רקע
אליעזר שמאלי
המטפחת האדומה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

התדעו מי היו הראשונים אשר זיעזעו את כסאו של הקיסר הרוסי, הצאר ניקולאי השני? אנחנו, ילדי ה“חדר”, תלמידיו של אלעזר המלמד.

“ברכב או בפרשים?”

“לא! רק בשיר של מהפכנים…”

אני הייתי מוציא בגניבה מתוך כיס קאפוטת־השבת של אבי את מטפחת־האף הגדולה והאדומה שלו, קושר אותה לראשו של מקל ומניפו מעלה־מעלה. וילדי ה“חדר” מסתדרים מאחורי בשורה ערפית ארוכה ואנו שרים בקול רם, בשפה הרוסית, המשובשת במקצת בפינו, את מלות־השיר שפירושן בערך כך:

הַקֵיסָר הָרוּסִי רוֹכֵב עַל סוּס אַבִּיר

כְּמו עוֹרֵב עַל גַב חֲזִיר!


“געוואלד! (הצילו!)” היתה צועקת פרלה הקטנה והצנומה, אשתו של מלמדנו אלעזר, צובטת את פניה החיורים והמקומטים, “הורידו את הדגל האדום, שדים ארורים שכמותכם. עוד מעט יופיע השוטר, יסגור את ה’חדר' של אלעזר המסכן שלי וישלח את כולנו לסיביר!”

הוּררה! (הידד),” היינו מריעים בקול רם כדי להרגיזה. ואני מניף את מטפחתו האדומה של אבי מעלה־מעלה וממשיך לשיר, וכולם עונים אחרי במקהלה:

רֵד מַהֵר אֲחַשְׁוֵרוֹש,

וָלֹא – נוֹרִיד לְךָ הָרֹאשׁ!


“עפר לפיכם, שקצים ומורדים!” צורחת פרלה כעקוצת עקרב, “הכל באשמת אותו גרופרמן הארור, ימח שמו וזכרו!”

“הסתלק, ניקולאי!” אנו צועקים בקול, “יחי גרופרמן המארגן שביתות של החייטים והסנדלרים!”

היה זה בעשור הראשון של המאה העשרים. בימים ההם נזדעזע כס מלכותו של קיסר רוסיה ירום הודו, הצאר ניקולאי השני. ברחבי רוסיה פרצו שביתות אשר שיתקו רכבות ואניות, בתי־חרושת ובתי־מלאכה. אולם עיירתנו הקטנה רחוקה היתה מכל אלה. כאגם חבוי במעבה היער רגעה לה העיירה שלנו בווֹלין הברוכה והדשנה, בין שדות שיפון וחיטה פוֹרים וחורשות אורן ואלון. הסוחרים קנו תבואות וביצים מידי האיכרים האוקראינים ושלחו אותן ברכבת לסוחרים יהודים אשר בוארשה הרחוקה. והחנוָנים שבעיירה הביאו סוכר וטבק מסוחרים יהודים בוארשה ומכרו אותם לאיכרים שבכפרים האוקראיניים אשר מסביב לעיירה. החייטים עשו מלאכתם בחוט ומחט בלוויית שירי־עם באידיש או קטעי תפילה מהסדור והמחזור, הסנדלרים תקעו בקצב מסמרי־עץ בסוליות הנעלים והשוליות הפיחו בשפתיהם את הגחלים הלוחשות שבתוך המַגהצים, בישלו דבק ושזרו חוטים או הניעו את ערש־התינוקות של נותני עבודתם והנעימו להם שיר:

תחת ערש בני הרך

עומד גדי לבן וצח.

הגדי הלך לקנות סחורה

ובני ילך ללמוד תורה.

כך חיתה לה עיירתנו את חייה השלוים עד שביום סתיו מעונן וגשום הופיע בעיירה גרופרמן, בחור אלמוני, ותושביה רגשו ורגזו.

“עיִט” רטנו החייטים והסנדלרים.

“מורד במלכות” לחשו בעלי בתי־החרושת. “עוכר ישראל! מאַין בא בחור זה? על כולנו הוא ימיט צרה! אסור לו לשבות כאן! וכי לא מוטב ללחוש על אָזנו של שר־המשטרה ולהגלותו מיד לסיביר?!”

“אבל הרי יהודי הוא! כיצד נלשין אנו, יהודים רחמנים בני־רחמנים, על יהודי?”

אלה אומרים שגרוּפרמן הוא בנו של רב, שיצא לתרבות רעה ואלה טוענים: “לא כי! סטודנט הוא. מהפכן!”

אנו ילדי ה“חדר”, עקבנו אחרי גרופרמן בענין רב. קטן־קומה היה האיש ובעל ראש גדול, בלוריתו שחורה ומתולתלת ואפו ארוך ועקום. פניו רזים, חיורים וצהבהבים, ועל עיניו הגדולות והיוקדות משקפים בעלי זכוכיות עבות. גופו עטוף היה שכמיה רחבה, ששוליה נגררו על־פני שלוליות המים שבעיירה ופיו חוצב להבות. בכל עת תמיד הוא נושא דבריו.

מה הוא נאם? ילד קטן הייתי בימים ההם ולא ירדתי לסוף דעתו. אך משפט אחד משלו נחרת בזכרוני:

“חברים וחברות”, היה קורא בלהט, “שביתה! עד הנצחון!”

“הידד!” היינו מצטרפים לקריאות ההתלהבות של שוליות החייטים והסנדלרים. מריעים ומוחאים כף, אם כי לא הבינונו בדיוק למה צריך לערוך שביתות.

עתה אני מבין: באותם ימים היו שוליות בעלי־המלאכה ופועלי בתי־החרושת הזעירים עובדים מארבע־עשרה עד שש־עשרה שעות ביממה. רובם היו מתחילים את יום־עבודתם לאור מנורת־נפט בשעה שש לפנות בוקר ומניחים את הפטיש והצבת, המספריִם והמחט בשעה עשר בלילה. והנה הופיע גרופרמן בעיירתנו והסית את הפועלים וקומם אותם נגד נותני־עבודתם ותבע בשמם:

“יום עבודה בן שמונה שעות בלבד!”

“וָלא!?” שואלים נותני־העבודה.

“נשבות!” היה גרופרמן מטיח ברוגז.

“מי שׂמך, בחור חצוף שכמותך?!” טען כנגדו שמשון החייט בעל הזקן הרחב והצהוב, כשהוא מניף מולו את המספרים הגדולים.

“ומה איכפת לך אם הפועלים שלי יעבדו שעות אחדות כשם שעבדו עד עתה?!” צעק משה הסנדלר בעל הזקן הארוך והלבן. “מי שׂמך לפה לפועלים שלי?!”

“אני הנני פֶה לאנשים האילמים האלה!” ענה גרופרמן בראש מוּרם ובחוצפה.

“שבו מיד והמשיכו את עבודתכם!” קרא שמשון החייט אל פועליו בקול מצווה, “אני משלם לכם!”

אולם הפועלים הניחו את כלי־מלאכתם והכריזו:

“אנו דורשים יום־עבודה בן שמונה שעות בלבד!”

גם אנו ילדי ה“חדר” של אלעזר המלמד, מרדנו. היינו סוגרים את החומשים בשבע בערב במקום בשעה השמינית, מדליקים את הנרות בפנסינו וצורחים במקהלה:

“די, גם אנו עורכים שביתה!” וכולנו פורצים החוצה ומצטרפים אל התהלוכה של גרופרמן והפועלים השובתים.

ערב־ערב היו מתקהלים מסביב לגרופרמן עשרות פועלות ופועלים כששירי־מרד על שפתיהם – פורצים אל בתי־המלאכה של החייטים והסנדלרים והכובענים, מוציאים את כלי־העבודה מידי הפועלים והפועלות וקוראים: “די לכם! הסוף לניצול!”

“הוּררה!” הריעו עשרות פיות, ואנו מצטרפים אל המריעים, מנפנפים בפנסים שבידינו וקוראים:

“כל פועלי העיירה התאחדו! אל תעבדו למעלה משמונה שעות!”

והייתי חוזר הביתה נסער ונרגש.

“היכן היית עד שעה כה מאוחרת?” שאלה אמי ברוגז, כשהיא פורסת לי פרוסת־לחם וחותכת בשבילי זנב דג־מלוח. “מזלך שאבא נסע לכפר”.

“שביתה, אמא!” הייתי עונה.

“שמא חושב אתה שבלעדיך לא יורידו את הצאר ניקולאי מכס־מלכותו?” שאלה אמא. “היזהר לך, בני! סופך שתגורש לסיביר, כמו כל המַהפכנים והמורדים במלכות. ועתה, בני, שכב לישון. מחר בבוקר עליך להשכים קום וללכת ל’חדר' של אלעזר, ללמוד חומש ורש”י."

בוקר אחד, בלכתי ל“חדר”, פגשתי את חברי והם נסערים מאוד.

“מה קרה?” שאלתי.

“מה, אינך יודע?” השיבו לי חברי בלחש. “האינך רואה את חבורות האנשים שנקהלו ברחוב?”

“אני רואה. אך אולי תגידו לי סוף־סוף מה קרה?”

“בלילה באו קוזאקים ותפסו אותו…”

“את מי?”

“את גרופרמן!”

“נו, ומה עשו לו?”

“שלחו אותו לסיביר באזיקים”, השיבו חברי.

עברו ימים אחדים ופרלה, אשתו של המלמד שלנו אלעזר, חגגה את נצחונה עלי.

“היכן המטפחת האדומה של אביך, תכשיט שכמותך?” התגרתה בי פרלה.

האמת היא שהחזרתי אותה בבושת־פנים לכיס הקאפוטה של אבא שימשיך לקנח בה את חָטמוֹ בשבתות. לא עוד הנפתי אותה בראש המקל. אימת הקוזאקים נפלה עלי…

המלצות קוראים
תגיות