כשמלאו לי אחת־עשרה שנה התחלתי לדבר “לשון־קודש” (עברית).
עם עצמי?
לא. עם חברי הטובים, לייבל וישׂרוליק.
מה פתאום?
כי שלָשתנו חלמנו על נסיעה לארץ־ישראל. וכדי לנסוע לארץ־ישראל, צריכים לדעת שני דברים: עבודת־אדמה ולשון־קודש. עבודת־אדמה עבדנו שלשתנו בזיעת אפינו, בגינתה של אמי. ועתה גמרנו אומר: סוף לשפת הגלות! – ואנו מדברים בינינו אך ורק בשפת היהודים אשר בקולוניות העבריות שבארץ־ישראל, במושבות ראשון־לציון ונס־ציונה, ראש־פינה ומשמר־הירדן ואחרות…
מי מבינינו היה הראשון שתבע תביעה זאת?
ניתנה האמת להיאמר: חברנו ישרוליק.
ולמה דווקא הוא?
דוד היה לו בארץ־ישראל, מורה עברי בבית־הספר, אשר במושבה ראש־פינה שבגליל ושמו אהרן טורקניץ‘. המורה טורקניץ’, אשר היה מראשוני בוני בית־הספר העברי בארץ־ישראל. והדוד החשוב הזה היה כותב להורי יִשרוליק שבעיירתנו, מכתבים בעברית שבהם סיפר לקרוביו על חיי האיכרים העברים שבארץ־ישראל ועל ילדיהם, שכולם מדברים עברית…
“צפרא טבא (בוקר טוב), ישרוליק!”
“צפרא טבא, לייבל!”
“ערבא טבא (ערב טוב), לייבל!”
“ערבא טבא, אליעזר!”
“הרי זה ארמית”, צוחק אחי הטוב משולם ונהנה, “דברו לשון־קודש!”
ובכן: אני חפץ מאוד לשתוֹיס (לשתות) מים חמים עם “נופת צופים (סוכר)”.
“תבעיר לי במטותא (בבקשה), עץ גפרית, (גפרור)”.
“חן־חן, אדוני!”
“ד' עמכם גיבורי החַיִל!”
“יברכך ה'!”
“קח אלוּנטיס (אלוּנטית) ובוֹיריס (בורית) מגבת וסבון ונלך לטבול ביאור (לרחוץ בנהר)…”
“המים צוננים כשלג אשר על ראשי הררי שׂניר וחרמון…”
“לייבל, כמה מחזיק האורלוגין (השעון) שלך (מה השעה)?”
“מורה־השעות שלי מראה תשע שעות ועשרה רגעים…”
“חן־חן”.
“לכבוד דודי היקר שבארץ־ישראל”, כותב ישרוליק במכתב למורה אהרן טורקניץ' שבמושבה ראש־פינה. "איך אומרים הילדים אצלכם אַ זייגֶר (שעון)? ואיך אומרים אצלכם: אַ־שוייבֶּלֶה (גפרור), ואיך אומרים אצלכם צוּקר (סוכר)? וזה שחופרים בו האדמה בגינה איך נקרא? ואיך אומרים סַמוֹבר (מיחם)?
“אנו חפצים לנסוע לארץ־ישראל ומדברים בלשון־קודש. וחן־חן על המַענה שלך בהקדם”.
הדוד טורקניץ' ענה בהרחבה: “זייגר – פירושו שעון. ושואלים: מה השעה? שוייבלה – הוא גפרור. גפרור מדליקים. צוקר – לא נופת צופים, ישרוליק היקר, אלא – סוכר, פשוט. וסמובר, אשר בו מרתיחים מים לתה – מיחם הוא. ואת האדמה שבגינת בית־הספר שלנו אשר בראש־פינה – אנו עודרים באת או במעדר. ותוסיף לשאול, ישרוליק חביבי, ואני אשיב לך בחפץ־לב…”
והדוד טורקניץ' הוסיף במכתבו מראש־פינה: “אצלנו, בגליל העליון, הכל מלבלב ופורח עתה, וימי האביב ממשמשים ובאים…”
האח, וחן־חן למורה טורקניץ', אשר במושבה העברית ראש־פינה! איך העשרת לנו את שפתנו העברית הדלה שבגולה מסכנה זאת. מאז היה הכל מלבלב בלשון־קודש שלנו. והמלים הנחמדות “ממשמשים ובאים” לא משו ממש מעל שפתינו…
“לייבּל, הצנון שלנו כבר מלבלב בגינה!” היינו מבשרים איש לרעהו בשמחה.
“ישרוליק, הקישואים (מלפפונים) שלנו כבר מלבלבים, ברוך השם, בערוגה”.
“הוי אליעזר! ימי־קיץ יפים וחמים ממשמשים ובאים ונוכל לעבוד בגינה בלי אנפילאות (גרביִם) ובלי מִנעלים (נעליִם) לרגלינו. ונעדור את הערוגות במעדר ובאת כשאנו יחפים ובני־חורין מבתי־הרגליִם (מַגפיִם), ממש כמו במושבות העבריות שבארץ־ישראל…”
ימים טובים ממשמשים ובאים לעיירה שלנו, כי לאגודתנו “אגודת דוברי שפת עבר” מתחברים חברים חדשים לבקרים. ואנו נעשים אגודה אחת, אשר מדברת אך ורק בשפתנו הקדושה היחידה (השׂרידה, שפת חוזינו ונביאינו), וגם שיר חיברנו לאגודה שלנו, אשר אנו שרים אותו כל היום:
עברית, אדברה,
עברית אזמרה,
עברית אחשוב ביום
ובלילה – עברית אחלום.
עברית אשתעשע
עם חברי החביב,
כי לעמנו השב והיגע
ממשמש ובא האביב…
יום־יום אנו באים אל אחי בשאלות: איך אומרים: סיס או סוּס? ואחי משולם מקמט מצחו, מדפדף בספרים ומסביר: “חיית הבית אשר רתומה לעגלה – שמה סוס. ואילו הציפור שבשמים – שמה סיס…”
“איך אומרים: חתול או חסיל?”
ואחי חוזר ומעיין בספרים ופוסק: “חיית־הבית אשר צדה עכברים – שמה חתול ואילו ארבה קטן שמו חסיל…”
ואיך קוראים אַרבּיס בעברית?"
ואחי הטוב עונה מיד: “עדשים…”
“עדשים הן עדשים!” אנו קוראים במקהלה, “שמהן מבשלת אִמא דייסה, אך מאַרבּיס מבשלת אמא מרק!”
אחי המסכן מסמיק, נכנע ומודה: “ישאל ישרוליק את דודו המורה העברי אשר בארץ־ישראל…”
וישרוליק כתב לדוד וכולנו חיכינו למַענה כמצפים למשיח. והדוד ענה וכתב: “ארביס – אפונה, אפונים. וגם סימנים נתן: הגבעולים מטפסים ועולים בערוגה על גבי מקלות…”
“נכון!”
היינו עודרים בגינתה של אמא במעדרים עבריים, חופרים באִתים עבריים ומחברים מִלון של השפה העברית לפי האלף־בית ובנגינה ושירה. אחד מתחיל וחבריו ממשיכים וחוזר חלילה…
"אב! אח! – אחות! – אם! – בן! – בת! – גב! – גג – גל – גן – דג – דוּד – דלי. וכל מחרוזת מלים שבאלף־בית אנו מלווים בשיר על הגינה:
עם השחר קמים אנו / פוקחים עין חיש / ככה, ככה אנו קמים פוקחים עין חיש. / לובשים אנו את הבגדים / לובשים מהר, קל / ככה, ככה אנו לובשים / לובשים מהר, קל / אומרים “שלום” להורינו / ולגננו חיש. / ככה, ככה אנו הולכים / אל גננו חיש / בגננו אנו שרים / משחקים כל היום, / ככה, ככה אנו שרים / ומשחקים כל היום. / יש בגינה פרחים שונים / פרחים יפים גם צבעונים / אל גינתי בואו, קונים / נקטוף פרחים שם, רעננים…
מי חיבר את השיר הנחמד הזה?
אענה לכם בסיפור קצר:
שעה ששאלה המורה את תלמידיה שבכיתה בית: “מי ברא את העולם?” מיהר אחד התלמידים וקרא: “מורתי, לא אני, לא אני…”
לא אני חיברתי את השיר הזה על הגינה. אולי יודעים אתם את שם המחבר? אנא, גלו גם לי את שמו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.