רקע
אליעזר שמאלי
פורים שפיל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

לאחי משולם היה אוסף של גרוטאות ישנות וחפצי־ערך מימים עברו. בתיבת־עץ יפה היו מגוּבבים שעונים דוממים, קני־סיגרה סדוקים, שפופרות, כפתורי־נחושת צבאיים מתקופת מלחמת רוסיה–יפאן, מגיני־דויד ואסימונים שחוקים, יותר מכולם היתה מבהיקה סיכה גדולה ויקרה שעברה בירושה מסבתא פריידה לידי אמי. זאת הסבתא פריידה המפורסמת, עליה השלום, אשר לכבודה היינו שרים בלחש “קטנטן וצנום היה חיים הזיידה (הסבא) אך גבוהה ורחבה הסבתא פריידה…” הסיכה היתה דומה במקצת לסבתא, במחילה מכבודה: ארוכה ורחבה וכבדה, עשויה שן ובמרכזה משובצת אבן־חן גדולה וירוקה. אף פעם לא שאלנו פי מומחה לערכה של אבן יקרה זאת. אך בפי כל בני־הבית היתה מכונה בשם “האבן היקרה” – והיינו שומרים על הסיכה מכל משמר.

ובגלל סיכה ישנה, נכבדת ויקרה זאת – פרצה מחלוקת בביתנו, הופרה שמחת חג־הפורים ונגרם סכסוך קשה בין אבי לבין אחי משולם. על סיכת־מחלוקת זאת אספר לכם בסיפור שלפנינו.

מכיון שחגיגת ט"ו בשבט עברה בהצלחה מרובה, החלטנו שנינו בסוד לערוך “פורים שפיל” (הצגת פורים).

כדי לערוך “פורים שפיל”, צריך להכין הצגה ולעשות מסכות, לחבר שירים מצחיקים ולהתאים תחפושות. ואנחנו רק שנַיִם בסך־הכל – בנצי ואני. אך תסמכו עלינו! מאבי למדתי לחרוז חרוזים; ואילו בנצי למד מאביו החייט אמנות הגזירה והתפירה – ושנינו החלטנו להכין הצגה בשם “אסתר ואחשורוש”. בנצי, שהיה צעיר ממני שנתיִם, יהיה אסתר המלכה; ואילו אני, המבוגר יותר – אחשורוש המלך.


אני: אסתר המלכה, היפה בבנות, הגישי לי במחילה יין ומגדנות!

בנצי: כן, כן מלכי, אמלא הבקשה,

אך מסור לידי קודם את המן הרשע…

אני: עשי נא מיד את אשר ביקשתי

וָלא, יהיה לך סוף כמו לוַשתי.

בנצי: הוי, אחשורוש, אתה טיפש ושוטה,

מסור לידי מיד את המן החוטא…


אני חרזתי וצחקתי כתבתי ומחקתי, ואילו בנצי גזר גליונות נייר צבעוני והכין לנו בגדי־מלכות: כתר ושרביט וחרב ושמלה צבעונית, נעל וגרב.

אמי היתה שומעת ורואה את חזרותינו ומצטחקת למראה תחפושותינו. ואילו אבי משך בכתפיו בביטול, ואחי משולם מאזין ומתקן, מציע לנו חרוזים מצחיקים ומשנה את התלבושות (יקומו הנערים וישחקו לפנינו: “היום פורים וּמחר יום חול – נצחק ונשתגע ונריע בקול…”).

אך אגב ההכנות להצגה הושיט לי אחי משולם את המפתח הקטן והמוזהב של אוסף הגרוטאות ואמר לי בלחש: “הבא את התיבה היפה, והנעולה במגירה הגדולה של ארון־הבגדים”.

סרתי על בהונות רגלי לחדר־האוכל הגדול שלנו, ניגשתי אל ארון־הבגדים, פתחתי במפתח את המגירה, הוצאתי בידים רועדות את התיבה היפה והבאתיה אל אחי.

“הוי!” קרא בנצי קריאת התפעלות כשראה את ערימת האסימונים, השעונים והשרשרות נשפכת על השולחן: “אוצר מימי מתושלח!”

(נעלבתי וקראתי ברוגז: “זאת קוֹלקציה…”)

תיקן אחי ואמר: “אוסף של אנטיקים…” נטל את הסיכה הגדולה, סיכת־השן המשובצת אבן ירוקה ויקרה, שנפלה בירושה לאמי מאת אִמה הסבתא פריידה, עליה השלום, והתחיל למרקה.

“זהו מטבע מימי ניקולאי הראשון, ‘קיסר רוסיה’!” התפארתי בפני בנצי והצבעתי על אסימון־נחושת חלוד. “וזה כפתור צבאי של גנראל מצבא נַפוליון…”

“וזה יהיה משלוח־מנות לאחותך מוּני”, אמר פתאום אחי בקול רועד והושיט לבנצי את הסיכה היקרה.

“מה?!” שאלתי בצער, ובנצי בשמחה: “משלוח־מנות לפורים בשביל אחותי מוּני?”

“אך הבטיחו לי שניכם בנאמנות ש…” חינן אחי קולו.

“שנשמור את הדבר בסוד ולא נגלה לאיש?!” שאלנו שנינו כאחד.

“בדיוק!”

“מבטיחים!”

מיהרנו להחזיר את החפצים לתוך התיבה, ולשימהּ במקומה. נעלתי את המגירה ובנצי החביא את הסיכה היקרה בכיסו, ושנינו רצנו בשמחה להביא אותה למוּני, בתו הנאה של ברל החייט.

כעבור שבוע ימים, בערב חג־הפורים ממש, שעות מעטות לפני סעודת־פורים המסורתית והחגיגית גרמה סיכה זו למריבה עצובה בביתנו.

לאמי היתה אחות קשישה ושמה סוֹסי, ולה בעל בשם חיים, וגם שני בנים ובת אחת. הבנים היו דומים לדודה סוֹסי, גבוהים ונאים ופיקחים, והם נשאו לעצמם נשים ובנו בתים בישראל.

ואילו הבת, שיינה, היתה דומה, למזלה הרע, לדוד חיים; נמוכה ושמנה ופוזלת. על שפתה העליונה שפם שחור, ועל סנטרה – חתימת־זקן. היא לא נישאה לאיש וראשה הלבין בבית הוריה. אביב בא וקיץ חלף וכבר מלאו לה שלושים שנה – ועדיין ישבה בבית הוריה: הדודה סוֹסי והדוד חיים. כעסה הדודה סוֹסי על אמי, כי, לפי דעתה, צריך היה אחי משולם לארס מתוך רחמנות את בתה המִסכנה שיינה, כדי לכסות ראשה בהינומה ולהכניסה לחופה. מי, אם לא הוא, קרוב המשפחה יאסוף חרפתה ויגאל אותה?!

בשעות אחר־הצהרים של ערב פורים נפתחה הדלת בביתנו, ושיינה, בתה של הדודה סוֹסי, נכנסה ובאה לביקור. בחוץ ירד שלג מעורב בגשם, ואבי שכב על הספה ונימנם להנאתו. אמי ישבה וניגבה את הכפות והצלחות וזימזמה לעצמה חרישית. אני ובנצי עמדנו בחדרו של אחי משולם וערכנו חזרה אחרונה של ההצגה לבושים בגדי־מלכות ומדקלמים את החרוזים.

“ברוכה הבאה, שיינה’לה!” קראה אמי וקמה לכבוד האורחת, משכה אותה אליה והעתירה עליה נשיקות, ניגבה במגבת שבידה את טיפות־הגשם אשר הרטיבו את פניה ושערה והושיבה אותה על כסא שלידה.

“חג שמח, דודה!”

“חג שמח לך, שיינה’לה, ומזל מאיר”.

“כן, כבר הגיעה השעה באמת, דודה…” לחשה שיינה והסמיקה.

“אם ירצה השם – ושמשך תזרח לך פתע־פתאום”, אמרה אמי כדי לעודדה.

“אם ירצה שם, דודה”, אמרה שיינה נבוכה, “ובאמת באתי בענין זה… מחר יבוא בחור אחד לראותני – ולוַאי שאמצא חן בעיניו…” אמרה שיינה בקול רועד.

“אין כל ספק, שיינה’לה, ולוַאי שיבוא ברגל ימין”.

הוסיפה שיינה בקול ספוּג תחנונים: “באתי אליך, ובקשה בפי, שתשאילי לי ליום אחד את הסיכה היפה של הסבתא פריידה, כדי שאתקשט בה – ואמצא, אם ירצה השם, חן בעיני החתן…”

בנצי ואני הפסקנו את ה“חזרה” שלנו ועמדנו עצורי־נשימה והקשבנו לשיחתן. כל אותה שעה דפק לבי וניבא לי רעות. וגם אחי משולם שישב ועיין בספר, לא היה שקט כל שעת הביקור של שיינה, והיה מביט בספרו, ומַטה אוזן לסירוגין…

והנה שמענו את חריקת המגירה ודרדור הגרוטאות בהישפכן על־פני השולחן בחדר־האוכל שלנו.

“דודה, הסיכה איננה! סיכת הירושה של הסבתא שלי כבר איננה כי לא ידעת לשמור עליה!” זעקה שיינה.

בנצי ואני קפאנו, ואילו פניו של אחי החוירו כסיד…

“חס ושלום!” אמרה אמי והצטחקה.

“עיניך הרואות, דודה!”

“וכי לאן נעלמה?”

“לאן נעלמה?!” שאלה שיינה בקול ספוּג דמעות וארס, “על צוארה של מוּנילה, בתו של החייטון ברל!”

“אינני מבינה”, קראה אמי בקול רועד.

“כן, כן, זה כבר ימים אחדים שהיא מתנוססת על צוארה של חייטת זאת!” קראה שיינה ופרצה בבכי־תמרורים.

הספר נשמט מידי אחי, ואילו אני ובנצי התחבאנו בפינה אפלולית.

דלת ביתנו נטרקה ברעש, ואמי הטובה הופיעה בפתח הקיטון ופניה מודאגים.

“פריד’לה”, (משולם), אמרה בקול רך ועצוב, “שמא ראית את סיכתה היפה של הסבתא פריידה?”

אחי ישב ועיניו מוּרדות והחשה.

“לא ראית אותה, בני?”

“ראיתי אמא”, ענה אחי כשעיניו עצומות.

“היכן היא?”

“נתתיה במתנה למוּני, משלוח־מנות לפורים!” ענה בקול נחנק.

“פרידל?!”

“כן, אמא”.

“מה פירוש הכן הזה, פרידל?”

“פירושו של ה’כן' הזה”, אמר אחי בקול שקט, “שאני אוהב את מוּני…”

“כבר אתה אוהב אותה?” שאלה אמי והצטחקה במרירות, “ואני חיה עם אביך שיחיה כארבעים שנה, עד מאה ועשרים, ועד היום לא העליתי מלה זאת על שפתי החוטאות…”

“בימינו אנו, אמא, אוהבים לפני החתונה!” קרא אחי וקם מעל כסאו.

“זאת אומרת, שאתה משחק עם מוּני זאת משחק־אהבה?” שאלה אמא בעקימת שפתים.

“כן, אמא”.

“ומה יהיה בסופו של משחק זה?”

“נשבור צלחות, אם ירצה השם, אמא”, אמר אחי והצטחק.

“בלי הסכמתם של אבא ואמא, פרידל?”

“אתם תברכו אותנו במזל טוב…”

“אני לא אומַר לדבק טוב ולא אברך אותך במזל טוב!” קרא פתאום אבי בזעם ובזעף, כשהוא קם מעל הספר שבחדר־האוכל. “שכבתי בעינים עצומות, והקשבתי לכל אותו משחק־שׂטנים, הקשבתי! ואני אומר לך, כשם שערב־פורים היום, שהיה לא תהיה, שגץ שכמותך, משחק זה יסתיים כבר היום! וסוף לדבר! אין לך דעה בענין שידוכים, ואמך ואני נבחר כלה בשבילך, אם ירצה השם, ולא אתה! ואתה…” פנה אבי אלי, כשהוא מפשיט מעלי את בגדי־המלכות, וקורעם לקרעים, “אל תדרוך רגלך יותר בבית החייט, וחסל סידור קומדיות בביתי!”


באותה שנה לא נערכה בביתנו סעודת־הפורים החגיגית, והלילה נהפך לליל תשעה באב.


אחי קם ונעלם מן הבית. רק מוּני ידעה סוד בריחתו, אך היא שמרה על שתיקה.

המלצות קוראים
תגיות