רקע
אליעזר שמאלי
נס ל"ג בעומר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

בעיבורה של עיירתנו, בתחומו של יער־ארנים גדול ועבות, השתכן ביום־קיץ אחד מחנה־צוענים.

“מחנה צוענים!” קראנו איש אל רעהו בפחד סתום.

“כן, כן, באמת, מחנה־צוענים גדול.”

“ומה הם רוצים כאן?”

“לחטוף ילדים!” אנו לוחשים בחשאי ומתכווצים. “לגזול ילדים קטנים מחיק אמותיהם ולברוח…”

“אסור להתרחק מתחום העיירה”.

“ואפילו בתוך העיירה עצמה אסור להלך בערב בלי השגחה”.

אף־על־פי־כן אנו נאספים כמה וכמה ילדים, בחבורה, והולכים לראות את הצוענים הרעים מרחוק…

“ומה, אם יאמרו לחטוף אותנו?”

“נברח”.

“ואם יתפסונו?”

“נצעק”.

“ואם יסתמו את פיותינו?”

“אחד יסתלק בלילה ויזעיק עזרה מן העיירה…”

אנו מתגנבים מן העיירה בחשאי והולכים בכיוון היער.

“אלה הם?”

“ש.ש.ש…”

“האין להם בתים?”

“אפילו אוהלים אינם מקימים.”

“מדוע?”

“כדי שיוכלו לברוח עם הילדים הגנובים…”

“והיכן הם מתגוררים?”

“מתחת ליריעות־הבד, המתוחות על־פני העגלות הגדולות שלהם…”

“ומה הם אוכלים?”

“גונבים משדות האיכרים…”

צהלות סוסים ונביחות כלבים. קולות שירה ונקישות פטישים על־גבי סדנים. קריאות תרנגולות ובכי תינוקות. מדוּרוֹת עשנות וסביבן ילדים פרועי־שׂער ולבושי־סחבות…

“צועני מתקרב אלינו וחבל בידו!” מכריז פתאום אחד הילדים בקול מבוהל, וכולנו מזדעקים ובורחים בחזרה, בדרך לעיירתנו…


לוּ היתה אמי בבית באותם הימים – ודאי היתה שומרת עלי ולא היתה מניחה לי לשוטט בין חוטפי־הילדים האלה. אך כיון שאמי חלתה ושכבה בבית־החולים – נחטפתי בידי הנַוָדים השחורים…


ביום י“ח באייר, שבו חל ל”ג בעומר, היה מלמדנו רבי יונה’לה עורך אתנו טיול לאותו יער־ארנים שבעיבורה של עיירתנו. כולנו היינו מכינים לעצמנו קשתות וחצים, מצטיידים בביצים שלוקות, צבועות בצבע אדום, בלחם מרוח בשמן ובבקבוקי מים ממותקים בסוכר – ומפליגים לחיק הטבע. לזכרם של רבי עקיבא ותלמידיו ולכבודם לא היו מתקיימים לימודים ב“חדר” באותו יום אלא היינו יוצאים אל יער־הארנים ומתחלקים לשני מחנות: מחנה אחד של קלגסי רומא ומחנה אחד של חיילי בר־כוכבא. יורים היינו אלה באלה בחצים מקשתותינו, נלחמים לחיים ולמוות, כביכול, ורבנו יונה’לה היה ניצב בין שני המחנות וקולט את החצים לבל ניפצע, חלילה, באמת…

אך בקיץ זה הכריז מלמדנו:

“השנה אין טיול בל”ג בעומר!"

“מדוע, רבנו?”

“רצונכם להיות נחטפים בידי הצוענים ולהימכר לעבדות, חלילה, שקצים שכמותכם?”

קטן־קומה, רזה ובעל עינים פוזלות היה רבנו, חיור וחלש כילד קטן. פשוט התירא מפני הצוענים ורצה להימנע ממגע עם גנבים ורוצחים מפורסמים אלה…

“ונצטרך לבוא ל’חדר'?!” שאלנו ברוגז גלוי.

“אלא מה?! שמא נתבטל מלימודי תורה בגלל הצוענים?!”

“לא מסכימים!”

“מי זה מעז פניו?”

“כולנו, רבי!”

“מחר בבוקר, אם ירצה השם”, הכריז רבנו וקולו רועד, “יבואו כולם ל’חדר' ויביאו אתם את ה’חומשים'. אתם שומעים?! ואם לא – אלקה אתכם מחרתים מכות־רצח!”

“לא מפחדים!”

“מפני מי?!”

“מפני הצוענים!..”

“הם יקחו אתכם שבי!”

“יש לנו קשתות וחצים!”

“הערב, בבית־הכנסת, אודיע זאת לאבותיכם.”

“ל”ג בעומר הוא היום שלנו ורוצים טיול!.." התעקשנו.

עזי־פנים ומחוצפים היינו ועמדנו על שלנו. על אחת כמה וכמה, שלרוע מזלי היתה אמא חולה באותם הימים ושכבה בבית־החולים הקטן שבעיירתנו. וכיון שאבא קם באותו בוקר לפני זריחת החמה, רתם את סוסו לעגלה ונסע לכפר סמוך לקנות מתוצרתו החקלאית של ידידו, האיכר האוקראיני מקסים – בישלתי לעצמי ביצה בספל־מתכת קטן לאחר שהוספתי לתוך המים קליפת בצל, כדי שקליפת הביצה תאדים, מרחתי פרוסות לחם בשמן, מילאתי בקבוק מים והוספתי לתוכם סוכר – ויצאתי לדרך.

“כל הירא ורך־הלבב ילך וישוב אל מתחת לסינרה של אמו!” הכרזתי בקול רם כשנאספנו, כל תלמידיו של רבנו. ואני מיניתי עצמי מפקד על קלגסי רומא וחיילי בר־כוכבא גם יחד.

“כולנו גיבורים ואיננו מפחדים!” ענו לי חברי בקול גדול.

“הישבעו, שלא תברחו משדה־הקרב!”

“נשבעים בספר החומש!”

“נצעד־נא, איפוא, כולנו כחיילים ונשיר בקול רם!”

שירים עבריים אחדים לימדנו אחי הקשיש משולם, שהיה ציוני נלהב וחובב “לשון־קודש” – ואותם שרנו במקהלה בכל הזדמנות חגיגית. פתחנו, איפוא, במצעד ובשירה: “על הירדן ובשרון / שם ערביים חונים, / לנו זאת הארץ תהיה – גם אתם בבונים”.

השמש זרחה, הציפורים שרו אִתנו (העצים שמסביב מחאו לנו כפותיִם) ואנו צועדים במרץ ובעוז, קשתותינו צרורות וחצינו בידינו. גוּרוּ לכם, הצוענים, כי ל"ג בעומר היום – יומם של רבי עקיבא ותלמידיו הגיבורים!..

ניתנה האמת להאמר, כי הלבבות הקטנים שלנו פירפרו קצת שעה שחלפנו בקירבת מחנה הצוענים, אשר השתרע בדרך ליער־הארנים שלנו, וכיון שהלבבות פירפרו קצת – קולותינו הונמכו ונדמו, או רעדו בחשאי. אך פלאי־פלאים ממש! הצוענים כלל לא הסבו את פניהם אלינו; לא רדפו אחרינו ולא ניסו לחטוף איש מחבורתנו הדוממת. המכים בפטישים המשיכו להכות על־גבי סדניהם; הנשים המשיכו לעמוד ליד המדורות העשנות ולשיר שיריהן, והכלבים נבחו להם כרגיל. רק ילדים שחורים וערומים למחצה רדפו אחרינו. פשטו ידים צנומות ומיללו בקולות־תחנונים מלים בלתי־מובנות לנו… עברנו, איפוא, בשלום את מקום הסכנה, הגברנו את קולנו ופצחנו בשיר השמח “עוד לא אבדה”.

הגענו ליער. התחלקנו מיד לשני מחנות עוֹינים – ופתחנו בירי חצים; אכלנו מלחמנו המרוח בשמן והפטרנו בביצה השלוקה, גמענו מים ממותקים מהבקבוקים והחיינו נפשנו בין קרב לקרב; רקדנו ובילינו יפה את כל היום כולו, בלי מלמדנו רבי יונה’לה…

כשהתקרב הערב והשמש נעלמה מאחורי היער – התעורר בנו מחדש הפחד הסתום מפני הצוענים; לגמנו את טיפות־המים האחרונות שבבקבוקים והתחלנו לחזור לעיירה, בטרם ירד עלינו החושך ביער. פתאום נזכרתי, שאבי העירני בשעת־בוקר מוקדמת ואמר לי, כי הלילה ילון אצל ידידו הגוי מקסים בכפר הסמוך. הוא ציוה עלי לבוא אל הכפר, כי הלא הגויים כולם מכירים אותי – וללון יחד אתו בביתו של הגוי הטוב…

נפרדתי, איפוא, מחברי לאחר שחלפנו שוב על־פני מחנה הצוענים. הם פנו לעבר העיירה שלנו, ואני שמתי פעמי אל כפרו של ידידנו מקסים. איכר אוקראיני זה היה אדוק מאוד בדתו וביתו היה מלא צלבים ואיקונין של קדושים נוצריים. אבא לא רצה לישון בבית המלא צלבים וצלמים. וכשמוכרח היה ללון אצל מקסים, לרגל מסחרו, היה ישן בסוכה שבחצר, שהיתה גדושה תמיד חציר רענן וריחני. גם הפעם נהג כך.

התכנסנו לתוך הסוכה, השתרענו על־גבי השחת היבשה והריחנית, קראנו קריאת־שמע שלפני שינה והתחלנו לנמנם (עודי זוכר עד היום הזה את צרצורי הצרצרים המרובים, אשר ניסרו מסביב בטרם ירדה השינה על עיני, ואת פעיות הטלאים האחרונות, שהגיעו לאזני מהדיר הסמוך).

באישון לילה התעוררתי לפתע, כמו מחמת חלום רע, וגיששתי סביבי. אין חציר ואין אבא. אני מדדה על־גבי גרוטאות ורגלי כושלות. קירות־עפר לחים סביבי וריח מעופש ומחניק עולה באפי. כן, אני חש כאב צורב בצדע שמעל לאזני הימנית. הנפצעתי? האם דם הוא הנוזל הקולח מתוך הפצע?

“אבא, איֶכה?.. אבא’לה, למה עזבת ילד קטן בידי הצוענים האכזרים?!..”

אט־אט חוזרת אלי בינתי והנני מתחיל לעמוד על מצבי. בדרכי חזרה לעיירתנו, עם חברי הקטנים, נחטפתי על־ידי צועני. כן, אני כבר זוכר: צועני שחור ובעל רעמה פרועה רדף אחרינו וחבל ארוך בידו… הנחטפתי רק אני לבדי? ואולי נחטפו עוד ילדים והם שבויים אתי כאן, בבור אפל זה? הייתי מפסיק את בכיי ומתחיל לקרוא בקול רועד:

“משה’לה! יענק’לה! חיימ’ל! אברהמ’לה! הושיטו לי ידיכם והשמיעוני קולותיכם! למה הפקרתם אותי יחידי בידי הצועני הרע?!..”

הנני עייף ורגלי כושלות, קר לי ואני רועד מצמרמורת. ראשי כבד עלי ופצעי הפתוח צורב, בוער כאש. הנני מתישב על הגרוטאות אשר מתחת לרגלי ומשעין ראשי על הקיר הלח. על מה זה ישבתי, על־גבי להבו של מעדר? האם הכּני הצועני במעדר הזה?! די, אין לי כוח. אני רוצה לישון. לישון. ואני שוקע בשינה עמוקה – ממנה התעוררתי במיטה לבנה בבית־החולים, אותו בית־חולים שבו שכבה אמי החולה…

“אני חי ורק חולה?” שואל אני את אמי היושבת לידי חיורת־חיורת, אך פניה קורנים. “איך הצלתם אותי מידי הצועני הרע, אשר פצע את ראשי במעדר? כלום הצליחו הילדים לברוח מן הבור לעיירה ולספר לכם, שנחטפתי והנני שוכב מוּכה וזב־דם בתוך בור אפל, לח ומעופש? הוי, אמא’לה, כמה טוב, שהוצאתם אותי מתוך הבור העמוק ועכשיו את כבר יושבת על־ידי ומלטפת את ראשי.”

“בשעת־בוקר מוקדמת”, שׂחה אמי, "בטרם עלות השחר, קם אביך, יצא מהסוכה המלאה חציר, שבה ישנתם, והעיר את בעל המשק, כדי שיארוז למענו את התוצרת החקלאית שקנה מידו. בלב שקט ובבטחה השאיר אותך לבדך בתוך הסוכה – לאחר שעטפך יפה־יפה בחצר1, כי מי זה יבוא לגנוב ילד בתוך חצר מוקפת גדר, שכלבים גדולים עומדים סביבה על משמרתם? ובכן, סגר את דלת הסוכה אחריו והלך. אך כששב כעבור שעה שעתיִם כדי להעירך משנתך, להעלותך לעגלה ולחזור יחד אתך לעיירה – לא מצאך על משכבך. גישש וחיפש, אך הסוכה היתה ריקה והשקע, אשר בו שכבת מכורבל בחציר היבש כל הלילה, היה קר…

"חיפש אחריך בחצר הגדולה וקרא לך בקול רם, אך אין קול ואין עונה. הלך אביך ושׂח לידידו מקסים את המעשה. צחק מקסים ואמר: ‘ודאי סר הילד לרפת או לדיר, כדי לראות את העגלים והטלאים אשר הוא אוהב. ואולי הלך ללול – להשתעשע עם אפרוחי הברוָזים והאוָזים, או קם ויצא למטע־הדובדבנים ושיחי־הפטל, כדי לטעום מן הפירות המתוקים בעוד טל־הבוקר עליהם…’

"חיפשו השנַים בכל מקום – והילד איננו.

"אז העלה אבא חשש: אולי הצוענים, מקסים ידידי? –מקסים דחה את הרעיון מכל וכל. משוכנע היה, כי לחצרו לא יעֵזו נוָדים אלה לחדור, שכן החצר מוקפת גדר, שערה סגור בלילה והכלבים מקיפים אותה בלי הרף ועומדים על המשמר…

"נשארה התעלומה: לאן פנה, איפוא, אליעזר הקטן?

"קרא מקסים לאיוַאן, בנו הבכור, ציוה עליו לעלות ולרכוב על סוס, לגשת לביתנו ולבדוק אם הילד לא חזר לביתו. כן הורה לו לבדוק היטב בדרך שמא הוא מצוי שם.

"מקסים עצמו נטל את רובה־הציִד שברשותו ויחד עם אביך החלו לצעוד אל מחנה הצוענים ברגל. השמש זרחה והציפורים שרו, אך אביך היה עצוב מאוד. כי אני שכבתי כאן, בבית־החולים, והוא היה לך כאב וכאם גם יחד… הגיעו השנַיִם אל מחנה הצוענים והחלו לשאול את יושביו, אם ראו במקרה ילד שחרחר.

" ‘יש לנו ילדים שחרחרים רבים כפי שעיניכם רואות…’ ענו להם הצוענים.

" ‘ילד נגנב הלילה מחצרי’, אמר מקסים והושיט רובהו אל מול המחנה הסואן, ‘בנו של האיש אשר ניצב לידי ובוכה’.

" ‘ובאת לחפש אותו במחננו?!’ תמהו הצוענים, כשהם מחשיפים שינַיִם לבנות וצוחקים.

" ‘באתי לבקש עזרתכם’.

" ‘שאלו את פי הנחשן הזקן שלנו והוא יבדוק ויאמר לכם’.

"ואז הלכו והביאו צועני זקן, שׂעיר כקוף, עיור בעינו הימנית וצולע על רגלו השמאלית. הלז מצץ־מצץ קצה המקטרת שבפיו פף, פף, פלט עשן והסתכל בסלסוליו העולים למעלה, והשהה מבט ארוך בשני הזרים הניצבים מולו ולבסוף אמר: ‘הלוך אלך אתכם אם תתנו לי סל גדול, מלא תפוחי־אדמה!’

" ‘תקבל שנַיִם’, הבטיח לו מקסים, ושלָשתם יצאו לדרך.

"השמש עלתה והחום קפח על ראשיהם. מקסים הלך והחשה, אביך צעד והתפלל בקול עצוב ואילו הצועני הזקן היה מדדה, שני סלים בידיו, והוא מזמר לעצמו שירים צועניים מסולסלים.

" ‘מה השמחה, סבא’, שואל אותו מקסים.

" ‘כי הילד ישנו’.

" ‘והוא חי?’

"הישיש מפשׂק אצבעות כף־ידו השחוקה, בודק ולוחש לעצמו בחשאי – ואחר־כך הוא עונה: ‘חי…’

"הגיעו לחצרו של מקסים. הצועני הישיש בדק את הסוכה שבה ישנתם והריח את החציר. אחר־כך יצא החוצה, התכופף, היטה אוזן לאדמה, טפח עליה ברגלו הבריאה – והאזין. אביך, מקסים, אשתו וילדיו, ושכנים אשר נאספו בחצר – כולם עמדו עצורי־נשימה ומַחשים. לבסוף קם הצועני, התישב ואמר: ‘מלאו לי את שני הסלים תפוחי־אדמה’.

" ‘והיכן הילד?!’ שאל מקסים מופתע.

" ‘אני שומע את דפיקות לבו מתוך המרתף…’

" ‘המרתף אשר מתחת לסוכה שבה ישנו בלילה?’

" ‘כן, הוא נשמט ונפל לתוכו דרך פירצה שנפרצה בתקרה!’

“ואכן, פצוע ומבוהל העלו אותך מתוך המרתף העמוק והמעופש, אשר שימש למקסים האיכר מחסן לאחסן תפוחי־אדמה בחָדשי־החורף הארוכים. מיד הביאו אותך לבית־החולים וכאן תפר הרופא ואיחה את הקרע שבצדע הימני אשר מעל לאזנך – והצילך”.


סיימה אמי את סיפורה ואני נשמתי לרוָחה. לפחות לא נחטפתי…

מאז אותו מקרה יש בלבי חיבה לצוענים, ובצדע של ראשי, מעל אזני הימנית – צלקת ארוכה וחיורת, דמוית סהר…


  1. “בחצר” – כך במקור המודפס (הערת פרויקט בן־יהודה)  ↩

המלצות קוראים
תגיות