רקע
אליעזר שמאלי
"אילוזיון" – או: סינמה בלש
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

אתם חושבים שרק בישראל עושים סינמה בלש? גם אנו, בילדותנו, אם כי למדנו ב“חדר” וגידלנו פאות ארוכות – התפלחנו להצגות.

אתם יודעים רק שלושה שמות לאותו עולם קסום: “סינמה”, “ראינוע”, “קולנוע”. אך בימים הרחוקים ההם היו לו גם שמות אחרים: “אודיאון”, “קינוֹמַטוגרף”, “קינוֹ”. ואילו בעל־הסינמה הראשון בעיירתנו קרא למוסדו החדש בשם “אילוזיון”. פירושה של מלה רומית זאת הוא: אשליה.

היו שם, באילוזיון, תמונות המתנועעות ומפזזות, רצות ומרחפות, מתהוללות ומשתוללות – כדי להצחיק את הצופים ולגרום להם שעה של קורת־רוח. הנה צ’ארלי צ’אפלין מפיל שוטר אחר שוטר והם קמים ורודפים אחריו, כשאַלותיהם בידיהם, אך אינם יכולים להשיגו לעולם. הנה רכבת אצה־רצה על־גבי הבד המתוח לאָרכו ולרחבו של הקיר – והקהל נחרד ופורץ בקריאות־אימה כי כפשע בין הקטר הדוהר ובין הצופים. והנה מקהלה מנגנת, אך אין קול ואין בת־קול… שכן הקולנוע של אז – כלומר, האילוזיון – היה עולם של אלם ודממה.

הזקנים לא רצו שנלךְ לאילוזיון. אולם אנו עייפה נפשנו לשבת ביום וגם בערב על הגמרא, ללמוד את סיפורי לבן הארמי, אשר למדנו כבר לפני שנה ולפני שנתיִם. אדרבה, ינסו־נא הזקנים האלה לשבת ב“חדר” עשר שעות ביום ולשנן את אותם הדברים בלי־הרף. אילו היו בידינו פרוטות אחדות, היינו בורחים בערב מה“חדר” והולכים לראות אילוזיון, אלא מה?

בעל האילוזיון היה עומד על סף דלת־הכניסה ומוכר כרטיסים בכסף מזומן, ולנו – פרוטה אַיִן.

ובכל־זאת מצאנו עצה.

“אתה רוצה להצטרף ולראות אילוּזיוֹן חינם אין־כסף?”

“וַדאי”.

“תזכור: מתאספים בערב”.

“וה’חדר'?”

“נתחמק ונברח אחד־אחד”.

“והרבי לא ירביץ?”

“אתה רוצה לראות אילוזיון חינם אין־כסף ובלי מכות מידי הרבי או מידי אבא?”


ערב. העיירה עטופה כולה מרבד־שלג, אך הקור אינו חזק. השמים בהירים והמוני כוכבים זרוּעים בתכלתם. אחד־אחד אנו משתמטים מה“חדר” ומתאספים סמוך לאילוּזיון.

החלונות האחוריים של האילוזיון, בנין־אבן השייך ליהודי עשיר מיהודי עיירתנו, פונים לבית־קברות נוצרי ישן־נושן. בשנים האחרונות סגור אמנם בית־קברות זה ואין מביאים עוד שמה נפטרים לקבורה. השטח זרוּע כולו צלבים שעל הקברים. לא רחוק מחלונותיו האחוריים של האילוזיון ניצבת כנסיה נוצרית קטנה ועל גגה מתנוססים צלבים גדולים ומוזהבים.

החלטנו להתגנב אל בית־הקברות ולהציץ משם מבעד לחלונות האילוזיון. אך לבנו נצבט בחרדה: מי יודע? אולי קמים המתים הנוצרים בלילה מקברותיהם ומתכנסים בכנסיה הקטנה כדי לערוך תפילת־חצות לאלוהיהם, כשם שנוהגים נפטרים יהודים, להבדיל אלף הבדלות?

התגברנו על הפחד ונכנסנו לתוך בית־הקברות.

“גשו אל החלונות של האילוזיון, חבריא!”

“והרי הם סגורים ואטומים בקרשים!”

הלבבות דופקים מאימה מפני המתים ומיראה מפני החיים, אך אנו קרבים וצרים על החלונות. יענקלה חברנו, בנו של שלמה הנגר, הביא עמו מקדח מביתו – והוא קודח אט־אט חורים בקרשים האדומים של החלונות. זוגות־זוגות חורים הוא קודח, זוג־חורים לזוג־עינים.

“נו? רואים?”

“נפלא!”

“יש לנו מזל! צ’ארלי צ’אפלין”.

“גם אני רוצה להציץ!”

“שקט! הנה יש עוד זוג חורים”.

אנו מסיחים לבנו מה“חדר”, שוכחים את אשר מסביב. מדי פעם אנו מתחלפים וזוג עינים של אחד מחברינו נצמד אל החורים שבקרשים וכולנו נהנים ורועדים משמחה. איזה קסם ואיזה פלא! ממש גן־עדן של מטה! מסביב שלג, אך בפנים, על הבד – אביב: עצים מלבלבים ופרחים פורחים, אנשים מתנשקים וכולם לבושים בגדי־שבת ואוכלים עוגות ביום חול. נוסעים במרכבות־פאר וכיסיהם מלאים כסף וזהב…

“הוי, אמא’לה!”

“מה קרה?”

“סוחבים אותי ביד!”

“מי?!”

“גוי שנפטר!”

“לאן הוא סוחב אותך?”

“לתוך הקבר! הצילו!”

טרם הספקנו לנתק את חברנו המסכן מידיו של “הגוי המת” ומצאנו את עצמנו מוקפים שלושה גויים חיים, שצצו כמתוך הקברים ממש. והגויים בעלי קומה ובעלי שפמים ארוכים, ולבושים פרוות־כבשים וחבושים כובעי־פרוה. הגויים הגברתנים מכניסים אותנו לתוך האילוזיון. ולאחר רגע אנו עומדים לפני רבי משה שטיין הגביר בעליו של האילוזיון. הלז לבוש פרוַת־שועלים חומה, מבהיקה, ועל עיניו רכובים משקפיִם, במסגרת־זהב. זקנו האדום מסורק ועיניו מגחכות.

“בנו של מי הוא זה?” הוא שואל בסקרנות.

“של רבי משה הסופר סת”ם (כותב ספרי־תורה, תפילים ומזוזות)".

“ותכשיט זה מי הוא?”

“בנו של השוחט רבי יענקל”.

“ושקץ זה?”

הוי, שם אבי המבוטא בפי המזהים דוקר ממש בבשרי, וַי לאותה בושה!

“היכן המקדח?” שואל בעל האילוזיון. אנו מחליפים מבטים ומחשים. יענקלה בן הנגר, בעל המקדח, חמק וברח בתוך המהומה.

“מי קדח את החורים בקרשים, שקצים?” שואל רבי משה שטיין.

אנו שותקים.

“איוַאן”, קורא בעל האילוזיון בקול מצווה אל אחד מעוזריו הנכרים שתפסונו, “מכות!”

איוַאן הגברתן פושט את פרוָתו ומוסרהּ לידי חברו, משפשף ידיו אחת בחברתה ויורק לתוכן. והנה הוא מניף את ידו מעלה מעלה…

“רבי משה שטיין! עמוד!” נשמע פתאום קול מוּכר לי. והגביר רומז לגוי וההוא נעצר ומוריד את כף ידו המונפת.

תשאלו: מי ומי המופיע כמלאך המושיע?

אחי משולם היה זה, אחי הטוב והרחום. תמיד הוא מופיע ברגע המתאים, כדי לגונן ולהציל.

“אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה!” – הנני שומע, כביכול, את קולו של אחי.

“הם ראויים למלקות!” קורא הגביר רבי משה שטיין. “הם קדחו חורים בחלונות של האילוזיון”.

“כיצד אוכל לפצות אותך?” שואל אחי משולם וקורץ עין אל הגביר.

רבי משה שטיין מהרהר ארוכות ולבסוף הוא אומר:

“בעוד שבוע־שבועיִם, אם ירצה השם, אקרין באילוזיון שלי סרט בשם ‘חיי היהודים בפלשתינה’. חתמתי כבר על החוזה ושילמתי מראש סכום־כסף גדול, עצום ממש!”

“ובכן”, קורא אחי וקולו רועד מהתרגשות, “הריני קונה חמישים כרטיסים בשביל הציונים שבעיירה. יהיו אלה דמי־כופר”.

“עוונם גדול מתשלום זה”, טוען רבי משה שטיין.

“בכמה אוכל לכפר בפניך?” שואל אחי ביאוש. והגביר אומר:

“אני רוצה שתביא לי להצגה הראשונה של הסרט הזה באילוזיון שלי את אביו של זה, הסופר סת”ם, את אביו של זה, השוחט, ואת אביך, וכן את כל היהודים האדוקים שבעיירתנו!"

אחי משולם מחייך.

“כדי שכל יהודי העיירה יאמרו: ‘בואו ונרוץ אל האילוזיון כי הוא כשר אפילו ליהודים זקנים ויראי־שמים’?”

“ירדת לסוף דעתי, משולם?” שואל הגביר.

“מסכים, רבי משה”, אומר אחי.

“תקע לי ידך”.

“בשעה טובה ומוצלחת!”


מי שלא ראה את המוני היהודים שבעיירתנו כשהם רצים ערב־ערב לאילוזיון של רבי משה שטיין, כדי לראות את “חיי היהודים בפלשתינה”, לא ראה מחזה נאה מימיו. אדוקים וחצי־אפיקורסים, חסידים ו“מתנגדים”, בעלי זקן ומגולחים, גברים ונשים, זקנים וטף – כולם־כולם – כולם־כולם נהרו לאילוזיון של רבי משה שטיין, כדי לזכות ולראות בעיניהם את שיבת ציון וראשית הגאולה. הכל מיהרו לחזות בפלא.

ראשית־כל נתברר לצופים שהכותל המערבי, קבר רחל, קבר רבי מאיר בעל הנס וקבר רבי שמעון בר־יוחאי אינם משל – אלא עומדים וקיימים עד היום הזה. וגם הגימנסיה העברית “הרצליה” ותל־אביב. והירדן זורם באמת וגם יד־אבשלום והר־הזיתים ישנם עד היום הזה. והעיקר: ישנן קולוניות עבריות – כלומר, מושבות – אשר בהן חיים יהודים כמונו, והם חורשים וזורעים, קוצרים ודשים, קוטפים תפוזים ובוצרים ענבים. הנה פתח־תקוה וראשון־לציון, ראש־פינה ויסוּד־המעלה. וישנם גם שומרים עברים הרכובים על סוסים ונושאים נשק – כגויים ממש…

נו, איך אפשר לשבת בשלוה, ולהתאפק ולא לשיר משירי ציון? הזקנים בכו ושרו: “שיר המעלות, בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים…” ואילו אנו, הצעירים, נשאנו קולנו בהתרוננות: “נס־ציונה לנו ביהודה, ראשון־לציון לנו ביהודה, אֵל יבנה יהודה, ציונים יבנו יהודה!” וכן שרנו את השיר: “ראש־פינה לנו בגליל, יבנאל לנו בגליל, אֵל יבנה הגליל, ציונים יבנו הגליל!” ומובן מאליו, ששרנו ערב־ערב את שיר הציונים “התקוה”. והיה זה נפלא ונחמד: עוד לא אבדה תקותנו, התקוה הנושנה, לשוב לארץ, לארץ אבותינו, ארץ בה דויד, דויד חנה…


ועתה הגידו־נא בעצמכם: איך היינו זוכים כולנו לראות פלאים אלה לולא היה קיים אילוזיון בעיירתנו ולולא הסינמה־בלש שלנו?!

המלצות קוראים
תגיות