוף ואמרה:
– ברכֵני לפני לכתי מכם…
הוא קפץ כנשוך־עקרב וצעק:
– לאָן תלכי?
– אל המרחב… צר לי המקום כאן…
– לא תעיזי! אַת הבטחת לי! לא תוכלי לשקר לי!
ואז הרימה אף היא ראש ודברה קשות…
– לא תוכל להכריחני!… לא תעיז!…
אליו דברה כך!…
פניו חָוְרו כמות. הוא רעד כולו. והיא עומדת לעומתו נטוית־גרון וזקופת־ראש ומציצה ישר אל פניו. אף עפעפיה לא רעדו… אני – מתה בי נפשי…
רגע קשה היה. נדמה לי, שהוא מרים את ידו…
צעקתי… הם הביטו בי תמהים – ופנו איש לעברו…
באותו ערב יצאה מן הבית ולא חזרה… לאחר מספר ימים נודע לנו שהיא בעיר המחוז. מורה…
נכדתו – מורה!… מחזרת על הפתחים לבקש שעורים… אמרנו לנסוע אחריה ולהחזירה הביתה בעל־כרחה. הוא מאֵן: “היא מאסה בנו – תלך לה”. אסור היה להזכיר את שמה. וכשהגיע ממנה מכתב לשלוח לה את תעודתה, צוה לשלוח לה, אבל לא לכתוב… היא הלכה לעיר־הפלך ונכנסה לאוניברסיטה.
–לאוניברסיטה? ואמצעים?
– אמצעים? כלום היתה צריכה לאמצעים? פעם אחת שקרתי לו. אמרתי: חולה אני, לעצתו של הרופא המפורסם שבעיר־הפלך אני זקוקה. הוא הסכים לי בשתיקה. ובלכתי נתן לי כסף פי עשרה ממה שהייתי צריכה. ידעתי לשם מה הוא נותן לי את הכסף… ואשמח. ואשמור את הדבר בלבי. וגם אני קמצתי בשבילה. אבל לשוא. מצאתיה יחפה למחצה, רעבה למחצה ופניה נהפכו לירקון… היא שמחה לקראתי כילדה קטנה. אבל את הכסף לא לקחה מידי. ודברים נוראים השמיעה לי אָז… “הכסף שלכם טרפה… דם וזעה של אנשים עמלים דבקו בו”… אילו דבורים!… וברגעים שאין היא מדברת כך, היא מחבקת אותי, מנשקת לי ומתפנקת.
שבתי הביתה במפח־נפש. וכשחזרתי לא שאלני הזקן דבר וחצי־דבר. רק הציץ בי – וכבשתי פני בקרקע. ולא הוסיף. ובסוף החודש כשבקר את החשבונות של הקופה ביחד עם בעלי, דק ומצא, שהחזרתי את הכסף… הוא קפץ ממקומו כנשוך־עקרב ורץ אלי… נכנס, יצא – ולא אמר כלום… ובאותו יום חלק את כל הכסף הזה לעניים…
היא פסקה את דבורה ושתקה שתיקה קשה. חשבתי שגמרה את ספורה ושאלתיה:
– ולא חזרה עוד אף פעם?…
היא התחלחלה, נתעוררה ממחשבותיה הקשות ונתנה עינה בי:
– חזרה… אבל לא אלינו…
היא החליפה רוח רגע והוסיפה:
– זה היה רק לפני שנה. הלוא שמעת על המהומות, שהיו במקומותינו. אף היער הזה היה כמרקחה. היער גדול, דרך שלשה פלכים הוא עובר. ובתי־החרושת לנסירת־עצים מרובים בו לאין מספר. ובכן גדלה התנועה בין המון הפועלים, העובדים בבתי־החרושת. ודברים הגיעו אלינו שאף היא כאן וחבֵרה היא לועד הראשי, שנהל כל תנועה זו ביער… לכתחלה לא האמנו. אבל אנשים נאמנים, עֵדי־ראיה, ראוה כאן; אף בין הפועלים שלנו בבית־החרושת שלנו… בקשנו עצות מה לעשות וממנו הסתרנו את הדבר. והמרידה פרצה גם בין פועלינו. הפועלים שבתו, בקשנו לפַטר את המשגיחים, להגדיל את שכרם ולתת להם חלק ברוָחים… היתה מהומה ומבוכה. בעלי היה אובד־עצות. אז נסע הוא עצמו על בית החרושת… בשנים האחרונות, מיום שעזבה אותנו היא ואזניו כבדו, פסק לצאת מן הבית. רק פעמַים ביום היה הולך לבית־הכנסת… הוא בא אל בית־החרושת, קרא לפועלים, דבר עמהם. והם כאילו התחילו מסכימים ומוותרים. הם פחדו מפניו וגם כבדוהו מאד: אף פעם לא נענש פועל על־ידו ולא נתקפח שכרו. אבל באו אחדים מחברי הועד הראשי וסכלו את עצתו. הזקן האמין בכחו והלך אל ישיבת־הועד שלהם. וכשבא אל ישיבתם והבחין במבטו את המסובים, נתקלו עיניו בה… היא הציצה ישר בפניו…
– אַת?! נגדי עם אויבי?!…
כך צעק – ונפל מלוא קומתו ארצה. כפשע היה בינו ובין המות. מת־למחצה הביאוהו הביתה. אמרנו נואש לחייו… למחר בבוקר קם והלך לבית־הכנסת, וכשחזר משם שלח פקודה: לסגור את בתי־החרושת, שלו ושל בעלי, לפטר את כל הפועלים ולמכור את כל המכונות בכל מחיר שהוא… אבל באותו לילה נשרף בית־החרושת שלו וכל החומר החי שבו… הפקידות של הועד מהרה למקום־המעשה עם פלוגה של קוזַקים. הכו, ענשו, חקרו ודרשו, תפסו עשרה מן הפועלים ושמום בבית־האסורים בעיר־המחוז… ובעוד ימים אחדים באה אף היא אל הקטיגור ואמרה:
– אף ידי היתה עם מבעירי־הבעירה, – ואסרו גם אותה…
– והיא אסורה עד היום?
– כן. זה חצי־שנה ויותר.
– ואין להצילה?
– יש ויש. היא העידה עדות־שקר בעצמה. כל הפועלים שנתפסו וכל העדים העידו בחקירה הראשונה והנוספת, שידה לא היתה באמצע. אחר הפגישה עם הזקן ביער חזרה מיד לעיר־הפלך… והקטיגור הוא ידידו של הזקן. הזקן הצילהו פעם, כשהקטיגור עדיין היה חוקר־דין, מעסק ביש. והיא צריכה רק לחזור מדבריה הראשונים, ואז יצוה הקטיגור לשחררה עד למשפט בערבון של כסף. ובמשפט יזכוּה. אין אף עֵד אחד, שיעיד לרעתה. ואם לאו – תברח אליך…
כאילו הלמה את ראשי…
– נוּ?
– אינה רוצה…
– כיצד?
– אינה רוצה לחזור מדבריה.
ה
מאחורי הדלת, מן החדר השני, חזרו ונשמעו צעדים של רגלים משרכות דרכן בקושי. עצרתי בנשימתי והפניתי מבטי כלפי הדלת הפתוחה. אבל הצעדים שבו כלעומת שבאו – ונעלמו.
– רוצה היה להכנס, – אמרה באנחה ובקול נמוך: – אבל מתבייש הוא בחֵרשוּתו…
ופתאום אמרה בקול יותר חזק:
– הוא רוצה לבקשך – לשם כך בקש לקרוא לך… לא נכון הדבר, שקרא לך על מנת לנסוע עמך… הוא לא יסע, לא יעזבנה… בשבילה קרא לך…
– בשבילה? לי?
– הוא מקוה, שאתה תשפיע עליה. או שתחזור מדבריה בפני הקטיגור, או שתברח עמך… את האפשרות לברוח יסדרו לה…
– את כל חיי מוכן אני לתת כדי להצילה. אבל אם אתם לא השפעתם עליה – אנכי מה?…
היא שתקה רגע ואמרה:
– יודע אתה מה שאמר בימים האחרונים?
– מה? – שאלתי ולבי דפק בי.
– רק איש אחד היה יכול להצילה בזמנה, ולא ידע כיצד…
–ומי הוא זה?
– אתה…
*
הוא עמד בכל הדרת־שיבתו על מפתן־החדר והתבונן בי ובבת־שיחתי, ואחר־כך יָצא לאמצע החדר ואמר כשהוא, מביט ישר אלי:
– שמעתָ את אשר עוללה לנו? – ואתה המלצת אז עליה. זוכר אתה?
שתקתי. אבל לא יכולתי לשחרר את מבטי ממבטו הקשה, שעמד עלי וכאילו העמידני לדין קשה.
– זהו סוף המרידה בהורים. ואתה? – עד היום בלי אשה ובנים. מה היו אומרים אבותיך, עליהם השלום, אילו ראוךָ בכך?…
הוא הסב אלי את מבטו. עבר לכל אורך־החדר, חזר ועמד למולי, נתן עיניו בי ואמר:
– תעשה את בקשתי?
זה לא היה קולו. בין רגע נשתנה. זה היה קול שבור ורָצוץ. קול ספוג צער ויסורים של עולם מלא.
– אעשה, אעשה! בכל לבי ונפשי אעשה!
– ידעתי. אתה לא הכזבת את תקותי. ואם בשורה טובה תהא בפיך – תבוא. אברכך לפני לכתי מעולם־התהו הזה. ואם, חלילה, רעה תהא הבשורה אַל תבוא. תלך לדרכך…
הוא הפסיק דבורו פתאום. דבר־מה נתקע בגרונו וכאילו נחנק בו… ובצעדים יותר מהירים מבראשונה חזר אל הדלת ונעלם בה. ובתו מהרה אחריו.
ו
מכתבו של הקטיגור, שהזקן הכין בשבילי למפרע, פתח לפני לרוָחה את שערי בית־הסוהר לאסירים מדיניים שבעיר־המחוז. ואף השוטר, שהביא אותה אל חדר־השיחות, נסתלק תכף ומיד.
– אתה!… הבנתי, שאין זה אחד משלנו…
היא הושיטה לי את ידה, אשר לחצתיה מתוך שתיקה אלמת. לא יכולתי להוציא הגה מפי.
– מה הביאך לכאן? מה שלומך? ומפני־מה אתה שותק? ולמה חָורו פניך? – לא חשבת למצאני בבגדים אלו? אין דבר! הכל חדש תחת השמש, מקרי ובלתי־צפוי…
היא לא פסקה מלדבר ואני הייתי כנדהם תחת שטף דבורה ותחת רושם־הופעתה. לא מצאתי את עצמי. הנה היא. גבוהה כסבא. אותם העינים. וכמעט אותה הבעת־הפנים. שני ארנים־אחים ביער.
– למה לא תפתח פיך? – דַבר! סַפר! – ראו־נא: נאלם! בתוככם אין רגילים ביסורים? ועוד אתם מתפארים, שדרך חדשה את סוללים… נוּ, הגידה סוף־סוף, מה שלומך?… יש אשה? בנים? פִנה חמה? לא? אה! גם במדבר שלכם נגעה רעה חדשה זו?
היא נשתתקה רגע והביטה אלי מבט עמוק וחודר. ואז הוסיפה – הפעם בקול חדש, קול אטום ורועד כל־שהוא:
– היית שם, אצלם?… מה עושה הזקן? חַי? בריא? – מסכן. אני מקרבת את קצו. בשמים עדי: לא בזדון ולא מרוע־לב עשיתי מה שעשיתי… הוא לא יבוא הנה? לא…
היא הפסיקה לרגע, נגשה קרוב אלי ואמרה בקול חזק?
– אם תשוב אליהם, תאמר לו: אותו אהבתי ואוהַב יותר מכל אשר אהבתי בחיי…
ושוב נשתתקה. שקעה בתהום של מחשבות. אחר־כך חזרה ונתעוררה ונתנה עיניה בי:
– למה באת?
קולה היה קר ומבטה זועם וחודר. מבטו של הסבא.
– להצילֵך…
– כיצד?
– אם תרצי…
– אה!… רצונו של הקטיגור… לא. לחנם הטרחת את עצמך… הם, היושבים עמי כאן, חברי הם. לא אעזבם. יחד בשלנו – יחד נאכל.
כצבת לחצה את לבי. אין מפלט לה. רגעים אחדים שתקנו שנינו שתיקה קשה.
ושוב האירו פניה והביטה אלי מבט טוב ורך.
– ואתה עדיין נודד אתה… סימן לא־טוב הוא נדידה זו שלךָ… אין מנוחה בנפשך… ואמונתך – הגידה את האמת – כלום אינה לקויה?…
דבריה הפתאומיים הביאוני במבוכה.
– מנוחה, אמנם, אין לי, אבל אמונתי אינה לקויה.
– האומנם? שלמה, מלאה וממלאת את כל הנפש?
תחת מבטה החודר השפלתי את עינַי.
ושוב קפצה מענין לענין:
– הודה על האמת: הזקן שלחך הנה להצילני? – מסכן. חכם ומנוסה הוא – והרבה תמימות בו. כל ימיו קוה, שאתה תהיה גואלי?
– זה מנין לך?
– הוא הגיד לי פעם.
– ואַת מה השיבות?
– אני? – צחקתי. אמרתי לו, שפעם רצתי אחריך אל היער… חה, חה, חה!…
בצחוקה היתה איזו נימה לא־כנַה.
– האמנם רצתְּ אז אחרַי?
– כמעט… אבל אתה לא ידעת כיצד לקרוא לי… חה, חה, חה!…
על פניה עבר אודם קל, שנִטַּשטש על־ידי הצחוק.
– ןעכשיו?
– עכשיו?! אתה מתלוצץ בי?
פניה נעשו פתאום רציניים מאד ומבטה – שוב חודר וזועם.
– שמעי־נא לי: אם נתן לכל חברַיך לברוח, תברחי מן הארץ הזו אלינו?
היא שתקה רגע. אחר־כך שלחה בי מבט־רציני למחצה וליצני־למחצה:
– הרימו שם דגל של מרד ואלך אחריך.
– מרד? מרד במי?
– בכל! בטורקים, בכל סדרי השקר והנצול, בכל הכעור והמאוס… בְּנו הכל מחדש!…
–אנו קומץ של אנשים… לא לנו המרידה… לנו היצירה האִטית…
פניה נעשו רציניים לגמרם ועמוקים כתהום:
שמע־נא לי. נחדל מדברֵי־שטות. אני לא אלך אחריך. המים שלכם לא־עמוקים, הם מים עומדים. וגם אתה אינך זה שהיית פעם: צעיר, חזק בעל כתפים רחבות ואמונה שלמה ומוצקה כברזל… אז היה בך קסם… עכשיו זקנת. על פניך קמטים. וגם בנפשך קמטים. רק אחת רוצה אני להגיד לך בשבילכם, קודם שנפרד, והפעם – לנצח: כל עוד לא יתלו הטורקים אחדים מכם, תשארו קומץ של אנשים, וליצירתכם לא יהיו לא מרחב ולא מעוף…
ועוד דבריה בפיה – צלצל הפעמון והשוטר הופיע בדלת.
*
אל הזקן לא שבתי. וכשבאתי על עיר־החוף לשוב לארצי הגיעתני השמועה, שהזקן שבק חיים לכל חי. הסער הפיל ארצה את האורן הזקן. ואחריו הגיע תורו של האורן הצעיר –––
בבית הורי היו אופים בכל ערב־פסח מצות בשבילנו ובשביל שכנינו המעטים שבכפרינו. הימים האלה היו מן הטובים ביותר עלי. מן הלמודים השתחררנו, כי החדר, אשר למדנו בו היה נהפך לבית־חרשת לאפית מצות ועליו נוסף חדר־המבשלים המקביל לו. ואת עצם אפית המצות אהבתי עד כלות הנפש. וצריך אנכי להודות על האמת: הצד היותר נעים והיותר מושך בכל סדר האפיה היו בשבילי – הנערות. אהבתין בשעת עבודתן, כשהן כלן בוערות כלהבה ועיניהן נוצצות. אהבתי את צחוקן הרענן והעליז הממלא את כל הבית, אהבתי את שאונן והמונן. אנכי לא עמדתי על סוף דעתה של אמי, כשהיתה גוערת בנערות הללו בנזיפה:
– באפית מצות אנו עסקינן והן צוחקות והומות כ… – אמא פוסקת באמצע המלה ונושכת את בשר שפתה והנערות מסמיקות, צובתות אשה את בשר חברתה, מתאפקות רגע קט וצחוקן פורץ שוב ביתר שאת…
וגם ר' יוסי, הסוכן הישיש שלנו, העומד ומשגיח על ה’כשרות' עינו צרה בנערות הצוחקות ולפעמים יביט אליהן במבט מלא רוגז וכעס. למה צחוקן ושאונן של הנערות מרעימים אותו?
עוד בשנה שעברה החלותי לתפוס מקום חשוב בסדר אפית המצות. עמדתי בראש השלחן הארוך, כשהנערות מגלגלות עליו את המצות, ומחלק להן, לנערות, את חתיכות הבצק. ידיהן של כל הנערות מושטות אלי ואנכי מחלק להן את חתיכות הבצק ביד רחבה ובלב דופק. תפקידי היה חשוב מאד. ככה היה אומר ר' יוסי בעצמו, והוא למדני כיצד לדיק ולהזהר שלא להחמיץ, חלילה, חתיכת בצק. והנערות, יש מהן שבשעת פשיטת ידיהן אחרי הבצק, הן נוגעות בי בעצמי, צובטות אותי צביטה קלה ומתגרות בי… ואנכי אינני מקפיד על כך. ולהיפך: הנערות מהנות אותי ואיזו הרגשה נעימה וחמה משתפכת בכל אברי גופי. והנערות לוחשות על אזני: "אַל תגיד לאמא… אנכי אינני חושב כלל וכלל להגיד לה.
טוב היה לי בזמן אפית המצות.
*
אנכי עמדתי בראש השלחן וידי אינן נחות אף רגע. סכיני החד אינו פוסק אף רגע לחתוך וידי הנערות החמות אינן פוסקות מלחטוף את חתיכות הבצק מידי. בחדר חם. האויר מלא ריח מיוחד, וריח הנערות כריח העצים הרעננים אשר בגן. לבי מלא חלחלה. פני בוערים. ולכל נגיעה חמה של נערה דופק לבי וכאילו מבקש להתפרץ החוצה.
–חתיכת בצק!… בצק!… מחרישים את אזני קולות הנערות ומכים על נימים נסתרות שבלב. מכים, מלטפים ומעדנים. בין הנערות היתה אחת שלא ראיתיה כי אם היום. היא באה יחד עם ר' יוסי ותעמוד בפינת השלחן. זאת היתה כנראה, נכדתו, יתומה מאמה, שבאה יחד עם אביה לחוג את חג הפסח בביתו. ר' יוסי ספר עליה בביתנו לפני ימים מספר. היא היתה כבת שש־עשרה. דקה, רעננה וגמישה. ונדמה לי שהיא יכולה להשבר. פניה לבנים, צחורים, דקים וסגלגלים. וכשפנתה אלי לבקש חתיכת בצק הביטו אלי שתי עינים גדולות ושחורות, מבעד לעפעפיהן הארוכים.
מתחלה עמדה שקטה ודומיה ותעסוק במסירות יתרה במלאכת הלישה והגלגול. קולה לא נשמע בין הנערות. וגם את הבצק בקשה בלחש… ההתבישה בפני הנערות או פחדה מפני אביה הזקן ואמי?… אבל לאט, לאט עברה דומיתה. לחייה הלבנות והחורות התחילו מתאדמות אודם קל. בעיניה השקטות התחיל מבצבץ זיק אֵש נוצץ. המטפחת הדקה והלבנה, שכסתה את שערותיה, נשמטה לאט, לאט למטה וקווצות תלתלים שחורים התגנבו מאחוריה ויתפזרו לכל עבר ויפלו על מצחה, על הלחיים ועל חלקת צוארה הלבן. קולה התחיל פועם ומצלצל יותר ויותר ואף צחוק התפרץ כפעם בפעם מפיה הקטן, מבין שפתיה האדומות ומגלה שתי שורות שנים־ספירים. וקול צחוקה מצלצל לכל רחבת החדר כפעמון הכסף… וכשהיא פונה עכשיו אלי לבקש חתיכת בצק מידי אין עיניה מסתתרות עוד למחצה מאחורי עפעפיה הארוכים, אלא מביטות ישר נוכחי וכאלו שואלות דבר־מה וכאילו תובעות דבר־מה.
באותו יום לא ראיתי בין כל הנערות אלא אותה. יש אשר פשטתי לה את חתיכת הבצק אשר בקשה ממני נערה אחרת ואעשה את עצמי לצחוק. והיא התחכמה לקחת ממני חתיכות בצק פי שנים מכל הנערות: המהרה כל כך לעבוד או השליכה חתיכות בצק מתחת השלחן?…
אחר הצהרים לא עמדה עוד בקצה פנתו של השלחן כמו בבקר. היא התקרבה אלי. ובכל פעם שפשטה את ידיה היו קצות אצבעותיה נוגעות בידי… וחמות היו אצבעותיה ורעד היה עובר בכל עצמותי מדי נגעה בי…
קולה התהלך בחדר ועלה על קולותיהן של כל הנערות וצחוקה מלא את כל חללו של עולמנו הקטן…
*
עם דמדומי ערב פסקה העבודה. נדמו קולות הנערות ותעלמנה אחת, אחת. היא יצאה יחד עם אביה הזקן. אנכי יצאתי אל החצר, נגשתי אל השער, הפונה החוצה ואעמוד נשען אליו. הייתי נדהם ומדוכא. לא חפצתי להכנס הביתה. איזו עיפות משונה וכליון־נפש הציקו לי. לא ידעתי את נפשי. החשׁך פרש את כנפיו על החצר. פתאום שמעתי קול צעדים מאחורַי. פניתי ואראה את ר' יוסי הולך בצעדים אטיים מביתינו. ועוד מי־שהוא הולך אחריו…
– האתה זה?… למה עמדת בשער?… כבר חשך היום… לך להתפלל ערבית – נזף בי ר' יוסי, מבלי שפסק מלכתו. ואנכי שמעתי ולא שמעתי… והתחלחלתי: נגיעה חמה, חמה נגעה בידי… יד בוערת לחצה בכֹח את ראשי אצבעותַי… לחצה מתוך איזה רמז… זאת היתה ידה של נכדת ר' יוסי, אשר עברה ברגע זה על פני, הבריקה לי בשתי עיניה השחורות ונעלמה אחרי אביה הזקן…
לחיצה של רמז זו מה פרושה?…
*
למחרתו הייתי כל היום כמבולבל, הבצק נפל כמה פעמים מידי ונתחמץ. אמי הזהירתני הזהרה קשה, כי תעמיד אחר במקומי. מבוכתי גדלה. הנערות צחקו למבוכתי ותגדל פי שנים. ונכדתו של ר' יוסי עמדה שוב בקצה השלחן, כביום אתמול בבקר, ושקטה היתה וחורת הפנים. ואלי לא הביטה. לבי נתמלא חלחלה ופחד. “למה זה ועל מה לחצה אתמול את אצבעותַי?”… ורק לפנות ערב התחילה שוב לדבר, לצחוק וצחוקה עלה על צחוק הנערות.
…ושוב עמדתי עם דמדומי ערב מאחורי שער חצרנו והתמהמתי עד חשׁך. ושוב הגיעו לאזנַי קול רחש של צעדים. ולבי חרד. הפעם היו אלה רק צעדים קלים ומהירים. ובעוד אני אומר לפנות לאחור, כסו שתי ידים חמות את עיני, לחצו את ראשי וקול לחש אל אזני:
– נחש נא, מי אני?…
ידעתי ידי מי אלה, אבל לא יכֹלתי להוציא הגה מפי. ועוד טרם מצאתי את עצמי צרב דבר־מה הם, בוער את שפתַי… והנערה נעלמה.
*
שבוע ימים היו אוֹפים מצות בבית הורַי. וגם בשנה ההיא אפו במשך שבוע. וכל הימים הייתי מחכה מדי ערב, עם דמדומי ליל, מאחורי חצר ביתנו. חכיתי בכליון עינים לרגע האחד, שאז הופיעה לפני נכדת ר' יוסי כברק ונעלמה בחשך הליל. וכל הימים הייתי כמבולבל. רזון שֻלח בפני. ומבטי אמי, מבטי צער, דאגה וחשד היו תועים על פני. ובאחד הימים אמרה אלי בקול בפני הנערות:
– למה אתה מאחֵר, ערב, ערב לבֹא הביתה?…
הרגשתי כי פני חורו והתאדמו. ונשימתי כבדה. הנערות הביטו זו לזו ואלי מתוך תמיה…
–חתיכת בצק!…
הוציאני מהמבוכה קולה השקט הנמוך של נכדת ר' יוסי והיא הביטה אלי בשתי עיניה השחורות והפקוחות לרוחה מבט חם.
*
ובערב, בטרם התרחקתי מחדר העבודה, אחזתני אמי ותמשכני אחריה הביתה:
– לך להתפלל תפלת מעריב… אתה היית לבר־מצוה, עליך לדיק בתפלה…
הלכתי להתפלל. וכֻלי הייתי מלא צער, מבוכה וכליון הנפש. ואף פעם לא התפללתי תפלה חמה כמו באותו ערב. ואף פעם לא צלצל קולי כֹה חם וכה מלבב. וארגיש כי בני הבית עומדים מאחורי דלתות חדרי ושומעים לקול תפִלתי… ולבי נתמלא אהבה על כל גדותיו, אהבה לכל האנשים… ובלילה הרטיבו דמעותי את כרי… ושאלה קשה אכלתני כעש: הבאה אל השער– החכתה לי?…
*
יומַים לפני הפסח אמרה אמי, בשעת ארוחת הצהרים, בפנותה אל אבי:
– אל ר' יוסי בא אל ה’סדר' חתן נכדתו, צריך לשלֹח לו יין לכבוד האורח. כף המרק, אשר בידי נִַשפך על מפת השלחן…
– מה שחלמתי רעות כל הלילות… על ראשיהם של שונאי ישראל… מה היה לנער הזה?… מה היה לי?… גם אנֹכי לא ידעתי. רק אחת ידעתי, איזה דבר רע, רע בשרתני אמי. מה הרע?…
*
בליל, אחרי בדיקת החמץ, אמרה אמי לי ולאחי הקטן:
– לכו לר' יוסי ותשגיחו בבדיקת החמץ בביתו ולמדתם מפיו פרק מהלכות פסח. אמי מדקדקת במצוות יותר מאבי, אבי היה איש השדה, איש המעשה, עסוק וטרוד כל היום ולא עמד על דקדוקי־העניות שבמצוות והמנהגים. חסידותו היתרה ואדיקותו של ר' יוסי היו לאמי לסמל היהדות הטובה, ואל ביתו היתה שולחת אותנו מזמן לזמן לספוג אל קרבנו מזיו יהדותו זו.
מעולם לא מהרתי לקים אחר פקודות אמא כמו בפעם הזֹאת. זרזתי את אחי ונלך שנינו את ביתו אל ר' יוסי.
בבית ר' יוסי רבתה התכונה. הוא התהלך לאטו לאורך החדרים, כשהוא מלֻבש בגדו הארוך, ואבנט רחב על בטנו. בידו האחת האחת כף־עץ גדולה ובידו השניה נוצה של אוז, כדי לגרף בה אל הכף את פרורי הלחם, אשר פזר לפני זה על החלונות. ומאחוריו צעד צעדי חרש אברך גבוה, כחוש המראה, לבוש בגד ארוך וקשור אבנט כר' יוסי ונֵר שעוה בידו להאיר לזקן…
“זהו החתן…” לחש קול נעלם על אזני. ועיני נדבקו אליו. הוא לא פנה אלינו, עסוק היה בתפקידו החשוב. לא יכולתי לדיק היטב בקלסר פניו. אבל אותו הקול נעלם הוסיף ללחוש על אזני: “כחוש, מכוער וטפש…”
ואחרי בדיקת החמץ, ואחרי שקשרו את כף העץ ונוצת האוז ויטמינון על הארון על מנת לשרפן למחרת באֵש, ישבו ר' יוסי והחתן מסֻבים אל השלחן והתחילו עוסקים בדברי תורה: בהלכות פסח… אלַי ואל אחי לא פנו ולא שמו לב. ואנֹכי לא דאגתי לזה הרבה. ראשי, עיני ולבי היו עסוקים במאן דהוא אחר… הנכדה היתה נכנסת ויוצאת, הלוך וחזור, אל החדר, אשר ישבנו בו, וידיה מלאות עבודה. פניה חורים ועיניה חבויות מתחת לעפעפים. פעם ופעמים תפשתי את מבטה אשר רחף, עבר עלי רגע קט. אל חתנה לא הביטה אף פעם. ואף הוא לא השגיח בה.
–קח נא, בבקשה את הנר הזה והאיר לי רגע במסדרון…
שמעתי פתאום את קולה של הנכדה הפונה אלי. רתת עבר בכל אברי ואביט מתוך פחד אל ר' יוסי ואל החתן. אבל הם לא חלו ולא הרגישו בנו. לקחתי את הנר ואצא אחריה. דלת המסדרון נסגרה מאחרינו. ופתאום פנתה אלי, נשבה באֵש הנר ויכְבה… ושתי ידים חמות חבקוני, לחצוני אל החזה ושפתים צורבות נשקו על פי…
*
ביום השני של החג באו אל ביתנו ר' יוסי, אשתו, נכדתו, אביה וחתנה לברכנו בחג. כל בני הבית והאורחים ישבו באולם מסביב לשלחן העגול וייטיבו את לבם מן ה’כּבּוּד' שהעניקה להם אמא ביד רחבה. ישבתי באחת הפנות ולֹא גרעתי את עיני מן הכלה. ולבי נוקפני. היא ישבה חורת, דוממה – סמל הצניעות. ולפעמים רחוקות העמידה את עיניה השחורות והתמימות עלי. והחתן… אנֹכי שנאתיו תכלית שנאה. אבל הייתי מוכרח להודות בלבי, שחוט של חן היה מתוח על פניו הכחושים. הוא ור' יוסי לא פסקו מלדון בהלכות החג ואמי שמעה לדבריהם בדחילו ורחימו. ויש אשר מבטה עמד על החָתן ויעבור ויעמוד עלי ואנֹכי קראתי בו: הלואי והיית גדול בתורה כמותו…
מדברי־תורה עברו לדברי־חול. ומתוכם נודעו לי שני דברים: האחד, כי לאחרי הפסח תהיה חתונת הנכדה. והשני… איני מבין איך נתגלגלו הדברים לידי כך: שהחתן מפחד עד מות מדגדוג…
ובאותו רגע החלטתי בלבי שתי החלטות: לדגדג את החתן עד מות ולקחת לי את הנכדה לכלה.
*
אנכי הייתי הגדול בין החברים אשר למדו עמדי. כלנו היינו ארבעה וגם אחי הקטן בתוכם. אמרתי בלבי לבקש את עזרתם של חברי בהוצאת החלטתי לפועל. כי איך אַַפִיל אנֹכי האחד את החתן, הגדול ממני פי שנים, ואיך אדגדגנו עד מות?… גליתי את לבי לחברי. לאמר: את כל לבי לא גליתי להם, ורק את האחת אמרתי להם: כי רוצה אנכי לדגדג את החתן עד מות. מה הסבה?… מה איכפת להם?… עצם הדבר לקח את לבם ויסכימו לי. וגם הבטחתי לאחד את כל כפתורי ואת הכפתורים, אשר נקח שלל מבגדי החתן אחרי אשר ימות… לשני – את העטים שלי. ואחי הלך אחרי בעינים עצומות. רק הבטחתיו לבקש את עגלוננו כי ירכיבהו על הסוס. הדבר נעשה ונגמר. שמרנו את הסוד ונחכה לעת מצוא. התהלכנו תמיד בחברותא להיות מוכנים לכל מקרה ונתחקה על עקבות החתן.
בינתים נודע לי עוד דבר. החתן ירא את הכלבים… וכך היה עושה! אם יתנפל עליו כלב ונפל ארצה על פניו ולחש לחש חרש – סגולה מפני הכלבים. האמת נתנה להאמר: הדבר הזה הקל עלי הוצאת מחשבתי לפועל והתחרטתי על העסק אשר עשיתי עם חברי. אנֹכי וכלב ביתנו היינו יכולים לו בלעדיהם. אבל את הנעשה אין להשיב ו’חרטה אינה מעשה־סוחר'…
באחד הערבים ישבנו אנֹכי וחברי מסביב לביתו של ר' יוסי ונחכה לחתן. ידעתי שהוא ישוב בקרוב לבדו הביתה. כלם התפללו ערבית אצלנו. אחרי ה’מעריב' רגילים אבא ור' יוסי לעסוק בעניני מסחר והחתן חוזר ללמודו. ככה היה הדבר נוהג בכל ימי חול־המועד.
אנחנו ישבנו במחתרת. וגם כלבנו הגדול שכב, רבץ אצלי מוטל שקט כמת. הכלב הפקח ידע שלא על לא דבר קראתיו פתאום עם חשכה אחרי ויחכה לאות. לבי דפק בחזקה. ישבנו דומם ואף לחש קל לא עמד בינינו.
… הוא בא. מרחוק ראיתי את צלו ואכירהו. הוא נגש אלינו.
– סִי… סִי… סִי…
רמזתי לכלבי מתוך לחש מלא חרדה… הכלב התרומם כארי מסבכו, הרים קול נביחה ויתנפל על החתן. זה צעק צעקה של בהלה ויתחיל לרוץ. הכלב השיגו. ואז נפל ארצה… וברגע הזה כבר ישבנו ארבעתנו עליו ונדגדגנו כל אחד על פי דרכו. הוא שכב פרקדן על הארץ. פניו חורים ומלאים פחד מות והעינים פקוחות לרוחה. מתחילה, כשהרגיש בנו, עבר על פניו צל של שמחה: נצילהו משני הכלב… אבל כשהתחלנו לדגדגו עבר על פניו איזה צֵל של תמיה, של שאלה… והוא לא נע ולא זז ממקומו… ופתאום נבהלתי. פניו נעשו כחולים ועיניו כאילו בקשו לקפוץ מחוריהן… נבהלתי, קפצתי ואברח… הכלב וחברַי רצו אחרי…
*
על־יד דלת ביתנו נפגשנו באמנו המביטה אל החוץ מתוך דאגה וחרדה.
– ראו את פניהם מה חורו… מה קרה לכם?… מי חבל בכם?… היכן הייתם? ותפלת המעריב?… התנפלה עלינו אמנו.
אנחנו שתקנו. חכינו לגזר דיננו. עוד מעט ויודע הדבר כי מֵת החתן ובאו לקחתנו… התפללנו מתוך חרדה. אכלנו מתוך רעד שנים. ועינינו כל הזמן אל הדלת… הנה תפָתח, הנה יתפרצו אלינו כל בני ביתם של ר' יוסי… אבל איש לֹא בא אלינו מכל הערב.
ובלילה צעקתי צעקות של בהלה מתוך השֵנה. אמי חרדה לי, באה אלי, מששה את ראשי ותלחש עלי לחישה סודית ותירק פעם כפעם הצידה, כלפי הדלת החיצונית… ובבֹקר לתפלת השחרית באו אל ביתנו כל הגברים של בית ר' יוסי… וגם הוא בתוכם – חור, כחוש ותמים כמו תמיד. כשראיתיו נפל עלי לבי מתוך פחד אבל יותר מזה גדל רגש אשרי ושמחתי: ‘הוא חי…’ פניו היו שקטים ורק אלי ואל אחי לא הביט…
*
לאחר הפסח נסעו כל בני בית ר' יוסי לחתונת הנכדה העירה. יותר לֹא הוספתי לראותה כל ימי חיי.
ציור
פריז. השנה הראשונה ללמודיה בסורבונה. לה נמלאו שמונה־עשרה. לפני שנה גמרה את הגמנסיה ביפו עם המחזור הראשון, ותדא כמו על כנפי נשר אל מקור המדע. ללמוד, להתכונן להתכשר… דבר־מה נקר בלי הרף בנשמתה: התקופה הגדולה הנה, הנה באה…
ליל סתיו. היא חזרה מן האופירה. את המוסיקה אהבה לא פחות מן הלמודים. מאַת הפרנקים ששלחו לה מבית אבותיה, מן המושבה, הספיקו לצרכי חייה, לשכר למודיה ומהם קמצה מזמן לזמן גם לכרטיס־הכניסה לאופירה הפריזית, וגם לקנות כובע סיזוני… את הכובע הסיזוני הפריזי אהבה כנפשה.
התחיל מטפטף גשם, מטריה לא היתה לה. לא אהבתה מעודה. בסנטימים האחרונים קנתה במזנון לביבה מתוקה אחת – כה משכה את הלב!… – ולא נשאר לה כלום בשביל הנסיעה באומניבוס, ותלך ברגל. בבולוַר האיטלקי גבר הגשם. מהרה. כלה נרטבה. פתאום נשמעו מאחוריה פסיעות גסות ומהירות. אלו היו צעדי גבר. בעוד רגע השיגה בן־אדם שמטריה גדולה סוככת לראשו. זה היה אופיצר. הוא עבר על ידה, התבונן אליה מבט אלכסוני ויעצר פתאום.
– אולי רוצה העלמה להסתתר תחת המטריה?…
הקול היה גלוי ולבבי.
– כן.
הוא התקרב אליה, ותכּנס תחת מטריתו.
הלכו. הוא השהה קצת את צעדיו. רגעי מספר שתקו. ורק מבטו האלכסוני נפל מרגע לרגע עליה.
– כיצד הסכימה להכנס אל תחת מטריתי והיא לא הכירתני מתמול שלשום?
– הגשם הרטיבני.
הוא הצטחק צחוק קל. גם צחוקו טוב וגלוי. וצעיר צחוקו ורענן. ושתי עיניו הכחולות והטובות התבוננו בה.
– העלמה איננה פריזית?…
– לא.
– מאין?…
– מפלשתינה.
– ערביה?…
– לא. בת העם שמקרבו יצא האיש אשר עשיתם אותו לבוגד על לא עון בכפו.
– אַ!…
– נדמה לה, כי אודם כסה פניו. ושוב הלכו דוממים.
– מה עושה העלמה בפריז?…
– אני לומדת בסורבונה.
הוא עצר רגע קט במהלכו ויבט בפניה כאילו בקש לבחון אותה.
– העלמה כה צעירה!…
– כן.
ושוב הצטחק.
– מה לומדת העלמה?
– תורת הרפואה.
– אשה… למה?…
– במלחמת החרות העתידה ארפא את הפצועים.
– איזו מלחמה!…
– שלנו.
– האם!…
הוא נפסק באמצע דבורו.
– אין לנו ארץ־מולדת עכשו, אבל היתה לפנים. ונקחנה חזרה מידי התורכים.
– העלמה… אבל הלא אין לכם צבא… וגם סדר מדיני… אין לכם.
– הכל יהיה. גם סדר מדיני וגם צבא יהיה!…
ופתאום מדדה אותו מלמטה למעלה במבט שובב ותאמר:
– ואם אבקש אז מאת האדון, הילָוה על הצבא שלנו?…
שוב הצטחק צחוק צעיר ורענן.
– אלך!…
– תודה.
– ועד אז… עד שיהיה לכם צבא… התִלָוה העלמה אל מחננו, בלכתנו לקחת נקם בעד אלזס־לותרינגן?…
– אֶלָוה…
הסכמתה היתה מעמק לבה. תמיד שנאה את הגרמנים הגאים שביפו ובשרונה. והצרפתי הזה מצא חן בעיניה.
עמדו. ועל פי איזו דחיפה אינסטינקטיבית הושיטו את ידם איש לרעהו בעת ובעונה אחת ויוסיפו ללכת.
באחת מפנות הרחוב עמדה. פה עליה לפנות ימינה. הגשם פסק. מעל לראשיהם נראתה פסת שמים טהורים.
– שלום אדוני.
– אלונה עד ביתה.
– לא. אין גשם. אין לי צורך במטריותו.
היא נעלמה בתוך הסימטה.
*
עברו ימים מספר. פעם, אחרי גמר הלמודים בסורבונה, כשיצאה בתוך מאות התלמידים אל הרחוב ההומה, הרגישה פתאום במבט של עינים חודרות המלוה אותה. היא הרימה את ראשה. היא צחקה לו מטוב לב. ואף על פניו רחף צחוק קל של רצון.
– חוזר אנכי ממשרדי. עברתי ליד סורבונה, נזכרתי בעלמה. תרשני ללוותה?
– ברצון.
הלכו.
– האין לה חברים, כי הולכת היא לבדה!
– יש. אינם חביבים עלי ביותר. אוהבת אנכי את הבדידות.
צל של רצון עבר על פניו.
עברו את כל הרחוב ויפנו ימינה. בפנה היה רֵסטורַן. ריח ערב ומגרה עלה באפם.
– העלמה רעבה?… שאל פתאום, ויפסיק כאלו נפחד מדבר־מה. היא נזכרה שלא אכלה מאז הבקר.
– כן, רעבה אנכי.
– התכנס עמי לאכול?…
נכנסו. ישבו לאחד השלחנות הקטנים. הוא הזמין ארוחה. היא אכלה לתאבון. דברה וצחקה מעמק לבה לספוריו. מבט עיניו המופתע לא ירד מעליה כל הזמן. בסוף הארוחה לחש דבר מה על אזני המלצר ובעוד רגע הגיש זה זוג תפוחי־זהב גדולים ומאורכים. לבה התחיל דופק דפיקות חמות. אלה היו תפוחי הזהב של יפו. ריח מולדת נשב עליה, ריח פרדס… עיניה הביעו תודה.
– פרי ארץ־מולדת בעתיד… – אמר בצחוק קל על שפתיו.
– ובעבר!…
– ובעבר.
שניה נחתכו עמוק, עמוק בקלפת הזהב של הפרי הנחמד.
הוא צחק.
– עלמה… נוהגים להסיר את הקלפה… אולי חבל?…
*
עבר שבוע ימים. עוד פעם חכה לה בתוך הקהל הגדול, אשר ברחוב ליד סורבונה. היא הכירתו מרחוק עוד טרם הרגיש בה.
– השלום, אדוני?…
הוא נפתע, התחלחל ויפנה אליה.
– העלמה!… ואנכי מבקשה בין הקהל ולא מצאתיה. חשבתי, כי גם היום לא באה אל השעורים.
– גם!… האם בקשני אתמול!…
– אתמול ושלשום. העלמה לא באה. למה?…
– רוחי היה רע עלי. נכספתי לקול מנגינה. חולת מוסיקה הייתי!
– חולת מוסיקה?… כלום האופירה הפריזית סגורה?…
– פתוחה! אבל היום ראשון לחדש וכספי יבא רק בעשרה בו.
הוא נשתתק. צל של רצינות עבר על פניו. הוא נמלך, כנראה, בלבו ויאמר:
– התרשני להזמינה מחר אל האופירה… אל התא של משפחה מכירה אחת?
– מחר?… ומדוע לא היום?…
קולה היה מלא צער. היא רעדה מדי דברה במוסיקה. חלק מחייה היתה נותנת בעד אופירה, ודוקא היום, בערב זה. והוא צחק בקולו הרענן. ויבט אליה מלוא עיניו הכחולות והטובות.
– היום… יהי ככה!…
היא מחאה כף מרוב שמחה. לא היה גבול לעליצותה.
– אבל כיצד אמצא את אדוני?
הוא חשב רגע קט ויחליט:
– העלמה תבוא אל האופירה בשבע ושלשה רבעים. ליד הקופה הראשונה אחכה לה. טוב?…
– טוב מאד!…
*
אל האופירה באה בשעה מוקדמת, ותחכה עד אשר הגיע המחוג של השעון הגדול לשבע ושלשה רבעים. ואז הלכה ישר אל הקופה. הוא חכה לה. עיניו הביטו ישר אל עבר המבוא. הבעה של רצון נשתפכה על פניו. הוא צעד במהירות לקראתה ויושט לה את ידו. ורק ברגע הזה ראתה, כי לימינו עמדה אשה צעירה לימים, יפה עד להפליא, לבושה לפי המודה הפריזית האחרונה ותבט אליה במבט מלא סקרנות ועוד טרם הספיק הוא להגיד דבר, שאלה האשה:
– הזאת היא?…
– כן. הנה הסטודנטית העבריה וזאת – אשתי…
והאשה פרצה אל העלמה, תפסה את ידה הקטנטנה והרכה, וזו עמדה נבוכה, נפתעה וכאילו חלמה דבר־מה…
– ראוה, כמה נתבלבלה!… הגבּוֹרָה המתעתדת להלחם בתורכים!…
קול צחוקה של האשה, היה יפה וצלצל כפעמון כסף… פניה, עיניה וכל גופה צחקו עמדה…
– ועד אז תלַוֶך במלחמתך נגד הפרוסים!…
ושוב צחקה.
העלמה לא ידעה את נפשה. עמדה נבוכה ותבט אל האשה העליזה הזאת הצוחקת מטוב לבה. דבר־מה העיק עליה. הוא עמד רציני. פניו חורו כל שהוא. ויבט מבט טוב ורך אל שתיהן.
האשה ראתה את מבוכת הנערה ותפול על צוארה, חבקתה ונשקתה על פיה. וגם היא חבקה לה מתוך איזו דחיפה פנימית ותנשקנה.
– הנה חברות!…
קרא הוא בשמחה גלויה. והבעה של רצון אין סוף השתפכה על פניו.
– חברות… ומה שמה של העלמה?… עד היום אין הוא יודע שמה… הַא, חַא, חַא!… ושוב צלצל צחוקה, המלא איזו מנגינה נפשית עמוקה…
הגידה את שמה. וגם הוא הגיד, בפעם הראשונה, את שמו. ויושיטו את ידיהם איש לחברתו.
– והנה חברים!…
צחקה ומחאה כף. נשמע קול צלצול הפעמון.
– עוד מעט ואחרנו… והלא היא כה צמאה למנגינה… חולת־מוסיקה…
היא חבקה בידיה את שניהם ושלשתם עלו במדרגות למעלה…
היא נעשתה לאורחת קבועה בביתם. הבית נעשה לה לבית־הורים ממש. הם דאגו לה וימלאו את כל משאלותיה. בצר לה תבוא אליהם ובתוך זרועותיה המחבקות של רעותה החדשה שכחה את צערה. לא היה דבר בנפשה, אשר לא גלתה להם. ולא היה דבר בביתם ובחייהם אשר כסו ממנה. כשתי אחיות ואח היו.
*
פתאום נתהוה בו איזה שנוי נמרץ. הוא התחיל כאלו מתרחק מעליה. אמנם, בכל פעם אשר תבוא אל ביתם, יקבלנה בשמחה גלויה וברצון רב. אבל כרגע יקח העצב החרישי את מקום השמחה, ולא היה ביניהם עוד אותו היחס הגלוי כתמול שלשום. היטב חרה לה הדבר. ויש אשר שאלה את עצמה מתוך צער: מדוע?… נדמה לה שהוא כאלו מסתיר ומעלים ממנה דבר־מה. וצל של דאגה כמוסה מרחף על פניו. ולבה יתכוץ למראה הצל של דאגה על פניו: למה הוא דואג?…
והאשה… אף היא התחילה דואגת. יש אשר לפתע פתאום עובר צל של חרדה נפשית על פניה. חרדה מתוך איזה כאב פנימי… אבל בין רגע תתאושש, תחבק חליפות את בעלה ואת חברתה ושוב יתמלא הבית צלצול צחוקה הדומה לצלילי פעמון־כסף.
*
באחרית השנה מת האופיציר.
פעם, כשחזרה אשתו לביתם, מצאתו מוטל מת במטתו. חץ אקדחו מחץ את ריאתו. ובשנה ההיא עזבה העלמה את פריז ותשב אל בית אבותיה – אל המושבה. לא יכלה ללמוד יותר. איזה דבר שחור העיק תמיד על לבה. ובאויר כאילו היתה מרגישה משק כנפיה של נשמה עלובה וערטילאית המבקשת את תקונה.
– מה היא מבקשת? ולמה הוא מת?…
א
זה היה בימים הטובים הראשונים, בעוד דם הנוער נוזל בעורקים והנפש שואפת להרפתקאות. בפעם הראשונה הלכתי לראות את תעלת סואץ. חשבתי לי אז לחטא להמצא במרחק של נסיעת לילה אחד מן המפעל העולמי הכביר הזה ולא לראותו. גמרתי איפוא לעבור את התעלה לארכה עד לסואץ ולחזור. ואולם לא כונתי היטב את השעה הנכונה והייתי אנוס לחכות בפורט־סעיד ימים מספר עד בוא האניה המבוקשה.
היתה שעת ערב. במרפסת הפתוחה של אחד מבתי הקפה הגדולים אשר לחוף הים ישבתי והתבוננתי בענין אל ההמון הרב, ההולך חלוף ושטוף ובא מן הרחובות הצדדיים אל הרחוב הגדול, ומשם אל הים וחזרה. פורט־סעיד אינה מתחבבת על עין האורח ואינה מושכת את הלב. אין בה כלום מן העומד ומן הקבוע. הכל בה עובר. הכל בה הולך וחולף אין זו עיר אלא אכסניה ענקית אחת, אשר מסדרונותיה – רחובותיה, חדריה – ארמונותיה ומשרתיה – כל יושביה. אין בה כלום משלה. לא עקבות של קולטורה עתיקה, לא מסורת עצמית, ולא שום סימנים של עבר. הכל בה הוה. מאתמול ועד היום. מעבר מזה מדבר, ומעבר מזה ים. ושוב מדבר, ושוב ים. נדמה, כי רוח מן הים או מן המדבר הביאה את העיר הזאת ממרחקים, וביום בהיר אחד תבוא רוח בלתי מצויה אחרת ולקחתה מזה. קיקיון דיונה.
ואולם למרות זה, ואולי דוקא משום זה, יש בה בעיר זו דבר־מה מושך. המחשבה להתישב כאן, לחיות פה – מבהילה. אבל הישיבה הארעית בה נותנת עונג מיוחד. יש לפעמים צורך נפשי, להשתחרר מכל עבר, מכל קולטורה, מכל מסורת וחוקים מקובלים. ואין אולי בכל כדור הארץ מקום מתאים לכך כבבל חדשה זו עם ערבוב כל הלשונות שבעולם, כל הנימוסים וכל הלאומים. ראי־נוע חי. כל העולם עובר בו חליפות; עובר וחולף ונעלם כהרף עין.
ישבתי ליד אחד השולחנות הקטנים. המלצר היוני, שחור הפנים ושחור השפם, מזג לי כוס שניה ענקית מן השכר השחור והריחני אשר אהבתי. לבי היה טוב עלי וקל. ישבתי ואתבונן אל התמונות החולפות של ראי־נוע הענקי. הנה אניה איתנה, לויתן בריטי, באה ממרחקים, מאיזה עולמות רחוקים ונסתרים. גבוהה היא האניה ומתנשאה מעל פני הים. חמש או שש עליות לה. ורחבה היא וארוכה לאין סוף. לאט־לאט היא עוברת בין עשרות האניות הגמדיות. לאט־לאט היא מושכת את דרכה מתוך גדולה ומתוך הכרת ערכה. וכולה, בארובותיה, המעולפות עשן עבה ושחור, בעליותיה המרווחות והמרובות, המלאות המון רב של אנשים, העומדים צפופים ומביטים לעבר היבשה, בצלעותיה הענקיות, המחופות דבר־מה ישן נושן, ובדגלה הבריטי הענקי, המתעופף לאט־לאט במרחב האויר – בכל, בכל מלאה היא הדרת כבוד, רוממות גאון ושלטון עולמי… אניה זו דומה הרבה יותר לעיר מאשר ‘העיר’ שאליה היא מפליגה…
עודני מביט ומתבונן אל הענק, אשר השליך עוגן ואשר הוכתר המון סירות – נוסעים קלות ומגוהצות מעבר מזה, והמון סירות־פחמים שחורות, גדולות וכבדות מלאות אנשים שחורים מפיח, מעבר מזה – והרחוב נתמלא כבר גלים, גלי אדם. והם הולכים ושוטפים ומכסים את פני כל הרחוב ובולעים את כל אשר בו, עד כי לא נכר כי באו אל קרבם – ונבלעים בתוך הרחובות הצדדיים וגלים חדשים באים במקומם, וכל גל מביא אתו לאום חדש…
עוברים בני העליה: תירים בריטים: גברים ונשים. כלם גבוהים, כאלו יד אחת קצבה את מדתם. וכלם – פניהם רציניים, והולכים הם בשקט ובצעדי ענק דוממים ועיניהם לנוכח יביטו, ומסביב להם הכל נכנע, הכל הולך ושוטף הצדה ומפנה להם דרך. נדמה, שכל העולם לא נברא אלא בשביל הגאים החשובים הללו. אף ארשת פניהם מביעה מעין זה.
עבר הגל הבריטי ונבלע בתוך בתי־הברזל, ההוטלים, אשר בקצה הרחוב, וגל חדש ממלא את מקומו, גל הומה רועש ושואן. כל הרחוב מתמלא רעש, צחוק וצהלה. כל האויר רווי דבור צרפתי קל, פזיז ועליז. קבוצה גדולה של מאות אנשים. גברים – מהם זקנים וצעירים, ונשים – כלן צעירות. מהם לבושים בגדי דרך, ומהם כאילו מקושטים לחג. הם עוברים, וכל הרחוב נדחק אליהם ומתערב בהם והם נדחקים בכל ומתערבבים בכל. ויש שמתנגשים זה בזה. והרחוב מתמלא קולות צעקה, גערה ואיומים. ויש שהנשים מצפצפות בקול פחדים מעושה. הללו צרפתים הם. משרתים ומשרתות של בתי־המלון הגדולים במזרח הרחוק. עם גמר העונה של התירים הם חוזרים למולדתם. בהחל העונה הם באים ובכלותה הם שבים.
והנה שקט הרחוב לשעה קלה. שקט לאחרי הסערה. ושוב יתמלא קבוצות חדשות. הפעם הולך הזרם ופניו אל הים. הראשונים באו מן הים, והיבשה בלעתם; האחרונים – היבשה פלטתם והים בולעם. באים הם מן הרחובות הצדדייים ושוטפים דרך הרחוב הגדול ויורדים אל הים. אלה באו במסלות־הברזל מקהיר, ממצרים העליונה ומסודן.
ב
אל מרפסת בית הקפה נכנסה חבורה ‘שמֵחה’. שני יונים, לפי הכרת פניהם, אחד זקן ואחד צעיר. עיני שניהם מאזרות זיקי אש ושפמיהם זקופים בחוצפה כלפי מעלה. עמהם ארבע ‘נשים’. הנשים נכנסו מתוך צחוק והשתובבות והגברים מתוך רצינות יתרה. כלם ישבו לא רחוק ממני ליד שני שלחנות קטנים. הנשים לחוד והגברים לחוד. הגברים רמזו למלצר שיתן להם את מבוקשם. התבוננתי בנשים. שלש מהן היו ‘מזרחיות’, בעלות עינים שחורות מכוחלות מסביבן, פנים שמנים, לבנים, מסואבים ושחצנים, והאחת, הרביעית, היתה אחרת: בלונדינה בעלת שתי עינים כחולות וחולמות, עם ערמה של שערות זהבהבות על ראשה, וצעירה היתה מאד. גם היא צחקה והשתובבה מתוך קלות ראש יחד עם חברותיה, אבל גם מתוך צחוקה נשמעה איזו נעימה זרה ורחוקה – הד החלום אשר בעיניה.
המלצר הביא לשני היונים, בשתי כוסות דקות וגבוהות, משקה לבנבן, אראק מהול במים, ולארבע הנשים קפה שחור בספלים קטנטנים. שלוש המזרחיות חטפו את הספלים מידי המלצר ובעודם בכפן התחילו מלקקות מתוכם. והרביעית, הבלונדינה, לא הושיטה את היד ולא נגעה בספל, ועל פניה חלף צל שחור של התמרמרות. על פני המלצר נסתמנה איזו בת־צחוק. העמיד את הספל על השלחן למולה ופנה אל האורחים האחרים. שלוש המזרחיות רמזו אחת לשניה וכלן יחד לצד הבלונדינה, לחשו דבר־מה על אזני היונים, וצחוק אדיר פרץ מפיהן. היונים ישבו כפופים על כוסותיהם, מצצו מתוכן במנוחה שלמה ולא שעו לצחוק ה’חברות'. פני הרביעית חורו. שפתיה נעו קצת כשפתי תינוקת, האומרת לבכות. ולי נדמה, שבתוך שתי עיניה הכחולות נוצצות באמת דמעות.
– הלא הבטחתם לתת לי בכל פעם שכר?… –
פנתה פתאום בתרעומת ובקול־בוכים למחצה אל היונים השנים. דבּוּרה היה גרמני צח. היונים שתקו. הם הוסיפו למצוץ את האראק, והמזרחיות לקקו את הקפה.
– רוצה אני בשכר מיוניכיני… – השמיעה שוב הבלונדינה בקולה הקובל – כזה של האדון ההוא… היא רמזה באצבעה אלי, נעצה עיניה בכתובת שעל בקבוקי וקראה “München” – וחזרה וקראה בקול: ‘מיוּנכן’, והקול היה רווי געגועים; מעין געגועי מולדת. בלבי רעדה איזו נימה.
היונים לא פנו אליה ואל דבוריה. כאילו לא אליהם היו מכוונים. פניה אדמו מכעס והתמרמרות. פתאום התרוממה מתוך החלטה נמרצת, הביטה במבט מלא כעס ושאט נפש כלפי היונים השנים, פנתה להם עורף, ובצעדים מהירים נגשה אלי.
– האדון יתן כוס שכר?…
– בבקשה…
– לשבת?… ותרמוז על הכסא אשר ליד שלחני, ועיניה, עיני התכלת, נתנה בי בשהיה ארוכה. היא ישבה. רמזתי למלצר להביא כוס שכר. היא אחזה את הכוס בשתי ידיה, גחכה אלי גחוך קל של חן ותודה והפכתה אל פיה בבת אחת. אחר נתאדמה, נתמלאה התעוררות ועיניה נוצצו בניצוץ רך ולח. מזגו לה על פי פקודתי עוד כוס. הבעה של אושר נשתפכה על פניה.
–זה שני ימים אנו נוסעים מסוּדן…
– מה עשיתם בסודן?…
– עבדנו…
צחוק צעיר, צחוק רענן, פרץ מפיה. ואולם יחד עם זה נדמה היה לי, כי אודם של בושה כסה את פניה. דמעות־ספיר עמדו בעיניה. אז נטלה גם את כוס השכר השניה בשתי ידיה, הביטה אלי ותאמר:
– הלוא!
ישבתי והתבוננתי בה מתוך ענין רב. חפצתי לשאול לשמה, למולדתה, וכיצד התגלגלה ובאה עד הלום אבל דבר־מה עצרני ולא נתנני לדבר אליה. בינתים גמרו היונים לשתות, שלמו למלצר, ויתרוממו ממקומותיהם. גם המזרחיות עמדו מתוך שאון וצחוק וצהלה. ורק זו, היושבת למולי, לא זזה ממקומה. היא לא ראתה כלל בקום חבריה, או עשתה עצמה כלא רואה, ומבטה היה רחוק, רחוק. בת־צחוק קלה של חלום רחפה על פניה.
– אלזה!… קרא היוני הזקן. אבל היא לא פנתה אליו. – אלזה!… – קרא בשניה מתוך גערה וכעס עצור ועיניו רבו זיקי אש. אז התעוררה מתוך בהלה. צחוקה הקל נבלע ונעלם. עיניה הביטו כתועות, פעם אל חבריה ופעם אלי, כאלו בקשה לזכור דבר מה. לבסוף כאילו נזכרה, נזדעזעה והלכה בצעדים רועדים אחרי חבריה.
מצב רוחי הטוב לא היה עוד אתי. הלילה בא. לאורך הרחוב דלקו פנסי־החשמל. על פני הים נצנצו פה ושם המון אוֹרות־ליל. רוח צחה נשבה עלי מן הים. ובלבי נעורו רגשות מרגשות שונים. נפשי ירעה לי. הגיתי בנערה הבלונדינית…
ג
גם ביום השני לא הלכתי בדרך אשר חפצתי. באו אמנם אניות־לויתנים מאירוֹפה, המפליגות בדרך התעלה לארצות המזרח, אבל אלו אינן מדקדקות ב’דגי־רקק' כמוני. מבקשות הן נוסעים לשנחי, לנגסקי או לבומבי. והאניה ‘שלי’ עוד לא באה. עברתי את העיר לארכה ולרחבה. צעד קדימה – מדבר, צעד אחורנית – ים. ושוב ישבתי במרפסת הפתוחה של בית־הקפה וצפיתי ב’עולמות' הבאים והולכים. ה’בריטו' מאתמול הפליג בלילה. את מקומו לקח עכשיו ‘גרמני’. זה בא רק לפני רגעים מספר, עודנו מנשם בכבדות ופולט מים מתוכו והומה וגועש מבלי מצוא לו מנוחתו. גם הוא ענק ובנוי מחדש. הכל בו מבהיק, נוצץ, אבל ‘הדרת־שיבה’ אינה חופפת עליו כעל חברו מאתמול…
והרחוב הומה. הים פולט שוב אל היבשה מאות־מאות בני־אדם שונים ומשונים ללאומיהם ולמפלגותיהם, ללשונותיהם ולמנהגיהם, למראה פניהם ולברק עיניהם. ליד מרפסת בית־הקפה עוברת עתה חבורה גדולה של גרמנים, כלם גברים, כלם צהובים. פנים מגולחים נקיים, חלקים ושמנים. שפמים גדולים וזקופים. כלם מגוהצים, חדשים, כאילו קפצו זה עכשיו מתוך ‘התיבה’. הכל בהם חדש. מן הכובע ועד שרוך הנעלים. ועל פניהם הבעה של מנוחה, של רצון, של סיפוק רוח ושל מעשיות יתרה. אלה מוכרים־נוסעים הם, הבאים מארצות רחוקות. שם ‘כבשו’ שוקים חדשים לתוצרת מולדתם ולקחו ‘שבי’ סכומים ענקיים בשכר טרחתם. עכשיו חוזרים הם אל המולדת לבנות ‘בתים’, ואת אחיהם הצעירים ישלחו לכבוש עולמות חדשים.
חבורה אחת עוברת וחולפת ואחרת לוקחת את מקומה. גם אלה צהובים, מגולחים ובעלי שפם זקוף כראשונים, אבל אינם נקיים כמותם, ואין על לבושם אותו ההדר והגהוץ. על פניהם עקבות עבודה ועמל קשה. אלה בעלי־מלאכה הם, אשר קבצו על־יד במשך שנים בארצות הרחוקות סכומים מסויימים מתוך עבודה ויגיעה רבה. ועתה הולכים הם וחוזרים אל המולדת לנוח מעט ולבנות את בתיהם, בתי־עבודה ובתי־חרושת.
– יוהאן, הנה פה שותים שכר!…
הדברים האלה יצאו מפי גרמני גבה־הקומה ורחב־הכתפים, כשעלה במדרכות המעטות, המובילות אל מרפסת בית־הקפה. בצעדי און רחבים וחזקים עבר לאורך כל המרפסת עד לשלחן הקטן השני אשר ליד שלחני. התבונן רגע קט בי ובשכר שלפני, כאילו בקש לנסוֹת במבטו את שנינו:
– המותר לי לשבת כאן, אדוני?
– בבקשה!…
הוא ישב ליד השלחן הקטן, הסב את הבקבוק לצדו וקרא בקול מעל הכתובת:
– מיונכיני?
– מלצר!… מיונכיני… בבקבוקים סגורים… ששה!
התבוננתי בו. ששה בקבוּקים? ודאי צמאון של שנים רוצה הוא לרוות הפעם…
המלצר העמיד לפניו את ששת הבקבוקים הסגורים והחתומים. הגרמני נטל בידו את כל אחד מהם, התבונן בשכר, בדק את הכתובת והעמידם במקומם. פניו העידו, כי הבדיקה המדויקת הפיקה ממנו רצון. התחילה השתיה.
הוא הערה את הבקבוק האחד אל הכוס הענקית אשר לפניו, הרים את הכוס, בדק שוב את מראה השכר ויהפכנה בתנועה מהירה אל פיו.
– מיונכיני – נתן הוא את הסכמתו אחרי נגבו במפית קטנה את קצות שפמו. אז פנה אלי: – חמש שנים לא שתיתי שכר. אם לשתות שם – לא תאסוף כסף לעולם. עכשיו מותר.
ובדברו הריק את הבקבוק השני אל הכוס, הרימנה, בדקה שוב בעיניו ויהפכנה בהרף עין אל פיו.
– מיונכיני – היה כמאשר לעצמו את ה’עובדה' הגדולה, וינגב עוד הפעם את שפמיו.
– מיונכיני… וגם אני משם… ארץ הארצות – גרמניה, ועיר בערים – מיונכן… “גרמניה על הכל!” – נזדקר פתאום ממקומו – הוֹך!
והבקבוק השלישי נבלע בפיו ושוב נגב שפמיו.
– האדון יודע את גרמניה?
– יודע…
– הוֹך!…
– וגם את מיונכן ידעתי…
הוא נתר מקומו מלא התפעלות. כנראה לא תאר לו בלבו מציאות כזו. ושוב חזר אל מקומו ויהפוך את הבקבוק הרביעי אל הכוס.
– לחיי מיונכן!… ויריקנה אל פיו.
אף אנכי הרימותי יחד עמו את כוסי… לאשרו לא היה קץ.
– מיונכיני… הידע שם את בית־החרשת של מיללר ושותפיו?… חבל… מאז, מימי נעורי, עבדתי בבית החרשת הזה ועד היותי בן עשרים וחמש… אני מסגר… ואת בית־הקפה שם… – הוא נעצר פתאום בדבוּרו. אין זאת, כי חפץ לשאלני עוד למשהו או למישהו במיונכן וחזר בו ונשתתק. צל קל של דאגה עבר על פניו. ואחר חזרו והוארו, והוא הפך את הבקבוק החמישי אל הכוס וישתהו לאט־לאט מתוך גמיעות קטנות ומתוך גיחוך קל־קל על פניו, גיחוך של הנאה, המאיר לתוך איזו מחשבה נסתרת, שצחקה לו בזכרונו. פניו התאדמו, עיניו הכחולות מתחילו מתנוצצות, ידיו הרחבות והמיובלות, המונחות על השלחן, נתכסו טפות של זיעה, והבעה של רצון ושל אושר רחפה על מלוא רוחב פניו. עיניו הביטו ממעל לראשי אל הרחוב ואל הים, ומחשבה רחוקה ונעימה רחפה על מצחו הצר, המכוסה עד למחציתו שערות קצרות ורטובות מזיעה. ופתאום הצטחק במלוא פיו בצחוק של אושר ויט את ראשו אלי מתוך חצי לחש: אני חוזר עכשיו למיונכן… לאחר חמש שנים!…
ופתאום קפץ ממקומו, אחז את כובעו אשר על השלחן בשתי ידיו וזרקו מתוך טלטלה חזקה על פני הקרקע עד כי רעד השלחן: Sacramento! ואחר שבה אליו מנוחתו וישב על מקומו והתחיל מריק לאט־לאט לתוך הכוס את הבקבוק הששי. אבל לא שתה ממנו. על פניו רחף שוב צחוק האושר הקל. אז פתח את מעילו ואת אפודתו אשר מתחת למעילו, ומן הכיס הנסתר הוציא דבר־מה עטוף בניר. בזהירות רבה הוריד את מעטפת הניר ונתגלה קונטרס דק…
“קונטרס הבנק, שכספי שמור בו…”
הוא פתח את הקונטרס, עיין בו רגע קט, כאילו ראהו זה עתה מחדש, וצחוק האושר הקל אשר על פניו התרחב…
“הסכום מסוים ועומד…”
הוא הפך בדפי הקונטרס והוציא מתוכו עוד מעטפה קטנה ומתוך המעטפה העלה בשתי אצבעותיו תמונה. את זו הרחיק מעט מעל עיניו ויתבונן אליה מרחוק לאור השמש, שחדר אל המרפסת מתוך הרחוב. צחוק האושר התרחב עוד יותר על מלוא כל פניו…
“אשתו אשר עזבה בגרמניה… אהובתו…”
הוא החזיר את התמונה אל המעטפה הקטנה, את המעטפה אל הקונטרס, את הקונטרס על הניר ואת הניר אל הכיס הנסתר שבאפודתו. אז רכס את כפתורי האפודה ואת המעיל מעל לאפודתו ונטל את הכוס בידו.
– לחיי אלזה!…
…“אלזה?” היכן שמעתי את השם הזה? לבי התכוץ בי. ואולם כמו יסרתי את עצמי: איזו שטות! כלום אלזה אחת בעולם?… ואף־על־פי־כן לא פסקתי מלהרהר. ברם הגרמני כאילו הרגיש במבוכה אשר על פני ועשה לה ביאור על פי דרכו. אז השיב את הכוס המלאה אשר בידו לשלחן וישאלני: – הגם לאדוני אהובה במרחקים? פניו נתמלאו הבעה של השתתפות בצער, ופתאום קם, לקח את הכוס המלאה אשר עוד לא שתה ממנה ויעבור וישב על הכסא הרך ליד שלחני. ושוב פתח את מעילו ואת אפודתו והעלה מצלחתו בזהירות, כבתחילה, את הקונטרס ואת התמונה, העיף בה מבט מלא אושר, ויושיטנה לתוך ידי.
נבכותי. מתוך רעד נפשי פנימי לקחתי את התמונה בידי והתבוננתי בה. היא. ידי רעדה ונפשי התכוצה מתוך פחד ורעדה. הדמות היתה רחוקה, אבל היא היתה זאת, אין ספק. אותן העינים הכחולות והחולמות, אותן השערות הזהבהבות ואותם הפנים. אחזתי את התמונה בידי ולא העזתי להרים אליו את ראשי, ברם הוא באר שוב את מבוכתי על פי דרכו ויבקש לנחמני:
– גם הוא ימצא את המיועדת לו… זוגות־זוגות ברא אלהים את בני־האדם… זו המיועדה לנו מלמעלה, לא תוקח מאתנו פה, למטה…
דבריו התמימים עוד הגדילו את מבוכתי. החזרתי לו את התמונה ואשתדל לא להביט בפניו. הוא שם אז את התמונה על השלחן למול פניו, אחז בכוס, הרימה למעלה, נגע בקצה כוסו ויקרא:
– לחיי אלזה שלי ולחיי אלזה ‘שלו’!… והוריק את הכוס אל פיו. זאת היתה הטפה האחרונה, שמלאה את הסאה. הוא היה שכּור, לקח בידיו את התמונה, חבקה, נשקה וילחצנה אל לבו…
–אלזה… אלזכן… אלזכן… הנה באתי… הלא הבטחתיךְ… הנה שבתי! הלא אמרתי לךְ מראש… חמש השנים עברו כיום אתמול… בידי עשרת אלפים מרק זהב… – ואת המלים האחרונות אמר בלחש־סוד. – בית נבנה לנו, בית־מלאכה נקים, כחפצנו, כחלומנו… ושוב כסה את התמונה בנשיקות. זרם של דמעות פרץ מעיניו. והדמעות פכחו במקצת את שכרונו, הוא הביט אלי בעיניו הכחולות והבהירות כמתוך רצון לחקרני, אם לא אמר דבר־מה בלתי צנוע. ואולם מבטי החם והמלא השתתפות עודדהו.
הוא פתח בספורו. בן עניים היה, פועל פשוט, כעבור שנים היה מסגר בבית־החרשת. אף היא נערה עניה היתה, בת מלצר בבית קפה לפועלים. בעודם צעירים לימים כרתו ברית אהבה. אבל שניהם שנאו את העניות… הוא הרחיק עד שנחאי… למענה נדד, ליסד ‘בית־מלאכה’ אמר… והנה מת אביה, ואז התחיל היוני הזקן, שהיה מלצר בבית הקפה שלהם, ‘להציק לה’. כך כתבה לו. ומאד לא כתבה עוד, לא כתבה. עד היום…
תוגה אלמת נשתררה על פניו. הוא נעץ בי מבט ארוך וממושך, כתוהה לשאלת־חייו האיומה, שלא יהיה לה, אולי, פתרון עולמי, ועיניו שאלו כמו לאיזו חידת־חיים.
– מלצר! עוד שכר!…
ד
בו ברגע פרצה אל בית־הקפה חבורה גדולה של יונים ואיטלקים מתוך צחוק ושאון וצהלה. נפשי מתה בקרבי, בין החבורה היו ‘מכירי’ מאתמול: שני היונים, שלוש המזרחיות והיא. כלם התישבו בפנה רחוקה במרפסת הגדולה מסביב לשולחנות קטנים אחדים… שכני העיף עין עליהם מרחוק, פנה אלי ולחש אל אזני: הנה את אלו תעבתי כל הימים… כמפני האש נזהרתי מפניהן. הן היו יכולות לנצלני… לגזול את הפרוטות של אלזה ושלי…
ובדברו יצק אל כוסי בקבוק שכר משלו ואת השני אל כוסו. ועוד טרם גמרנו לשתות וכבר אחז בבקבוק חדש, יצק אל כוסו ויהפכנה אל פיו. הוא השתכר לגמרי. מתוך לחשו, בלשון מתנהלת בכבדות, סח לפני משהו. לא הבנתי דבר. הסביבה נעשתה קשה עלי. ראשי סחרחר. לבי פחד פן יכירו אחד את השני… צלצלתי למלצר, שלמתי לו ואקום ממקומי ללכת. ואולם בו ברגע השגיחה בי היא וקראה אלי ממקומה:
– תודה, אדון, בעד השכר…
וכשנגע קולה אל אזנו נזדעזע כלו… הסב את פניו האדומים אל החבורה ועיניו התועות בקשו דבר־מה מתוך חרדה, ולבסוף עמדו עיניו עליה… כהרף עין עמדו, ושוב התרחקו לבקש הלאה, ועוד הפעם חזרו וננעצו בה… פניו האדומים הלבינו… הוא הסב אותם אלי, הביט בי במבט של תמהון, של בהלה, של בקשת רחמים ושל תפלה… ופתאום התרומם במלוא קומתו, הזדקר, התנועע לנפול ונאחז בשלחן הקטן… וכשעמד כך בגבהו הכירתו אף היא… צעקת בהלה היסטרית הצליבה את אויר המרפסת ותחריש את כל האזנים… ממקומה נתרה ותתפרץ אליו… ואולם היוני הזקן זנק ככפיר אחריה. התנפל עליה ויאחז בה…
ואני נמלטתי אל הרחוב. בפסיעות גסות מהרתי אל בית־מלוני. נדמה היה לי כי חבורת שודדים דולקים אחרי…
*
למחרת באה אניתי. השכם בבקר עזבתי את מלוני. קשה היה לי להשאר בעיר עד הערב, עת צאת האניה לדרכה. וכשעברתי ברחוב ליד אותו בית־הקפה, נתקלתי במלצר, שעמד ליד המרפסת ברחוב. הוא חייך אלי כאל מכיר ישן:
– יפה עשה האדון שמהר ללכת אתמול… השוטה הגרמני בקש אותו, שיהיה לו לעד… – ובשטף־לשון התחיל מסיח לפני:
– ענין ביש!… זו אשר שתתה מן השכר שלך, היתה לפנים כלתו. והיוני הזקן – הלה מלצר היה בבית־קפה בעיר מולדתה, בגרמניה, והוא פתה אותה ללכת אחריו למצרים, הקרובה, לפי דבריו, לשנחאי, ששמה עבד חתנה… ופה – פה – – – חה חה חה!…
מבטי התוהה הוסיף, כנראה, און ללשונו של המלצר והוא המשיך לספר: – כשיצא האדון מבית־הקפה, רץ הלז, השוטה, התנפל על החבורה, הכה באגרופו על ימין ועל שמאל ויפילם כולם… היא צעקה, התעלפה ותפול ארצה… הוא רץ אליה… ואז התנפל עליו היוני מאחוריו ויתחוב סכין בבשרו… הוא נפל פצוע ומשַוֵע… לפני השוטרים ספרה את הדברים לאמתם… והיוני כחש… תעודה היתה בידו, שאשתו היא וגם תמונתה דבוקה אל התעודה… “הגרמני אומר לפתות אותה” – טען הוא… היא ירקה בפניו, צעקה כי שקר בפיו… אבל בידה לא היתה כל תעודה… והוא עצמו גמגם ולא יכול להוציא מלים נכונות מפיו… אז דרש שהוא, האדון, יהיה לו לעד…
– ואת תמונתה אשר אתו ואת מכתביה לא הראה?… – נזכרתי ושאלתי מפי המלצר.
– לא. הוא רק גמגם… אחר־כך באו חבריו ויקחוהו בעל כרחו אל האניה…
*
כשבאתי אל האניה בקשתי על פני הים את ה’גרמני' מיום אתמול. מקום עמדתו היה ריק. עם לילה עזבה האניה את מקומה לשוב לארצה ולמולדתה.
לעת ערב הפליגה אניתי לדרכה. באותו רגע עצמו הפליג גם ‘בריטי’ ענקי ויעבור ליד אניתי הקטנה. עמדתי ליד מעקה העליה העליונה ואתבונן אל הענק העובר על ידינו. ופתאום כמו נדהמתי למראה. ממש למולי, על אחת העליות של הענק, עמד היוני הזקן כשראשו עטוף מטפחת לבנה ועיניו מצטחקות אלי בצחוק מסואב של נצחון… זיינתי את כל כחות ראִיָתִי לבקש בסביבתו גם את חבורתו ולא מצאתיה… והוא כאילו הבין למחשבתי וירמוז באצבעו אל התא פנימה: הנה כל החבורה כולה שמה… כולה…
– לאן מפליגה אניה זו? שאלתי את אחד המלחים, שעבר על פני…
– דרכה: לונדון – שנחאי…
– ודרכו – למינכן" – הייתי כמדבר אל עצמי…
אתה חזק מאד? שאלתני דינה־לה פנות ערב, ביום בואנו – אבי, אמי ואנכי – מן הכפר אל בית הוריה, העירה, בה ישב ה’רבי', לחוג את ימי החג. ומדי דברה בי מדדוני עיניה השחורות מכף רגלי ועד ראשי.
– חזק… עניתיה בקול רפה ולבי נפל עלי כאילו עמדתי למשפט.
– התוכל להלחם בנער הגדול ממך שתי שנים?…
– אוכל…
שוב מדדני מבטה ונראה לי שהיא מפקפקת.
– הוא חזק מאד. גבור. בן האלמנה שרה. כל הנערים נשמעים לו. והוא מוליכם בקיץ אל גנתנו לגנוב דובדבנים. הוא רוצה להכעיסני. הוא שונאי. קודם אהבני. אבי ואמו רבו בגלל יער. מלכתחילה היו שותפים וידידים ועכשיו הם שונאים.
את כל הדברים האלה הוציאה דינה’לה מפיה בשטף אחד, בקול רווי נימה של עצב. ומדי דברה נעשה לבי חם וזרם של כח שטפני. חפצתי לריב את ריבה. בקשתי לנקום את נקמתה.
– אנכי אראה לו כיצד גונבים דובדבנים. אנכי… אנכי יודע להרים בידי האחת אלומה מן הקרקע עד ראש העגלה… מן העגלה אל ראש האמיר…
ומדי התפארי על גבורתי, התאדמתי. הגזמתי קצת. ידעתי, אמנם, להרים אלומה עד לראש העגלה – אבל על ההרמה עד לראש האמיר עדיין רק חלמתי…
היא, בת העירה, לא ירדה אמנם, לסוף דברי, אבל דברי הפיקו את רצונה. שוב מדדני מבטה והפעם היו על פניה עקבות של נחת רוח. ולבי רחב בי ודפק.
*
למחרתו, ערב החג, הלכנו אל ה’קלויז' לתפלת המעריב. ‘החצר’ הומה1 מרוב אנשים, היוצאים ובאים, הממהרים ונחפזים. מכירים נפגשים ופושטים זה לזה את ידיהם ונכנסים לשיחות על עניני ה’חצר‘, על עניני מסחר ועל החדשות מן העולם הגדול. החצר גדולה ומרובעת. בראש ה’קלויז’ ומשני עבריה שתי שורות של בתים, בהם ישבו בני משפחת ה’רבי', בנים ובנות וחתנים וכלות, וכל החלונות פתוחים ומתוכם קולות, קריאות וצעקות… הרעש והקהל הרב הדהימוני, אבל לבי לא הלך אחריהם. אנכי בקשתי דבר־מה. אנכי נכספתי לראות את אויבה של דינה’לה, אשר כבר חשבתיו לאויבי, ולמדדו במבטי: האוכל לו?… פתאום הרגשתי בצביטתו הקלה של אחי דינה’לה. הבנתי לרמזו ואביט מלפני… אל החצר נכנסו מן הרחוב חבורה של נערים גדולים. הם הלכו ישר כלפי הקלויז. האחד, הגבוה שביניהם, משך את התענינותי: חזק, גבוה, גמיש עם צחוק קל של גאות לב ושל בוז לאחרים זולתו, המרחף על שפתיו. עיניו השחורות נוצצו בחוצפה ומגבעתו היתה נתונה, אף היא בחוצפה, על צד ראשו. ידעתיו והכרתיו בין רגע: זה הוא. ומן המבט הראשון נפל עלי לבי: “לא אוכל לו…” חבורת הנערים נתעכבה פתאום, עמדו וכולם יחד הביטו אלינו. גם הם, בקשו כנראה, לראותני. הוא עמד באמצע החבורה. את שתי ידיו שם בכיסי המכנסים. עיניו השחורות בחנוני. וצחוק ההיתול סר מעל פניו… אין זאת, כי גם מראה פני לא הבטיח לו כל טוב… מבטינו נפגשו רגע ויסורו כל אחד לעברו… הוא לחש דבר־מה באזני חבריו. ושוב התחיל צחוק ההיתול לצחק על שפתיו. וכולם הוא וחבריו, פנו הצדה וילכו…
– זהו… בנה של שרה האלמנה…
לחש אחי דינה’לה הקטן מתוך פחד. ורוחי אנכי לא היה עמי. דבר מה לחץ את לבי ולא ידעתי מה?…
*
– התוכל לו?… לחשה על אזני דינה’לה, בשובנו עם חשכה, אחרי תפלת המעריב, לבית אביה, דודי. היא חכתה לי בחוץ, על פתחי השער. קולה היה קול סוער ומלא צפיה. שתקתי. היא הביטה ישר נוכח עיני. אלי! מה הכאיבני מבטה זה. הובשתי את תקותה. דבר מה צבט את לבי. ופתאום הרגשתי זרם של כחות נסתרים, אשר שטפוני כלי על ראשי ועל נפשי.
– אוכל!… קראתי בקול עז. ואמנם ברגע הזה הרגשתי, כי יכול אוכל לבחור הזה, הגא והחצוף. אנכי אכהו. מי יתנהו לידי!
היא הביטה שוב אלי ומבטה, הפעם, היה טוב, חם ומעודד. וידה נגעה בידי. ודבר־מה כמו זיק של אש עבר דרך כל גופי…
– ידעתי, כי אתה גבור. אבי ספר לי. שלשום אמרתי לו, בעמדו עם חבריו מאחורי הגדר, ויחרפני. אמרתי לו: הנה יבוא בן דודי מן הכפר והכך ונקם את נקמתי. והוא צחק בקול גדול ויאמר: אנכי אשימנו על ברכי ואצליפהו… ואת דובדבניך גנב אגנוב!…
כל דמי רתח בי. פני אדמו מבשת ומכעס: איך העיז לבישני בפניה?…
נקמה, נקמה!…
– נראה, מי יצליף את מי?…
מבט עיניה היה תשלומי. ולא רק זאת: פניה קרבו אלי, נשימתה החמה צרבה את פני ושפתים דולקות נגיעה קלה בלחיי… דעתי התבלבלה עלי.
*
היה ערב. מוצאי החג. כל הרחובות היו מלאים נשים וילדים מטיילים לכבוד החג. גם הורי והורי דינה’לה ודינה’לה עצמה הלכו לטייל אל היער. רק אנכי ואחי דינה’לה הקטן לא הלכנו עמהם. נפרדנו מעל החבורה ונלך ל’חצר‘. דינה’לה הניעה לי בראש מתוך רצון. היא ידעה את סודי. בתוך ה’חצר’ נועדנו להתאסף, כל הנערים אשר רכשתי לי בימי החג. שמה נועץ כיצד לקשור את מלחמתנו בחבריא של בן האלמנה, חבריו היו, ‘החבריא הלבנה’, בניהם של בעלי־המלאכה, כולם בעלי זרוע. אלי התאספו בני ‘בעלי־בתים’, אשר נהו אחרי דינה’לה, נערים חלשים ברובם. אבל אנכי רכשתי לי אחדים מבני הכפרים אשר באו כמונו לחוג את חגם בעירה ובהם שמתי את תקותי. נערי העיר, אשר ידעו את בן האלמנה ואת חבריו,יעצונו להחבא בגנה של דינה’לה, לצבור שמה הרבה אבנים, והיה, כי יבואו החבריא להתעלס בה והתנפלנו עליהם והשלכנו בהם אבנים מאחורי הגדר והכנום. לבי לא הלך אחרי עצתם. חפצתי במלחמת תנופה, פנים אל פנים, באמצע הרחוב. חפצתי להכותו. הכפריים תמכוני וכל החבריא הוכרחו להסכים לי. עם דמדומי הערב יצאנו אל הרחוב. אנכי בראש, הכפריים אחרי והעירוניים במאסף. ראיתי את חברי ופניהם חורים וחרדים. ואולי היו חורים גם פני. אבל לבי היה מלא רגשות עוז. הרחובות התרוקנו. באילו בתים התחילו מדליקים נרות. מן החלונות הפתוחים של בתי התפלה נשפכה החוצה תפלת המעריב, ונימי החול שבה כבר גברו על נימי הקודש. ומתוך עומק נפשי שמעתי נימים חגיגיים, נימי תקוה… כבר עברנו רחובות אחדים ואת אויבינו לא מצאנו. הברחו על נפשם או הם מצפים לנו מתוך מחתרת? נקרה מחשבה־דאגה במוחי… לבסוף נכנסנו אל המקום המוכן לפורעניות. אל רחוב בעלי המלאכה. פה היה קן גבוריו של בן האלמנה. חברי הניאוני ויעצוני שלא להכנס אל המקום הזה. אבל אנכי לא פניתי לדבריהם. לפי פעם בי בחזקה. למולי עמד תמיד פרצוף פניה של דינה’לה המבקש נקמה. אנכי צריך להפגש בו ולהלחם בו דוקא היום ויהי מה. עוד הערב עלי לבשר לה את בשורת נצחוני… ואז… הלא אז שוב פעם תצרבני נשיקתה.
עברנו רק צעדים אחדים ורחש מוזר וחשוד הגיע לאזנינו. מצדי הרחוב. מתוך החצרות שמענו קול צעדים מהירים שמעתי את קול דפיקות לבותיהם של חברי. מן השורות האחרונות נשמעו לי צעדים, המתגנבים ונסוגים אחור… ידעתי את פשר הדבר: אחדים מתחרטים וחוזרים על עקב בואם… לא עצרתי בהם: “הירא ורך הלבב ילד וישוב אל ביתו”… בכפריים שלי בטחתי, הם לא יבגדו בי ולא יעזבוני… צעדתי הלאה צעדי און וחברי אחרי. והנה בראש הרחוב חבורה קטנה… אחרי כן גדלה… הם!… לבי דפק, דפק. שתי החבורות הלכו והתקרבו זו למול זו. ברחוב עמדה דממה מתה. רק קולות צעדי הרגלים נשמעו מכאן ומשם ואותם לוו דפיקות הלב. הוא הלך בראש. עינינו נפגשו. עיניו נוצצו מתוך דמדומי הליל כגחלי אש. ידיו היו טמונות בכיסי המכנסים. כל דמי רתח בי. הוא מתיחס אלי מתוך ביטול גמור. גם ידי נכנסו כאילו מעצמן במכנסים. נפגשנו. אנחנו הלכנו מצד שמאל של הרחוב והם מצד ימין. קול צחוק עצור נשמע מן המחנה השני, הצחוק הלך וגדל.
עמדתי. כל חברי עמדו.
– גונב דובדבנים!…
אנכי לא הכרתי את קולי. כה מוזר היה וכאילו הגיעני ממרחקים. שתי החבורות עמדו נפעמות ונרעשות.
– אתה?… הכפרי!… הנני…
זה היה קולו. אבל קולי לא היה כה בטוח וכה שקט כידיו אשר בכיסיו.
נימה של פחד וחרדה צלצלה לי מתוכו.
– העיז נא… עירוני מגוהץ… גנב!…
הוא העיז. כל חבורתו התנפלה עלינו בבת אחת. קולות של צעקה נשמעו ברחוב ואחרי הצעקה קול רגלים הממהרות לרוץ. חברי העירוניים חרדו ויברחו… חבריו רדפו אחריהם… וחברי הכפריים – אחרי חבריו… אנחנו נשארנו שנינו לבדנו. שוב נפגשו מבטינו קרוב, קרוב. ובעוד רגע נאחזנו איש בזרועות חברו. גופותינו נדבקו זה לזה. אחזתי בו וידעתי: ידי חזקות מידיו. לבי התחיל מתרונן. ובאותו רגע עצמו הרגשתי את רגלו המתלבטת בין רגלי…
“מתוך מחתרת… להפילני בערמה”… חלפה מחשבה־חץ דרך מחי. כל כחות התעוררו בי ובין רגע הפלתיו ארצה ולחצתיו תחתי…
– עזבני…
– התשוב לגנוב דובדבנים?…
– לא אשוב…
– התוסיף להרגיז את דינה’לה?
– האם כלתך היא?
רעיון כזה לא עלה עוד על לבי ובכל זאת אמרתי מבלי לפקפק אף רגע:
– כלתי!…
שנים חדות נתכו לתוך בשר זרועי…
– נבל!…
מבול של מהלומות נחתך על ראשו, על לבו, על רגליו, לכל מקום שמצאתי… הוא שכב דומם, נלחץ תחתי, בשרו בתוך שניו… הוא שכב כאילו מאובן מבלי לעשות כל תנועה של התנגדות ומבלי להוציא קול מפיו, כנידון למות…
*
עוד בלילה ההוא התפרצה אל בית דודי האלמנה שרה. פניה נלהבים ופיה מלא צעקות נמרצות ועיניה עיני כעס ומשטמה עמדו עלי…
– הגוי שלכם הכה את בני עד מות… הוא מוטל חולה במטתו…
אביה של דינה’לה התחמק מן הבית כשבאה האלמנה. ופני אבי היו חורים ויביט אלי מבט חודר חדרי לב…
– ה' ישלח את רפואתו לבנה… וזה לא יוסיף עוד… אשבר את ידיו ואת רגליו…
ידעתי את חמתו של אבי כי קשה ואדע כי יעשה כדברתו. ועוד ידעתי שלו הראיתי לו את סמני הנשיכה העמוקה בידי היה מתרכך כעסו… אבל מה לי אבי ומה לי כעסו ומה לי העונש הקשה הצפוי לי ממנו?… כל לבי היה מלא שירת גיל ונצחון ואבקש את מבטה של דינה’לה, לקבל את שכרי… היא עמדה כל הזמן בפינת החדר, חורת הפנים, ותשמע בתשומת לב לדברי האלמנה… ומה נדהמתי כשנפגשתי במבטה, אשר עמד עלי: זה היה מבט של כעס ושל טינא… מדוע?… ולבי נעשה מיד, מר עלי…
*
עברו הרבה שנים. את דינה’לה לא הוספתי לראות עוד. יד החיים אחזה בי, בעודני עוד נער למחצה, ותטלטלני טלטול גבר לעבר הימים. רק מזמן לזמן היו מכתבי המולדת מביאים לי את בשורתה. ופעם בשרוני, שדינה’לה היתה לאיש. ובעלה בן שרה האלמנה.
-
“הוחה” במקור המודפס, צ“ל: הומה – הערת פב”י. ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.