רקע
משה סמילנסקי
דינה'לה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים־ברלין, יבנה; תרפ"ד

אתה חזק מאד? שאלתני דינה־לה פנות ערב, ביום בואנו – אבי, אמי ואנכי – מן הכפר אל בית הוריה, העירה, בה ישב ה’רבי', לחוג את ימי החג. ומדי דברה בי מדדוני עיניה השחורות מכף רגלי ועד ראשי.

– חזק… עניתיה בקול רפה ולבי נפל עלי כאילו עמדתי למשפט.

– התוכל להלחם בנער הגדול ממך שתי שנים?…

– אוכל…

שוב מדדני מבטה ונראה לי שהיא מפקפקת.

– הוא חזק מאד. גבור. בן האלמנה שרה. כל הנערים נשמעים לו. והוא מוליכם בקיץ אל גנתנו לגנוב דובדבנים. הוא רוצה להכעיסני. הוא שונאי. קודם אהבני. אבי ואמו רבו בגלל יער. מלכתחילה היו שותפים וידידים ועכשיו הם שונאים.

את כל הדברים האלה הוציאה דינה’לה מפיה בשטף אחד, בקול רווי נימה של עצב. ומדי דברה נעשה לבי חם וזרם של כח שטפני. חפצתי לריב את ריבה. בקשתי לנקום את נקמתה.

– אנכי אראה לו כיצד גונבים דובדבנים. אנכי… אנכי יודע להרים בידי האחת אלומה מן הקרקע עד ראש העגלה… מן העגלה אל ראש האמיר…

ומדי התפארי על גבורתי, התאדמתי. הגזמתי קצת. ידעתי, אמנם, להרים אלומה עד לראש העגלה – אבל על ההרמה עד לראש האמיר עדיין רק חלמתי…

היא, בת העירה, לא ירדה אמנם, לסוף דברי, אבל דברי הפיקו את רצונה. שוב מדדני מבטה והפעם היו על פניה עקבות של נחת רוח. ולבי רחב בי ודפק.

*

למחרתו, ערב החג, הלכנו אל ה’קלויז' לתפלת המעריב. ‘החצר’ הומה1 מרוב אנשים, היוצאים ובאים, הממהרים ונחפזים. מכירים נפגשים ופושטים זה לזה את ידיהם ונכנסים לשיחות על עניני ה’חצר‘, על עניני מסחר ועל החדשות מן העולם הגדול. החצר גדולה ומרובעת. בראש ה’קלויז’ ומשני עבריה שתי שורות של בתים, בהם ישבו בני משפחת ה’רבי', בנים ובנות וחתנים וכלות, וכל החלונות פתוחים ומתוכם קולות, קריאות וצעקות… הרעש והקהל הרב הדהימוני, אבל לבי לא הלך אחריהם. אנכי בקשתי דבר־מה. אנכי נכספתי לראות את אויבה של דינה’לה, אשר כבר חשבתיו לאויבי, ולמדדו במבטי: האוכל לו?… פתאום הרגשתי בצביטתו הקלה של אחי דינה’לה. הבנתי לרמזו ואביט מלפני… אל החצר נכנסו מן הרחוב חבורה של נערים גדולים. הם הלכו ישר כלפי הקלויז. האחד, הגבוה שביניהם, משך את התענינותי: חזק, גבוה, גמיש עם צחוק קל של גאות לב ושל בוז לאחרים זולתו, המרחף על שפתיו. עיניו השחורות נוצצו בחוצפה ומגבעתו היתה נתונה, אף היא בחוצפה, על צד ראשו. ידעתיו והכרתיו בין רגע: זה הוא. ומן המבט הראשון נפל עלי לבי: “לא אוכל לו…” חבורת הנערים נתעכבה פתאום, עמדו וכולם יחד הביטו אלינו. גם הם, בקשו כנראה, לראותני. הוא עמד באמצע החבורה. את שתי ידיו שם בכיסי המכנסים. עיניו השחורות בחנוני. וצחוק ההיתול סר מעל פניו… אין זאת, כי גם מראה פני לא הבטיח לו כל טוב… מבטינו נפגשו רגע ויסורו כל אחד לעברו… הוא לחש דבר־מה באזני חבריו. ושוב התחיל צחוק ההיתול לצחק על שפתיו. וכולם הוא וחבריו, פנו הצדה וילכו…

– זהו… בנה של שרה האלמנה…

לחש אחי דינה’לה הקטן מתוך פחד. ורוחי אנכי לא היה עמי. דבר מה לחץ את לבי ולא ידעתי מה?…

*

– התוכל לו?… לחשה על אזני דינה’לה, בשובנו עם חשכה, אחרי תפלת המעריב, לבית אביה, דודי. היא חכתה לי בחוץ, על פתחי השער. קולה היה קול סוער ומלא צפיה. שתקתי. היא הביטה ישר נוכח עיני. אלי! מה הכאיבני מבטה זה. הובשתי את תקותה. דבר מה צבט את לבי. ופתאום הרגשתי זרם של כחות נסתרים, אשר שטפוני כלי על ראשי ועל נפשי.

– אוכל!… קראתי בקול עז. ואמנם ברגע הזה הרגשתי, כי יכול אוכל לבחור הזה, הגא והחצוף. אנכי אכהו. מי יתנהו לידי!

היא הביטה שוב אלי ומבטה, הפעם, היה טוב, חם ומעודד. וידה נגעה בידי. ודבר־מה כמו זיק של אש עבר דרך כל גופי…

– ידעתי, כי אתה גבור. אבי ספר לי. שלשום אמרתי לו, בעמדו עם חבריו מאחורי הגדר, ויחרפני. אמרתי לו: הנה יבוא בן דודי מן הכפר והכך ונקם את נקמתי. והוא צחק בקול גדול ויאמר: אנכי אשימנו על ברכי ואצליפהו… ואת דובדבניך גנב אגנוב!…

כל דמי רתח בי. פני אדמו מבשת ומכעס: איך העיז לבישני בפניה?…

נקמה, נקמה!…

– נראה, מי יצליף את מי?…

מבט עיניה היה תשלומי. ולא רק זאת: פניה קרבו אלי, נשימתה החמה צרבה את פני ושפתים דולקות נגיעה קלה בלחיי… דעתי התבלבלה עלי.

*

היה ערב. מוצאי החג. כל הרחובות היו מלאים נשים וילדים מטיילים לכבוד החג. גם הורי והורי דינה’לה ודינה’לה עצמה הלכו לטייל אל היער. רק אנכי ואחי דינה’לה הקטן לא הלכנו עמהם. נפרדנו מעל החבורה ונלך ל’חצר‘. דינה’לה הניעה לי בראש מתוך רצון. היא ידעה את סודי. בתוך ה’חצר’ נועדנו להתאסף, כל הנערים אשר רכשתי לי בימי החג. שמה נועץ כיצד לקשור את מלחמתנו בחבריא של בן האלמנה, חבריו היו, ‘החבריא הלבנה’, בניהם של בעלי־המלאכה, כולם בעלי זרוע. אלי התאספו בני ‘בעלי־בתים’, אשר נהו אחרי דינה’לה, נערים חלשים ברובם. אבל אנכי רכשתי לי אחדים מבני הכפרים אשר באו כמונו לחוג את חגם בעירה ובהם שמתי את תקותי. נערי העיר, אשר ידעו את בן האלמנה ואת חבריו,יעצונו להחבא בגנה של דינה’לה, לצבור שמה הרבה אבנים, והיה, כי יבואו החבריא להתעלס בה והתנפלנו עליהם והשלכנו בהם אבנים מאחורי הגדר והכנום. לבי לא הלך אחרי עצתם. חפצתי במלחמת תנופה, פנים אל פנים, באמצע הרחוב. חפצתי להכותו. הכפריים תמכוני וכל החבריא הוכרחו להסכים לי. עם דמדומי הערב יצאנו אל הרחוב. אנכי בראש, הכפריים אחרי והעירוניים במאסף. ראיתי את חברי ופניהם חורים וחרדים. ואולי היו חורים גם פני. אבל לבי היה מלא רגשות עוז. הרחובות התרוקנו. באילו בתים התחילו מדליקים נרות. מן החלונות הפתוחים של בתי התפלה נשפכה החוצה תפלת המעריב, ונימי החול שבה כבר גברו על נימי הקודש. ומתוך עומק נפשי שמעתי נימים חגיגיים, נימי תקוה… כבר עברנו רחובות אחדים ואת אויבינו לא מצאנו. הברחו על נפשם או הם מצפים לנו מתוך מחתרת? נקרה מחשבה־דאגה במוחי… לבסוף נכנסנו אל המקום המוכן לפורעניות. אל רחוב בעלי המלאכה. פה היה קן גבוריו של בן האלמנה. חברי הניאוני ויעצוני שלא להכנס אל המקום הזה. אבל אנכי לא פניתי לדבריהם. לפי פעם בי בחזקה. למולי עמד תמיד פרצוף פניה של דינה’לה המבקש נקמה. אנכי צריך להפגש בו ולהלחם בו דוקא היום ויהי מה. עוד הערב עלי לבשר לה את בשורת נצחוני… ואז… הלא אז שוב פעם תצרבני נשיקתה.

עברנו רק צעדים אחדים ורחש מוזר וחשוד הגיע לאזנינו. מצדי הרחוב. מתוך החצרות שמענו קול צעדים מהירים שמעתי את קול דפיקות לבותיהם של חברי. מן השורות האחרונות נשמעו לי צעדים, המתגנבים ונסוגים אחור… ידעתי את פשר הדבר: אחדים מתחרטים וחוזרים על עקב בואם… לא עצרתי בהם: “הירא ורך הלבב ילד וישוב אל ביתו”… בכפריים שלי בטחתי, הם לא יבגדו בי ולא יעזבוני… צעדתי הלאה צעדי און וחברי אחרי. והנה בראש הרחוב חבורה קטנה… אחרי כן גדלה… הם!… לבי דפק, דפק. שתי החבורות הלכו והתקרבו זו למול זו. ברחוב עמדה דממה מתה. רק קולות צעדי הרגלים נשמעו מכאן ומשם ואותם לוו דפיקות הלב. הוא הלך בראש. עינינו נפגשו. עיניו נוצצו מתוך דמדומי הליל כגחלי אש. ידיו היו טמונות בכיסי המכנסים. כל דמי רתח בי. הוא מתיחס אלי מתוך ביטול גמור. גם ידי נכנסו כאילו מעצמן במכנסים. נפגשנו. אנחנו הלכנו מצד שמאל של הרחוב והם מצד ימין. קול צחוק עצור נשמע מן המחנה השני, הצחוק הלך וגדל.

עמדתי. כל חברי עמדו.

– גונב דובדבנים!…

אנכי לא הכרתי את קולי. כה מוזר היה וכאילו הגיעני ממרחקים. שתי החבורות עמדו נפעמות ונרעשות.

– אתה?… הכפרי!… הנני…

זה היה קולו. אבל קולי לא היה כה בטוח וכה שקט כידיו אשר בכיסיו.

נימה של פחד וחרדה צלצלה לי מתוכו.

– העיז נא… עירוני מגוהץ… גנב!…

הוא העיז. כל חבורתו התנפלה עלינו בבת אחת. קולות של צעקה נשמעו ברחוב ואחרי הצעקה קול רגלים הממהרות לרוץ. חברי העירוניים חרדו ויברחו… חבריו רדפו אחריהם… וחברי הכפריים – אחרי חבריו… אנחנו נשארנו שנינו לבדנו. שוב נפגשו מבטינו קרוב, קרוב. ובעוד רגע נאחזנו איש בזרועות חברו. גופותינו נדבקו זה לזה. אחזתי בו וידעתי: ידי חזקות מידיו. לבי התחיל מתרונן. ובאותו רגע עצמו הרגשתי את רגלו המתלבטת בין רגלי…

“מתוך מחתרת… להפילני בערמה”… חלפה מחשבה־חץ דרך מחי. כל כחות התעוררו בי ובין רגע הפלתיו ארצה ולחצתיו תחתי…

– עזבני…

– התשוב לגנוב דובדבנים?…

– לא אשוב…

– התוסיף להרגיז את דינה’לה?

– האם כלתך היא?

רעיון כזה לא עלה עוד על לבי ובכל זאת אמרתי מבלי לפקפק אף רגע:

– כלתי!…

שנים חדות נתכו לתוך בשר זרועי…

– נבל!…

מבול של מהלומות נחתך על ראשו, על לבו, על רגליו, לכל מקום שמצאתי… הוא שכב דומם, נלחץ תחתי, בשרו בתוך שניו… הוא שכב כאילו מאובן מבלי לעשות כל תנועה של התנגדות ומבלי להוציא קול מפיו, כנידון למות…

*

עוד בלילה ההוא התפרצה אל בית דודי האלמנה שרה. פניה נלהבים ופיה מלא צעקות נמרצות ועיניה עיני כעס ומשטמה עמדו עלי…

הגוי שלכם הכה את בני עד מות… הוא מוטל חולה במטתו…

אביה של דינה’לה התחמק מן הבית כשבאה האלמנה. ופני אבי היו חורים ויביט אלי מבט חודר חדרי לב…

– ה' ישלח את רפואתו לבנה… וזה לא יוסיף עוד… אשבר את ידיו ואת רגליו…

ידעתי את חמתו של אבי כי קשה ואדע כי יעשה כדברתו. ועוד ידעתי שלו הראיתי לו את סמני הנשיכה העמוקה בידי היה מתרכך כעסו… אבל מה לי אבי ומה לי כעסו ומה לי העונש הקשה הצפוי לי ממנו?… כל לבי היה מלא שירת גיל ונצחון ואבקש את מבטה של דינה’לה, לקבל את שכרי… היא עמדה כל הזמן בפינת החדר, חורת הפנים, ותשמע בתשומת לב לדברי האלמנה… ומה נדהמתי כשנפגשתי במבטה, אשר עמד עלי: זה היה מבט של כעס ושל טינא… מדוע?… ולבי נעשה מיד, מר עלי…

*

עברו הרבה שנים. את דינה’לה לא הוספתי לראות עוד. יד החיים אחזה בי, בעודני עוד נער למחצה, ותטלטלני טלטול גבר לעבר הימים. רק מזמן לזמן היו מכתבי המולדת מביאים לי את בשורתה. ופעם בשרוני, שדינה’לה היתה לאיש. ובעלה בן שרה האלמנה.


  1. “הוחה” במקור המודפס, צ“ל: הומה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות